אחרי הסינגל הנהדר ופורץ הדרך See my friends שיצא באוגוסט 1965 ולאחר מסע ההופעות האיום בארה”ב במאי ותקיפה של מיק אבורי את דייב עם ההיי האט שלו במהלך הופעה, היחסים בין חברי הלהקה ובמיוחד בין האחים בשפל. ההנהלה שלחצה לכתוב להיטים כדי לסחוט מהלימון כמה שיותר בטח שלא הוסיפה למצב הרעוע. זה עוד יוביל להתמוטטות. עם כל זאת, ריי ממשיך לכתוב ולהשתפר ואת ניצני השיפור נוכל למצוא ב EP שהקינקס משחררים בספטמבר 1965, ממש כחודש אחרי הסינגל הקודם. ה EP החדש מקבל את השם Kwyet Kinks שהדבר הכי חשוב בו הוא a well respected man. זהו השיר הכי פואטי ביקורתי שכתב ריי עד לרגע זה. אנחנו מקבלים סגנון כתיבה חדש לגמרי. הביקורתיות אולי נובעת התסכול שהוא עובר בלהקה, אולי ממצבם בארה”ב והקושי בבריטניה ואולי גם הכל יחד, אבל התוצאה מהממת. זו סאטירה שנונה על איש מעמד הביניים האנגלי שחייו כל כך שמרנים וסובבים סביב דייקנות והוא כל כך טוב, הוא כל כך בסדר, והוא כל כך בריא, גם בגופו וגם בנפשו. זו יצירה שתפתח את השער לעוד שירים ואלבומים שיסתובבו שסביב הנושא הלא פתור הזה עבור ריי שהוא בסך הכל בחור בריטי נחמד ממעמד הביניים. אתם יודעים מה אומרים. הביקורות הנוקבת ביותר מגיעה מפנים. הבית שאני הכי אוהב בשיר ממחיש לא רק את הפואטיות, אלא גם את הצד הקומי של ריי עם התיאור הנונשלנטי הבריטי היבש את הסיטואציה הבאה: בזמן שאימו של של מושא השיר הולכת לפגישות, אביו ‘מתעסק’ עם העוזרת. האם בוחשת בתה עם חברי המועצה בזמן שהם דנים על מסחר חוץ ובינתיים היא מעבירה מבטים ושטרות לכל בחור נעים הליכות שעובר. פואטיקה במיטבה! חברת התקליטים סרבה להוציא את השיר כסינגל מהסיבה הפשוטה: שיר ‘מחאה’ פואטי זה לא מה שהנוער רוצה. הנוער חפץ בעוד ‘יה יה יה’ ובעוד שירים נוסחתיים סטייל הפלישה הבריטית. מוסיקלית השיר הצליח לגייס את הטוב שבלהקה. התיאטרליות או ה’מיוזיק הול’ כפי שהבריטים נהגו לכנות את הסגנון העתיק הזה, בא לידי ביטוי בכל חבר להקה. התופים נשמעים נהדר, ריף הבס של פיט קוואייף, שעד עכשיו לא ממש בא לידי ביטוי יותר מדי בשירים של הקינקס, מג’נגל בצורה תיאטרלית ותומך בהצגה של ריי. הגיטרות תומכות ולא גונבות את ההצגה ומעל הכל השירה הבודדה של ריי שמספר על חייו המונוטוניים של הבחור שהוא שם ללעג, יחד עם ההרמוניות שמצטרפות אליו בפזמון מעבירות את המסר בצורה נהדרת.לטעמי זהו השיר הנהדר ביותר של ריי ושל הקינקס עד לרגע זה. אבל חכו עוד קצת. תיכף יגיעו המון כאלה. ה EP שמכיל עוד 2 שירים מקוריים של ריי ועוד שיר אחד של דייב מצליח לטפס במצעדים ומוכיח שהקהל מוכן לשינוי ולכתיבה החדשה. בארה”ב, a well respected man משתחרר כסינגל ולמרות הבעיות של הלהקה שם וחוסר בקידום, ראו איזה פלא, הסינגל מגיע למקום ה 13 במצעד ה Hot 100. הקינקס נמצאים במצב בו הם במחלוקת, לפחות מוסיקלית, בעיניי המעריצים. הם עדיין להקת רית’ם אנד בלוז בועטת לפחות על פי דייב, אבל הם גם להקה תיאטרלית עם שירים ביקורתיים. הם Kink Kontroversy. הסינגל הבא של הלהקה הוא דוגמא מצוינת שבאה להדגים את ‘המחלוקת’ הזו. הסינגל Till the end of the day יוצא בנובמבר 1965 ובצידו הראשון מביא בפעם המי יודע כמה את הסאונד הבועט של you really got me ו all day and all of the night וזה עבד. הסינגל בילה שלושה חודשים תמימים במצעדים. אגב, בהקלטת השיר שוב מגיע מתופף אולפני, הפעם קלם קטיני כדי לתופף במקום מיק ובאמת שמתחיל להיות כבר מוזר הסיפור הזה. בראיון שנערך אתו בדצמבר 1965 עבור ה NME התכחש ריי לחזרה לאחור.“נאמר ש Till the end of the day הוא חזרה לסטייל הישן שלנו אבל אני לא מסכים עם זה. אחרי see my friends אמרתי שלעולם לא נחזור לסאונד הישן והתכוונתי לכך. שינינו את הדרך שבה אנחנו מנגנים אקורדים בשיר הזה. אני מנסה לקחת את מוסיקת הפופ צעד קדימה. כולנו נאלמנו דום אחרי שה’ריצ’וס בראדרס’ הקליטו את You’ve lost that loving feeling . זה היה הסוף. זה היה תקליטון פופ מושלם עד כמה רחוק שמישהו יכל ללכת”. הבי סייד של הסינגל מעניין לטעמי הרבה יותר. שיר בשם where have all the good time gone שהוא קודם כל שיר המנוני מעולה של ריי שאולי אפשר לראות בו לרגע הכלאה לרגע של 2 העולמות בניהם נעים הקינקס. ריי תיאר אותו כשיר ש’בן 40′ יכתוב ושנוצר מהתבוננות שלו באנשים בוגרים יותר. ההתבוננות הזו תוליד עוד המון יצירות מופת. חברת ‘פיי’ שהרגישה פספוס לגביו, שחררה אותו לבסוף שוב ב 1973. זה לא ממש עבד. אם יש ביצוע נהדר לשיר הזה הוא דווקא זה של דיוויד בואי שביצע לו קאבר באלבום הקאברים שלו Pin Ups. שם הוא שר אותו בפאתוס הנהדר שלו עם גיטרות קצת יותר דיסטורשניות. זה אלבום קאברים שאני מאוד אוהב שבו בואי אחרי פאזת זיגי שלו, מצדיע ל’מודים’ אליהם השתייך בעברו. אם כבר אנחנו ב’מחלוקת’, אז מדוע שלא נוציא אלבום שלם על כך? The Kink Kontroversy, אלבומם השלישי של הקינקס יצא בבריטניה בסוף נובמבר והביא את המחלוקת לכדי אומנות. אני רואה בצד א’ את הקינקס הישנים ובצד ב’ את ריי מנסה למשוך לכיוון החדש. כיאה לצד שמנסה רק עוד רגע אחד להשאיר את הסאונד הבועט של הלהקה, צד א’ נפתח בקאבר עוצמתי של דייב לשיר הרית’ם אנד בלוז של ג’ון אסטס Milk Cow Blues. תראו בכמה עוצמה, זעם אצור והתלהבות מבצע דייב את השיר. את הצד הראשון סוגר מי אם לא מיודענו הסינגל Till the end of the day שחוזר למקורות. תרשו לי להתמקד בצד ב’ המעניין שנפתח בפואטיקה הזו: “אתה דואג לשמש מה הטעם לדאוג לשמש הגדולה הזקנה? אתה דואג לגשם, הגשם ממשיך לרדת בכל זאת. אתה דואג כשזו שאתה צריך מצאה מישהו אחר, אבל העולם ממשיך להסתובב…”. איזו פואטיקה, איזו נוסטלגיה, איזו עצבות עגמומית שעטופה במעטפת של סוכריית פופ ואיזה שינוי מהותי בהתבוננות של ריי על העולם. השמש הגדולה והזקנה תחזור כמוטיב מרכזי באלבום Something Else. השיר שעוקב אחריו בצד ב’, ממשיך את הקו הפואטי מלודרמטי כשהעולם המסתובב מצטמצם לכדי אי ומביא את הפסנתר הנהדר של ניקי הופקינס שהופך את השיר למשהו עתיק וישן. שימו לב לשירה הג’מייקנית של ריי.דיברתי על השוני בין 2 צידי הסינגל שיצא ואכן על פי הנוסחא where have all the good time gone הנהדר משובץ גם הוא בצד הפואטי של האלבום. ניקי הופקינס ממשיך ותורם את הפסנתר ההונקי טונק שלו עבור It’s too late שכבר קורץ עם הסאונד הווסטרני שלו למה שיבוא באלבום המחווה של הקינקס לשכונת מגוריהם, אלבום שייצא ב 1971. בקטע הסוגר You cant win הפואטיקה אולי פחות נוכחת, אבל השיטה האולפנית משתכללת. שאל תלמי המפיק מייצר מין ‘וול אוף סאונד’ שמורכב מגיטרה חזקה של דייב יחד עם הפסנתר של ניקי הופקינס. השיר הוא נוסחתי רפטטיבי, אבל הסאונד סוחף. הביקורות היללו את האלבום ושיבחו את כתיבתו המתפתחת של ריימונד דאגלאס דיוויס בן ה 21. בפוסט הבא נדבר על זוג הסינגלים הנפלאים של הקינקס בתחילת ואמצע 1966 והאלבום הרביעי שכבר לא יעורר מחלוקת לגבי הלהקה וואט סו אבר ויהפוך אותה לראשונה מלהקת סינגלים לכזו שיכולה ותספק אלבומי מופת.

יום שני כבר כאן והנה פרק חדש בפודקאסט ביטלמניקס! היום בסדרת ‘השירים הזנוחים של הביטלס’ – לראשונה שני שירים! האחד הוא של ליטל ריצ’ארד בשם Long Tall Sally, שללא עוררין עיצב והשפיע על הביטלס ובמיוחד על פול מקרטני שגילה שהוא יודע ויכול להגיע לגבהים של ליטל ריצ’ארד. השיר השני הוא לראשונה בסדרה, ביסייד בשם I’m Down מתוך ‘סינגל הדיכאון השמח’ של הביטלס שנכתב בכוונה תחילה כדי לייצר סטנדרט רוקי חדש של הביטלס בסגנון ליטל ריצ’ארד. באופן מאוד מפתיע לא רק ה’רוקיות’ של ליטל ריצ’ארד נכנסה לשיר, אלא גם הזיקה לדת והחיבור עם הגוספל – המוסיקה שמזוהה מאוד עם הכנסייה. על הכל ועוד ,אדבר בפרק החדש בפודקאסט שלו תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. הרשמו כאן. אתם מוזמנים לכתוב בתגובות לפוסט מה חשבתם על הפרק החדש. אשמח מאוד לקרוא. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! אתם מוזמנים להצטרף ולהזמין חברים לקבוצה החדשה של ביטלמניקס בפייסבוק שבה גם אתם יכולים לכתוב את הפוסטים האיכותיים שלכם על הביטלס. הירשמו לקבוצה כאן. האזנה נעימה!

היום אתחיל ואסלול את הדרך של פול מקרטני, אי שם ב 1974 הרחוקה אל האלבום הבא של Wings. האלבום שיהווה את ההמשך לאלבום המצליח ביותר של הלהקה Band on the run שנוצר בניגריה שבאפריקה וקיבל את הטאץ’ הסופי שלו באולפני אבי רואד בעזרתו האדיבה של טוני ויסקונטי. האתגר הגדול אתו צריך עכשיו להתמודד מקרטני, הוא איוש תפקידי הגיטרה והתופים. כזכור הנרי מקלוק ודני סוויל הגיטריסט והמתופף שליוו את הלהקה ושיוו לה יציבות הרכבית לפחות לאלבום אחד שלם, החליטו כל אחד מסיבותיו הוא לעזוב את ההרכב. בלית ברירה הוקלט האלבום המצליח כטריו, כשפול מאייש את עמדת התופים והבס, דני ליין מחזק בגיטרות ולינדה בעמדת הקלידים. האלבום יוצא לאור בבריטניה בדצמבר 1973, אזי מקבל מקרטני הצעה מרשת הטלוויזיה הבריטית ATV כדי לכתוב את שיר הנושא לסדרה בשם The Zoo Gang שמספרת את סיפורה של חבורה שנלחמה במלחמת העולם השנייה כשלכל אחד מהם כינוי על שם חיה ועל קורתם 30 שנה לאחר מכן. באזור דצמבר 1973, חברי הלהקה יחד עם נגנים זמניים כמו המתופף דיווי לוטון והגיטריסט ג’ימי מקולק, מגיעים לפריז לאולפני אודאון על מנת להקליט כמה מהשירים שכתבה לינדה שחלקם יראו אור רק לאחר מותה באלבום הנפלא Wide Prairie. את האלבום הזה החלה לינדה לאגד קצת לפני מותה ואת העבודה עליו סיים פול. בזמן הפנוי בפריז, נשלף גם קטע אינסטרומנטלי מהשנה הקודמת על מנת שיהווה את קטע הנושא עבור The Zoo Gang. נקודת ההתחלה הן הסשנים שנערכו באולפן באפריל 1973, עוד לפני הקלטות האלבום Band on the Run. מקורות שונים מספרים סיפורים אחרים על ההקלטות שנערכו אז ב 73. חלקם טוענים שמקרטני הקליט את כל הכלים כולל את האקורדיון וחלקם טוענים ששאר חברי הלהקה השתתפו גם הם. כרגיל האמת כנראה נמצאת איפשהו באמצע. מקרטני תיאר את ההקלטות הללו כ “כדרך לראות איך זה לנגן בצורה משוחררת ולא כובלת עם עוד מוסיקאים”. ישנם כאלו שהקטע הקצר הזה מזכיר להם את Kreen-Akore מאלבום הבכורה של פול, ואני יכול להבין את זה, בעיקר באווירה הזו של הפעם המי יודע כמה של חיפוש דרך וסאונד חדש. בנוסף להיותו פתיח הסדרה, מוצא דרכו גם הקטע כביסייד בגרסה הבריטית של הסינגל החדש שמשחררת הלהקה שהוא בעצם שיר הנושא של האלבום – Band on the Run שיוצא בבריטניה ב 28 ביוני 1974 ועוזר לאלבום להישאר בתודעה. למעט העובדה שהגיטריסט הזמני ג’ימי מקולק (שתוך זמן קצר יהפוך לקבוע), אולי כן ואולי לא השתתף באוברדאבינג לקטע הזה, אני לא רואה בו חשיבות גדולה. גם הסדרה עצמה אגב לא האריכה ימים וירדה לאחר 6 פרקים בלבד. הנה פתיח הסדרה בו משולב השיר: https://www.youtube.com/watch?v=g4EdVmJOLfo מקרטני סיפר על הפעם הראשונה בה ראה את ג’ימי מנגן ב Thunderclap Newman ב 1969: “הוא נראה מעולה. יש לו פרק כף יד חזק. כשהוא פוגע באקורד הוא באמת מהדהד”. ג’ימי עצמו שמח מאוד לקבל את ההצעה מווינגז: “נמאס לי להיכנס ולצאת מלהקות. אני מת לשים משהו על תקליט שיוערך במקום כל הזמן לחפש להקות חדשות שמעט מאוד אנשים מקשיבים להן”. ג’ימי מקולק בפעולה המשימה הבאה של ההרכב בסביבות החודשים ינואר-פברואר 1974, הייתה לעזור לאחיו של פול מייק בהקלטות האלבום McGear באולפני סטרוברי שבסטקפורט שבאנגליה. למעשה זהו אלבום ההשתפשפות של הגיטריסט החדש בו הוא לומד איך מקליטים אלבום עם פול מקרטני ונשארים בחיים. עטיפת האלבום McGear באלבום הזה פול ומייק כתבו את השירים, ווינגז בראשותו של פול (ועוד נגנים אורחים) ניגנו ועל קטעי השירה ניצח מייק מקרטני. את עמדת המתופף מאייש ג’רי קונווי שניגן עם קט סטיבנס באותה התקופה. הוא סיפר על תהליך העבודה: “לא היו דמואים מקדימים, פול כל הזמן עבד עם מייק על השירים באולפן. הוא ממש יכל לשמוע את השירים הגמורים בראשו וכך הוא כיוון את כולם למטרה. הכל הוקלט מהר ובאווירה חיובית. בטייק הראשון שניגנתי בו הרגשתי ממש עצבני וקיוויתי שפול יאהב מה שאני עושה”. פול ואחיו מייק באותה תקופה כותב פול שיר בסגנון המיוזיק הול שכל כך אהוב עליו. השיר נקרא I’ll Give You a Ring והוא מקליט לו דמו במהלך הסשנים לאלבום McGear. הנה מקרטני מבצע את השיר בחזרות באוגוסט 1974 באולפני אבי רואד במסגרת הסרט One Hand Clapping. השיר הפשוט והיפה הזה ימצא את דרכו רק שנים אחר כך כבי סייד ל Take it away מתוך האלבום tug of war. עם סיום העבודה על McGear, ממריאים המקרטנים לארה”ב, שם הם יפגשו עם ג’ון לנון בלוס אנג’לס ב 28 במרץ מה שיניב את הסשן האחרון והיחידי של לנון ומקרטני יחדיו לאחר פירוק הביטלס. לינדה ופול משתתפים גם בטקס פרסי האוסקר, כששיר הנושא לסרט Live and Let Die מתמודד על הפרס אך לא מצליח לזכות. הם חוזרים לאנגליה כשתוך זמן קצר הם יחזרו שוב לאדמת ארה”ב, הפעם מלווים בווינגז. לינדה ופול ב 2 באפריל 1974 בטקס פרסי האוסקר עכשיו כשאוישה עמדת הגיטריסט הקבוע, כל שנותר הוא למצוא מתופף שיתאים לסטנדרטים שמקרטני מחפש. כדי למצוא את האיש המתאים, נערכו אודישנים בתיאטרון אלברי שבלונדון שהחלו ב 26 באפריל 1974. כ 50 מתופפים נבחנו לתפקיד בניהם ג’ף בריטון בן ה 31. הוא כל כך רצה לנגן עם אלילו, מקרטני, אבל כשהגיע תורו להיבחן הוא חש מפח נפש אדיר כשהוא נוכח לדעת שאת הלהקה מאיישים נגנים שכירים ומקרטני וחבריו רק צפו מהצד. “חשבתי שהנה הצ’אנס שלי לנגן עם מקרטני, אבל הם שכרו נגנים במקום. לא הייתי ממש לחוץ, אולי קצת בחששות. היינו צריכים לנגן 4 קטעים, חלקם שקטים יותר וחלקם יותר רוקנרול. בכל מקרה, עליתי ועשיתי את החלק שלי. כמה ימים לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון והם אמרו שאני ברשימת החמישייה הסופית (שכללה את רוג’ר פופ ומיץ’ מיטשל לשעבר בהרכב של הנדריקס), והפעם אלו יהיו פול והלהקה שינגנו אתנו. הפעם היו לי 20 אחוז סיכוי אבל הרגשתי חסר אונים מאי פעם”. לשמחתו, סגנון התיפוף של ברייטון היה מה שמקרטני חיפש. למעשה הבחירה הייתה בינו לבין ר’וג’ר פופ שלאחר מכן הצטרף ללהקתו של אלטון ג’ון. מקרטני סיכם את מה שחיפש: “אני אוהב תיפוף פשוט ואמיתי, כמו מטרונום ומדי פעם כשמכניסים דברים פאנקים יותר”. זהו. יש לנו מתופף. הכל מוכן להרפתקה הבאה של פול מקרטני יחד עם ווינגז שעליה נדבר בפוסט הבא בסדרת הסולו של מקרטני. הפעם תרחיק הלהקה לביקור קצר בבירת הקאנטרי – נאשוויל, טנסי ולאחר מכן להקלטות האלבום הבא בבירת הג’אז – ניו אורלינס. #WidePrairie #bandontherun #KreenAkore #Liveandletdie #zoogang #McGear

ישנה אמרה שחוקה שאומרת שמי שביקר בנאשוויל ולא הקליט שיר קאנטרי ממוצע אחד לפחות, כאילו לא קיים את מצוות הביקור כהלכתה. מכיוון שמקרטני הוא אדם מאמין, בעיקר בעצמו, לא הוא יהיה זה שיפר את החוק. עכשיו כשתפקיד המתופף מאויש לפחות לעת עתה בג’ף ברייטון, מקרטני מחפש לעשות גיבושון להרכב המתחדש שלו בו הם יכירו אחד את השני ויעשו חזרות יחדיו ואולי אפילו יקליטו משהו. בחיפוש אחר אנרגיות חדשות הם טסים ביוני 1974 אל העיר נאשוויל שממוקמת במדינת טנסי, שקיבלה את הכינוי ‘בירת הקאנטרי’ בה נולדה המוסיקה המיוחדת הזו. באותה התקופה מתגוררים ויוצרים בה קבוצה נכבדת מאליטת אמני הקאנטרי ובראשם “האיש בשחור” הלא הוא ג’וני קאש. מי שעוקב אחר הפוסטים שלנו יודע שמקרטני הוא רדאר מוסיקלי אנושי שמחפש כל הזמן לאתגר את עצמו עם מוסיקה וז’אנרים חדשים. כשהוא נוחת בנאשוויל הוא מחפש מיד להתחבר עם אותה אליטה מקומית של אמנים, להקשיב וללמוד מהמוסיקה שהם עושים. ערב ערב הוא מכתת רגליו אל מועדוני המוסיקה הנחשבים כדי לצפות ולהקשיב לאמני הקאנטרי מופיעים. ערב אחד לאחר כוסית אחת יותר מדי באחד המועדונים הנחשבים בעיר, Skulls Rainbow Room, הוא מרשה לעצמו להתגנב אל מאחורי הקלעים. שם הוא מוצא פסנתר שעמד בפינה וללא דיחוי הוא מתחיל לנגן ולאלתר עליו קטע שהוא קורא לו “דיאן”, על שמה של הזמרת דיאן גפני שנהגה להופיע שם בכל ערב. כשהתפקח, גילה שאותה דיאן גפני כבר תבעה בעבר מגזין שהשתמש בשמה ללא רשות, והוא ממהר לשנות את שמה של הבחורה בשיר למשהו יותר ווסטרני – סאלי ג’י. כך נולד לו השיר Sally G בו הוא כותב על רומן דמיוני בין המספר ששר את השיר לבין זמרת קאנטרי בשם סאלי ג’י. בני משפחת מקרטני, פול, לינדה, הת’ר ומארי בפגישה עם אליטות הקאנטרי – דולי פארטון ופורטר וואגונר. זה לא שמקרטני לא היה מחובר קודם למוסיקת הקאנטרי. ליברפול עצמה כונתה ה’נאשוויל של הצפון’, ורינגו שהעריץ את המוסיקה הזו הצליח גם להדביק את חבריו ללהקה באהבה למוסיקה הזו כמו שאפשר לשמוע באלבום !Help ואפילו לשכנע אותם להכניס קאבר לשיר קאנטרי ידוע בביצועו בשם Act Naturally לאלבום. למעשה השיר הראשון שכתב רינגו ב 1962 היה Don’t Pass Me By הווסטרני. מקרטני עצמו החל להתנסות בכתיבת שיר בסגנון הקאנטרי/ווסטרן כשהוא כותב על הקאובוי רוקי ראקון. באלבום RAM הוא כותב את Heart of the Country שבשמיעה ראשונית אולי מתייחס אל החיים בקאנטרי ככפר אבל אפשר גם לראות בו שיר שמוקדש לאותה מוסיקה שחודרת עמוק ללב שאיתה חזר ופלרטט מדי פעם. אחת המטרות של השהייה בנאשוויל הייתה כאמור לגבש את חברי הלהקה יחדיו, אך בעצת אנשי המקצוע של פול בחברת MPL, גם לעגן אותם בחוזים בעקבות העזיבות האחרונות שחוותה הלהקה. דני ליין לא הרגיש בנוח עם כך: “הגענו לנאשוויל עם הרעיון הזה שנאחד את הלהקה ונחתום על חוזים ופשוט נהיה ווינגז הלהקה גם מבחינה עסקית. אבל אז זה נראה שאולי קצת מיהרנו. חשבתי לעצמי ‘רגע אחד – בואו נהיה בטוחים שזו הלהקה בהרכב הנכון. בעניין החוזים לא חשבתי שזה נדרש , אני יכול להיות בכל להקה ללא שום חוזה, לא הרגשתי שזה נחוץ לי. ברגע שאמרתי זאת לפול הוא אמר ‘מעולה. זו הדרך שבה גם אני רוצה שדברים יתנהלו’ ואז הבנתי שכל הפאזה ה’עסקית’ הזו נוצרה כי כך ייעצו לנו לעשות.” מדוע זה חשוב? MPL לא הכריזה על צירופם של החברים החדשים עד לנובמבר 1974. עבור ג’ימי מקולק זה היה מושלם. הוא עדיין היה תחת חוזה עם רוברט סטיגווד וגם כך לא היה יכול לחתום על חוזה עם MPL וכך שניהם היו חופשיים לעשות מוסיקלית מה שירצו ולקבל תשלום רק עבור פעילויות שעשו עבור החברה. מה שנקרא פרילנסרים. בעתיד הקרוב לכשירצו להיפרד במהירות