top of page

Tug of War

עודכן: 29 באוק׳ 2022

היום אמשיך את פרויקט ‘קריירת הסולו של מקרטני’. בפוסט הקודם כתבתי על האלבום ‘מקרטני 2′ שסגר באופן נפלא את שנות ה 70 של מקרטני ואת להקת ווינגז. תוצרי ההקלטה הביתים של מקרטני בחווה החלו להשתחרר אט אט. בנובמבר 1979, השתחרר הסינגל שאני מחבב מאוד Wonderful Christmas Time שהיה הראשון שנשא את שמו מאז תחילת שנות ה 70. באפריל 1980 יצא התוצר השני – הסינגל Coming up. ווינגז ביצעו אותו בהופעה עוד בסוף השנה הקודמת ועל חלק מהוצאות הסינגל נכתב ‘פול מקרטני ווינגז’. הנה מקרטני יחד עם ווינגז ב 1979 מבצעים את השיר בהופעה:


חודש לאחר מכן יצא ה’ריל דיל’. האלבום המלא הראשון של מקרטני מאז ‘ראם’. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, הוא היה אמיץ מאוד אבל לא הלך עד הסוף וגם הסינגל שהוציא מקרטני חודש לאחר יציאת האלבום, Waterfalls, לא נתן רמז לקטעים ה’אוונגרדים’ שבו. רק מי שהעז והפך את צידו של הסינגל קיבל קטע מדהים בשם Check My Machine שכשל משום מה להכנס לאלבום.בספטמבר הוציא מקרטני את Temporary Secretary ממשפחת ה’ניסיוניים’ כסינגל כדי לנסות ולשווק את האלבום הפעם כנסיוני ושונה ולמרות שהביקורות לא שבחו והללו את האלבום ויש שכינו אותו ‘הגרוע של יוצא ביטלס’, זה לא הפריע לו לקבל אלבום זהב ובבריטניה הוא אף טיפס לראש מצעד האלבומים, משהו שלא קרה מאז ‘ונוס ומארס’.עד כאן הכל נחמד, אבל מה קורה עם ווינגז? העובדה שמקרטני הוציא אלבום חדש לבדו לא בישרה טוב עבור הלהקה. מקרטני ניסה לשדר עסקים כרגיל וכינס את שארית ההרכב ביולי ובאוקטובר 1980 בקנט על מנת לעבוד על שירים חדשים. את חלקם של הסשנים אפשר לשמוע בבוטלג המדהים Tug of War Sessions.

לאחר מכן, בנובמבר, נפגש מקרטני עם ג’ורג’ מרטין המפיק האגדי של הביטלס. הפעם האחרונה בה הם שיתפו פעולה היתה ב 1973 כשייצרו את Live and Let Die. התואנה לפגישה היתה המשך העבודה על הפרויקט הלא מוגשם של מקרטני ‘רופרט הדב’. אזכיר שחלק המתוצרים של ההקלטות לאלבום ‘בחזרה לביצה‘ היו גם שירים עבור סרט ילדים שמקרטני התאווה להוציא באותו השם ורכש לו את הזכויות בעצתם הטובה של משפחת איסטמן שעודדה אותו לרכוש קטלוגים ולהשקיע בזכויות פאבלישיניג. זה בטח ישתלם מתישהו. העבודה על We all stand together, שיר מתוך פרויקט הסרט החלה באולפני אייר של מרטין ומקרטני אף יצר קשר עם המפיק לי קריימר. בשלב הזה ווינגז או אפשר כבר לומר, דני ליין, נשאר בחוץ עבור ההפקה הזו. למרות המעורבות שלו בהקלטות הראשוניות בפרויקט, קטע הואלס הזה שכתב מקרטני קיבל טיפול קלאסי של מרטין בשימוש בהרכב הווקאלי The King’s Singers.

