אם יש קטע של הביטלס שהוא מאסטרפיס ללא עוררין, לפחות על ידי, הוא כמובן הקטע המופלא A Day in the Life ואכן גם אתם, קוראי הבלוג ביטלמניקס היקרים, מיקמתם אותו במקום הראשון במדרג שירי הביטלס שלנו 2017. מבחינתי הקטע הזה הוא המשך טבעי ומתבקש לקטע הקודם שהביא לנון Strawberry Fields Forever שהוקלט גם הוא עבור האלבום החדש שהיה אמור להיות מוקדש לחזרה לילדותם בליברפול. זהו גם המשך טבעי ברוח החדשנות האולפנית בעזרתו האדיבה של ג’ורג’ מרטין אבל קשה שלא לשים לב לכתיבה החדשה הזו של לנון. החלומית, הפסיכדלית, המהורהרת. הפעם אנחנו מקבלים כבונוס את אחד משיתופי הפעולה המדויקים והאולטימטיביים בין לנון ומקרטני ביצירה אחת שבה הם שוברים את גבולות המוסיקה המודרנית באופן כללי ובטח את הגבולות שלהם עצמם. לנון סיפר: “זו הייתה עבודה מעולה בין פול לביני. היה לי את החלק של “I read the news today”, וזה הדליק את פול. מדי פעם הדלקנו אחד את השני עם חלקי שירים והוא פשוט אמר ‘כן’ וזה קרה באנג, באנג, ממש ככה. זה קרה בצורה יפהפייה, סידרנו את זה והתחלנו חזרות מה שבד”כ לא היינו עושים באחה”צ לפני כן, כך שידענו בדיוק מה כל אחד מנגן. הצטרכתי מידל אייט עבור השיר אבל זה היה מאולץ מדי. כל השאר הגיע בצורה חלקה, זרם ללא צרות. לפול היה כבר קטע מידל מוכן”. ה’יום בחיים’ שמתאר ג’ון בשיר היה תוצאה של רפרוף במהדורה של ה’דיילי מייל’. ג’ון ישב ועלעל בעיתון בביתו ותוך כדי כתב את השיר על הפסנתר. בין הכתבות שקרא ג’ון הייתה אחת שדיווחה על מסקנותיו של חוקר מקרי מוות בפרשת מותו בתאונת דרכים של טרה בראון, יורש אימפריית גינס בן ה -21. בראון היה ידיד קרוב של ג’ון ופול. הוא התרסק עם מכוניתו ב 18 בדצמבר 1966 בדרום קנזינגטון שבדרום לונדון, לאחר שלא הבחין באור אדום. הבית האחרון של השיר נלקח מתוך טור של הדיילי מייל שנקרא Far And Near וזה מה שנאמר בו: “הבורות בכבישים שלנו: יש 4,000 חורים בכביש בלקבורן, לנקשייר…“ פול סיפר: “זה היה שיר שג’ון הביא אליי לקאבנדיש. זה היה רעיון מקורי שלו. הוא קרא את הדיילי מייל והביא את העיתון אתו לביתי. הוא עלה למעלה לחדר המוסיקה והחל לעבוד על זה. היה לו את הבית הראשון, הקטע על המלחמה וקצת מהבית השני”. בשורה “I saw a film today, oh, boy, The English army had just won the war” , קרץ לנון לקריירה הקולנועית הקצרצרה שלו בסרט How I Won the War שביים ריצ’ארד לסטר (וביים את שני הסרטים הראשונים של הביטלס). בסט הצילומים אגב, נכתב מאסטרפיס אחר – Strawberry Fields Forever. לנון סיפר על השלמת המילים: “עדיין הייתה מילה אחת חסרה כאשר הגענו להקליט. ידעתי שהכיוון צריך להיות משהו שקרה באלברט הול. משום מה לא יכולתי לחשוב על הפועל. מה עשו החורים לאלברט הול ? זה היה טרי דוראן, (סוחר מכוניות לשעבר וידיד של בריאן אפשטיין, שהפך מאוחר יותר למנהל זרוע הפאבלישינג של חברת אפל) שאמר כי “מילא” את אלברט הול. וזהו זה. אולי חיפשתי את המילה הזאת כל הזמן “fill“, אבל לא יכולתי לשים את הלשון שלי על זה. אנשים אחרים לא בהכרח נותנים לך מילה או שורה, הם פשוט זורקים את המילה שאתה מחפש במקרה…”. לנון וטרי דוראן לאחר המאסטרפיס הקודם שלהם Revolver, הביטלס נכנסים כבר בסוף נובמבר 1966 לאולפן כדי לעבוד על האלבום הבא וזאת לאחר הפסקה שלקחו כל חברי הלהקה לעיסוקיהם השונים. קצת על קונספט החזרה לימי הילדות בליברפול. השירים הראשונים שהובאו לפרויקט היו כאמור Strawberry Fields Forever שנכתב על זיכרונות הילדות של ג’ון ו Penny Lane בו נזכר פול במחוזות הילדות שלו. באותם סשנים הוקלט גם When I’m 64 שהתאים לקונספט מכיוון שנכתב בהפוך על הפוך על ידי מקרטני הנער בן ה 15 על העתיד הרחוק שלו. באותה רוח של חזרה לילדות, נכתב גם הקטע האמצעי של מקרטני ל A Day in the Life – קטע לא גמור על שגרת יומו של תלמיד חולמני בליברפול שבמקרה קוראים לו פול. “זה היה שיר אחר לגמרי, אבל זה התאים. אני זוכר איך זה לרוץ על הכביש כדי לתפוס אוטובוס לבית הספר, לחטוף שאכטה ולהיכנס לכיתה. זה היה השתקפות של הלימודים שלי, מישהו היה מדבר והייתי נכנס לחלום. זה היה השיר היחיד באלבום שנכתב כפרובוקציה מכוונת”. לגבי הפרובוקציה סיפר ג’ורג’ מרטין: “זו בהחלט הייתה התייחסות למריחואנה, ‘מצאתי את הדרך למעלה ולקחתי שאכטה’, זה היה התייחסות לסמים … הם תמיד היו נעלמים לנשנוש קטן. הם מעולם לא עשו את זה מולי. הם תמיד ירדו למטה לקנטינה ומאל אוונס נהג לאבטח”. המכנה המשותף של יום בחייו של איש בוגר שמעיין בעיתון, יחד עם חזרה לילדות, ליום בחייו של תלמיד בית ספר מבריקים בעיניי. כמה הם שונים. האיש המבוגר יושב פאסיבי ומתבונן על מה שקורה בעולם ללא היכולת לשנות ולשלוט במה שקורה לעומת התלמיד התזזיתי והאקטיבי שחושב שהוא יכול לשנות את העולם ואת עולמו שלו, עד שייווכח שזו משימה קשה מנשוא. ההתמזגות של 2 העולמות שבעיקרן שונים אחד מהשני מהותית, סביב אותו רעיון מתחברות ומתלכדות בצורה מושלמת. הקונספט הזה של החזרה לילדות נקבר סופית כשבריאן אפשטיין דרש הוצאה מהירה של סינגל חדש של הביטלס ומכיוון שהחומרים הזמינים והחזקים ביותר היו Strawberry Fields Forever ו Penny Lane, הם אכן השתחררו כסינגל בדאבל איי סייד משותף ב 17 בפברואר 1967. ב 19 בינואר 1967 מתחילה העבודה על A Day in the Life שיהיה השיר שיסגור את האלבום ‘מועדון הלבבות הבודדים של הסמל פפר’, כשכותרתו באותה העת היא “In the Life Of”. היום מתחיל בחזרות באולפן כשלנון מנגן בפסנתר, מקרטני באורגן, הריסון בגיטרה אקוסטית וסטאר בתופי קונגה. יום ההקלטות הראשון החזרות אמנם הוקלטו, אך נמחקו מאוחר יותר וכשמתחילות ההקלטות עצמן, מערך הכלים משתנה: לנון שר קולות ומנגן על גיטרה אקוסטית, מקרטני עובר לפסנתר, הריסון על המאראקס (כלי לטיני שמוציא קולות רשרוש בעת נענועו) ורינגו נשאר על הקונגה. מיקום כל אחד מחברי הלהקה באולפן יחד עם הכלי שניגן בו הטייק הראשון נפתח עם ההכרזה של ג’ף אמריק על שם השיר: In the Life Of ושזהו הטייק הראשון. שומעים את כיוונוני הכלים, את כיוון השעון ובעיקר שמשהו חשוב ודרמטי הולך לקרות. ג’ון נותן הוראות אחרונות, ספק רציניות ספק לא: ‘הנמיכו את המיקרופון לפסנתר פשוט שימרו את זה על המאראקס שלי, אתם יודעים. אתם מכירים את הפסנתרים הישנים האלו‘ ואז הוא החל לספור על מנת להיכנס לקצב של השיר, אבל במקום לספור ‘אחת, שתיים, שלוש’ הוא סופר פעמיים בעזרת שם יצירתו המוכרת של צ’ייקובסקי, sugar plum fairy (פיית שזיף הסוכר). הקטע המגשר או ההפסקה בין 2 הקטעים של ג’ון ופול היה בגדר חידה ולא היה ברור מה לעשות אתו ולכן בינתיים, מל אוונס קיבל את התפקיד החשוב מאוד. הוא יהיה זה שיספור את מספר התיבות שבין לבין. כשסיים לספור קיבל תפקיד חשוב לא פחות, הפעלת צלצול של שעון מעורר כדי לסמן שבקטע זה יהיה אמור הקול של פול להיכנס. השעון המעורר נשאר בהקלטה ובמיקס הסופי והתחבר בצורה גאונית עם תחילת השירה של מקרטני woke up, fell out of bed. הנה טייק 1 המלא מתוך הקופסא שיצאה לציון 50 שנה לאלבום ‘סרג’נט פפר’: ג’ורג’ מרטין סיפר על הטייק הראשוני הזה: “ג’ון שר בזמן שניגן בגיטרה האקוסטית. אפילו בטייק המוקדם הזה, הקול שלו העביר בי צמרמורת“. ג’ף אמריק סיפר: “ברגע שהוא [ג’ון] התחיל לשיר, נאלמנו דום. הרגש הטהור בקולו גרם לשיער בעורפי לסמור“. 4 טייקים הוקלטו באותו היום. זהו טייק 2 שבו ג’ון כבר ספר ב 1,2,3,4 רגיל ועדיין הקול שלו מצמרר: וטייק 4: לאחר מכן הקליט ג’ון את הקול המוביל על גבי טייק 4. קולו היה עכשיו עמוס באקו ועל פי ג’ף אמריק היה עוד יותר מדהים מאשר בהקלטות הקודמות. למחרת, ביום השני לעבודה על השיר, ב 20 בינואר, התיישב ג’ון יחד עם ג’ורג’ מרטין בחדר הבקרה ויחד הם בחרו את הביצוע הקולי הטוב ביותר עבור השיר. טייק 4 שימש כנקודת ההתחלה וממנו הכינו הטכנאים מיקס חדש שדחס את 4 הערוצים שבטייק, ל 2 ערוצים על מנת לפנות ערוצים לעוד תוספות. המיקס החדש נקרא ‘טייק 6’ ואליו הוסיף מקרטני ערוץ בס ורינגו תופים. ג’ורג’ הריסון הוסיף ליווי של גיטרה חשמלית שלא תשרוד עד למיקס הסופי אבל אפשר לשמוע אותה בטייק 6 בערך מדקה 0:50. לאחר מכן מקליט מקרטני את הקולות שלו לערוץ השני כשהוא שר everybody spoke במקום somebody spoke ולאחריו כשמבין שטעה הוא פולט “oh shit”. הסשן הזה מסתיים לאחר חצות והביטלס מתפזרים לביתם. הנה טייק 6: ב 3 בפברואר חוזרים הביטלס לעבוד על השיר. ביום הזה נעשים בעיקר תיקונים ל ‘טייק 6’. פול מתקן את הטעות שעשה במילים ויחד עם רינגו הם מקליטים מחדש את קטעי הבס והתופים. כאן שווה להתעכב על התופים של רינגו ולומר שאלו קטעי תופים מרגשים ונפלאים שלו ולדעתי זוהי אחת התרומות הענקיות שלו גם לשיר וגם לאלבום פפר. פילרים דומים יחזרו בצורה מרגשת לא פחות ב God מאלבומו הראשון של לנון Plastic Ono Band. ג’ף אמריק סיפר: “פול הציע שרינגו לא יתופף בצורה רגילה אלא בצורה יותר משוחררת בקטע הזה ואפשר היה לראות שזה לא מצא חן בעיניי רינגו: ‘נו באמת פול, אתה יודע עד כמה אני שונא מתופפים נוצצים’, אבל ג’ון ופול הדריכו אותו ועודדו אותו והוא עשה אוברדאב שהיה ספקטקולרי, עם המון פילים של טום טום”. הנה קטעי הבס והתופים מבודדים: לאחר שסיימו, הגיע זמן ההכרעה בעניין התיבות שעמדו עירומות וריקות. ג’ורג’ מרטין סיפר: “השאלה הייתה איך אנחנו הולכים למלא את 24 התיבות הריקות? למען האמת זה היה ממש משעמם ככה. אז שאלתי את ג’ון אם יש לו רעיונות. כמו תמיד ניסיתי להיכנס לו לתוך הראש, לגלות את התמונה שהוא רצה לצבוע ולהגשים אותה עבורו. ג’ון אמר: ‘אני רוצה שזה היה כמו אורגזמה מוסיקלית…אני רוצה לשמוע בילד אפ ענק, מאפס למשהו אבסולוטי, כמו סוף העולם. אני רוצה שתהיה תזמורת סימפונית עבור זה. אגיד לך מה ג’ורג’. אתה תקבע עם תזמורת סימפונית ואנחנו נאמר להם מה לעשות’ “. ג’ורג’ מרטין ניסה להניא את ג’ון מהרעיון. “בחייך ג’ון אין מצב שתצליח להושיב תזמורת ולומר להם ‘זה מה שאנחנו רוצים שתעשו’. חייבים לכתוב להם משהו. ‘למה?’ ג’ון שאל. עניתי שהם מנגנים בכלים שונים ואלא אם יש לך זמן להסתובב בניהם ולדבר עם כל אחד, זה לא יעבוד”. בעיה אחרת שהטרידה את מרטין הייתה העלויות לתזמורת סימפונית מלאה של 90 נגנים. מי שדווקא הציע רעיון מעניין היה רינגו: ‘בואו נביא חצי תזמורת ונגרום להם לנגן פעמיים’. ג’ון שאהב את הרעיון אמר לג’ורג’ מרטין: “קדימה בואו נעשה זאת”. ג’ורג’ מרטין סיפר: “כולנו הרגשנו תחושה של אירוע, שכן זו הייתה התזמורת הגדולה ביותר שהשתמשנו בה בהקלטה של הביטלס. אז לא הייתי כל כך מופתע כשפול התקשר ואמר, ‘תראה, אכפת לך לבוא בחליפת ערב ? ‘.עניתי ‘למה? מה הרעיון?’ פול המשיך, ‘חשבנו שנהנה. אף פעם לא היתה לנו תזמורת גדולה, אז חשבנו שיהיה לנו כיף הערב. אז תבוא בחליפה? והייתי רוצה שכל התזמורת תבוא גם בחליפות’. עניתי, ‘טוב, זה עלול לעלות קצת יותר, אבל נעשה את זה. ומה אתם הולכים ללבוש?’, פול ענה, ‘את בגדי ההיפים הרגילים שלנו’ “. ה 10 בפברואר היה יום חשוב עבור השיר הזה ואולי אפילו לפרויקט פפר כולו. 40 נגני תזמורת מגיעים אחר כבוד לאולפני EMI ומסתדרים באולפן מספר 1. ג’ורג’ מרטין סיפר: “סימנתי את המוזיקה ב’פייניסימו’ בהתחלה ו’פורטיסימו’ בסוף. כולם היו אמורים להתחיל בשקט ככל האפשר, כמעט בלי קול, ולסיים בהמולה מתפרצת. ובנוסף לתרגול המוזיקלי המדהים הזה, אמרתי להם שהם יעשו משהו שבניגוד לכלל הבסיסי ביותר של התזמורת. הם לא יקשיבו למה ששכניהם מנגנים”. ג’ורג’ כותב גם את הקטע הדרמטי שניגנה התזמורת באמצעו של השיר ממש כשפול מסיים את הקטע שלו. האתגר הגדול היה הקלטת התזמורת. כמעט ולא נשארו ערוצים פנויים בטייק שעשו הביטלס ולכן הציע ג’ורג’ מרטין לעשות שימוש במכשיר הקלטה נוסף של 4 ערוצים כשברקע ינוגן הטייק שעשו הביטלס. התזמורת הוקלטה 4 פעמים כל פעם לערוץ אחר במכונת ההקלטה השנייה בזמן שהטייק של הביטלס מתנגן במכונה הראשונה שהיתה צריכה להיות מסונכרת בדיוק עם המכונה השנייה. כך סיפר הטכנאי קן טאונסנד: “ג’ורג’ הגיע אליי בבוקר ואמר ‘קן יש לי אתגר עבורך. אני רוצה להריץ 2 מכונות הקלטה של 4 ערוצים יחדיו בערב. אני יודע שזה לא נעשה עדיין, האם תוכל לעשות זאת?’ הלכתי וחזרתי עם שיטה בה הזנתי טון ברמה של 50 ממכונה אחת ואז הגברתי את הוולטג’ כדי להניע את המנוע של המכונה השנייה, התוצאה היא ששניהם עבדו בסנכרון. הרעיונות האלו עובדים מפעם ראשונה או שלא עובדים בכלל. זה עבד מהפעם הראשונה. בסשן ההקלטה של התזמורת, הרצנו את הטייק של הביטלס ממכונה אחת ואת התזמורת הקלטנו בשנייה ואז הרצנו אחורה והקלטנו שוב ושוב ושוב עד שהיו לנו ארבעה ההקלטות של התזמורת”. לא רק חליפות ערב עיטרו את הנגנים. על מנת להקליל את האווירה תוך כדי הנגינה ולהוציא את הנגנים מהמוד הרציני שלהם, חולקו להם אביזרים ותחפושות כמו למשל אפים מפלסטיק, משקפיים מוזרות וכובעים והם נדרשו לחבוש אותם בזמן שהם מנגנים. כיאה לאירוע גדול שכזה, גם אורחים הוזמנו לאולפן בניהם פטי בויד, מיק ג’אגר, בריאן ג’ונס, קית’ ריצ’ארס, דונבן, מריאן פיתפול ומייק נסמית’ מהמאנקיז. מיק ג’אגר וקית’ ריצ’ארדס ג’ון וג’ורג’ עם מייקל נסמית’ פול לקח על עצמו את תפקיד המסביר הלאומי והסתובב בין חברי התזמורת על מנת להסביר להם בדיוק איך הם רוצים שכל אחד ינגן באותה צורה משוחררת ולא פורמלית. הגישה לא התקבלה אצלם בטבעיות והם חזרו ושאלו אם פול מתכוון למה שהוא דורש מהם. לאחר מכן פול החליט שהוא רוצה לשמש כמעין מנצח על התזמורת מה שכן הקליל את האווירה וגרם לנגנים לנגן בצורה חופשית יותר. סשן התזמור הוסרט בווידאו עבור סרט שתוכנן על העשייה של האלבום שנגנז לבסוף. לאחר שהסתיים סשן הקלטת התזמורת כולם עמדו ומחאו כפיים והנגנים עזבו את האולפן. עכשיו נותרה רק בעיה אחת – איך מסיימים את השיר הגרנדיוזי הזה? הביטלס אספו את כל האורחים שהגיעו לשם וביחד הקליטו את עצמם מזמזמים ומהמהמים תו עבור 8 התיבות שבסוף השיר. הטייקים של הזמזומים תויגו כ 8 עד 11. עד ל 22 בפברואר, הכל היה טוב ויפה וזה היה סופו של השיר. באותו היום החליטו החברים שהסוף הזה לא מספיק דרמטי ועוצמתי. עלה רעיון שהשיר יסתיים באקורד רועם של פסנתר, משהו שיתכתב עם הדרמה התזמורתית. ההקלטה בוצעה באמצעות 3 פסנתרים בהם ניגנו ג’ון, פול, רינגו ומל אוונס את אקורד E. נדרשו 9 טייקים כדי להקליט את ‘רעם הפסנתרים’ הזה מפני שהמבצעים התקשו להכות את האקורד על הפסנתרים בדיוק באותו זמן. טייק 7 היה הארוך ביותר – 59 שניות, אבל טייק 9 היה הטוב ביותר. צלילי הפסנתר הוכפלו כדי ליצור סאונד מלא יותר וג’ורג’ מרטין הוסיף גם אורגן ההרמוניום. הוא סיפר: “רציתי שהאקורד יימשך זמן רב ככל האפשר, אמרתי לג’ף אמריק שזה יהיה תלוי בו. מה שעשיתי היה לקבל את הביטלס ואת עצמי באולפן בשלושה פסנתרים. ואז קראתי, “מוכנים? אחת, שתיים, שלוש ! קראש! כולנו פגענו באקורדים חזק ככל האפשר. בחדר הבקרה ג’ף שלט בקלט הקול מהאולפן – כשהקול גווע אז הוא לאט לאט הגביר את ההקלטה, בעוד שאנחנו שומרים על שקט כמו עכברים. המיקרופונים ממש קלטו את מיזוג האוויר”. את הניסיונות תוכלו לשמוע כאן: את התוצאה הסופית הנפלאה של השיר אתם כולכם בוודאי מכירים, אבל קשה לי להאמין שיש מי ששומע את השיר גם בפעם המיליון ולא נשאב שוב ושוב לתוכו. קשה להישאר אדיש לאקוסטית הנהדרת שמתמזגת בצורה מושלמת עם הקול הנהדר של ג’ון, הפסנתר היפהפה, השעון המעורר, קטע החזרה לילדות והתזמורת הרועמת והכל יחד עם מילויי התופים הנהדרים של רינגו. בואו תאזינו עוד פעם אחת ותוכלו אז גם לצפות בצילומים המהפנטים מתוך ה 10 בפברואר בסשן הקלטת התזמורת. אין לי מה לומר יותר .זה פשוט קטע מושלם! השיר כאמור סגר את האלבום המהפכני של הביטלס Sgt Pepper’s Lonely Hearts Club Band ששוחרר ב 1 ביוני 1967 ונבחר בשני מצעדי שירי הביטלס שלנו על ידי הקוראים והמאזינים למקום הראשון שזה כמובן הישג לא מבוטל בפני עצמו. #ציקובסקי #גורגמרטין #גףאמריק #קיתריצארס #רינגוסטאר #גוןלנון #בריאןאפשטיין #גורגהריסון #פולמקרטני #מלאוונס #StrawberryFieldsForever #טרידוראן #pennylane #טרהבראון #ריבולבר #דיילימייל #פאטיבויד #סרגנטפפר #ביטלס #whenIm64 #מיקגאגר

אחרי זמן הצבעה של שבועיים ועיבוד הנתונים אנחנו גאים להציג לכם את תוצאות מצעד שירי הביטלס האהובים על קוראי ומאזיני ביטלמניקס 2020. לפני 3 שנים, כשפתחנו את הבלוג הזה, ערכנו מצעד דומה. עכשיו, כשאנו מציינים 50 שנה לפירוק הלהקה, חשבנו שיהיה נחמד לעדכן את המצעד. כ-200 אנשים הצטרפו אלינו להרפתקאה הזו. התוצאות הצליחו להפתיע ולא להפתיע בו זמנית, אבל על ההפתעות נדבר בחלק השני שיגיע מחר. יש לציין כמובן שמדובר בשעשוע, סוג של משחק אסקפיסטי לתקופה קשה. בלעדכם הבלוג והפודקאסט שלנו היו חסרי ערך ואנו מודים לכם מאוד על ההקשבה, הקריאה, שיתוף הפעולה והתגובות החמות. מי שמעונין ועדיין לא עשה זאת, מוזמן כמובן להאזין לפרק הפודקאסט בו חשפנו את צמרת הרשימה של המצעד. בפרק גם נערכה ההגרלה של הפרס – ספר צילומים נפלא של הביטלס בו זכתה גלי צברי. לפני שאתחיל לתת קצת מספרים, רציתי לדבר על כמה מההחלטות שקיבלנו. הראשונה – אלו שירים יכנסו למצעד. ההחלטה היתה להכניס את 213 השירים שהביטלס הקליטו בשנות פעילותם ושיצאו באופן רשמי באותה תקופה. כלומר – קטעים שיצאו מאוחר יותר, באנתולוגיות ומקומות שונים נוספים, לא נכנסו. החלטה קשה אף יותר היתה לחלק את שירי המחרוזת שבצד השני של “אבי רואד”. היו כל מיני אופציות. בהתחלה חשבנו להשאיר אותה כמחרוזת מאוחדת. אבל בצורה כזו היא מקבלת יתרון לא הוגן. אז חשבנו לפרק אותה לחלקים – למשל מר חרדל המרושע ואחותו ביחד, אבל אז מה עושים עם זו שנכנסה דרך חלון הרחצה? בסוף הוחלט, תוך שאנו מבינים שזה מחליש את כוחם של השירים, לחלק את המחרוזת לשירים בודדים. החלטה נוספת נוגעת לאופן שבו אציג לכם עכשיו את הנתונים. בחלוקה לפי אלבומים איך להתייחס לסינגלים שצורפו ל”מג’יקל מיסטרי טור”? כחלק מהאלבום, כפי שאנו מכירים אותם עכשיו, או כסינגלים, כפי שיצאו באנגליה בזמן אמת? החלטתי להתייחס אליהם כסינגלים. מה לעשות עם השירים שנכנסו מתוך פסקול הסרט “צוללת צהובה”? 3 שירים נכנסו. 1 מהם הוקלט בשנת 1967 ועוד שניים בתחילת 1968. האלבום יצא ב-1969. איך להגדיר את השנים של השירים? בגלל שמדובר בפסקול שהורכב מפיסות שונות, בחרתי ללכת לפי השנים בהן הוקלטו השירים. ומה עם Let it be? האלבום הוקלט בתחילת 1969, עוד לפני “אבי רואד” אבל יצא רק בשנת 1970, אחרי שהלהקה כבר לא היתה קיימת. בחרתי לשייך את שיריו לשנת 1969. אז מה אומרים המספרים, אתם שואלים? כ-200 בוחרים בחרו כל אחד את 5 שירי הביטלס האהובים עליו. מתוך 213 השירים נכנסו למצעד, לפחות עם קול אחד, 149 שירים. זו כמות עצומה ואולי הדוגמה הטובה ביותר לסיבה שהביטלס כל כך אהובים ורלוונטים גם בימינו. במהלך מעט יותר מ-7 שנים, הקליטו הביטלס קטלוג כל כך מגוון שנע בין כל כך הרבה סיגנונות, שכל אדם כמעט יכול למצוא שיר אהוב שלהם. אני מכיר באופן אישי מישהו שממש לא מחבב את הביטלס וחושב שמדובר בלהקה שהיא לחלוטין אוברייטד. עדיין, הוא לא יכול להתכחש לכך שיש להם כמה שירים מעולים. כמה הולם שכשאנו באים לבדוק כמה שירים כתב כל חבר להקה, מבין השירים שנבחרו, כמות השירים שכתב לנון זהה לכמות השירים שכתב מקרטני. כל אחד מהם כתב 54 שירים. בנוסף, הם כתבו יחדיו 12 שירים נוספים. ג’ורג’ הריסון כתב 19 שירים שנכנסו למצעד, רינגו כתב שיר אחד וקטע אינסטרומנטלי אחד (Flying מתוך “מסע הקסם המסתורי”) נכתב על ידי כולם. 8 משירי המצעד הם קאברים, ואף אחד מהם לא קיבל יותר מ-2 קולות. מהי שנת הביטלס האהובה עליכם? בואו נבדוק. זוהי כמות השירים שנבחרה מכל שנת יצירה – 1963 – 17 שירים 1964 – 17 שירים 1965 – 24 שירים 1966 – 16 שירים 1967 – 23 שירים 1968 – 27 שירים 1969 – 27 שירים על פניו רואים שאתם אוהבים מאוד את כלל הקטלוג של הביטלס, אבל גם אי אפשר לפספס את העובדה שאתם מעדיפים יותר את היצירה המאוחרת. עם זאת, דווקא שנת האמצע, 1966, היא השנה האהובה ביותר עליכם. זוהי השנה היחידה בה יצא אלבום אחד ולא שניים (בשנת 1968 יצא כזכור אלבום כפול) כך שאם תחלקו את מספר השירים בכל שאר השנים ב-2, תקבלו מספר קטן יותר. מכיון שלטעמי 1966 ו”ריבולבר” הם שיא המהפכנות המוסיקלית של הביטלס, אז באופן אישי אני מסכים. כשעוברים להסתכל על 20 המקומות הראשונים, 38 שירים שקיבלו 7 קולות ומעלה, אנחנו רואים שהחלוקה בין לנון ומקרטני נשמרת עם 17 שירים של מקרטני ו-16 של לנון. הריסון, לעומת זאת, יורד ל-3 שירים בלבד. לנון ומקרטני יחד תורמים 2 שירים. השוני הגדול נמצא בשנות הפעילות הבולטות שמופיעות ב-20 המקומות הראשונים: 1963 – 2 שירים 1964- 3 שירים 1965- 4 שירים 1966 – 4 שירים 1967 – 9 שירים 1968 – 6 שירים 1969 – 10 שירים אין ספק שכשמגיעים לשירים האהובים על רוב המצביעים, החלק השני של הקריירה של הביטלס מנצח בגדול. ההפתעה מבחינתי היתה האלבום הלבן, שחשבתי שיכניס בשלב המתקדם הזה יותר שירים והכניס רק 4. ושוב, אל תשכחו ששנת 1966 אמנם הכניסה רק 4 שירים, אבל זו השנה היחידה עם אלבום יחיד כך שלמעשה היא השנה ה-3 הפופולרית ביותר. לפי החלטה שרירותית שלנו, המצעד באופן רשמי מכיל את 20 השירים שקיבלו 7 קולות ומעלה. 38 שירים כאלה קיימים בו. היום נעבור על מקומות 20 עד 16 (שמכילים 18 שירים) ומחר על 15 המקומות הראשונים. אבל לפני כן, הנה הרשימה המלאה של השירים שהגיעו עד מקום 20. מקום 26 את המקום ה-26 חולקים 45 שירים שכל אחד מהם קיבל הצבעה אחת. ואלה השמות: All I’ve Got To Do All Together Now Anytime at all Ask Me Why Baby It’s You Baby You’re A Rich Man Bad Boy Carry That Weight Chains Cry Baby Cry Flying For You Blue Good Morning Good Morning Good night Helter Skelter Honey Pie I Don’t Want To Spoil The Party I Me Mine I Need You I’m Only Sleeping If I needed someone It Won’t Be Long It’s Only Love Long Tall Sally Love Me Do Love You To Lovely Rita Ob-La-Di, Ob-La-Da Revolution Revolution 1 She Came In Through The Bathroom Window She Loves You Tell Me What You See The Ballad Of John And Yoko There’s A Place Ticket To Ride Wait What You’re Doing Wild Honey Pie Within You Without You Words Of Love Yes It Is You Know My Name (Look Up The Number) You’re Going To Lose That Girl You’ve Got To Hide Your Love Away אז מה יש לנו בבחירות האלה? 18 מהשירים נכתבו על ידי לנון, 12 על ידי מקרטני, 3 שירים הם כתבו יחד. הריסון אחראי ל-6 שירים. יש 5 קאברים ובנוסף את הקטע האינסטרומנטלי Flying שנכתב על ידי כולם. שנת 1965 מככבת כאן עם 9 שירים. 