מהמתופף ברייטון כשיצוצו עמו בעיות בהקלטת האלבום, המצב יהיה מאוד נוח. חזרה לאידיליה בנאשוויל. את החזרות עורכים חברי הלהקה בחווה בה שהו. חווה שהייתה ממוקמת בעיירה לבנון הסמוכה לנאשוויל. הבעלים של החווה, בחור בשם נורברט פוטמן ג’וניור סיפר: “פול לינדה והלהקה הגיעו אחרי יום ארוך של נסיעות, הם היו כבר גמורים. ערכתי מסיבת קוקטיל קטנה כדי לקדם את פניהם. נראה שהם ממש נהנים להיות בחווה. הם רכבו על סוסים ופול היה מאוד חביב. פשוט התנהג כאחד מאתנו”. הלהקה בחווה נורברט פוטמן ג’וניור וחוותו היוו חלק מההשראה לדמות עבור שיר חדש שכתב מקרטני בשם Junior’s Farm. מקרטני נזכר שגם Maggie’s Farm של דילן מאלבומו הנהדר Bringing it all back Home, מ 65 היווה השראה גם הוא: “עבורי בדרך כלשהי זו הייתה סוג של העלאת זיכרונות לשיר הזה של דילן שם הוא שר ‘אני לא אעבוד יותר בחווה של מאגי’. הרעיון היה לכתוב על חווה דמיונית אחרת ועל דמות ‘ממוצאת’ כמו ג’וניור. לא ממש ניסיתי לומר משהו במילים זה סתם ‘בואו נצא מהעיר ונלך לחווה של ג’וניור’ או לסטרוברי פילדס, זה לא ממש משנה”. על מנת להתחיל ולהקליט, נקבעים סשנים באולפני Soundshop שבנאשוויל בתחילת חודש יולי והקורבן הראשון הוא Sally G. הרעיון שהנחה את פול בהקלטה של השיר הוא שמירה על האותנטיות והאווירה ששרתה עליו בכתיבת השיר. זה לא אומר שכולם עכשיו צריכים לשתות לשוכרה, אלא להיכנס לראש המקומי ולהוסיף את הנופך של מוסיקת הקאנטרי ככל האפשר. על מנת שזה יקרה, מקרטני הופך את השיר משיר פסנתר לשיר גיטרות ומזמין לאולפן שחקן חיזוק. לויד גרין שהיה אחד מנגניי הגיטרה הטובים בנאשוויל מוזמן לנגן בפדאל סטיל גיטאר – כלי שנראה כמו שולחן עליו פרוסים מיתרי המתכת עליהם פורטים ומן העבר השני נעזרים בסליידר מתכתי. את המיתרים אפשר למתוח ולשנות את צלילם בעזרת פדל. הנה סרטון שמסביר מעט על הכלי: כדי לתת את הטאץ’ הווסטרני הסופי, מוזמן גם נגן כינור בשם ג’וני גימבל ועל טכנאי האולפן ארני ווינפרי מוטלת המשימה לנצח על חיבור כל הכלים והקלטתם. פול עם הטכנאי ארני ווינפרי מקרטני שהיה פתוח מאוד לרעיונות, מקבל את ההצעה של לויד גרין להוסיף גיטרת דוברו עם בטן מתכתית. זו התוצאה הסופית שמהאזנה להאזנה מוצאת חן בעיניי יותר ויותר: לאחר סיום ההקלטות של השיר, מנסה פול לעודד את דני ליין לכתוב יחדיו שיר קאנטרי נוסף. יחד הם כותבים שיר בשם Send me the heart והוא מוקלט ב 11 ביולי. זו התוצאה המונוטונית וחסרת החיים: ב1980 אחרי סאגת המעצר ביפן יחליט מקרטני להוציא אלבום סולו במקום אלבום חדש עם ווינגז. מנגד יקליט דני ליין את הקולות מחדש וישחרר את השיר באלבום משלו בשם Japanese Tears. השיר הבא שהוקלט באותם האולפנים היה Junior’s Farm עליו עומלים החברים במשך 3 ימי הקלטה תמימים. הגישה לשיר הזה היא דווקא רוקנרול גרנדיוזי שחוזר אל האווירה של השיר Band on the Run. אחד המאפיינים הוא ליין בס חזק ורובסטי שמנגן מקרטני בתאווה כאילו הוא מנגן בכלי בפעם הראשונה. על הבס העצום סיפר טכנאי האולפן ווינפרי: “חיברנו את הבס ישירות לקונסולה, הוא השתמש בגיטרת הריקנבאקר וזה היה אחד הבסים הנקיים ביותר שהקלטתי מעודי”. לטעמי הכל מנגן נכון בשיר הזה והקודה (הסיום השונה) היא החלק האהוב עליי ביותר בו מקרטני צווח את ראותיו החוצה כשהוא מוקף בסולו הגיטרה שמעיף את אמות הסיפים יחד עם התופים המשתוללים של ברייטון. מעל הכל מרחפים להם קולות הרקע שמנסים להוסיף רוך ונחמה. קוראים לזה שיר לאלבום. אבל לא. השיר הזה יוצא בסינגל ב 25 באוקטובר 1974 בבריטניה כשבצדו השני מתמקמת לה סאלי. הסינגל מתקבל בהצלחה יחסית וכהמשך ישיר לאלבום Band on the Run. בין לבין מוקלטים בנאשוויל עוד קטעים כמו Hey Didle שנכתב גם כן בסגנון קאנטרי ב 1970. היה ניסיון כזה או אחר להקליטו בתקופת הסשנים של האלבום Ram ואפשר להאזין לו כאן: עכשיו כשהכל זועק קאנטרי מסביב, הקטע הקטן הזה חוזר לתמונה ונעשה עוד ניסיון להקליט אותו בנאשוויל רק כדי שיחזור שוב למגירה. באחד הערבים סועדים המקרטנים את ליבם עם לא אחר מאשר צ’ט אטקינס, נגן הגיטרה המהולל. פול הנלהב משמיע לו קטע אינסטרומנטלי בשם Eloise שכתב אביו ג’יימס אי שם כשהיה נער צעיר בלהקת ג’אז. הרחבתי על כך מעט יותר בפוסט על Honey Pie. אטקינס מקשיב קשב רב ולבסוף מעודד את פול להקליט את השיר ולא רק זאת, הוא מגייס עוד נגנים ומקים הרכב קטן בשם The Country Hams בו מנגן אטקינס עצמו בגיטרה, פלויד קריימר בפסנתר ועוד חבורה של נגני כלי נשיפה שלא מביישת. התוצאה היא גרסה של פול למנגינה של אביו שמקבלת את השם Walking in the Park with Eloise. קטע אינסטרומנטלי נוסף בשם Bridge over the River Suite שהסתובב בראשו של פול עוד שנה לפני כן והוקלט בסשנים בפאריז בדצמבר 1973, מושלם בנאשוויל באותם סשנים. מתווספים לו תזמור כלי נשיפה שכותב פול בעזרתו של טוני דורסי, ומיד כשמאזינים לו, לפחות בפתיחה הוא מזכיר במעט את Let Me Roll it. מיד אחר כך הוא תופס כיוון ג’אזי ולא בכדי. 2 השירים הללו מאוגדים יחדיו בסינגל שמקבל את השם Walking in the Park with Eloise והוא מוגש כמחווה לאביו הנרגש. הסינגל הזה יוצא בבריטניה ב 18 באוקטובר 1974. עם צ’ט אטקינס עם המפיק באדי קילן שעומד והטכנאי ארני ווינפרי שישוב. מימין טוני דורסי שעזר למקרטני עם התזמור לכלי הנשיפה על קופסאות הסלילים של התוצרים מנאשוויל נכתב שם האמן המקליט כ “פול מקרטני וווינגז”. לעולם ההרכב הזה יהיה בצילו. כעטיפה לסינגל החדש של ווינגז – Junior’s Farm, מתקבצת הלהקה לסשן צילומים שונה ומרהיב עבור עטיפת הסינגל. בצילומים היה ניסיון להמחיז את השיר עם אלמנטים כמו ג’ף ברייטון כאיש הקזינו או הפוקרמן או דני ליין בתפקיד האסקימוסי. לתפקיד אריה הים גויס כלב ים. לבסוף נעשה שימוש בתמונות מהסשן הזה רק במדינות מסוימות כמו ספרד ושבדיה. בבריטניה ובארה”ב הוא יצא ללא עטיפה. עטיפת הסינגל כפי שיצאה בספרד זה היה הסינגל האחרון של פול מקרטני בחברת אפל. במאי 1975 לאחר פירוק השותפות של הביטלס הוא יחתום על חוזה עם חברת קפיטול. בחלק הבא נעבור יחד על האלבום Venus and Mars ונלווה את הלהקה המשתנה והדינאמית הזו בהקלטות שיתחילו באולפני אבי רואד ויזלגו אל ניו אורלינס בתחילת 1975. #ווינגס #פולמקרטני

אנחנו בחלק הרביעי והאחרון בסדרת הפוסטים על האלבום הנהדר ‘ונוס ומארס’ של פול מקרטני יחד עם הלהקה היחסית חדשה שלו ווינגז. קצת מתרחישי שלושת החלקים הקודמים. לאחר האלבום המצליח ‘להקה במנוסה‘, מגייס מקרטני מחליפים לנוטשים – הגיטריסט הנרי מקלוק והמתופף דני סוויל שליוו את ווינגז במשך 2 אלבומים תמימים. יחד עם הרכב ווינגז החדש שכולל עכשיו את ג’ימי מקלוק הגיטריסט הצעיר, מפיק פול את האלבום הנהדר לאחיו מייק, הלוא הוא ‘מקג’יר‘. לאחר מכן, יחד עם המתופף החדש ג’ף ברייטון, הלהקה ממריאה לבירת הקאנטרי – נאשוויל, על מנת לספוג מעט השראה ובאמת שם כותב מקרטני 2 שירים חדשים שיצאו לבסוף משני צדדיו של אותו הסינגל ומקליט על הדרך מחווה לאביו יחד עם צ’ט אטקינס, נגן הגיטרה האגדי. ההקלטות לאלבום החדש מתחילות באולפני אבי רואד בלונדון בנובמבר 1974 ובינואר 1975, הם נוחתים באולפני sea saint של אלן טוסיינט בניו אורלינס. הכל כדי להכניס מהשראת העיר המוסיקלית הזו לאלבום, מה שהצליח בצורה חלקית מאוד. כבר בתחילת העבודות מתגלעות מחלוקות קשות בין 2 החברים החדשים בלהקה והמתופף ג’ף ברייטון עוזב בטריקת דלת וג’ו אינגליש האמריקאי בן ה 26 מגויס לעמדת המתופף. ההקלטות נמשכות. בחלק הקודם צלחנו בהצלחה את צד א’ של האלבום עם מעבר מדוקדק על כל השירים. היום אשלים את העבודה ונעשה את אותו הדבר לצד ב’. צד א’ נפתח עם שיר הנושא שאמור להציג את סיפורו של אלבום הקונספט הזה, אבל נראה שכמו באלבום סרג’נט פפר, מקרטני נטש את הגחמה בשלב מסוים והשאיר כמו שהוא אוהב את האלמנטים הסימבולים לקונספט כמו…שיר הפתיחה. ובכן כדי לשמור על קונסיסטנטיות, לאחר הסחיטה הרגשית ב Letting Go היפהפה שסוגר את צד א’, גם צד ב’ נפתח כמו צד א’ עם חזרה לשיר הנושא. באותה צורה אבל מעט שונה. הוא כבר לא כל כך אקוסטי, אין בו את צלילי המוג היפים שמעטרים אותו והקול של פול כבר לא צלול, חם ומזמין. הוא קר ומרוחק, האקוסטית התחלפה במשהו מתכתי יותר וצלילים אלקטרונים רובוטים התווספו בסופו. במקום דקה ועשרים בתחילת צד א’, אנחנו מקבלים עכשיו 2 דקות שלמות. כתבתי בחלק הראשון שלדעתי למרות זאת, האלבום הוא מיוזיקל חללי על החברים ונוס ומארס, אוהבי מוסיקה מושבעים שעוברים מסע בין כוכבי אחר כוכב הפופ שהם מעריצים. באלבום של ערבוב ז’אנרים שכזה, הצד השני מוקדש לצד הניסיוני יותר או אם תרצו החללי יותר. הפעם הבאה שפול יחזור לרעיון הזה תהיה כעבור 43 שנה באלבום התחנות המוסיקליות שלו “תחנת מצרים” ולא סתם אני קושר בין השניים. לדעתי מקרטני ראה בעיני רוחו את ‘ונוס ומארס’ כשעבד ב 2017 על האלבום החדש. גם שמו של השיר השני בצד ב’ מרמז על כך. הקטע הפותח של צד ב’ (Venus and Mars (reprise מתחבר בצורה אלגנטית אל השיר הניסיוני הראשון באלבום. הוא ניסיוני יותר בליריקה מאשר בעיבוד שבסך הכל דומה יותר לרוקנרול בסיסי שמדי פעם מואט ומסומן עם הגונג המפתיע שעליו אמון ג’ו אנגליש. את המילים לשיר שקיבל את השם Spirits of ancient Egypt מביא מקרטני מספר על מצרים שעליו קיבל המלצה מצ’ט אטקינס. הסברה הרווחת היא שמקרטני הדביק 2 קטעים שונים שהיו לו לקטע אחד ואת המילים כתב במהירות מיד לאחר שקרא את הספר. בהחלטה מוזרה, השיר מובל על ידי דני ליין מה שאומר אחד מהשניים. או שפול לא היה מרוצה מהשיר שיצא או שהוא רצה לשדר שווינגז היא להקה מגוונת כמו בביטלס ויש בה יותר מזמר אחד מוביל. בכל מקרה התוצאה מעניינת מאוד לטעמי מכמה טעמים. האם אתם מצליחים לקבוע מתי נשמע קולו של דני ליין ומתי או האם זה קולו של מקרטני? גם כשהוא נדיב ונותן לדני ליין שיר שלו לבצע ולהוביל קשה לי באופן אישי להבדיל מי זה מי. הדבר השני הוא שלמרות שהשיר מכיל ריף בס רוקנרולי אני לא יכול להגדיר אותו כרוקר רגיל. יש בו עצירות, האטה, קולות הרמוניים ושוב יחד עם הגונג הדרמטי הכל נותן נופך מיוחד של משהו מסתורי. בסופו של הקטע נשמע צפצוף כמו משאית שנוסעת לאחור או אולי חללית שנוחתת שמוביל אותנו לקטע הבא. כמו שכתבתי בחלק הקודם, את מילותיו של Medicine Jar הבן החורג באלבום, כתב קולין אלן, חברו להרכב Stone The Crows של גיטריסט ווינגז ג’ימי מקלוק וג’ימי עצמו הלחין וביצע אותו. ווינגז עבדו על השיר עוד בסשנים הראשונים באבי רואד לפני הנסיעה לניו אורלינס והשלימו אותו שם. לדעתי אין בו ייחוד והניסיוניות היחידה בו היא זו של פול לתת לחבר להקה אחר לא רק לבצע אלא גם להכניס מפירותיו לאלבום ולכן לא אתעכב עליו יותר מדי, אבל הנה 2 ציטוטים לגביו. האחד של ג’ימי כשהוא מספר על השיר החדש: “אני כותב כבר תקופה. כתבתי כ 5 שירים עבור האלבום הבא של ה’קראוז’ לפני שהם התפרקו. למעשה עשיתי אחד עכשיו עם פול שנקרא medicine jar. זה שיר אנטי סמים והוא בטח יהיה באלבום הבא. אני לא כותב יותר מדי”. ג’ימי מקלוק הוא אכן לא כתב יותר מדי לאחר מכן. אותו צמד כותבים יצר גם את Wino Junko עבור האלבום הבא של ווינגז. סופו הטרגי של ג’ימי בא 4 שנים מאוחר יותר בגיל 26 כשככל הנראה צרך כמות מוגזמת של אלכוהול ומורפיום וזה ממש אירוני לאור השיר שכתב לאלבום ‘ונוס ומארס’. פול סיפר לאחר מותו: “ג’ימי היה דמות לא יציבה אם אפשר לומר זאת בצורה נחמדה. ג’ימי רצה את הכל כאן ועכשיו. הוא היה נכנס ב 4 לפנות בוקר ומדליק את מערכת הסטריאו בקולי קולות. כשאני מסתכל עכשיו – זה היה מזל שהחזקנו את ההרכב יחד”. בשיר הבא Call Me Back Again הדבר הראשון שעולה לי בראש הוא Oh Darling. גם במקצב וגם בסגנון השירה ובקולות שמפיק מקרטני, אבל בואו נזנח את המובן מאליו. יש בקטע את כל הרבגוניות המקרטנית של 5 השנים האחרונות. גם קצת משנות ה 50, גם בלוז, גם רוק, שילוב של כלי נשיפה וגם ביטלס. הדבר שאני הכי אוהב בשיר הוא שמקרטני לא חס על קולו ומאלתר איתו כאילו הוא כלי נגינה ולמרות שזה קטע לא קצר – כ 5 דקות בערך, בא לי שהאלתור הזה ימשך לנצח. עכשיו ללא מובן מאליו. את השיר כתב מקרטני בנובמבר 1974 בעת ששהה בלוס אנג’לס עבור טקס האוסקר בו היה מועמד יחד עם לינדה כשהשיר שלהם Live and Let Die מועמד. באותה גיחה ללוס אנג’לס הוא פוגש גם את לנון ומג’מג’ם אתו. זמן ממש קצר לאחר המפגש הוא כותב את השיר על הפסנתר החשמלי. לומר שהשיר הושפע מהמפגש יהיה אנדרסטייטמנט, מכיוון שהשמועות גורסות שבגרסאות מוקדמות שלו, פול אפילו זעק את שמו של ג’ון כשהוא פנה אל אותה דמות שלא מתקשרת אליו אף פעם בעוד שהוא רודף אחריה מילדות. כנראה שזה היה יותר מדי שקוף. אפילו עבור פול. למרות זאת הוא לא עצר שם. עוד אלמנט שנקבר תחת ההריסות בשיר הוא מלטרון עם סאונד חלילי בדומה לזה מ’סטרוברי פילדס‘ עליו מנגן מקרטני. לאחר שיר ההצדעה לג’ון מגיע הקטע שלטעמי ספג הכי הרבה את ניחוחות ניו אורלינס ויחד עם התזמור הנהדר של טוני דורסי הפך ליצירת מופת קטנה. זה אחד מאותם ‘שירי אהבה טיפשיים’ של מקרטני רק עם טוויסט. השיר מדבר על כך שהאהבה היא אמנם קשה ומאתגרת, אבל שווה את המאמץ. רק תקשיבו למה שאמר האיש. (אולי ההוא שם למעלה). את העבודה על Listen To what the Man Said דחה מקרטני לניו אורלינס, זאת לאחר שבאולפני אבי רואד הושלמו רק 3 שירים והוא ציפה שהאווירה וההרכב החדש יעשו את שלהם עבור השיר. כשעזב המתופף ג’ף ברייטון, נוכח מקרטני שזה לא הולך בקלות: “זה היה אחד השירים שתלינו בו לא מעט תקוות. כל פעם כשנגינתי אותו על הפסנתר אנשים אמרו ‘אנחנו אוהבים את זה’. כשהקלטנו את הבאקינג טראק לא חשבנו שהדבקנו את הכל יחד”. מקרטני מבקש מהגיטריסט דייב מייסון להקליט כמה קטעי גיטרה עבור הקטע אבל עדיין היה חסר משהו. פול סיפר כיצד יצר קשר עם הסקסופוניסט טום סקוט: “אמרנו…בואו נתקשר אליו, נראה אולי הוא יופיע. והוא הופיע תוך חצי שעה. הנה הוא הגיע, עם הסקסופון שלו, הוא התיישב באולפן והחל לנגן”. הריפים המאולתרים הללו של טום סקוט שמוקלטים כבר בטייק הראשון, מוסיפים את הדיוק שכל כך נדרש לשיר. “אף אחד לא האמין [שזה הוקלט מהטייק הראשון] אז ניסינו שוב אבל זה לא היה טוב כמו הטייק הראשון. אני חושב שמה שהוא ניגן בשיר היה חביב ובאופן כללי זה עבד”. ככל הנראה מקרטני חשב הרבה יותר על השיר ושהוא מייצג את הסאונד שהוא רצה להחצין החוצה עבור הקהל האמריקאי מכיוון שהוא נבחר להיות הסינגל הראשון מתוך האלבום. איך סוגרים אלבום כזה? ובכן בדיוק כמו ב 2 האלבומים הקודמים. מעין מחרוזת. כאן הקטע הסוגר מורכב מ 2 קטעים, האחד נקרא Treat Her Gently והשני Lonely Old People ואם תשאלו אותי איזו מחרוזת עדיפה מבין הארבעה (כולל זו של אלבום “ההמשך” – ‘תחנת מצרים‘), אעדיף את המחרוזת באלבום הזה. בעדינות לא מתוסבכת מדי מעביר מקרטני את הנקודה של אותו רגש בדידות עליו הוא החל לדבר עוד ב’אלינור ריגבי’. הרי על מה מדובר באלבום הזה? על אותו חיבור מוסיקלי שממזג בין 2 נשמות טועות ובודדות ובין 2 קטעים טועים וגורם להם להרגיש בבית בכל היקום הענק הזה. על 2 הקטעים שכתב פול בהפרש של 3 שנים הוא סיפר: “כתבתי את Treat Her Gently ונפלתי לסולם D וכשהייתי ב D חשבתי ‘איך אני יוצא מזה?’ אז כתבתי את החצי השני של הקטע. הם פשוט התמזגו יחדיו”. אלן אודאפי טכנאי הסאונד סיפר על תהליך ההקלטה: “מקרטני הקליט את הקולות ואז הוא הגיע לחדר הבקרה והאזין. אז הוא החל לשיר גם את ההרמוניה. לי יש את הכישרון לשיר הרמוניות בעצמי ושרתי יחד איתו. הוא אהב את זה וביקש ממני ללמד את קטע ההרמוניה את דני ליין שלבסוף שר את הקטע שלי!”. כנראה שסגירה כזו מלנכולית ורגישה הייתה קצת טו מאץ’ עבור מקרטני בכדי לסיים את הסיפור, למרות שלדעתי זו הייתה סגירה נאותה. הוא בוחר להוסיף את ה Her Majesty של האלבום בדמות הקטע האינסטרומנטלי Crossroads שנכתב על ידי טוני האטץ’ עבור אופרת סבון בריטית באותו השם. מדוע בחר מקרטני לסגור את האלבום השאפתני הזה עם נעימה בת דקה שהוא לא כתב? “טוני דורסי חשב שזו נעימה נחמדה. הוא חשב שאני כתבתי אותה. הוא חשב שזה קטע יפהפה וקטן וזה באמת כך. זה קצת כמו בדיחה בריטית. זה נשמע כמו נעימת סגירה. קצת כמו ‘גבירותי ורבותי הנה הגברת דיאנה רוס!’ ואז דיאנה יורדת מהבמה. אבל הבדיחה באה אחרי lonely old people, מכיוון שאחד הדברים בבריטניה עבור אנשים בודדים היה לצפות באופרת הסבון הזו. זהו זה. בדיחה בסוף. הקטע המצחיק הוא שעכשיו הם הולכים להשתמש בקטע שהקלטנו עבור כתוביות הסגירה של הסדרה, שזה גדול”. הקטע והאלבום נסגרים עם ג’ימי מקלוק שאומר: That’s basically it. ב 24 במרץ 1975 כשמסתיימות עבודות המיקס בלוס אנג’לס ורגע לפני שחוזרים החברים לבריטניה עורכים פול וחבריו מסיבת פרידה מארה”ב. המסיבה נערכת על סיפון האנייה ‘קווין מרי’ שעגנה בלונג ביץ’ שבקליפורניה. למסיבה הוזמנו 200 אורחים ובניהם דרק טיילור ומל אבנס, בוב דילן, קרול קינג, ג’וני מיטשל, חברי המאנקיז לשעבר ועוד ועוד. במסיבה גם הופיעו כמה אמנים כמו לי דורסי ופרופסור לונגהייר (פסנתרן הג’אז האהוב על מקרטני שכמו שכתבתי בחלק הקודם, גם באולפן שלו בניו אורלינס ניגנו ווינגז). ההופעה הזו של פרופסור לונגהייר, הוקלטה ושוחררה על גבי אלבום בחברת MPL של פול מקרטני ב 1978 בהפקתו של פול. אורח מיוחד מאוד שהגיע היה לא פחות מג’ורג’ הריסון יחד עם זוגתו אוליביה. בתמונות מיוחדות, חמימות ומרגשות, אפשר לראות את מקרטני יחד עם הריסון לראשונה מאז פירוק הביטלס. מדוע הריסון הגיע ונענה להזמנה? אולי הרגיש שזו שעת חסד להפשרת היחסים לאחר סיום הדיונים המשפטיים בעניין הביטלס ואולי הוא חש בנוח עם חברים מגילדת המוסיקה האמריקאית כמו דילן, ואולי שניהם. מה שמחזק שיחד עם הגישה הסלחנית הן של הריסון והן של לנון, האיחוד בשנות ה 80 בקונטסלציה כלשהי היה קורה. תמונות עבור העטיפה הפנימית של האלבום צולמו על ידי אוברי פאוול במדבר מוהאבי שבארה”ב. התמנות נותנות את הרושם כאילו הלהקה נמצאת בכוכב מרוחק סטייל מאדים מה שמתכתב היטב עם רוח האלבום. את תמונת כדורי הסנוקר האדום והצהוב שמתנוססים על העטיפה הקדמית צילמה לינדה. הסינגל הראשון יוצא בבריטניה ב 16 במאי 1975, כשבצדו הראשון Listen to what the man said ובשני Love is song. זהו הסינגל הראשון שכבר יוצא תחת חברת קפיטול ולא תחת חברת אפל. הוא מגיע למקום ה 6 במצעד הסינגלים הבריטי, אבל כשהוא יוצא 10 ימים אחר כך בארה”ב, הוא כבר מטפס לזמן קצר למקום הראשון במצעד הבליבורד. יום לאחר מכן יוצא האלבום Venus and Mars בארה”ב וב 30 במאי בבריטניה. בשניהם הוא מטפס למקום הראשון. הסינגלים הבאים שיוצאים מתוך האלבום הם Letting Go עם You Gave Me the Answer בספטמבר 1975 ו Venus and Mars- Rock Show יחד עם Magneto and Titanium man בסוף אוקטובר בארה”ב ובסוף נובמבר בבריטניה. 2 הסינגלים לא ממריאים במצעדים. זהו סיימתי את סדרת הפוסטים על ונוס ומארס הנהדר של ווינגז ומקרטני. אני מקווה שנעמתי לכם כמו שהכתיבה על האלבום הזה נעמה לי. נחזור במהירות האור בפוסט הבא עם עוד סיפורים מרתקים והפעם על האלבום הבא של ווינגז Wings at the Speed of Sound. #lindamccartney #paulmccartney #egyptstation #dannylane #StrawberryFieldsForever #georgeharrison #Liveandletdie #jimmymcculloch #johnlennon