עם ג’ורג’ מרטין

הסשנים המשיכו באולפני AIR כשאט אט הקונספט של ווינגז מאבד תוכן. דני ליין היה היחיד שנשאר והמשיך עם מקרטני בעבודה אבל בקרוב מאוד גם הוא יעלם. הקטע הבא שהיה בעבודה באולפנים עם ג’ורג’ מרטין היה Ballroom Dancer. העבודה החלה ב 7 בדצמבר 1980 ומקרטני סיפר שהוא כתב אותו על תקופת נעוריו. “יש לי זכרונות שיחד עם ג’ורג’ הריסון, נהגנו ללכת לערבי ריקודים שכאלה ואף אחד מאיתנו לא העז להזמין נערה לרקוד איתו עד שהיה מתנגן הואלס האחרון. תמיד ניסינו לתפוס מישהי עבור הקטע האחרון, אבל רוב הזמן קיבלנו דחיות“. בעיניי זה קטע נהדר שנפתח כמו משהו ממשפחת החזרה לשנות ה 40 של מקרטני. הוא קיבל טיפול כלי נשיפה ביג באנדי נהדר של מרטין, אבל בו בזמן הוא גם מתכתב עם שנות ה 50 והופך לקטע רוקנרול סוחף שמתכתב גם עם צליל עכשווי יותר. מעיין דיסוננס בין תקופתי שמרפרף בין העתיק-ישן-חדש. זה קטע שכבר הוצג לווינגז בחזרות ביולי ושם הוא נשמע אחרת ויותר כקטע רוק. אין בו זכר לפסנתר הפותח. בדמו שעשה מקרטני לבדו באוגוסט ונכנס לארכיב קולקשן, כבר אפשר לשמוע את הפסנתר המוכר יחד עם כלי הקשה ובס. על פיו עבדו מקרטני ומרטין. מקרטני ניגן כמעט בכל הכלים באולפי אייר כשדני ליין גיבה אותו בגיטרה יחד עם אריק סטיוארט. לאחר מכן ב 1981 התווספו האוברדאבים של כלי הנשיפה. הנה גרסת הדמו של מקרטני לשיר:


השיר השני עליו עבדה החבורה ב 7 בדצמבר, היה Keep Under Cover שנכנס לבסוף לאלבום Pipes of Peace – אחיו התאום הכמעט זהה של Tug of War. אף אחד לא הכין את פול למה שקרה ב 8 בדצמבר. ג’ון לנון נרצח בניו יורק ליד ביתו כשארבעה כדורים נורים לעבר גבו ושלושה הצליחו לפגוע. פול היה הרוס כשקיבל את הטלפון עם ההודעה. ג’ורג’ מרטין התקשר אליו ושאל בין היתר האם הוא רוצה לבטל את סשן ההקלטה שתוכנן ל 9 בדצמבר. מקרטני ענה נחרצות שלא. רק עבודה תציל אותו מהמחשבות הנוראיות שהתרוצצו במוחו. הוא הגיע לאולפן על מנת לסיים את העבודה על קטע משותף שכתב עם דני ליין: Rainclouds (שיסיים דרכו כביסייד של Ebony and Ivory) שעלה בחזרות שעשו ווינגז מוקדם יותר ביולי ואוקטובר. פאדי מולוני המוסיקאי האירי שהוזמן לסשן ההקלטה הזה על מנת לנגן ב’חמת חלילים’ אירי סיפר: “פול נראה המום. הוא אמר שזה טראגי וחסר טעם. אני לא חושב שזה חדר אליו גם בסוף הסשן שג’ון מת. הוא נכנס והיה במצב נוראי. הוא סיפר שהעיתונות מחוץ לביתו כבר מ 5 בבוקר. ישבנו ודיברנו על ג’ון. אני זוכר שלינדה נכנסה בשלב מסויים בוכה. זה היה מאוד אמוציונאלי“. ג’ף אמריק נזכר: “הרגשתי שהוא מזועזע כולו ושקוע במחשבות. בשלב מסויים עמדנו שלושתנו [מקרטני, אמריק ומרטין] העלנו זכרונות והזכרנו את האימפקט שהיה לג’ון וינסטון אונו לנון על חיינו“.

