פרק חדש בפודקאסט ביטלמניקס עלה להאזנה בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים. פרק 117 בביטלמניקס הוא הפרק השני בסדרה 'ארבעה גוונים של לבן' על שנת 1968 המפותלת של הביטלס. בפרק החדש שיכלול בו בסך הכל שבועיים, נתכונן עם הביטלס למסע להודו. ההכנות הללו כוללות בהן הקלטה של לא פחות מארבעה שירים שמתוכם יבחרו שניים לסינגל החדש של הביטלס שישתחרר כשהם כבר יהיו אי שם ברישקש. ליידי מדונה, הביא שוב את הכתיבה הנוסטלגית של פול אבל גם המשיך את קו הגעגוע שלו לאימו מרי כשהוא החליט לפאר אותה בשיר שיוקדש לה ולכל האמהות והנשים. ג'ון החל לכתוב את 'מסביב ליקום' כשיר שלילי, אבל סיים עם שיר קוסמי שהיה שיר הלל לתורת המהרישי. ג'ורג' השלים בעידודו של פול את הקלטת 'האור הפנימי' שלו שהחלה בבומביי. לבסוף, כדי להשלים את ההכנות, נתבקש ג'ון להביא שיר נוסף עבור פסקול הסרט 'צוללת צהובה' והביא שיר נבחני במיוחד - היי בולדוג. בשבועיים הללו בחיי הביטלס בתחילת חודש פברואר 1968, יעסוק הפרק החדש שלו תוכלו להאזין בכל אמצעי ההאזנה שנמצאים בלינק בתגובות. לפרק החדש תוכלו להאזין בכל אמצעי ההאזנה שמצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3   דיזר https://bit.ly/37Bbtje   אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm   קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i   האזנתם? ספרו מה חשבתם על הפרק. תוכלו לכתוב כאן וגם בדף הפרק בספוטיפיי וגם לדרג שם את ביטלמניקס ולהרשם כמנויים. האזנה נעימה!

פרק ראשון בסדרת הפודקאסט 'ארבעה גוונים של לבן' על הביטלס ב-1968 – עכשיו באוויר! 1968 הייתה שנה שבה הביטלס עברו שינויי עומק – אישי ויצירתי – שהשפיעו על הדרך שבה ראו את העולם ואת המוזיקה שלהם. הפרק הראשון בסדרה, מתמקד בחודש ינואר 1968 - חודש מעניין, מורכב ושונה עבור הביטלס: ג'ורג' עבד על פסקול הסרט Wonderwall והקליט את מה שיהיה The Inner Light בבומביי עם מוזיקאים הודים, שיר שהפך לאחת היצירות הייחודיות שנרשם תחת הביטלס. ג'ון התמודד עם מתחים אישיים – מערכת היחסים שלו עם סינת'יה וחידוש הקשר עם אביו פרדי לנון לאחר שנים של נתק. בחודש הזה, הביטלס קידמו את להקת Grapefruit, שג'ון ופול חשבו שתהיה הבטחה גדולה בשוק הפופ הבריטי ולראשונה התנסו שניהם יחד בהפקה. במקביל, ריחפה מעל כולם נסיעתם להודו, צעד ששינה לא רק את חייהם אלא גם את המוזיקה שלהם. על כל הנושאים הללו ועל עוד המון אדבר בפרק הראשון 'האור הפנימי' בסדרה 'ארבעה גוונים של לבן' על הביטלס ב-1968. לפרק החדש תוכלו להאזין בכל אמצעי ההאזנה שמצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3   דיזר https://bit.ly/37Bbtje   אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm   קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i   האזנתם? ספרו מה חשבתם על הפרק. תוכלו לכתוב כאן וגם בדף הפרק בספוטיפיי וגם לדרג שם את ביטלמניקס ולהרשם כמנויים. האזנה נעימה!

לאחר אלבום ה'פלסטיק אונו באנד' המטלטל של ג'ון לנון, זה נראה היה כמו משימה בלתי אפשרית לצור אלבום המשך שיוכל להשתוות לו יצירתית. בפועל ג'ון יצר אלבום המשך שנשמע פנטסטי ומלא חיים ולרוב יש בו גם שירים טובים ומגובשים. אלבום שהתעלה על קודמו בהצלחה ובמכירות, אבל האמירה בו התפזרה לכל הכיוונים ובעיקר השאירה טעם רע כשהיא שיקפה באופן שקשה היה להתעלם ממנו את הריב המתוקשר בין ג'ון ופול בתקופה הזו. האלבום שהוקלט לראשונה באולפני אסקוט החדשים שהקים ג'ון באחוזת טיטנהארסט, רצה להשיג בו הכל: קצת מההצלחה של ג'ורג' עם האלבום המשולש שלו, אמירות פוליטיות שיתכתבו עם הפעילים איתם הוא החל להתרועע, אבל בעיקר להביא לתוכו את פול מקרטני כמו לומר - גם אני יכול לעשות את מה שהוא עושה. ההתכתבות שהחלה באלבום הקודם עם שנת 1968 ותקופת הודו והאלבום הלבן העלתה הילוך והתוצאה היא מישמש של שירים וסגנונות בהפקה נוצצת שדיברו מיד לקהל הרחב שאותו הוא רצה לכבוש. הפרק החדש יעסוק בתקופת צומת הדרכים של ג'ון ב 1971 שהניבה את האלבום הזה והסתיימה בגלות בניו יורק. אתם מוזמנים להאזין לפרק בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo . הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין’. כמו כן תוכלו להאזין לפרק באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אתם מוזמנים לכתוב בתגובות מה חשבתם על הפרק ומה אתם חושבים על שני האלבום. האזנה נעימה!