1963 ו-1968 נהנות מ-8 שירים כל אחת. מה זה אומר? בעיקר שכשזה מגיע לבחירות אישיות, לשירים שמרגשים כל אחד מאיתנו באופן ספציפי, הביטלס מספקים שירים בכל כך הרבה סיגנונות ודרך כך מאפשרים לאנשים להתחבר לשירים מוקדמים או מאוחרים בלי שום קשר לטענה על התקדמות מוזיקלית או הפקתית, או אפילו התפתחות בכתיבה. כשמשהו עובד לך, הוא עובד לך, וזה מה שחשוב. מקום 25 את המקום ה-25 חולקים 28 שירים שכל אחד מהם קיבל 2 קולות. אלה השמות: A Hard Day’s Night A Taste Of Honey Blue Jay Way Dig A Pony Don’t Bother Me Getting Better Girl Got To Get You Into My Life I Should Have Known Better I Want To Tell You I’ll Be Back I’ve Got A Feeling Mean Mr Mustard Mother Nature’s Son Nowhere Man One After 909 Only A Northern Song Paperback writer Rocky Raccoon Savoy Truffle Taxman The Night Before The Word Till There Was You Twist And Shout With A Little Help From My Friends Yer Blues You Won’t See Me אז מה יש לנו כאן? 8 שירים שכתב לנון, 7 שירים שכתב מקרטני, 6 שירים שכתב הריסון, 4 שכתבו לנון ומקרטני ביחד ועוד 3 קאברים. השירים מכסים נאמנה את כל שנות היצירה של הביטלס ונראה שאף פן ביצירה של הלהקה לא צריך להתלונן. כאן אנו פוגשים בפעם האחרונה את גרסאות הכיסוי. מכאן ועד סוף המצעד כל השירים נכתבו על ידי הלהקה. מקום 24 למקום ה-24 הגיעו 19 שירים עם 3 קולות כל אחד. And Your Bird Can Sing Back In The USSR Get Back I Call Your Name I Will I’ll Follow The Sun I’m Happy Just To Dance With You Lady Madonna Octopus’s Garden Old Brown Shoe Sexy Sadie She Said She Said She’s A Woman The Inner Light Think For Yourself This Boy Two Of Us When I’m Sixty-Four Yellow Submarine 9 שירים כתב מקרטני, 5 כתב לנון, 3 כתב הריסון, השיר היחידי של רינגו נמצא כאן ושיר אחד של לנון ומקרטני. 13 מתוך 19 השירים הם מ”ריבולבר” וצפונה, אבל שנת 1964 אהובה במקום הזה במיוחד עם 4 שירים. מקום 23 במקום ה-23 נמצאים 4 שירים שכל אחד מהם קיבל 4 קולות: Eight Days A Week Fixing A Hole I Saw Her Standing There Long, Long, Long שני שירים נכתבו על ידי מקרטני, הריסון כתב שיר אחד (יפה יפה יפה) ולנון-מקרטני כתבו יחדיו שיר אחד. מתוך 19 השירים שהריסון הכניס, 16 כבר הופיעו עד השלב הזה. מה זה אומר? למען האמת דברים מעניינים, אבל נשמור אותם למחר. מקום 22 9 שירים הגיעו למקום ה-22 עם 5 קולות לכל אחד. Being For The Benefit Of Mr Kite! Drive My Car Hello, Goodbye I Feel Fine Julia Martha My Dear Michelle The Long And Winding Road Your Mother Should Know 6 מתוכם כתב מקרטני ו-3 כתב לנון. מקום 21 במקום ה-21 נמצאים 6 שירים עם 6 קולות כל אחד: Day Tripper Do You Want To Know A Secret I Want You (She’s So Heavy) Oh! Darling Rain We Can Work It Out 4 שירים כתב לנון, אחד כתב מקרטני ולנון-מקרטני כתבו יחדיו אחד נוסף. עד כאן הרשימה של 111 השירים שבחרתם והגיעו עד המקום ה-21. עכשיו אנו מגיעים לתוצאות של השירים האהובים עליכם ביותר. אלה שקיבלו 7 שירים ויותר והגיעו כך ל-20 המקומות הראשונים. ליד כל שיר נכתוב לאיזה מקום הוא הגיע במצעד הקודם. שימו לב למשהו חשוב בהשוואה הזו – כדי להגיע למקום ה-20 במצעד הקודם, שיר היה צריך לקבל 3 הצבעות. במצעד הנוכחי, 3 הצבעות היו מביאות את השיר למקום ה-24. המקום ה-20 את המקום ה-20 חולקים יחד 7 שירים שכל אחד מהם קיבל 7 הצבעות. החלוקה היא שווה – 3 של לנון, 3 של מקרטני ואחד שנכתב על ידי שניהם. השירים מתפזרים בצורה יפה לאורך שנות הקריירה כולה. I Want To Hold Your Hand – Single – 1963 (מקום במצעד הקודם – 21 עם 2 הצבעות) הסינגל הזה היה ללא ספק נקודת מפנה בקריירה של הביטלס. כבר כשהגיע לחנויות ב-29 בנובמבר 1963, הוא הוזמן בלמעלה ממליון עותקים, ארוע שלא התרחש מעולם באנגליה. זו אחת הסיבות שקפיטול, חברת התקליטים האמריקאית בשליטת EMI שסירבה להוציא את הביטלס עד כה, החליטה להוציא את הסינגל בארה”ב. הסינגל היה אמור לצאת בארצות הברית בינואר 1964, כדי ליצור קשר עם ההופעה הראשונה של הביטלס אצל אד סאליבן וכך להגביר את המכירות, אבל הוצאתו הוקדמה לדצמבר. הסיבה היתה פשוטה – דרישת הקהל. כתבת טלוויזיה קצרה ששודרה על הלהקה בדצמבר גרמה למרשה אלברט בת ה-15 להתקשר לתחנת הרדיו המקומית ולבקש שישמיעו שם מוסיקה של הביטלס. וכך, בפשטות, הביטלמניה ניצתה בארה”ב במהירות שיא והסינגל הזה גרף את כל הקופה. ואכן, השיר הנהדר הזה שנכתב על ידי לנון ומקרטני מציג את הלהקה בשיא קסמה ההתחלתי – מפתיחה אנרגטית, דרך ההרמוניות הנהדרות שלהם, הרומנטיקה של הפזמון ומחיאות הכפיים הנהדרות האלה. Things We Said Today – A Hard Day’s Night – 1964 (מקום במצעד הקודם – 21 עם 2 הצבעות) כמה יפה השיר הזה. שיר אהבה מלנכולי. המילים הן לא בהכרח פאסימיות, אבל עננה מרחפת מעל. נוטים לזלזל בכתיבת המילים של מקרטני, בטח כשמשווים אותם לג’ון, אבל זאת טעות. נכון, הוא לא בוחל בשורות כמו Ob-la di, ob-la-da, life goes on, bra La-la, how the life goes on אבל מצד שני הוא גם כותב מילים כה יפות בשירים כמו זה. הוא סיפר: “כתבתי את Things We Said Today על גיטרה אקוסטית. זה היה סוג של שיר נוסטלגי, מין נוסטלגיה עתידית, נזכור את הדברים שאמרנו היום מתישהו בעתיד. השיר שיגר את עצמו לעתיד ואז היה נוסטלגי לגבי היום – טריק נחמד. מין שיר מתוחכם וקטן.“ גם הביצוע המצוין מטעין את השיר באווירה מיוחדת, הרבה בזכות הגיטרה האקוסטית של לנון שלא מתבייש לפרוט עליה באגרסיביות מסויימת. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band – Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band – 1967 (מקום במצעד הקודם – 14 עם 9 הצבעות) כנראה האלבום הידוע ביותר של הביטלס, ועם זאת האלבום שלא ימצא בפסגת האלבומים האהובים ביותר של הביטלס אצל רוב המעריצים. הוא היה האלבום הנמכר ביותר באנגליה בשנות ה-60 ונחשב כאלבום שהשפעותיו על התרבות היו רבות. על אף שנחשב לאלבום הקונספט הראשון, הוא לא באמת היה הראשון, ורבים יאמרו שגם לא היה אלבום קונספט. כך או כך, אני חושב שקשה שלא להעריך את העבודה המדהימה אותה עשו באולפן פול, שהגדיר את עצמו בראיון מאוחר יותר כמי שהיה הבמאי של הפרוייקט, וג’ורג’ מרטין. גם ג’ון, שמאוחר יותר הביע את חוסר העניין שלו בפרוייקט, היה בזמן אמת נלהב מאוד ותרם ככל יכולתו. כשזה מגיע לג’ורג’ הריסון ורינגו… הם ככל הנראה נהנו פחות בפרוייקט הזה. אין ספק שכאן התחיל סוג הקרע בעבודה האולפנית, שיוביל לאופן בו יוקלט שנה מאוחר יותר האלבום הלבן. שיר המסגרת, גם אם אינו השיר הטוב באלבום, מסמן על שלל האפקטים שלו, את האלבום כולו – אלבום שהוא בעצם שיר אהבה לתרבות המוסיקלית הבריטית של המאה ה-20 עד למועד יצירת האלבום. ג’ורג’ מרטין טען שמי שלא שמע את האלבום הזה במונו, לא שמע אותו מעודו. אני נוטה להסכים איתו. לכן אצרף פה את ה-Reprise של השיר במונו. שימו לב כמה עוצמתי הוא נשמע, כשהכלים לא מחולקים באופן כל כך בוטה בין ימין ושמאל. בנוסף, בסוף תוכלו לשמוע צעקות של פול שלא נמצאות בגרסת הסטריאו. Hey Bulldog – Yellow Submarine – 1969 (מקום במצעד הקודם – 20 עם 3 הצבעות) לנון, כפי שאהב כל כך לעשות, ביטל את השיר כחסר משמעות. הוא היה צריך לכתוב שיר לסרט “צוללת צהובה” ושרבט משהו. אם אתם שואלים אותי, אז בין השורות יש יותר ממה שלנון הסכים להסגיר, אבל על זה כבר נכתוב בפוסט שיכתב יום אחד על השיר. במקור השיר בכלל נקרא Hey Bullfrog, אבל אז מקרטני נבח בהקלטה, הם אהבו את זה והבולדוג נולד. אני מת על הקליפ הזה. הצילומים לא נועדו בכלל לקליפ לשיר, אך התגלגלו לזה והביטלס נראים בהם להקה שמחה ועליזה. עזבו את העובדות בצד, מותר עדיין לפנטז. Dear Prudence – The Beatles – 1968 (מקום במצעד הקודם – 16 עם 7 הצבעות) מיהי אותה פרודנס מסתורית שגורמת ללנון לדאגה כה רבה? למה היא לא יוצאת? הימים הם ימי שהותם של הביטלס בהודו ופרודנס היא אחותה הצעירה של השחקנית מיה פארו. “עשיתי מדיטציה מאז 1966 וניסיתי להצטרף למחנה כבר ב 1967, אז בשבילי זה היה כמו חלום שהתגשם. להיות שם היה הדבר החשוב ביותר בעולם עבורי. הייתי מאוד ממוקדת במדיטציה שם ככל שיכלתי, כך שיהיה לי מספיק ניסיון על מנת ללמד מדיטציה בעצמי. תמיד מיהרתי ישר בחזרה לחדר שלי אחרי הרצאות וארוחות, כך שאוכל לעשות מדיטציה. זה היה כל כך מרתק עבורי. ג’ון, ג’ורג’ ופול רצו לשבת לג’מג’ם ולהנות, ואני תמיד עפתי בחזרה לחדרי… השיר שג’ון כתב פשוט קרא לי, “צאי החוצה ונגני אתנו. בואי ליהנות“ לנון לא סתם כותב את שיר העידוד הזה עבור פרודנס. ההתמדה במדיטציה הביאה אותה למצב נפשי מוזר. היא הסתובבה חיוורת מאוד וזיהתה אך ורק את המהרישי. כולם במחנה החלו להיות מודאגים והמהרישי אף ציוות לה אחות שתשגיח עליה. בשלב מסוים היא ננעלה בחדרה בבניין בו לנו גם הביטלס ולא יצאה כ 3 שבועות. ג’ון הסביר: “בשלב מסוים בחרו בי ובג’ורג’ לנסות ולהוציא אותה כי היא בטחה בנו. הוצאנו אותה מהבית – היא הייתה נעולה בתוכו שלושה שבועות ולא יצאה. היא ניסתה למצוא את אלוהים מהר יותר מכל אדם אחר. זו הייתה התחרות במחנה של המהרישי: מי יהיה קוסמי ראשון. מה שלא ידעתי אז הוא שאני כבר קוסמי…”. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. Come Together – Abbey Road – 1969 (מקום במצעד הקודם – 20 עם 3 הצבעות) “זה פאנקי. זה אחד משירי הביטלס האהובים עלי, או אחד מקטעי לנון האהובים עלי, הייתי אומר. זה פאנקי, זה בלוזי, ואני שר את זה די טוב. אני אוהב את הצליל של זה. אתה יכול לרקוד לזה. הייתי קונה את זה! “ זה מה שאמר לנון על השיר בראיון המפורסם שלו מ-1980 בו דיבר בפירוט על שיריו. ואכן זה לגמרי לנון. אחרי שראה מה פול מנגן על הקלידים, הוא שלח אותו הביתה והקליט את החלק הזה לבד. את קולות הרקע ביצע לבד. בראש הוא כבר היה לבד. ועדיין, אחרי כל כך הרבה שנים, החלק המצמרר ביותר הוא החזרה שלו על המשפט Shoot me. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. The End – Abbey Road – 1969 (מקום במצעד הקודם – 21 עם 2 הצבעות) זה רק הולם שהשיר האחרון באלבום האחרון שהקליטו הביטלס נקרא The end. זה עוד יותר הולם שמילותיו יהיו: And in the end The love you take Is equal to the love you make ואפילו הולם עוד יותר הוא שהשיר כולל גם את הסולו היחיד של רינגו בקטלוג הביטלס, סולו אותו לא רצה לנגן והסכים רק אחרי שכנועים רבים. זו גם היתה הפעם היחידה ששלושת הגיטריסטים של הלהקה ניגנו יחד באותו שיר. וכמה יפה הם מנגנים. כל אחד לוקח את החלק שלו ויחדיו הם מנהלים שיחה שמתנהלת בטייק 1 – ראשון פול, אחריו ג’ורג’ ולבסוף ג’ון. השיר הקטן הזה, שמסיים את המחרוזת של אבי רואד, הוא כל מה שטוב בביטלס ב-2 דקות וכשהוא נגמר אני תמיד מרגיש כאילו חוויתי התעלות רוחנית כמה חבל רק שבשלב הזה האהבה נשארה רק במילים, שכן חברי הלהקה היו שרויים בטינה הולכת וגוברת אחד כלפי השני. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. מקום 19 למקום 19 הגיעו 4 שירים, כל אחד עם 8 הצבעות. 3 מתוכם כתב מקרטני ולנון כתב אחד מהם. All My Loving – With the Beatles – 1963 (מקום במצעד הקודם – 22 עם הצבעה 1) אם אתם קוראים קבועים בבלוג שלנו או בעמוד הפייסבוק, אתם יודעים ששירים רבים שכתב פול מקרטני בשנים הראשונות של הלהקה נכתבו לג’יין אשר (או עד ג’יין אשר, או בהשראת ג’יין אשר. בקיצור, הבנתם). זו כנראה הפעם הראשונה שזה קורה. מגזין הבי בי סי Radio Times שלח את אשר בת ה-17 להופעת הביטלס ברויאל אלברט הול, ב-18 באפריל 1963. הביביסי הקליטו את ההופעה וג’יין נשלחה לראיין אותם. ג’יין נשלחה כיון שהיתה פופולרית מאוד באנגליה באותה תקופה. היא הופיעה במחזות וסרטים, אבל עיקר הפופולריות שלה נבעה מהשתתפותה בתוכניות הטלוויזיה Juke Box Jury. גם הביטלס הכירו אותה משם, כך שבסוף אותו ראיון היא מצאה עצמה ממשיכה עם חברי הלהקה, כשכל אחד מהם מנסה לזכות בתשומת ליבה. פול היה זה שהצליח לבסוף. כחודש לאחר מכן, בסיבוב הופעות באנגליה, כתב מקרטני את השיר. זו היתה הפעם הראשונה, כך הוא ציין, שכתב קודם את המילים ולא את המנגינה. לא מפתיע. האהבה גורמת לנו לעשות דברים מוזרים. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. Help! – Help! – 1965 (מקום במצעד הקודם – 16 עם 7 הצבעות) בשיאה של הביטלמניה לנון הלך לאיבוד. לכאורה היה לו הכל ובעיקר – הוא הגשים את המשאלה שלו: הוא היה המנהיג של הלהקה הגדולה בעולם, היה לו כסף, היתה לו תהילה. זאת הנקודה שהוא התחיל להרגיש שהגשמת החלומות שלך לא בהכרח תגרום לאושר שלך. אז הוא צעק הצילו! אבל אף אחד לא באמת שמע. מבחינת המאזינים זה היה עוד להיט של הביטלס. ולמה שהם יחשבו אחרת? איזו סיבה יש לג’ון לנון להרגיש רע. ג’ון סיפר מאוחר יותר: “אני מתכוון לזה. זה אמיתי! זה פשוט אני שר הצילו! והתכוונתי לזה… כש-Help! יצא אני זעקתי לעזרה. רוב האנשים חושבים שזה פשוט שיר רוקנרול מהיר. אני לא הבנתי את זה בזמן אמת, פשוט כתבתי את זה כי הייתי צריך לכתוב את השיר לסרט. אבל מאוחר יותר, הבנתי שבאמת זעקתי לעזרה. זו היתה תקופת אלביס השמן שלי. אתם רואים בסרט, הוא – אני – מאוד שמן, מאוד חסר ביטחון והוא לגמרי איבד את עצמו. ואני שר על התקופה שהייתי צעיר בהרבה וכל השאר, מביט אחורה על כמה פשוט היה הכל.” כשיודעים את כל זה, אי אפשר שלא לשמוע את השיר אחרת. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. The Fool On The Hill – Magical Mystery Tour – 1967 (מקום במצעד הקודם – 19 עם 4 הצבעות) בתקופה הזו במערכת היחסים של לנון ומקרטני, הם כבר לא באמת היו קשובים אחד לשני. סליחה. זה ממש לא נכון. אתקן. בתקופה הזו במערכת היחסים של לנון ומקרטני, לנון כבר לא היה קשוב במיוחד למקרטני. מקרטני מצידו, היה מוכן לקפוץ על כל בדל אפשרות של שיתוף פעולה, אבל לנון כבר לא היה שם אפילו כדי לשמוע. בביוגרפיה הרשמית של הלהקה, שיצאה ב-1968 והיתה ביוגרפיה שהושרתה באקונומיקה, מופיע הקטע הבא שמתאר את הפעם הראשונה שפול משמיע לג’ון את השיר: “פול חזר אל הגיטרה שלו והחל לשיר ולנגן שיר איטי ויפהפה על איש טיפש שעומד על גבעה. ג’ון הקשיב בשקט כשהוא בוהה אל מחוץ לחלון ונראה כאילו הוא אינו מאזין. פול שר את השיר פעמים רבות כשהוא משתמש בלה לה לה במקומות בהם חסרו מילים. כשלבסוף סיים, ג’ון אמר שעדיף שיכתוב את המילים שיש לו כדי שלא ישכח אותן. פול אמר שזה בסדר, הוא לא ישכח אותם. זו הייתה הפעם הראשונה שפול ניגן את השיר לג’ון. לא היה שום דיון בנושא.“ מיהו אותו איש טיפש? תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. You Never Give Me Your Money – Abbey Road – 1969 (מקום במצעד הקודם – 21 עם 2 הצבעות) מי שמאזין לפרקי הפודקאסט שלנו שמוקדשים לפרוייקט Get Back יודע שחיי הביטלס ב-1969 היו סוערים מאוד. כשהגיעו להקלטת “אבי רואד” העניין רק גבר כיון שבביטלס נוצרה חזית של לנון מול מקרטני. לנון רצה שאלן קליין ינהל את חברת אפל. מקרטני רצה שאביה ואחיה של לינדה ינהלו את אפל. ג’ורג’ ורינגו הלכו עם לנון. המצב הלך והפך בלתי אפשרי. פיטר דוגט כותב על כך בספרו העצוב והמצוין You Never Give Me Your Money – The Battle for the Soul of The Beatles: “לנון היה אמן של הפרדה בתקופה הזו: הוא יכול היה לצרוח על מקרטני בפגישות, להעליב את אשתו ואת המשפחה שלה, ואז לצפות לעבוד איתו כאילו שום דבר לא קרה… בפומבי הצמד עדיין הציג חזות מאוחדת. מאוחר יותר לנון הציג עצמו כמי שהתנגד בלהט למחרוזת האגדית שמהווה את החלק הדומיננטי של הצד השני באלבום ‘אבי רואד’, אבל בזמן אמת הוא היה חבר הלהקה הראשון שהתגאה ברעיון בראיון. באותו הראיון הוא סיפר שהוא ומקרטני נהנים מפרץ יצירתיות וטען ש’כל התוצאה של העניין הפיננסי הזה לא משנה. אנחנו עדיין ניצור תקליטים ומישהו ירוויח מהם כסף ואנחנו נרוויח מהם כסף וזה מה שיהיה’. מקרטני, הפרקטי יותר, תיעל את התסכול שלו לשיר המלודי בשם You Never Give Me Your Money. במבט לאחור, ב-1996, הוא הסביר שהשיר לא היה מכוון ‘לשאר חברי הלהקה. באמת לא הרגשתי שהאשמה בהם. כולנו היינו בזה ביחד ורק אחרי שאלן קליין הגיע התחלנו להתפלג ולהעסיק עורכי דין וכו’. הוא יצר את המחלוקת ביננו.’ את החלק שמילאו האיסטמנים וההעדפה של מקרטני אותם על פני קליין, הוא שכח בנוחות. מקרטני לא היה מסוגל לעשות את החלוקה שלנון עשה, בין אישי ומקצועי. לנון טען שסוף סוף הוא גילה את עצמו מחדש: ‘הלכתי לאיבוד בביטלס ועכשיו זה שוב ג’ון לנון. אני תמיד ג’ון ויוקו, זה אף פעם לא מפסיק, אנחנו זוג 24 שעות ביממה. אז כל מה שאני עושה כביטלס, יוקו יושבת על כתפי כמו תוכי’ אבל מקרטני האמין בעצמו בראש ובראשונה כביטל, ושותף שווה ערך ללנון, והוא הרגיש כל מהלומה משותפו כדקירה בלב. גיל פריטצ’רד, אחת מאלו שכונו Scruffs, אותם מעריצים שעמדו בסבלנות מחוץ לאולפני אבי רואד ומשרדי חברת אפל, מחכים שהביטלס יופיעו, זוכרת את הלילה ש’פול יצא בסערה מהדלת הראשית של האולפן בדמעות, הלך הביתה ולא חזר. ביום המחרת הוא לא הופיע בכלל, למרות שהאולפן הוזמן להקלטה’. מעריצה אחרת, וונדי סאטקליף, ממשיכה את הסיפור: ‘ג’ון רתח, בגלל שהם כולם חיכו. הוא יצא בסערה מהאולפן ועשה את הדרך לביתו של פול. עקבנו אחריו וכשהוא הגיע לשם, הוא עמד בחוץ ודפק על הדלת שוב ושוב, כשהוא קורא לפול שיפתח את הדלת. פול לא ענה, אז ג’ון טיפס על השער והלם בדלת הכניסה. אז התחילה תחרות צרחות בינהם. ג’ון צעק שג’ורג’ ורינגו הגיעו שניהם מחוץ לעיר ופול אפילו לא טרח להודיע שהוא לא מתכנן להגיע לסשן.’” ועם כל הסיפור העצוב הזה, אי אפשר לתאר את השיר היפייפה הזה כשיר עצוב. אולי כיון שהוא בנוי מכמה חלקים ורק הראשון שבהם מאשים. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. מקום 18 במקום ה-18 נמצאים 3 שירים. שניים של לנון ואחד של מקרטני. Norwegian Wood (This Bird Has Flown) – Rubber Soul – 1965 (מקום במצעד הקודם – 16 עם 7 הצבעות) כשמדובר בביטלס, אוהבים לדבר על “הפעם הראשונה”. אז גם בשיר הזה יש פעם ראשונה. זהו השיר הראשון במוזיקה המערבית הפופולרית בה מופיע כלי הנגינה ההודי סיטאר. מצד אחד אפשר לפטור את זה כפרט לא חשוב מדי, אבל יש לזכור שכמעט כל דבר שלהקה בסדר הגודל של הביטלס עושה, חודר באופן מיידי למרכז התרבות. אחד הדברים היפים בביטלס היה שהם לא יצרו כדי להתאים את עצמם למיינסטרים כלשהו שיגרום להם להצליח. הם יצרו מוסיקה והמיינסטרים אימץ כל שינוי שהם עשו. אבל אם נתמקד בשיר, יותר מכל הוא מראה על ההתקדמות האדירה שלנון עושה ככותב. גם אם השיר הושפע על ידי אהבתו לדילן, זה שיר לנוני לחלוטין. השיר נכתב על רומן שהיה לו, אך מכיון שלא רצה ששום פרט יוכל לחשוף משהו לסינתיה אשתו, הוא הסווה והסווה והפך את השיר לכתב חידה מרתק. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. She’s Leaving Home – Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band – 1967 (מקום במצעד הקודם – 17 עם 6 הצבעות) אני מניח שכולכם תסכימו איתי שמדובר בשיר שהוא יצירת מופת. על אף היותו מקרטני בבסיסו, ההשלמות של לנון בדמות המשפטים שההורים אומרים בפזמון, הם תוספת שנראה שאי אפשר בלעדיה, הן ברמה הרגשית והן ברמה המבנית. אז אחרי שהסכמנו לגבי זה, בואו ניגש לאיזוטריה. בשנים ההן, עם פריחת תרבות ילדי הפרחים, בני נוער רבים, כאלה שכונו “ילדים מבית טוב”, החלו לברוח מהבית מסיבות כאלה ואחרות. בפברואר 1967 קרא פול על מלאני קו, בחורה בת 17 ש”היה לה הכל”. היא ברחה מביתה בצפון לונדון ולאט לאט התגלו הפרטים והסיבות. פול, שעקב אחר המקרה, כתב את השיר המדהים הזה בהשראתו. ועכשיו לעניין המוזר – למרות שלא זכר זאת, זו לא היתה הפעם הראשונה שמקרטני פגש בשמה של הבחורה. להפך, בעבר הם נפגשו פנים אל פנים. ב-1963, כשמלאני הייתה בת 13, היא השתתפה כמתמודדת בתחרות ריקודים שארגנה תכנית הטלוויזיה Ready Steady Go, תכנית נוער שבועית שאירחה אמנים שונים מתחום הפופ-רוק. באותה תכנית השתתפו גם הביטלס ומקרטני מונה לשפוט באותה התחרות. מקרטני בחר במלאני כזוכה והעניק לה את הפרס. פה צירפתי את גרסת המונו של השיר. הגרסה הזו מהירה יותר. האם במיקס המונו האיצו את סרט ההקלטה או שמא במיקס הסטריאו האיטו אותו? אין לי מושג, אבל לטעמי הוא נשמע טוב יותר ככה. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. Don’t Let Me Down – Single – 1969 (מקום במצעד הקודם – 18 עם 5 הצבעות) Don’t Let Me Down יצא כ-B side של הסינגל Get Back. זהו שיר אהבה ותחינה של ג’ון ליוקו, שיר בו הוא אומר לה במילים הכי פשוטות – אני במערכת היחסים הזו באופן הכי חשוף ופגיע שניתן להיות. אני נותן את עצמי באופן שמעולם לא נתתי את עצמי. אל תאכזבי אותי. יוקו מילאה עבור ג’ון חלל עמוק שהלך וגדל ככל שהזמן עבר, החל ממות אימו, דרך הטירוף של הביטלמניה והתחושה שלו שהוא איבד את עצמו בחייו כביטל. כשהיא נכנסה לחייו כל שאר הדברים נדחקו הצידה. מצד אחד זה היה כל מה שהוא חלם עליו. מצד שני, גם עם זה הוא לא ידע בדיוק איך להתמודד. בתקופה הזו השימוש שלו ושל יוקו בהרואין היה כל כך נרחב שהוא החל לפתח בו תלות והסם נתן את אותותיו בהתנהגותו ובמחשבותיו. מתוך כל זה הוא זועק את הזעקה הזו. בראיון ב-1970 הוא אמר על השיר: “כשזה מגיע לזה באמת, כשאתה טובע, אתה לא אומר ‘אני אהיה מרוצה באופן יוצא דופן אם למישהו תהיה את יכולת הראייה המוקדמת להבחין שאני טובע ולבוא לעזור לי’. אתה פשוט צורח“. כמו במספר שירים אחרים בפרוייקט Get Back, הקלידים של בילי פרסטון שצורף זמנית ללהקה מהווים עוגן מוסיקלי מופלא. מקום 17 במקום ה-17 נמצאים שוב 3 שירים. ושוב – 2 כתב לנון ואחד כתב מקרטני. And I Love Her – A Hard Day’s Night – 1964 (מקום במצעד הקודם – 18 עם 5 הצבעות) And I Love Her הוא בלדת מקרטני קלאסית. מקרטני סיפר שזו היתה הפעם הראשונה שהוא כתב בלדה שהרשימה אותו. גם לנון ציין את השיר מאוחר יותר כשיר מוצלח וכינה אותו ה-Yesterday הראשון של פול. בתקופה הזו, למרות שאת רוב השירים לא כתבו לנון ומקרטני יחד, הם עדיין היו נוכחים מאוד אחד בתוך הכתיבה של השני, וכל פעם שמישהו נתקע, השני מיד התגייס לעזרתו על מנת לשפר את השיר. בשיר הזה אפשר לראות זאת דרך התיאור הבא של דיק ג’יימס, שהיה המוציא לאור של הביטלס ונכח באולפן בזמן ההקלטה: “זה היה שיר פשוט מאוד שחזר על עצמו. ג’ורג’ מרטין ואני הסתכלנו אחד על השני ואותה מחשבה עברה לנו בראש. ג’ורג’ מרטין אמר להם, ‘גם דיק וגם אני מרגישים שלשיר פשוט חסר חלק אמצעי. הוא יותר מדי חוזר על עצמו וזקוק למשהו שישבור את החזרה’. אני חושב שג’ון הוא זה שהציע, ‘בסדר, בואו נעשה הפסקת תה’. ג’ון ופול ניגשו אל הפסנתר, בעוד שמל אוונס הלך להביא תה וכמה כריכים, הם עבדו על הפסנתר ובתוך חצי שעה הם כתבו ממש לנגד עינינו, חלק אמצעי שתמך בשיר.” תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. All You Need Is Love – Magical Mystery Tour – 1967 (מקום במצעד הקודם – 17 עם 6 הצבעות) השנה היא 1967, התחושה היא שהעולם משתנה לטובה ומפיק ה-BBC אוברי זינגר דוחף רעיון די מטורף של שידור חי שיקשר בין חמשת היבשות בעולם בעזרת לוויינים המקיפים את כדור הארץ. מד”ב במיטבו. השידור נקבע ל-25 ביוני והמדינות שהצטרפו לשידור היו אוסטרליה, אוסטריה, איטליה, ארה”ב, בריטניה, ברית המועצות, מזרח גרמניה, מערב גרמניה, דנמרק, הונגריה, טוניסיה, יפן, מקסיקו, ספרד, פולין, צ’כוסלובקיה, צרפת, קנדה, ושבדיה. המשמעות – לא רק שידור לוויני מ-5 יבשות, אלא גם כזה שמאחד את שני הגושים – המזרחי והמערבי. זה לא החזיק הרבה זמן. ברגע האחרון, 4 ימים לפני השידור, ברית המועצות וכל הגוש המזרח ארופאי יחד איתה, פרשו כמחאה על יחס המערב למלחמת ששת הימים שהתרחשה בדמוקרטיה קטנה במזרח התיכון. 14 המדינות הנותרות המשיכו עם השידור, כשכל מדינה שידרה עם צוות השדרים שלהם. נאסר על השתתפות פוליטיקאים בשידור והתוכנית הציגה בנוסף לאמנים (פאבלו פיקאסו השתתף גם הוא) גם סקירה של מצב העולם נכון לרגע ההוא. כפי שודאי ניחשתם, הביטלס ייצגו את אנגליה. לא זאת בלבד, אלא שהנה עוד “הפעם הראשונה” – זה היה השידור החי הלוויני הגדול הראשון בין כל כך הרבה מדינות. ג’ון התיישב לכתוב המנון על מנת לשקף את מה שהמשדר אמור היה לייצג ועשה עבודה לא רעה בכלל. אם תרצו לקרוא על תהליך הכתיבה, ההקלטה והשידור של השיר, תוכלו לעשות זאת כאן. הביטלס הזמינו לשידור הזה את חבריהם המוסיקאים והאווירה באולפן היתה של חגיגה. היא כללה קישוטים ושלטים רבים. על שלט חריג שנראה על גבי רקע שחור נכתב: Come Back Milly – מילי חזרי הביתה. השלט הופנה לדודתו של פול, אחותו של אביו שנסעה לאוסטרליה על מנת לבקר את ילדיה ונכדיה. המשפחה היתה מודאגת לגבי חזרתה ושלחה לה מסר על גבי השידור הלווייני – מה שעבד. מילי ראתה את השלט וחזרה לאנגליה. חפשו את השלט לקראת סוף הקליפ. Lucy In The Sky With Diamonds – Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band – 1967 (מקום במצעד הקודם – 16 עם 7 הצבעות) כל מי שמכיר את סיפורי הביטלס יודע כבר שלנון תמיד טען שהעובדה ששם השיר “לוסי ברקיע עם יהלומים” יוצר את ראשי התיבות LSD הוא מקרי בלבד. “לא היה לי מושג שזה יוצר את ראשי התיבות LSD. זו האמת: הבן שלי חזר הביתה עם ציור והראה לי אשה מרחפת בעלת מראה מוזר. שאלתי: מי זו? והוא ענה: זו לוסי ברקיע עם יהלומים. ואני חשבתי, זה יפייפה, ומיד כתבתי על זה שיר”. לוסי היא לוסי אודונל שהלכה לאותו הגן עם ג’וליאן, בנו של ג’ון. לפי הסיפורים, היא עצמה גילתה את העובדה שהיא הונצחה בשיר של הביטלס רק בהיותה בת 13. מאוחר יותר אמר לנון: המראות היו לקוחים מתוך “עליסה בארץ הפלאות”. זו היתה אליס בסירה. היא קונה ביצה וזו הופכת להאמפטי דאמפטי. האישה שמוכרת בחנות הופכת לכבשה ורגע לאחר מכן הן חותרות וחותרות למקום כלשהו ואני פשוט דמיינתי את זה. היה גם המראה של האישה שיום אחד תבוא להציל אותי – ילדה עם עיני קליידסקופ שתופיע מהשמיים. התברר שזו תהיה יוקו, למרות שלא פגשתי אותה עדיין בזמן ההוא. אז אולי זה בכלל צריך להיות יוקו ברקיע עם יהלומים. זה היה לחלוטין לא מודע שזה הפך להיות LSD. עד שמישהו לא הפנה את תשומת ליבי אפילו לא חשבתי על זה. אני מתכוון, מי בכלל יחשוב לבדוק ראשי תיבות של שם שיר? זה לא שיר סמים. מקום 16 If I Fell – A Hard Day’s Night – 1964 (מקום במצעד הקודם – 20 עם 3 הצבעות) ג’ון נתפס בתחילת הדרך כמי שמזוהה עם שירי הרוק של הלהקה, ולא עם הבלדות. השיר הזה הוא אחד מאלה שמראים שזה לא נכון. כשהוא רצה, הוא ידע לכתוב בלדות מרגשות לא פחות מפול. פול אמר: “אנשים נוטים לשכוח שג’ון כתב כמה בלדות נחמדות למדי. אנשים נוטים לחשוב עליו כעל שנון או אגרסיבי, אבל היה לו צד מאוד חם שהוא לא באמת אהב להראות יותר מדי למקרה שידחו אותו.“ את השיר הזה הוא הגדיר כנסיון הראשון שלו בכתיבת בלדה אמיתית. מה ההבדל בין בלדה אמיתית ללא אמיתית, אתם שואלים? אני חושב שאצל ג’ון הכל קשור בהבט הרגשי. הוא ציין שזו היתה תחילת הדרך ל-In my life. כלומר תחילת הדרך לשירים בהם הוא נחשף בדרך כזו או אחרת והוא אכן טען שהשיר היה אוטוביוגרפי באופן חלקי, גם אם לא מודע. היופי, כמו בדרך כלל אצל הביטלס, לא טמון בשיר בלבד, אלא גם בביצוע. ההרמוניות הקוליות המושלמות, הנגינה הרכה והשירה הנפלאה של ג’ון – כל אלה הופכים את השיר הזה לשיר הנפלא שהוא. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. זהו להיום חברים. מחר נגיע ל-15 המקומות הראשונים. #DontLetMeDown #ififell #IWanttoHoldYourHand #רינגוסטאר #TheFoolontheHill #NorwegianWood #גוןלנון #YouNeverGiveMeYourMoney #Thingswesaidtoday #גורגהריסון #lucyintheskywithdiamonds #AndILoveHer #פולמקרטני #Allyouneedislove #TheEnd #help #SgtPeppersLonelyHeartsClubBans #Allmyloving #Shesleavinghome #DearPrudence

לאחר אלבום הבכורה והסינגל שהיווה צעד אחד קדימה בסגנון הכתיבה של ריי דיוויס, הקינקס ממשיכים לנסות ולדהור קדימה. הסינגל Tired of waiting for you כאמור כבש את מצעד הסינגלים בבריטניה וזו היתה סיבה מספיק טובה עבור חברת התקליטים על מנת לשחרר אסופת שירים נוספת, בדגש על אסופה, מכיוון שהקינקס באלבומם השני עדיין לא התגבשו לכדי נוסחה קוהרנטית. זה נכון שבכתיבה של ריי כבר אפשר לשמוע את ניצני ויסודות אלבומי המופת של הקינקס, אבל זה עדיין בגדר גישוש וחיפוש דרך. מצד אחד ריי רצה להצליח ומצד שני הוא שנא את סיבובי ההופעות וחיפש דרך לבלות עם משפחתו החדשה והקטנה – אשתו ראסה והתינקות שבדרך. תחושות הלחץ והמועקה הביאו אותו לכתוב את אחד השירים הכי יפים שהקינקס לא ביצעו – I Go To Sleep. למעשה הוא כתב אותו כשהוא המתין לחדשות על לידתה של לואיזה וכבר למחרת הוא הקליט לו גרסת דמו. זה שיר געגוע אמוציונאלי של אדם שמרגיש בדידות ומתגעגע לזוגתו שממנה הוא היה רחוק ומה שנותר לו הוא רק לחלום עליה. זה הדמו הקטן והיפה שהקליט ריי לשיר שבבאוגסט 1965 קיבל גרסה של ה’אפלג’קס’: תוך ימים ספורים הם הקליטו את החומר עבור מה שיהפוך להיות Kinda Kinks אלבומם השני, הקלטות שעקב לחץ רב מצד חברת התקליטים למעשה החלו מיידית לאחר שהם נחתו ממסע ההופעות האסייתי. כשנשאל, ענה ריי שהוא מתייחס לאלבום הזה כאל אלבום הקינקס הכי פחות אהוב עליו ואפשר להבין מדוע. הבהלה לאולפן, בחירת מישמש של שירים מכל הבא ליד ועבודת ההפקה הלוקה מאוד בחסר. כל אלו הרתיחו את חברי הלהקה. התמונה על העטיפה יכולה להעיד גם היא על חוסר אונים מצדם. ארבעת חברי הלהקה נראים נבוכים כשדייב לקח זאת אפילו צעד אחד קדימה ומשפיל את עיניו. הוא לא מעז להסתכל אל המצלמה. אולי מין מחאה פרטית. גם שמו של האלבום מעיד שאלו לא הקינקס במלוא הדרם כפי שהוצגו בעזרת הפונט מלא העזוז באלבומם הראשון, אלא רק ‘בערך קינקס’. מבחינת הסאונד באלבום, הלהקה המנגנת נשמעת מינימליסטית בצורה מעוררת פליאה. תופים בסיסים, גיטרות שלא יוצאות מגדר הרגיל. גם השירה רזה מאוד. אפילו דייב שהחזיק על כתפיו את האלבום הקודם לא בלט בצורה מיוחדת. בהפוך על הפוך, ככל שהתמדתי בהאזנה לאלבום, גיליתי שיש משהו קסום במישמש חסר הסדר הזה ובחוסר ההחלטיות בו. משהו קסם לי בעובדה שלהקה כזו שתייצר אלבומים גדולים באמת בעתיד, לא ידעה בשלב הזה באיזו גישה לפנות לקהל שלה, אז היא פשוט ירתה לכל הכיוונים. ישנה גם נקודות אור באלבום. קטע משותף ראשון שכתבו האחים בשם Got My Feet on the Ground, הוא אמנם לא יצירת מופת, אבל ההתלהבות של דייב בביצוע קטע הקאנטרי-בלוז הזה מזכירה את קטעי הרית’ם אנד בלוז החזקים מהאלבום הקודם. גם קטעים בלוזים ככל שיהיו כמו הקאבר ל Naggin’ Woman נשמעים כמו פוטנציאל גלום למשהו שהקינקס יכולים לספק. בקטע בעל השם הקצר מאוד Nothin’ in the World Can Stop Me Worryin’ ‘Bout That Girl כבר אפשר לעצום את העיניים ולדמיין את האלבום הנפלא Village Green. זה קטע בלוזי פולקי נהדר שמזכיר לי מאוד את סיימון וגרפונקל המוקדמים (שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם בשנה הקודמת). באופן כללי הפולק הרים את ראשו בשנים הללו וריי לא נשאר אדיש לכך. השיר אמנם מבוצע בצורה רזה מאוד אבל עדיין מצליח לרגש. הוא כתב בו: “פגשתי בחורה, התאהבתי ואני שמח עד כמה שאפשר, אבל אני לא מפסיק לחשוב האם היא תהיה נאמנה אלי…”. באופן כללי המוטיב החוזר באלבום בכתיבתו של ריי, נע סביב חששו מקשר זוגי או מבת הזוג הזו שתפגע בו. קצת מוזר לגבי מי שנישא רק כמה חודשים לפני כן לראסה שהספיקה גם להכנס לאולפן ולהקליט קולות ליווי לכמה מהשירים באלבום ביצוע פולקי מלודי נהדר נוסף סטייל סיימון וגרפונקל הביא ריי ב So Long שהוא אחד השירים האהובים עליי מהאלבום הזה. חברת התקליטים שלא הייתה מוכנה לוותר על הסינגל המצליח Tired of waiting for you משחילה אותו פנימה לצד השני בתקווה שיעשה את אותו הדבר עבור האלבום ואכן הוא הצליח להגיע למקום השלישי במצעדים. השיר הסוגר את האלבום, Something Better Beginning מרמז אולי שהקינקס לא יהיו מוכנים להשלים עם עוד אלבום מרושל שכזה. מכיוון שעולם המוסיקה באותה התקופה היה עולם של סינגלים יותר מאשר אלבומים, אפשר לראות שמירב ההשקעה של הלהקה ניכרת יותר בסינגלים הבאים שמסמנים את הכיוון קדימה. זה לא קורה מידית. האלבום יוצא לאור בתחילת מרץ 1965 וכבר שבועיים אחר כך משוגר סינגל של שאריות מתוך סשן ההקלטה בו הוקלט הסינגל הקודם. הסינגל החדש Ev’rybody’s Gonna Be Happy שנשמע כמו חזרה אחורה לאותה גנריות לא מוגדרת, מחזיר אותם לאחור גם במצעדים ונוחת במקום ה 17. הסינגל הבא אחריו יצא לאור במאי ובו כבר נשמע שריי מנסה לשחזר במודע את הנוסחאות שהניבו הצלחה ללהקה. בצד הראשון קטע בשם Set Me Free שרוכב על גליו של הסינגל מתחילת השנה אבל הפעם נשמע מופק כהלכה עם ביצוע קולי שובה לב שלו, יחד עם מהלכי אקורדים נהדרים ומיוחדים של דייב. כשהופכים את התקליטון מוצאים שיר בשם I Need You ולרגע חשבתי שאני שומע את You Really Got Me. מה לא עושים כדי לחזור לגלוש על גלי ההצלחה? לטובתו אומר שהוא מבוצע היטב ואכן זה עבד. הסינגל נכנס לעשיריית הסינגלים הנמכרים בבריטניה. באותו החודש, במהלך סיבוב הופעות בארה”ב 2 האחים שהיחסים בניהם גם כך היו על סף בלימה, מתקוטטים על הבמה במהלך הופעה. הקטטה הזו שבה היה מעורב גם המתופף מיק אבורי, הניבה תוצאה עגומה בטווח הקצר ותוצאה קשה מאוד לטווח הארוך. התוצאה המידית היא שהאחים בילו בבית החולים ומיק אבורי במעצר. התקרית הזו לא הוסיפה לאנדרלמוסיה שגם כך חגגה בסיבוב ההופעות הזה. עקב מכירות כרטיסים דלות, הלהקה לא מקבלת את התשלומים שהובטחו להם מהפרומוטר של ההופעות בארה”ב. בתגובה, בהופעה בעיר רינו, הלהקה עולה ומבצעת סט שירים חלקי. המצב מחמיר עוד יותר כשהם מציבים תנאי בהופעה בסן פרנסיסקו שבו הם דורשים לקבל את כספם מראש, אחרת הם יבטלו אותה. התנאי הזה מעצבן מאוד את הפרומוטר שלא חושב פעמיים ומגיש תלונה לפדרציה האמריקאית למוסיקה. החלטת הפדרציה הייתה כואבת מאוד וגררה 4 שנות ריחוק של הלהקה מהופעות בארה”ב. זו היתה מכה קשה וכואבת עבור להקה בריטית שניסתה לפרוץ בגדול – השוק האמריקאי היה הכרחי וחשוב מאין כמוהו. ריי סיפר: “ה’גירוש’ המגוחך הזה לקח את השנים הטובות ביותר מהקריירה של הקינקס, כשהלהקה בהרכב המקורי הייתה בפיק ההופעות שלה. כשכבר הותר לנו להופיע ב 1969, דור וודסטוק כבר היה שם והקינקס כמעט נשכחו”. את הסינגל הבא See My Friends אפשר להגדיר כקפיצת מדרגה משמעותית. הוא מקבל את הכותרת החדשנית סינגל ה’ראגה רוק’ הראשון, כזה שיש בו אלמנטים מן המזרח. הביקור באסיה ובהודו עשו את שלהם. ריי מכניס את הסלסולים והגיטרה שמזכירה כלי דמוי סיטאר והם מעניקים לסינגל את הבכורה במרוץ לשיר המערבי-מזרחי הראשון. זה קרה ממש כמה חודשים לפני שהביטלס והסטונס ישחררו את ה’ראגות’ שלהם שהכילו כלים הודים אוטנטיים. את אפקט הסיטאר אגב, יצר ריי כשהוא החזיק את גיטרת 12 המיתרים שלו קרוב למיקרופון מה שיצר אפקט מצלצל דומה לסיטאר.זו לא הסיבה היחידה שהסינגל כל כך בלט והיה משמעותי בהיסטוריה של הקינקס. הכתיבה המעורפלת לגבי זהותו של ה’ידיד’ העלתה השערה שמדובר בקריצה ליחסים הומוסקסואלים. הבחורה הולכת, הבחור נשאר עם החברים שלו. תמימי הדעים טענו שמדובר בכלל במחווה לאחותם האהובה של האחים דיוויס, רנה, אחת מששת אחיותיהם של האחים. ריי היה קרוב אליה במיוחד למרות שהתגוררה בקנדה. הוא תמיד סיפר שמותה היה אירוע מכונן בחייו. באותו יום מר היא קנתה לריי בן ה 13 את הגיטרה הראשונה שלו. בערב, היא יצאה לבלות במועדון ריקודים והתמוטטה עקב מום מולד בליבה. ריי הרגיש תמיד שהמוסיקה אצלו מהולה בצל מותה של אחותו האהובה.הסינגל See My Friends השתחרר באוגוסט 1965 והצליח להתמקם במקום העשירי במצעד בבריטניה.

לקריאת החלק הראשון של תוצאות המצעד עברו לכאן. אם עדיין לא האזנתם לפרק הפודקאסט המיוחד שהקדשנו למצעד, אתם יכולים לעשות זאת כאן. עכשיו, אחרי ענייני המנהלה ורגע לפני שנצלול אל 15 המקומות הראשונים, בואו נבחן מהם האלבומים האהובים עליכם ביותר כפי שמשתקף מתוצאות ההצבעה למצעד. Please Please Me – נבחרו 9 שירים מתוך ה-14 שבתקליט. With the Beatles – נבחרו 5 שירים מתוך ה-14 שבתקליט. A Hard Day’s Night – נבחרו 8 שירים מתוך ה-13 שבתקליט. Beatles for Sale – נבחרו 5 שירים מתוך ה-14 שבתקליט. Help! – נבחרו 9 שירים מתוך ה-14 שבתקליט. Rubber Soul – נבחרו 11 שירים מתוך ה-14 שבתקליט. Revolver – נבחרו 12 שירים מתוך ה-14 שבתקליט. Sgt. Pepper – נבחרו 12 שירים מתוך ה-13 שבתקליט. Magical Mystery Tour – נבחרו 5 שירים מתוך ה-6 שב-EP הכפול. The Beatles – נבחרו 22 שירים מתוך ה-30 שבתקליט. Yellow Submarine – נבחרו 3 שירים מתוך 4 השירים החדשים שבאלבום. Abbey Road – נבחרו 13 שירים מתוך ה-17 שבתקליט. Let it be – נבחרו 11 שירים מתוך ה-12 שבתקליט. בנוסף נבחרו 24 שירים שהופיעו על סינגלים. With the Beatles ו-Beatles for Sale נחשבים בעיני מעריצים רבים כאלבומים הפחות טובים של הביטלס, לכן לא מפתיעה הנוכחות הדלה של שירים מתוך אלבומים אלה במצעד. אנו רואים שעם התקדמות השנים האלבומים מכניסים כמות גדולה יותר של שירים. כמה דברים מעניינים – ה-EP הכפול של “מסע הקסם המסתורי” הכניס את הקטע האינסטרומנטלי Flying אך לא את שיר הנושא המוכר הרבה יותר. סרג’נט פפר הכניס 12 מתוך 13 שירים. כיון ששיר הנושא מופיע בו בשתי גרסאות, ניתן לומר שזה האלבום היחיד שנכנס בשלמותו למצעד. האלבום הלבן, שנחשב בעיני רבים לאלבומם הטוב ביותר, הכניס מבחינת אחוזים פחות שירים מאלבומי האולפן המקיפים אותו. “צוללת צהובה”, שאף אחד לא מחשיב כאלבום, הכניס 3 מתוך 4 השירים החדשים שהופיעו בו, שזה מכובד. Let it be הכניס 11 מתוך 12 שירים, אבל אם תסכימו איתי ש”מגי מיי” הוא לא באמת שיר, אז גם הוא זוכה לכבוד של הכנסת כל שירי האלבום למצעד. עכשיו בואו ונסתכל על התפלגות השירים ב-20 המקומות הראשונים, שכזכור כוללים 38 שירים: Please Please Me – נבחרו 0 שירים מתוך ה-14 שבתקליט. With the Beatles – נבחרו 1 שירים מתוך ה-14 שבתקליט. A Hard Day’s Night – נבחרו 3 שירים מתוך ה-13 שבתקליט. Beatles for Sale – נבחרו 0 שירים מתוך ה-14 שבתקליט. Help! – נבחרו 2 שירים מתוך ה-14 שבתקליט. Rubber Soul – נבחרו 2 שירים מתוך ה-14 שבתקליט. Revolver – נבחרו 4 שירים מתוך ה-14 שבתקליט. Sgt. Pepper – נבחרו 4 שירים מתוך ה-13 שבתקליט. Magical Mystery Tour – נבחרו 2 שירים מתוך ה-6 שב-EP הכפול. The Beatles – נבחרו 4 שירים מתוך ה-30 שבתקליט. Yellow Submarine – נבחרו 1 שירים מתוך 4 השירים החדשים שבאלבום. Abbey Road – נבחרו 7 שירים מתוך ה-17 שבתקליט. Let it be – נבחרו 3 שירים מתוך ה-12 שבתקליט. בנוסף נבחרו 5 שירים שהופיעו על סינגלים. מה אנחנו למדים כאן? שהאלבומים משנת 1966 הם המככבים. אבי רואד בראש ואחריו ריבולבר וסרג’נט פפר. האלבום הלבן, שכמות השירים שבו כפולה ולכן ייחשב בחישובים אלה כשני אלבומים, שוב מגיע עם פחות בחירות מאשר האלבומים של השנים המצליחות יותר שלהם במצעד. למעשה, הוא מקבל פחות ייצוג יחסי מ”לילה של יום מפרך” וייצוג זהה ל-Help! ו”נשמה מגומי”. ומה כל זה אומר? לא הרבה. אם בכלל. אבל זה עדיין כיף. בואו נעבור למצעד. מקום 15 את המקום ה-15 חולקים 3 שירים – שניים של מקרטני ואחד של לנון. כל אחד מהם קיבל 12 קולות. Penny Lane – Single – 1967 (מקום במצעד הקודם – 10 עם 13 הצבעות) “פני ליין” היא היצירה האחות אותה כתב מקרטני אל מול “שדות תות לנצח” של לנון. אותה סמטה הופיעה לראשונה אצל הביטלס כשלנון ניסה לכתוב שיר אישי. התוצאה הסופית, In my life, לא כללה אותה. כשהגיעו להחלטה לכתוב אלבום שיחזור למקומות מימי ילדותם, פול חזר אל הסמטה הזו ובנה שיר מבריק שתמיד נדמה שנשאר בצד כשמשווים אותו אל “שדות תות לנצח”. ההשוואה כמובן מפספסת את השיר, כיוון שזה כמו להשוות תפוז ותפוח. תוכלו לטעון שמה שכתבתי כרגע חותר תחת כל קיום המצעד הזה. נכון. אבל ככה זה בים החורים. כמה יפה המבנה של מילות השיר הזה. אנו מצטרפים את כמה דמויות לאורך הפעילות שלהן בסמטה. בבית האחרון של השיר, הדמויות הראשיות מתכנסות כולן יחדיו. הכל עטוף בלחן מושלם וסאונד מופלא שעבדו קשה מאוד כדי להגיע אליו. השיר הזה הוא פול במלוא הדרו. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. אתם מוזמנים להאזין לפרק בפודקאסט שלנו בו דיברנו על השיר. Happiness Is A Warm Gun – The Beatles – 1968 (מקום במצעד הקודם – 9 עם 14 הצבעות) עוד שיר חידתי של לנון. את הכותרת לקח מירחון אמריקאי שנקרא The American Rifleman ששירת את ציבור חובבי הנשק החם. “ג’ורג’ מרטין הראה לי את העטיפה של מגזין שאמר, ‘האושר הוא אקדח חם’. חשבתי שזה דבר נפלא ומטורף לומר. אקדח חם אומר שאתה ירית במשהו או מישהו”. לנון נתקע עם השיר. הוא עושה נסיונות שונים להתקדם אבל לא מצליח. לשם כך, מסתבר, הוא זקוק למעט עזרה מחבריו (לא חברי הביטלס, אלא חברים אחרים). לאחר ערב משופע ב-LSD והצעות, הוא מצליח סוף סוף לגמור את השיר. השיר המיוחד הזה, שמורכב ממקטעים שונים שיוצרים יחדיו פסיפס מוזיקלי מרתק כל כך הלהיב את כל חברי הלהקה, שפול הגיע הביתה שטוף אדרנלין והתפאר בפני לינדה חברתו הטרייה, שלא מזמן עברה לגור איתו בביתו שבלונדון, שזהו השיר הטוב ביותר שהביטלס הקליטו עבור האלבום החדש. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. Golden Slumbers – Abbey Road – 1969 (מקום במצעד הקודם – 12 עם 11 הצבעות) פעם היתה דרך לחזור הביתה. היום אין. היום יש רק ריבים קטנוניים וטינה הולכת וגדלה. אבל פול לא מסוגל לומר את כל זה, אז הוא ישיר שיר ערש עצוב. כשמצרפים לשיר זה את השיר שמחובר אליו, הנושא ממשיך להתבהר – אתה תאלץ לשאת את המשא הזה לזמן רב. וכששבים שוב ל-You never give me your money אז הכל מתחבר יחד בצורה מושלמת ומוביל לסוף הבלתי נמנע. בקריירת הסולו שלו זה לא תמיד הצליח, אבל בתקופת הביטלס, כשפול כותב בלדה לפסנתר אף אחד לא יכול להתחרות בו. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. מקום 14 את המקום ה-14 חולקים שני שירים. אחד של לנון, שני של מקרטני. שניהם מתוך “ריבולבר”. כל אחד מהם קיבל 13 קולות. For No One – Revolver – 1966 (מקום במצעד הקודם – 5 עם 26 הצבעות) ככה נשמעות 2 דקות של שלמות. מקרטני מזקק את כל היכולות שלו כדי לספר על סופה של מערכת יחסים. בשיר מנגנים רק מקרטני ורינגו. מקרטני, כהרגלו מנקודה זו בזמן ועד לסוף חייה של הלהקה, מחפש להפוך את הסאונד של השיר למעניין ועשיר יותר. הפעם הוא מוסיף קלוויקורד שהיה כלי נגינה קלידי עתיק שהתפתח באירופה והפיק צליל מאוד דומה לצ’מבלו. כדי להוסיף עוד נופך ייחודי הוא בוחר בקרן יער לנגינת הסולו של השיר. העדינות של המילים, המנגינה המתוקה אך המדוייקת מאוד, העיבוד המופתי – כל אלה מרכיבים יצירת מופת שלטעמי היא מרגעי הפופ המושלמים של מקרטני ובכלל. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. Tomorrow Never Knows – Revolver – 1966 (מקום במצעד הקודם – 14 עם 9 הצבעות) אם For No One מסמל את השלמות שמקרטני הגיע אליה באלבום “ריבולבר”, Tomorrow Never Knows מסמל את השלמות אליה הגיע ג’ון באלבום הזה. זהו השיר הראשון אותו הקליטו הביטלס לאלבום, והוא סימן את הבאות. מעכשיו, האולפן יהיה כלי לכל דבר. מעכשיו הם יבקשו מג’ורג’ מרטין המפיק שלהם וג’ף אמריק הטכנאי הראשי החדש שלהם כל דבר שירצו. מעכשיו נפרצו כל הגבולות. אמריק מתאר את היום הראשון להקלטות השיר באולפן: הקטע הזה היה שונה לחלוטין מכל דבר שאי פעם עשיתי לפני כן. ג’ון אמר לג’ורג ‘מרטין: ‘יש לי את האקורד הזה, וכל המסביב אמור להיות כמו זמזום’. האוזניים שלי הזדקפו כששמעתי את הכיוון הסופי של ג’ון: ‘אני רוצה שהקול שלי ישמע כמו הדלאי לאמה שר מהר גבוה בטיבט קילומטרים מכאן זו בדיוק היתה הגדולה של ג’ורג’ מרטין. רק הוא יכול היה לקבל בקשה כזו ולנסות ולהוציא ממנה משהו הגיוני. שום דבר ב-1966 לא נשמע כמו הקטע הזה. הלופים של הסרטים המנוגנים לאחור בשילוב לחן של אקורד אחד, לופ התופים של רינגו והמילים בהשראת ספר המתים הטיבטי (או יותר נכון ספר בהשראת ספר המתים הטיבטי). העובדה שבאלבום אחד דרו בכפיפה אחת For No One ושיר זה באופן כל כך טבעי, היא כל מה שצריך לדעת כדי להבין את הגדולה והגאונות של הלהקה הזו. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. מקום 13 I Am The Walrus – Magical Mystery Tour – 1967 (מקום במצעד הקודם – 8 עם 16 הצבעות) השיר המופלא הזה, שקיבל מכם 18 קולות, הוא המשך ישיר בשרשרת שהתחילה בשיר הקודם במצעד והשתכללה ב”שדות תות לנצח”. בניית עולם סאונד ייחודי סיוטי. אני זוכר שקראתי באחד מספרי הביטלס על התגובה הראשונה של הסופר, ששמע את השיר ברדיו לראשונה בזמן אמת. הוא מספר שהוא לא הצליח להבין מה הוא שומע. הוא עצר את הרכב בצד הדרך והתרכז כל כולו בשיר. הוא לא שמע משהו כזה מעולם. לנון מתחיל לשחות בתוך העולם הסיוטי הזה. הוא אפילו מתחיל לראשונה להתייחס לחלקים מיצירתו, כחלק מהעולם הזה, כשהוא מזכיר בשיר את לוסי בשמי היהלומים. הוא אמנם פטר את מילות השיר כמילות שטות שאין להן משמעות רבה, אבל אני לא משוכנע שכך הדבר. השיר הזה הוא מעין פח הזבל של התת מודע של לנון, אבל לא במובן השלילי. בנוסף, אפשר להבין מציטוט של לנון שלא יכול להיות שהכל היה חסר משמעות: “את השורה הראשונה בשיר כתבתי על טריפ של אסיד בסופשבוע כלשהו, את השורה השנייה כתבתי על טריפ של אסיד בסופשבוע אחריו, ואת השאר אחרי שפגשתי את יוקו…“. כיון שיוקו מהווה דבר חיובי מאוד בחייו, הוא לא היה מציין זאת לחינם. עם זאת, אין ספק שהגאונות של השיר מגיעה מהפן המוסיקלי שלו. בשנים המאוחרות יותר לנון נטה לזלזל בתרומה של ג’ורג’ מרטין לביטלס. השיר הזה, השיר הקודם ועוד שירים שיגיעו בהמשך דווקא מוכיחים את ההפך. כשג’ון ומרטין שילבו ידיים, יצאו להם יצירות מופת חד פעמיות. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. מקום 12 Across The Universe – Let it be – 1970 (מקום במצעד הקודם – 14 עם 9 הצבעות) למקום ה-12, עם 19 קולות, הגיע השיר חסר המזל והיפה כל כך הזה. למה חסר מזל? כיון שלמרות שיצא ב-2 גרסאות, אף אחת מהן לא טובה מספיק לטעמי. שיר כל כך יפה שקיבל ביצוע בינוני מאוד. הביצוע הראשון, מ-1968, היה מתסכל מאוד עבור ג’ון, שכן הוא היה משוכנע שמדובר בסינגל הבא של הלהקה, אבל הפסיד את הבכורה לטובת “ליידי מדונה”. במקום לצאת כסינגל הוא יצא באוסף צדקה שאירגן הקומיקאי הנערץ עליו ספייק מיליגן. הקלטת הסינגל היתה שגרתית מאוד. מניחים את הטרק הבסיסי, מקליטים שירה ותוספות ואז מכניסים 2 מעריצות לשיר את השורה Nothing’s going to change my world. מה? כן, מה ששמעתם. ג’ון ופול החליטו שחסרה לשיר שירה הרמונית נשית בשורה הזו. מקרטני יצא החוצה וערך אודישן מאולתר לבנות שהיו שם. הבנות שנבחרו היו ליזי בראבו בת ה-16 וגיילין פייז בת ה-17 שלא ממש עיכלו את גודל המעמד והיו נרגשות עד מאוד. ליזי היתה מעריצה אדוקה של הביטלס שהגיעה מברזיל והתגוררה בקרבת האולפנים. כשהביטלס בילו באולפן, היתה לה שגרת יום קבועה בה היא חיכתה מחוץ לאולפן כדי לנסות ולפגוש אותם כשהם יוצאים. לבסוף זה השתלם עבורה. הן נכנסו, שרו וזכו בחוויה של פעם בחיים. כשהביטלס מתחילים לעבוד על פרוייקט Get Back, לנון מעלה את השיר שנית, אבל הוא לא באמת מעניין אף אחד. כשפיל ספקטור מחפש חומרים כדי להוציא מהם את אלבום הפרוייקט (שיקרא לבסוף Let it be) הוא מגלה את השיר. בגלל שאין ביצוע טוב שלו בפרוייקט, הוא לוקח את ההקלטה המקורית, מוסיף עליה את התוספות ההפקתיות שלו ומכניס את השיר לאלבום. מבין 2 הביצועים אני מעדיף את הביצוע הראשון והוא זה שמצורף כאן. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. מקום 11 Let It Be – Let It Be – 1970 (מקום במצעד הקודם – 10 עם 13 הצבעות) למקום ה-11 עם 22 קולות מגיע המנון הנחמה של מקרטני Let it be. המתחים המצטברים בלהקה נותנים את אותותם בכל אחד מהחברים, כפי שאתם יכולים לשמוע בפרקי הפודקאסט שאנחנו מקדישים לפרוייקט Get Back שנועד מראש לכישלון (תוכלו לשמוע את פרקי הפודקאסט כאן – 1,2,3,4,5,6). מקרטני נלחם בכל כוחו בנסיון לשמור על הלהקה מתפקדת. באין שיתוף פעולה מצד חבריו ללהקה, לאט לאט הוא מתחיל להישחק. מתוך המצוקה הזו הוא חולם חלום ובו אמו המנוחה מופיעה. הוא סיפר: “לילה אחד במהלך התקופה המתוחה הזו חלמתי חלום שבו ראיתי את אימא שלי, שנפטרה כעשור לפני כן בערך. זה היה כל כך נהדר לראות אותה כי זה דבר נפלא בחלומות: אתה בעצם מתאחד עם האדם הזה לרגע. זה נראה ששניכם שוב יחד פיזית. זה היה כל כך נפלא עבורי והיא הייתה כל כך מרגיעה. בחלום היא אמרה, ‘יהיה בסדר’. אני לא בטוח אם היא השתמשה בצירוף המילים ‘let it be’ אבל זו הייתה תמצית העצה שלה. ‘אל תדאג יותר מדי, הכל יהיה בסדר’. זה היה חלום כל כך מתוק שהתעוררתי במחשבה, אה, היה ממש נהדר להיות אתה שוב. הרגשתי מאוד מבורך לקבל חלום כזה. זה גרם לי לכתוב את השיר Let It Be”. איזו יכולת מופלאה זו לקחת את המצוקה האישית שלך ולכתוב מתוכה שיר נחמה שיהווה המנון לאנשים רבים כל כך בכל העולם. ככה זה כשאתה פול מקרטני. תוכלו לקרוא עוד על השיר בפוסט מרגש מאוד שכתב אורי. מקום 10 Hey Jude – Single – 1968 (מקום במצעד הקודם – 11 עם 12 הצבעות) במקום ה-10 עם 23 קולות נמצא השיר Hey Jude, שיחד עם השיר הקודם מייצג את ההמנונים הגדולים שמקרטני כתב. כל מי שהיה בהופעה של מקרטני, גם אם אינו מחובבי השיר, לא יוכל להתכחש לכוח העצום של ההמונים השרים ביחד את המילים מלאות המשמעות “נה נה נה נה נה נה נה, נה נה נה נה, היי ג’וד”. עם השיר הזה הביטלס שברו עוד מחסום. כשהם הודיעו לג’ורג’ מרטין שזה השיר שהם רוצים להוציא כסינגל הוא אמר להם שזה בלתי אפשרי. שיר של למעלה מ-7 דקות לעולם לא יושמע ברדיו שמורגל לכך ששיר פופ לא אורך יותר מ-3 דקות. ג’ון אמר לו בביטחון: “אם אנחנו נוציא את זה, הם ישדרו את זה”. הוא צדק כמובן והשיר היה ללהיט גדול. את השיר כתב מקרטני עבור בנו של לנון, ג’וליאן, שחייו השתנו לגמרי עם פירוק המשפחה. לנון חשב שהשיר בכלל נכתב עליו. כל אלה פרטים מעניינים להבנת השיר, אבל אני אדם פשוט והאנקדוטה האהובה עליי שקשורה לשיר היא זו עליה מקרטני מספר: “היינו באולפני טריידנט בסוהו, ורינגו יצא לשירותים מבלי שהבחנתי בזה. השירותים היו קרובים מאוד לתא המתופף, אבל הוא עבר מאחורי גבי ואני עדיין חשבתי שהוא בתא התופים. התחלנו את הטייק, והיי ג’וד מתמשך שעות לפני שהתופים נכנסים, ובזמן שביצענו את זה פתאום קלטתי את רינגו צועד על קצות האצבעות מאחורי גבי במהירות בנסיון להספיק להגיע לתופים. ומיד איך שהגיע לתופים, בום בום בום, התזמון שלו היה מושלם… ההקלטה יצאה טובה מאוד“ תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. מקום 9 למקום ה-9 הגיעו שני שירים של מקרטני עם 24 קולות כל אחד. Yesterday – Help! – 1965 (מקום במצעד הקודם – 7 עם 17 הצבעות) לידתו של השיר Yesterday היתה לא פשוטה עבור פול. הוא הסתובב עם המנגינה במשך זמן רב, כנראה כבר מתחילת 1964, אבל לא הצליח להגיע למילים שיתאימו לה. לא משנה מה ניסה, בסוף תמיד חזר לביצים מקושקשות. אני לא צוחק. Scrambled eggs היתה הכותרת הזמנית של מקרטני והמילים לא היו טובות יותר. אבל גם כשכבר היו לו את המילים שאנו מכירים היום, השיר עדיין היווה בעייה. זה לא היה שיר של להקת רוק. חברי הלהקה ישבו וחשבו מה יכולה להיות התרומה שלהם בביצוע השיר. בשלב מסוים ג’ון ניסה להוסיף אורגן המונד, אבל זה לא עבד. בסופו של דבר הם מחליטים ששיר זה צריך ביצוע סולו של פול. רק הוא וגיטרה. זה לא קרה עדיין בביטלס. זה חדש וכאן ניתן לשים את האצבע על הנקודה בזמן בה מאזן הכוחות בלהקה משתנה ומנטייה ברורה אל ג’ון, עובר לנטיה קלה אל לפול. זה כמובן מורכב יותר, אבל כשיש לך שיר סולו באלבום של הלהקה המצליחה בעולם, שיר שהופך להיות השיר בעל מספר גרסאות הכיסוי הגדול ביותר, אתה כבר לא חוזר להיות מספר 2. שאר חברי הלהקה לא ידעו כל כך איך לאכול את השיר הזה ובאנגליה הוא די הוצנע. מעבר להיותו שיר סולו, הוא גם לווה ברביעיית כלי מיתר. שיר כזה באלבום רוק לא היה עניין של מה בכך. אבל בארצות הברית חברת קפיטול החליטה להוציא אותו כסינגל, יום לאחר שמקרטני ביצע אותו בתוכנית של אד סאליבן, והוא הפך באופן מיידי ללהיט ענק. הביטלס לא יכלו להתעלם ממנו יותר והוא הפך לחלק מהרפרטואר אותו ביצעו על הבמה בהופעות. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. Here, There And Everywhere – Revolver – 1966 (מקום במצעד הקודם – 6 עם 19 הצבעות) עוד דוגמה לממתק מקרטני מושלם. היכולת שלו לזקק את הכישרון שלו לשיר פופ מושלם של 2 וחצי דקות לא מפסיקה להמם. ניתן לראות בשיר קטע סכריני, אבל מבנה השיר מורכב מכפי שנראה תחילה. הוא מתחיל עם הצהרה – כדי לחיות חיים טובים יותר, אני זקוק לאהובתי לצידי. רק אז מתחיל השיר שסובב כולו סביב הכותרת. ה-Here שולט בבית הראשון. ה-There מגיע בבית השני וה-Everywhere מופיע בפזמון. כך הוא בונה סיפור שלם של מעגלים המתחילים מהאזור הפרטי של הזוגיות ונע יותר ויותר החוצה. הביצוע מושלם ומוכיח שפשטות היא לא בהכרח דבר רע, אלא יכולה אף להיות נכס. או כמו שאמר ג’ורג’ מרטין על קולות הרקע: “ההרמוניות בשיר הזה הן מאוד פשוטות, שלשות בסיסיות שהבחורים הימהמו ומצאו קלות מאוד לביצוע. אין שם שום דבר מתוחכם במיוחד, שום ניגודיות, פשוט הרמוניות שזזות בבלוקים. פשוט מאוד לביצוע… אבל אפקטיבי ביותר“ תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. מקום 8 Blackbird – The Beatles – 1968 (מקום במצעד הקודם – 7 עם 17 הצבעות) למקום ה-8 עם 28 קולות הגיע השיר Blackbird. מי נתן את ההשראה לשיר? פול טען כי היה זה יואן סבסטיאן באך, שלהגדרתו היה הפופ סטאר של תקופתו. “ההשראה המקורית הייתה מיצירה ידועה של באך שמעולם לא ידעתי את שמה. ג’ורג’ [הריסון] ואני למדנו לנגן אותה בגיל צעיר, הוא ניגן יותר טוב ממני. חלק מהמבנה שלה הוא הרמוניה ותאימות בין המנגינה לליין של הבס וזה סיקרן אותי. באך היה תמיד אחד המלחינים האהובים עלינו. הרגשנו שיש לנו המון אתו במשותף. משום מה חשבנו שהמוזיקה שלו דומה מאוד למוזיקה שלנו ונכנסנו אליה לעומק. אהבנו גם את הסיפורים על כך שהוא היה האורגניסט של הכנסייה ושהוא היה מנגן את היצירות האלו כל שבוע, וזה היה די דומה למה שאנחנו עשינו. פיתחתי את המנגינה על הגיטרה על פי קטע של באך ולקחתי אותה למקום קצת אחר, ואז פשוט התאמתי לה את המילים“ המילים נוצרו מהיתוך של מצב הקהילה השחורה בארצות הברית והרצחו של מרטין לותר קינג, עם השפעה מהשיר Broken Wings של חליל ג’ובראן. התוצאה היא שיר יפייפה ופשוט, שוב סולו מקרטני – רק גיטרה ורגל. איך הוא עושה את זה? איך הוא גורם לזה להראות כל כך קל? זה הקסם של מקרטני. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. מקום 7 Because – Abbey Road – 1969 (מקום במצעד הקודם – 6 עם 19 הצבעות) למקום ה-7 עם 33 קולות הגיע Because. אם השיר הקודם נכתב בהשארת באך, השיר הזה נכתב בהשראת בטהובן. יום אחד בעוד ג’ון שוכב על הספה, יוקו ניגנה על הפסנתר את “סונטת אור הירח” של בטהובן. לנון, שנשבה בקסמי היצירה, מבקש מיוקו לנגן את התווים של החלק הראשון והעדין של הסונטה מהסוף להתחלה. אתם שואלים למה? אתם לא מצפים באמת לתשובה, נכון? יוקו מתחילה לנגן את התווים מהסוף להתחלה, אבל לא את כל התווים אלא רק את אותו ארפג’ו או רצף של שלושה תווים שחוזר על עצמו. אצל בטהובן התווים חוזרים בסדר עולה, אצל יוקו הם עכשיו חוזרים בסדר יורד. לנון מקשיב ומחליט לשלב פעם ארפג’ו יורד ופעם עולה. כך, כמו פסל המתגלה מגוש שיש, נגלה לו השיר מתוך הסונטה ההפוכה של בטהובן. ההרמוניות של השיר דרשו עבודה רבה ומאמץ לא פשוט. בשלב מסוים ג’ון נשבר וצעק: “אלוהים, תנו לי כבר הפסקה … הלוואי שלא הייתי כותב את הדבר הארור הזה!”. התוצאה השתלמה. מרטין עשה את עיבוד הקולות ואין ספק שהחלק הזה הוא שמעלה את השיר לדרגת הקלסיקה השמיימית שהוא. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. מקום 6 In My Life – Rubber Soul – 1965 (מקום במצעד הקודם – 3 עם 30 הצבעות) למקום ה-6 עם 36 קולות הגיע השיר המפעים In My Life. אנחנו כל כך רגילים לחשוב על פול כמי שסוחב עימו רגשי נחיתות אל מול ג’ון, שאנחנו לא עוצרים לחשוב על כך שגם ג’ון חש רגשותו כאלה אל מול פול. ב-1980 סיפר: “היתה תקופה שחשבתי שאני לא כותב מלודיות. שפול כותב מלודיות ואני כותב רוקנרול פשוט ורועש. אבל כמובן, כשאני חושב על חלק מהשירים שלי – In My Life או חלק מהשירים המוקדמים כמו This Boy, כתבתי מלודיות בטובים שבהם“. הוא החל לכתוב את השיר בעקבות שיחה עם עיתונאי ששאל אותו למה הוא אינו מכניס משהו מעצמו ומהילדות שלו לתוך השירים. הוא לא חשב על כתיבה אישית באופן מודע לפני כן. אז הוא החל לכתוב מתוך הכוונה הזו. “In My Life החל כנסיעת אוטובוס מביתי שברחוב מנלוב 250 אל העיר, תוך שאני מזכיר כל מקום שאני זוכר. זה יצא מגוחך”. הוא הבין די מהר שהנסיון הזה לא מוצלח. אבל משהו שם משך אותו. הוא אהב את הרעיון של לחזור אחורה ולהביט על חייו, אז הוא הפך את השיר לאוניברסלי יותר. שיר על אדם שמביט אחורה על חייו, על אובדן הילדות, על אובדן חברים קרובים – מה שכוון וודאי אל סטיוארט סאתקליף, מי שהיה חברו הטוב ואף חבר בלהקה כשניגנו בהמבורג. הוא נפטר ב-1962. מכיון שלנון לא היה עדיין בשל להתמודד עם השדים שלו באופן מלא, הוא עושה מהלך יפה בבית השני, שם מתגלה שלא מדובר בשיר של מסע זכרונות אל העבר, אלא בשיר אהבה שממוען למישהו אהוב עכשווי. הדובר בשיר לעולם לא ישכח את מקומם בליבו של המקומות והאנשים שליוו אותו בעבר, אבל את האהבה העכשווית שלו, הוא אוהב אף יותר. וכמו שירים אחרים מהתקופה, גם כאן ניתן למצוא בין השורות את המצוקה של לנון. בתקופה הזו הוא נשוי לסינתיה ויש לו ילד. אבל סינתיה היא לא האהבה העכשיות שלו. אין לו אהבה עכשוית. לנון של 1965 הוא לנון תלוש, איש שום מקום. כל שנותר לו הוא לחלום על העבר ולקוות לעתיד בו תגיע אליו אהבה אמיתית שתוכל להוות משקל נגד לעבר, כדי שיוכל, מתוך איזון, לחיות בהווה. סימן ההיכר הבולט ביותר של השיר הוא כנראה סולו הפסנתר שכתב וניגן ג’ורג’ מרטין. בתחילה הוא הקליט יחד עם הביטלס סולו אורגן, אבל לא היה מרוצה. הוא חזר לאולפן לבדו כמה ימים מאוחר יותר והחליט להשתמש בטכניקה שהיתה אהובה עליו – הוא ניגן על הפסנתר סולו במהירות איטית והקליט כשסרט ההקלטה רץ גם הוא במהירות איטית. כאשר לאחר מכן נוגן סרט ההקלטה במהירות רגילה, מה שהוקלט נשמע מהיר יותר, כמובן, וגם קיבל סאונד מיוחד. מרטין קרא לטכניקה הזו Wind up piano כי הסאונד הזכיר לו את תיבות הנגינה שצריך למתוח כדי שינגנו. כשהביטלס הגיעו בחזרה לאולפן הוא השמיע להם את התוצאה, הם התלהבו מאוד והיתר נכתב בדפי ההיסטוריה. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. מקום 5 Strawberry Fields Forever – Single – 1967 (מקום במצעד הקודם – 4 עם 29 הצבעות) למקום ה-5 עם 37 קולות הגיע השיר עם סיפור ההקלטה המעניין ביותר של הלהקה. השיר עצמו הוא אולי היצירה האישית והחשופה ביותר של לנון בתקופת הביטלס. למרות החידתיות שבמילים, כשאתה מתחיל לקלף את השכבות, אתה מצליח לצלול אל העולם חסר הוודאות של לנון. לנון של 1966, זמן כתיבת השיר, נמצא במצוקה נפשית גדולה. העוגן היחידי שהוא מצליח למצוא הוא הגן של בית היתומים של צבא הישע שנקרא Strawberry Field, שם מצא מפלט מהחיים כשהיה ילד. כשהוא נע בין העכשיו אל זמן ילדותו, בין חוסר הוודאות העכשוית לביטחון שהגן הזה העניק לו בילדות, הוא לוקח אותנו למסע בנבכי המחשבות של יוצר מיוסר. יצירה עוצמתית כזו ראויה לביצוע עוצמתי. אז הביטלס מתכנסים ומתחילים להקליט. לאחר שכבר החלו לעבוד על עיבוד הם מחליטים לעזוב אותו ומתחילים מהתחלה. לבסוף, כשהם משלימים את השיר, ג’ון לוקח אותו הביתה. אחרי כמה ימים הוא חוזר אל ג’ורג’ מרטין ואומר לו שהוא לא מרוצה מהביצוע. הוא רוצה משהו קשה יותר, אפל יותר. הוא מבקש ממרטין לכתוב עיבוד תזמורתי. מרטין כותב עיבוד לצ’לואים וחצוצרות והלהקה עושה עיבוד שונה לגמרי. הם משלימים את השיר וג’ון לוקח אותו הביתה. אחרי כמה ימים הוא חוזר אל ג’ורג’ מרטין. תראה, הוא אומר לו, אני אוהב את ההתחלה של הביצוע הראשון ואת האמצע והסוף של הביצוע השני. אני רוצה שתחבר בינהם. ג’ורג’ מרטין מנסה להסביר לג’ון שלא ניתן לעשות את זה, אבל ג’ון אומר לו שאם יש מישהו שיכול לעשות את זה, הרי זה הוא. ומרטין אכן הצליח בגדול. הוא שינה את המהירות של כל אחת מההקלטות על מנת שיתחברו לקצב שווה וזה עובד מצוין. רק על העבודה של מרטין בשיר הזה הייתי מצפה מג’ון להיות אסיר תודה כל חייו. זה לא קרה. מצד שני חייו היו קצרים מדי. באופן לא צפוי, לפחות מבחינתנו, זוהי הפעם האחרונה שאנחנו פוגשים במצעד שיר שלנון כתב לבדו. אם תרצו לשמוע ולקרוא על כל התפתחות השיר, תוכלו לעשות זאת כאן. מקום 4 למקום ה-4 במצעד הגיעו שני שירים של הריסון. שניהם מתוך “אבי רואד”. מעין דאבל A סייד סינגל. כל אחד מהם קיבל 43 קולות. Something – Abbey Road- 1969 (מקום במצעד הקודם – 2 עם 34 הצבעות) באופן אישי זהו השיר האהוב עליי ביותר של הריסון. שיר שלא משנה כמה פעמים אשמע אותו, הוא תמיד ירגש וירגיש רענן. השורה הראשונה נבעה מתוך שם השיר “Something in the way she moves” של ג’יימס טיילור. היא התיישבה להריסון כל כך טוב שהוא לא הצליח להוציא אותה משם. אז הוא השאיר אותה וכתב את המילים שנראו לו כהמשך ישיר. פטי בויד, שהיתה אז אשתו, היתה משוכנעת שהשיר נכתב עליה. בספרה Wonderful Tonight כתבה: “הוא אמר לי באופן ברור שהוא כתב את השיר עבורי. חשבתי שהוא היה יפייפה – והוא הפך השיר המצליח ביותר שהוא כתב, עם יותר ממאה וחמישים גרסאות כיסוי… הגרסה האהובה עליי היתה זו שבוצעה על ידי ג’ורג’ הריסון עבורי, במטבח בקינפונס“. אבל מסיבה שלא ברורה לי עד הסוף, הריסון לא אהב את המילים ואת העובדה שאנשים אוהבים אותם כל כך. ב-1969 אמר: “המילים הם כלום, למען האמת. יש הרבה שירים כאלה בראשי. אני חייב להוציא אותם. יש אנשים שאומרים לי ש-Something הוא אחד השירים הכי טובים שכתבתי. אני לא יודע. אולי הם צודקים, אולי הם טועים. זה מאוד מחמיא… זה נחמד. זו ככל הנראה המנגינה המלודית היפה ביותר שכתבתי“. גם ב-1996 מצא על מה להתלונן. הרגיז אותו שכולם מניחים שהוא כתב את השיר על פטי, כשלמעשה השיר מכוון לקרישנה עצמו. יש אנשים שלא מרוצים גם כשהם כותבים את אחד השירים היפים ביותר של הביטלס. הלחן הנהדר של השיר הזה זכה לביצוע מושלם מהלהקה המושלמת. ליין הבס של מקרטני הוא אולי היפה ביותר שלו. יצירה מלודית בפני עצמה שמשתלבת ומעצימה את הלחן. התופים של רינגו שיודע כיצד לעבור בין סערת הנפש לרגעי השלווה של האהבה. סולו הגיטרה המושלם שהריסון הקליט בטייק אחד יחד עם התזמורת. כל אלה הופכים את השיר הזה לאחד הגדולים אי פעם. ההחלטה הראשונה של אלן קליין כמנהל הביטלס היתה לבחור בשיר כסינגל מהאלבום “אבי רואד”. זה היה הסינגל היחידי שהביטלס הוציאו, בו שיר של הריסון נבחר לצד A, ועל מנת שזה יקרה היה צורך בגורם חיצוני. כיום הוא נחשב לאחד השירים המבוצעים ביותר בעולם, והשני מבין שירי הביטלס לאחר Yesterday. פרנק סינטרה אף אמר עליו שהוא השיר האהוב עליו ביותר של לנון-מקרטני. זה היה השיר האהוב על לנון באלבום. גם ג’ורג’ מרטין היכה על חטא והודה שמעולם לא נתן להריסון את הקרדיט שהוא היה ראוי לו ככותב ושהופתע מאוד כשהביא את השיר לאולפן. רינגו סיכם – “מעניין שג’ורג’ עשה צעד לקדמת הבמה ובדיוק התפרקנו”. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. Here Comes The Sun – Abbey Road – 1969 (מקום במצעד הקודם – 8 עם 16 הצבעות) ישנם רגעים בחייו של כל מעריץ ביטלס בו הוא תוהה מדוע אנשים כל כך אוהבים שיר זה או אחר. Here Comes The Sun גורם לי לתהיות כאלה. אבל אתם הבאתם אותו עד למקום הרביעי, ואני עבדכם הנאמן. כמו שאתם יודעים, לא היה פשוט להיות ביטל בשנת 1969. הצרות באפל, הקטסטרופה שהיה פרוייקט Get Back, הכניסה של אלן קליין לחיי הלהקה – תענוג גדול לא היה שם. בפגישות אינטנסיביות שנערכו במטה חברת אפל, התנהלו דיוניים קדחתניים לגבי העתיד ומי צריך לנהל את החברה. אתם יכולים לתאר את המתח ששרר שם. ברוב של 3 נגד אחד נבחר אלן קליין לנהל את עסקי הביטלס. ג’ורג’ שהסתייג בכל מאודו מהעיסוק בצד הפחות זוהר מבחינתו של הלהקה, קרי הצד העסקי של הביטלס החליט בבוקרו של יום אביב שהוא לא מסוגל לסבול יותר את הדיונים הללו בחברת אפל. זה היה דומה יותר מדי לבית הספר ואם כך אז הוא לוקח יום מחלה. ג’ורג’ החליט לנסוע לביתו של אריק קלפטון חברו הטוב, שהיה מרוחק כ-30 דקות נסיעה מביתו שלו באישר. השניים טיילו להם בגינת ביתו של אריק, זו שג’ורג’ אהב מאוד לשוטט בה. הם אחזו בגיטרות האקוסטיות שלהם ולמראה אור השמש באותו יום של תחילת האביב, ג’ורג’ התמלא לפתע בפרץ אופטימיות. אריק קלפטון סיפר: “זה היה בוקר אביבי יפהפה. ישבנו בראש שדה גדול בתחתית הגן. היו לנו גיטרות ופרטנו עליהם כשג’ורג’ פתאום החל לשיר da da de da, it’s been a long cold lonely winter, ואט אט השיר התגלה לו עד שהגיע הזמן לארוחת הצהריים”. זה, ככל הנראה, הדבר שהופך את השיר לכל כך אהוב. האופטימיות שבו עוברת במילים, במוסיקה ובביצוע, ומי לא צריך קצת אופטימיות בחיים? תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. מקום 3 Eleanor Rigby – Revolver – 1966 (מקום במצעד הקודם – 4 עם 29 הצבעות) למקום ה-3 עם 44 הצבעות מגיע שירו של פול מקרטני Eleanor Rigby. אלינור ריגבי החלה את חייה כדייזי הוקינס. כך מספר מקרטני: “ישבתי ליד הפסנתר כשחשבתי על זה… שתי התיבות הראשונות פשוט הופיעו והשם עלה בראשי – דייזי הוקינס. היא הרימה את האורז בכנסייה בה התרחשה חתונה… המילים האלה יצאו כמו מתוך זרם תודעה, אבל הם קבעו את הטון של כל השיר, כי אז נאלצתי לשאול את עצמי, למה התכוונתי? זה דבר מוזר לעשות. רוב האנשים לא נוגעים באורז, אלא אם כן הם המנקים. אז יכול להיות שהיא המנקה של הכנסייה, או שאולי יש שם יותר מזה? היא יכולה להיות איזושהי רווקה ששייכת לקהילה, שלא הולכת להתחתן בעצמה. אני בחרתי בזה. אז השיר הפך לשיר על אנשים בודדים.