כשיצא מקרטני מהאולפנים, קידמו את פניו שוטרים ששמרו על הכניסה מחשש לחייה של חיפושית נוספת. היו גם הכתבים שרצו לדעת מה תחושותיו לגבי הרצחו של ג’ון. מקרטני ההמום ומוצף הרגשות רק רצה שהם ילכו. “מה היתה התגובה שלך למותו של ג’ון לנון?“, הוא נשאל. כשהוא לועס מסטיק ענה פול בלאקוניות: “מזעזע, חדשות נוראיות“. “מה הקלטת היום?“, פול ענה: “האזנתי לכמה דברים. לא רציתי לשבת בבית“, “מדוע?“, “לא התחשק לי” עונה פול בקוצר רוח. “מתי שמעת את החדשות?”, “מתישהו הבוקר“, “מוקדם?”, “כן. מבאס לא?“. ה’מבאס לא?’ הזה ליווה את מקרטני שנים ארוכות. לכשהגיע יומו של הריסון, הוא התראיין כבר ברגישות וקרא לו ‘אחי’. שבוע לאחר הדרמה הזו, חזר מקרטני לאולפני אייר עם דני ליין לעבוד על השיר שיהפוך לשיר הנושא של האלבום העתידי – Tug of War או בעברית צחה זהו כינוי למשחק בו שתי קבוצות מתמודדות בניהן על ידי משיכה בחבל משני צדדיו. “היה לי את השיר ורציתי לתפור אלבום שלם סביב האימרה הזו. הרעיון היה קונפליקט. כל דבר הוא tug of war“. כיאה לכך, קולות הפתיחה נלקחו מתחרות אמיתית של משיכת חבל ובפעם השנייה נעשה שימוש ברעיון שמתחיל בגישה מסויימת וממשיך ומתפתח להיות משהו אחר – קצת כמו חבל שנמשך משני קצותיו ואתה לא ממש יודע איזו קבוצה תפגוש מן העבר השני. יש האומרים שהוא על משיכות החבל ההדדיות בין לנון למקרטני וכשקוראים את המילים, בהחלט אפשר לסבור כך. מי יודע? השיר מתחיל בקטע אקוסטי ומתעבה אט אט בעזרת קולות ליווי ותזמורת שהולכים ומתווספים. זה קטע יפהפה לפתיחת אלבום. הקאמבק של מקרטני את מרטין בהחלט מצדיק את עצמו עד כה. הנה הקליפ שיצר מקרטני לשיר הנהדר הזה:


גם הקטע הבא שהוקלט בדצמבר 1980, הופיע בסשנים המוקדמים עם ווינגז. למעשה הוא קטע ישן הרבה יותר. ‘וונדרלאסט’ נכתב אי שם על היאכטה ב 1976 וסיפור שהיה, כך היה. ההקלטות על אחת היאכטות, לוו במנהג של שאיפת מריחאונה. כמובן רק עבור הכיף. הקפטן של היאכטה הריח את הניחוח ולא אהב את זה בכלל. לשאר הקפטנים לא היה ממש איכפת ולכן מקרטני העביר את כולם ליאכטה אחרת שנקראה ‘וונדרלאסט’. נשמע כמו סיפור לשיר טוב. דמו קצר של פחות מ 2 דקות מיד הופק עבור הקטע החדש שכתב מקרטני על היאכטה והוא כלל בו ליווי רזה: פסנתר חשמלי, בס, תופים וגיטרה אקוסטית. את היופי הזה תוכלו למצוא בגרסת הארכיב קולקשן. ב 1980, החבורה יחד עם דני ליין שניגן על הבס (שהוחלף על ידי פול לאחר מכן) התכנסה כדי לעבוד עליו בצורה רצינית. את חלק הגיטרה שמר פול למישהו שהוא הרגיש שיוכל להתאים לו במיוחד. פול, לינדה ודני ליין התדפקו יום בהיר אחד על דלת ביתו של ג’ורג’ הריסון אבל הוא מצידו הציב תנאי: “יש לי טראק שאני עובד עליו שאני רוצה שאתה [פול] תשיר בו הרמוניות“. ג’ורג’ התכוון לשיר שהקדיש לג’ון המנוח, All Those Years Ago. פול ביצע את חלקו בעסקה, הריסון מסיבותיו לא. ג’ורג’ מרטין מצידו יצר קשר עם אנסמבל כלי הנשיפה של פיליפ ג’ונס שהביאו יופי משלהם לבלדה הנפלאה הזו של פול. יחד עם קולות הרקע שהפיק פול אני חייב לומר שהיא לא נופלת מבלדות נהדרות ומוכרות אחרות שלו. הנה גרסת הדמו לשיר:


בתחילת 1981 שוב חזר פול לעסוק ברעיון האלבום של השירים הגנוזים Cold Cuts ושוב זנח אותו. בפברואר נענתה החבורה להזמנתו של ג’ורג’ מרטין והגיעה לאולפני אייר שבקריבים לחודש הקלטות. אחד השירים הראשונים עליהם הם עבדו היה Dress me up as a robber – קטע מייקל ג’קסוני מובהק שלא בטוח שנכתב להיות כזה. בדמו המוקדם שלו מ 1977 אפשר לשמוע נגינה בניחוח ספרדי על הגיטרה. בתוצאה הסופית הריף האקוסטי הפך לדיסקו מוטאוני שקיבל מדי פעם את אותו נופך ספרדי וזה שילוב מעניין ומקורי. את צלילי ‘כלי הנשיפה’ שבתחילה הפיק דני ליין מהסינתיסייזר ומקרטני שר בפלצטו ג’קסוני. האמת שהתוצאה היא שיר פופ נהדר שיכל להתחרות ולתת פייט ללא מעט קטעים ואמנים צעירים מאותה תקופה. הנה גרסת הדמו:


‘הפאונד צולל’ הוא דוגמא מעולה לחיבורים שאהב מקרטני לעשות בין קטעים קטנים ששכבו אצלו. הקטע הורכב משני קטעים שהיו לו: האחד קטע שנכתב על המצב הכלכלי והשווקים הצוללים עליהם הוא קרא בעיתון והשני היה שיר אהבה קטן בשם Hear me Lover. החיבור והשוני בניהם מורגש אבל החיבור בין הקטע המרכזי המונוטוני המואץ יחסית לבין שיר האהבה האיטי, נעשה באופן מעניין למרות השוני בניהם. הטכנאי מייק סטאברו סיפר: “עשינו קטע אחד ביום אחד שהיה זה עם הקצב המהיר יותר ולמחרת את הקטע האיטי יותר. ג’ורג’ מרטין סימן היכן הוא רוצה את החיבור, שלפנו סכין גילוח חתכנו וחיברנו שם. זה עבר פתאום מקצב מהיר לאיטי ואז הם הוסיפו אוברדאבים כדי לעשות מהחיבור טבעי יותר ולא מורגש. זו היתה טכניקה מפתיעה ומעניינת ומאוד ג’ורג’ מרטינית. זה עבד בצורה גאונית!“. אני מסכים איתו שזה חיבור מעניין. גרסת הדמו ל’פאונד צולל’.


עד עכשיו מקרטני אילתר ופירפר בין כלים שונים. כדי לעשות סדר בבלאגן הוזמנו שני נגנים נוספים שילוו את סשני ההקלטה – סטנלי קלארק על הבס וסטיב גאד על התופים. בסופ”ש שלפני הגעתם לקריבים התיישב מקרטני עם גיטרה וחיבר שיר חדש. “חשבתי שזה יהיה נחמד אם אחבר משהו טרי שנוכל לעבוד איתם עליו“. במהלך העבודה עם ההרכב המלא על השיר עדיין היה חסר מידל אייט. מקרטני ביקש מכולם שעה הפסקה, נעלם וחזר עם מידל אייט גמור ואז העבודה המשיכה. התוצאה היא Somebody Who Cares היפה, העדין והמלודי עם הנופך המעט לטיני. קטע שרק מקרטני יודע לייצר. הוא כל כך יפה שנה גרסת המקור בשלמותה:


חלק מהקטעים שהוקלטו במהלך התקופה הזו מצאו את עצמם עוברים לאלבום הבא Pipes of Peace, אבל לא במקרה של Take it Away. באותו אופן בו הזמין את ג’ורג’ הריסון, פול פנה גם לרינגו סטאר וביקש ממנו להגיע לקריבים. הם כבר עבדו יחדיו במהלך 1980 על אלבומו הממשמש ובא של רינגו Stop and Smell the Roses. מקרטני תרם עבורו כמה שירים. גם הקטע הזה הוצג לווינגז במהלך הסשנים המוקדמים ב 1980 ואז הוא היה קטע פסנתר קטן. התוצאה הסופית והחיבור שלה לקטע הפותח הם הרגעים שאני הכי אוהב באלבום.

עם רינגו באולפן

רינגו התחבר עם סטיב גאד ויחד הם ייצרו תיפוף כפול מעולה. כשכלי הנשיפה נכנסים אתה ממלמל לעצמך בפעם המי יודע כמה, ‘הג’ורג’ מרטין הזה גאון והשילוב שלו עם מקרטני גאוני עוד יותר’. מקרטני ומרטין הפכו את השיר להיות עוד רגע פופ אבל יצירתי וחושב מחוץ לקופסא. הוא נפתח במסתוריות יפהפייה של תופים בס ושירה עירומה ומשם הוא ממריא רק על מנת לספק רגעי אושר צרופים. יחד עם שלושת השירים הראשונים, זו אחת הפתיחות היפות לאלבום. הנה גרסת הדמו של מקרטני:


אורח נוסף שהגיע לאולפני אייר בקריביים היה אגדת הרוקנרול קארל פרקינס. פרקינס וסגנון הרוקבילי שלו השפיעו רבות על הביטלס בתחילת דרכם. “התקשרתי אליו והוא בדיוק היה בארה”ב מנגן במועדונים. הוא הבחור שכתב את ‘בלו סוייד שוז’ – הוא לא יכול לטעות“.פול כתב קטע במיוחד לאירוע בשם Get It, קטע שהיה תפור למידותיו של פרקינס ויחד עם פול הם ניגנו בכל הכלים.

עם קארל פרקינס

הצחוק של פרקינס בסופו נבע מבדיחה פנימית ששניהם חלקו בעת ההקלטה. לאחר שבוע בו שהה פרקינס עם פול, ערב לפני שעזב, הוא כתב על החוויה עם פול את My Old Friend. הם הקליטו אותו מיד למחרת והוא נכנס לאלבום של פרקינס.


שיירת האורחים לא הפסיקה להגיע. סטיבי וונדר היה הבא בתור. את וונדר, מקרטני פגש לראשונה עוד ב 1966. הביטלס שהעריצו את אמני מוטאון, לא בחלו בהשפעות מהם. כשוונדר הצעיר בן ה 16 הופיע בלונדון, מקרטני כבר הגיע לצפות בו מופיע ולאחר מכן נפגש איתו לשיחה מאחורי הקלעים.

מקרטני עם וונדר ב 1966

את סגירת המעגל הזו יחד עם וונדר ביצע מקרטני בעזרת Ebony and Ivory פול שכתב קודם לכן ונחשף לראשונה בסשנים המוקדמים עם ווינגז. הוא נוצר לאחר ויכוח עם לינדה. “מדוע אנחנו לא מסתדרים? – הפסנתר שלנו כן יכול”. הוא לקח את הרעיון ובמצב רוח רע התיישב על פסנתר ה’רודס’ שלו וכתב אותו. בקריבים, פול יצר קשר עם וונדר, דיבר איתו על השיר והזמין אותו להגיע.

