פרק חדש בביטלמניקס – עכשיו באוויר! ברוכים הבאים לפרק העשירי בסדרה "ארבעה גוונים של לבן", סדרה שעוברת יחד עם הביטלס את שנת 1968 המתאגרת שלהם שכוללת בה את האלבום הלבן הכפול. הפעם, זהו הפרק של ג’ורג’. בפרק הזה ננסה יחד להבין את הקונפליקטים שג’ורג’ הריסון חווה במהלך העבודה על האלבום הלבן. בדרך מהודו ללונדון, ג'ורג' עבר תהליך חזרה על הגיטרה ואל חיק המערב. נדבר על השיר המייצג של התקופה הזו, While My Guitar Gently Weeps - שיר המופת הראשון של ג'ורג'. נלווה אותו בפרק מהפריטה האקוסטית בהקלטות האישר דמוז ועד ל'להבה' החשמלית באולפן. אדבר על איך הוא נולד מתוך צמד מילים אקראי, למה הוא כמעט נשאר שיר אקוסטי מצומצם, ואיך אריק קלפטון מצא את עצמו לפתע חלק מהביטלס. בפרק אדבר גם על קטע נוסף של ג'ורג' מהתקופה הזו, Not Guilty, השיר החריף והחבוי שג'ורג' כתב מתוך תסכול, על מקומו בלהקה ועל השליטה של לנון ומקרטני. שיר שהוא כתב אישום שקט, מלא כאב, שהוקלט כמעט עד הסוף – אבל נותר מחוץ לאלבום. שני שירים שונים, שנולדו מאותו הצורך – להישמע. להיראות. להיות. הפרק החדש מחכה לכם בשלל אמצעי האזנה לפודקאסטים שמצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3   דיזר https://bit.ly/37Bbtje   אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm   קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i   📘הספר החדש שלי "הביטלס המהפכניים", זמין באתר נטבוק – לינק לרכישה . האזנה נעימה! 🎧 ספרו לי מה חשבתם על הפרק החדש! שתפו בתגובות! ⬇️

באמצע שנות השמונים פשטה מגיפה. זה לא היה בעיתונים, אף אחד לא ענד מסכת פנים ושום סגר לא הושלט. למגיפה לקח זמן להתפשט, אבל היא היתה עקבית. מי היו האנשים בסיכון? בעיקר מוסיקאים מוצלחים סביב גילאי ה 35-45, שצלחו את שנות השישים והשבעים באופן מופלא. מה היו התסמינים? רצון לייצר שירים בלתי שמיעים עם סאונד נוראי. היום אעסוק במי שלקה במחלה באופן קשה במיוחד. התוצאה היא האלבום Press To Play שזה הדבר האחרון שמישהו רוצה לעשות כשמדובר בו. התחושה שלי היא שבחיפוש העצמי שלו וניסיונות הריצוי וההתחברות לקהל חדש, מקרטני פספס ובגדול. אני לא יכול להתכחש לתחושה אחרת שפושטת בי בהאזנה לחומרים האלה. התחושה הקשה היא שמקרטני הרגיש שהקהל הוותיק שלו שבוי בידיו ויוכל לקבל כל דבר שהוא יעשה. קשה לי לקבל את האלבום הזה. אני זוכר שבפעם הראשונה שעמדתי להאזין לו, לפני אילו שנים, הסתכלתי על העטיפה והיא נראתה מבטיחה. חשבתי שמקרטני סוף סוף הקדיש אלבום ראוי לאישה שאיתו. העטיפה מאוד מתכתבת לטעמי עם זו של ‘פנטזיה כפולה’ של לנון, רק פלסטית יותר. הרעיון לעטיפה דווקא מדליק. ג’ורג’ הרל, הצלם ההוליוודי הותיק, צילם את הזוג מקרטני באותה הדרך בה צילם בהוליווד של שנות ה 30 ועם אותו הציוד. הנה מימין הצילום שעשה הרל עבור מקרטני וכמה מהצילומים הישנים שלו. הצילום עבור מקרטני ב 1983 צילם הרל את חברי להקת קווין בתמונות פנטסטיות