הפוסט האחרון על ‘ונוס ומארס‘ בסדרת הפוסטים על קריירת הסולו של מקרטני, הסתיים בחגיגת הניצחון עבור סיום הקלטת האלבום על סיפונה של ה Queen Mary בלונג ביץ’ בהשתתפות סלבס שונים. בניהם היה אחד, ג’ורג’ הריסון שהוזמן והגיע וחיבוקים חמים נרשמו בינו לבין פול. האלבום היה הצלחה מסחררת והביקורות שיבחו והיללו. מה נשאר עכשיו? לצאת לסיבוב הופעות. חזרות החלו והלהקה יצאה לסיבוב הופעות בבריטניה ואוסטרליה. בינואר 1976, הם הגיעו לאולפני אבי רואד על מנת להקליט את האלבום הבא. זה אלבום של שירים קטנים ויפים של מקרטני, שהיו צריכים עוד כמה שירים קטנים ויפים שלו ובביצועו על מנת להיות אלבום קטן ומעולה. אם באלבום הקודם התגאתי בחיבורים היפים של קטעים שונים, כאן לטעמי התלישות היא נקודת החולשה. זהו אגב גם האלבום הראשון של מקרטני שאין בו סיפור ממש מרגש ומעניין – לא טסים ליעד אקזוטי, אף אחד לא נשדד וחשוב מכך, אין עזיבות בקרב הלהקה. שלושה חודשי עבודה באולפני ‘אבי רואד’ וזהו. הרגשות הנוסטלגיים שהציפו את מקרטני אולי מהעבודה עם האח מייק על האלבום ‘מקג’יר‘ ואולי עקב התחממות היחסים בינו לבין ג’ון, גרמו לו לכתוב את Let ‘Em In , בו הוא עשה ספירת מלאי של דמויות שהוא מעריך והיו חשובות בחייו – לאו דווקא מהמשפחה הגרעינית. בראשו של פול, הן מגיעות ומתדפקות בדלת על מנת להיכנס למסיבה מדומיינת. הוא מזכיר את האחות סוזי, הלוא היא לינדה מקרטני שהוציאה את seaside woman שלה תחת שם הכיסוי Suzy And The Red Stripes , האח ג’ון הלוא הוא ג’ון לנון – למרות שפול מתישהו סייג ואמר ש’זה יכול להיות מי שתבחרו’. גם פיל ודון אברלי שהיוו השפעה עצומה עליו ועל ג’ון והיו בין היתר מכרים של פול נכנסו, האח הגרעיני מייקל, הדודה ג’יין ועוד שמות. היפה הוא שכמו שפול ציין, אתם תוכלו להחליט לבד מי הוא מי ועד כמה כל דמות חשובה עבורו. בתחילה חשב מקרטני על רינגו כעל מישהו שמתאים לבצע את השיר. גם רינגו אגב מוזכר בשיר. הוא ‘דוד ארני’ – אותה דמות שגילם באלבום ‘טומי’ של ‘המי’ בגרסת התזמורת הסימפונית הלונדונית שיצא ב 1972. הפוטנציאל הלהיטי של השיר גרם לפול להשאיר אותו קרוב אליו. למרות המינימליסטיות שבו, ישנה הרגשה של עושר מוסיקלי והסתכלות לפרטים. ‘פעמון’ הדלת בפתיחה, התופים הצבאיים, כלי הנשיפה הנהדרים והפטפוטים בסוף, אבל גם כקטע עירום הוא מחזיק מעמד עבורי. אני מחבב מאוד את הדמו הפסנתרי של פול עם הילדים ברקע שראה אור בגרסת ה’ארכיב קולקשן’. מי שלמרבה הפלא לא הוזכר בשיר – לפחות לא באופן ישיר, מה שהפתיע אותי, היה אביו האהוב ג’ים. באופן אירוני ג’ים הלך לעולמו בגיל 73 שבועיים לפני צאת האלבום. ‘הפתק שמעולם לא כתבת’ הוא קטע שכתב פול וגם הוא כמו ב’הרוחות של מצרים העתיקה’ מבוצע על ידי דני ליין. למעשה הוא הראשון שהוקלט עבור האלבום. אין לי המון מה לומר עליו. הוא נשמע טוב מסתורי ומביא עיבוד מאוד נוגה, אבל משהו ברוחו לא שייך לאלבום. לא עיבודית ולא ווקאלית. גם ‘התפוצצות’ סולו הגיטרה בסוף לא תורמת משהו למיצוב מקומו באלבום. הנה דני ליין מהופעה בבוסטון בינואר 2019 מבצע את השיר. הקטע הבא, She’s my Baby הוא שיר אהבה מוזר ומעניין שפול כתב ללינדה . כבר ב 1975 הוא נשמע מבצע משהו דומה בסאונד צ’ק באוסטרליה, והפעם הבאה שחזר אליו הייתה בתחילת 1976 באולפן. אפשר לשמוע שהבס מאוד דומיננטי בו ובאופן כללי באלבום. הסיבה לדברי מקרטני הייתה שלמעשה הם כיוונו לעשות אלבום שאפשר לרקוד לצליליו. השיר מתאר את לינדה לאורך שעות היממה מבוקר ועד ערב, ממש כמו יומן. אני מודה זו לא ליריקה מדהימה והתיאורים שלו על כך שהיא חוזרת למטבח יחד עם הדימוי שהוא ‘מנגב אותה כמו רוטב עד הטיפה האחרונה’ גורמים לי לנוע באי נוחות. לעומת המילים הלחן של הקטע הזה יפה. כדי להבין עד כמה, האזינו לגרסה הקלאסית הקצרה שלו באלבום הנפלא Working Classical מ 1999 שמביא קטעים קלאסיים שכתב מקרטני ובין היתר גם אדפטציות לקטעי עבר. ב Beware My Love קשה לראות כקטע לריקודים. זה הקטע הכי פרוגרסיבי ברוחו, הכי לא קטן והכי שאפתני באלבום. הוא מתאים בסגנון ובסאונד דווקא לגרנדיוזיות והפומפוזיות של האלבום הקודם, מה שמוסיף עוד על חוסר הקוהרנטיות באלבום הנוכחי. לגופו של שיר, זה קטע נהדר ‘יצירתי’ מלשון יצירה שמשתרע על פני 6 וחצי דקות. הוא לא שיר אהבה קלאסי, אלא שיר על הצדדים הפחות נעימים ביחסים ועל בעיות אמון צדדים עליהם פול כבר ידע בעברו לכתוב. הקטע הזה הוקלט בשני סשנים. בפעם הראשונה כשג’ו אנגליש היה בארה”ב, אזי ג’ון בונהאם שהיריעה קצרה מלהכיל את פועלו (‘לד זפלין’ מי שחייב) תפס את עמדת התופים. כשאנגליש חזר, השיר הוקלט שוב. את הגרסה העירומה יותר עם בונהאם על התופים תוכלו למצוא בגרסת ה’ארכיב קולקשן’. זו גרסה מצוינת לטעמי וקל להבין למה בונהאם מתופף כל כך אדיר. בגרסה הסופית, הגיטרה החשמלית, הבס, התופים והפסנתר מתפקדים כמעט כמו חטיבה תזמורתית אחת וזה קטע מסחרר ומענג מאין כמוהו. השיר השני של ג’ימי מקולוך בקריירה הקצרה בווינגז מוצלח בעיניי הרבה יותר מזה באלבום הקודם. שוב שיר על הדבר שהכי הרבה הסעיר את מוחו. סמים ואלכוהול. ג’ימי לקח ברצינות את יכולתו לכתוב ולבצע שירים ובאותה שנה, 1976, הוא גם ניסה כוחו עם סינגל בשם Call My Name שהוציא עם הרכב בשם ג’ימי מקולוך והווייט ליין. שלוש שנים מאוחר יותר הוא ימצא את מותו בגיל 26 מכשל לבבי שנבע מערבוב מורפיום ואלכוהול. אני רואה בשלושת השירים ‘הקטנים’ שהביא מקרטני לאלבום – Let Em In, San Ferry Anne, Warm and Beautiful כמוטציות לאותה משפחה. עדינים, קטנים, נוגים ושמאלצים לעיתים. את ‘שירי אהבה מטופשים’ אני רואה ככתב הסניגוריה של מקרטני עליהם ועל כל אותם שירי אהבה קטנים שלו, עם תשובה למקטרגים: “יש אנשים שרוצים למלא את העולם בשירי אהבה מטופשים. מה רע בזה?”. בעיניי זה שיר נהדר מוסיקלית ורעיונית שאותו חיבר פול בחופשה בהוואי. הוא התחיל כקטע פסנתר קטן וביקורתי שהתפתח להיות אחד השירים היפים, המצליחים והמרשימים של ווינגז. כדי להבין עד כמה הוא יפה שוב אפנה אתכם ל’ארכיב קולקשן’ על מנת להאזין לפול על הפסנתר יחד עם תוספת הקולות של לינדה. זה כל כך מקסים. הגרסה הסופית היא מופת כיצד מרכיבים שיר. קטע בס מעלף שהובא לקדמת הבמה, הפסנתר הקטן שנשאר ברקע, והתופים שממלאים את החלל ללא גיטרה. כשהתזמור וכלי הנשיפה נכנסים, גם השיר נכנס אל רשימת הקלאסיקות המקרטניות היפות ביותר ועדיין לא אמרתי כלום על הסוף המופתי שבו הבס וההרמוניות משתלבות כמו קסם. אם חפץ ליבכם להאזין ללינדה עושה קטע רוקבילי בסגנון אלביס ואת פול מתעקש להכניס אותה למטבח, האזינו ל Cook of the House. מה שבטוח הוא שממש בא לי צ’יפס כשהוא מסתיים. פול סיפר עליו: “היינו באדלאייד בבית שכור אחרי הופעה. ישבנו במטבח ואכלנו ארוחת לילה מאוחרת. היו שם סירים ומרווה ובצלים וכל התבלינים…לקחתי את כל מה שראיתי והכנסתי לשיר. כל שורה היא למעשה במטבח”. כשחזרו ללונדון הם כבר הקליטו אלמנטים מהמטבח ישירות: “הלכנו בבית עם יחידת הקלטה ניידת והקלטנו קולות מהמטבח. היחידה הייתה מחוץ לבית ופשוט רצנו עם כבל”. דני ליין קיבל הזדמנות נוספת, הפעם לכתוב עבור אלבום של ווינגז. התוצאה המיותרת בעיניי היא Time to Hide. ג’ו אנגליש קיבל הזדמנות לשיר באלבום ולמרות הקול המפתיע לטובה שלו גם ‘חייב לעשות משהו לגבי זה’, מיותר לטעמי בביצוע הזה. ב’ארכיב קולקשן’ ישנה גרסה של פול מבצע את השיר והוא משתפר פלאים. פול מצידו, קיבל הזדמנות להכניס עוד שני שירים קטנים ויפים והתוצאה יפהפיה. ‘סאן פרי אן’, ביטוי שנשמע מקרטני אומר מתישהו בפרויקט ‘גט בק’ מביא איתו כלי נשיפה מופלאים עם שירה עדינה ונהדרת של פול. Warm and Beautiful הקטע הסוגר, הוא קטע פסנתר קטן ועדין ששוב מקבל חיזוק מכלי נשיפה והפעם גם מכלי מיתר ומחזיר אותי עשור אחורה מפני שהצליל הוא כל כך ריבולבר, כאילו שאלינור ריגבי ו’פור נו וואן’ התמזגו להם. עטיפת האלבום כמו העבודה המהירה על השירים היתה חפוזה גם כן. העיצוב נערך על ידי קבוצת האמנות היפנוזיס יחד עם ג’ורג’ הארדי ששיתפו פעולה באופן מדהים בעטיפה על ונוס ומארס. הפעם לא היתה עטיפת גייטפולד או כל תוספת אחרת. הרקע לכיתוב של העטיפה הקדמית צולם למעשה בתיאטרון לסטר סקוור בלונדון. כקוריוז בבית הקולנוע שם הוצג “שובו של הפנתר הוורוד” בכיכובו של פיטר סלרס. צילומי המונטאג’ האחוריים צולמו על ידי קלייב ארוסמית’ וצילומים של לינדה נכנסו לעטיפה הפנימית של התקליט יחד עם איור של האמפרי אושן. בטח שמתם לב שיחסית לפוסטים האחרים של אלבומי מקרטני עד כה, זה הפוסט הקצר ביותר וזה לא במקרה. אני באמת לא חושב שזה אלבום חשוב בפני עצמו. הוא אבן דרך לדברים הבאים לבוא כמו תחילת העבודה עם סינתיסייזרים וה’פאנקיות’ שפול גילה שהוא יכול להפיק מעצמו. זהו גם האלבום הראשון של מקרטני שבו לטעמי אין שום חשיבות לסדר השירים ומכיוון שכך, אני לא מאזין לו המון כאלבום. לרוב אני מוצא את עצמי מדלג ומאזין רק לשירים היפים של פול ממנו או מאוסף כלשהו. האופטימיים יאמרו שהפיזור הזה הוא הקונספט של האלבום – להקליט אלבום במהירות האור ללא מניירות וגינונים. הריאליסטים יאמרו שזה קצת חבל, אבל עם תוצאות קשה להתווכח – הקהל הצביע עם הארנק. זה נכון, אמנם האלבום הצליח פחות משני קודמיו, אבל עדיין הוא נמכר היטב והביא סיבובי הופעות בסדר גודל שלא הכירו ללהקה שהתחילה את דרכה בברים קטנים ואוניברסיטאות.

לאחר סיום מסע ההופעות העולמי באוקטובר 1976 ולאחר תקופה מוצלחת ומתישה, החליט מקרטני להאט את הקצב. הריונה של לינדה בתחילת 1977 סיפק גם הוא סיבה טובה לכך. לאחר שלושה חודשי הפסקה מתום סיבוב ההופעות, הלהקה הגיעה לאולפני אבי רואד בתחילת פברואר על מנת לעבוד על האלבום הבא עד לסוף מרץ. השיר הראשון שהוקלט היה ‘שם וכתובת’, ג’אם סשן מאולתר שהקדיש פול לאלביס פרסלי. הוא הונח בצד והושלם רק לאחר מותו של אלביס באוגוסט, מה שסיפק סיבה טובה להכניס אותו לאלבום כי אם להיות כנה, זה קטע רוקנרול לא סוחף במיוחד שאין בו שום ייחוד חוץ מהביצוע שחוזר לימי ‘סאן’ המוקדמים של אלביס. השיר הבא שהוקלט היה ‘לונדון טאון’, קטע שפול החל לכתוב ב 1975 במהלך סיבוב ההופעות באוסטרליה והוא שיר נהדר ופתיחה מבטיחה לאלבום. ההתבוננות המהורהרת בעיר לונדון שובה מאוד במיוחד למי שאוהב את העיר כמוני. האפרוריות הבודדה של אנשי היום יום מתקשרת לי לגישה ה’פני ליינית’ שפול השית על לונדון ואולי על אנגליה כולה. פול יצר מעין רחוב דמיוני בראשו וקטע ‘כלי הנשיפה’ שייבא מ’פני ליין‘ מופק הפעם מסינתיסייזר שהוא אולי הסמל המובהק של האלבום והבנה של פול שה’קידמה’ הזו יכולה לתרום לו לעשיית מוסיקה. השירה הלא החלטית ומשחקי ההרמוניות הנהדרים משרים שקט ושלווה שמופרים על ידי אנדרלמוסיית הגיטרות המיוחדת בסופו שאמנם קוטעת אותם, אבל כמו בלונדון האפרורית, הקטע מהר מאוד חוזר אל כנו. הנה הקליפ שרקחו מקרטני וחבורתו ועד כמה טיפשי שהם נקראים בו, הרעיון של הרחוב שמתכתב עם ‘פני ליין‘ מאוד מודגש בו וזה יפה בעיניי. השיר הבא שהוקלט באבי רואד היה Girl’s School שנכתב למעשה באותו השבוע יחד עם ‘שירי אהבה מטופשים’ ב 1975 בחופשה בהוואי. שוב שיר דמויות, הפעם עם ‘יוקי’ הנסיכה האוריינטלית, ‘סקאלה’ הבובה הספרדית ו’רוקסן’ המאמנת ש’משכיבה’ ילדים לישון. את ההשראה כפי שאפשר להבין, שאב מקרטני ממודעה לסרטים פורנוגרפים שראה בעיתון. מוסיקלית זה רוקר כיפי אבל סתמי שאין בו שום ערך מוסף. את Children, Children שיר ה’ילדים’ הראשון של דני ליין באלבום, הקליטו החברים באבי רואד. באופן כללי, הקטעים הפולקים המועטים של דני ליין באלבום מיוחדים מאוד בעיניי למרות שהם לא מאוד שייכים, לא ברוח הכתיבה ולא בגוון הקול, ובכל זאת, המאמץ של פול לייצר שותפות כתיבה עם דני ליין ראוי מאוד להערכה בעיניי. מוסיקלית הדגש בקטע הספציפי הזה היה על יצירת סיפור אגדי מעורפל בעל נופך אירי שהשתלב יפה עבורי בקונספט החלקי של ה’מקומות בעולם’ יחד עם הקונספט הפולקי. מצידו של דני ליין? הוא פשוט התגעגע מאוד לילדים שלו והחל לכתוב להם. פאזת ההקלטות באבי רואד הסתיימה ושוב הלהקה יצאה לפגרה. הסיבה המרכזית היתה הרפתקת ת’רלינגטון באפריל שזה אולי הזמן לדבר עליה. ב 7 באפריל 1976, ייסד מקרטני את חברת MPL Communications Ltd שנקראה קודם לכן McCartney Productions . החברה הזו איגדה תחתה את כל פעילותם של לינדה ופול. פאבלישינג, הקלטות, ספרים, סרטים ורכישת קטלוגי שירים, כולם נוהלו תחת קורת גג אחת. המוצר הראשון שיצא תחת חברת MPL או למעשה האמן הראשון, היה בחור בשם פרסי ת’רלינגטון. ת’רלינגטון היה המצאה בדיונית של פול ותעלול יחסי ציבור נחמד. הוצאת שירים בדמויות פיקטיביות לא היתה זרה למקרטני. כבר ב 1965 הוא כתב שיר בשם Woman שאותו הקליטו הצמד פיטר וגורדון. על גבי הסינגל אז, נכתב שהכותב הוא ברנרד ווב. הסיבה על פי מקרטני היתה לנסות ולתת לפיטר וגורדון לפרוץ לבדם ללא הגושפנקא של הביטלס. ב 1968 הוא נרשם כאפולו סי. וורמאות’, המפיק של I’m The Urban Spaceman של ההרכב .Bonzo Dog Doo-Dah Band ב 1969 הוא התחפש שוב לפול ראמון ונרשם כך כנגן אורח בשיר My Dark Hour של הסטיב מילר בנד. האלבום ‘ראם’ כביכול הוקדש לאותו פול ראמון ואם כך, אז מן הראוי שדמות פיקטיבית חדשה תייצג את האלבום בגרסת ה’ביג בנד’ שלו. מקרטני לא הסתפק בשמות כיסוי ל’אמנים’, ‘כותבים’ ו’מפיקים’. הוא נרשם כשם הבדוי קלינט האריגן וכתב את המאמר שפורסם על העטיפה האחורית של אלבום הבכורה של ווינגז ‘וויילד לייף’. אם היה לי מספיק דמיון, הייתי חושב שאת תאוריית מקרטני מת הוא ברא ממוחו. מזל שאין לי. את מעשה פרסי ת’רלינגטון, יעשה פול גם עבור לינדה כשהם ישחררו את הסינגל Seaside Woman תחת ההרכב הבדוי Suzy And The Red Stripes . לינדה ופול לקחו את התפקיד של פרסי ת’רלינגטון (במובן ת’ריל – ריגוש), ברצינות רבה. לקראת יציאת האלבום הם דאגו לפרסום ב’טיימס’ ולמודעות לקוניות ב’איבנינג סטנדרט’ ששאלו ‘האם מישהו מכיר את פרסי ת’רלינגטון?’. הם אפילו הרחיקו לאירלנד כדי לצלם בחור אקראי עם חליפה בשדה פתוח כדי לפרסם שזהו פרסי ת’רלינגטון. האלבום עצמו הוקלט ב 3 ימים באמצע 1971 והוא הכיל בו גרסאות ‘סמי’ תזמורתיות לכל שירי האלבום .RAM כשנשאל מדוע הוא עשה זאת, ענה מקרטני: “רציתי מאוד שמישהו יעשה גרסת ביג באנד ל RAM – אבל לא היו קופצים על המציאה. חשבתי שעדיף שאהיה המישהו הזה”. הוא יצר קשר עם ריצ’ארד יוסון שאיתו הוא כבר שיתף פעולה ב Those Were The Days שמקרטני הפיק למרי הופקין ב 1968. ההוראה ליוסון היתה אחת: “עשה מה שבא לך, רק שזה ישמע כמשהו קטן ולא כתזמורת ענקית”. יוסון גייס נגנים כראות עיניו. במיוחד כאלה שהוא כבר עבד איתם אבל נחשבו למקצועיים מאוד. כחובב הז’אנר הוא הביא גם נגני ג’אז שהוסיפו את המימד הזה לשירים. האלבום ראה אור ב 29 באפריל 1977 ויצא תחת הלייבל הותיק Regal Zonohone של חברת .EMI על האלבום צויין שגם המפיק הוא פרסי ת’רילינגטון, למרות שדמותו של מקרטני התנוססה על העטיפה האחורית. מה הסיבה שמקרטני החליט להוציא את ההקלטות הללו ב 1977. אני לא יודע את התשובה באופן מוחלט, אבל אני יכול לשער כמה דברים. חברת MPL החדשה היתה צריכה עוד הכנסות, ולעשות כסף מחומרים שכבר הוקלטו זה יחסית קל. עוד סיבה – מקרטני לאחר סיבוב ההופעות העולמי הענק וההצלחה הכבירה, השתעמם ורצה את הריגוש בפרויקט שכזה בו כולם מנסים לנחש מיהו אותו פרסי ת’רלינגטון. הסיבה השלישית – עם השינויים שעברו על עולם המוסיקה, כשה’פאנק’ החדש הרים את ראשו, הוא הרגיש שהוא צריך לעשות משהו קיצוני כדי לבלוט. זה לא אומר שהוא קפא על השמרים. ההקלטות לאלבום הבא של ווינגז כבר החלו בפברואר 1977 באולפני ‘אבי רואד’ והוא כבר עבד על תשובה משלו ל’פאנק’ בדמות הקטע Boil Crisis שנגנז לבסוף. הדמות הפיקטיבית הבאה שלו תהיה ההרכב ה’פיירמן’ שיוקם בתחילת שנות ה 90, אבל יש לנו זמן עד אז. אודה ולא אבוש. ת’רלינגטון הוא לא אלבום שאני מאזין לו המון, למרות שהוא דיי נעים להאזנה, לפחות כמוסיקת רקע. אם מקרטני היה הולך עד הסוף ומביא גרסאות מתוזמרות, קונצ’רטיות אמיתיות, הייתי ממש שמח והיסטורית אני חושב שהאלבום היה מקבל חשיבות גדולה יותר. הסגנון בקטעים, נע ממשהו שמזכיר מאוד את האוברטורה עבור טומי של ה’מי’ (ב ‘טו מני פיפל’) לבין מוסיקת מעליות ממוצעת ברוב הקטעים. זה לא רע עבור מי שאוהב את הז’אנר. בכל זאת, קטעים בולטים עבורי הם הגרסה ל Eat at Home שכנראה גם האהובה עליי באלבום, מכיוון שהיא לוקחת את הקטע לאיזור אחר שרוב האנשים לא היו מדמיינים שילך לשם. גרסת הרגאיי המוצלחת שתפר יוסון, מכילה סקסופון, בס קופצני וכלי הקשה שמייצרים אווירת חוף ג’מייקנית. קטע נוסף בולט הוא ‘שלוש רגליים’ שהפך לקטע ג’אזי נוטף וזה מקסים. הקטע האחרון הוא Back Seat of My Car שמתחיל כמו קטע משנות ה 30, הופך לג’אז ואז נע בין תזמור כלי מיתר ופסנתר שמשולבים יחד עם חשמלית ותופים. זה באמת יפה מאוד. מצד שני אי אפשר לקלקל שיר כזה מושלם גם אם רוצים. בתקופה הזו, תוך כדי, לדני ליין צץ רעיון מעניין. ליין שהתגורר במשך כמה שנים ב’סירת בית’, הציע להמשיך את העבודה על האלבום באופן דומה. הוא גם נוכח לדעת שזה אפשרי להקליט כך לאחר שצפה ב’אולפן צף’ שכזה בלוס אנג’לס. פול אימץ את הרעיון ובמאי ווינגז הגיעו לאיי הבתולה והחליפו את ‘לונדון טאון’ הקרה במזג אוויר חמים ונעים. הם עלו על שלושה יאכטות, כשאחת מהן, ה Fair Carol הוסבה להיות אולפן. כל העניין נשמע כמו חוויה נהדרת ומרוממת נפש, בפועל, היא הכילה בה גם לא מעט תקלות. פול וג’ימי סבלו מנפילות וחבלות, ג’ף אמריק שהגיע כטכנאי סאונד, התחשמל ובאחד הסשנים ג’ימי מקולוך הצליח להתחרש באחת מאוזניו. הצרות המשיכו כשהמכס האמריקאי עצר אותם וטיפס על הסיפון כדי לחפש סמים, אבל פטר הכל באזהרה. למרות הכל, במשך כחודש על גבי האולפן הצף, הצליחו החברים להקליט כמות יפה של שירים שהתווספו אל ארבעת אלה שהוקלטו באבי רואד. במהלך ההקלטות הללו התפנו ליין ומקרטני לחקור סאונד של פסנתר חשמלי וסנתסייזרים שכאמור מאוד בולטים באלבום. עבור מי שרוצה להעמיק, אני ממליץ בחום להאזין לבוטלג נרחב מתוך הסשנים לאלבום הזה שנקרא London Town Sessions. עוד תודו לי. ‘קפה בגדה השמאלית’ הראשון שהוקלט ביאכטה, מגיע באלבום לאחר ‘לונדון טאון’ ובאופן מיידי מעורר אסוציאציה על גדת נהר התמזה, אבל לא כך הוא. השיר נכתב במהלך סיבוב ההופעות במרץ 1976, בעת שההרכב שהה בפאריס, כי איפה עוד אפשר לשמוע את ‘צ’ארלס דה גול נואם’? בקטע אפשר להרגיש את האנרגיות של תחילת העבודה וזה באמת נהדר. גם המשך ההתכתבות של רעיון ה’ווינגז אובר דה וורלד’ שעובר בין מקומות וערים. זה מקסים ואם הרעיון היה גם היה ממשיך, זה היה פשוט פנטסטי בעיניי. הקטע האקוסטי I’m Carrying הוקלט גם הוא על היאכטה ויש הטוענים שהוא שיר אהבה או זכרון שבו פול חוזר ונזכר באהובתו הקודמת ג’יין אשר. דמיינו את התמונה הבאה: פול מקליט כשהוא ישוב על הסיפון עם הגיטרה ולמרגלותיו מים כחולים צלולים. האגדה מספרת שבזמן ההקלטה דולפין יצא מהמים וליווה את היאכטה לכמה דקות. אני מודה שאני ממש מתבאס מהתוצר הסופי של השיר הזה. זה שיר כל כך יפה וכל כך נוגע ללב, אבל בנקודה שבה נכנסים צלילי הסינתיסייזר הלא שייכים שפול התלהב מהם מאוד, זה הורג לי את השיר. הם פשוט מפריעים לי להאזין לפול ולגיטרה. אם למצוא נקודות אור, יש בו גם דברים מעניינים. מעברי האצבעות החורקים של פול על הגיטרה הודגשו עם אקו והאפקט שהתווסף מאוחר יותר מהסינתיסייזר, נוגן בפונקציה סימפונית בה הוא השתמש וחקר גם ב’מקרטני 2′. זה יפה בעיניי לשמוע את שורשי האלבום ההוא מפציעים בשיר קטן כזה. אם גם אתם מתבאסים, הנה השיר טהור ונפלא כפי שהוא צריך להיות. את ‘דליבר יור צ’ילדרן’ הנפלא לטעמי, כתב דני ליין בשיתוף עם מקרטני בתקופת ‘ונוס ומארס’. הוא אחד השירים היפים באלבום שמעיד גם על התקדמות ביחסי הכתיבה של דני ופול. חוץ מהגיטרות האקוסטיות הנפלאות, תוכלו למצוא בו גם גיטרה ספרדית משובבת נפש שעליה מנגן ליין. ההרמוניות בינו לבין מקרטני נהדרות ולרגע מזכירות נשכחות בקטע הווסטרני דילני הנפלא הזה. גם ‘נמאס לי’ הוא רוקר קטן, סוחף ונהדר שהוקלט על היאכטה, שהביא השפעה ישירה מ Think it over של באדי הולי. בתחילה לא היו לפול מילים ואפשר לשמוע גרסה ראשונית נהדרת כזו ב .London Town Sessions כשכתב לבסוף מילים, הם התווספו רק בסשנים מאוחרים באולפני אבי רואד על גבי ההקלטה שנעשתה ביאכטה. הקטע שפותח את צד ב’ הוא ‘עם מעט מזל’, גם הוא החל להיות מוקלט במהלך השייט וכוון להיות שיר פופ להיטי בסגנון סטיבי וונדר. הגרסה הראשונית לא הכילה את קולות ההרמוניה הכל כך מזוהים עם השיר. פול ניגן על הפסנתר החשמלי יחד עם מכונת תופים ולאחר מכן, הוסיף את תפקיד הבס. השירה הבודדה שלו ללא ההרמוניות כל כך נהדרת. זה כל כך שונה ומרענן מהגרסה הסופית הנהדרת, שעובתה עם סינתיסייזרים והרמוניות יפהפיים ובאופן כללי אני אוהב את משחקי הסינתיסייזרים באלבום. את Famous Groupies כתב מקרטני על המעריצים המסורים שהלכו אחריו לכל מקום אבל לא רק. הוא כתב גם על עצמו ועל ג’ון שהיו גרופיז של כוכבי רוקנרול בעצמם והפכו למפורסמים. מדוע הקטע הזה הוקלט בסגנון מוזר שנע בין פולק לשיר עם רוסי? הרי פול דמיין אותו בכלל כקטע רוק פאנקי. למה יש בסוף צווחות של חיות? אני לא באמת יודע. זה קטע שמתחיל מעולה ואז מאבד אותי בגרוטסקיות המיותרת שלו. אם כבר קטעים גרוטסקים, הקטע הבא שהוקלט ב Fair Carol היה ‘מורס מוס והאווז האפור’. מקרטני ודני ליין כתבו אותו על הסיפון ורמת הנסיוניות שהלכה וגאתה, גרמה לכך שליין הפסנתר החשמלי היה נסיון להתחקות אחר מערכת הקשר של היאכטה. את הרעיון קיבל פול כשהוא ניגן כמה אקורדים על הפסנתר החשמלי במהלך ג’אם סשן, אליו הצטרף דני ליין בפסנתר. ככה הם המשיכו כמה דקות כשהאפקט שהתקבל דמה מאוד לקוד מורס. זה הלהיב אותם מאוד. הקטע הונח בצד ובסוף השנה הסתיימה עליו העבודה בשני אולפנים שונים. באולפני אבי רואד ובאולפני אייר אולי מכיוון שהוא הוקלט כשני קטעים נפרדים שאחר כך מוזגו יחדיו. זה אמנם קטע מורכב ואולי הכי שאפתני באלבום, אבל הרושם שמתקבל הוא של רעיון לא גמור בביצוע מפוזר ובלאגניסטי שמסמל בעיניי את הכשל של האלבום. קשה לי כשמקרטני עושה לעצמו הנחות וחושב שאפשר ‘טו גט אווי וויד’ איט’ עם כמה צרחות ומלוטרון ולקרוא לזה משהו. אני בטוח שעם עוד קצת עבודה, זה היה משתלב בצורה מעולה באלבום הבא. מקליטים על היאכטה הקטע האחרון שהוקלט ב’אולפן הצף’ היה Don’t Let it Bring You Down ושוב אנחנו במחוזות הפולק עם עוד שיר משותף של מקרטני-ליין שמקרטני החל לכתוב כבר ב 1975. למעשה הוא הביא אותו כדמו לא גמור ליאכטה על מנת לסיים אותו עם ליין. זה בהחלט קטע שבמקום ללכת נגד, מתכתב עם הרוח הפולקית שנשבה בין היתר באלבום ומתכתב מאוד עם השירים שהביא דני ליין. המסע המופלא על ה Fair Carol הסתיים והשם הזמני שהוצע עבור האלבום היה Water Wings. הם עשו דרכם חזרה לבריטניה על מנת לקחת שוב הפסקה שבמהלכה פרשו ג’ימי מקולוך הגיטריסט וג’ו אינגליש המתופף מהלהקה – כל אחד מסיבותיו הוא. הפעם שיחק לו המזל למקרטני. הפרישה שהפכה את ההרכב שוב לטריו, הגיעה לאחר שרוב האלבום, או לפחות הקטעים הבסיסיים עבורו כבר הוקלטו. בקיץ המשפחה הגיעה לחווה בסקוטלנד כשכרסה של לינדה בין שניה. דני ליין הגיע עם זוגתו והשתכן קרוב למקרטנים בתקווה לתוצרי כתיבה משותפים באווירה הפסטורלית. באופן מיסטי, החווה בסקוטלנד תמיד הניבה קסמים. אחד התוצרים הבולטים הפעם היה סיום הכתיבה והקלטת ‘צוקי קנטייר’. זה שיר שעם הרעיון שלו החל מקרטני להשתעשע כבר ב 1973 והוא מעין שיר הלל המנוני לאזור בו שכנה החווה הסקוטית, אבל מתכתב גם עם תחושת שייכות באופן כללי. הוא חסר לי מאוד באלבום בדיוק כמו ש’ליב אנד לט דיי’ חסר לי ב’רד רוז’. יחד עם שני השירים הפותחים את האלבום לונדון טאון (במוטיב המקומות בעולם) ועם הרוח הפולקית השלווה של האלבום, הוא היה משתלב בו באופן מושלם. באותו אוגוסט 1977 בחווה, הוקלט טרק הבסיס עבור השיר, כשבהקלטה השתתפה גם תזמורת חמת חלילים סקוטית מקומית. זה קטע ואלס נהדר של שלושה אקורדים שרק מקרטני יכל לייצר. עניין ההצלחה הכבירה של הסינגל הוא עדיין חידה בעיניי למרות הסברה הרווחת שבעת ההיא של שינויים מוסיקלים ושפל כלכלי הולך וגואה, העם הבריטי היה צריך את שיר ההזדהות ההמנוני שגם מבוגרים יותר יכלו להתחבר אליו. באוקטובר, רגע לפני לידתה הצפויה של לינדה, הם חזרו לאולפני אבי רואד על מנת להמשיך ולעבוד על תוצרי ההקלטות מהסשנים הקודמים ולהקליט עוד קטעים חדשים. אחד מהם היה Backwards Traveller שהוא קטע קצר מאוד של דקה שמביא רעיון לא אפוי אבל מעניין מוסיקלית. הוא מזכיר ברוחו את הקטעים הקטנים הלא גמורים של מקרטני 1 וקצת חבל לי שהוא סיים את דרכו כך ולא כקטע מלא. זה עדיף על הרעיון ההתחלתי שהיה למקרטני: לחבר אותו ואת ‘שם וכתובת’ למעין מחרוזת שתסגור את האלבום. הקטע הבא שמגיע אחריו באלבום נוצר גם הוא באולפני אבי רואד באותה תקופה. ערכו הגדול של קטע המעבר האינסטרומטלי התלוש הזה, Cuff Link, הוא העניין ההולך וגובר של מקרטני במוסיקה אלקטרונית וסינתיסייזרים, עניין שיגיע לשיא במקרטני 2 ועוד נדון בו. הקטע החדש האחרון שהוקלט עבור האלבום היה Girlfriend שהתכתב עם תקופה אחרת, עתידית יותר של תחילת שנות השמונים. מקרטני כתב את הקטע ב 1973 כשמייקל ג’קסון הצעיר נמצא בראשו. כל פלצט ופלצט נכתב כשהוא מדמיין את ג’קסון מבצע אותו. הוא הגדיל לעשות וכשג’קסון הגיע למסיבת ההשקה של ‘ונוס ומארס’, פול הציע לו את השיר. מסיבה לא ברורה זה לא יצא אל הפועל והשיר עשה דרכו אל ‘לונדון טאון’. כמו ב’עם מעט מזל’ זה קטע פופי שבו ניסה מקרטני לשיר כמו ג’קסון אבל הוא גם התכתב עם רית’ם אנד בלוז וסטיבי וונדר. אני חושש שאם זה יימשך ככה הוא ווונדר עוד יקליטו שירים יחד. מתוך הסשנים לצילום העטיפה הקדמית ב 12 בספטמבר, מגיח לעולם ג’יימס מקרטני וחודשיים פחות יום לאחר מכן מגיח הסינגל Mull of Kintyre. עד לרגע האחרון, הוצאת הסינגל עוררה וויכוח פנימי אצל פול. האם זה נכון להוציא אותו בתקופה שבה הכל ‘פאנק’? זו בהחלט יכולה להיות אחת הסיבות להצמדתו של Girl’s School אליו כדאבל איי סייד. הסינגל זינק למקום הראשון כמעט בכל מצעד והדבר הכי חשוב היה שבירת שיא המכירות עבור סינגל בבריטניה. שיא שהיה שמור עד אז ל She Loves You של הביטלס. אתם יודעים, הניצחונות הקטנים. לסיכומו של אלבום. שנתיים לאחר האלבום הקודם שלהם, ב 31 במרץ 1978, ווינגז הוציאו את האלבום הכי מפוזר שלהם, שעולה ויורד בין סגנונות וגישות לא בצורה המצולחת ביותר בעיניי. האם זה אלבום על מקומות בעולם? אלבום פולק עדין? אלבום מחוווה לאגדות רוקנרול? אולי של שירי פופ? האם זה סאונד נסיוני? אבי רואד או יאכטה שמשייטת לה באיי הבתולה? מי אתה ‘לונדון טאון’? היפה בעיניי הוא חוסר ההחלטיות של האלבום לגבי זהותו והרעיון מתכתב יפה עם העטיפה שלא הצליחה להחליט האם קר או חם בלונדון טאון. #דניליין #ווינגז #לינדהמקרטני

היום אמשיך את פרויקט ‘קריירת הסולו של מקרטני’. בפוסט הקודם כתבתי על האלבום ‘מקרטני 2′ שסגר באופן נפלא את שנות ה 70 של מקרטני ואת להקת ווינגז. תוצרי ההקלטה הביתים של מקרטני בחווה החלו להשתחרר אט אט. בנובמבר 1979, השתחרר הסינגל שאני מחבב מאוד Wonderful Christmas Time שהיה הראשון שנשא את שמו מאז תחילת שנות ה 70. באפריל 1980 יצא התוצר השני – הסינגל Coming up. ווינגז ביצעו אותו בהופעה עוד בסוף השנה הקודמת ועל חלק מהוצאות הסינגל נכתב ‘פול מקרטני ווינגז’. הנה מקרטני יחד עם ווינגז ב 1979 מבצעים את השיר בהופעה: חודש לאחר מכן יצא ה’ריל דיל’. האלבום המלא הראשון של מקרטני מאז ‘ראם’. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, הוא היה אמיץ מאוד אבל לא הלך עד הסוף וגם הסינגל שהוציא מקרטני חודש לאחר יציאת האלבום, Waterfalls, לא נתן רמז לקטעים ה’אוונגרדים’ שבו. רק מי שהעז והפך את צידו של הסינגל קיבל קטע מדהים בשם Check My Machine שכשל משום מה להכנס לאלבום.בספטמבר הוציא מקרטני את Temporary Secretary ממשפחת ה’ניסיוניים’ כסינגל כדי לנסות ולשווק את האלבום הפעם כנסיוני ושונה ולמרות שהביקורות לא שבחו והללו את האלבום ויש שכינו אותו ‘הגרוע של יוצא ביטלס’, זה לא הפריע לו לקבל אלבום זהב ובבריטניה הוא אף טיפס לראש מצעד האלבומים, משהו שלא קרה מאז ‘ונוס ומארס’.עד כאן הכל נחמד, אבל מה קורה עם ווינגז? העובדה שמקרטני הוציא אלבום חדש לבדו לא בישרה טוב עבור הלהקה. מקרטני ניסה לשדר עסקים כרגיל וכינס את שארית ההרכב ביולי ובאוקטובר 1980 בקנט על מנת לעבוד על שירים חדשים. את חלקם של הסשנים אפשר לשמוע בבוטלג המדהים Tug of War Sessions. לאחר מכן, בנובמבר, נפגש מקרטני עם ג’ורג’ מרטין המפיק האגדי של הביטלס. הפעם האחרונה בה הם שיתפו פעולה היתה ב 1973 כשייצרו את Live and Let Die. התואנה לפגישה היתה המשך העבודה על הפרויקט הלא מוגשם של מקרטני ‘רופרט הדב’. אזכיר שחלק המתוצרים של ההקלטות לאלבום ‘בחזרה לביצה‘ היו גם שירים עבור סרט ילדים שמקרטני התאווה להוציא באותו השם ורכש לו את הזכויות בעצתם הטובה של משפחת איסטמן שעודדה אותו לרכוש קטלוגים ולהשקיע בזכויות פאבלישיניג. זה בטח ישתלם מתישהו. העבודה על We all stand together, שיר מתוך פרויקט הסרט החלה באולפני אייר של מרטין ומקרטני אף יצר קשר עם המפיק לי קריימר. בשלב הזה ווינגז או אפשר כבר לומר, דני ליין, נשאר בחוץ עבור ההפקה הזו. למרות המעורבות שלו בהקלטות הראשוניות בפרויקט, קטע הואלס הזה שכתב מקרטני קיבל טיפול קלאסי של מרטין בשימוש בהרכב הווקאלי The King’s Singers. עם ג’ורג’ מרטין הסשנים המשיכו באולפני AIR כשאט אט הקונספט של ווינגז מאבד תוכן. דני ליין היה היחיד שנשאר והמשיך עם מקרטני בעבודה אבל בקרוב מאוד גם הוא יעלם. הקטע הבא שהיה בעבודה באולפנים עם ג’ורג’ מרטין היה Ballroom Dancer. העבודה החלה ב 7 בדצמבר 1980 ומקרטני סיפר שהוא כתב אותו על תקופת נעוריו. “יש לי זכרונות שיחד עם ג’ורג’ הריסון, נהגנו ללכת לערבי ריקודים שכאלה ואף אחד מאיתנו לא העז להזמין נערה לרקוד איתו עד שהיה מתנגן הואלס האחרון. תמיד ניסינו לתפוס מישהי עבור הקטע האחרון, אבל רוב הזמן קיבלנו דחיות“. בעיניי זה קטע נהדר שנפתח כמו משהו ממשפחת החזרה לשנות ה 40 של מקרטני. הוא קיבל טיפול כלי נשיפה ביג באנדי נהדר של מרטין, אבל בו בזמן הוא גם מתכתב עם שנות ה 50 והופך לקטע רוקנרול סוחף שמתכתב גם עם צליל עכשווי יותר. מעיין דיסוננס בין תקופתי שמרפרף בין העתיק-ישן-חדש. זה קטע שכבר הוצג לווינגז בחזרות ביולי ושם הוא נשמע אחרת ויותר כקטע רוק. אין בו זכר לפסנתר הפותח. בדמו שעשה מקרטני לבדו באוגוסט ונכנס לארכיב קולקשן, כבר אפשר לשמוע את הפסנתר המוכר יחד עם כלי הקשה ובס. על פיו עבדו מקרטני ומרטין. מקרטני ניגן כמעט בכל הכלים באולפי אייר כשדני ליין גיבה אותו בגיטרה יחד עם אריק סטיוארט. לאחר מכן ב 1981 התווספו האוברדאבים של כלי הנשיפה. הנה גרסת הדמו של מקרטני לשיר: השיר השני עליו עבדה החבורה ב 7 בדצמבר, היה Keep Under Cover שנכנס לבסוף לאלבום Pipes of Peace – אחיו התאום הכמעט זהה של Tug of War. אף אחד לא הכין את פול למה שקרה ב 8 בדצמבר. ג’ון לנון נרצח בניו יורק ליד ביתו כשארבעה כדורים נורים לעבר גבו ושלושה הצליחו לפגוע. פול היה הרוס כשקיבל את הטלפון עם ההודעה. ג’ורג’ מרטין התקשר אליו ושאל בין היתר האם הוא רוצה לבטל את סשן ההקלטה שתוכנן ל 9 בדצמבר. מקרטני ענה נחרצות שלא. רק עבודה תציל אותו מהמחשבות הנוראיות שהתרוצצו במוחו. הוא הגיע לאולפן על מנת לסיים את העבודה על קטע משותף שכתב עם דני ליין: Rainclouds (שיסיים דרכו כביסייד של Ebony and Ivory) שעלה בחזרות שעשו ווינגז מוקדם יותר ביולי ואוקטובר. פאדי מולוני המוסיקאי האירי שהוזמן לסשן ההקלטה הזה על מנת לנגן ב’חמת חלילים’ אירי סיפר: “פול נראה המום. הוא אמר שזה טראגי וחסר טעם. אני לא חושב שזה חדר אליו גם בסוף הסשן שג’ון מת. הוא נכנס והיה במצב נוראי. הוא סיפר שהעיתונות מחוץ לביתו כבר מ 5 בבוקר. ישבנו ודיברנו על ג’ון. אני זוכר שלינדה נכנסה בשלב מסויים בוכה. זה היה מאוד אמוציונאלי“. ג’ף אמריק נזכר: “הרגשתי שהוא מזועזע כולו ושקוע במחשבות. בשלב מסויים עמדנו שלושתנו [מקרטני, אמריק ומרטין] העלנו זכרונות והזכרנו את האימפקט שהיה לג’ון וינסטון אונו לנון על חיינו“. כשיצא מקרטני מהאולפנים, קידמו את פניו שוטרים ששמרו על הכניסה מחשש לחייה של חיפושית נוספת. היו גם הכתבים שרצו לדעת מה תחושותיו לגבי הרצחו של ג’ון. מקרטני ההמום ומוצף הרגשות רק רצה שהם ילכו. “מה היתה התגובה שלך למותו של ג’ון לנון?“, הוא נשאל. כשהוא לועס מסטיק ענה פול בלאקוניות: “מזעזע, חדשות נוראיות“. “מה הקלטת היום?“, פול ענה: “האזנתי לכמה דברים. לא רציתי לשבת בבית“, “מדוע?“, “לא התחשק לי” עונה פול בקוצר רוח. “מתי שמעת את החדשות?”, “מתישהו הבוקר“, “מוקדם?”, “כן. מבאס לא?“. ה’מבאס לא?’ הזה ליווה את מקרטני שנים ארוכות. לכשהגיע יומו של הריסון, הוא התראיין כבר ברגישות וקרא לו ‘אחי’. שבוע לאחר הדרמה הזו, חזר מקרטני לאולפני אייר עם דני ליין לעבוד על השיר שיהפוך לשיר הנושא של האלבום העתידי – Tug of War או בעברית צחה זהו כינוי למשחק בו שתי קבוצות מתמודדות בניהן על ידי משיכה בחבל משני צדדיו. “היה לי את השיר ורציתי לתפור אלבום שלם סביב האימרה הזו. הרעיון היה קונפליקט. כל דבר הוא tug of war“. כיאה לכך, קולות הפתיחה נלקחו מתחרות אמיתית של משיכת חבל ובפעם השנייה נעשה שימוש ברעיון שמתחיל בגישה מסויימת וממשיך ומתפתח להיות משהו אחר – קצת כמו חבל שנמשך משני קצותיו ואתה לא ממש יודע איזו קבוצה תפגוש מן העבר השני. יש האומרים שהוא על משיכות החבל ההדדיות בין לנון למקרטני וכשקוראים את המילים, בהחלט אפשר לסבור כך. מי יודע? השיר מתחיל בקטע אקוסטי ומתעבה אט אט בעזרת קולות ליווי ותזמורת שהולכים ומתווספים. זה קטע יפהפה לפתיחת אלבום. הקאמבק של מקרטני את מרטין בהחלט מצדיק את עצמו עד כה. הנה הקליפ שיצר מקרטני לשיר הנהדר הזה: גם הקטע הבא שהוקלט בדצמבר 1980, הופיע בסשנים המוקדמים עם ווינגז. למעשה הוא קטע ישן הרבה יותר. ‘וונדרלאסט’ נכתב אי שם על היאכטה ב 1976 וסיפור שהיה, כך היה. ההקלטות על אחת היאכטות, לוו במנהג של שאיפת מריחאונה. כמובן רק עבור הכיף. הקפטן של היאכטה הריח את הניחוח ולא אהב את זה בכלל. לשאר הקפטנים לא היה ממש איכפת ולכן מקרטני העביר את כולם ליאכטה אחרת שנקראה ‘וונדרלאסט’. נשמע כמו סיפור לשיר טוב. דמו קצר של פחות מ 2 דקות מיד הופק עבור הקטע החדש שכתב מקרטני על היאכטה והוא כלל בו ליווי רזה: פסנתר חשמלי, בס, תופים וגיטרה אקוסטית. את היופי הזה תוכלו למצוא בגרסת הארכיב קולקשן. ב 1980, החבורה יחד עם דני ליין שניגן על הבס (שהוחלף על ידי פול לאחר מכן) התכנסה כדי לעבוד עליו בצורה רצינית. את חלק הגיטרה שמר פול למישהו שהוא הרגיש שיוכל להתאים לו במיוחד. פול, לינדה ודני ליין התדפקו יום בהיר אחד על דלת ביתו של ג’ורג’ הריסון אבל הוא מצידו הציב תנאי: “יש לי טראק שאני עובד עליו שאני רוצה שאתה [פול] תשיר בו הרמוניות“. ג’ורג’ התכוון לשיר שהקדיש לג’ון המנוח, All Those Years Ago. פול ביצע את חלקו בעסקה, הריסון מסיבותיו לא. ג’ורג’ מרטין מצידו יצר קשר עם אנסמבל כלי הנשיפה של פיליפ ג’ונס שהביאו יופי משלהם לבלדה הנפלאה הזו של פול. יחד עם קולות הרקע שהפיק פול אני חייב לומר שהיא לא נופלת מבלדות נהדרות ומוכרות אחרות שלו. הנה גרסת הדמו לשיר: בתחילת 1981 שוב חזר פול לעסוק ברעיון האלבום של השירים הגנוזים Cold Cuts ושוב זנח אותו. בפברואר נענתה החבורה להזמנתו של ג’ורג’ מרטין והגיעה לאולפני אייר שבקריבים לחודש הקלטות. אחד השירים הראשונים עליהם הם עבדו היה Dress me up as a robber – קטע מייקל ג’קסוני מובהק שלא בטוח שנכתב להיות כזה. בדמו המוקדם שלו מ 1977 אפשר לשמוע נגינה בניחוח ספרדי על הגיטרה. בתוצאה הסופית הריף האקוסטי הפך לדיסקו מוטאוני שקיבל מדי פעם את אותו נופך ספרדי וזה שילוב מעניין ומקורי. את צלילי ‘כלי הנשיפה’ שבתחילה הפיק דני ליין מהסינתיסייזר ומקרטני שר בפלצטו ג’קסוני. האמת שהתוצאה היא שיר פופ נהדר שיכל להתחרות ולתת פייט ללא מעט קטעים ואמנים צעירים מאותה תקופה. הנה גרסת הדמו: ‘הפאונד צולל’ הוא דוגמא מעולה לחיבורים שאהב מקרטני לעשות בין קטעים קטנים ששכבו אצלו. הקטע הורכב משני קטעים שהיו לו: האחד קטע שנכתב על המצב הכלכלי והשווקים הצוללים עליהם הוא קרא בעיתון והשני היה שיר אהבה קטן בשם Hear me Lover. החיבור והשוני בניהם מורגש אבל החיבור בין הקטע המרכזי המונוטוני המואץ יחסית לבין שיר האהבה האיטי, נעשה באופן מעניין למרות השוני בניהם. הטכנאי מייק סטאברו סיפר: “עשינו קטע אחד ביום אחד שהיה זה עם הקצב המהיר יותר ולמחרת את הקטע האיטי יותר. ג’ורג’ מרטין סימן היכן הוא רוצה את החיבור, שלפנו סכין גילוח חתכנו וחיברנו שם. זה עבר פתאום מקצב מהיר לאיטי ואז הם הוסיפו אוברדאבים כדי לעשות מהחיבור טבעי יותר ולא מורגש. זו היתה טכניקה מפתיעה ומעניינת ומאוד ג’ורג’ מרטינית. זה עבד בצורה גאונית!