עם סטיבי וונדר בעת הקלטת האלבום

באחד מסשני ההקלטה הארוכים שהיו להם, סטיבי וונדר ניגן בפסנתר החשמלי, סינתיסייזר ובתופים כשפול הוסיף בס, פסנתר, סינתיסייזר, כלי הקשה וגיטרה חשמלית. שילוב הבס של מקרטני והתופים של וונדר השתלב באופן מושלם. התוצאה שהתקבלה היתה שיר פופ מהוקצע נוסף שאוהבים להשמיץ בגלל אובר הסכריניות שבו. אפשר להבין. הנה הקליפ המשותף של השניים לשיר:


לאור התוצאה היפה, הם המשיכו להקליט קטע נוסף בשם What’s That You’re Doing שאני מחבב הרבה יותר. הוא התחיל כאלתור על ריף סינתיסייזר שניגן וונדר, פול הוסיף תופים ולאחר מכן גיטרות ובס. הקלטת הקולות המשותפים יצרה מייצג נהדר שבסופה גם מחווה קטנטנה לביטלס. בסופו הם שרו קטע מ She Loves You מה שגורם לדמיון לפחות שלי, לעבוד שעות נוספות. זה מעניין כיצד היו נשמעים הביטלס לו היו קמים בתחילת שנות השמונים. אולי ככה.


לאחר שהסתיימו הסשנים בקריבים, הסתיימו רשמית גם יחסיהם של פול ודני ליין. השמועה אומרת שליין העיר הערה על המילים של Somebody who cares ופול בתגובה פשוט פיטר אותו. במאי 1981 התחדשו העבודות על האלבום באולפני אייר בלונדון. זמן קצר לאחר הירצחו של ג’ון, כתב פול מעין דו שיח בניהם. דו שיח שבו הצד המת מן הסתם לא עונה, אבל הוא מרגש מאוד. “בכיתי כשכתבתי אותו, זה היה דיאלוג עם ג’ון הקטע של ‘אני אוהב אותך’ היה קשה לביטוי . ‘רגע אחד, אתה באמת הולך לומר זאת?’. ‘כן. אני חייב’“. הלילה עליו סיפר מקרטני בשיר, היה אחד שהתרחש ב 1964. הביטלס היו אמורים להופיע בג’קסונוויל ועקב הוריקן הם נשאר בקי ווסט ללילה במקום. בלילה הזה הם השתכרו, דיברו, נעשו רגשניים ובכו. את הרגע האינטימי הזה לכד פול אל תוך שיר הזיכרון לג’ון, מרטי בחוכמתו הכניס כינור, ויולה וצ’לו שילוו את מקרטני והאקוסטית וקיבלנו את אחד הרגעים המרגשים ביותר בקריירה שלו. הנה Here Today:


רוח ההרפתקנות טרם פגה ופול היה חייב להקליט משהו שונה. הוא הקליט קטע משונה בעזרת סינתיסייזר ה’ווקודר’, הוסיף עליו קולות וגיטרה אקוסטית ויצר מעין קטע מעבר סתמי ומיותר עבור האלבום שמשמש כגשר בין הקטע עם קארל פרקינס ל Dress Me up as a robber ונקרא Be What You See.


הציפייה לאלבום החדש של מקרטני הרקיעה שחקים. מאז האלבום האחרון שלו עברו כבר כמעט שנתיים . באפריל 1982 הוא ראה אור, שיתוף הפעולה עם מרטין קצר תשבוחות כי ‘ככה עושים אלבום’ והכי חשוב, זינק היישר למקום הראשון הן בבריטניה והן בארה”ב והיה מועמד לשני פרסי גראמי. כשאין לו להקה קבועה שמלווה אותו, ליוו אותו באלבום, דני ליין, סטיבי וונדר, רינגו סטאר, רוחו של לנון, כמעט ג’ורג’ הריסון, קארל פרקינס, לינדה והפרטנר החשוב ביותר – ג’ורג’ מרטין. התוצאה הסופית הפכה לאלבום של מיזוגים וחיבורים. בין פופ ורוק לקלאסי, בין אנשים וגישות ובין מקרטני לקולגות, חלקם מתים, חלקם חיים. למעשה זו הפקת הדואטים היפה ביותר של מקרטני ואלבום האייטיז הטוב ביותר שלו לטעמי.

36 צפיות0 תגובות
bottom of page