“ להצלחה אבות רבים וכל אחד מהם דרש פיסת שותפות בכתיבת מילות השיר המופתי הזה. תוכלו לקרוא על זה בפוסט המלא. בכל מקרה, הלחן היה ללא ספק של מקרטני וכך גם הרעיון לליווי כלי מיתר. לנון סיפר: “הכינורות ברקע היו הרעיון של פול. ג’יין אשר הדליקה אותו על ויואלדי, וזה היה טוב מאוד, הכינורות, ממש מתוך היצירות של ויואלדי. אני לא יכול לקחת על זה קרדיט בכלל”. מיד כששמע ג’ורג’ מרטין את השיר ידע שהוא רוצה להשתמש לשיר ב-2 רביעיות מיתר. מקרטני הסכים וביקש עיבוד נשכני. כדי לעשות זאת כתב מרטין את העיבוד בהשראת המוסיקה המדהימה שהלחין ברנרד הרמן הגדול לסרט “פסיכו” של אלפרד היצ’קוק. הביטלס לא מנגנים בשיר זה, אבל ג’ון, פול וג’ורג’ אחראים לקולות הרקע כמובן. התוצאה היתה שיר רגיש ובוגר מאוד עם עיבוד נפלא. מותר עדיין להשתמש במונח “יצירת מופת” או ששחקתי אותו כבר בפוסט הזה? תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. מקום 2 While My Guitar Gently Weeps – The Beatles – 1968 (מקום במצעד הקודם – 4 עם 29 הצבעות) למקום ה-2 עם 47 הצבעות הגיע שירו של ג’ורג’ הריסון While My Guitar Gently Weeps. בכך השלים ג’ורג’ את ההשתלטות על הפסגה. מתוך 5 השירים הראשונים (שמהווים את 4 המקומות הראשונים), שלושה הם שירים של הריסון, אחד של מקרטני ואחד, שיגיע עוד רגע ואני מניח שאתם כבר מנחשים מה הוא, של לנון מקרטני. אני חושב שמדובר בתוצאות מפתיעות מאוד. אני מזכיר לכם שהריסון הכניס למצעד 19 שירים. 16 מהם היו במקומות 25 עד 23, כשהמצליחים שבהם השיגו 4 קולות. על פניו אפשר היה לחשוב ששלושת השירים הנוספים יתפזרו על המקומות הנמוכים יותר, אבל התוצאות הן אחרות. 3 השירים האלה של הריסון ממשיכים מגמה שנמשכת כבר שנים רבות, שבמסגרתה החשיבות של הריסון בלהקה והאהבה לשירים שלו הולכת וגדלה, על חשבון שני החברים שהטילו עליו תמיד צל גדול. הריסון תמיד היה האנדרדוג, ועכשיו סוף סוף זה משתלם לו. העובדה שהוא גם כתב שירים מעולים לא מפריעה מן הסתם. למרות שהשיר היה מוכן לעבודה כבר בתחילת ההקלטות לאלבום הלבן, ג’ורג’ נאלץ לחכות. “תמיד נאלצתי לעשות איזה 10 שירים של פול וג’ון לפני שנתנו לי קצת חופש לעבוד על שלי” אמר מאוחר יותר. בזמן העבודה משהו מטריד אותו – הוא לא מצליח להגיע לצליל היבבני שהוא מעוניין בו עבור הגיטרה. הוא מנסה ומנסה ולבסוף עולה במוחו רעיון. בוקר אחד הקפיץ אריק קלפטון את הריסון מביתו (שניהם גרו באותו האזור) לאולפנים בלונדון. בדרך לשם הריסון התעניין בסדר היום של אריק והציע לו לבוא אתו לאולפן כדי לנגן בשיר. קלפטון ענה: “מה פתאום. אני לא יכול לעשות את זה. אף אחד לעולם לא ניגן בהקלטה של הביטלס. הם לא יאהבו את זה.” הריסון ענה לו: “תראה, זה השיר שלי ואני רוצה שתנגן בו”. “נכנסנו לאולפן, הצגתי את אריק ואמרתי, ‘אריק הולך לנגן בשיר היום’. כולם התנהגו ממש יפה, ככה זה כשמגיע אורח, הם לא רוצים שהוא ידע שהם מתנהגים בצורה דוחה.” ג’ורג’ הסביר למה הציע לקלפטון לנגן: “הערכתי אותו כנגן גיטרה, ולא היה לי את הבטחון בעצמי בגיטרה אחרי כל כך הרבה שנים לצד מקרטני. הוא הרס אותי כנגן גיטרה. אריק התייחס אליי כבן אדם. באותה תקופה גם איבדתי את העניין בגיטרה והתעניינתי יותר ויותר במוזיקה מזרחית ובסיטאר”. אני לא חושב שיש מעריץ ביטלס שקורא את הפסקה הזו וליבו לא נחמץ. השילוב בין השיר והסולו של קלפטון היה מושלם והוסיף עוד סיפור לאגדת הביטלס. תוכלו לקרוא עוד על השיר כאן. מקום 1 A Day In The Life – Sgt. Pepper’s Lonely Hearts Club Band – 1967 (מקום במצעד הקודם – 1 עם 49 הצבעות) למקום הראשון, עם 80 קולות, הגיע השיר שלדעתי הוא הנפלא ביותר שהוקלט אי פעם – A Day In The life. השילוב המושלם ביותר בין לנון ומקרטני. השילוב המושלם ביותר בין הביטלס לג’ורג’ מרטין. את הסיפור המלא על השיר הזה תוכלו לקרוא כאן. במקום זה, אני מעוניין לצטט קטע שציטטתי גם במצעד הקודם. זהו קטע מתוך הספר הנפלא של אלכס רוס “וכל השאר רעש”. הספר דן במוסיקה הקלאסית של המאה העשרים, והוא נותן דוגמה לעד כמה ההשפעות האוונגרדיות של התקופה ההיא חלחלו למוסיקה הפופולרית שיצרו הביטלס. “לילה אחד ב-1967 ישב ג’רג’ ליגטי עם עמיתים אחרים ב”שלוסקלר” בדרמשטט, מקום הבילוי הלילי החביב על המורים והתלמידים בקורסי הקיץ למוזיקה חדשה, כאשר “תזמורת מועדון הלבבות השבורים של סרג’נט פפר”, אלבום חדש של “החיפושיות”, החל להתנגן מבעד לרמקולים. היו צלילים בתקליט שדמו דמיון מפתיע לניסויים האחרונים והמתקדמים ביותר של אסכולת דרמשטט. השיר “יום בחיים” כלל שני קטעי נגינה אד ליביטום (לפי אורי ברייטמן: הוראה למוסיקאי הנותנת לו את החופש להוסיף תפקיד או סולו, כולל שינוי מהירות ומקצב, לפי רצונו.), שהשני מבינהם מוביל לאקורד מי מז’ור מוזר ביופיו המנוגן בשלושה פסנתרים ובהרמוניום. בתווים שניתנו לנגנים צוין לאיזה רגיסטר עליהם להגיע בכל תיבה נתונה. האקורד האחרון בוצע בסגנון של “מוזיקה קונקרטית”, כשתחילת הצליל מופסקת וגוויעתו מוגברת במשך זמן רב.” (תרגום- אורלי טל. הוצאת מודן). אפשר לזלזל בביטלס ולטעון כי היא רק להקת פופ מצליחה עם יחסי ציבור טובים, אבל העובדה שהם הצליחו להגיע בשיר פופ לתוצאה שגם הדהימה את הקהל הרגיל שלהם וגם הרשימה מוסיקאים קלאסיים אקדמיים מראה עד כמה יצר ההרפתקנות שלהם, השמירה על חשיבה פתוחה שלא תחומה בגבולות והסקרנות שלא ידעה גבול, גרמה להם להפוך למוזיקאים הגדולים והמשפיעים ביותר במאה ה-20. זה רק הולם שהשיר שהגיע למקום הראשון יהיה שיר משותף אמיתי של לנון ומקרטני. שירים כאלה לא עושים יותר. את הסיפור המלא על השיר הזה תוכלו לקרוא כאן. תם מצעד שירי הביטלס של קוראי ומאזיני ביטלמניקס 2020 כהלכתו. תודה רבה לכם ולכן על ההרתמות המרשימה לשעשוע הקטן הזה שלנו. מקווה שנהנתם כמונו. נתראה במצעד 2030. #blackbird #LetitBe #AcrosstheUniverses #גורגמרטין #רינגוסטאר #HereComesTheSun #Something #גוןלנון #Adayinthelife #Herethereandeverywhere #Iamthewalrus #גורגהריסון #ForNoOne #GoldenSlumbers #TomorrowNeverKnows #Yesterday #StrawberryFieldsForever #pennylane #ELEANORRIGBY #WhileMyGuitarGentlyWeeps #InMyLife #Because #happinessisawarmgun #heyjude

אחרי הסינגל הנהדר ופורץ הדרך See my friends שיצא באוגוסט 1965 ולאחר מסע ההופעות האיום בארה”ב במאי ותקיפה של מיק אבורי את דייב עם ההיי האט שלו במהלך הופעה, היחסים בין חברי הלהקה ובמיוחד בין האחים בשפל. ההנהלה שלחצה לכתוב להיטים כדי לסחוט מהלימון כמה שיותר בטח שלא הוסיפה למצב הרעוע. זה עוד יוביל להתמוטטות. עם כל זאת, ריי ממשיך לכתוב ולהשתפר ואת ניצני השיפור נוכל למצוא ב EP שהקינקס משחררים בספטמבר 1965, ממש כחודש אחרי הסינגל הקודם. ה EP החדש מקבל את השם Kwyet Kinks שהדבר הכי חשוב בו הוא a well respected man. זהו השיר הכי פואטי ביקורתי שכתב ריי עד לרגע זה. אנחנו מקבלים סגנון כתיבה חדש לגמרי. הביקורתיות אולי נובעת התסכול שהוא עובר בלהקה, אולי ממצבם בארה”ב והקושי בבריטניה ואולי גם הכל יחד, אבל התוצאה מהממת. זו סאטירה שנונה על איש מעמד הביניים האנגלי שחייו כל כך שמרנים וסובבים סביב דייקנות והוא כל כך טוב, הוא כל כך בסדר, והוא כל כך בריא, גם בגופו וגם בנפשו. זו יצירה שתפתח את השער לעוד שירים ואלבומים שיסתובבו שסביב הנושא הלא פתור הזה עבור ריי שהוא בסך הכל בחור בריטי נחמד ממעמד הביניים. אתם יודעים מה אומרים. הביקורות הנוקבת ביותר מגיעה מפנים. הבית שאני הכי אוהב בשיר ממחיש לא רק את הפואטיות, אלא גם את הצד הקומי של ריי עם התיאור הנונשלנטי הבריטי היבש את הסיטואציה הבאה: בזמן שאימו של של מושא השיר הולכת לפגישות, אביו ‘מתעסק’ עם העוזרת. האם בוחשת בתה עם חברי המועצה בזמן שהם דנים על מסחר חוץ ובינתיים היא מעבירה מבטים ושטרות לכל בחור נעים הליכות שעובר. פואטיקה במיטבה! חברת התקליטים סרבה להוציא את השיר כסינגל מהסיבה הפשוטה: שיר ‘מחאה’ פואטי זה לא מה שהנוער רוצה. הנוער חפץ בעוד ‘יה יה יה’ ובעוד שירים נוסחתיים סטייל הפלישה הבריטית. מוסיקלית השיר הצליח לגייס את הטוב שבלהקה. התיאטרליות או ה’מיוזיק הול’ כפי שהבריטים נהגו לכנות את הסגנון העתיק הזה, בא לידי ביטוי בכל חבר להקה. התופים נשמעים נהדר, ריף הבס של פיט קוואייף, שעד עכשיו לא ממש בא לידי ביטוי יותר מדי בשירים של הקינקס, מג’נגל בצורה תיאטרלית ותומך בהצגה של ריי. הגיטרות תומכות ולא גונבות את ההצגה ומעל הכל השירה הבודדה של ריי שמספר על חייו המונוטוניים של הבחור שהוא שם ללעג, יחד עם ההרמוניות שמצטרפות אליו בפזמון מעבירות את המסר בצורה נהדרת.לטעמי זהו השיר הנהדר ביותר של ריי ושל הקינקס עד לרגע זה. אבל חכו עוד קצת. תיכף יגיעו המון כאלה. ה EP שמכיל עוד 2 שירים מקוריים של ריי ועוד שיר אחד של דייב מצליח לטפס במצעדים ומוכיח שהקהל מוכן לשינוי ולכתיבה החדשה. בארה”ב, a well respected man משתחרר כסינגל ולמרות הבעיות של הלהקה שם וחוסר בקידום, ראו איזה פלא, הסינגל מגיע למקום ה 13 במצעד ה Hot 100. הקינקס נמצאים במצב בו הם במחלוקת, לפחות מוסיקלית, בעיניי המעריצים. הם עדיין להקת רית’ם אנד בלוז בועטת לפחות על פי דייב, אבל הם גם להקה תיאטרלית עם שירים ביקורתיים. הם Kink Kontroversy. הסינגל הבא של הלהקה הוא דוגמא מצוינת שבאה להדגים את ‘המחלוקת’ הזו. הסינגל Till the end of the day יוצא בנובמבר 1965 ובצידו הראשון מביא בפעם המי יודע כמה את הסאונד הבועט של you really got me ו all day and all of the night וזה עבד. הסינגל בילה שלושה חודשים תמימים במצעדים. אגב, בהקלטת השיר שוב מגיע מתופף אולפני, הפעם קלם קטיני כדי לתופף במקום מיק ובאמת שמתחיל להיות כבר מוזר הסיפור הזה. בראיון שנערך אתו בדצמבר 1965 עבור ה NME התכחש ריי לחזרה לאחור.“נאמר ש Till the end of the day הוא חזרה לסטייל הישן שלנו אבל אני לא מסכים עם זה. אחרי see my friends אמרתי שלעולם לא נחזור לסאונד הישן והתכוונתי לכך. שינינו את הדרך שבה אנחנו מנגנים אקורדים בשיר הזה. אני מנסה לקחת את מוסיקת הפופ צעד קדימה. כולנו נאלמנו דום אחרי שה’ריצ’וס בראדרס’ הקליטו את You’ve lost that loving feeling . זה היה הסוף. זה היה תקליטון פופ מושלם עד כמה רחוק שמישהו יכל ללכת”. הבי סייד של הסינגל מעניין לטעמי הרבה יותר. שיר בשם where have all the good time gone שהוא קודם כל שיר המנוני מעולה של ריי שאולי אפשר לראות בו לרגע הכלאה לרגע של 2 העולמות בניהם נעים הקינקס. ריי תיאר אותו כשיר ש’בן 40′ יכתוב ושנוצר מהתבוננות שלו באנשים בוגרים יותר. ההתבוננות הזו תוליד עוד המון יצירות מופת. חברת ‘פיי’ שהרגישה פספוס לגביו, שחררה אותו לבסוף שוב ב 1973. זה לא ממש עבד. אם יש ביצוע נהדר לשיר הזה הוא דווקא זה של דיוויד בואי שביצע לו קאבר באלבום הקאברים שלו Pin Ups. שם הוא שר אותו בפאתוס הנהדר שלו עם גיטרות קצת יותר דיסטורשניות. זה אלבום קאברים שאני מאוד אוהב שבו בואי אחרי פאזת זיגי שלו, מצדיע ל’מודים’ אליהם השתייך בעברו. אם כבר אנחנו ב’מחלוקת’, אז מדוע שלא נוציא אלבום שלם על כך? The Kink Kontroversy, אלבומם השלישי של הקינקס יצא בבריטניה בסוף נובמבר והביא את המחלוקת לכדי אומנות. אני רואה בצד א’ את הקינקס הישנים ובצד ב’ את ריי מנסה למשוך לכיוון החדש. כיאה לצד שמנסה רק עוד רגע אחד להשאיר את הסאונד הבועט של הלהקה, צד א’ נפתח בקאבר עוצמתי של דייב לשיר הרית’ם אנד בלוז של ג’ון אסטס Milk Cow Blues. תראו בכמה עוצמה, זעם אצור והתלהבות מבצע דייב את השיר. את הצד הראשון סוגר מי אם לא מיודענו הסינגל Till the end of the day שחוזר למקורות. תרשו לי להתמקד בצד ב’ המעניין שנפתח בפואטיקה הזו: “אתה דואג לשמש מה הטעם לדאוג לשמש הגדולה הזקנה? אתה דואג לגשם, הגשם ממשיך לרדת בכל זאת. אתה דואג כשזו שאתה צריך מצאה מישהו אחר, אבל העולם ממשיך להסתובב…”. איזו פואטיקה, איזו נוסטלגיה, איזו עצבות עגמומית שעטופה במעטפת של סוכריית פופ ואיזה שינוי מהותי בהתבוננות של ריי על העולם. השמש הגדולה והזקנה תחזור כמוטיב מרכזי באלבום Something Else. השיר שעוקב אחריו בצד ב’, ממשיך את הקו הפואטי מלודרמטי כשהעולם המסתובב מצטמצם לכדי אי ומביא את הפסנתר הנהדר של ניקי הופקינס שהופך את השיר למשהו עתיק וישן. שימו לב לשירה הג’מייקנית של ריי.דיברתי על השוני בין 2 צידי הסינגל שיצא ואכן על פי הנוסחא where have all the good time gone הנהדר משובץ גם הוא בצד הפואטי של האלבום. ניקי הופקינס ממשיך ותורם את הפסנתר ההונקי טונק שלו עבור It’s too late שכבר קורץ עם הסאונד הווסטרני שלו למה שיבוא באלבום המחווה של הקינקס לשכונת מגוריהם, אלבום שייצא ב 1971. בקטע הסוגר You cant win הפואטיקה אולי פחות נוכחת, אבל השיטה האולפנית משתכללת. שאל תלמי המפיק מייצר מין ‘וול אוף סאונד’ שמורכב מגיטרה חזקה של דייב יחד עם הפסנתר של ניקי הופקינס. השיר הוא נוסחתי רפטטיבי, אבל הסאונד סוחף. הביקורות היללו את האלבום ושיבחו את כתיבתו המתפתחת של ריימונד דאגלאס דיוויס בן ה 21. בפוסט הבא נדבר על זוג הסינגלים הנפלאים של הקינקס בתחילת ואמצע 1966 והאלבום הרביעי שכבר לא יעורר מחלוקת לגבי הלהקה וואט סו אבר ויהפוך אותה לראשונה מלהקת סינגלים לכזו שיכולה ותספק אלבומי מופת.

יום שני כבר כאן והנה פרק חדש בפודקאסט ביטלמניקס! היום בסדרת ‘השירים הזנוחים של הביטלס’ – לראשונה שני שירים! האחד הוא של ליטל ריצ’ארד בשם Long Tall Sally, שללא עוררין עיצב והשפיע על הביטלס ובמיוחד על פול מקרטני שגילה שהוא יודע ויכול להגיע לגבהים של ליטל ריצ’ארד. השיר השני הוא לראשונה בסדרה, ביסייד בשם I’m Down מתוך ‘סינגל הדיכאון השמח’ של הביטלס שנכתב בכוונה תחילה כדי לייצר סטנדרט רוקי חדש של הביטלס בסגנון ליטל ריצ’ארד. באופן מאוד מפתיע לא רק ה’רוקיות’ של ליטל ריצ’ארד נכנסה לשיר, אלא גם הזיקה לדת והחיבור עם הגוספל – המוסיקה שמזוהה מאוד עם הכנסייה. על הכל ועוד ,אדבר בפרק החדש בפודקאסט שלו תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo. הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. הרשמו כאן. אתם מוזמנים לכתוב בתגובות לפוסט מה חשבתם על הפרק החדש. אשמח מאוד לקרוא. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי! אתם מוזמנים להצטרף ולהזמין חברים לקבוצה החדשה של ביטלמניקס בפייסבוק שבה גם אתם יכולים לכתוב את הפוסטים האיכותיים שלכם על הביטלס. הירשמו לקבוצה כאן. האזנה נעימה!

היום אתחיל ואסלול את הדרך של פול מקרטני, אי שם ב 1974 הרחוקה אל האלבום הבא של Wings. האלבום שיהווה את ההמשך לאלבום המצליח ביותר של הלהקה Band on the run שנוצר בניגריה שבאפריקה וקיבל את הטאץ’ הסופי שלו באולפני אבי רואד בעזרתו האדיבה של טוני ויסקונטי. האתגר הגדול אתו צריך עכשיו להתמודד מקרטני, הוא איוש תפקידי הגיטרה והתופים. כזכור הנרי מקלוק ודני סוויל הגיטריסט והמתופף שליוו את הלהקה ושיוו לה יציבות הרכבית לפחות לאלבום אחד שלם, החליטו כל אחד מסיבותיו הוא לעזוב את ההרכב. בלית ברירה הוקלט האלבום המצליח כטריו, כשפול מאייש את עמדת התופים והבס, דני ליין מחזק בגיטרות ולינדה בעמדת הקלידים. האלבום יוצא לאור בבריטניה בדצמבר 1973, אזי מקבל מקרטני הצעה מרשת הטלוויזיה הבריטית ATV כדי לכתוב את שיר הנושא לסדרה בשם The Zoo Gang שמספרת את סיפורה של חבורה שנלחמה במלחמת העולם השנייה כשלכל אחד מהם כינוי על שם חיה ועל קורתם 30 שנה לאחר מכן. באזור דצמבר 1973, חברי הלהקה יחד עם נגנים זמניים כמו המתופף דיווי לוטון והגיטריסט ג’ימי מקולק, מגיעים לפריז לאולפני אודאון על מנת להקליט כמה מהשירים שכתבה לינדה שחלקם יראו אור רק לאחר מותה באלבום הנפלא Wide Prairie. את האלבום הזה החלה לינדה לאגד קצת לפני מותה ואת העבודה עליו סיים פול. בזמן הפנוי בפריז, נשלף גם קטע אינסטרומנטלי מהשנה הקודמת על מנת שיהווה את קטע הנושא עבור The Zoo Gang. נקודת ההתחלה הן הסשנים שנערכו באולפן באפריל 1973, עוד לפני הקלטות האלבום Band on the Run. מקורות שונים מספרים סיפורים אחרים על ההקלטות שנערכו אז ב 73. חלקם טוענים שמקרטני הקליט את כל הכלים כולל את האקורדיון וחלקם טוענים ששאר חברי הלהקה השתתפו גם הם. כרגיל האמת כנראה נמצאת איפשהו באמצע. מקרטני תיאר את ההקלטות הללו כ “כדרך לראות איך זה לנגן בצורה משוחררת ולא כובלת עם עוד מוסיקאים”. ישנם כאלו שהקטע הקצר הזה מזכיר להם את Kreen-Akore מאלבום הבכורה של פול, ואני יכול להבין את זה, בעיקר באווירה הזו של הפעם המי יודע כמה של חיפוש דרך וסאונד חדש. בנוסף להיותו פתיח הסדרה, מוצא דרכו גם הקטע כביסייד בגרסה הבריטית של הסינגל החדש שמשחררת הלהקה שהוא בעצם שיר הנושא של האלבום – Band on the Run שיוצא בבריטניה ב 28 ביוני 1974 ועוזר לאלבום להישאר בתודעה. למעט העובדה שהגיטריסט הזמני ג’ימי מקולק (שתוך זמן קצר יהפוך לקבוע), אולי כן ואולי לא השתתף באוברדאבינג לקטע הזה, אני לא רואה בו חשיבות גדולה. גם הסדרה עצמה אגב לא האריכה ימים וירדה לאחר 6 פרקים בלבד. הנה פתיח הסדרה בו משולב השיר: https://www.youtube.com/watch?v=g4EdVmJOLfo מקרטני סיפר על הפעם הראשונה בה ראה את ג’ימי מנגן ב Thunderclap Newman ב 1969: “הוא נראה מעולה. יש לו פרק כף יד חזק. כשהוא פוגע באקורד הוא באמת מהדהד”. ג’ימי עצמו שמח מאוד לקבל את ההצעה מווינגז: “נמאס לי להיכנס ולצאת מלהקות. אני מת לשים משהו על תקליט שיוערך במקום כל הזמן לחפש להקות חדשות שמעט מאוד אנשים מקשיבים להן”. ג’ימי מקולק בפעולה המשימה הבאה של ההרכב בסביבות החודשים ינואר-פברואר 1974, הייתה לעזור לאחיו של פול מייק בהקלטות האלבום McGear באולפני סטרוברי שבסטקפורט שבאנגליה. למעשה זהו אלבום ההשתפשפות של הגיטריסט החדש בו הוא לומד איך מקליטים אלבום עם פול מקרטני ונשארים בחיים. עטיפת האלבום McGear באלבום הזה פול ומייק כתבו את השירים, ווינגז בראשותו של פול (ועוד נגנים אורחים) ניגנו ועל קטעי השירה ניצח מייק מקרטני. את עמדת המתופף מאייש ג’רי קונווי שניגן עם קט סטיבנס באותה התקופה. הוא סיפר על תהליך העבודה: “לא היו דמואים מקדימים, פול כל הזמן עבד עם מייק על השירים באולפן. הוא ממש יכל לשמוע את השירים הגמורים בראשו וכך הוא כיוון את כולם למטרה. הכל הוקלט מהר ובאווירה חיובית. בטייק הראשון שניגנתי בו הרגשתי ממש עצבני וקיוויתי שפול יאהב מה שאני עושה”. פול ואחיו מייק באותה תקופה כותב פול שיר בסגנון המיוזיק הול שכל כך אהוב עליו. השיר נקרא I’ll Give You a Ring והוא מקליט לו דמו במהלך הסשנים לאלבום McGear. הנה מקרטני מבצע את השיר בחזרות באוגוסט 1974 באולפני אבי רואד במסגרת הסרט One Hand Clapping. השיר הפשוט והיפה הזה ימצא את דרכו רק שנים אחר כך כבי סייד ל Take it away מתוך האלבום tug of war. עם סיום העבודה על McGear, ממריאים המקרטנים לארה”ב, שם הם יפגשו עם ג’ון לנון בלוס אנג’לס ב 28 במרץ מה שיניב את הסשן האחרון והיחידי של לנון ומקרטני יחדיו לאחר פירוק הביטלס. לינדה ופול משתתפים גם בטקס פרסי האוסקר, כששיר הנושא לסרט Live and Let Die מתמודד על הפרס אך לא מצליח לזכות. הם חוזרים לאנגליה כשתוך זמן קצר הם יחזרו שוב לאדמת ארה”ב, הפעם מלווים בווינגז. לינדה ופול ב 2 באפריל 1974 בטקס פרסי האוסקר עכשיו כשאוישה עמדת הגיטריסט הקבוע, כל שנותר הוא למצוא מתופף שיתאים לסטנדרטים שמקרטני מחפש. כדי למצוא את האיש המתאים, נערכו אודישנים בתיאטרון אלברי שבלונדון שהחלו ב 26 באפריל 1974. כ 50 מתופפים נבחנו לתפקיד בניהם ג’ף בריטון בן ה 31. הוא כל כך רצה לנגן עם אלילו, מקרטני, אבל כשהגיע תורו להיבחן הוא חש מפח נפש אדיר כשהוא נוכח לדעת שאת הלהקה מאיישים נגנים שכירים ומקרטני וחבריו רק צפו מהצד. “חשבתי שהנה הצ’אנס שלי לנגן עם מקרטני, אבל הם שכרו נגנים במקום. לא הייתי ממש לחוץ, אולי קצת בחששות. היינו צריכים לנגן 4 קטעים, חלקם שקטים יותר וחלקם יותר רוקנרול. בכל מקרה, עליתי ועשיתי את החלק שלי. כמה ימים לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון והם אמרו שאני ברשימת החמישייה הסופית (שכללה את רוג’ר פופ ומיץ’ מיטשל לשעבר בהרכב של הנדריקס), והפעם אלו יהיו פול והלהקה שינגנו אתנו. הפעם היו לי 20 אחוז סיכוי אבל הרגשתי חסר אונים מאי פעם”. לשמחתו, סגנון התיפוף של ברייטון היה מה שמקרטני חיפש. למעשה הבחירה הייתה בינו לבין ר’וג’ר פופ שלאחר מכן הצטרף ללהקתו של אלטון ג’ון. מקרטני סיכם את מה שחיפש: “אני אוהב תיפוף פשוט ואמיתי, כמו מטרונום ומדי פעם כשמכניסים דברים פאנקים יותר”. זהו. יש לנו מתופף. הכל מוכן להרפתקה הבאה של פול מקרטני יחד עם ווינגז שעליה נדבר בפוסט הבא בסדרת הסולו של מקרטני. הפעם תרחיק הלהקה לביקור קצר בבירת הקאנטרי – נאשוויל, טנסי ולאחר מכן להקלטות האלבום הבא בבירת הג’אז – ניו אורלינס. #WidePrairie #bandontherun #KreenAkore #Liveandletdie #zoogang #McGear