שבוע חדש, יום ראשון, פרק חדש בפודקאסט ביטלמניקס! הפרק החדש יעסוק בתקופה שבאה אחרי הקלטת האלבום אימג'ן שבו עסקתי בפרק הקודם. ג'ון לנון ויוקו אונו העתיקו את חייהם לניו יורק סיטי. היו סיבות רבות לכך והסיבה העיקרית היתה קיוקו, בתה של יוקו מנישואיה לטוני קוקס שהקפיד להעלם עם קיוקו ולמנוע ממנה להפגש עם אמה. המאבק עבר לבתי המשפט בארה"ב כשטוני ויוקו מגישים בקשות שונות למשמורת על קיוקו ויוקו מקבלת סוף סוף את המשמורת המיוחלת. האם זה היה סוף הפסוק לפרשה הזו? בד בבד ג'ון התחבר לחוגי האקטיבסטים הפוליטים בניו יורק - ג'רי רובין ואבי הופמן, מייסדי ה'ייפיז'. יחד עם המוזיקאי דיויד פיל והלהקה שלו ה'לואר איסט סייד באנד', ג'ון ויוקו החלו לנדוד בין עצרות שונות: ממישגן עבור ג'ון סינקלייר ועד הארלם עבור אסירי כלא ה'אטיקה סטייט'. התוצאה היא שירים סלוגנים, פוליטים שהלכו והתערמו. כשג'ון שמע על להקת פאבים בשם ה'אלפנטס ממורי' הוא נדלק והחליט להקליט אלבום שלם מתוך השירים הפוליטים הללו. על הרקע לאלבום, המעבר של ג'ון ויוקו לניו יורק, האקטיביזים הפוליטי, הקלטת האלבום ועל עוד המון דברים בפרק החדש בביטלמניקס - 'רוקנרול בניו יורק סיטי'. אתם מוזמנים להאזין לפרק בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo . הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין’. כמו כן תוכלו להאזין לפרק באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אתם מוזמנים לכתוב בתגובות מה חשבתם על הפרק ומה אתם חושבים האלבום. האזנה נעימה!

פרק חדש בביטלמניקס – 'משחקי אהבה', הפרק שעוסק באלבום הרביעי בקריירת הסולו של ג'ון לנון. בפרק החדש של ביטלמניקס אני מתעמק באלבום Mind Games של ג'ון לנון. אלבום שנוצר בתקופה מורכבת בחייו של לנון, במיוחד מהפן האישי-זוגי אבל לא רק. איום מוחשי ומהותי היה קיים מצד רשויות ההגירה של ארה"ב שאיימו לגרשו מהמדינה בכל עת. אחרי האפיזודה הפוליטית באלבום Sometimes in New York City, ג'ון הוריד הילוך באקטיביזם הפוליטי שלו ובעזרת עורך הדין ליאון וויילדס, התמקד במאבק לקבל את הגרין קארד הנכסף. כשלון האלבום הפוליטי, הביא אותו לפרישה קצרה מעשיית מוזיקה והתמקדות בקריירה של יוקו. לאט לאט התעורר בו התאבון והמשבר הזוגי ביניהם הביא לכתיבה של שירים אפולוגטים מאוד ששיקפו הן את הבעיות הזוגיות, אבל גם את המשבר עם רשויות ההגירה, את הורדת ההילוך מהאקטיביזם הפוליטי שלא הניב עבורו פרי, את הצד הרוחני של ג'ון שתמיד היה קיים שם אבל הרים שוב את ראשו וכמובן את החיבה הגדולה לרוקנרול הישן והטוב. לסיפור המלא על האלבום Mind Games תוכלו להאזין בפרק החדש שעלה זה עתה להאזנה. הפרק זמין להאזנה בכל פלטפורמות הפודקאסטים. אתם מוזמנים להאזין לפרק בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo . הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין’. כמו כן תוכלו להאזין לפרק באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אתם מוזמנים לכתוב בתגובות מה חשבתם על הפרק ומה אתם חושבים על האלבום מיינד גיימז. האזנה נעימה!

שתי טעויות נעשו בדוקו החדש על הביטלס - Beatles 64 ואלה שתי דמויות המפתח שהיו מעורבות ביצירתו - סקורסזה וג'קסון. דמויות שהפכו לאבן ריחיים על צווארו המסכן של הדוקו וגרמו לציפיות להרקיע שחקים. זה בסך הכל דוקו אוורירי שבא להסביר תופעה שנחשבת לפחות עבורי לאחד מפלאי העת החדשה - הביטלמניה באמריקה. סקורסזה בפרמיירה לסרט לאור היכולות ועבודות העבר הפנומנליות של שני האישים החשובים, אין ספק שכולנו ציפינו ליותר אבל אי אפשר לצור יש מאין. על תקן החומרים שצילם מייקל לינדזי הוג, היו הפעם החומרים של האחים מייזלס שליוו את הביטלס לאורך מסע הכיבוש שלהם את אמריקה (או את הצד המזרחי ליתר דיוק) בפברואר 1964. החומרים הללו מרתקים לעין ערוך, רק שהבעיה היא שהם לא מחדשים כלום לביטלמניקים ותיקים כמונו שכבר צפו בכל פיסת מידע על הלהקה האהובה. האם הסרט הזה בכלל נועד עבורנו הביטלמניקים? לא וכן. הסוגיה שיכולה לעניין כל בן אנוש ואותה הסרט הגיע לחקור היתה רגע אחד בזמן שבו הכל התלכד לכדי קתרזיס נדיר. תהליך ההתחדשות האדיר שהכיל בו רוח נעורים חדשה שהביא איתו הנשיא קנדי, נגדע באיבו. אמריקה ספגה מכה קשה עם הרצחו של הנשיא הצעיר והפופלרי והביטלס התפרצו לדלת פתוחה והתאימו כמו כפפה לואקום שנפער. הנוער האמריקאי ראה ב'אנשי המאדים' האלה מליברפול את המושיעים הגדולים. הביטלס לא היו חפים מחסרונות, אבל הם היו צעירים, רעננים ושונים. שפת ההומור שהם דיברו בה כפי שהם נושמים, הילכה קסם על מי שלא הכיר את העגה הליברפולית בה 'כל אחד חושב שהוא קומיקאי', כפי שאמר ג'ורג' הריסון. הטריילר לסרט החדש מה בכל זאת יכול לעניין את מחנה הביטלמניקים, ששמונה שעות של הסרט גט בק לא מזיזים לנו ואנחנו עוד מתלוננים שזה קצר מדי? הניואנסים הקטנים, כמו למשל, הביטל השקט ג'ורג' שכבר הכיר את אמריקה והתגלה כדמות משעשעת, פטפטנית וכל כך חיה לעומת ג'ון ופול שנראים לעיתים אבודים בכאוס בו הלהקה נמצאת. דבר נוסף הוא שקטעי הצילום של האחים מייזלס כשהם מסודרים ומשובצים בסדר הנכון וההגיוני, מראים את התהליך שעובר על חברי הלהקה הצעירים - בסך הכל בחורים בתחילת שנות העשרים שלהם שנמצאים בעין הסערה כשלא בטוח שהם מבינים האם הם זכאים לתופעות יוצאות מגדר הרגיל הללו. מולם אנו חוזים במעריצות שהפכו את חברי הביטלס לדמויות להם צריך לסגוד עם טקסי פולחן שלא מביישים. הנערות הללו לא יכולות להכיל את מה שמתחולל בתוכן והם משחררים צעקות, צווחות ומאבדות עשתונות. תופעות שהוריהם לא יכולים להבין ומציירות את הביטלס בעיניהם כדמונים ומוקצים מחמת מיאוס, למרות המוזיקה הנפלאה שהם מייצרים. במידה מסויימת, הסרט A Hard Days Night לקח את אירועי אמריקה וניסה לשחזר אותם לתוך סרט עלילתי על סף הדוקומנטרי. האלבום משירי הסרט הדבר בו הצטיין הסרט מבחינתי, היה לשים את האירועים והצילומים על ציר הזמן ובעזרת בחירת הראיונות השונים, חלקם ישנים חלקם חדשים, לנסות ולהסביר מה בדיוק היה שם, ללא כל הסברים ורבלים נוספים - פשוט להיות שם. כדי להיות שם אנחנו צריכים להיות חלק מההופעה המכוננת שהתרחשה בוושינגטון ולכן הפוקוס והמשקל של עבודת הסאונד והווידאו הושמו שם. לשמחתי אף אחד לא נפל לקיטש של לצבוע אותם כדי לעשות אותם ראליסטים יותר ולמרות שהם בשחור ולבן, הרגשתי לרגעים שאני שם, צופה בביטלס ומבין לרגעים את ההתלהבות הגדולה ששררה שם בזמן אמת ויכול מאוד להיות שגם אני הייתי משחרר איזו צווחה. כביטלמניק, השיפורים הללו שאנחנו כבר יודעים שיש את היכולות לעשות אותם והרבה, היו קמצניים מאוד. תוספת של עוד שעה היתה מכבידה על שאר הצופים אבל מיטיבה עם הסרט ומאפשרת להשלים בו חוסרים: עוד על החודשים שקדמו לסגירת הדיל של סיד ברנשטיין מול בריאן, עוד הרבה מההופעה בוושינגטון ומאחורי הקלעים של התכנית של אד סאליבן, נושא שנגעו בו כלאחר יד. הביטלס יחד עם אד סאליבן החסרון הגדול של הסרט הוא הנסיון לרצות את שתי המחנות. בדרך כלל זה לא עובד טוב במיוחד כשמחנה אחד לעולם ישווה סרט שפיטר ג'קסון מעורב בו ועולה בדיסני פלוס ל'גט בק' הפנומנלי שציין בדיוק שלוש שנים לצאתו. באופן מוזר מאוד, אני יצאתי מהסרט הזה שחגג 60 שנה לכיבוש הביטלס את אמריקה לא מאוכזב מאוד ועם עוד הבנה ועוד תובנות לגבי השאלה איך קורה שלהקה בריטית מצליחה לכבוש בסערה את אמריקה.

אני אורי ויש לי בעיה עם סרטי ביטלס עלילתיים וכנראה שום דבר לא יספק אותי או יהיה מספיק טוב עבורי. עכשיו כשזה זז מהדרך אפשר להתחיל. הסרט נפתח באופן נהדר עם הסצנה המכריעה בחייו של בריאן - הוא נמצא בקאברן בתשעה בנובמבר 1961 (לפני 63 שנה עוד מעט), הביטלס על הבמה מבצעים את Some Other Guy ומשם הסרט חוזר אחורה. הטריילר הרשמי לסרט במשך כמעט שעתיים הסרט מקפיד ללכת באופן כרונולוגי בין מהלך השנים מסוף שנות החמישים ועד ל 1967 עם כיתוב מעבר כדי שלא נפספס כדי להדגיש עד כמה קצרים היו חייו של בריאן. לדעתי זו הפעם הראשונה שנעשה סרט שכזה על חייו של בריאן. במידה מסוימת הדמות של 'אפי' (מגולם על ידי ג'ייקוב פורצ'ן-לויד שעשה עבודה לא רעה) היתה חידתית - מצד אחד מנוגדת לדמות הצעירה והמשוחררת של חברי הביטלס אבל גם דמות שיכולה לצאת מהכלים באופן לא צפוי. הביטלס היו כל כך קיימים בחייו הקצרים שזו משימה בלתי אפשרית לא לכרוך אותם יחד בסרט שכזה והם אכן נוכחים בו מאוד ובמידה מסוימת בריאן חי דרכם. בסרט נעשה משהו חכם עם איזון נוכחות הביטלס בחייו עם המקבילה הנשית שלהם מבחינתו של בריאן - סילה בלק. זה לא סרט גרוע אבל זה גם לא סרט נהדר. אני מודה שמדי פעם יש חורים בעלילה ויש לא מעט סצנות שלא התרגמו היטב ולא עברו את 'מסך הקולנוע' באופן משכנע. למשל התנגדותו של הארי, אביו של בריאן לאורח חייו וללהקה שהוא רוצה לנהל או עד כמה באמת היה בריאן אובססיבי