שאולי גרמו למקרטני לשווק את עצמו גם כן מחדש. כאן המגניבות נגמרת. אצל לנון זה נראה כהבעת רגש אמיתית ואותנטית, אצל מקרטני זה נראה מתוכנת בדיוק כמו המוסיקה ששוכנת באלבום שהשתחרר בספטמבר 1986 והגיע למקום השמיני במצעד הבריטי. בסוף 1984 כשהפרויקט ‘ מסור דרישת שלום לרחוב ברוד ‘ החל להשתחרר – הן לאקרנים והן לחנויות התקליטים, מקרטני כהרגלו כבר היה באולפן ועשה דברים אחרים. הוא עבד על שלושה שירים חדשים שנעו סביב הזוגיות והבית. ההקלטות נערכו באולפני הוג היל החדשים שלו בסאסקס וקבוצת הנגנים היתה מכובדת. דיויד גילמור שהשתתף בהקלטת הבלדה הנפלאה No More Lonely Nights המשיך לעבוד עם פול יחד עם עוד שני דייבים: דייב מאטאקס על התופים ודייב פוסטר על הקלידים. לראשונה הצטרפו נגנים כמו רובי מקינטוש והאמיש סטיוארט שיהיו בהמשך חברים בלהקת הליווי הקבועה שלו בהקלטות ובהופעות בשנים הקרובות. עם דייב מאטאקס על הקטע הראשון We Got Married נדבר עוד בהרחבה בפוסט הבא. בנוסף הוקלט קטע בשם I love this house שהיה המנון לביתו בסאסקס ויועד לאלבום הבא, אבל לא נכנס. למרות הגברדיה המכובדת תפקידו של השיר הזה בעיניי הוא לבשר את הרעות עבור האלבום הבא והמתהווה. סאונד ריקני, שירה מהדהדת ומרגיזה ובמקרה הטוב זה ביסייד זניח וזה אכן מה שקרה אתו. הוא עמד בצד עד ל 1997 ואז יצא כביסייד זניח ל Young Boy . שיר נוסף היה Lindiana שלא ראה אור וכשאני מאזין לו, אני מבין שמשהו לא טוב עבר על פול בתקופה הזו. השוקת יבשה, המעיין התאייד. שיר אהבה ללינדה נשמע כל כך חסר השראה, כל כך ריקני וכל כך לא מעורר להאזנה ועדיין לא הגענו לאלבום. כדי להוסיף על התקופה הלא טובה של פול, הסרט שזה עתה יצא, חטף ביקורות איומות: “ הניסיון הראשון של מקרטני כיחיד לעשות סרט הוא אסון מבייש. התסריט שלו חסר הומור ומיותר “. במרץ 1985 החלו ההקלטות לאלבום החדש של פול באופן רשמי. זה האלבום הראשון שהוקלט באולפנים החדשים של פול בסאסקס. בעשרה מתוך 17 השירים שהוקלטו עבור האלבום, מקרטני שיתף פעולה בעיקר עם אריק סטיוארט, אבל גם עם עוד נגנים שבאו והתארחו. ג’ורג’ מרטין שרקח איתו את שני האלבומים שפתחו את שנות השמונים, לא היה בתמונה. אני יכול להניח שלאחר pipes of peace ו’ברוד סטריט’, גם הוא הבין שמקרטני בתקופה קשה ושאין יותר מה לסחוט כרגע מהלימון הזה. עם אריק סטיוארט כאמור, שיתוף הפעולה המרכזי היה עם אריק סטיוארט, הגיטריסט של 10cc . לאחר שלקח חלק בשלושת האלבומים האחרונים של מקרטני, הוא היה בטוח שעמדת המפיק הבלעדי לאלבום הבא מובטחת לו. מקרטני אכן פנה אליו בבקשה להפיק, אבל בשלב מסוים לתדהמתו של סטיוארט, מקרטני החליט לשתף בהפקה גם את יו פדגהאם המפיק המבטיח והצעיר שהפיק אלבומים מוצלחים לפוליס ולפיל קולינס ולעוד שמות חמים באותה תקופה. זה אקט שהבהיר שמקרטני מחפש את הקהל ואת המצעדים ומוכן לעשות הכל עבור המטרה. מקרטני יצר עם פדגהאם קשר והעביר לו דמואים שעשה יחד סטיוארט. כאן כבר