ישנה אמרה שחוקה שאומרת שמי שביקר בנאשוויל ולא הקליט שיר קאנטרי ממוצע אחד לפחות, כאילו לא קיים את מצוות הביקור כהלכתה. מכיוון שמקרטני הוא אדם מאמין, בעיקר בעצמו, לא הוא יהיה זה שיפר את החוק. עכשיו כשתפקיד המתופף מאויש לפחות לעת עתה בג’ף ברייטון, מקרטני מחפש לעשות גיבושון להרכב המתחדש שלו בו הם יכירו אחד את השני ויעשו חזרות יחדיו ואולי אפילו יקליטו משהו. בחיפוש אחר אנרגיות חדשות הם טסים ביוני 1974 אל העיר נאשוויל שממוקמת במדינת טנסי, שקיבלה את הכינוי ‘בירת הקאנטרי’ בה נולדה המוסיקה המיוחדת הזו. באותה התקופה מתגוררים ויוצרים בה קבוצה נכבדת מאליטת אמני הקאנטרי ובראשם “האיש בשחור” הלא הוא ג’וני קאש. מי שעוקב אחר הפוסטים שלנו יודע שמקרטני הוא רדאר מוסיקלי אנושי שמחפש כל הזמן לאתגר את עצמו עם מוסיקה וז’אנרים חדשים. כשהוא נוחת בנאשוויל הוא מחפש מיד להתחבר עם אותה אליטה מקומית של אמנים, להקשיב וללמוד מהמוסיקה שהם עושים. ערב ערב הוא מכתת רגליו אל מועדוני המוסיקה הנחשבים כדי לצפות ולהקשיב לאמני הקאנטרי מופיעים. ערב אחד לאחר כוסית אחת יותר מדי באחד המועדונים הנחשבים בעיר, Skulls Rainbow Room, הוא מרשה לעצמו להתגנב אל מאחורי הקלעים. שם הוא מוצא פסנתר שעמד בפינה וללא דיחוי הוא מתחיל לנגן ולאלתר עליו קטע שהוא קורא לו “דיאן”, על שמה של הזמרת דיאן גפני שנהגה להופיע שם בכל ערב. כשהתפקח, גילה שאותה דיאן גפני כבר תבעה בעבר מגזין שהשתמש בשמה ללא רשות, והוא ממהר לשנות את שמה של הבחורה בשיר למשהו יותר ווסטרני – סאלי ג’י. כך נולד לו השיר Sally G בו הוא כותב על רומן דמיוני בין המספר ששר את השיר לבין זמרת קאנטרי בשם סאלי ג’י. בני משפחת מקרטני, פול, לינדה, הת’ר ומארי בפגישה עם אליטות הקאנטרי – דולי פארטון ופורטר וואגונר. זה לא שמקרטני לא היה מחובר קודם למוסיקת הקאנטרי. ליברפול עצמה כונתה ה’נאשוויל של הצפון’, ורינגו שהעריץ את המוסיקה הזו הצליח גם להדביק את חבריו ללהקה באהבה למוסיקה הזו כמו שאפשר לשמוע באלבום !Help ואפילו לשכנע אותם להכניס קאבר לשיר קאנטרי ידוע בביצועו בשם Act Naturally לאלבום. למעשה השיר הראשון שכתב רינגו ב 1962 היה Don’t Pass Me By הווסטרני. מקרטני עצמו החל להתנסות בכתיבת שיר בסגנון הקאנטרי/ווסטרן כשהוא כותב על הקאובוי רוקי ראקון. באלבום RAM הוא כותב את Heart of the Country שבשמיעה ראשונית אולי מתייחס אל החיים בקאנטרי ככפר אבל אפשר גם לראות בו שיר שמוקדש לאותה מוסיקה שחודרת עמוק ללב שאיתה חזר ופלרטט מדי פעם. אחת המטרות של השהייה בנאשוויל הייתה כאמור לגבש את חברי הלהקה יחדיו, אך בעצת אנשי המקצוע של פול בחברת MPL, גם לעגן אותם בחוזים בעקבות העזיבות האחרונות שחוותה הלהקה. דני ליין לא הרגיש בנוח עם כך: “הגענו לנאשוויל עם הרעיון הזה שנאחד את הלהקה ונחתום על חוזים ופשוט נהיה ווינגז הלהקה גם מבחינה עסקית. אבל אז זה נראה שאולי קצת מיהרנו. חשבתי לעצמי ‘רגע אחד – בואו נהיה בטוחים שזו הלהקה בהרכב הנכון. בעניין החוזים לא חשבתי שזה נדרש , אני יכול להיות בכל להקה ללא שום חוזה, לא הרגשתי שזה נחוץ לי. ברגע שאמרתי זאת לפול הוא אמר ‘מעולה. זו הדרך שבה גם אני רוצה שדברים יתנהלו’ ואז הבנתי שכל הפאזה ה’עסקית’ הזו נוצרה כי כך ייעצו לנו לעשות.” מדוע זה חשוב? MPL לא הכריזה על צירופם של החברים החדשים עד לנובמבר 1974. עבור ג’ימי מקולק זה היה מושלם. הוא עדיין היה תחת חוזה עם רוברט סטיגווד וגם כך לא היה יכול לחתום על חוזה עם MPL וכך שניהם היו חופשיים לעשות מוסיקלית מה שירצו ולקבל תשלום רק עבור פעילויות שעשו עבור החברה. מה שנקרא פרילנסרים. בעתיד הקרוב לכשירצו להיפרד במהירות מהמתופף ברייטון כשיצוצו עמו בעיות בהקלטת האלבום, המצב יהיה מאוד נוח. חזרה לאידיליה בנאשוויל. את החזרות עורכים חברי הלהקה בחווה בה שהו. חווה שהייתה ממוקמת בעיירה לבנון הסמוכה לנאשוויל. הבעלים של החווה, בחור בשם נורברט פוטמן ג’וניור סיפר: “פול לינדה והלהקה הגיעו אחרי יום ארוך של נסיעות, הם היו כבר גמורים. ערכתי מסיבת קוקטיל קטנה כדי לקדם את פניהם. נראה שהם ממש נהנים להיות בחווה. הם רכבו על סוסים ופול היה מאוד חביב. פשוט התנהג כאחד מאתנו”. הלהקה בחווה נורברט פוטמן ג’וניור וחוותו היוו חלק מההשראה לדמות עבור שיר חדש שכתב מקרטני בשם Junior’s Farm. מקרטני נזכר שגם Maggie’s Farm של דילן מאלבומו הנהדר Bringing it all back Home, מ 65 היווה השראה גם הוא: “עבורי בדרך כלשהי זו הייתה סוג של העלאת זיכרונות לשיר הזה של דילן שם הוא שר ‘אני לא אעבוד יותר בחווה של מאגי’. הרעיון היה לכתוב על חווה דמיונית אחרת ועל דמות ‘ממוצאת’ כמו ג’וניור. לא ממש ניסיתי לומר משהו במילים זה סתם ‘בואו נצא מהעיר ונלך לחווה של ג’וניור’ או לסטרוברי פילדס, זה לא ממש משנה”. על מנת להתחיל ולהקליט, נקבעים סשנים באולפני Soundshop שבנאשוויל בתחילת חודש יולי והקורבן הראשון הוא Sally G. הרעיון שהנחה את פול בהקלטה של השיר הוא שמירה על האותנטיות והאווירה ששרתה עליו בכתיבת השיר. זה לא אומר שכולם עכשיו צריכים לשתות לשוכרה, אלא להיכנס לראש המקומי ולהוסיף את הנופך של מוסיקת הקאנטרי ככל האפשר. על מנת שזה יקרה, מקרטני הופך את השיר משיר פסנתר לשיר גיטרות ומזמין לאולפן שחקן חיזוק. לויד גרין שהיה אחד מנגניי הגיטרה הטובים בנאשוויל מוזמן לנגן בפדאל סטיל גיטאר – כלי שנראה כמו שולחן עליו פרוסים מיתרי המתכת עליהם פורטים ומן העבר השני נעזרים בסליידר מתכתי. את המיתרים אפשר למתוח ולשנות את צלילם בעזרת פדל. הנה סרטון שמסביר מעט על הכלי: כדי לתת את הטאץ’ הווסטרני הסופי, מוזמן גם נגן כינור בשם ג’וני גימבל ועל טכנאי האולפן ארני ווינפרי מוטלת המשימה לנצח על חיבור כל הכלים והקלטתם. פול עם הטכנאי ארני ווינפרי מקרטני שהיה פתוח מאוד לרעיונות, מקבל את ההצעה של לויד גרין להוסיף גיטרת דוברו עם בטן מתכתית. זו התוצאה הסופית שמהאזנה להאזנה מוצאת חן בעיניי יותר ויותר: לאחר סיום ההקלטות של השיר, מנסה פול לעודד את דני ליין לכתוב יחדיו שיר קאנטרי נוסף. יחד הם כותבים שיר בשם Send me the heart והוא מוקלט ב 11 ביולי. זו התוצאה המונוטונית וחסרת החיים: ב1980 אחרי סאגת המעצר ביפן יחליט מקרטני להוציא אלבום סולו במקום אלבום חדש עם ווינגז. מנגד יקליט דני ליין את הקולות מחדש וישחרר את השיר באלבום משלו בשם Japanese Tears. השיר הבא שהוקלט באותם האולפנים היה Junior’s Farm עליו עומלים החברים במשך 3 ימי הקלטה תמימים. הגישה לשיר הזה היא דווקא רוקנרול גרנדיוזי שחוזר אל האווירה של השיר Band on the Run. אחד המאפיינים הוא ליין בס חזק ורובסטי שמנגן מקרטני בתאווה כאילו הוא מנגן בכלי בפעם הראשונה. על הבס העצום סיפר טכנאי האולפן ווינפרי: “חיברנו את הבס ישירות לקונסולה, הוא השתמש בגיטרת הריקנבאקר וזה היה אחד הבסים הנקיים ביותר שהקלטתי מעודי”. לטעמי הכל מנגן נכון בשיר הזה והקודה (הסיום השונה) היא החלק האהוב עליי ביותר בו מקרטני צווח את ראותיו החוצה כשהוא מוקף בסולו הגיטרה שמעיף את אמות הסיפים יחד עם התופים המשתוללים של ברייטון. מעל הכל מרחפים להם קולות הרקע שמנסים להוסיף רוך ונחמה. קוראים לזה שיר לאלבום. אבל לא. השיר הזה יוצא בסינגל ב 25 באוקטובר 1974 בבריטניה כשבצדו השני מתמקמת לה סאלי. הסינגל מתקבל בהצלחה יחסית וכהמשך ישיר לאלבום Band on the Run. בין לבין מוקלטים בנאשוויל עוד קטעים כמו Hey Didle שנכתב גם כן בסגנון קאנטרי ב 1970. היה ניסיון כזה או אחר להקליטו בתקופת הסשנים של האלבום Ram ואפשר להאזין לו כאן: עכשיו כשהכל זועק קאנטרי מסביב, הקטע הקטן הזה חוזר לתמונה ונעשה עוד ניסיון להקליט אותו בנאשוויל רק כדי שיחזור שוב למגירה. באחד הערבים סועדים המקרטנים את ליבם עם לא אחר מאשר צ’ט אטקינס, נגן הגיטרה המהולל. פול הנלהב משמיע לו קטע אינסטרומנטלי בשם Eloise שכתב אביו ג’יימס אי שם כשהיה נער צעיר בלהקת ג’אז. הרחבתי על כך מעט יותר בפוסט על Honey Pie. אטקינס מקשיב קשב רב ולבסוף מעודד את פול להקליט את השיר ולא רק זאת, הוא מגייס עוד נגנים ומקים הרכב קטן בשם The Country Hams בו מנגן אטקינס עצמו בגיטרה, פלויד קריימר בפסנתר ועוד חבורה של נגני כלי נשיפה שלא מביישת. התוצאה היא גרסה של פול למנגינה של אביו שמקבלת את השם Walking in the Park with Eloise. קטע אינסטרומנטלי נוסף בשם Bridge over the River Suite שהסתובב בראשו של פול עוד שנה לפני כן והוקלט בסשנים בפאריז בדצמבר 1973, מושלם בנאשוויל באותם סשנים. מתווספים לו תזמור כלי נשיפה שכותב פול בעזרתו של טוני דורסי, ומיד כשמאזינים לו, לפחות בפתיחה הוא מזכיר במעט את Let Me Roll it. מיד אחר כך הוא תופס כיוון ג’אזי ולא בכדי. 2 השירים הללו מאוגדים יחדיו בסינגל שמקבל את השם Walking in the Park with Eloise והוא מוגש כמחווה לאביו הנרגש. הסינגל הזה יוצא בבריטניה ב 18 באוקטובר 1974. עם צ’ט אטקינס עם המפיק באדי קילן שעומד והטכנאי ארני ווינפרי שישוב. מימין טוני דורסי שעזר למקרטני עם התזמור לכלי הנשיפה על קופסאות הסלילים של התוצרים מנאשוויל נכתב שם האמן המקליט כ “פול מקרטני וווינגז”. לעולם ההרכב הזה יהיה בצילו. כעטיפה לסינגל החדש של ווינגז – Junior’s Farm, מתקבצת הלהקה לסשן צילומים שונה ומרהיב עבור עטיפת הסינגל. בצילומים היה ניסיון להמחיז את השיר עם אלמנטים כמו ג’ף ברייטון כאיש הקזינו או הפוקרמן או דני ליין בתפקיד האסקימוסי. לתפקיד אריה הים גויס כלב ים. לבסוף נעשה שימוש בתמונות מהסשן הזה רק במדינות מסוימות כמו ספרד ושבדיה. בבריטניה ובארה”ב הוא יצא ללא עטיפה. עטיפת הסינגל כפי שיצאה בספרד זה היה הסינגל האחרון של פול מקרטני בחברת אפל. במאי 1975 לאחר פירוק השותפות של הביטלס הוא יחתום על חוזה עם חברת קפיטול. בחלק הבא נעבור יחד על האלבום Venus and Mars ונלווה את הלהקה המשתנה והדינאמית הזו בהקלטות שיתחילו באולפני אבי רואד ויזלגו אל ניו אורלינס בתחילת 1975. #ווינגס #פולמקרטני

אנחנו בחלק הרביעי והאחרון בסדרת הפוסטים על האלבום הנהדר ‘ונוס ומארס’ של פול מקרטני יחד עם הלהקה היחסית חדשה שלו ווינגז. קצת מתרחישי שלושת החלקים הקודמים. לאחר האלבום המצליח ‘להקה במנוסה‘, מגייס מקרטני מחליפים לנוטשים – הגיטריסט הנרי מקלוק והמתופף דני סוויל שליוו את ווינגז במשך 2 אלבומים תמימים. יחד עם הרכב ווינגז החדש שכולל עכשיו את ג’ימי מקלוק הגיטריסט הצעיר, מפיק פול את האלבום הנהדר לאחיו מייק, הלוא הוא ‘מקג’יר‘. לאחר מכן, יחד עם המתופף החדש ג’ף ברייטון, הלהקה ממריאה לבירת הקאנטרי – נאשוויל, על מנת לספוג מעט השראה ובאמת שם כותב מקרטני 2 שירים חדשים שיצאו לבסוף משני צדדיו של אותו הסינגל ומקליט על הדרך מחווה לאביו יחד עם צ’ט אטקינס, נגן הגיטרה האגדי. ההקלטות לאלבום החדש מתחילות באולפני אבי רואד בלונדון בנובמבר 1974 ובינואר 1975, הם נוחתים באולפני sea saint של אלן טוסיינט בניו אורלינס. הכל כדי להכניס מהשראת העיר המוסיקלית הזו לאלבום, מה שהצליח בצורה חלקית מאוד. כבר בתחילת העבודות מתגלעות מחלוקות קשות בין 2 החברים החדשים בלהקה והמתופף ג’ף ברייטון עוזב בטריקת דלת וג’ו אינגליש האמריקאי בן ה 26 מגויס לעמדת המתופף. ההקלטות נמשכות. בחלק הקודם צלחנו בהצלחה את צד א’ של האלבום עם מעבר מדוקדק על כל השירים. היום אשלים את העבודה ונעשה את אותו הדבר לצד ב’. צד א’ נפתח עם שיר הנושא שאמור להציג את סיפורו של אלבום הקונספט הזה, אבל נראה שכמו באלבום סרג’נט פפר, מקרטני נטש את הגחמה בשלב מסוים והשאיר כמו שהוא אוהב את האלמנטים הסימבולים לקונספט כמו…שיר הפתיחה. ובכן כדי לשמור על קונסיסטנטיות, לאחר הסחיטה הרגשית ב Letting Go היפהפה שסוגר את צד א’, גם צד ב’ נפתח כמו צד א’ עם חזרה לשיר הנושא. באותה צורה אבל מעט שונה. הוא כבר לא כל כך אקוסטי, אין בו את צלילי המוג היפים שמעטרים אותו והקול של פול כבר לא צלול, חם ומזמין. הוא קר ומרוחק, האקוסטית התחלפה במשהו מתכתי יותר וצלילים אלקטרונים רובוטים התווספו בסופו. במקום דקה ועשרים בתחילת צד א’, אנחנו מקבלים עכשיו 2 דקות שלמות. כתבתי בחלק הראשון שלדעתי למרות זאת, האלבום הוא מיוזיקל חללי על החברים ונוס ומארס, אוהבי מוסיקה מושבעים שעוברים מסע בין כוכבי אחר כוכב הפופ שהם מעריצים. באלבום של ערבוב ז’אנרים שכזה, הצד השני מוקדש לצד הניסיוני יותר או אם תרצו החללי יותר. הפעם הבאה שפול יחזור לרעיון הזה תהיה כעבור 43 שנה באלבום התחנות המוסיקליות שלו “תחנת מצרים” ולא סתם אני קושר בין השניים. לדעתי מקרטני ראה בעיני רוחו את ‘ונוס ומארס’ כשעבד ב 2017 על האלבום החדש. גם שמו של השיר השני בצד ב’ מרמז על כך. הקטע הפותח של צד ב’ (Venus and Mars (reprise מתחבר בצורה אלגנטית אל השיר הניסיוני הראשון באלבום. הוא ניסיוני יותר בליריקה מאשר בעיבוד שבסך הכל דומה יותר לרוקנרול בסיסי שמדי פעם מואט ומסומן עם הגונג המפתיע שעליו אמון ג’ו אנגליש. את המילים לשיר שקיבל את השם Spirits of ancient Egypt מביא מקרטני מספר על מצרים שעליו קיבל המלצה מצ’ט אטקינס. הסברה הרווחת היא שמקרטני הדביק 2 קטעים שונים שהיו לו לקטע אחד ואת המילים כתב במהירות מיד לאחר שקרא את הספר. בהחלטה מוזרה, השיר מובל על ידי דני ליין מה שאומר אחד מהשניים. או שפול לא היה מרוצה מהשיר שיצא או שהוא רצה לשדר שווינגז היא להקה מגוונת כמו בביטלס ויש בה יותר מזמר אחד מוביל. בכל מקרה התוצאה מעניינת מאוד לטעמי מכמה טעמים. האם אתם מצליחים לקבוע מתי נשמע קולו של דני ליין ומתי או האם זה קולו של מקרטני? גם כשהוא נדיב ונותן לדני ליין שיר שלו לבצע ולהוביל קשה לי באופן אישי להבדיל מי זה מי. הדבר השני הוא שלמרות שהשיר מכיל ריף בס רוקנרולי אני לא יכול להגדיר אותו כרוקר רגיל. יש בו עצירות, האטה, קולות הרמוניים ושוב יחד עם הגונג הדרמטי הכל נותן נופך מיוחד של משהו מסתורי. בסופו של הקטע נשמע צפצוף כמו משאית שנוסעת לאחור או אולי חללית שנוחתת שמוביל אותנו לקטע הבא. כמו שכתבתי בחלק הקודם, את מילותיו של Medicine Jar הבן החורג באלבום, כתב קולין אלן, חברו להרכב Stone The Crows של גיטריסט ווינגז ג’ימי מקלוק וג’ימי עצמו הלחין וביצע אותו. ווינגז עבדו על השיר עוד בסשנים הראשונים באבי רואד לפני הנסיעה לניו אורלינס והשלימו אותו שם. לדעתי אין בו ייחוד והניסיוניות היחידה בו היא זו של פול לתת לחבר להקה אחר לא רק לבצע אלא גם להכניס מפירותיו לאלבום ולכן לא אתעכב עליו יותר מדי, אבל הנה 2 ציטוטים לגביו. האחד של ג’ימי כשהוא מספר על השיר החדש: “אני כותב כבר תקופה. כתבתי כ 5 שירים עבור האלבום הבא של ה’קראוז’ לפני שהם התפרקו. למעשה עשיתי אחד עכשיו עם פול שנקרא medicine jar. זה שיר אנטי סמים והוא בטח יהיה באלבום הבא. אני לא כותב יותר מדי”. ג’ימי מקלוק הוא אכן לא כתב יותר מדי לאחר מכן. אותו צמד כותבים יצר גם את Wino Junko עבור האלבום הבא של ווינגז. סופו הטרגי של ג’ימי בא 4 שנים מאוחר יותר בגיל 26 כשככל הנראה צרך כמות מוגזמת של אלכוהול ומורפיום וזה ממש אירוני לאור השיר שכתב לאלבום ‘ונוס ומארס’. פול סיפר לאחר מותו: “ג’ימי היה דמות לא יציבה אם אפשר לומר זאת בצורה נחמדה. ג’ימי רצה את הכל כאן ועכשיו. הוא היה נכנס ב 4 לפנות בוקר ומדליק את מערכת הסטריאו בקולי קולות. כשאני מסתכל עכשיו – זה היה מזל שהחזקנו את ההרכב יחד”. בשיר הבא Call Me Back Again הדבר הראשון שעולה לי בראש הוא Oh Darling. גם במקצב וגם בסגנון השירה ובקולות שמפיק מקרטני, אבל בואו נזנח את המובן מאליו. יש בקטע את כל הרבגוניות המקרטנית של 5 השנים האחרונות. גם קצת משנות ה 50, גם בלוז, גם רוק, שילוב של כלי נשיפה וגם ביטלס. הדבר שאני הכי אוהב בשיר הוא שמקרטני לא חס על קולו ומאלתר איתו כאילו הוא כלי נגינה ולמרות שזה קטע לא קצר – כ 5 דקות בערך, בא לי שהאלתור הזה ימשך לנצח. עכשיו ללא מובן מאליו. את השיר כתב מקרטני בנובמבר 1974 בעת ששהה בלוס אנג’לס עבור טקס האוסקר בו היה מועמד יחד עם לינדה כשהשיר שלהם Live and Let Die מועמד. באותה גיחה ללוס אנג’לס הוא פוגש גם את לנון ומג’מג’ם אתו. זמן ממש קצר לאחר המפגש הוא כותב את השיר על הפסנתר החשמלי. לומר שהשיר הושפע מהמפגש יהיה אנדרסטייטמנט, מכיוון שהשמועות גורסות שבגרסאות מוקדמות שלו, פול אפילו זעק את שמו של ג’ון כשהוא פנה אל אותה דמות שלא מתקשרת אליו אף פעם בעוד שהוא רודף אחריה מילדות. כנראה שזה היה יותר מדי שקוף. אפילו עבור פול. למרות זאת הוא לא עצר שם. עוד אלמנט שנקבר תחת ההריסות בשיר הוא מלטרון עם סאונד חלילי בדומה לזה מ’סטרוברי פילדס‘ עליו מנגן מקרטני. לאחר שיר ההצדעה לג’ון מגיע הקטע שלטעמי ספג הכי הרבה את ניחוחות ניו אורלינס ויחד עם התזמור הנהדר של טוני דורסי הפך ליצירת מופת קטנה. זה אחד מאותם ‘שירי אהבה טיפשיים’ של מקרטני רק עם טוויסט. השיר מדבר על כך שהאהבה היא אמנם קשה ומאתגרת, אבל שווה את המאמץ. רק תקשיבו למה שאמר האיש. (אולי ההוא שם למעלה). את העבודה על Listen To what the Man Said דחה מקרטני לניו אורלינס, זאת לאחר שבאולפני אבי רואד הושלמו רק 3 שירים והוא ציפה שהאווירה וההרכב החדש יעשו את שלהם עבור השיר. כשעזב המתופף ג’ף ברייטון, נוכח מקרטני שזה לא הולך בקלות: “זה היה אחד השירים שתלינו בו לא מעט תקוות. כל פעם כשנגינתי אותו על הפסנתר אנשים אמרו ‘אנחנו אוהבים את זה’. כשהקלטנו את הבאקינג טראק לא חשבנו שהדבקנו את הכל יחד”. מקרטני מבקש מהגיטריסט דייב מייסון להקליט כמה קטעי גיטרה עבור הקטע אבל עדיין היה חסר משהו. פול סיפר כיצד יצר קשר עם הסקסופוניסט טום סקוט: “אמרנו…בואו נתקשר אליו, נראה אולי הוא יופיע. והוא הופיע תוך חצי שעה. הנה הוא הגיע, עם הסקסופון שלו, הוא התיישב באולפן והחל לנגן”. הריפים המאולתרים הללו של טום סקוט שמוקלטים כבר בטייק הראשון, מוסיפים את הדיוק שכל כך נדרש לשיר. “אף אחד לא האמין [שזה הוקלט מהטייק הראשון] אז ניסינו שוב אבל זה לא היה טוב כמו הטייק הראשון. אני חושב שמה שהוא ניגן בשיר היה חביב ובאופן כללי זה עבד”. ככל הנראה מקרטני חשב הרבה יותר על השיר ושהוא מייצג את הסאונד שהוא רצה להחצין החוצה עבור הקהל האמריקאי מכיוון שהוא נבחר להיות הסינגל הראשון מתוך האלבום. איך סוגרים אלבום כזה? ובכן בדיוק כמו ב 2 האלבומים הקודמים. מעין מחרוזת. כאן הקטע הסוגר מורכב מ 2 קטעים, האחד נקרא Treat Her Gently והשני Lonely Old People ואם תשאלו אותי איזו מחרוזת עדיפה מבין הארבעה (כולל זו של אלבום “ההמשך” – ‘תחנת מצרים‘), אעדיף את המחרוזת באלבום הזה. בעדינות לא מתוסבכת מדי מעביר מקרטני את הנקודה של אותו רגש בדידות עליו הוא החל לדבר עוד ב’אלינור ריגבי’. הרי על מה מדובר באלבום הזה? על אותו חיבור מוסיקלי שממזג בין 2 נשמות טועות ובודדות ובין 2 קטעים טועים וגורם להם להרגיש בבית בכל היקום הענק הזה. על 2 הקטעים שכתב פול בהפרש של 3 שנים הוא סיפר: “כתבתי את Treat Her Gently ונפלתי לסולם D וכשהייתי ב D חשבתי ‘איך אני יוצא מזה?’ אז כתבתי את החצי השני של הקטע. הם פשוט התמזגו יחדיו”. אלן אודאפי טכנאי הסאונד סיפר על תהליך ההקלטה: “מקרטני הקליט את הקולות ואז הוא הגיע לחדר הבקרה והאזין. אז הוא החל לשיר גם את ההרמוניה. לי יש את הכישרון לשיר הרמוניות בעצמי ושרתי יחד איתו. הוא אהב את זה וביקש ממני ללמד את קטע ההרמוניה את דני ליין שלבסוף שר את הקטע שלי!”. כנראה שסגירה כזו מלנכולית ורגישה הייתה קצת טו מאץ’ עבור מקרטני בכדי לסיים את הסיפור, למרות שלדעתי זו הייתה סגירה נאותה. הוא בוחר להוסיף את ה Her Majesty של האלבום בדמות הקטע האינסטרומנטלי Crossroads שנכתב על ידי טוני האטץ’ עבור אופרת סבון בריטית באותו השם. מדוע בחר מקרטני לסגור את האלבום השאפתני הזה עם נעימה בת דקה שהוא לא כתב? “טוני דורסי חשב שזו נעימה נחמדה. הוא חשב שאני כתבתי אותה. הוא חשב שזה קטע יפהפה וקטן וזה באמת כך. זה קצת כמו בדיחה בריטית. זה נשמע כמו נעימת סגירה. קצת כמו ‘גבירותי ורבותי הנה הגברת דיאנה רוס!’ ואז דיאנה יורדת מהבמה. אבל הבדיחה באה אחרי lonely old people, מכיוון שאחד הדברים בבריטניה עבור אנשים בודדים היה לצפות באופרת הסבון הזו. זהו זה. בדיחה בסוף. הקטע המצחיק הוא שעכשיו הם הולכים להשתמש בקטע שהקלטנו עבור כתוביות הסגירה של הסדרה, שזה גדול”. הקטע והאלבום נסגרים עם ג’ימי מקלוק שאומר: That’s basically it. ב 24 במרץ 1975 כשמסתיימות עבודות המיקס בלוס אנג’לס ורגע לפני שחוזרים החברים לבריטניה עורכים פול וחבריו מסיבת פרידה מארה”ב. המסיבה נערכת על סיפון האנייה ‘קווין מרי’ שעגנה בלונג ביץ’ שבקליפורניה. למסיבה הוזמנו 200 אורחים ובניהם דרק טיילור ומל אבנס, בוב דילן, קרול קינג, ג’וני מיטשל, חברי המאנקיז לשעבר ועוד ועוד. במסיבה גם הופיעו כמה אמנים כמו לי דורסי ופרופסור לונגהייר (פסנתרן הג’אז האהוב על מקרטני שכמו שכתבתי בחלק הקודם, גם באולפן שלו בניו אורלינס ניגנו ווינגז). ההופעה הזו של פרופסור לונגהייר, הוקלטה ושוחררה על גבי אלבום בחברת MPL של פול מקרטני ב 1978 בהפקתו של פול. אורח מיוחד מאוד שהגיע היה לא פחות מג’ורג’ הריסון יחד עם זוגתו אוליביה. בתמונות מיוחדות, חמימות ומרגשות, אפשר לראות את מקרטני יחד עם הריסון לראשונה מאז פירוק הביטלס. מדוע הריסון הגיע ונענה להזמנה? אולי הרגיש שזו שעת חסד להפשרת היחסים לאחר סיום הדיונים המשפטיים בעניין הביטלס ואולי הוא חש בנוח עם חברים מגילדת המוסיקה האמריקאית כמו דילן, ואולי שניהם. מה שמחזק שיחד עם הגישה הסלחנית הן של הריסון והן של לנון, האיחוד בשנות ה 80 בקונטסלציה כלשהי היה קורה. תמונות עבור העטיפה הפנימית של האלבום צולמו על ידי אוברי פאוול במדבר מוהאבי שבארה”ב. התמנות נותנות את הרושם כאילו הלהקה נמצאת בכוכב מרוחק סטייל מאדים מה שמתכתב היטב עם רוח האלבום. את תמונת כדורי הסנוקר האדום והצהוב שמתנוססים על העטיפה הקדמית צילמה לינדה. הסינגל הראשון יוצא בבריטניה ב 16 במאי 1975, כשבצדו הראשון Listen to what the man said ובשני Love is song. זהו הסינגל הראשון שכבר יוצא תחת חברת קפיטול ולא תחת חברת אפל. הוא מגיע למקום ה 6 במצעד הסינגלים הבריטי, אבל כשהוא יוצא 10 ימים אחר כך בארה”ב, הוא כבר מטפס לזמן קצר למקום הראשון במצעד הבליבורד. יום לאחר מכן יוצא האלבום Venus and Mars בארה”ב וב 30 במאי בבריטניה. בשניהם הוא מטפס למקום הראשון. הסינגלים הבאים שיוצאים מתוך האלבום הם Letting Go עם You Gave Me the Answer בספטמבר 1975 ו Venus and Mars- Rock Show יחד עם Magneto and Titanium man בסוף אוקטובר בארה”ב ובסוף נובמבר בבריטניה. 2 הסינגלים לא ממריאים במצעדים. זהו סיימתי את סדרת הפוסטים על ונוס ומארס הנהדר של ווינגז ומקרטני. אני מקווה שנעמתי לכם כמו שהכתיבה על האלבום הזה נעמה לי. נחזור במהירות האור בפוסט הבא עם עוד סיפורים מרתקים והפעם על האלבום הבא של ווינגז Wings at the Speed of Sound. #lindamccartney #paulmccartney #egyptstation #dannylane #StrawberryFieldsForever #georgeharrison #Liveandletdie #jimmymcculloch #johnlennon