“. אני מסכים איתו שזה חיבור מעניין. גרסת הדמו ל’פאונד צולל’. עד עכשיו מקרטני אילתר ופירפר בין כלים שונים. כדי לעשות סדר בבלאגן הוזמנו שני נגנים נוספים שילוו את סשני ההקלטה – סטנלי קלארק על הבס וסטיב גאד על התופים. בסופ”ש שלפני הגעתם לקריבים התיישב מקרטני עם גיטרה וחיבר שיר חדש. “חשבתי שזה יהיה נחמד אם אחבר משהו טרי שנוכל לעבוד איתם עליו“. במהלך העבודה עם ההרכב המלא על השיר עדיין היה חסר מידל אייט. מקרטני ביקש מכולם שעה הפסקה, נעלם וחזר עם מידל אייט גמור ואז העבודה המשיכה. התוצאה היא Somebody Who Cares היפה, העדין והמלודי עם הנופך המעט לטיני. קטע שרק מקרטני יודע לייצר. הוא כל כך יפה שנה גרסת המקור בשלמותה: חלק מהקטעים שהוקלטו במהלך התקופה הזו מצאו את עצמם עוברים לאלבום הבא Pipes of Peace, אבל לא במקרה של Take it Away. באותו אופן בו הזמין את ג’ורג’ הריסון, פול פנה גם לרינגו סטאר וביקש ממנו להגיע לקריבים. הם כבר עבדו יחדיו במהלך 1980 על אלבומו הממשמש ובא של רינגו Stop and Smell the Roses. מקרטני תרם עבורו כמה שירים. גם הקטע הזה הוצג לווינגז במהלך הסשנים המוקדמים ב 1980 ואז הוא היה קטע פסנתר קטן. התוצאה הסופית והחיבור שלה לקטע הפותח הם הרגעים שאני הכי אוהב באלבום. עם רינגו באולפן רינגו התחבר עם סטיב גאד ויחד הם ייצרו תיפוף כפול מעולה. כשכלי הנשיפה נכנסים אתה ממלמל לעצמך בפעם המי יודע כמה, ‘הג’ורג’ מרטין הזה גאון והשילוב שלו עם מקרטני גאוני עוד יותר’. מקרטני ומרטין הפכו את השיר להיות עוד רגע פופ אבל יצירתי וחושב מחוץ לקופסא. הוא נפתח במסתוריות יפהפייה של תופים בס ושירה עירומה ומשם הוא ממריא רק על מנת לספק רגעי אושר צרופים. יחד עם שלושת השירים הראשונים, זו אחת הפתיחות היפות לאלבום. הנה גרסת הדמו של מקרטני: אורח נוסף שהגיע לאולפני אייר בקריביים היה אגדת הרוקנרול קארל פרקינס. פרקינס וסגנון הרוקבילי שלו השפיעו רבות על הביטלס בתחילת דרכם. “התקשרתי אליו והוא בדיוק היה בארה”ב מנגן במועדונים. הוא הבחור שכתב את ‘בלו סוייד שוז’ – הוא לא יכול לטעות“.פול כתב קטע במיוחד לאירוע בשם Get It, קטע שהיה תפור למידותיו של פרקינס ויחד עם פול הם ניגנו בכל הכלים. עם קארל פרקינס הצחוק של פרקינס בסופו נבע מבדיחה פנימית ששניהם חלקו בעת ההקלטה. לאחר שבוע בו שהה פרקינס עם פול, ערב לפני שעזב, הוא כתב על החוויה עם פול את My Old Friend. הם הקליטו אותו מיד למחרת והוא נכנס לאלבום של פרקינס. שיירת האורחים לא הפסיקה להגיע. סטיבי וונדר היה הבא בתור. את וונדר, מקרטני פגש לראשונה עוד ב 1966. הביטלס שהעריצו את אמני מוטאון, לא בחלו בהשפעות מהם. כשוונדר הצעיר בן ה 16 הופיע בלונדון, מקרטני כבר הגיע לצפות בו מופיע ולאחר מכן נפגש איתו לשיחה מאחורי הקלעים. מקרטני עם וונדר ב 1966 את סגירת המעגל הזו יחד עם וונדר ביצע מקרטני בעזרת Ebony and Ivory פול שכתב קודם לכן ונחשף לראשונה בסשנים המוקדמים עם ווינגז. הוא נוצר לאחר ויכוח עם לינדה. “מדוע אנחנו לא מסתדרים? – הפסנתר שלנו כן יכול”. הוא לקח את הרעיון ובמצב רוח רע התיישב על פסנתר ה’רודס’ שלו וכתב אותו. בקריבים, פול יצר קשר עם וונדר, דיבר איתו על השיר והזמין אותו להגיע. עם סטיבי וונדר בעת הקלטת האלבום באחד מסשני ההקלטה הארוכים שהיו להם, סטיבי וונדר ניגן בפסנתר החשמלי, סינתיסייזר ובתופים כשפול הוסיף בס, פסנתר, סינתיסייזר, כלי הקשה וגיטרה חשמלית. שילוב הבס של מקרטני והתופים של וונדר השתלב באופן מושלם. התוצאה שהתקבלה היתה שיר פופ מהוקצע נוסף שאוהבים להשמיץ בגלל אובר הסכריניות שבו. אפשר להבין. הנה הקליפ המשותף של השניים לשיר: לאור התוצאה היפה, הם המשיכו להקליט קטע נוסף בשם What’s That You’re Doing שאני מחבב הרבה יותר. הוא התחיל כאלתור על ריף סינתיסייזר שניגן וונדר, פול הוסיף תופים ולאחר מכן גיטרות ובס. הקלטת הקולות המשותפים יצרה מייצג נהדר שבסופה גם מחווה קטנטנה לביטלס. בסופו הם שרו קטע מ She Loves You מה שגורם לדמיון לפחות שלי, לעבוד שעות נוספות. זה מעניין כיצד היו נשמעים הביטלס לו היו קמים בתחילת שנות השמונים. אולי ככה. לאחר שהסתיימו הסשנים בקריבים, הסתיימו רשמית גם יחסיהם של פול ודני ליין. השמועה אומרת שליין העיר הערה על המילים של Somebody who cares ופול בתגובה פשוט פיטר אותו. במאי 1981 התחדשו העבודות על האלבום באולפני אייר בלונדון. זמן קצר לאחר הירצחו של ג’ון, כתב פול מעין דו שיח בניהם. דו שיח שבו הצד המת מן הסתם לא עונה, אבל הוא מרגש מאוד. “בכיתי כשכתבתי אותו, זה היה דיאלוג עם ג’ון הקטע של ‘אני אוהב אותך’ היה קשה לביטוי . ‘רגע אחד, אתה באמת הולך לומר זאת?’. ‘כן. אני חייב’“. הלילה עליו סיפר מקרטני בשיר, היה אחד שהתרחש ב 1964. הביטלס היו אמורים להופיע בג’קסונוויל ועקב הוריקן הם נשאר בקי ווסט ללילה במקום. בלילה הזה הם השתכרו, דיברו, נעשו רגשניים ובכו. את הרגע האינטימי הזה לכד פול אל תוך שיר הזיכרון לג’ון, מרטי בחוכמתו הכניס כינור, ויולה וצ’לו שילוו את מקרטני והאקוסטית וקיבלנו את אחד הרגעים המרגשים ביותר בקריירה שלו. הנה Here Today: רוח ההרפתקנות טרם פגה ופול היה חייב להקליט משהו שונה. הוא הקליט קטע משונה בעזרת סינתיסייזר ה’ווקודר’, הוסיף עליו קולות וגיטרה אקוסטית ויצר מעין קטע מעבר סתמי ומיותר עבור האלבום שמשמש כגשר בין הקטע עם קארל פרקינס ל Dress Me up as a robber ונקרא Be What You See. הציפייה לאלבום החדש של מקרטני הרקיעה שחקים. מאז האלבום האחרון שלו עברו כבר כמעט שנתיים . באפריל 1982 הוא ראה אור, שיתוף הפעולה עם מרטין קצר תשבוחות כי ‘ככה עושים אלבום’ והכי חשוב, זינק היישר למקום הראשון הן בבריטניה והן בארה”ב והיה מועמד לשני פרסי גראמי. כשאין לו להקה קבועה שמלווה אותו, ליוו אותו באלבום, דני ליין, סטיבי וונדר, רינגו סטאר, רוחו של לנון, כמעט ג’ורג’ הריסון, קארל פרקינס, לינדה והפרטנר החשוב ביותר – ג’ורג’ מרטין. התוצאה הסופית הפכה לאלבום של מיזוגים וחיבורים. בין פופ ורוק לקלאסי, בין אנשים וגישות ובין מקרטני לקולגות, חלקם מתים, חלקם חיים. למעשה זו הפקת הדואטים היפה ביותר של מקרטני ואלבום האייטיז הטוב ביותר שלו לטעמי. #גורגמרטין #גוןלנון #סטיביוונדר #קארלפרקינס #גורגהריסון #דניליין

אחרי שבפוסט האחרון בסדרת ‘הסולו של מקרטני‘ עסקתי באלבום שמבחינתי אפשר להכתיר כאלבום הלא מוצלח ביותר בקריירה של פול – Press To Play. היום אתקדם הלאה לאלבום הבא Flowers In The Dirt, שלמרות היותו תוצר לא מושלם, הוא אלבום מרגש עבורי. קודם כל כי הוא הראשון של מקרטני שהאזנתי לו בזמן אמת ושנית, זו אחת התקופות המרתקות בסיפור של מקרטני לטעמי ותקופה של חיפוש דרך מופלא. מקרטני שהגיע מתבלבל ונופל מאותו שיא שלילי, עבר חיפוש מרשים בהמון תחנות, לא ממש הגיע לתחנת היעד הסופית הנכספת, אבל עיצב וקיבע את דמותו כפי שאנחנו מכירים אותה. באזור ספטמבר 1985, במהלך ההקלטות ל Press to Play באולפני הוג היל החדשים שלו בסאסקס, עבד מקרטני על שיר שהיה שייך לפרויקט אחר. השיטה הייתה אותה אחת קלוקלת בה הוא עבד על שירי האלבום והתוצאה הייתה בהתאם. הקטע Spies Like Us היה מיועד עבור סרט קומי באותו השם שביים ג’ון לאנדיס. סרט שהצליח בקופות ואולי גרם גם לסינגל של מקרטני להיות נוכח במקומות במצעדים שהוא בוודאי לא היה זכאי להם בפני עצמו. את השיר מקרטני כתב פחות או יותר על פי הנחיותיו של לאנדיס שהרגיש שלסרט שעשה יש איזשהו מכנה משותף עם סרטי הביטלס המוקדמים ולכן בכלל פנה אל מקרטני מלכתחילה. הבקשה הייתה, שיר קצבי שיש בו משהו רוקנרולי. מקרטני היה בתחילה בראש אחר. הוא סיפר: “חשבתי לעשות שיר ג’יימס בונדי עם תזמורת ענקית, משהו מלודי עם נגיעות מזרחיות…אחד הדברים הכיפיים הוא שאני יכול לשנות מעט את הדברים האלו“. הוא שינה. תסמיני המחלה הקשה שתקפה אותו ושינתה ללא הכר את מקרטני האגדי נכחו מאוד בשיר הזה. ריכוז של חוסר רגישות מוסיקלית שלא נשמע כבר שנים. מקרטני ניגן על כל הכלים חוץ מאשר על הסינתיסייזר שעליו ניגן אדי ריינר כשעל ההפקה היו אמונים יו פדגהאם המפיק שחתום על Press to Play ורכש חדש שמקרטני פנה אליו לעזרה – פיל ראמון שעבד באותה עת עם בילי ג’ואל. השיר שוחרר כסינגל בנובמבר 1985 והיווה פרומו לא מחמיא עבור מה שיקבלו המעריצים הנאמנים בסינגל ובאלבום הבאים בקיץ 1986. באותה עת יצא גם פס הקול השלם לסרט שכלל מוסיקה שחיבר אלמר ברנשטיין. משום מה שיר הנושא שכתב מקרטני נעדר ממנו. כנראה במקרה. בקווים מקבילים שלא נפגשים, מקרטני ה’נסיוני’ החל לרכב על גלי האהדה והגעגוע לביטלס. ביוני 1986 הוא עלה לבמה בוומבלי ולקול התשואות וההתלהבות האדירה של הקהל, הוא ביצע מחרוזת קצרה שכללה שירים כמו I Saw Her Standing There ו Get Back. ההתעוררות והגעגוע, הן שלו והן של הקהל, הסירו את ה’טאבו’ שגזר על השירים הללו והכשירו את הקרקע לאלבום הבא שיקליט ובאופן כללי לשינוי המגמה בקריירה שלו שתפנה ותוקדש מעכשיו להאדרת פועלו במפעל שנקרא הביטלס. בתקופה הזו שבה שיתף פעולה עם אמנים שונים כמו קרלוס אלומר, דיויד גילמור, פיט טאונסנד, סטיבי וונדר ומייקל ג’קסון, הוא ניסה כל העת לייצר עוד שיתופי פעולה מהסוג הזה ואף יותר. הוא פנה אל פיטר גבריאל והזמין אותו לאולפן ויחד הם כתבו שיר בשם The Politics of Love שנשאר גנוז. גבריאל סיפר: “זה היה פנטסטי. אני מעריץ ביטלס ותיק, אז לבלות עם פול ולייצר אתו רעיונות היה ממתק אמיתי. זה קצת קרטע ולא סיימנו לעבוד על כך. אני חושב שזו הייתה אשמתי. המילים היו לא סגורות על עצמן אבל היו רעיונות מלודיים יפים. אני מקווה שזה ייצא מתישהו“. הניסיונות של פול למצוא שותף לכתיבה וליצירה ולשחזר את הרגעים הגדולים שלו עם לנון המשיכו גם בהכנות לאלבום הבא. למרות בצבוצי הגעגוע של מקרטני לתקופה הטובה והישנה של הביטלס, המקצוענות חייבה אותו לקדם את האלבום החדש Press to Play. בליץ ראיונות ומסע קידום ליוו את יציאתו, כולל הנדסת תודעה של פוליטיקאי מצויין ומיומן כמוהו: “אנשים אומרים שזה האלבום הטוב ביותר שלי מאז Band on the Run, אני לא יודע אם זה נכון. אני מחבב אותו“. כלום לא עזר. האלבום סירב להמריא ונעלם אל תהום השכחה. באוגוסט 1986 מקרטני היה במסע יחסי ציבור לאלבום בארה”ב. כשהיה בניו יורק, הוא לא בזבז זמן ונכנס לאולפני ‘פאוור פלאנט’ כדי להקליט שיר חדש בשם Loveliest Thing. קטע שבפעם המי יודע כמה, הורכב משני דמואים שהיו לו. עבור ההקלטה בניו יורק הוא גייס שוב את פיל ראמון שכאמור עבד עם בילי ג’ואל ולכן ההקלטה בוצעה כשפול מנגן על הפסנתר ומלווים אותו הלהקה של ג’ואל: ניל ג’ייסון בבס, דיוויד בראון בחשמלית, ליברטי דה ויטו בתופים ודיוויד לבולט בסינתיסייזר. השיר היפה הזה שבו נרשמה התאוששות קלה של פול ראה אור בגרסת ה CD סינגל ל Figure of Eight שיצאה ב 1989. באותם סשנים הוקלטה גם גרסה ראשונית ל Beautiful Night שיופיע רק באלבום Flaming Pie בגרסה יפה הרבה יותר.עכשיו כשאין לו פרויקט מוגדר לבצע, מקרטני החל שוב לחפש את דרכו. הוא נזכר שוב בפרויקט הלא גמור Cold Cuts שליווה אותו מ 1975 ואמור היה להכיל ‘שאריות’ שנדחקו הצידה. לשם כך הוא גייס את המפיק ריצ’ארד ניילס וכ’אודישן’ הוא נתן לו עותק של Press to Play להאזנה. כשנשאל ניילס מה הוא חושב על האלבום הוא ענה: “זה נשמע ניסיוני, חלק מהדברים מוצלחים, האחרים פחות“. תשובה דיפלומטית נהדרת בעיניי. לאחר עבודה מעטה על הפרויקט, הוא שוב נזנח. אל דאגה, פול עוד יחזור אליו עד שיתייאש סופית. שנת 1987 של מקרטני עמדה בסימן 20 שנה לאלבום ששינה את העולם לתמיד. סרג’נט פפר. ‘זה קרה 20 שנה היום’, ככה אומר השיר ומקרטני תכנן לציין את התאריך עם פרויקט שיבליט את האירוע. הוא כתב שיר בשם Return To Pepperland בלי תכניות מדויקות יותר מדי מה תהיה מטרת הפרויקט, יש הגורסים אלבום שלם באותו השם. בכל אופן, בשנה הזו הוא החל לעבוד על כמות לא מבוטלת של שירים שיכלה בקלות לייצר אלבום המשך ל Press To Play, שישמע קצת יותר טוב. עבור הפרויקט, פנה מקרטני לאחרון שהוא אהב את תוצרי עבודותיו על שיריו. פיל ראמון. הוא רצה שיפיק את שירי הפרויקט ובאקט של הפקת לקחים מהאלבום האחרון, ישים דגש על הבלטה של שירי הפופ הקליטים שלו ופחות על ניסיוניות. הסשנים החלו בפברואר 1987 באולפני הוג היל עם השיר Back on My Feet וזה שיר חשוב לסיפורנו. זוכרים שמקרטני חיפש שותף סטייל לנון? החיפושים הביאו אותו לצור קשר עם בחור מוכשר בשם אלביס קוסטלו. בביקורות עליו לאורך העשור מאז פרץ, קיבל קוסטלו לא מעט פעמים את ההשוואה המחמיאה אל לנון. מקרטני רצה אותו כשותף. “כשהתאחדנו היו קווי דמיון בין אלביס לג’ון. אני חושב שאנשים עם משקפיים יכולים להיות יותר מופנמים ואגרסיביים כלפי חוץ. פשוט נהנינו אחד מהכישורים של השני. הוא במיוחד עזר לי במילים, משהו שהוא טוב בו. הוא מאוד ורבלי. באופן טבעי אני מעודד אנשים לומר לי האם שיר שלי הוא גיבוב של שטויות, אבל עם אלביס לא הייתה בעיה. הוא יאמר לך בכל מקרה“. Back on My Feet היה תוצר הכתיבה המשותף הראשון של הצמד קוסטלו-מקרטני ושמו יותר מאשר מסמל את התהליך שעבר על מקרטני שמנקודת השפל חזר אט אט לעמוד על רגליו. בעזרת מורשת הביטלס שהוא לקח עליה בעלות ובצדק, הוא חזר להיות מקרטני הגדול – מקרטני שאנחנו אוהבים ומכירים עד לימינו אנו. השיר עצמו קליט מאוד ומה שבולט בו הוא פרימת הפלונטר הלירי והפקתי שליוו את מקרטני ב Press To Play. הוא הוקלט ללא נוכחותו של קוסטלו בסשן הראשון עבור הפרויקט החדש בניצוחו של פיל ראמון יחד עם עוד נגנים כמו טים רנוויק, דלני סמית’ וצ’ארלי מורגן. ראמון את מקרטני המשיכו לעבוד על עוד שירים כמו Love Come Tumbling Down היפה והמכנה המשותף בעבודה היה דילול בשימוש בסינתיסייזר וחתירה לדברים שפול ידע לעשות הכי טוב – להקה קטנה שמנגנת שירים קטנים ויפים. קטע נהדר שהוקלט באותם חודשים היה Once Upon a Long Ago. זו בלדה יפהפייה וחדשה שכתב פול והושלמה כולה באותם סשנים. האם מקרטני כתב אותו לאחר שפגש את פרדי מרקורי ב’לייב אייד’ ב 1985 ורצה שהוא יבצע אותו? נניח.ההתאוששות של פול הן בכתיבה והן בהפקה העשירה ניכרו מאוד בקטע הזה. הרמוניות נהדרות, עיבודים תזמורתיים שכללו חליל ועוד כלי מיתר, סקסופון והכל יחד עם נגינה נהדרת של פול על הבס והחשמלית. זה עשה את העבודה וקלאסיקה חדשה נולדה לקהל שהיה צמא לה. השיר הזה יצא בנובמבר 1987 כסינגל מוצלח, בעיקר באירופה. בצדו השני מוקם הקטע הראשון שכתב עם קוסטלו וכמה ימים לפני כן הוא ראה אור גם באלבום אוסף ראשון למקרטני שנקרא !All the Best, אלבום שכשמו כן הוא, מסר דרישת שלום למעריצים על מנת להרגיע אותם לאחר סאגת Press to Play ומהצד שני ליקט את השיאים הבולטים מאוד שלו מקריירת הסולו בת 17 השנים. הסשנים עם פיל ראמון שהתפרסו על המחצית הראשונה של 1987 לא נגמרו בטוב. אם בכל זאת תרצו להאזין לתוצרי התקופה שהכילו כמה רגעים יפים וכמה שפחות כמו למשל גרסה מוקדמת ולא אכילה עדיין ל Beautiful Night או את שיר הנושא ל ‘חזרה לפפרלנד’ שהשתיקה יפה לו או מאשאפ ‘הרסני’ לשני שירי הסינגל הראשון של הביטלס, תוכלו לעשות זאת ולמצוא ביוטיוב גרסאות ופרשנויות שונות לאלבום כמו למשל זו: הסיבה לסיום הפרויקט מבחינתו של מקרטני הייתה ההבנה שהוא מדשדש באולפן. קצה נפשו בכל המשחקים האלו והוא החליט שהכי טוב עבורו כרגע כדי לאתחל הכל הוא לחזור לשורשים. ביולי 1987 נקבעו יומיים אולפניים דחוסים אליהם הוא הזמין נגני אולפן צעירים, בניהם ג’וני מאר מהסמית’ס האגדיים והקליט מלוא החופן קלאסיקות רוקנרול. מאר סיפר: “נפגשנו לסשנים של 8-9 שעות ביום ופשוט ניגנו באופן מאוד אינטנסיבי ומאוד רועש“. חלקו של החומר שוחרר באוקטובר 1988 באלבום ה’רוסי’ או בשמו ‘בחזרה לברה”מ’ בו ניסה מקרטני להתיידד ולכבוש את הקהל הרוסי שבזמן אמת נמנעה מהם הפריבילגיה ליהנות מהמוסיקה של הביטלס ומקרטני באופן חוקי. חודשיים אחר כך, הגיעו מקרטני וקוסטלו לאולפנים במרתפי משרדי חברת MPL על מנת לכתוב ולהקליט דמואים לשירים משותפים. תוכלו למצוא את הדמואים הנפלאים הללו בגרסת הארכיב קולקשן ששוחררה עבור האלבום. רק ארבעה מתוכם עשו דרכם לאלבום הבא ואחד לאלבום שאחריו. בחוץ נשארו כמה פנינים כמו למשל Tommy’s Coming Home ו So Like Candy שיעשה דרכו לאלבום הנהדר הבא של קוסטלו Mighty Like A Rose. בדצמבר, קרא אליו מקרטני את המפיקים סטיב ליפסון וטרבר הורן לארבעה ימי הקלטה מהירים וספונטניים באולפני הוג היל. הסשנים הללו הנפיקו את Rough Ride קטע שפול הרכיב מריף שהיה לו יחד עם השראה מקטע בלוז שצפה בו בתכנית טלוויזיה. הקטע הפשוט הדליק אצלו נורה: “חשבתי, החבר’ה האלה עושים קטע עם אקורד אחד, שני בתים וריף גיטרה קטן!