לנהל את הלהקה שהוא ראה מופיעה בקאברן ומה הוא באמת הרגיש כלפי ג'ון - החופשה המשותפת בספרד חסרה בסרט ולדעתי היתה מרכיב חשוב בסיפור של בריאן וגם הסוף נשאר מעורפל עבור מי שלא מכיר את הסיפור - בריאן יוצא מאולפני EMI וחוצה את מעבר החצייה המפורסם ומופיע כיתוב שמסביר מה קרה. אחד הכלים הקולנועיים שנעשה בהם שימוש בסרט הם פאוזות בהם בריאן צועד קדימה כשמאחוריו 'מוקרנים' אירועים שונים שקרו בתקופה ולא תורגמו לסצנות בסרט – למשל הופעות חשובות, המשבר סביב ישו וכו'. דמותו של בריאן עומדת ומספרת באופן כמעט קומי לפעמים, על מה שאירע באירועים הללו. זה רעיון לא רע כדי לסגור פערים בסרט שלא ממש רוצים להכנס אליהם. לפעמים זה עבד לפעמים זה עיצבן. שיטה נוספת שנעשה בה שימוש היא לשנות מעט את העלילה כדי להתגבר על בעיות חלקן טכניות – דיז גילספי, המאהב של בריאן שניסה בסופו של דבר לסחוט אותו ובגללו הוא לא היה נוכח בהופעה האחרונה של הביטלס בסן פרנסיסקו. שמו של דיז גילספי שונה מטעמים לא ברורים, אולי חוסר רשות לכלול אותו בסרט ונוצרה דמות פיקטיבית בשם ג'ון אלינגטון. הביצוע של Money בהופעת הואראייטי המלכותית לאחר הנאום הציני של ג'ון על התכשיטים, במקום את twist and shout כי אולי זה התאים לסצנה ואולי נאסר להשמיע את השיר המקורי. זה מוביל לעובדה המצערת שלא ניתנה רשות להשמיע שום שיר של הביטלס בסרט. משהו שיכול היה להקפיץ את הסרט למעלה בכמה רמות. במקום זה ישנו ביצוע מלא ותמוהה של בסה ממוצ'ו כשהביטלס נמצאים בסשן הראשון שלהם באולפני EMI (כשג'ורג' מרטין יורד מחדר הבקרה כדי לדבר עם חברי הלהקה כשפועל הוא לא היה בהקלטה הזו). השוואה בין הצילום המקורי לסצנה בסרט זה הזמן לדבר על דמויות הביטלס שלוהקו. ברוב הזמן הם נראים כליהוק לא מתאים. ג'ון נמוך מדי ונטול כריזמה, ג'ורג' נראה כמו חיקוי של עצמו ורינגו, איפה להתחיל? אחד הליהקים הטובים הוא דווקא של פיט בסט שמצליח להעביר את השונות הגדולה שלו משאר חברי הלהקה ופול מקרטני שלעיתים נראה דומה באופן חריג. אז כן, יש בו בסרט כשלים וגם רגעים נחמדים: למשל אחת הסצנות היפות שנתקעה לי בראש היא של הביטלס עם פיט בסט עומדים על הבמה בקאברן, לבושים בחליפות ובריאן מנסה ללמד אותם את הקידה המפורסמת. סצנה נהדרת, אנושית ויפה. לסיכום, אחרי הסדרה שעשיתי השנה בביטלמניקס על חייו של בריאן, זה לא הסרט שרציתי על בריאן, אבל צריך גם להבין שזה על גבול הבלתי אפשרי לעשות את התרגום הזה למסך הגדול באופן שיצליח להעביר את רוח הדברים וירצה את מעריצי הביטלס. אפשר להניח אותו ליד סרטים כמו Backbeat (שאני די מחבב) שסיפר את סיפורו של סטיוארט סאטקליף, ו Nowhere Boy שסיפר באופן יפה על היחסים בין ג'ון הצעיר לאימו ג'וליה. האם אפשר היה לעשות טוב יותר? אני בטוח שכן. זה נראה שההפקה הארוכה של הסרט שהחלה עוד בשנות הקורונה גבתה את המחירים והרצון היה כבר 'לגמור' עם זה. האם זו צפייה נחמדה לחובבי ומעריצי הביטלס – כן, אבל תצפו למצוא את עצמכם צועקים מדי פעם – 'זה לא היה ככה!'. האם הסרט מתאים גם למי שלא מכיר את הסיפור של הביטלס – נראה שהוא בהחלט מכוון לקהל היעד הזה ואני בסדר עם זה. זה סיפור קטן ויפה שצריך להיות מסופר. סיפור על בחור צעיר עם נטיות מיניות שונות ושאיפות אחרות, שרצה להתעלות מעל הגורל שנקבע עבורו וסלל עבורו מסלול יחודי ויצר על הדרך תופעה ייחודית ששינתה את העולם. מילה לבמאי סם מנדז שאמור לביים ארבעה סרטים על הביטלס שמיועדים יותר להארד קור ביטלמניקים ונכון לעכשיו אמורים לראות אור ב 2028 – לא ככה בבקשה. תודה. להאזנה לכל פרקי הסדרה על בריאן אפשטיין בביטלמניקס

טרם שזף אור השמש את עטיפת האלבום Pipes of Peace ומקרטני כבר היה בדבר הבא. אין כאן פלא גדול. זו מתודת עבודה שדיי מאפיינת אותו לאורך השנים. אז מה היה אותו הפרויקט הבא? למען האמת זה היה רעיון ישן יחסית. כבר מ 1979 השתעשע מקרטני עם תסריט לסרט טלוויזיה. הוא אפילו הגדיל ושכר את התסריטאי וילי ראסל כדי לכתוב תסריט לסרט שיבליט את המוסיקה שלו. ראסל הגיש לו את התסריט אבל פול לא התרצה. עוד ועוד תסריטים שהוגשו לו הביאו אותו למסקנה הבלתי נמנעת, לפחות מצדו. הוא צריך להיות זה שיכתוב את התסריט. הרעיון המקורי שעיקרו היה סרט טלוויזיה שידגיש את עבודתו לאורך השנים, סטייל ‘ג’יימס פול מקרטני’ שנעשה בכפייה, הלך והשתנה והתוצאה הפכה לסרט באורך מלא בשם ‘מסור דרישת שלום לרחוב ברוד’. מהיכן בכלל שאב