הפוסט האחרון על ‘ונוס ומארס‘ בסדרת הפוסטים על קריירת הסולו של מקרטני, הסתיים בחגיגת הניצחון עבור סיום הקלטת האלבום על סיפונה של ה Queen Mary בלונג ביץ’ בהשתתפות סלבס שונים. בניהם היה אחד, ג’ורג’ הריסון שהוזמן והגיע וחיבוקים חמים נרשמו בינו לבין פול. האלבום היה הצלחה מסחררת והביקורות שיבחו והיללו. מה נשאר עכשיו? לצאת לסיבוב הופעות. חזרות החלו והלהקה יצאה לסיבוב הופעות בבריטניה ואוסטרליה. בינואר 1976, הם הגיעו לאולפני אבי רואד על מנת להקליט את האלבום הבא. זה אלבום של שירים קטנים ויפים של מקרטני, שהיו צריכים עוד כמה שירים קטנים ויפים שלו ובביצועו על מנת להיות אלבום קטן ומעולה. אם באלבום הקודם התגאתי בחיבורים היפים של קטעים שונים, כאן לטעמי התלישות היא נקודת החולשה. זהו אגב גם האלבום הראשון של מקרטני שאין בו סיפור ממש מרגש ומעניין – לא טסים ליעד אקזוטי, אף אחד לא נשדד וחשוב מכך, אין עזיבות בקרב הלהקה. שלושה חודשי עבודה באולפני ‘אבי רואד’ וזהו. הרגשות הנוסטלגיים שהציפו את מקרטני אולי מהעבודה עם האח מייק על האלבום ‘מקג’יר‘ ואולי עקב התחממות היחסים בינו לבין ג’ון, גרמו לו לכתוב את Let ‘Em In , בו הוא עשה ספירת מלאי של דמויות שהוא מעריך והיו חשובות בחייו – לאו דווקא מהמשפחה הגרעינית. בראשו של פול, הן מגיעות ומתדפקות בדלת על מנת להיכנס למסיבה מדומיינת. הוא מזכיר את האחות סוזי, הלוא היא לינדה מקרטני שהוציאה את seaside woman שלה תחת שם הכיסוי Suzy And The Red Stripes , האח ג’ון הלוא הוא ג’ון לנון – למרות שפול מתישהו סייג ואמר ש’זה יכול להיות מי שתבחרו’. גם פיל ודון אברלי שהיוו השפעה עצומה עליו ועל ג’ון והיו בין היתר מכרים של פול נכנסו, האח הגרעיני מייקל, הדודה ג’יין ועוד שמות. היפה הוא שכמו שפול ציין, אתם תוכלו להחליט לבד מי הוא מי ועד כמה כל דמות חשובה עבורו. בתחילה חשב מקרטני על רינגו כעל מישהו שמתאים לבצע את השיר. גם רינגו אגב מוזכר בשיר. הוא ‘דוד ארני’ – אותה דמות שגילם באלבום ‘טומי’ של ‘המי’ בגרסת התזמורת הסימפונית הלונדונית שיצא ב 1972. הפוטנציאל הלהיטי של השיר גרם לפול להשאיר אותו קרוב אליו. למרות המינימליסטיות שבו, ישנה הרגשה של עושר מוסיקלי והסתכלות לפרטים. ‘פעמון’ הדלת בפתיחה, התופים הצבאיים, כלי הנשיפה הנהדרים והפטפוטים בסוף, אבל גם כקטע עירום הוא מחזיק מעמד עבורי. אני מחבב מאוד את הדמו הפסנתרי של פול עם הילדים ברקע שראה אור בגרסת ה’ארכיב קולקשן’. מי שלמרבה הפלא לא הוזכר בשיר – לפחות לא באופן ישיר, מה שהפתיע אותי, היה אביו האהוב ג’ים. באופן אירוני ג’ים הלך לעולמו בגיל 73 שבועיים לפני צאת האלבום. ‘הפתק שמעולם לא כתבת’ הוא קטע שכתב פול וגם הוא כמו ב’הרוחות של מצרים העתיקה’ מבוצע על ידי דני ליין. למעשה הוא הראשון שהוקלט עבור האלבום. אין לי המון מה לומר עליו. הוא נשמע טוב מסתורי ומביא עיבוד מאוד נוגה, אבל משהו ברוחו לא שייך לאלבום. לא עיבודית ולא ווקאלית. גם ‘התפוצצות’ סולו הגיטרה בסוף לא תורמת משהו למיצוב מקומו באלבום. הנה דני ליין מהופעה בבוסטון בינואר 2019 מבצע את השיר. הקטע הבא, She’s my Baby הוא שיר אהבה מוזר ומעניין שפול כתב ללינדה . כבר ב 1975 הוא נשמע מבצע משהו דומה בסאונד צ’ק באוסטרליה, והפעם הבאה שחזר אליו הייתה בתחילת 1976 באולפן. אפשר לשמוע שהבס מאוד דומיננטי בו ובאופן כללי באלבום. הסיבה לדברי מקרטני הייתה שלמעשה הם כיוונו לעשות אלבום שאפשר לרקוד לצליליו. השיר מתאר את לינדה לאורך שעות היממה מבוקר ועד ערב, ממש כמו יומן. אני מודה זו לא ליריקה מדהימה והתיאורים שלו על כך שהיא חוזרת למטבח יחד עם הדימוי שהוא ‘מנגב אותה כמו רוטב עד הטיפה האחרונה’ גורמים לי לנוע באי נוחות. לעומת המילים הלחן של הקטע הזה יפה. כדי להבין עד כמה, האזינו לגרסה הקלאסית הקצרה שלו באלבום הנפלא Working Classical מ 1999 שמביא קטעים קלאסיים שכתב מקרטני ובין היתר גם אדפטציות לקטעי עבר. ב Beware My Love קשה לראות כקטע לריקודים. זה הקטע הכי פרוגרסיבי ברוחו, הכי לא קטן והכי שאפתני באלבום. הוא מתאים בסגנון ובסאונד דווקא לגרנדיוזיות והפומפוזיות של האלבום הקודם, מה שמוסיף עוד על חוסר הקוהרנטיות באלבום הנוכחי. לגופו של שיר, זה קטע נהדר ‘יצירתי’ מלשון יצירה שמשתרע על פני 6 וחצי דקות. הוא לא שיר אהבה קלאסי, אלא שיר על הצדדים הפחות נעימים ביחסים ועל בעיות אמון צדדים עליהם פול כבר ידע בעברו לכתוב. הקטע הזה הוקלט בשני סשנים. בפעם הראשונה כשג’ו אנגליש היה בארה”ב, אזי ג’ון בונהאם שהיריעה קצרה מלהכיל את פועלו (‘לד זפלין’ מי שחייב) תפס את עמדת התופים. כשאנגליש חזר, השיר הוקלט שוב. את הגרסה העירומה יותר עם בונהאם על התופים תוכלו למצוא בגרסת ה’ארכיב קולקשן’. זו גרסה מצוינת לטעמי וקל להבין למה בונהאם מתופף כל כך אדיר. בגרסה הסופית, הגיטרה החשמלית, הבס, התופים והפסנתר מתפקדים כמעט כמו חטיבה תזמורתית אחת וזה קטע מסחרר ומענג מאין כמוהו. השיר השני של ג’ימי מקולוך בקריירה הקצרה בווינגז מוצלח בעיניי הרבה יותר מזה באלבום הקודם. שוב שיר על הדבר שהכי הרבה הסעיר את מוחו. סמים ואלכוהול. ג’ימי לקח ברצינות את יכולתו לכתוב ולבצע שירים ובאותה שנה, 1976, הוא גם ניסה כוחו עם סינגל בשם Call My Name שהוציא עם הרכב בשם ג’ימי מקולוך והווייט ליין. שלוש שנים מאוחר יותר הוא ימצא את מותו בגיל 26 מכשל לבבי שנבע מערבוב מורפיום ואלכוהול. אני רואה בשלושת השירים ‘הקטנים’ שהביא מקרטני לאלבום – Let Em In, San Ferry Anne, Warm and Beautiful כמוטציות לאותה משפחה. עדינים, קטנים, נוגים ושמאלצים לעיתים. את ‘שירי אהבה מטופשים’ אני רואה ככתב הסניגוריה של מקרטני עליהם ועל כל אותם שירי אהבה קטנים שלו, עם תשובה למקטרגים: “יש אנשים שרוצים למלא את העולם בשירי אהבה מטופשים. מה רע בזה?”. בעיניי זה שיר נהדר מוסיקלית ורעיונית שאותו חיבר פול בחופשה בהוואי. הוא התחיל כקטע פסנתר קטן וביקורתי שהתפתח להיות אחד השירים היפים, המצליחים והמרשימים של ווינגז. כדי להבין עד כמה הוא יפה שוב אפנה אתכם ל’ארכיב קולקשן’ על מנת להאזין לפול על הפסנתר יחד עם תוספת הקולות של לינדה. זה כל כך מקסים. הגרסה הסופית היא מופת כיצד מרכיבים שיר. קטע בס מעלף שהובא לקדמת הבמה, הפסנתר הקטן שנשאר ברקע, והתופים שממלאים את החלל ללא גיטרה. כשהתזמור וכלי הנשיפה נכנסים, גם השיר נכנס אל רשימת הקלאסיקות המקרטניות היפות ביותר ועדיין לא אמרתי כלום על הסוף המופתי שבו הבס וההרמוניות משתלבות כמו קסם. אם חפץ ליבכם להאזין ללינדה עושה קטע רוקבילי בסגנון אלביס ואת פול מתעקש להכניס אותה למטבח, האזינו ל Cook of the House. מה שבטוח הוא שממש בא לי צ’יפס כשהוא מסתיים. פול סיפר עליו: “היינו באדלאייד בבית שכור אחרי הופעה. ישבנו במטבח ואכלנו ארוחת לילה מאוחרת. היו שם סירים ומרווה ובצלים וכל התבלינים…לקחתי את כל מה שראיתי והכנסתי לשיר. כל שורה היא למעשה במטבח”. כשחזרו ללונדון הם כבר הקליטו אלמנטים מהמטבח ישירות: “הלכנו בבית עם יחידת הקלטה ניידת והקלטנו קולות מהמטבח. היחידה הייתה מחוץ לבית ופשוט רצנו עם כבל”. דני ליין קיבל הזדמנות נוספת, הפעם לכתוב עבור אלבום של ווינגז. התוצאה המיותרת בעיניי היא Time to Hide. ג’ו אנגליש קיבל הזדמנות לשיר באלבום ולמרות הקול המפתיע לטובה שלו גם ‘חייב לעשות משהו לגבי זה’, מיותר לטעמי בביצוע הזה. ב’ארכיב קולקשן’ ישנה גרסה של פול מבצע את השיר והוא משתפר פלאים. פול מצידו, קיבל הזדמנות להכניס עוד שני שירים קטנים ויפים והתוצאה יפהפיה. ‘סאן פרי אן’, ביטוי שנשמע מקרטני אומר מתישהו בפרויקט ‘גט בק’ מביא איתו כלי נשיפה מופלאים עם שירה עדינה ונהדרת של פול. Warm and Beautiful הקטע הסוגר, הוא קטע פסנתר קטן ועדין ששוב מקבל חיזוק מכלי נשיפה והפעם גם מכלי מיתר ומחזיר אותי עשור אחורה מפני שהצליל הוא כל כך ריבולבר, כאילו שאלינור ריגבי ו’פור נו וואן’ התמזגו להם. עטיפת האלבום כמו העבודה המהירה על השירים היתה חפוזה גם כן. העיצוב נערך על ידי קבוצת האמנות היפנוזיס יחד עם ג’ורג’ הארדי ששיתפו פעולה באופן מדהים בעטיפה על ונוס ומארס. הפעם לא היתה עטיפת גייטפולד או כל תוספת אחרת. הרקע לכיתוב של העטיפה הקדמית צולם למעשה בתיאטרון לסטר סקוור בלונדון. כקוריוז בבית הקולנוע שם הוצג “שובו של הפנתר הוורוד” בכיכובו של פיטר סלרס. צילומי המונטאג’ האחוריים צולמו על ידי קלייב ארוסמית’ וצילומים של לינדה נכנסו לעטיפה הפנימית של התקליט יחד עם איור של האמפרי אושן. בטח שמתם לב שיחסית לפוסטים האחרים של אלבומי מקרטני עד כה, זה הפוסט הקצר ביותר וזה לא במקרה. אני באמת לא חושב שזה אלבום חשוב בפני עצמו. הוא אבן דרך לדברים הבאים לבוא כמו תחילת העבודה עם סינתיסייזרים וה’פאנקיות’ שפול גילה שהוא יכול להפיק מעצמו. זהו גם האלבום הראשון של מקרטני שבו לטעמי אין שום חשיבות לסדר השירים ומכיוון שכך, אני לא מאזין לו המון כאלבום. לרוב אני מוצא את עצמי מדלג ומאזין רק לשירים היפים של פול ממנו או מאוסף כלשהו. האופטימיים יאמרו שהפיזור הזה הוא הקונספט של האלבום – להקליט אלבום במהירות האור ללא מניירות וגינונים. הריאליסטים יאמרו שזה קצת חבל, אבל עם תוצאות קשה להתווכח – הקהל הצביע עם הארנק. זה נכון, אמנם האלבום הצליח פחות משני קודמיו, אבל עדיין הוא נמכר היטב והביא סיבובי הופעות בסדר גודל שלא הכירו ללהקה שהתחילה את דרכה בברים קטנים ואוניברסיטאות.

לאחר סיום מסע ההופעות העולמי באוקטובר 1976 ולאחר תקופה מוצלחת ומתישה, החליט מקרטני להאט את הקצב. הריונה של לינדה בתחילת 1977 סיפק גם הוא סיבה טובה לכך. לאחר שלושה חודשי הפסקה מתום סיבוב ההופעות, הלהקה הגיעה לאולפני אבי רואד בתחילת פברואר על מנת לעבוד על האלבום הבא עד לסוף מרץ. השיר הראשון שהוקלט היה ‘שם וכתובת’, ג’אם סשן מאולתר שהקדיש פול לאלביס פרסלי. הוא הונח בצד והושלם רק לאחר מותו של אלביס באוגוסט, מה שסיפק סיבה טובה להכניס אותו לאלבום כי אם להיות כנה, זה קטע רוקנרול לא סוחף במיוחד שאין בו שום ייחוד חוץ מהביצוע שחוזר לימי ‘סאן’ המוקדמים של אלביס. השיר הבא שהוקלט היה ‘לונדון טאון’, קטע שפול החל לכתוב ב 1975 במהלך סיבוב ההופעות באוסטרליה והוא שיר נהדר ופתיחה מבטיחה לאלבום. ההתבוננות המהורהרת בעיר לונדון שובה מאוד במיוחד למי שאוהב את העיר כמוני. האפרוריות הבודדה של אנשי היום יום מתקשרת לי לגישה ה’פני ליינית’ שפול השית על לונדון ואולי על אנגליה כולה. פול יצר מעין רחוב דמיוני בראשו וקטע ‘כלי הנשיפה’ שייבא מ’פני ליין‘ מופק הפעם מסינתיסייזר שהוא אולי הסמל המובהק של האלבום והבנה של פול שה’קידמה’ הזו יכולה לתרום לו לעשיית מוסיקה. השירה הלא החלטית ומשחקי ההרמוניות הנהדרים משרים שקט ושלווה שמופרים על ידי אנדרלמוסיית הגיטרות המיוחדת בסופו שאמנם קוטעת אותם, אבל כמו בלונדון האפרורית, הקטע מהר מאוד חוזר אל כנו. הנה הקליפ שרקחו מקרטני וחבורתו ועד כמה טיפשי שהם נקראים בו, הרעיון של הרחוב שמתכתב עם ‘פני ליין‘ מאוד מודגש בו וזה יפה בעיניי. השיר הבא שהוקלט באבי רואד היה Girl’s School שנכתב למעשה באותו השבוע יחד עם ‘שירי אהבה מטופשים’ ב 1975 בחופשה בהוואי. שוב שיר דמויות, הפעם עם ‘יוקי’ הנסיכה האוריינטלית, ‘סקאלה’ הבובה הספרדית ו’רוקסן’ המאמנת ש’משכיבה’ ילדים לישון. את ההשראה כפי שאפשר להבין, שאב מקרטני ממודעה לסרטים פורנוגרפים שראה בעיתון. מוסיקלית זה רוקר כיפי אבל סתמי שאין בו שום ערך מוסף. את Children, Children שיר ה’ילדים’ הראשון של דני ליין באלבום, הקליטו החברים באבי רואד. באופן כללי, הקטעים הפולקים המועטים של דני ליין באלבום מיוחדים מאוד בעיניי למרות שהם לא מאוד שייכים, לא ברוח הכתיבה ולא בגוון הקול, ובכל זאת, המאמץ של פול לייצר שותפות כתיבה עם דני ליין ראוי מאוד להערכה בעיניי. מוסיקלית הדגש בקטע הספציפי הזה היה על יצירת סיפור אגדי מעורפל בעל נופך אירי שהשתלב יפה עבורי בקונספט החלקי של ה’מקומות בעולם’ יחד עם הקונספט הפולקי. מצידו של דני ליין? הוא פשוט התגעגע מאוד לילדים שלו והחל לכתוב להם. פאזת ההקלטות באבי רואד הסתיימה ושוב הלהקה יצאה לפגרה. הסיבה המרכזית היתה הרפתקת ת’רלינגטון באפריל שזה אולי הזמן לדבר עליה. ב 7 באפריל 1976, ייסד מקרטני את חברת MPL Communications Ltd שנקראה קודם לכן McCartney Productions . החברה הזו איגדה תחתה את כל פעילותם של לינדה ופול. פאבלישינג, הקלטות, ספרים, סרטים ורכישת קטלוגי שירים, כולם נוהלו תחת קורת גג אחת. המוצר הראשון שיצא תחת חברת MPL או למעשה האמן הראשון, היה בחור בשם פרסי ת’רלינגטון. ת’רלינגטון היה המצאה בדיונית של פול ותעלול יחסי ציבור נחמד. הוצאת שירים בדמויות פיקטיביות לא היתה זרה למקרטני. כבר ב 1965 הוא כתב שיר בשם Woman שאותו הקליטו הצמד פיטר וגורדון. על גבי הסינגל אז, נכתב שהכותב הוא ברנרד ווב. הסיבה על פי מקרטני היתה לנסות ולתת לפיטר וגורדון לפרוץ לבדם ללא הגושפנקא של הביטלס. ב 1968 הוא נרשם כאפולו סי. וורמאות’, המפיק של I’m The Urban Spaceman של ההרכב .Bonzo Dog Doo-Dah Band ב 1969 הוא התחפש שוב לפול ראמון ונרשם כך כנגן אורח בשיר My Dark Hour של הסטיב מילר בנד. האלבום ‘ראם’ כביכול הוקדש לאותו פול ראמון ואם כך, אז מן הראוי שדמות פיקטיבית חדשה תייצג את האלבום בגרסת ה’ביג בנד’ שלו. מקרטני לא הסתפק בשמות כיסוי ל’אמנים’, ‘כותבים’ ו’מפיקים’. הוא נרשם כשם הבדוי קלינט האריגן וכתב את המאמר שפורסם על העטיפה האחורית של אלבום הבכורה של ווינגז ‘וויילד לייף’. אם היה לי מספיק דמיון, הייתי חושב שאת תאוריית מקרטני מת הוא ברא ממוחו. מזל שאין לי. את מעשה פרסי ת’רלינגטון, יעשה פול גם עבור לינדה כשהם ישחררו את הסינגל Seaside Woman תחת ההרכב הבדוי Suzy And The Red Stripes . לינדה ופול לקחו את התפקיד של פרסי ת’רלינגטון (במובן ת’ריל – ריגוש), ברצינות רבה. לקראת יציאת האלבום הם דאגו לפרסום ב’טיימס’ ולמודעות לקוניות ב’איבנינג סטנדרט’ ששאלו ‘האם מישהו מכיר את פרסי ת’רלינגטון?’. הם אפילו הרחיקו לאירלנד כדי לצלם בחור אקראי עם חליפה בשדה פתוח כדי לפרסם שזהו פרסי ת’רלינגטון. האלבום עצמו הוקלט ב 3 ימים באמצע 1971 והוא הכיל בו גרסאות ‘סמי’ תזמורתיות לכל שירי האלבום .RAM כשנשאל מדוע הוא עשה זאת, ענה מקרטני: “רציתי מאוד שמישהו יעשה גרסת ביג באנד ל RAM – אבל לא היו קופצים על המציאה. חשבתי שעדיף שאהיה המישהו הזה”. הוא יצר קשר עם ריצ’ארד יוסון שאיתו הוא כבר שיתף פעולה ב Those Were The Days שמקרטני הפיק למרי הופקין ב 1968. ההוראה ליוסון היתה אחת: “עשה מה שבא לך, רק שזה ישמע כמשהו קטן ולא כתזמורת ענקית”. יוסון גייס נגנים כראות עיניו. במיוחד כאלה שהוא כבר עבד איתם אבל נחשבו למקצועיים מאוד. כחובב הז’אנר הוא הביא גם נגני ג’אז שהוסיפו את המימד הזה לשירים. האלבום ראה אור ב 29 באפריל 1977 ויצא תחת הלייבל הותיק Regal Zonohone של חברת .EMI על האלבום צויין שגם המפיק הוא פרסי ת’רילינגטון, למרות שדמותו של מקרטני התנוססה על העטיפה האחורית. מה הסיבה שמקרטני החליט להוציא את ההקלטות הללו ב 1977. אני לא יודע את התשובה באופן מוחלט, אבל אני יכול לשער כמה דברים. חברת MPL החדשה היתה צריכה עוד הכנסות, ולעשות כסף מחומרים שכבר הוקלטו זה יחסית קל. עוד סיבה – מקרטני לאחר סיבוב ההופעות העולמי הענק וההצלחה הכבירה, השתעמם ורצה את הריגוש בפרויקט שכזה בו כולם מנסים לנחש מיהו אותו פרסי ת’רלינגטון. הסיבה השלישית – עם השינויים שעברו על עולם המוסיקה, כשה’פאנק’ החדש הרים את ראשו, הוא הרגיש שהוא צריך לעשות משהו קיצוני כדי לבלוט. זה לא אומר שהוא קפא על השמרים. ההקלטות לאלבום הבא של ווינגז כבר החלו בפברואר 1977 באולפני ‘אבי רואד’ והוא כבר עבד על תשובה משלו ל’פאנק’ בדמות הקטע Boil Crisis שנגנז לבסוף. הדמות הפיקטיבית הבאה שלו תהיה ההרכב ה’פיירמן’ שיוקם בתחילת שנות ה 90, אבל יש לנו זמן עד אז. אודה ולא אבוש. ת’רלינגטון הוא לא אלבום שאני מאזין לו המון, למרות שהוא דיי נעים להאזנה, לפחות כמוסיקת רקע. אם מקרטני היה הולך עד הסוף ומביא גרסאות מתוזמרות, קונצ’רטיות אמיתיות, הייתי ממש שמח והיסטורית אני חושב שהאלבום היה מקבל חשיבות גדולה יותר. הסגנון בקטעים, נע ממשהו שמזכיר מאוד את האוברטורה עבור טומי של ה’מי’ (ב ‘טו מני פיפל’) לבין מוסיקת מעליות ממוצעת ברוב הקטעים. זה לא רע עבור מי שאוהב את הז’אנר. בכל זאת, קטעים בולטים עבורי הם הגרסה ל Eat at Home שכנראה גם האהובה עליי באלבום, מכיוון שהיא לוקחת את הקטע לאיזור אחר שרוב האנשים לא היו מדמיינים שילך לשם. גרסת הרגאיי המוצלחת שתפר יוסון, מכילה סקסופון, בס קופצני וכלי הקשה שמייצרים אווירת חוף ג’מייקנית. קטע נוסף בולט הוא ‘שלוש רגליים’ שהפך לקטע ג’אזי נוטף וזה מקסים. הקטע האחרון הוא Back Seat of My Car שמתחיל כמו קטע משנות ה 30, הופך לג’אז ואז נע בין תזמור כלי מיתר ופסנתר שמשולבים יחד עם חשמלית ותופים. זה באמת יפה מאוד. מצד שני אי אפשר לקלקל שיר כזה מושלם גם אם רוצים. בתקופה הזו, תוך כדי, לדני ליין צץ רעיון מעניין. ליין שהתגורר במשך כמה שנים ב’סירת בית’, הציע להמשיך את העבודה על האלבום באופן דומה. הוא גם נוכח לדעת שזה אפשרי להקליט כך לאחר שצפה ב’אולפן צף’ שכזה בלוס אנג’לס. פול אימץ את הרעיון ובמאי ווינגז הגיעו לאיי הבתולה והחליפו את ‘לונדון טאון’ הקרה במזג אוויר חמים ונעים. הם עלו על שלושה יאכטות, כשאחת מהן, ה Fair Carol הוסבה להיות אולפן. כל העניין נשמע כמו חוויה נהדרת ומרוממת נפש, בפועל, היא הכילה בה גם לא מעט תקלות. פול וג’ימי סבלו מנפילות וחבלות, ג’ף אמריק שהגיע כטכנאי סאונד, התחשמל ובאחד הסשנים ג’ימי מקולוך הצליח להתחרש באחת מאוזניו. הצרות המשיכו כשהמכס האמריקאי עצר אותם וטיפס על הסיפון כדי לחפש סמים, אבל פטר הכל באזהרה. למרות הכל, במשך כחודש על גבי האולפן הצף, הצליחו החברים להקליט כמות יפה של שירים שהתווספו אל ארבעת אלה שהוקלטו באבי רואד. במהלך ההקלטות הללו התפנו ליין ומקרטני לחקור סאונד של פסנתר חשמלי וסנתסייזרים שכאמור מאוד בולטים באלבום. עבור מי שרוצה להעמיק, אני ממליץ בחום להאזין לבוטלג נרחב מתוך הסשנים לאלבום הזה שנקרא London Town Sessions. עוד תודו לי. ‘קפה בגדה השמאלית’ הראשון שהוקלט ביאכטה, מגיע באלבום לאחר ‘לונדון טאון’ ובאופן מיידי מעורר אסוציאציה על גדת נהר התמזה, אבל לא כך הוא. השיר נכתב במהלך סיבוב ההופעות במרץ 1976, בעת שההרכב שהה בפאריס, כי איפה עוד אפשר לשמוע את ‘צ’ארלס דה גול נואם’? בקטע אפשר להרגיש את האנרגיות של תחילת העבודה וזה באמת נהדר. גם המשך ההתכתבות של רעיון ה’ווינגז אובר דה וורלד’ שעובר בין מקומות וערים. זה מקסים ואם הרעיון היה גם היה ממשיך, זה היה פשוט פנטסטי בעיניי. הקטע האקוסטי I’m Carrying הוקלט גם הוא על היאכטה ויש הטוענים שהוא שיר אהבה או זכרון שבו פול חוזר ונזכר באהובתו הקודמת ג’יין אשר. דמיינו את התמונה הבאה: פול מקליט כשהוא ישוב על הסיפון עם הגיטרה ולמרגלותיו מים כחולים צלולים. האגדה מספרת שבזמן ההקלטה דולפין יצא מהמים וליווה את היאכטה לכמה דקות. אני מודה שאני ממש מתבאס מהתוצר הסופי של השיר הזה. זה שיר כל כך יפה וכל כך נוגע ללב, אבל בנקודה שבה נכנסים צלילי הסינתיסייזר הלא שייכים שפול התלהב מהם מאוד, זה הורג לי את השיר. הם פשוט מפריעים לי להאזין לפול ולגיטרה. אם למצוא נקודות אור, יש בו גם דברים מעניינים. מעברי האצבעות החורקים של פול על הגיטרה הודגשו עם אקו והאפקט שהתווסף מאוחר יותר מהסינתיסייזר, נוגן בפונקציה סימפונית בה הוא השתמש וחקר גם ב’מקרטני 2′. זה יפה בעיניי לשמוע את שורשי האלבום ההוא מפציעים בשיר קטן כזה. אם גם אתם מתבאסים, הנה השיר טהור ונפלא כפי שהוא צריך להיות. את ‘דליבר יור צ’ילדרן’ הנפלא לטעמי, כתב דני ליין בשיתוף עם מקרטני בתקופת ‘ונוס ומארס’. הוא אחד השירים היפים באלבום שמעיד גם על התקדמות ביחסי הכתיבה של דני ופול. חוץ מהגיטרות האקוסטיות הנפלאות, תוכלו למצוא בו גם גיטרה ספרדית משובבת נפש שעליה מנגן ליין. ההרמוניות בינו לבין מקרטני נהדרות ולרגע מזכירות נשכחות בקטע הווסטרני דילני הנפלא הזה. גם ‘נמאס לי’ הוא רוקר קטן, סוחף ונהדר שהוקלט על היאכטה, שהביא השפעה ישירה מ Think it over של באדי הולי. בתחילה לא היו לפול מילים ואפשר לשמוע גרסה ראשונית נהדרת כזו ב .London Town Sessions כשכתב לבסוף מילים, הם התווספו רק בסשנים מאוחרים באולפני אבי רואד על גבי ההקלטה שנעשתה ביאכטה. הקטע שפותח את צד ב’ הוא ‘עם מעט מזל’, גם הוא החל להיות מוקלט במהלך השייט וכוון להיות שיר פופ להיטי בסגנון סטיבי וונדר. הגרסה הראשונית לא הכילה את קולות ההרמוניה הכל כך מזוהים עם השיר. פול ניגן על הפסנתר החשמלי יחד עם מכונת תופים ולאחר מכן, הוסיף את תפקיד הבס. השירה הבודדה שלו ללא ההרמוניות כל כך נהדרת. זה כל כך שונה ומרענן מהגרסה הסופית הנהדרת, שעובתה עם סינתיסייזרים והרמוניות יפהפיים ובאופן כללי אני אוהב את משחקי הסינתיסייזרים באלבום. את Famous Groupies כתב מקרטני על המעריצים המסורים שהלכו אחריו לכל מקום אבל לא רק. הוא כתב גם על עצמו ועל ג’ון שהיו גרופיז של כוכבי רוקנרול בעצמם והפכו למפורסמים. מדוע הקטע הזה הוקלט בסגנון מוזר שנע בין פולק לשיר עם רוסי? הרי פול דמיין אותו בכלל כקטע רוק פאנקי. למה יש בסוף צווחות של חיות? אני לא באמת יודע. זה קטע שמתחיל