“. למרות הסטיגמה שהייתה לשני המפיקים של ימי עבודה ארוכים באולפן עם תוצרת יחסית דלה, מקרטני הצליח להאיץ בהם ולהשיג תוצאות בתוך יומיים. בשיר למעשה מנגן פול על כל הכלים להוציא הבס. סטיב ליפסון השלים ועיבה בעוד כלים יחד עם הורן שהוסיף קלידים. אם מבודדים את הקטע מהאלבום לטעמי הוא נשמע מאוד ניסיוני ולאו דווקא חדשני. ה’נסיוניות’ של Press To Play התפוגגה ומשהו חזר מהאווירה של מקרטני 2 והחזיר גם את הצבע ללחיים. השיר השני עליו הם עבדו ביומיים הנותרים היה Figure of Eight ובו חזר מקרטני לאותם רוקרים קטנים שהוא ידע לייצר. באווירה הזו הוא החליט להקליט את טרק הבסיס עד כמה שאפשר בלייב ובטייק אחד. על מנת לשמור על האווירה המשוחררת בשיר הוא ניגן בחופשיות על הבס בלייב יחד עם המתופף כריס וויטן. אפשר לשמוע באלבום את הסיום ה’רשלני’ שאולי הושאר בכוונה תחילה כדי לחזק את אווירת הלייב החופשית. בכל אופן זה קטע כיפי ונהדר באלבום. לאורך 1988 מקרטני בילה בעבודה על האלבום החדש. בתחילת השנה הוא המשיך לעבוד עם צמד המפיקים ליפסון את הורן על How Many People, קטע רגאיי שכתב בג’מייקה. אני מודה, לא קטע שאני אוהב במיוחד. מילא הרגאיי, מילא המילים הסתמיות, אבל ההפקה מחזירה אותי בעל כורחי לאלבום הקודם. משהו שאני ורוב מעריצי מקרטני לא מוכנים שיעוללו להם. ההקדשה באלבום לצ’יקו מנדז, האקטיביסט הסביבתי הברזילאי שנרצח בסוף 1988 יפה יותר מהשיר. הקטע האחרון שהופק על ידי ליפסון והורן עבור האלבום היה Ou Est Le Soleil?. מקרטני שמע את הביטוי הצרפתי שמשמעתו “איפה השמש?” אי שם ב 1969 כשהיה בחופשה ברביירה הצרפתית. לאורך השנים הוא הקליט דמו לקטע ומשום מה החליט בסשנים האלו שהוא חוזר אליו והופך אותו לקטע דאנס קצבי ומושקע. מקרטני ניגן בו כמעט על כל הכלים כולל על קרש כביסה כמחווה לימי הסקיפל העליזים של ליברפול. זה גימיק נחמד שלדאבוננו הצליח להשתחל אל גרסת הדיסק של האלבום ולשמחתי נעדר מגרסת הווניל. איטס אלביס טיים! עם גמר ההתקשרות עם ליפסון את הורן, הוזנק אלביס קוסטלו אל האולפנים על מנת לעבוד על חבילת השירים הבאה. לפי מה שסיפר קווין ארמסטרונג הגיטריסט שהשתתף בסשנים, מה שאפיין אותם היה אי התכנון הבולט. “הסשנים החלו כשפול ואלביס הציגו בפנינו את השירים כשהם מבצעים אותם על שתי גיטרות. לא היה יותר מדי דיון על הגישה הכללית. פשוט עשינו את מה שהם רצו באותו היום. ההתרשמות שלי הייתה שאלביס מנסה להיות רטרו ולחזור לביטלס, יותר מאשר מה שפול רצה. הוא ניסה אפילו להשיג צליל רינגו מהמתופף כריס וויטן“. קוסטלו בנוסף ייעץ ועודד את מקרטני להשתמש עד כמה שאפשר בגיטרת ההופנר הישנה שלו מימי הביטלס. מקרטני וקוסטלו באולפן אחד השירים שהוקלטו בסשנים הללו היה You Want Her To בו התאווה של מקרטני לייצר שיר שותפים מלא כמו עם לנון נשמעת היטב, למרות שהוא היה גם מלא ספקות: “התנגדתי בהתחלה. אמרתי לאלביס: ‘תראה זה ממש נשמע כמוני וכמו ג’ון, זה מסוכן!’. ניסיתי לשיר את שני התפקידים אבל זה לא עבד. זה שיר על בחור צעיר ששואל את עצמו שאלות לגבי רגשות שיש לו לבחורה וקול יחיד לא היה טבעי“. הניסיון לעמעם את קוסטלו בתוצאה הסופית פגע בשיר לטעמי. אפשר לשמוע את שילוב הקולות היפה בדמו המוקדם שעשו בשנה הקודמת. החששות של מקרטני ללכת עד הסוף עם קוסטלו בהחלט פגעו בשיתוף הפעולה של שני האמנים הנהדרים הללו וזה חבל, למרות שאפשר בהחלט להבין את חששותיו של פול. הנה גרסת הדמו של השניים: הקטע Don’t Be Careless Love הוקלט גם הוא בתחילת 1988 עם קוסטלו שניגן על הקלידים. ההרגשה הכללית בשיר היא שהדמו המוקדם הלא גמור שהוקלט בשנה הקודמת הפך לשיר שלם שנשמע לא גמור. התחושה הזו גרמה למקרטני להרגיש לא בנוח כלפיו. לאחר ההקלטות עם קוסטלו הוא החליט להקליט אותו שוב. ספוילר – זה לא הפך אותו לטוב יותר. הנה גרסת הדמו: לעומת זאת, That Day is Done שהוקלט גם הוא בסשנים עם קוסטלו, הוא שיר גמור ויפה אבל שוב ההפקה עשתה לו עוול. כנראה שתעריף האקו היה זול באותם ימים כי הוא נשפך שם ללא הכר והניסיון לייצר ‘שיר לוויות ניו אורלינסי’ קצת אבד. שמורה לו בכל זאת לשיר זכות הטייטל לאלבום עם השורה על הנערה שמפזרת פרחים על העפר/זוהמה. הנה גרסת הדמו: הסשנים עם קוסטלו הסתיימו כשמקרטני לא היה מרוצה והשאלה הייתה ממה? איכות ההפקה? אובר הקרבה הלנונית בינו לבין קוסטלו? קשה באמת לדעת, אבל ברבעון הבא של 1988, קוסטלו הודר ומקרטני המשיך לעבוד על האלבום ללא מפיק מוגדר אבל ליתר בטחון, גייס את ג’ף אמריק כטכנאי. הסשנים הנינוחים יחסית, נערכו יחד עם ההרכב שהתקבע בין היתר על האמיש סטיוארט וכריס וויטן. הם הקליטו דיי בקלות את Destractions שהוא קטע קטן ויפה שעליו מאוחר יותר הרכיב מקרטני תוספות כלי מיתר שכתב קלייר פישר. באופן גורף, השירים שהוקלטו בסשנים הללו האחרון לאלבום, הם היפים ביותר באלבום לטעמי. זה נשמע שאחרי כל דרך החתחתים שעבר, הוא מצא שוב את הנינוחות ואת הקול שלו. השיר Put it there למשל, הוא קטע אקוסטי שאני אוהב מאוד שכתב מקרטני ובו הוא חזר לילדותו ולאמרה מבודחת נהדרת שנהג אביו לומר לו: “שים את זה שם [בצד] אם זה שוקל טון“. בכל זאת ההפקה גורמת למקרטני להשמע מעט מרוחק וטוב היה אם האינטימיות של Here Today הייתה מורגשת גם כאן. את This One אני אוהב מאוד מאוד. זה השיר הראשון של מקרטני ששמעתי בזמן אמת. יחד עם חוסר האובייקטיביות הזו אני גם היום אני סבור שזה שיר נפלא, מאוד ביטלסי במהותו, אבל גם מרענן בקטלוג של מקרטני. הוא מביא רעיון פילוסופי נהדר: “זה שיר על חרטות. אתה תמיד לא שם, או שאתה בעבר או שאתה חולם על העתיד. העכשיו זה מה שיש לנו, בו אנחנו חיים“. את השיר כתב מקרטני על הפסנתר בשנה הקודמת והמשיך לפתח אותו בחודשים שבאו לאחר מכן. בארכיב קולקשן תוכלו למצוא גרסה מוקדמת פסנתרית, מרחפת ואיטית יותר. אני מכור לזו שבאלבום. אחד השירים שנולדו מתוך העבודה המשותפת של קוסטלו ומקרטני היה My Brave Face שנכתב והוקלט בתחילת השנה על ידי שניהם. המטרה, לפחות מצדו של קוסטלו, הייתה ללא שום עוררין לייצר סאונד ביטלסי ככל האפשר. קוסטלו דחף ועודד לכיוון למרות החששות הכבדים של מקרטני ובשיר הזה הוא עודד במיוחד את פול להקליט עם ההופנר בס המיתולוגית למרות החששות שהיו לפול בהקלטות אתה ומיעוט השימוש בה עקב בעיות שונות ומשונות. באופן מוזר, גם לאחר הפרידה שלהם בחר מקרטני להבליט את מורשתו בביטלס בקליפ עבור השיר. גם ההופנר תככב שם. הנה הקליפ: היופי בשיר חוץ מהזרימה והמלודיה היפה והכתיבה המאוד לנון-מקרטנית, היא ההרגשה שאת השיר המשותף הזה כתבו קוסטלו ומקרטני כל אחד על עצמו. מקרטני על חייו כאקס ביטלס וקוסטלו על התקופה הלא פשוטה שעבר עם ההרכב שליווה אותו, ה’אטרקשנז’. בשורה התחתונה, מקרטני לא היה מרוצה בלשון ההמעטה מתוצר העבודה על השיר המשותף בסשנים עם קוסטלו. הגרסה הראשונית הייתה איטית מדי כפי שאפשר לשמוע בארכיב קולקשן ומקרטני לא ויתר. בספטמבר 1988 הוא נכנס בנחישות לאולפני אולימפיק והקליט את השיר מחדש כפי שהוא רצה. זהו הדמו הראשוני של השניים לשיר: והגרסה האיטית עם קוסטלו על עטיפת האלבום, לא תוכלו למצוא את שמו של קוסטלו לצדו של מקרטני בשירים המשותפים. קרידט הכתיבה ניתן למקרטני ול’מאק-מאנוס’ שהוא שם הלידה של קוסטלו שנקרא במקור דקלן פטריק אלויסיוס מקמאנוס. במקרה? מכוון? מי יודע. בינואר 1989 הגיע מקרטני לישורת האחרונה עבור האלבום. הוא חזר אל שיר שהקליט לו דמו שנה קודם לכן בתחילת 1988, קטע קטן בשם Motor of Love שהוא כתב והקליט לו דמו ביתי בנגינת גיטרה שנשמעת כמו פעימות לב. אני מחבב את הגרסה הסופית השמאלצית למרות שעל מנת להגיע אליה נאלץ מקרטני להוציא את השיר למיקור חוץ. הוא רצה מאוד שיר בסגנון Drive הלהיטי והשמאלצי של ה’קארז’. הדרך הטובה ביותר הייתה לפנות למקור והוא אכן הגיע אל גרג האווקס, הקלידן של ה’קארז’. הוא השמיע לו את הדמו והאווקס שהיה מעריץ ביטלס ענק קפץ על ההזדמנות ועשה בשיר כבשלו. אמנם פגעי ההפקה של הסשנים הראשונים לאלבום נוכחים בו אבל איכשהו התוצאה מצליחה לגעת. זוכרים את פרץ השירים המשפחתיים זוגיים שהיה למקרטני בסוף 1984 קצת לפני תחילת העבודה על Press to Play? אם לא תוכלו לחזור לפוסט הקודם. מהסשנים הללו השאיל מקרטני עבור האלבום החדש את We Got Married שהקליט יחד עם דיויד גילמור. על פי מקרטני השיר הכיל בו לא רק את הזוגיות שלו אלא גם את זו הראשונית של ג’ון: “הבית הראשון הוא מאוד ג’ון וסינתיה. ‘מתקדמים מהר ובקרוב, עשינו אהבה אחה”צ’. הם היו סטודנטים לאמנות בני 16 וזו הייתה הפעם הראשונה בה שמעתי שזוג עושה זאת אחה”צ. זה כמו סרט צרפתי!“. זה קטע מיוחד באלבום שמחולק לשלושה מקטעים. התחלה אקוסטית רכה בה מקרטני שר ומנגן על הגיטרה המקסיקנית שלו, קטע רוקי ובו התפוצצות של גילמור והחלק הסוגר בו מנגן גאי בארקר על החצוצרה. יצירה יפה שהייתה צריכה עוד עבודה אבל הכילה רעיון יפה בהחלט. האלבום המגוון הזה שהכיל בו כל כך הרבה גישות עבודה יצא לאוויר העולם ביוני 1989. הוא כבש את המקום הראשון במצעד הבריטי וקיבל ביקורות לא רעות. ברולינג סטון נכתב: “מקרטני ניסה לחדד את כישוריו באלבום הזה ובהחלט הצליח באופן משמעותי. הווירטואוזיות של האלבום לא מוגבלת לשיתוף הפעולה עם קוסטלו. זה לא אלבום ניצחון מושלם, יש בו רגעים חלשים אבל מקרטני התעורר בו לחיים ואם הוא ייצא לסיבוב הופעות בסתיו כפי שצפוי, יש לו לפחות חצי תריסר שירים שהוא יוכל להוסיף לרפרטואר“. אני מסכים. ב Press To Play חוץ מההפקה הקלוקלת, גם החומרים שהביא מקרטני היו דלים, הפעם הביא מקרטני מלא הטנא שירים יפים, אבל במהלך מסע החיפוש הנדרש, הוא לקח חלק מהפרחים והשליך אותם אל הקרקע. בכל זאת. לאחר שנחשפתם לדרך הארוכה והמפותלת שעבר מקרטני בדרך לאלבום הזה, תודו שאתם אוהבים אותו קצת יותר. אני קונה אותו בכל יום מחדש כשאני נזכר באלבום הקודם #אלביסקוסטלו #גףאמריק #יופדגהאם

קודם ליציאת האלבום Off the Ground בפברואר 1993, התאווה מקרטני מאוד לייצר רימיקסים לשירי האלבום. הוא חיפש את הדמות הבולטת שתוכל לבצע את המשימה. מרטין גלובר או יות’ כפי שכונה, היה מוסיקאי ומפיק שעסק בז’אנרים שונים ניסיוניים ומה שעניין את מקרטני בעיקר היו תוצרי האמביינט שהפיק. כך הסביר מקרטני: “במקור יצרתי קשר עם יות’ כדי לבקש ממנו לעשות כמה מיקסי דאנס לקטעים מתוך ‘אוף דה גראונד’. התדרוך שהוא קיבל ממני היה להשתמש רק בחומרים מתוך ההקלטות שלנו, כי מיקסים כאלה לעיתים קרובות מסמפלים קטעים משירים אחרים ואז אתה מסיים עם משהו שנשמע כמו של מישהו אחר. לכן אמרתי ליות’ שאני מעדיף שיבחר כל סאונד שהוא רוצה בתנאי שזה יהיה מההקלטות שלנו“. תופעה מעניינת שהחלה באלבום Press to Play והגיעה לשיא באלבום ‘כאוס אנד קריאיישן אין דה באק יארד’ מראה שהשותפים הצעירים של מקרטני באופן קונסיסטנטי החלו ממרים את פיו, להתבטא ולומר את אשר על ליבם גם כשזה סיכן את מעמדם. זה לא משהו שנעשה במתכוון, אבל התופעה הצביעה על כך שמקרטני עם כל הכבוד ומי שמכיר אותי יודע שיש המון כבוד, כבר לא היה חד חושים ולא התמצא ושחה בחומר כמו פעם. מה גם שעולם המוסיקה הלך והשתנה אל מול עיניו המשתאות. בקיצור כמו בקזבלנקה: “תמיד יהיה לנו את ‘פרס טו פליי’ להפיק ממנו לקחים“. יות’ קיבל תדריך ממקרטני, האזין לחומרים שהאחרון הורה לו לעבוד איתם והגיע למסקנה הנחרצת. כלום לא ייצא מהדבר הזה. במקום לעשות רימיקסים לשירי האלבום, הציע יות’ משהו אחר לגמרי. הוא הציע למקרטני לקחת את אותם החומרים ולייצר מהם קטעים חדשים לגמרי במקום מיקסים לאותם שירים. מקרטני הסכים אבל ביקש מצדו להיות מעורב ולתרום סמפלים חדשים לקטעים. הוא הוקלט כשהוא לוחש משפטים, מנגן בבנג’ו, חליל וכמובן בבס. באוקטובר 1992, לאחר ארבעה ימי עבודה באולפני הוג היל שבסאסקס, בהם לקח יות’ מכל הבא ליד כולל מ Cosmically Conscious שהוקלט כקטע ה’סודי’ עבור ‘אוף דה גראונד‘, עוד חלקיקי כלים משירים נוספים מהאלבום וגם כמה סמפלים מ The Broadcast ו Reception מתוך האלבום ‘בחזרה לביצה‘ – היה ליות’ מוצר ביד. כך הוא סיפר: “לא ממש חשבתי והתעמקתי בהם. הכל הגיע באופן ספונטני. היה ירח מלא באחד הערבים אז נכנסתי למוד אזוטרי ועשיתי קטע בשם Transpiritual Stomp שנשמע קצת פגאני. יכולתי לדמיין איש מערות מטאטא את המערה לצליליו. באותו הלילה בזריחה עשיתי את Sunrise Mix בדיוק כשהשמש נראתה לאורך האופק“. התכנון של יות’ היה לקחת את תשעת הקטעים שיצר ולערוך אותם לקטע ארוך אחד שייצא בסינגל 12 אינץ. מקרטני היה נדהם שאפשר בכלל לייצר קטעים כאלה מתוך הקלטות אחרות והחליט שזה מרשים מספיק כדי להוציא אלבום שיכיל תשעה קטעים. יות’ חזר והמליץ לשחרר את הקטעים כסינגלים של 12 אינץ’, אבל יש גבול לכמה מקרטני יכול לציית. למרות שאני לא חובב גדול של מיקסים וזה תמיד נשמע לי כמו משהו מאוד נזיל שכמו שהסביר יות’ הוא תולדה רגעית או גחמה של רגע בניגוד להפקה של אלבום שנמשכת חודשים ובה מתעכבים על כל פרט ופרט. בכל זאת, על קו הניסיוניות הזו של מקרטני לאורך השנים, הייתי אומר ששני דברים חשובים קרו באלבום הזה. בניגוד ל’מקרטני 2‘ בו הוא התעקש לעשות הכל לבדו ויצר אמנם תוצאה שובת לב שלא בטוח שאליה הוא כיוון, באלבום הזה הוא השכיל לשחרר את המושכות ולהעניק אותם למי שבאמת יוכל לייצר מוצר דאנס/אמביינט/טכנו כהלכתו. התוצאה נשמעת כמו עבודה מעולה שעשה יות’ שלאחר שהאזנתי לה מספר פעמים בשבועות האחרונים היא יצירה קודרת יחסית לטעמי. הדבר השני החשוב שקרה הוא שמקרטני, שעל שמו נרשמו הלופים ב Tomorrow Never Knows חתום עכשיו גם על אלבום שכזה ולמרות שאין לי משיכה עזה לז’אנר אני שמח על כך ובעיקר על היותו של האלבום הגפרור שידליק את האלבום החשוב והנגיש יותר של ההרכב הפיקטיבי הזה: Electric Arguments. כך סיפר מקרטני: “כל העניין ב’פיירמן’ הוא בחופשיות – גישה שאני מתעניין בה. כל הרעיון מאחורי סרג’נט פפר היה לייצר להקה שיכולנו להעמיד פנים שאנחנו הלהקה הזו ולא הביטלס. התקליט של הפיירמן נעשה באותה מחשבה. מאוד חופשי ומאוד מהיר“. באלבום ה’אמיתי’ הקודם, ‘מעל הקרקע‘, התרומם מקרטני מעל התקופה הקשה שאפפה אותו אבל לא בכך שהוציא אלבום נהדר, אלא ביצירת התודעה שהוא כל כך השתוקק אליה: אני פול מקרטני האגדה מהביטלס ומאחוריי שתי להקות מצליחות כשאחת מהן היא בסקייל של אגדה. זו עדיין הייתה משימה לא פשוטה להוציא אלבום נהדר באמת, משימה שגם ‘אוף דה גראונד‘ כשל בה. זה היה נראה היה שמאז Tug of War, מקרטני הסתחרר בים של דברים שרצה לעשות, ירה לכל הכיוונים ובמיוחד השאיר לא מעט פצועים כולל את קהל מאזיניו. המסע בחזרה לתודעה לא יכול היה שלא לחזור אל הביטלס. כשהוא חצה את גיל 50, מקרטני הבין שזו הייתה העת לקצור את הפירות שנזרעו אי שם בשנות השישים ומעט הבאישו לקראת סופם. הסכסוכים הקשים בין חברי הביטלס דהו ועכשיו בפתח שנות ה 90 הגיעה העת לייצר משהו גדול סביב הלהקה הענקית הזו ולהחזיר אותה לתודעה. בינואר 1993 החלו החזרות למסע הופעות ענק נוסף – מסע ה’עולם החדש’ שהחל בפברואר וסבב סביב יציאתו של האלבום החדש. עם רוח השינוי המשיכו והשתרבבו למסע ההופעות הזה עוד ועוד שירים שכתב עבור הביטלס. האלבום שהיה אבן דרך במסע המחודש של מקרטני אל התודעה, אמנם צעד במצעדים בבריטניה אבל הביקורות התייחסו אל מקרטני כמי שאבד עליו הקלח. בנובמבר 1993 יצא בבריטניה האלבום הכפול (בפורמט הויניל) Strawberries Oceans Ships Forest תחת שם הפסאודו The Fireman. אקט שהזכיר מאוד את מה שעוללו המקרטנים עם האלבום ת’רלינגטון אז ב 1977. כמו אז גם באלבום הזה מהר מאוד הבינה התקשורת את מעורבותו של מקרטני בפרויקט והמלודי מייקר כתב: “מקרטני גילה את סצנת הדאנס והתוצאות מבריקות להפליא. הוא בחר יחד עם השותף שלו יות’ ללכת כמו בריאן אינו בדרך ניסיונית ויצרו קטעים עוצרי נשימה. כמו פתיתי שלג, הם נראים דומים, אבל לכל קטע יש צורה ייחודית משל עצמו“. אני מסכים. לאחר שנה עמוסה בה הוא שחרר את ‘אוף דה גראונד‘, יצא למסע הופעות ענק, שחרר תקליט הופעה בשם Paul is Live ואלבום אמביינט, מקרטני היה צריך חופש. 1994 שלו הוקדשה בעיקר למנוחה, אבל אתם בטח יודעים כבר שמנוחה של מקרטני היא כמו שנות חיים מלאות של אדם רגיל. בתחילת השנה הוא קיבל מיוקו קלטת שהכילה בה ארבעה סקיצות שהקליט ג’ון לנון בערוב ימיו. התוצאה הייתה פרויקט האנתולוגיה הגרנדיוזי שהרימה חברת אפל שנועד לאחר חצי יובל לעשות צדק עם הביטלס ולכתוב אותם סופית בדברי הימים של המוסיקה הפופולארית. המטרה הייתה גם לעשות להם ריבראנדינג מחדש והנגשה לדור שלא ידע את ג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו. לא אכנס לנבכי הפרויקט העצום הזה שכלל בו סדרה, ספר ואלבומים, אבל כבר בחודש פברואר 1994, כונסו הת’ריטלז (שלושת הביטלס הנותרים) וכחלק ממסע השכנוע והריכוך של ג’ורג’ הריסון שהיה סקpפטי וגראמפי לגבי הפסטיבל הזה, הובא ג’ף ליין שהיה חברו של ג’ורג’ וחבר בסופר גרופ ה’טראבלינג ווליבריז’, על מנת להפיק את השירים החדשים של הביטלס. אני מניח שזה קשור גם לעובדה שג’ורג’ מרטין לא ממש התלהב לעשות זאת. התוצאה לא טובה בעיניי ולא תתפסו אותי מאזין לשירים הללו, אבל אי אפשר להתווכח עם גודל המעמד. לאחר שאהב את עבודתו של יות’ בשנה הקודמת, חיבב מקרטני, השד יודע למה, את עבודתו של ג’ף ליין בפרויקט האנתולוגיה. למרות שכהרגלו האלבום היה מורכב מטלאים, מקרטני נשמע בו רענן, משפחתי ביותר מאז האלבום מקרטני ונישא על כנפי הרנסנס המחודש סביב הביטלס. זה נכון, זה אלבום שהוא אנטיתזה למה שעשה עם יות’, אבל הוא יחידה מגובשת של שירים מוצלחים, נהדרים ונוסטלגיים שראו אור תחת ידיו ובאופן מיסטי ומוזר, שיתוף הפעולה הזה עם ליין (יחד עם עוד שותפים), הביא את האלבום הכי מוצלח של מקרטני מאז Tug of War והכניס אותו סופית לפנתיאון. הפעם לפנתיאון של המוסיקאים האגדיים של שנות השישים שצלחו גם את שנות ה 90. מקרטני עם ג’ף לין בינואר 1995, הקשרים בין המשפחה המורחבת של הביטלס שכללה הקלטות של הת’ריטלז ב 1995 התהדקו כשיוקו ושון מוזמנים לבקר בביתו של פול בסאסקס. המשפחה הגדול והמאושרת שכוללת את פול לינדה וילדיהם אפילו מקליטה קטע שנקרא ‘שמי הירושימה תמיד כחולים’ לזכר קורבנות הפצצה הגרעינית בהירושימה שלהטלתה