מקרטני את השם המוזר עבור הפרויקט הזה? ב 1904 העלה ג’ורג’ מ. כהן מחזמר בשם Little Johnny Jones שעלה לראשונה בתאטרון ברודווי. בנוסף הוא כתב שיר שהופיע במחזה: Give My Regards To Broadway – ‘מסור דרישת שלום לברודווי’. באופן דו משמעי דרישת השלום של מקרטני לרחוב ברוד הלונדוני – רובע שנמנה בין כמה עתיקים מאוד בלונדון, התכתב עם העבר הרחוק האנגלי שבא לביטוי ביתר שאת בקטע הקלאסי ‘חלומה של אלינור’. הבחירה הזו בשיר מתוך מחזמר ברודווי הסבירה את כוונותיו של פול בפרויקט הזה. חישבו על מחזמר שמצדיע לשיריו של מקרטני כמו למשל ‘מאמא מיה’ שמצדיע לשירי ABBA או We Will Rock You שמצדיע לשירי Queen. למקרטני לא הייתה סבלנות להמתין לשלב הזה בקריירה שלו שבו יצדיעו לו. לאחר למעלה מ 20 שנה בביזנס ולאחר שהיה חבר בשתי להקות מוצלחות מאוד, הוא שיווע להצדעה ולהכרה הזו ושיווע לאהדת הקהל כפרסונל. בנקודה הזו בקריירה, התחושה היתה של איבוד דרך. הצדעה לעבר הייתה דרכו גם לאתחל את הקריירה שלו מחדש. מה יכול להיות טוב יותר ממחזמר שיאדיר את שמו ויביא את מיטב הקלאסיקות שלו מהעבר הרחוק והקרוב בעיבודים מחודשים? מחזמר שירוץ בכל העולם על גבי במה בוודאי היה קשה יותר לתפעול ויקר. הרבה יותר אפקטיבי היה לעשות זאת בעזרת סרט שיוצג על גבי האקרנים ברחבי תבל, כמו לייב בפייסבוק רק של שנות השמונים. באופן כללי מקרטני העריץ את המדיום הקולנועי. ב 1967 הוא רתם את הביטלס לעשות סרט טלוויזיה עבור ה BBC בשם ‘מסע הקסם המסתורי’ שהקדים את זמנו ויש האומרים שהוא עדיין מקדים. אני מחבב אותו מאוד. הניסיון השני לעשות סרט והפעם דרך במאי ידוע בשם מייקל לינדזי הוג, לא היה מהפרויקטים המוצלחים שיכול לזקוף מקרטני לטובתו. הוא הסתיים במפח נפש של כל הצדדים המעורבים והכוונה היא כמובן למה שהפך להיות לאחר גלגולים הסרט Let It Be שבין היתר גם קבר סופית את הביטלס. סרט הופעה בשם ‘ברוס מקמאוס’ שהיה אמור להיות מעין שילוב חדשני של אנימציה יחד עם מסע ההופעות הנהדר של ווינגז הטריים באירופה (‘ווינגז אובר יורופ’) נגנז. אם אני הייתי מקרטני לא הייתי שש לעשות פרויקט שכזה ונכנס להרפתקה שהמזל הרע רודף אותה כשמדובר בו. לרוע מזלו הוא הלך על זה והמזל הרע המשיך להכות, כי זה מה שמזל רע יודע לעשות. בסוף 1982, מקרטני נכנס לעניין בכל מאודו. על הפרק – הקלטת השירים הישנים מחדש. מקרטני למעשה קיווה להקליט הכל תוך כדי הצילומים עצמם, אבל ג’ורג’ מרטין היה זהיר יותר והציע שהם יקליטו את הרוב מראש באולפן. יצא שהפסקול של הסרט מכיל קטעים מעורבים. חלק מהשירים מכלים קטעים שהוקלטו באולפן יחד עם קטעים שהוקלטו על סט הצילום. הקלאסיקות שכתב פול עבור הביטלס כמו למשל Yesterday , Here There and Everywhere , הוקלטו מחדש בעזרת ליוויים תזמורתיים ובנוסף, שלושה שירים נוספים שהוקלטו, לא צלחו את האלבום והסרט: Hey Jude שהיה להיט המנוני ענק של הביטלס ואחד הקלאסיקות הגדולות של מקרטני בכל פרמטר, Martha My Dear שלא הושלם כלל עקב אי שביעות רצונו של פול מעבודת הפסנתר שלו ו The Fool on the Hill . כולם בטח יראו אור בגרסת הארכיב קולקשן שתצא ברבות השנים. בנוסף לקלאסיקות הביטלסיות, הקליט מקרטני ‘קלאסיקות’ שלו מתקופת ווינגז אנד ביונד. לדעתי הוא ראה את השירים שנכנסו ל Tug of War ו Pipes of Peace כשאריות ווינגז ולכן זה היה מעין סיכום של פועלו בשתי הלהקות. השירים Silly Love Songs, Wanderlust, Ballroom Dancing ו So Bad עברו את המשוכה ונכנסו לאלבום ולסרט. Band on the run הוקלט אך הוחלט לא לעשות בו שימוש. במקום, הושמעה בסרט הגרסה המקורית. אין לי הרבה מה לומר על ה’חידושים’ הללו של מקרטני לעצמו. הרעיון נחמד, אבל לא יותר מזה. לטעמי שום מעריץ ממוצע של מקרטני שרכש ב 1983 את אלבומי הביטלס ואת אלבומי הסולו, לא התאווה לגרסאות מחודשות לאותם רגעי הקסם ההם. מה גם שהעיבודים לא מסעירים כלל וכלל ולמעט רגעים בודדים (למשל ‘הדרך הארוכה המתפתלת’ בעיבוד מעט ג’אזי שכולל סקסופון), הם נאמנים למקור בדיוק מטריד שאין לו סיכוי אלא להיות חיוור ליד הגרסאות המקוריות. אני לא יודע מה עבר בראשו של מקרטני, אבל אני מניח שתאוות הקולנוע הכשירה את השרץ. בכל זאת, ואני מפתיע את עצמי באמירה, האלבום הוא לא טוטאלוסט מוחלט. במהלך העבודה שנמשכה און אנד אוף עד ליולי 1984, הקליט מקרטני בין היתר גם כמה קטעים חדשים. אחד הניצוצות באלבום הוא Not a Such a Bad Boy .