מעולה ואז מאבד אותי בגרוטסקיות המיותרת שלו. אם כבר קטעים גרוטסקים, הקטע הבא שהוקלט ב Fair Carol היה ‘מורס מוס והאווז האפור’. מקרטני ודני ליין כתבו אותו על הסיפון ורמת הנסיוניות שהלכה וגאתה, גרמה לכך שליין הפסנתר החשמלי היה נסיון להתחקות אחר מערכת הקשר של היאכטה. את הרעיון קיבל פול כשהוא ניגן כמה אקורדים על הפסנתר החשמלי במהלך ג’אם סשן, אליו הצטרף דני ליין בפסנתר. ככה הם המשיכו כמה דקות כשהאפקט שהתקבל דמה מאוד לקוד מורס. זה הלהיב אותם מאוד. הקטע הונח בצד ובסוף השנה הסתיימה עליו העבודה בשני אולפנים שונים. באולפני אבי רואד ובאולפני אייר אולי מכיוון שהוא הוקלט כשני קטעים נפרדים שאחר כך מוזגו יחדיו. זה אמנם קטע מורכב ואולי הכי שאפתני באלבום, אבל הרושם שמתקבל הוא של רעיון לא גמור בביצוע מפוזר ובלאגניסטי שמסמל בעיניי את הכשל של האלבום. קשה לי כשמקרטני עושה לעצמו הנחות וחושב שאפשר ‘טו גט אווי וויד’ איט’ עם כמה צרחות ומלוטרון ולקרוא לזה משהו. אני בטוח שעם עוד קצת עבודה, זה היה משתלב בצורה מעולה באלבום הבא. מקליטים על היאכטה הקטע האחרון שהוקלט ב’אולפן הצף’ היה Don’t Let it Bring You Down ושוב אנחנו במחוזות הפולק עם עוד שיר משותף של מקרטני-ליין שמקרטני החל לכתוב כבר ב 1975. למעשה הוא הביא אותו כדמו לא גמור ליאכטה על מנת לסיים אותו עם ליין. זה בהחלט קטע שבמקום ללכת נגד, מתכתב עם הרוח הפולקית שנשבה בין היתר באלבום ומתכתב מאוד עם השירים שהביא דני ליין. המסע המופלא על ה Fair Carol הסתיים והשם הזמני שהוצע עבור האלבום היה Water Wings. הם עשו דרכם חזרה לבריטניה על מנת לקחת שוב הפסקה שבמהלכה פרשו ג’ימי מקולוך הגיטריסט וג’ו אינגליש המתופף מהלהקה – כל אחד מסיבותיו הוא. הפעם שיחק לו המזל למקרטני. הפרישה שהפכה את ההרכב שוב לטריו, הגיעה לאחר שרוב האלבום, או לפחות הקטעים הבסיסיים עבורו כבר הוקלטו. בקיץ המשפחה הגיעה לחווה בסקוטלנד כשכרסה של לינדה בין שניה. דני ליין הגיע עם זוגתו והשתכן קרוב למקרטנים בתקווה לתוצרי כתיבה משותפים באווירה הפסטורלית. באופן מיסטי, החווה בסקוטלנד תמיד הניבה קסמים. אחד התוצרים הבולטים הפעם היה סיום הכתיבה והקלטת ‘צוקי קנטייר’. זה שיר שעם הרעיון שלו החל מקרטני להשתעשע כבר ב 1973 והוא מעין שיר הלל המנוני לאזור בו שכנה החווה הסקוטית, אבל מתכתב גם עם תחושת שייכות באופן כללי. הוא חסר לי מאוד באלבום בדיוק כמו ש’ליב אנד לט דיי’ חסר לי ב’רד רוז’. יחד עם שני השירים הפותחים את האלבום לונדון טאון (במוטיב המקומות בעולם) ועם הרוח הפולקית השלווה של האלבום, הוא היה משתלב בו באופן מושלם. באותו אוגוסט 1977 בחווה, הוקלט טרק הבסיס עבור השיר, כשבהקלטה השתתפה גם תזמורת חמת חלילים סקוטית מקומית. זה קטע ואלס נהדר של שלושה אקורדים שרק מקרטני יכל לייצר. עניין ההצלחה הכבירה של הסינגל הוא עדיין חידה בעיניי למרות הסברה הרווחת שבעת ההיא של שינויים מוסיקלים ושפל כלכלי הולך וגואה, העם הבריטי היה צריך את שיר ההזדהות ההמנוני שגם מבוגרים יותר יכלו להתחבר אליו. באוקטובר, רגע לפני לידתה הצפויה של לינדה, הם חזרו לאולפני אבי רואד על מנת להמשיך ולעבוד על תוצרי ההקלטות מהסשנים הקודמים ולהקליט עוד קטעים חדשים. אחד מהם היה Backwards Traveller שהוא קטע קצר מאוד של דקה שמביא רעיון לא אפוי אבל מעניין מוסיקלית. הוא מזכיר ברוחו את הקטעים הקטנים הלא גמורים של מקרטני 1 וקצת חבל לי שהוא סיים את דרכו כך ולא כקטע מלא. זה עדיף על הרעיון ההתחלתי שהיה למקרטני: לחבר אותו ואת ‘שם וכתובת’ למעין מחרוזת שתסגור את האלבום. הקטע הבא שמגיע אחריו באלבום נוצר גם הוא באולפני אבי רואד באותה תקופה. ערכו הגדול של קטע המעבר האינסטרומטלי התלוש הזה, Cuff Link, הוא העניין ההולך וגובר של מקרטני במוסיקה אלקטרונית וסינתיסייזרים, עניין שיגיע לשיא במקרטני 2 ועוד נדון בו. הקטע החדש האחרון שהוקלט עבור האלבום היה Girlfriend שהתכתב עם תקופה אחרת, עתידית יותר של תחילת שנות השמונים. מקרטני כתב את הקטע ב 1973 כשמייקל ג’קסון הצעיר נמצא בראשו. כל פלצט ופלצט נכתב כשהוא מדמיין את ג’קסון מבצע אותו. הוא הגדיל לעשות וכשג’קסון הגיע למסיבת ההשקה של ‘ונוס ומארס’, פול הציע לו את השיר. מסיבה לא ברורה זה לא יצא אל הפועל והשיר עשה דרכו אל ‘לונדון טאון’. כמו ב’עם מעט מזל’ זה קטע פופי שבו ניסה מקרטני לשיר כמו ג’קסון אבל הוא גם התכתב עם רית’ם אנד בלוז וסטיבי וונדר. אני חושש שאם זה יימשך ככה הוא ווונדר עוד יקליטו שירים יחד. מתוך הסשנים לצילום העטיפה הקדמית ב 12 בספטמבר, מגיח לעולם ג’יימס מקרטני וחודשיים פחות יום לאחר מכן מגיח הסינגל Mull of Kintyre. עד לרגע האחרון, הוצאת הסינגל עוררה וויכוח פנימי אצל פול. האם זה נכון להוציא אותו בתקופה שבה הכל ‘פאנק’? זו בהחלט יכולה להיות אחת הסיבות להצמדתו של Girl’s School אליו כדאבל איי סייד. הסינגל זינק למקום הראשון כמעט בכל מצעד והדבר הכי חשוב היה שבירת שיא המכירות עבור סינגל בבריטניה. שיא שהיה שמור עד אז ל She Loves You של הביטלס. אתם יודעים, הניצחונות הקטנים. לסיכומו של אלבום. שנתיים לאחר האלבום הקודם שלהם, ב 31 במרץ 1978, ווינגז הוציאו את האלבום הכי מפוזר שלהם, שעולה ויורד בין סגנונות וגישות לא בצורה המצולחת ביותר בעיניי. האם זה אלבום על מקומות בעולם? אלבום פולק עדין? אלבום מחוווה לאגדות רוקנרול? אולי של שירי פופ? האם זה סאונד נסיוני? אבי רואד או יאכטה שמשייטת לה באיי הבתולה? מי אתה ‘לונדון טאון’? היפה בעיניי הוא חוסר ההחלטיות של האלבום לגבי זהותו והרעיון מתכתב יפה עם העטיפה שלא הצליחה להחליט האם קר או חם בלונדון טאון. #דניליין #ווינגז #לינדהמקרטני

היום אמשיך את פרויקט ‘קריירת הסולו של מקרטני’. בפוסט הקודם כתבתי על האלבום ‘מקרטני 2′ שסגר באופן נפלא את שנות ה 70 של מקרטני ואת להקת ווינגז. תוצרי ההקלטה הביתים של מקרטני בחווה החלו להשתחרר אט אט. בנובמבר 1979, השתחרר הסינגל שאני מחבב מאוד Wonderful Christmas Time שהיה הראשון שנשא את שמו מאז תחילת שנות ה 70. באפריל 1980 יצא התוצר השני – הסינגל Coming up. ווינגז ביצעו אותו בהופעה עוד בסוף השנה הקודמת ועל חלק מהוצאות הסינגל נכתב ‘פול מקרטני ווינגז’. הנה מקרטני יחד עם ווינגז ב 1979 מבצעים את השיר בהופעה: חודש לאחר מכן יצא ה’ריל דיל’. האלבום המלא הראשון של מקרטני מאז ‘ראם’. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, הוא היה אמיץ מאוד אבל לא הלך עד הסוף וגם הסינגל שהוציא מקרטני חודש לאחר יציאת האלבום, Waterfalls, לא נתן רמז לקטעים ה’אוונגרדים’ שבו. רק מי שהעז והפך את צידו של הסינגל קיבל קטע מדהים בשם Check My Machine שכשל משום מה להכנס לאלבום.בספטמבר הוציא מקרטני את Temporary Secretary ממשפחת ה’ניסיוניים’ כסינגל כדי לנסות ולשווק את האלבום הפעם כנסיוני ושונה ולמרות שהביקורות לא שבחו והללו את האלבום ויש שכינו אותו ‘הגרוע של יוצא ביטלס’, זה לא הפריע לו לקבל אלבום זהב ובבריטניה הוא אף טיפס לראש מצעד האלבומים, משהו שלא קרה מאז ‘ונוס ומארס’.עד כאן הכל נחמד, אבל מה קורה עם ווינגז? העובדה שמקרטני הוציא אלבום חדש לבדו לא בישרה טוב עבור הלהקה. מקרטני ניסה לשדר עסקים כרגיל וכינס את שארית ההרכב ביולי ובאוקטובר 1980 בקנט על מנת לעבוד על שירים חדשים. את חלקם של הסשנים אפשר לשמוע בבוטלג המדהים Tug of War Sessions. לאחר מכן, בנובמבר, נפגש מקרטני עם ג’ורג’ מרטין המפיק האגדי של הביטלס. הפעם האחרונה בה הם שיתפו פעולה היתה ב 1973 כשייצרו את Live and Let Die. התואנה לפגישה היתה המשך העבודה על הפרויקט הלא מוגשם של מקרטני ‘רופרט הדב’. אזכיר שחלק המתוצרים של ההקלטות לאלבום ‘בחזרה לביצה‘ היו גם שירים עבור סרט ילדים שמקרטני התאווה להוציא באותו השם ורכש לו את הזכויות בעצתם הטובה של משפחת איסטמן שעודדה אותו לרכוש קטלוגים ולהשקיע בזכויות פאבלישיניג. זה בטח ישתלם מתישהו. העבודה על We all stand together, שיר מתוך פרויקט הסרט החלה באולפני אייר של מרטין ומקרטני אף יצר קשר עם המפיק לי קריימר. בשלב הזה ווינגז או אפשר כבר לומר, דני ליין, נשאר בחוץ עבור ההפקה הזו. למרות המעורבות שלו בהקלטות הראשוניות בפרויקט, קטע הואלס הזה שכתב מקרטני קיבל טיפול קלאסי של מרטין בשימוש בהרכב הווקאלי The King’s Singers. עם ג’ורג’ מרטין הסשנים המשיכו באולפני AIR כשאט אט הקונספט של ווינגז מאבד תוכן. דני ליין היה היחיד שנשאר והמשיך עם מקרטני בעבודה אבל בקרוב מאוד גם הוא יעלם. הקטע הבא שהיה בעבודה באולפנים עם ג’ורג’ מרטין היה Ballroom Dancer. העבודה החלה ב 7 בדצמבר 1980 ומקרטני סיפר שהוא כתב אותו על תקופת נעוריו. “יש לי זכרונות שיחד עם ג’ורג’ הריסון, נהגנו ללכת לערבי ריקודים שכאלה ואף אחד מאיתנו לא העז להזמין נערה לרקוד איתו עד שהיה מתנגן הואלס האחרון. תמיד ניסינו לתפוס מישהי עבור הקטע האחרון, אבל רוב הזמן קיבלנו דחיות“. בעיניי זה קטע נהדר שנפתח כמו משהו ממשפחת החזרה לשנות ה 40 של מקרטני. הוא קיבל טיפול כלי נשיפה ביג באנדי נהדר של מרטין, אבל בו בזמן הוא גם מתכתב עם שנות ה 50 והופך לקטע רוקנרול סוחף שמתכתב גם עם צליל עכשווי יותר. מעיין דיסוננס בין תקופתי שמרפרף בין העתיק-ישן-חדש. זה קטע שכבר הוצג לווינגז בחזרות ביולי ושם הוא נשמע אחרת ויותר כקטע רוק. אין בו זכר לפסנתר הפותח. בדמו שעשה מקרטני לבדו באוגוסט ונכנס לארכיב קולקשן, כבר אפשר לשמוע את הפסנתר המוכר יחד עם כלי הקשה ובס. על פיו עבדו מקרטני ומרטין. מקרטני ניגן כמעט בכל הכלים באולפי אייר כשדני ליין גיבה אותו בגיטרה יחד עם אריק סטיוארט. לאחר מכן ב 1981 התווספו האוברדאבים של כלי הנשיפה. הנה גרסת הדמו של מקרטני לשיר: השיר השני עליו עבדה החבורה ב 7 בדצמבר, היה Keep Under Cover שנכנס לבסוף לאלבום Pipes of Peace – אחיו התאום הכמעט זהה של Tug of War. אף אחד לא הכין את פול למה שקרה ב 8 בדצמבר. ג’ון לנון נרצח בניו יורק ליד ביתו כשארבעה כדורים נורים לעבר גבו ושלושה הצליחו לפגוע. פול היה הרוס כשקיבל את הטלפון עם ההודעה. ג’ורג’ מרטין התקשר אליו ושאל בין היתר האם הוא רוצה לבטל את סשן ההקלטה שתוכנן ל 9 בדצמבר. מקרטני ענה נחרצות שלא. רק עבודה תציל אותו מהמחשבות הנוראיות שהתרוצצו במוחו. הוא הגיע לאולפן על מנת לסיים את העבודה על קטע משותף שכתב עם דני ליין: Rainclouds (שיסיים דרכו כביסייד של Ebony and Ivory) שעלה בחזרות שעשו ווינגז מוקדם יותר ביולי ואוקטובר. פאדי מולוני המוסיקאי האירי שהוזמן לסשן ההקלטה הזה על מנת לנגן ב’חמת חלילים’ אירי סיפר: “פול נראה המום. הוא אמר שזה טראגי וחסר טעם. אני לא חושב שזה חדר אליו גם בסוף הסשן שג’ון מת. הוא נכנס והיה במצב נוראי. הוא סיפר שהעיתונות מחוץ לביתו כבר מ 5 בבוקר. ישבנו ודיברנו על ג’ון. אני זוכר שלינדה נכנסה בשלב מסויים בוכה. זה היה מאוד אמוציונאלי“. ג’ף אמריק נזכר: “הרגשתי שהוא מזועזע כולו ושקוע במחשבות. בשלב מסויים עמדנו שלושתנו [מקרטני, אמריק ומרטין] העלנו זכרונות והזכרנו את האימפקט שהיה לג’ון וינסטון אונו לנון על חיינו“. כשיצא מקרטני מהאולפנים, קידמו את פניו שוטרים ששמרו על הכניסה מחשש לחייה של חיפושית נוספת. היו גם הכתבים שרצו לדעת מה תחושותיו לגבי הרצחו של ג’ון. מקרטני ההמום ומוצף הרגשות רק רצה שהם ילכו. “מה היתה התגובה שלך למותו של ג’ון לנון?“, הוא נשאל. כשהוא לועס מסטיק ענה פול בלאקוניות: “מזעזע, חדשות נוראיות“. “מה הקלטת היום?“, פול ענה: “האזנתי לכמה דברים. לא רציתי לשבת בבית“, “מדוע?“, “לא התחשק לי” עונה פול בקוצר רוח. “מתי שמעת את החדשות?”, “מתישהו הבוקר“, “מוקדם?”, “כן. מבאס לא?“. ה’מבאס לא?’ הזה ליווה את מקרטני שנים ארוכות. לכשהגיע יומו של הריסון, הוא התראיין כבר ברגישות וקרא לו ‘אחי’. שבוע לאחר הדרמה הזו, חזר מקרטני לאולפני אייר עם דני ליין לעבוד על השיר שיהפוך לשיר הנושא של האלבום העתידי – Tug of War או בעברית צחה זהו כינוי למשחק בו שתי קבוצות מתמודדות בניהן על ידי משיכה בחבל משני צדדיו. “היה לי את השיר ורציתי לתפור אלבום שלם סביב האימרה הזו. הרעיון היה קונפליקט. כל דבר הוא tug of war“. כיאה לכך, קולות הפתיחה נלקחו מתחרות אמיתית של משיכת חבל ובפעם השנייה נעשה שימוש ברעיון שמתחיל בגישה מסויימת וממשיך ומתפתח להיות משהו אחר – קצת כמו חבל שנמשך משני קצותיו ואתה לא ממש יודע איזו קבוצה תפגוש מן העבר השני. יש האומרים שהוא על משיכות החבל ההדדיות בין לנון למקרטני וכשקוראים את המילים, בהחלט אפשר לסבור כך. מי יודע? השיר מתחיל בקטע אקוסטי ומתעבה אט אט בעזרת קולות ליווי ותזמורת שהולכים ומתווספים. זה קטע יפהפה לפתיחת אלבום. הקאמבק של מקרטני את מרטין בהחלט מצדיק את עצמו עד כה. הנה הקליפ שיצר מקרטני לשיר הנהדר הזה: גם הקטע הבא שהוקלט בדצמבר 1980, הופיע בסשנים המוקדמים עם ווינגז. למעשה הוא קטע ישן הרבה יותר. ‘וונדרלאסט’ נכתב אי שם על היאכטה ב 1976 וסיפור שהיה, כך היה. ההקלטות על אחת היאכטות, לוו במנהג של שאיפת מריחאונה. כמובן רק עבור הכיף. הקפטן של היאכטה הריח את הניחוח ולא אהב את זה בכלל. לשאר הקפטנים לא היה ממש איכפת ולכן מקרטני העביר את כולם ליאכטה אחרת שנקראה ‘וונדרלאסט’. נשמע כמו סיפור לשיר טוב. דמו קצר של פחות מ 2 דקות מיד הופק עבור הקטע החדש שכתב מקרטני על היאכטה והוא כלל בו ליווי רזה: פסנתר חשמלי, בס, תופים וגיטרה אקוסטית. את היופי הזה תוכלו למצוא בגרסת הארכיב קולקשן. ב 1980, החבורה יחד עם דני ליין שניגן על הבס (שהוחלף על ידי פול לאחר מכן) התכנסה כדי לעבוד עליו בצורה רצינית. את חלק הגיטרה שמר פול למישהו שהוא הרגיש שיוכל להתאים לו במיוחד. פול, לינדה ודני ליין התדפקו יום בהיר אחד על דלת ביתו של ג’ורג’ הריסון אבל הוא מצידו הציב תנאי: “יש לי טראק שאני עובד עליו שאני רוצה שאתה [פול] תשיר בו הרמוניות“. ג’ורג’ התכוון לשיר שהקדיש לג’ון המנוח, All Those Years Ago. פול ביצע את חלקו בעסקה, הריסון מסיבותיו לא. ג’ורג’ מרטין מצידו יצר קשר עם אנסמבל כלי הנשיפה של פיליפ ג’ונס שהביאו יופי משלהם לבלדה הנפלאה הזו של פול. יחד עם קולות הרקע שהפיק פול אני חייב לומר שהיא לא נופלת מבלדות נהדרות ומוכרות אחרות שלו. הנה גרסת הדמו לשיר: בתחילת 1981 שוב חזר פול לעסוק ברעיון האלבום של השירים הגנוזים Cold Cuts ושוב זנח אותו. בפברואר נענתה החבורה להזמנתו של ג’ורג’ מרטין והגיעה לאולפני אייר שבקריבים לחודש הקלטות. אחד השירים הראשונים עליהם הם עבדו היה Dress me up as a robber – קטע מייקל ג’קסוני מובהק שלא בטוח שנכתב להיות כזה. בדמו המוקדם שלו מ 1977 אפשר לשמוע נגינה בניחוח ספרדי על הגיטרה. בתוצאה הסופית הריף האקוסטי הפך לדיסקו מוטאוני שקיבל מדי פעם את אותו נופך ספרדי וזה שילוב מעניין ומקורי. את צלילי ‘כלי הנשיפה’ שבתחילה הפיק דני ליין מהסינתיסייזר ומקרטני שר בפלצטו ג’קסוני. האמת שהתוצאה היא שיר פופ נהדר שיכל להתחרות ולתת פייט ללא מעט קטעים ואמנים צעירים מאותה תקופה. הנה גרסת הדמו: ‘הפאונד צולל’ הוא דוגמא מעולה לחיבורים שאהב מקרטני לעשות בין קטעים קטנים ששכבו אצלו. הקטע הורכב משני קטעים שהיו לו: האחד קטע שנכתב על המצב הכלכלי והשווקים הצוללים עליהם הוא קרא בעיתון והשני היה שיר אהבה קטן בשם Hear me Lover. החיבור והשוני בניהם מורגש אבל החיבור בין הקטע המרכזי המונוטוני המואץ יחסית לבין שיר האהבה האיטי, נעשה באופן מעניין למרות השוני בניהם. הטכנאי מייק סטאברו סיפר: “עשינו קטע אחד ביום אחד שהיה זה עם הקצב המהיר יותר ולמחרת את הקטע האיטי יותר. ג’ורג’ מרטין סימן היכן הוא רוצה את החיבור, שלפנו סכין גילוח חתכנו וחיברנו שם. זה עבר פתאום מקצב מהיר לאיטי ואז הם הוסיפו אוברדאבים כדי לעשות מהחיבור טבעי יותר ולא מורגש. זו היתה טכניקה מפתיעה ומעניינת ומאוד ג’ורג’ מרטינית. זה עבד בצורה גאונית!“. אני מסכים איתו שזה חיבור מעניין. גרסת הדמו ל’פאונד צולל’. עד עכשיו מקרטני אילתר ופירפר בין כלים שונים. כדי לעשות סדר בבלאגן הוזמנו שני נגנים נוספים שילוו את סשני ההקלטה – סטנלי קלארק על הבס וסטיב גאד על התופים. בסופ”ש שלפני הגעתם לקריבים התיישב מקרטני עם גיטרה וחיבר שיר חדש. “חשבתי שזה יהיה נחמד אם אחבר משהו טרי שנוכל לעבוד איתם עליו“. במהלך העבודה עם ההרכב המלא על השיר עדיין היה חסר מידל אייט. מקרטני ביקש מכולם שעה הפסקה, נעלם וחזר עם מידל אייט גמור ואז העבודה המשיכה. התוצאה היא Somebody Who Cares היפה, העדין והמלודי עם הנופך המעט לטיני. קטע שרק מקרטני יודע לייצר. הוא כל כך יפה שנה גרסת המקור בשלמותה: חלק מהקטעים שהוקלטו במהלך התקופה הזו מצאו את עצמם עוברים לאלבום הבא Pipes of Peace, אבל לא במקרה של Take it Away. באותו אופן בו הזמין את ג’ורג’ הריסון, פול פנה גם לרינגו סטאר וביקש ממנו להגיע לקריבים. הם כבר עבדו יחדיו במהלך 1980 על אלבומו הממשמש ובא של רינגו Stop and Smell the Roses. מקרטני תרם עבורו כמה שירים. גם הקטע הזה הוצג לווינגז במהלך הסשנים המוקדמים ב 1980 ואז הוא היה קטע פסנתר קטן. התוצאה הסופית והחיבור שלה לקטע הפותח הם הרגעים שאני הכי אוהב באלבום. עם רינגו באולפן רינגו התחבר עם סטיב גאד ויחד הם ייצרו תיפוף כפול מעולה. כשכלי הנשיפה נכנסים אתה ממלמל לעצמך בפעם המי יודע כמה, ‘הג’ורג’ מרטין הזה גאון והשילוב שלו עם מקרטני גאוני עוד יותר’. מקרטני ומרטין הפכו את השיר להיות עוד רגע פופ אבל יצירתי וחושב מחוץ לקופסא. הוא נפתח במסתוריות יפהפייה של תופים בס ושירה עירומה ומשם הוא ממריא רק על מנת לספק רגעי אושר צרופים. יחד עם שלושת השירים הראשונים, זו אחת הפתיחות היפות לאלבום. הנה גרסת הדמו של מקרטני: אורח נוסף שהגיע לאולפני אייר בקריביים היה אגדת הרוקנרול קארל פרקינס. פרקינס וסגנון הרוקבילי שלו השפיעו רבות על הביטלס בתחילת דרכם. “התקשרתי אליו והוא בדיוק היה בארה”ב מנגן במועדונים. הוא הבחור שכתב את ‘בלו סוייד שוז’ – הוא לא יכול לטעות“.פול כתב קטע במיוחד לאירוע בשם Get It, קטע שהיה תפור למידותיו של פרקינס ויחד עם פול הם ניגנו בכל הכלים. עם קארל פרקינס הצחוק של פרקינס בסופו נבע מבדיחה פנימית ששניהם חלקו בעת ההקלטה. לאחר שבוע בו שהה פרקינס עם פול, ערב לפני שעזב, הוא כתב על החוויה עם פול את My Old Friend. הם הקליטו אותו מיד למחרת והוא נכנס לאלבום של פרקינס. שיירת האורחים לא הפסיקה להגיע. סטיבי וונדר היה הבא בתור. את וונדר, מקרטני פגש לראשונה עוד ב 1966. הביטלס שהעריצו את אמני מוטאון, לא בחלו בהשפעות מהם. כשוונדר הצעיר בן ה 16 הופיע בלונדון, מקרטני כבר הגיע לצפות בו מופיע ולאחר מכן נפגש איתו לשיחה מאחורי הקלעים. מקרטני עם וונדר ב 1966 את סגירת המעגל הזו יחד עם וונדר ביצע מקרטני בעזרת Ebony and Ivory פול שכתב קודם לכן ונחשף לראשונה בסשנים המוקדמים עם ווינגז. הוא נוצר לאחר ויכוח עם לינדה. “מדוע אנחנו לא מסתדרים? – הפסנתר שלנו כן יכול”. הוא לקח את הרעיון ובמצב רוח רע התיישב על פסנתר ה’רודס’ שלו וכתב אותו. בקריבים, פול יצר קשר עם וונדר, דיבר איתו על השיר והזמין אותו להגיע. עם סטיבי וונדר בעת הקלטת האלבום באחד מסשני ההקלטה הארוכים שהיו להם, סטיבי וונדר ניגן בפסנתר החשמלי, סינתיסייזר ובתופים כשפול הוסיף בס, פסנתר, סינתיסייזר, כלי הקשה וגיטרה חשמלית. שילוב הבס של מקרטני והתופים של וונדר השתלב באופן מושלם. התוצאה שהתקבלה היתה שיר פופ מהוקצע נוסף שאוהבים להשמיץ בגלל אובר הסכריניות שבו. אפשר להבין. הנה הקליפ המשותף של השניים לשיר: לאור התוצאה היפה, הם המשיכו להקליט קטע נוסף בשם What’s That You’re Doing שאני מחבב הרבה יותר. הוא התחיל כאלתור על ריף סינתיסייזר שניגן וונדר, פול הוסיף תופים ולאחר מכן גיטרות ובס. הקלטת הקולות המשותפים יצרה מייצג נהדר שבסופה גם מחווה קטנטנה לביטלס. בסופו הם שרו קטע מ She Loves You מה שגורם לדמיון לפחות שלי, לעבוד שעות נוספות. זה מעניין כיצד היו נשמעים הביטלס לו היו קמים בתחילת שנות השמונים. אולי ככה. לאחר שהסתיימו הסשנים בקריבים, הסתיימו רשמית גם יחסיהם של פול ודני ליין. השמועה אומרת שליין העיר הערה על המילים של Somebody who cares ופול בתגובה פשוט פיטר אותו. במאי 1981 התחדשו העבודות על האלבום באולפני אייר בלונדון. זמן קצר לאחר הירצחו של ג’ון, כתב פול מעין דו שיח בניהם. דו שיח שבו הצד המת מן הסתם לא עונה, אבל הוא מרגש מאוד. “בכיתי כשכתבתי אותו, זה היה דיאלוג עם ג’ון הקטע של ‘אני אוהב אותך’ היה קשה לביטוי . ‘רגע אחד, אתה באמת הולך לומר זאת?’. ‘כן. אני חייב’“. הלילה עליו סיפר מקרטני בשיר, היה אחד שהתרחש ב 1964. הביטלס היו אמורים להופיע בג’קסונוויל ועקב הוריקן הם נשאר בקי ווסט ללילה במקום. בלילה הזה הם השתכרו, דיברו, נעשו רגשניים ובכו. את הרגע האינטימי הזה לכד פול אל תוך שיר הזיכרון לג’ון, מרטי בחוכמתו הכניס כינור, ויולה וצ’לו שילוו את מקרטני והאקוסטית וקיבלנו את אחד הרגעים המרגשים ביותר בקריירה שלו. הנה Here Today: רוח ההרפתקנות טרם פגה ופול היה חייב להקליט משהו שונה. הוא הקליט קטע משונה בעזרת סינתיסייזר ה’ווקודר’, הוסיף עליו קולות וגיטרה אקוסטית ויצר מעין קטע מעבר סתמי ומיותר עבור האלבום שמשמש כגשר בין הקטע עם קארל פרקינס ל Dress Me up as a robber ונקרא Be What You See. הציפייה לאלבום החדש של מקרטני הרקיעה שחקים. מאז האלבום האחרון שלו עברו כבר כמעט שנתיים . באפריל 1982 הוא ראה אור, שיתוף הפעולה עם מרטין קצר תשבוחות כי ‘ככה עושים אלבום’ והכי חשוב, זינק היישר למקום הראשון הן בבריטניה והן בארה”ב והיה מועמד לשני פרסי גראמי. כשאין לו להקה קבועה שמלווה אותו, ליוו אותו באלבום, דני ליין, סטיבי וונדר, רינגו סטאר, רוחו של לנון, כמעט ג’ורג’ הריסון, קארל פרקינס, לינדה והפרטנר החשוב ביותר – ג’ורג’ מרטין. התוצאה הסופית הפכה לאלבום של מיזוגים וחיבורים. בין פופ ורוק לקלאסי, בין אנשים וגישות ובין מקרטני לקולגות, חלקם מתים, חלקם חיים. למעשה זו הפקת הדואטים היפה ביותר של מקרטני ואלבום האייטיז הטוב ביותר שלו לטעמי. #גורגמרטין #גוןלנון #סטיביוונדר #קארלפרקינס #גורגהריסון #דניליין