מלאו אז 50 שנה. זה קטע שהובילה יוקו שהקדישה לג’ון ובו כל חבר משפחה קיבל תפקיד. הוא שודר בסופו של דבר בטלוויזיה היפנית. העבודה על האלבום החדש שמקרטני לא ממש ידע איך הוא יראה, החלה בכלל עם שותף אחר – סטיב מילר שהוא התוודע אליו במאי 1969 בעת שהביטלס נטשו אותו באולפן לאחר ריב על חוזה הניהול עם אלן קליין. מקרטני זכר לו את שיתוף הפעולה אז בסוף שנות ה 60 וכעת כשהוא נזכר בו בעזרתו של ג’יימס בנו שתהה מדוע הוא לא משתף אתו פעולה, הוא התאווה להקליט אתו שוב. מקרטני עם סטיב מילר הרגשות העזים שעלו מתוך פרויקט האנתולוגיה הביאו את מקרטני לכתוב שיר בשם Young Boy על איך זה להיות נער צעיר שמחפש אהבה. באופן כללי קיסמו של האלבום המאוד נוסטלגי הזה, הוא הרפרוף על התפר שבין ה’עכשיו’ לבין ה’אז’. רפרוף שמוליד רגעים מרגשים מאוד. בפברואר 1995 הגיע מקרטני יחד עם ג’ף אמריק לארה”ב ובאולפן של מילר באיידהו הם הקליטו את השיר היפה הזה שקיבל טיפול נהדר רב שכבתי של גיטרות אקוסטיות מג’נגלות שזורקות מיד לסאונד ה’בירדזי’ של שיא שנות ה 60. גם האמונד הנפלא שעליו מנגן מקרטני מוסיף מאוד והתוצאה היא שיר מאוד ביטלסי במהותו שמפיק מקרטני ככה סתם באמצע שנות ה 90 כשהוא בן 52. במאי העבודה המשותפת עם מילר נמשכה, אבל הפעם באולפנים של מקרטני בלונדון. הם עבדו על קטע בלוזי משותף בשם used to be bad שבו מקרטני ניגן כמעט על כל הכלים ומילר על החשמלית. זה קטע מאוד גרובי ומשוחרר שמבליט את העובדה שמקרטני לא עשה בלוז בקריירה שלו, מה שמתאים לתקופה הזו בה הוא עושה הכל מהכל. קטע בלוז אחר שעבדו עליו יום לפני כן היה Broomstick שאמנם היה באותה רוח חופשית אבל היה לא מהוקצע מספיק. שבוע אחר כך הם היו שוב באולפן בעבודה על שיר אחר של מקרטני בשם If You Wanna. זהו שיר שנכתב בארה”ב במהלך סיבוב ההופעות של 1993 ובא לבטא את המרחבים העצומים של אמריקה שרואים דרך נסיעה אינסופית ברכב ואם אפשר שיהיה קאדילק. הקטע הזה באמת מכניס אותך בדמיון לרכב ויחד עם הסולו המארק נופלרי נותן את התחושה של נסיעה מדברית ארוכה אי שם בין הקקטוסים של טקסס. עד לחודש נובמבר באותה שנה ,נטש מקרטני את העבודה על מה שיהיה האלבום הבא שלו ועשה קצת חיים. הוא התרכז בחלום ישן שלו והחל לשדר תכנית רדיו שבועית בתחנה אמריקאית. לתכנית הוא קרא Oobu Joobu ובה כמוביל מועדון בוגרי שנות ה60 הוא הזמין אורחים מוסיקאים להתראיין והשמיע קטעים שלו מהעבר, גם כאלה שלא ראו אור. גם שיתופי פעולה מעניינים שלו עם אמנים אחרים שודרו. כמו למשל זה עם דייב סטיוארט מהיוריתמיקס בקטע שנקרא whole life וראה אור בגרסת הארכיב קולקשן המופלאה שיצאה לאלבום. אם כבר הזכרתי אותה, שווה להתעכב על הדמואים המרגשים לשירי האלבום שמפליאים להדגיש את אווירת הנוסטלגיה בה היה אפוף מקרטני בתקופה ההיא. בהוצאת הויניל החדשה, ישנו מארז נהדר מאוד של האלבום יחד עם הדמואים בדיוק כמו שנעשה באלבום הלבן עם הדמואים של אישר. ‘דמואי אישר’ של מקרטני לאלבום פליימינג פאיי פשוט נהדרים ומספקים מוצר נהדר בשיתוף עם האלבום. בנובמבר 1995, הגיע ג’ף ליין לאולפנים של מקרטני והשיר הראשון עליו הם עבדו היה Somedays. שיר אהבה מרגש עד מאוד ששוב עושה טיול בין ההווה לעבר ומבכה את תום הנעורים. כדי להוסיף יופי על יופי, השיר מקבל גם תזמור נהדר של ג’ורג’ מרטין שמזכיר לי מאוד את זה של For No One וזה מאוד עושה הגיון כשמדובר באלבום שנע על ציר העבר-הווה. על הדרך מקבל מקרטני גם מחמאה אדירה ממרטין שמאזין לשיר ואומר לו: “‘לא איבדת את הטאץ’ שלך“. השיר הבא עם המפיק ליין היה The Song we were singing, שיר שמתמצת באופן נהדר את כל הקונספט של האלבום. “תמיד חזרנו לשירים ששרנו“. זה קטע נוסטלגי יפהפה שזכה לפתוח את האלבום הנהדר הזה וכששומעים את הדמו שלו שהכיל עוד סקשן מיותר, מבינים שמקרטני כבר התבגר ולמד מג’ורג’ מרטין ש’לס איז מור‘. הנה הדמו הביתי של מקרטני לשיר. שיר נוסף שעליו עבד עם ג’ף ליין היה the world tonight שאני מודה שאם צריך לבחור קטע פחות מוצלח מהאלבום הזה, הוא יהיה מועמד. קטע מבורדק מבחינה לירית שמורגש שג’ף ליין נכח בו יותר מאשר בשירים הקודמים. ‘חופשי כציפור’ התפלק לו כאן. ה’ראף מיקס’ מהארכיב קולקשן לעומת זאת רזה ונפלא. ב 1994 הלכה לעולמה עקב מחלת הסרטן מורין סטארקי, אשתו הראשונה של רינגו סטאר שליוותה את הביטלס בכל הקריירה שלהם. פול כתב לזכרה שיר קטן ויפהפה שנקרא little willow שהוקלט גם הוא בסשנים עם ג’ף ליין והתכתב מאוד עם הקו המנחה של האלבום – עבר-הווה וחזרה לעבר וסגירת מעגלים. באופן אירוני מאוד השיר הוא גם נבואה טראגית לאשתו לינדה שבתקופת ההקלטות החלה לעבור טיפולים עקב סרטן השד שהתגלה אצלה. בפברואר 1996 מצעד הנוסטלגיה נמשך. מקרטני הביא שיר חדש דנדש שכתב בשם Souvenir שיחד עם ג’ף ליין הם עשו ממנו מטעמים. ניחוחות רית’ם אנד בלוז מעורבים עם הצלילים מבית אבא סטייל האני פאיי והכל יחד עם שירה נפלאה של מקרטני. קלאסיקה! הנה הדמו הביתי הקטן והיפה גם הוא. שימו לב לצלצול הטלפון בתחילה. על הקטע ה’רוקרי’ באלבום שהפך להיות גם שיר הנושא – פליימינג פאיי, עבדו הצמד מקרטני את ליין כשבוע אחרי הסשן האחרון. תוך 4 שעות בלבד הם הקליטו את כל השיר שעמוד השדרה שלו היה ליין הפסנתר הקברטי יחד עם עבודת גיטרות נהדרת. פול השתולל עם הקול שלו וזה תמיד תענוג. אם בנוסטלגיה ובעבר עסקינן, אז המושג ‘פליימינג פאיי’ הגיע מסיפור מוזר מאוד שסיפר בזמנו ג’ון לנון על כיצד קיבלו הביטלס את שמם כשבחלומו, טיפוס שעמד על פאי חם סיפר לו איך לקרוא ללהקה. הפאזה הבאה של ההקלטות המתמשכות עבור האלבום הזה, התרחשה בפברואר 1996 והפעם הצטרף לחבורה העליזה, כאילו כדי להשלים עניין הנוסטלגיה, המתופף הכי טוב בביטלס – רינגו סטאר. השיר שהם התחילו לעבוד עליו היה שיר ישן יחסית שנקרא Beautiful Night והביא בלדת פסנתר מקרטנית טיפוסית. השיר הזה היה אמור להכלל באלבום הגנוז ‘בחזרה לפפרלנד‘ והוא אכן הוקלט עבורו אז. התוצאה הייתה אנמית באופן משעמם במיוחד. מקרטני הבין זאת וגנז את השיר. עכשיו בשלו התנאים והשיר הוקלט מחדש עם רינגו וג’ף ליין. שנה אחר כך התווספה לו החותמת הסופית שהפכה אותו לשיר ביטלס לכל דבר ועניין. תזמור ‘אבי רואדית’ של האחד והיחיד – סר ג’ורג’ מרטין. ברוח סגירת המעגל, זהו שיתוף הפעולה האחרון של מקרטני ומרטין. אם כבר רינגו הגיע, אז מדוע לא לבצע כמה ג’אם סשנים ספונטניים? אחד התוצרים של הג’אם הזה הוא הקטע הראשון והאחרון (נכון לרגע זה) שנכתב על ידי מקרטני את סטארקי – Really Love You. זה לא קטע גאוני אבל מאוד מאוד משוחרר, פאנקי ומבוצע באווירה מעולה. נשמע שהחברים עשו שם כיף. שיר נוסף שהוקלט בג’אם הזה היה Looking for you שהיה באותה אווירה רק הרבה פחות מוצלח. הקטע האחרון שהוקלט עבור האלבום היה גם האחרון שכתב מקרטני באוגוסט 1996. שיר בשם Heaven on a Sunday, שנכתב באווירה רגועה מאוד במהלך שייט ביום ראשון. ג’יימס מקרטני, או מקרטני ג’וניור שהיה כבר נער מתבגר הצטרף והחליף את אביו בגיטרה החשמלית. שני שירים שהוקלטו בספטמבר 1992 באולפנים של מקרטני בהפקתו של ג’ורג’ מרטין היו Calico Skies, שיר נהדר מאוד על טהרת הגיטרה האקוסטית. את השיר הוא כתב שנה קודם לכן כששהה עם משפחת בארה”ב בלונג איילנד ונקלע לסופת ההוריקן בוב. שם הוא כתב את שיר הנוסטלגיה היפהפה הזה לאור נרות. הקטע השני הלך רחוק יותר בציר הזמן. הלחן שלו החל באלבום ‘רד רוז ספידוויי‘ כשהוא נשמע בסופו של Big Barn Bed וב 1991 באותה הפסקת חשמל מפורסמת בלונג איינלנד, כתב פול על גבי הלחן מילות עידוד. הקטע האקוסטי הקטן הזה שנקרא Great Day מכיל גם הוא הרמוניות יפות של לינדה סטייל ‘ראם‘, והוא נבחר לסיים את האלבום ובהחלט משאיר טעם לעוד. הגרסה שנכנסה לאלבום הוקלטה גם היא בסשן עם ג’ורג’ מרטין ב 1992, אבל בזמן העבודה על האלבום עם ג’ף לין ניסה מקרטני לבצע אותו שוב. שיר שלישי שהוקלט בסשנים הללו עם ג’ורג’ מרטין שנקרא When Winter Comes, המתין בסבלנות לתורו עד ל 2020 כדי לסגור את האלבום הנפלא ‘מקרטני 3’. פליימינג פאיי הוא אלבום קמבאק מפואר של מקרטני שאוצר בו את כל הדרך הארוכה והמתפתלת שהוא עשה מאיבוד הדרך בתחילת שנות השמונים, המעבר בתחילת שנות ה 90 ומציאת הקול שלו חזרה בהקלטות הללו. הוא חוגג את הווייתו של מקרטני שהיה בעשור השישי לחייו והצעיד אותו בגאון אל מעמד המבוגר האחראי בעולם המוסיקה. זה נכון, זה לא אלבום שפרץ גבולות. אני רואה בו יותר כמתנה נהדרת למעריצים הוותיקים שישבו בסבלנות והמתינו לפול שימצא את דרכו שוב. עכשיו כשיצא האלבום הזה יחד עם הספיחים המשלימים, כמו למשל אלבום אופרה ואלבום אמביינט, הפך מקרטני לאמן רב תכליתי מרתק שסיפק את יצריהם של כלל מעריציו. מהילדים של שנות ה 60 ועד לילדים של שנות ה 90. האלבום ראה אור במאי 1997 והתקבל בחיבוק חם הן על ידי הביקורות והן על ידי הקהל. המסע הושלם. מקרטני נכנס להיכל התהילה. משם כמו בחיים, הכל יכל רק להתדרדר וכך אכן קרה. פחות משנה לאחר יציאת האלבום הלכה לעולמה לינדה מקרטני והנוסטלגיה קיבלה משמעות אירונית הרבה יותר גדולה באלבום הזה, האחרון בו היא ליוותה את פול. #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #פולמקרטני #יוקואונו

היום הגענו לאלבום מאוד מיוחד עבורי. אלבום שבמידה מסוימת החזיר עטרה ליושנה, לאחר שנים של חיפוש דרך, אבל גם המציא מקרטני היברידי חדש. מקרטני שמבין את מגבלות כוחו בתחילת שנות האלפיים ורוצה ללמוד מחדש על יצירה בתוהו ובוהו הטכנולוגי שקורה אי שם בחצר האחורית. מאז אמצע שנות התשעים, מקרטני גילה שלשלב ישן וחדש במידה הנכונה יכול לייצר קסמים. ‘פליימינג פאיי’ היה אלבום נהדר שעשה כבוד לרזומה ולקולגות המתבגרים אתו ו’דרייבינג ריין‘ עשה כבוד ללינדה המנוחה ופתח צוהר לאהבה החדשה בחייו. אלה היו שני אלבומים נהדרים שסגרו כל אחד מעגל בתורו. באלבום שעומד היום במרכז, ‘כאוס ויצירה בחצר האחורית’, סגר מקרטני עוד מעגל והצדיע לחברים ותיקים שנוכחים מאוד בחייו מאז הנערות בליברפול – המוסיקה, ותהליך היצירה. באופן נהדר, מקרטני לא מצדיע לגיבורי מוסיקה ספציפיים ולא מבצע קאברים – הוא מצדיע לז’אנרים ולמוזה שלא עזבה אותו גם ברגעים הקשים. קשה שלא להשוות את האלבום הזה לאלבומי ‘מקרטני’ כשהוא מנגן על כל הכלים ועושה את הדברים באופן שונה, אבל בניגוד לאלבומים ההם, הפעם פול היה זקוק למדריך שינווט אותו את הים הסוער של התקופה החדשה. אם הייתי צריך למצוא כותרת לפוסט הזה, הייתי קורא לו ‘קלאסיקה במילניום החדש‘. את מקרטני בן ה 59 עזבנו בפוסט הקודם בעת יציאת האלבום הנהדר ‘דרייבינג ריין‘. אלבום שהמחיש את צומת הדרכים האישי בחייו עם מותה של לינדה. תאריך יציאתו בסמיכות לאסון התאומים, קיבל לפחות עבורי, קונוטציה של עולם שלם שהיה בצומת דרכים. שנת 2001 נסגרה עם ‘הישגים שלילים’ עבור מקרטני. האלבום ‘דרייבינג ריין‘ לא הצליח להתרומם במכירות בבריטניה. בארה”ב התמונה הייתה עגומה עוד יותר. לאחר מכירה של כ 60 אלף עותקים, האלבם נמוג מהמצעדים. אם אמריקה לא תבוא אליו, הוא יבוא לאמריקה וימכור לה את אותו המוצר רק בעטיפה של ממתק. את 2002 הוא פתח במסע הופעות שהוקדש לאמריקה. סיבוב ההופעות שם כונה Driving USA, ומקרטני עם ההרכב החדש-ישן שלו חרש את המדינה עם סט ליסט שהרגיז לא מעט אנשים והיה עתיר בשירי ביטלס. לזכותו יאמר שהוא החל לשלב בהופעות שירים שלא בוצעו עד כה בהופעה, לא על ידו ולא על ידי ההרכב האגדי ההוא. זה עבד. האלבום ‘דרייבינג ריין‘ התרומם במכירות והגיע למעמד הזהב המיוחל לאחר מכירת חצי מיליון עותקים. במאי 2002, מקרטני שהה בבריטניה והגיע לארמון בקינגהאם על מנת להופיע עם אמנים נוספים מול המלכה לציון 50 שנה לתחילת כהונתה. מקרטני כמובן לא יכול היה להתאפק ופתח את ההופעה עם Her Majesty שחתם את האלבום ‘אבי רואד‘. ביוני, מוסדו היחסים בינו לבית הת’ר מיילס והם נישאו.פול שלא מכיר את המילה מנוחה, יצא בסופה של השנה למסע הופעות חדש בארה”ב שקיבל את השם Back in the US. הסיבוב המשיך גם למקסיקו ומשם ליפן. אחד התוצרים של הסיבוב הזה היה אלבום הופעה ודי וי די שקיבל את שמו של סיבוב ההופעות. הפעם כבר נמכרו 2 מיליון עותקים רק בארה”ב. העבודה בארה”ב הושלמה ועכשיו התפנה מקרטני לאירופה. הסיבוב הזה נקרא Back in the World וקבע בו שלושים יעדים באירופה. שם הוא לא היה זקוק לטריקים. המופעים הפכו לסולד אאוט תוך דקות. ב 2003 יצא אלבום הופעה שתיעד גם את הסיבוב הזה. בספטמבר 2003, עת סיום מסע ההופעות האירופאי, מקרטני החליט שהגיע הזמן ל’ריל דיל’ – אלבום חדש. את עמדת המפיק באופן אוטומטי הוא העניק לדיוויד קאהאן, המפיק האחרון שעבד אתו והפיק לו את ‘דרייבינג ריין’. קאהאן תכנן עם הלהקה לוחות זמנים להקלטה ובאולפני ‘אבי רואד’ הקליט מקרטני תשעה דמואים עבור האלבום החדש המתוכנן. משהו קרה בהקלטות הללו. מקרטני הרגיש שהוא רוצה לעשות דברים אחרת, רק שהוא לא ידע איך. הוא יצר קשר עם ג’ורג’ מרטין וביקש שם של מפיק. מרטין האצילי שאולי רצה לראות את המוסיקה של פול צועדת קדימה, הציע את ניג’ל גודריץ’ שהיה מפיק מבוקש מאוד באותה התקופה. תחת ידיו האמונות ראו יצירות מופת כמו ‘קיד איי’ של רדיוהד, The Invisible Band של טראוויס, אלבומים נהדרים של בק ועוד אלבומים חשובים של להקות נחשבות כמו REM, U2. גודריץ’ נודע במיוחד בנופך האלקטרוני שהביא אתו ובשחרור הגבולות והמגבלות עם ההרכבים איתם הוא עבד. זה נשמע כמו משהו שמקרטני היה זקוק לו בתקופה הזו. ניג’ל גודריץ’ העבודה על האלבום החדש עם ההרכב החלה באולפני RAK. כבר לאחר הסשן הראשון, גודריץ’ שכנע את מקרטני שאין לו צורך בהרכב עבור הפרויקט הזה. לטעמו הוא היה רגיל אליהם מאוד והוא יהיה חייב לצאת מאזור הנוחות שלו כדי לעשות דברים באופן שונה. פול המבויש נאלץ לבשר זאת להרכב. “הוא רוצה שנלך בכיוון אחר והוא המפיק, אז אני לא יכול לומר לו ‘אתה חייב לעבוד עם ההרכב שלי’” מקרטני שאל איך הם מרגישים עם זה? כולם ענו שהכל בסדר ונתנו את ברכת הדרך. הקטע הנהדר Follow Me היה הקטע היחיד שהספיק להיות בעבודה עם ההרכב. מקרטני טען שהוא דיי כתב את עצמו בעקבות מחשבה שלו על השיר Let it Be. אפשר למצוא דמיון בזרימה בין שני השירים וגם בנרטיב שהם מובילים אליו. בניגוד ללט איט בי, מקרטני שר בקטע החדש לדמות אמורפית שממלאת אותו, כזו שהוא תמיד יוכל לסמוך עליה בכל מצב. הדמות האמורפית הזו כבר הרימה אותו מהקרשים, והיא יודעת להראות לו את הדרך ולומר לו ‘יאללה בוא אחרי, סמוך עליי, יהיה בסדר’. מוסיקלית, צריך להודות, אין שום דבר מתוחכם בשיר והוא מאוד ‘סטרייט פורוורד’. אפשר לשמוע שפול, ראסטי אנדרסון ובריאן ריי שניגנו על הגיטרות האקוסטיות, יצרו מעין עריסה אקוסטית נעימה וברוח האקוסטית הזו, המתופף של ההרכב אייב לבוריאל ג’יימס הוסיף כלי הקשה רכים וטמבורין. מאוחר יותר כשיעבוד מקרטני לבדו על האלבום, הוא יעבה את הקטע בגיטרה חשמלית, תופים וכמובן בס ובאולפני אייר יתווסף תזמור כלי המיתר באפריל 2005 שינגן ההרכב שילווה אותו כמעט בכל שירי האלבום – ה Millenia ensemble. בסשנים הבאים, בספטמבר 2003, כבר ללא ההרכב, מקרטני הביא לאולפן יצירה חדשה שכתב על הפסנתר. קטע בשם This Never Happened Before. הוא סיפר על הקלות שבכתיבת הבלדה הזו: “זו תמיד עזרה גדולה עם אתה מקבל רצף אקורדים נחמד“. מקרטני כתב את הבלדה הזו שיש בה גם מן הגנריות אבל קשה להתנגד ליופייה ולמעברים שבה. זו בלדת פסנתר מקרטנית טיפוסית שיכולה להצטרף בקלות למאגר הבלדות הקלאסיות שלו שמכיל את no more lonely nights, my love ועוד ועוד. מיד לאחר כתיבת השיר, הציג אותו מקרטני לגודריץ’ באולפן והקליט אותו על הפסנתר יחד עם מכונת תופים. ב 2005 שוב באולפני RAK, הוא רצה להוסיף עוד אלמנטים כמו גיטרה חשמלית וכמובן את הבס שלו. למרבה הפלא, מכונת התופים השתמרה בתוצאה הסופית. בהמשך התווספו כלי מיתר שניגנו ה Millenia Ensemble כיאה לבלדה סוחפת. הסבלנים שבניכם ישמעו בסופו של השיר שהכל מתפתח לכדי הוריקן יפהפה של כלי מיתר עליו אחראי המתזמר ג’ובי טאלבוט. “קיבלתי שיחת טלפון בזמן שהשגחתי על בני בן השנתיים בביתי. פול היה על הקו וביקש שאגיע לאולפן. הגעתי לאולפני RAK ושמעתי את הבלדה הזו. הקלטנו את התזמור פעמיים. בפעם הראשונה באולפני AIR, אבל פול העדיף להקליט אותו שוב באולפני RAK“. בנקודה הזו הופסקה העבודה עם ניג’ל גודריץ’ ובעצם הפרויקט ה’מיוחד’ נכנס לעצירה. באוקטובר הוקלט קטע ישן/חדש באולפני ‘אבי רואד’ יחד עם כל ההרכב של פול ועוד שחקן חיזוק. הקטע Whole Life הוקלט כבר בעבר ונכתב יחד עם דייב סטיוארט שמוכר מה’יוריתמיקס’. הוא הוקלט עוד לפני האלבום ‘פליימינג פאיי’ ומיקס מהתקופה הזו ראה אור בקופסת הארכיב קולקשן עבור האלבום בביצוע נפלא. הפעם דייב סטיוארט שהיה מעורב בפרויקט צדקה שעורר מודעות למלחמה באיידס שכלל בו גם אלבום, ביקש מפול להקליט מחדש את השיר עבורו. סטיוארט ניגן עם ההרכב את השיר וההקלטה תועדה גם בווידאו שלקח חלק בקמפיין המלחמה באיידס. הפסקת העבודה עם גודריץ’ הביאה להמשך העבודה עם דיויד קאהן. מבולבלים? מקרטני לא. פרויקט מספר 2, החל לרוץ במקביל. זו הפעם השנייה שבה פחות או יותר, שני פרויקטים של מוסיקה פופולארית רצים במקביל בקריירה של פול. הראשונה הייתה בתחילת שנות השמונים עם הפרויקט השאפתני ‘טאג אוף וואר‘ ו ‘פייפס אוף פיס‘. בפברואר 2004 התכנס ההרכב של מקרטני באולפני ‘אבי רואד’ כדי להקליט אסופת שירים חדשה. שבעה מתוך אסופת השירים הזו, ירכיבו את האלבום Memory Almost Full שייצא ב 2007 שבו אעסוק בהרחבה בפוסט נפרד. אני מודה שזה מסעיר אותי לחשוב מה היה קורה אילו מקרטני היה בוחר לשחרר את שני הפרויקטים כאלבום כפול. באפריל 2004, התחדשה העבודה של פול עם ניג’ל גודריץ’, אבל הפעם באולפני Ocean Way שבלוס אנג’לס. מקרטני הביא שיר רך מאוד שכתב במהלך חופשה ביוון. הנוף היה אמנם יווני, אבל המקצב שהיה למקרטני בראש היה לטיני. שם הוא כתב את A Certain Softness. סשן ההקלטה היה מאוד ספונטני ומשוחרר ומקרטני ניגן על הגיטרה בליווי נגן הבונגו ג’ואי וורנקר שהתיישב לידו על הרצפה כשהבונגו מונחים בין רגליו. נגן גיטרה קלאסית שהשתתף גם הוא בסשן ההקלטה הזה היה ג’ייסון פלאקנר שסיפר: “הקלטנו ביום הראשון וניגנו את השיר הפשוט הזה. הסתכלתי מסביב באולפן ושכחתי מדי פעם איפה אני נמצא. הלכתי לאיבוד בשיר. פול פנה אליי ושאל ‘איפה אנחנו בקטע? מה קורה?’ עניתי:’אין לי מושג!’, נפלנו מצחוק על הרצפה“. מקרטני שחיפש עוד טאץ’ אחרון לשיר מצא באולפן גונג והשאיל אותו עבור ההקלטה. לאחר מכן הוא הוסיף אורגן הרמוניום, מצילות ומשולש. פול המשיך להביא שירים לאולפן על מנת לעבוד עליהם יחד עם גודריץ’. התגובה של גודריץ’ לשירים שפול ניגן עבורו לא היתה אחידה. גודריץ’ הבין שלא כל השירים יוכלו להעביר את המסר שרצה ולכן הוא נאלץ לומר למקרטני לשמור אותם בצד. האחרון הבין שהפעם הוא לא יוכל להתנגד והתמסר לתהליך. את השיר הבא כבר כתב מקרטני כשההערות של גודריץ’ נמצאות אצלו בתת המודע שלו. בסופ”ש שלאחר שבוע העבודה על האלבום, התיישב מקרטני וכתב את At the Mercy. משפט הנושא הגיע אליו כשהוא החל למלמל מעיין מנטרה קטנה בחיפוש אחר השראה. הלחן בבתים ובפזמון כתוב ב’עקמומיות’ לא סימטרית: הוא יורד ויורד ואז עולה ואז שוב יורד לתהומות. גודריץ’ בהחלט הצליח להוציא את פול מאזור הנוחות שלו בחיפוש אחר כיוונים חדשים. המילים בשיר מדברות באופן טבעי עדיין על האובדן שחווה, אבל גם על תהליך ההתמסרות שלו ליום עמוס של עבודה, מוסיקה ויצירה שאמנם מצטייר כבריחה, כי מי יכול להתמודד עם משא כבד שכזה? אבל הם היוו חבל הצלה עבורו. לראשונה, פול ניגן לבדו קטע צ’לו כאשר הניסיונות להקליט את הקטע כפי שרצו מקרטני את גודריץ’ עלו בתוהו. התוצאה הסופית נפלאה בעיניי. בקטע קצר של שתיים וחצי דקות, אנחנו מקבלים רכבת הרים של התרוממות רוח וגם ירידה לתהומות עמוקים. הקטע החשוב ביותר באלבום עבורי Riding on Vanity Fair, החל להיות מוקלט גם הוא בתקופה הזו באפריל 2004. זה הקטע הארוך ביותר באלבום שבו באה לידי ביטוי הניג’ל גודרצ’יות במלוא תפארתה אבל לא במובן ההפקתי אלא כמו במובן ההכוונתי. צריך להבין את הסיטואציה שבה היה שרוי מקרטני. מפיק שהיה צעיר ממנו בכמעט 30 שנה, דחה שירים שלו באופן בוטה ולא מתפשר. זה לא שפול לא החזיר מלחמה. הוא הגן על שיריו בחירוף נפש, אבל הוא הבין שסאגת ‘פרס טו פליי‘ עלולה לחזור כששם, חילופי הדברים והמחלוקות בינו לבין יו פדגהאם לא עזרו על מנת לייצר אלבום איכותי. הפעם פול החליט לוותר. כשהוא הביא שיר אפ ביט בשם Riding on Vanity Fair גודריץ’ לא סבל אותו. מקרטני הלך הביתה ועשה שיעורים. הוא האט אותו, שינה והוסיף בו מלודיות. השיר הפך להיות אחד השירים הנוקבים של מקרטני בקריירה שלו. לראשונה הוא הרשה לעצמו להשתפך, להתלונן ולהאשים באופן ישיר, אבל באופן כזה שמשאיר מקום לדמיון. מי הדמות הזו שכל כך פגעה בפול? למי עוד הוא יכול היה לכתוב: ‘זו הבעיה עם חברות. מישהו להרגיש וזה חייב להיות אמיתי, או שזה לא יהיה נכון‘? הפעם לנון לא היה החשוד המיידי אלא הת’ר, אשתו היחסית טרייה של פול וזה הגיוני לאור כך שהיחסים בניהם החלו לעלות על שרטון באותה התקופה. חשוד אחר היה ג’ף בייקר שהיה דוברו של מקרטני ואותו הוא פיטר ב 2003 לאחר מחלוקות בניהם. צירוף המילים ‘ואניטי פייר’ התחבר מאוד לשני החשודים. הביטוי היבש התכוון למישהו שחי חיי פאר, יוקרה וגרגרנות ללא כל חשבון אבל אולי התכוון פול למגזין שנשא את השם ‘ואניטי פייר’. השאלה נשארה פתוחה. מוסיקלית, גודריץ’ הצליח לייצר סרט מותחן קטן שסבב סביב הטרוניות של פול שמתחלקות להאשמה בבתים ולנקיטת מעשה בפזמון. פול נגן בו כמעט על כל הכלים, כולל על הגלוקנשפיל שהיה מעין קסילופון. ג’יימס גורדון ניגן על התופים, סטפני בנט הוסיפה נגיעות של נבל וכלי מיתר התווספו באדיבות חבורת ה Los Angeles music players. הקטע העגמומי הזה שהעבודה עליו נסתיימה בתחילת 2005, המתין להחלטה על גורלו כמעט עד סוף העבודה על האלבום. האם שיר מדכדך ומושך אש שכזה צריך להיות בו? לשמחתי הרבה התשובה הייתה חיובית. לאחר הפסקה קצרה, בספטמבר 2004 חזרו גודריץ’ את מקרטני לעבוד, אבל הפעם באולפני AIR בלונדון. השיר הראשון עליו הם עבדו היה Fine Line. את השיר הזה ביסס פול על האמרה: “יש קו דק בין פזיזות לאומץ’. קשה לא לשים לב שמוסיקלית השיר של פול דומה דמיון לא מבוטל ומחשיד לשיר It’s a good day של פגי לי מ 1947. פול הביא את שיר הפסנתר הפשוט והלא גמור הזה לאולפן. בניסיונות ההקלטה הראשונים, שמע גודריץ’ את השיר כשפול טעה וניגן תו שונה ממה שהתכוון אליו. גודריץ’ אמר: “זה נפלא! ככה זה צריך להיות!”. פול הסביר שזו טעות ושהוא ניגן תו לא נכון. המפיק הצעיר השמיע לו את ההקלטה ופול התרצה והבין שבאופן הזה השיר הולך לכיוון לא צפוי ממה שמצופה ממנו וזו הרי הייתה המטרה הגדולה של נוכחותו של גודריץ’ מלכתחילה. לקחת את הישירות של מקרטני ולעקם אותה מעט. בהקלטה הסופית ניגן מקרטני על כל הכלים ועל קטעי כלי המיתר הנהדרים, של Millennia ensemble שניגנו קטע שלטענת המתזמר והמלחין ג’ובי טאלבוט שהיה אחראי לו, היה מחווה לתזמורים של ג’ורג’ מרטין בשירים של הביטלס. זה אמנם קטע פשוט מאוד של מקרטני, אבל השינויים והעיטורים של גודרריץ’ הוסיפו לו ממד אחד והפכו אותו להיות משודרג. הם עזרו גם לחבר את מקרטני לתקופה החדשה אבל בדגש על כך שהוא לא יאבד את עצמו אליה. השיר שנבחר לפתוח את האלבום מתחיל דווקא באופן מחתרתי/אוונגרדי עם אפקט של ‘שארית סליל הקלטה’ כרמז לחזרה של מקרטני לאותה ראשוניות של יצירה או כמו שאומרת השורה בשיר שגם תרמה לשמו של האלבום: “ישנה דרך ארוכה בין תוהו ובוהו לבין יצירה” ואני מקבל את זה כ’ישנה דרך ארוכה שעברה מפגי לי ועד לפול מקרטני‘ וזו הצדעה מוסיקלית פשוט נפלאה. הנה הקליפ שהוציא מקרטני לסינגל. את Too Much Rain, אפשר לסווג למשפחת Riding in Vanity Fair, רק שהפעם זה לא שיר ייאוש טוטאלי אלא מעין שיר שמשדרג את סיפור איוב דרך האופטימיות חסרת התקנה של מקרטני. ‘צחק כשהעניים שורפות, תחייך כשהלב מלא בכאב‘ ובכל זאת, זה לא הוגן שבמעגל חיים אחד יש כל כך הרבה צרות או גשם. כמה יכול אדם אחד לספוג? ועכשיו גם היחסים עם הת’ר הולכים ומתפרקים. הלך הרוח בשיר מושפע מאוד משיר שכתב צ’ארלי צ’אפלין בשם Smile עבור הסרט ‘זמנים מודרניים’. צ’פלין שנהג לכתוב את המוסיקה לסרטיו, כתב שיר באותה רוח של עידוד והתעלמות מהצרות שאופפות אותנו. זו עוד הצדעה מוסיקלית נהדרת של מקרטני לזמנים הישנים, כשהוא עצמו נמצא כאן ועכשיו בזמנים המודרניים וגודריץ’ שוב הפך את מקרטני לאמן עם סאונד ישן אבל מעודכן. מקרטני שניגן הפעם על כל הכלים באופן מוחלט הפליא לנגן במיוחד את ליין הבס המלודי הנפלא, הפסנתר הדרמטי וסולו הגיטרה הנהדר. הנה גרסה אקוסטית של מקרטני באוקטובר 2004 נמשכה העבודה על קו אנגליה-ארה”ב, הפעם באולפני ocean way שבלוס אנג’לס. יהיו שיגידו ש’ג’ני וורן’ הוא ה’בלאקבירד‘ המעודכן של מקרטני ולטעמי הוא כור היתוך נהדר של כמה ז’אנרים מבית היוצר שלו. שירי הפריטה האקוסטית הנפלאים שלו, שירי הסיפורים שרק הוא יכול להמציא והפזילה הזו לכלים מיוחדים שלא השתתפו עד כה בהקלטות לשיריו, בדיוק כמו שהוא עשה ב’פני ליין’. הפעם היה זה ה’דודוק’, מעיין חליל שנשמע כמו קלרינט, שניגן את הליין הכמעט חסידי, עליו היה אחראי פדרו אוסטאק. מקרטני נחשף לכלי הזה במופע למען ג’ורג’ הריסון כשראה את אחד מחברי הלהקה של ראווי שאנקר מנגן בו. את ‘ג’ני וורן’ כתב מקרטני בלוס אנג’לס כשהוא נעמד והביט בקאניון שהיה ממוקם בסמוך לעיר: “רציתי לשבת ולנגן מחוץ לעיר, היכן שאין פקקים ותנועה”. כשחזר מקרטני לביתו, הוא סיים אותו בזמן הכנת ארוחת הערב. הדמות ג’ני וורן הגיעה מרומן של צ’ארלס דיקנס שקרא מקרטני – Our Mutal Friend והוא תיאר אותה כ’נערה גזעית וקסומה שרואה את הטוב בדברים’. כדי להשלים את המיתולוגיה סביב הדמיון ל’בלקבירד’, אמר מקרטני: “וורן (גדרונית) היא אחת הציפורים האהובות עליי. זו ציפור אנגלית קטנה ועבורי זה היה משהו שקשור בבלקבירד“. הקישור השני הזה בין נערה לבין ציפור, עד כמה שישמע נדוש ואולי מומצא, מצליח לעשות את העבודה. ב 2003 כשהיה מקרטני בעיצומו של סיבוב ההופעות האירופאי, הוא החל לשחק עם שיר קטן ששירטט פורטרט של הבית האריסטוקרטי הבריטי על כל סממניו. סממן מובהק היה התה האנגלי. המושגים האנגלים הישנים נשלפו ומדי פעם גם מבטא בריטי עמוק. אולי היה זה הספר של צ’ארלס דיקנס שפול קרא בו שהשפיע עליו, למרות שהוא ציין ספציפית את נואל קווארד, השחקן והמחזאי האנגלי, כהשפעה גדולה מאוד על השיר. הכל יחד הביא לכדי כתיבת הקטע English Tea שהיה יכול להיות קטע קלאסי של ריי דיוויס מהקינקס. הקטע הזה הוקלט בנובמבר 2004 בלוס אנג’לס כשמקרטני ניגן על כל הכלים, כולל בפעמוני צינורות וחליל. לכלי המיתר שהתווספו באפריל 2005, היו אחראים שוב ה Millennia Ensemble. כך סיפר המתזמר ג’ובי טאלבוט: “פול היה מאוד ספציפי לגבי מה שהוא רצה. הוא סיפר על דרכי העבודה שלו עם ג’ורג’ מרטין ועל כך שמרטין שהיה איש קלידים מובהק ומאוד התעניין במבנה האקורדים על גבי הגיטרה. פול רצה שהתזמור לשיר הזה יהווה את פרולוג וייתן מעין נופך אנגלי עדין לכל העניין”. אני מודה שזה קטע חריג יחסית בנוף של מקרטני אבל אני שומע בו רפרוף מעין ביקור מחודש ב When I’m 64, משהו שאפשר לייחס לו סגירת מעגל מפני שלכשייצא האלבום מקרטני היה בן 63, ממש כמעט בגיל שהוא כתב עליו כשהיה בן 14. הקטע העמוס ואולי המופק ביותר באלבום חייב להיות Promise to you girl, קטע ששוב מהווה כור היתוך בין סגנונות. אפשר לשמוע בו את נגינת הפסנתר בסגנון ליידי מדונה, אבל גם הרמוניות בסגנון ‘קווין’. זה שיר סיכום נהדר לאלבום שכמו בכל אלבום קונספט, משתמש בתמה המרכזית שנאמרה בשיר הפתיחה. “מסתכל דרך החצר האחורית של חיי, הגיע הזמן לטאטא את השלכת משם“. זה משפט נפלא, בשיר שבו מודה ומצדיע מקרטני למוזה ולמוסיקה המלוות אותו ומתייחס אליהן כאל בת הזוג שמלווה אותו לאורך השנים. לה הוא מבטיח שהכל יהיה בסדר ושהוא עומד בפני דרך חדשה. “בכל שנייה בחיינו אנחנו יכולים להשתמש על מנת לגרש את העננים”. באופן דרסטי, ככל שהיחסים בינו לבין הת’ר הלכו והתדרדרו, כך היחסים בינו לבין חבל ההצלה שלו, המוסיקה, הלכו והתהדקו. בקטע הזה שוב מקרטני ניגן על כל הכלים כשהפעם גם מוג סינתיסייזר הצטרף לחגיגה. שירים קטנים שנוגעים הם המומחיות של פול מקרטני. כשהוא מתיישב על הפסנתר ומשחק עם המנגינות והמילים, תהיו בטוחים שתצא יצירת מופת. כשהוא ישב יום אחד והמתין להת’ר שתתקשר אליו, שיחה שלבסוף לא הגיעה, הוא כתב את Anyway, שיר שנבע מתוך התסכול של יחסיהם שהלכו והתרחקו. ריף הפסנתר הנוגה ליווה את המילים המרוככות של פול הממתין לשיחה, אבל אי אפשר שלא להרגיש שהת’ר היא שחקנית משנה. הרומן של פול עם עולם היצירה שוב במרכז ופול מדבר שוב אל המוזה שלעולם לא עזבה אותו. “את יכולה להרגיש בבית” הוא אומר לה כמישהו שהשלים עם נוכחותה ומזמן אותה ולא את הת’ר לבוא אליו בשעת הצרה שלו: “אנחנו יכולים לרפא את צערו זה של זו. בבקשה צרי איתי קשר“. למרות שלמקרטני יש עשרות שירי פסנתר מרגשים, השיר המתחנן הזה פשוט ממיס אותי בכל פעם מחדש. זה מקרטני קלאסי ומי חשב ודמיין שבתחילת שנות ה 2000 הוא יוכל לרגש כל כך. באמצע 2005 חזרו מקרטני את גודריץ’ לעבוד על האלבום שוב באולפני AIR. מקרטני הביא קטע לא גמור בשם How Kind of You שנכתב והושלם למעשה באולפן בסיעור מוחות עם נייג’ל גודריץ’. הקטע הזה מסמל מאוד עבורי את היצירה המשותפת שלהם ואת ההשפעה הנהדרת של ניג’ל גודריץ’ על מקרטני. לטעמי זו עבודת מחשבת של השניים מכל אספקט. הלופים שהכינו השניים ומתנגנים ברקע (כפי שהם הדגימו בספיישל הטלוויזיוני הנהדר chaos and creation at abbey road), ההרמוניום של מקרטני, הבס העמוקה, הפסנתר הרועם שנכנס בדרמטיות, הנופך הג’אזי שהכל מקבל כשנכנסים התופים ומעל הכל כי כזה אני, הם המילים. מקרטני משתמש שוב בצירוף אנגלי מנומס כדי להודות למי שתמיד תמיד אתו. “ההתחשבות שהראית, עשתה הבדל בחיי. לא אשכח איך לא פחדת בלילה האפל והארוך. חשבתי שהכל אבוד, חשבתי שלעולם לא אמצא מישהי טובת לב כמוך“. וזה כל כך מרגש. את Friends to go טען מקרטני שכתב בהשראת ג’ורג’ הריסון. “ג’ורג’ יכול היה לכתוב את השיר הזה“, הוא אמר וזו אכן מחשבה מרגשת לחשוב על המחווה הקטנה הזו שעשה מקרטני לחברו שהלך לעולמו ב 2001. האמת? שום ג’ורג’ הריסון לא עולה לי לראש כשאני מאזין לשיר, אבל נתפשר ונאמר שהכוונה חשובה גם היא. המילים לעומת זאת מאוד מסקרנות. מי הם החברים שמקרטני מחכה שכבר ילכו? מי הדמות המרכזית אליה הוא פונה? האם זה קשור בביטלס? אני אמשיך עם הרעיון המרכזי של האלבום והמילים לטעמי מתכתבות שוב עם כך שמקרטני בתקופה לא הכי טובה בחייו והוא נאחז בדברים המוכרים שעוזרים לו לצלוח אותה. הוא מחכה וממתין שהחברים או הסערה תחלוף כדי שהוא יוכל להישאר עם היצירה שלו. “החלקתי במדרון חלקלק, טיפסתי לאט במעלה חבל בוער, אבל הלהבה מתחילה לרדת. מישהו אחר יכול לדאוג לי, אני מבלה הרבה זמן לבד“. הקטע האחרון שהוקלט עבור האלבום, היה גם זה שסגר אותו. הקטע הזה קיבל את הכינוי I’ve Got Only Two Hands והוא נכנס כ’קטע הנסתר’ בתקופה שזה היה עדיין מגניב לעשות את זה באלבומים. מדובר לטעמי בסיכום נפלא לאלבום שמדבר על יצירה, מוסיקה ומוזה שמלווים את מקרטני לאורך השנים. זה קטע אינסטרומנטלי שכאילו נלקח מאלבום ‘מקרטני’ כלשהו ובו פול מטייל להנאתו בין ז’אנרים. הוא מתחיל כקטע רוק, עובר להיות בלדת פסנתר נהדרת, משם הוא זולג למחוזות הפסיכדליה ומסתיים עם ההקלטות המהופכות שכל כך מסמלות אותו, את מקרטני כחלוץ בתחום. לסיכום, זו הסתכלות חד פעמית של מקרטני, בה הוא האניש את היצירה שלו ונעמד להצדיע לה בעזרת שירי תודה, הלל ושבח. בעזרתו של ניג’ל גודריץ’, איש יצירה לא מבוטל גם הוא שמסמל את התקופה והעידן החדש, הוא יצר אלבום קונספטואלי מלא בקריצות לז’אנרים שונים שנפתח ב’ניסוי כלים’, עובר לשיר הלל למוזה שלו, חוזר לימי האלבום הלבן, מודה למוסיקה שמלווה אותו גם כשהוא חשב ש’פג תוקפו’, מצדיע לחבר שהלך לעולמו, חוזר אחורה לערש התרבות האנגלית שעל ברכיה גדל והתחנך, מבין שזו תקופה ‘לא משהו’ בחייו ולומד להאשים ולהודות ש’יותר מדי גשם’ יורד עליו לאחרונה. הוא מפלרטט עם ניחוחות לטינים וחוזר להודות לה, ליצירתיות הנפלאה שמלווה אותו ואותנו לאורך השנים.האלבום קיבל את השם Chaos and Creation in the Backyard, שם שהושפע מכל מה שדיברתי עליו עד כה, אבל ככל הנראה גם מעבודה של סלאבדור דאלי שהתיז צבעים על קנבאס, ההתזות הללו קיבלו צורה של תווים ואז התבקש המלחין לאונרדו באלאדה לנגן את התווים שנוצרו, מה שקיבל את השם כאוס ויצירה. האלבום של מקרטני ראה אור בספטמבר 2005, כשעל העטיפה הנהדרת שלו כיאה לקונספט של האלבום, נראה מקרטני הצעיר מאוד, ישוב עם הגיטרה שלו היכן שהכל התחיל, בחצר האחורית של הבית בו הוא התגורר עם האבא ג’יימס והאח הצעיר מייק שאחראי לתמונה הזו. זה היה הבית שהיווה עבור פול כור היתוך של יצירה ובית ספר למוסיקה. משם יצא פול מקרטני אל העולם הגדול ושינה אותו לחלוטין.בפוסט הבא אעסוק באלבום האחרון בטרילוגיה הנפלאה הזו של מקרטני לעשור הראשון של שנות ה 2000 שחייבים להודות, היה לא רע בכלל עבורו מבחינה מוסיקלית. #blackbird #ניג039לגודריץ039 #צ039ארליצ039אפלין #פגילי #גורגהריסון #פולמקרטני

ושוב אנחנו בפינתנו חדשות וישנות ביטלס. והפעם נתחיל בתיקון ההתעלמות הנפשעת של העמוד מחדשות רינגו סטארר. 1) אז כמו שכולכם יודעים, הביטל מגיע להופעה בארץ הקודש ואנחנו כל כך מתרגשים שכבר הספקנו לשמוע את כל האלבומים שלו, להתחרט שקנינו כרטיסים ולשמוח שוב כי הוא ביטל. סתם. אנחנו ממש שמחים שהוא מגיע לשיר ולרקד. זה רינגו ואנחנו אוהבים אותו כמו שהוא. אבל, ואני מניח שבשבילו זה לא פחות חשוב מהפתק שישים בכותל, המתופף האהוב שלנו גם קיבל את התואר סר לפני כשבוע. פול מקרטני, שקיבל את התואר 20 שנים לפניו, ברך אותו – אז זכרו, כשאתם קונים כרטיסים למופע, אל תשכחו לבקש מהמוכר כרטיסים להופעתו של “סר רינגו סטארר”. בכל זאת תואר אצילי. רינגו סטאר נראה מרוצה כשהוא חוזר הביתה מקבלת התואר 2) אנחנו יודעים שאתם קוראים את “פנאי פלוס” בשביל המאמרים, אבל אנחנו כאן בעניין של תמונות, ולכן סידרנו לכם תמונות ממפגש השנה החדשה של פול, אותו הוא בילה עם חברים ומשפחה, בינהם בתו סטלה וג’ורג’. לא הג’ורג’ ההוא או הביטל החמישי. אחד אחר – ג’ורג’ לוקאס. כשהייתי ילד צעיר הייתי נותן הכל כדי להעביר יום עם ג’ורג’ לוקאס. היום הייתי נותן הרבה כדי להעביר יום עם מקרטני. אז תתארו לכם כמה מופלא נראה לי להעביר יום עם שניהם. אבל זה אני. וחוץ מזה – וזה כמובן לא חשוב כי אנחנו אנשים רציניים ולא מתייחסים לדברים כאלה – לפי הדיווח של הדיילי מייל הערך הכספי המשותף של החברים הוא מעל 4.5 מיליארד ליש”ט. 3) ועכשיו לדברים רציניים יותר. למשל – מפסלים את ג’ון לנון. 4) אחרי הפוסט המעולה של אורי אתמול על Flaming Pie אתם בטח שואלים את עצמכם “מה קורה עם אלבום חדש של מקרטני”? שאלה מצויינת עליה ענה באתר שלו לפני שבועיים, כשעוד היתה שנה אחרת לגמרי – “ככל הנראה אוציא בשנה הבאה אלבום חדש. אז, אני רוצה שזה יהיה משהו שאני ממש אוהב ואז, אני מקווה, המעריצים יאהבו אותו גם! אנחנו עובדים על הנגיעות האחרונות עכשיו ובתחילת השנה הבאה. אז אני רוצה ליצור אלבום באמת מצוין. מחזיק אצבעות! זה לא שם האלבום, אבל מחזיק אצבעות! (הפסקה) זה יכול להיות.. זה יכול להיות שם האלבום החדש!” מה שידוע כרגע על האלבום הוא שהמפיק (של חלקו לפחות), הוא גרג קרסטין, שאמר שהוא התרשם מאוד מהחומרים החדשים של פול: “כל מה שאני יכול להגיד זה שכשהוא מביא שירים לאולפן, זה מדהים אותי שהוא עדיין מצליח לכתוב שירים מדהימים כל כך” בנוסף השמועות מדברות כך שהוא יכיל שיר שנכתב על דונלד טרמפ. האלבום החדש היה אמור לצאת כבר בשנה שעברה, אבל התהליך התעכב. נחכה בסבלנות ונחזיק אצבעות! 5) הנה קליפ מקסים שנתקלתי בו. הוא הועלה לפייסבוק לפני כמה חודשים לכבוד 50 שנה ל”מסע הקסם המסתורי”. בקליפ רואים חומרי הגלם מהצילומים בהם שוכני האוטובוס משתלטים על חנות Fish and Chips מקומית. 6) ולסיום שני מערכונים נהדרים. הראשון – “ראיון” של כריס פארלי ז”ל עם פול מקרטני בסטרדיי נייט לייב השני – ג’ימי פאלון ופול מחליפים במקרה מבטאים. זהו להיום. מקווים שנהנתם #כריספארלי #רינגוסטאר #גוןלנון #גימיפאלון #פולמקרטני #גורגלוקאס