זה רוקר חמוד מאוד שהוקלט באולפני ‘אייר’ בתחילת 1983 והיופי שלו היה בחזרה לשורשים של להקת רוק קטנה ואפקטיבית. הקטע הוקלט ללא שום אוברדאבים כשמקרטני ניגן בעמדתו הטבעית – הבס, רינגו התגייס לעמדת התופים, דייב אדמונדז וכריס ספדינג על גיטרות, ג’ודי לינדסקוט הנהדרת על כלי הקשה ולינדה על קלידים וקולות. זה קטע אנרגטי יחסית להלך הרוח המנומנם של האלבום ובסרט עצמו הוא מוצג באחת הסצנות האהובות עליי – החזרה של הלהקה. זו לא תהיה נקודת האור האחרונה בפרויקט הזה. הנה הזדמנות מעולה לדבר מעט על עלילת הסרט שמערבת בה קצת מכל דבר. באופן אוטוביוגרפי הסרט מנציח יום בחייו של מקרטני. זה מעין סיקוול ל’לילה של יום מפרך’ האגדי כשבסרט החדש מגלם מקרטני את עצמו כמוסיקאי המצליח והשקול שהוא ולכן תופעות ההערצה שנרא בסרטם של הביטלס לא היו על הפרק. כדי להוסיף עניין ולהכניס עלילה כתב מקרטני סיפור שמזכיר במעט את סרטם השני של הביטלס. בסיפור, המאסטרים עליהם הוא עמל עבור אלבומו הבא נגנבים על ידי הארי, עובד חברה בעל עבר פלילי (רעיון שהגיע אולי משוד הקלטות האמיתי שעבר בניגריה ב 1973). אנשי העסקים הציבו למקרטני אולטימטום. להשיג את ההקלטות עד חצות אחרת הם ישתלטו על החברה. בין לבין במהלך היום הקריטי הזה, מנהל מקרטני סדר יום מלא. הקלטות, חזרות וצילום קליפים מושקעים כמו למשל לזה עבור Ballroom Dancing שקיבל טיפול מחזמרי שלא מבייש. ההשקעה ניכרת גם ב’צילום הקליפ’ עתיר האיפור עבור Silly Love Song. ההרגשה לכל אורכו של הסרט היא שפול ניסה למצב את עצמו ככוכב בסקאלה של העידן החדש. עידן שבו קליפ של מייקל ג’קסון הוא יצירת אמנות בפני עצמה. בה בעת הוא גם מפלרטט עם הסקאלה הקלאסית שמייצג ג’ורג’ מרטין. לראייה, קטע קלאסי שלם שכתב פול בשם ‘חלומה של אלינור’ שהיווה הצדעה לבריטניה הישנה, הפך למעין סרט קטן בתוך הסרט הגדול. אני מאמין שהדיסוננס הפנימי הזה סער והתחולל בנפשו. כיום לאחר כך וכך שנים אני סלחני יותר לסרט. עבורי כיום זהו יותר סרט דוקומנטרי מאשר סרט עלילתי. הוא מצליח באופן מוזר כלשהו לתפוס את הרגע של אקס ביטל מצליח בתחילת שנות השמונים ולהעביר את השינוי מהימים של הביטלמניה עשרים שנה קודם לכן ועד לתקופה העכשווית. בכך אפשר לרשום לו הצלחה. את סופו של הסרט לא אגלה לטובת מי שעדיין ירצו לצפות בו, אבל כן אגלה שרבים וטובים השתתפו בו כמו למשל רינגו ורעייתו השחקנית ברברה באך, ג’ורג’ מרטין ולינדה כמובן. חזרה לתחילת 1983 באולפני ‘אייר’. שיר נוסף שהקליטו הגברדיה המכובדת היה No Values. מקרטני סיפר סיפור מוזר לגביו ועל התהליך הדומה שעבר לזה שעבר Yesterday . הוא סיפר שלילה אחד בשלהי שנות השבעים הוא פשוט חלם אותו וכדי להוסיף עניין, הפעם הוא סיפר שחלם שהרולינג סטונס ביצעו אותו. הוא הוסיף שהוא הלך ובדק האם יש לסטונס יש שיר כזה והוסיף בבדיחות הדעת: “ לא סיפרתי למיק ג’אגר כי הוא בטח היה רוצה את זכויות היוצרים “. כשהוא בטוח שזה שיר מקורי שלו, אץ רץ פול לאולפן והקליט דמו. במהלך אוקטובר 1980 הוא הספיק לעשות עליו חזרות עם ווינגז ואפשר להתבלבל ולחשוב שהוא של ווינגז המוקדמים. גם הוא מופיע בסצנת החזרות הנהדרת של הלהקה בסרט. באוקטובר 1983 יצא האלבום Pipes of Peace ולא התקבל בחיבוק חם כמו קודמו Tug of War . כך נכתב עליו ברולינג סטון שטרח להעניק לו דירוג של 2 כוכבים: “ מתחת לכל העיבוד המשוכלל וההפקה הנוצצת באלבום, ישנו אדם צנוע ששומר על חיבה ואפילו התלהבות עם המון פולק פשוט. אבל ברוב הזמן הוא מנסה כל כך להיות אדם ממוצע כך שהוא מתפתל על מנת לעשות מוסיקה מתחת לממוצע. האלבום מבלבל קלות בפשטות שלו ובגדול הוא מקרטני בינוני “. אני יכול להסכים ולהבין את מה שכתב הרולינג סטון. זה בדיוק מה שעשה מקרטני בשנות השמונים שלו. בשם ‘מציאת החן’ בעיניי הקהל הוא הפך את האלבומים שלו לממוצעים מאוד ואת האלבום הבא לבלתי נסבל במיוחד.’פייפס’ הגיע ‘רק’ למקום הרביעי בבריטניה והרבה פחות מזה בארה”ב אליה כיוון מקרטני בשיתוף הפעולה עם הכוכב מייקל ג’קסון. לא מצב רצוי כלל וכלל. בסוף 1983, הגיע מקרטני בגפו לאולפני ‘אייר’ כדי להמשיך ולעבוד על פס הקול עבור הסרט. על הפרק היו הקלטות לקטעים שישמשו כמוסיקת רקע בסרט. אחד מהם היה Corridor Music והאמת שאין בו יותר מדי. זה ריף גיטרה זניח במיוחד. הנה הוא כפי שהוא מופיע באלבום, צמוד ל Good Day Sunshine : כתבתי שזהו סרט ביוגרפי ולכן ההצדעה של פול לאביו בסרט אינה מפתיעה כלל וכלל. בסופו של הסרט מבקר פול דמות בשם ‘ג’ים’ וברקע מתנגן לו קטע ג’אזי שנדמה שהוא ישן, אבל הוא מחווה קטע חדש שכתב מקרטני לאביו בשם Goodnight Princess . ההצדעה הזו לאביו ולמוסיקה של שנות ה 20 ו ה 30 יפה מצד אחד אבל תלושה והופכת את הסרט למישמש אחד גדול. בסוף 1983 הקטע הוקלט באולפני ‘אייר’ בעזרת נגני ג’אז אותנטים ולמעשה פול אינו מנגן בו כלל וכלל. במהלך החודשים הקרובים העבודה על הסרט נמשכה ולקראת סיומו הרגיש פול שחסר לו משהו. היה חסר לו שיר שיתכתב באופן מובהק עם הסרט וישמש כשיר הנושא שלו. הוא ניסה לכתוב שיר בשם Give My Regards to Broad Street אבל נכנע. המילים לא הסתדרו לו יחדיו. את No More Lonely Nights הוא כתב כבלדת פסנתר מקרטנית טיפוסית – כאילו שהוא ניסה לכתוב קלאסיקת ביטלס. האמת? ממש הצליח לו. ההקלטה לשיר לקחה חלק באולפני אלסטרי שם צולם הסרט. פול הזמין שני מכרים שלו להקלטה. הרבי פלאוורז על מנת שינגן על הבס ואת דיוויד גילמור (יש צורך להציג?) בעמדת הגיטרה. גילמור ניגן גם ב’רוקסטרה’ עבור ‘בחזרה לביצה’. כך סיפר גילמור על החוויה: “ זו היתה חוויה מדהימה לעבוד על השיר עם פול. בסשן של 3 שעות למדנו את השיר והקלטנו אותו. פול ניגן על פסנתר ושר בלייב ואני ניגנתי את סולו הגיטרה .זהו. באנג “. זו בהחלט נקודת האור הענקית עבורי באלבום הזה. ישנם שירים ששוים ערך לאלבום שלם ובמקרה הזה זה בולט במיוחד. זה שיר נפלא בביצוע מדהים מכל בחינה אפשרית ופתיחה מצויינת לאלבום שנותנת ניצוץ תקווה שכבה דיי מהר. הנה הקטע מסוף הסרט בו מבצע מקרטני את השיר הנפלא הזה: רמז לבעיות ולרוח הרעה שתנשב באלבום הבא אפשר למצוא בדבר האחרון שעשה מקרטני עבור פסקול הסרט. הוא שב לאולפני ‘אייר’ וייצר את גרסת ה’פלייאאוט’ עבור הבלדה הנפלאה שלו. למעשה חברת ההפקה של הסרט היא זו שלחצה וביקשה את הקטע עבור כתוביות הסיום ולכן מקרטני עבד עליו בחופזה. הוא הקליט את כל הכלים לבדו מלבד שורה של נגני כלי נשיפה שהוזמנו לאולפן. התוצר הראשון של הפרויקט שהשתחרר היה גם הטוב ביותר לטעמי. בספטמבר 1984, הבלדה הנפלאה ‘לא עוד לילות בודדים’ יצאה כסינגל שהכיל בו את שתי הגרסאות. הסינגל כבש את המקום השני במצעד הסינגלים בבריטניה. באוקטובר השתחרר הסרט לאקרנים יחד עם פס הקול והדיעות היו חלוקות. פס הקול המסקרן זינק למקום הראשון אבל הביקורות על הסרט היו קטלניות. אם ‘פייפס’ קיבל 2 כוכבים, הסרט קיבל מעיתון אמריקאי כוכב אחד ואת המחמאה המבזה: no movie . העיתון המשיך וסיכם: “ הקטעים המתאמצים בסרט הם גם הגרועים ביותר “. כרזה שמפרסמת את הסרט החדש לסיכום. אני לא נוהג להאזין לפסקול הזה כמעט בכלל ולמרות זאת, בימים האחרונים הצלחתי להפתעתי פה ושם אפילו להנות ממנו קלות. לעומת זאת הבלדה הנפלאה, שוות ערך האלבום, תככב אצלי בכל פלייליסט של מקרטני. מזלו הגדול של האלבום הזה, הוא שאחריו בא אחד גרוע ממש. מכיוון שאני יודע שהדעות מאוד חלוקות לגבי הפרויקט הזה של מקרטני, מעניין אותי לדעת. מה אתם חושבים על פס הקול והסרט? שתפו בתגובות.

התרגשות גדולה! הפרק האחרון בסדרה על 'מסע הקסם המסתורי' של הביטלס עלה להאזנה בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים. פרק 7 בסדרה, יסגור סופית את התקופה הקצרה של הביטלס שבה לאחר מותו של בריאן, הם הימרו על פרויקט שונה מאוד ממה שהם עשו עד כה. בפרק הזה כל הקצוות יתחברו יחדיו: סינגל חדש וראשון לביטלס מאז מותו של בריאן, הסרט 'המג'יקל מיסטרי טור' יגיע לקו הסיום וישודר בטלוויזיה וחברת Apple Corps קרמה עור וגידים והוקמה כשהביטלס התפזרו איתה לכל עבר ומינו את מקורביהם למנהלים בה. בפרק הזה מתארח אלי פיכמן האחד והיחיד, אספן התקליטים המקסים ומומחה לתקליטי הביטלס בעל אוסף תקליטי הביטלס הישראלי המושלם. אלי הגיע לשוחח איתי על הוצאות התקליטים הישראליות עבור תקליטי הביטלס ובהתמקדות בהוצאות הייחודיות עבור פרויקט 'מסע הקסם המסתורי'. אני מזהיר מראש, זו שיחה מרתקת מאוד. לפרק החדש תוכלו להאזין בכל אמצעי ההאזנה שמצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3   דיזר https://bit.ly/37Bbtje   אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm   קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i   האזנתם? ספרו מה חשבתם על הפרק. תוכלו לכתוב כאן וגם בדף הפרק בספוטיפיי וגם לדרג שם את ביטלמניקס ולהרשם כמנויים. האזנה נעימה!

פרק חדש בביטלמניקס! פרק 110 שהוא פרק 5 בסדרה על מסע הקסם המסתורי של הביטלס. בפרק החדש נשמע על צד אחר של הביטלס. צד שהוציא מהביטלס את אותו האוונגרד שהתגלה להם במהלך שנת 1966 ותחילתה של 1967. זו לא היתה הפעם הראשונה בה שולבו בסרטים של הביטלס יצירות שלא היו קשורות באופן ישיר למוזיקה של הביטלס אלא נעשו על מנת להדגיש סצנות בסרטים, אבל הפעם לצד השירים ה'רגילים' בסרט, הקליטו הביטלס בעצמם את אותן יצירות קטנות ושונות. חלקן נכנס לסרט עליו הם עמלו וחלקם נשאר בחוץ: קטעים שקיבלו שמות מוזרים ברוח הפרויקט המוזר הזה: 'מסע אווירי אינסטרומנטלי' - יצירה אוונגרדית ארוכה ממנה זוקק הקטע Flying, 'החלום של ג'סי' שליווה את אחת הסצנות המפורסמות מהסרט, ו'האקורדיון הפראי של שירלי' שאמור היה ללוות את 'החלום של נאט', סצנה שצולמה ונגנזה בסופו של דבר. בנוסף שולבה בסרט מוזיקה נוספת אותה הביטלס לא יצרו אבל חלקה היה עיבודים שונים למוזיקה שלהם וחלקה שימש כחיזוק לסצנות המוזרות. ב Incidental music עבור הסרט 'מסע הקסם המסתורי' יעסוק הפרק החדש לו תוכלו להאזין בכל אמצעי ההאזנה שמצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3   דיזר https://bit.ly/37Bbtje   אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm   קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i   אשמח מאוד אם תעקבו ותדרגו את הפודקאסט ביטלמניקס בספוטיפיי, תוכלו גם לכתוב שם את המחשבות שלכןם על הפרק החדש ולענות לסקר בנושא. אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. כמו כן תוכלו לכתוב כאן בתגובות מה חשבתם על הפרק החדש. האזנה נעימה!

פרק חדש דנדש בפודקאסט ביטלמניקס - פרק 4 בסדרה על פרויקט מסע הקסם המסתורי של הביטלס. הפעם זה הפרק של ג'ורג'. זו היתה תקופת ביניים מוזרה עבור ג'ורג'. האלבום סרג'נט פפר השאיר אותו כשהוא חצוי לגבי הביטלס, מעמדו ככותב שירים היה לוט בערפל והוא היה רגל פה רגל שם בין העולם המערבי לזה המזרחי. קביעת היתד בפפר עם Within You Without You היתה צעד אחד בכיוון שג'ורג' רצה לצעוד אליו. לאחר סיום ההקלטות הוא הלך ושקע במה שלמד במסע להודו בשנה הקודמת. בהזדמנות הראשונה הוא טס יחד עם פאטי, מג'יק אלכס וניל אספינל לחוף המערבי של ארצות הברית כדי לגמול טובה לראבי שאנקר ולצפות בו מופיע. הביקור בלוס אנג'לס וסן פרנסיסקו חידד לו עד כמה הכיוון הפסיכדלי של הביטלס לא היה עבורו. הוא כתב שיר שנראה שבפשטות היה על איחור של דרק טיילור להגיע לבית ששכרו בני הזוג ב LA, אבל זה היה שיר קינה על תקופה שהסתיימה ועל דור מבולבל שריחף בחלל ללא שום מטרה. במידה מסויימת השיר Blue Jay Way היה אנטיתזה לפרויקט שהגה פול - מסע הקסם המסתורי וראה בו את איבוד דרכה של הלהקה במיוחד עכשיו לאחר מותו של בריאן אפשטיין ולכן מה יותר טוב מלשלב אותו בפרויקט הזה? על התקופה של ג'ורג' לאחר סרג'נט פפר, כתיבת והקלטת השיר החדש Blue Jay Way ועל עוד המון בפרק החדש שעלה להאזנה זה עתה לשרתי הפודקאסטים השונים שמצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3   גוגל   https://bit.ly/3lrFAjs     דיזר https://bit.ly/37Bbtje   אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm   קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i   אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אשמח מאוד אם תדרגו את הפודקאסט ביטלמניקס בספוטיפיי, תשאירו שם את המחשבות שלכןם על הפרק החדש, תענו לסקר ותעקבו אחר הפודקאסט כדי לקבל התראות לפרקים חדשים. כמו כן תוכלו לכתוב כאן בתגובות מה חשבתם על הפרק החדש. האזנה נעימה!

אם הסרט 'גט בק' של הבמאי פיטר ג'קסון ריגש אתכם ונחשב לפרויקט שאפתני מאוד, מה תאמרו אם למשל יעשו 4 סרטים על הביטלס וכל סרט יביא את נקודת המבט של ביטל אחד? תתרגלו לשם החדש בעסקי הביטלס - הבמאי המוערך, זוכה האוסקר סם מנדס ('אמריקן ביוטי', 'רבולושנרי רואד, '1917'', 'ג'יימס בונד'). מנדס וחברת ההפקות שלו קיבלו לראשונה זכויות מלאות ליצירת ארבעת הסרטים מחברת Apple Corps Ltd ואת ברכתם של כל נציגי הביטלס - פול מקרטני, רינגו סטאר ומשפחותיהם של ג'ון לנון וג'ורג' הריסון. כשמדובר בסרטי קולנוע על הביטלס זו משימה מורכבת וקשה גם כך אבל הפעם זה פרויקט שאפתני ביותר. הרעיון של מנדס הוא לספר את סיפור הביטלס בארבעה סרטים מתוסרטים המסופרים מארבע נקודות מבט שונות אבל יוצרים סיפור אחד על הביטלס. הפרויקט האדיר הזה יקרה בשיתוף חברת סוני ומתוארך כרגע ל 2027. חוץ מזה שזו נראית לי כמו משימה בלתי אפשרית, אני מחכה לזה כבר בקוצר רוח! לכבוד ההצהרה המסקרנת, התארחתי בתכנית 'פומו' של שני נחשוני המקסימה בערוץ רלוונט - Relevant  לשיחה כיפית ומעניינת על הסרטים החדשים שמתוכננים על הביטלס.