החלו הצרות. שלושה מובילים לאלבום, מקרטני, סטיוארט ופדגהאם היה מתכון בטוח לאיבוד דרך. דבר נוסף שצריך היה להרים תמרור אזהרה, הייתה העובדה שפדגהאם פשוט לא אהב מה שהוא שמע. “ אני יכול לומר בכנות שלא נדהמתי כשהאזנתי לשירים האלה. בכל זאת אמרתי, מי אני שאחשוב כך? בסה”כ בחור בן פחות מ 28 שפול מקרטני נתן לו קלטת עם שירים לא מרשימים? זה בטח אני שלא מבין את השירים “. יו פדגהאם הקטע הראשון שהוקלט היה השיר הפותח את האלבום Stranglehold ואני מודה, יחסית לשאר השירים, זה אחד הקטעים השמיעים באלבום שהכי מתקרב למתודות העבודה המוכרות שלו ולא גורם למבוכה גדולה מדי. גם עליו אי אפשר לומר שהוא קטע מרשים מאוד וגם בו נעוצה הגישה הזחוחה של פול באותה תקופה .זה מה שזכר אריק סטיוארט: “השיר נשמע נהדר כשפול היה רק על הבס, אני באקוסטית מוגברת וג’רי [מארוטה] על התופים. הלכתי הביתה שמח לגביו. קיבלנו שיחה הביתה, אליה ענתה גלוריה אשתי. זה היה פול והוא אמר: ‘תגיד לבחור שלך שזה מעולה. אני ממש מחכה להמשיך לעבוד על השיר מחר’ “. מקרטני בניגוד להמלצת סטיוארט, התעקש להוסיף כלי נשיפה שלא התאימו לקטע. כשהדברים לא הסתדרו הוא ניסה להוסיף עוד כלים ולנסות להפיק מיקס טוב שוב ושוב. מקרטני פשוט לא הקשיב לאף אחד. זו מתודת עבודה קלוקלת שתחזור בעוד קטעים באלבום. זו ההזדמנות להזכיר משהו יפה דווקא באלבום. כשפותחים את עטיפת ה’גייטפולד’, אפשר לחזות בסקיצות מצויירות שמתארות את ההרכב האולפני והכלים המשתתפים בכל קטע. הסקיצות יפות מאוד, התוצאות עצמן הרבה פחות. הקטע הבא עליו הם עבדו באולפן היה Good Times/Feel the Sun. מקרטני ניסה לחזור לשיטה שבעבר הפיקה מרגליות ובעזרתה הוא חיבר שירים לא גמורים למקשה אחת או למחרוזת. אני מבין את רעיון המחרוזת, אני מבין את המוטיב החוזר של אווירה חיובית אביבית, אבל זה לא שיר בשום צורה. זה אוסף מקושקש של שאריות שהועברו בפילטר נוסחתי – תופים מנופחים של שנות השמונים בקטע הראשון, ניסיון לייצר רוקר גנרי בחלק השני ובכנות, אפילו בתור ביסייד זה מביש ולא עזר שום דבר, גם לא ניסיונות ההקלטה החוזרים שפול ביצע. את Footprints כתב מקרטני יחד עם אריק סטיוארט, הפעם בניגוד לקטע הקודם הרגאיי-רוקרי. זו אמורה הייתה להיות בלדה מלנכולית שמתכתבת עם החורף. סטיוארט סיפר: “אמרתי את המשפט הראשון בשיר ואז פול אמר ‘זה נפלא’ והחל לשיר. ואז הוא כתב את השיר תוך דקות “. ‘שיתוף הפעולה’ הזה הוא עדות נוספת לכך שמשהו קרה לרף הכתיבה של מקרטני. זה קטע משעמם, לא מרגש, מונוטוני, מרדים ושום דבר לא מצליח להעיר אותו. לא הגיטרה הספרדית שמקרטני מנגן עליה ולא תכנותי התופים של ג’רי מרוטה. הקטע הבא שהוקלט היה Press. אם חשבתי שעד עכשיו היה גרוע, בא מקרטני ובעזרת כתיבה חסרת השראה במיוחד וסאונד שאני לא מאמין שאמן בסדר הגודל שלו הסכים שייכנס לאלבום שלו, הוכיח שאפשר. זה קטע שפשוט גורם לי לדמעות בכל פעם שאני מאזין לו ולא של אושר. ‘תיאור’ ההרכב הכלי של Press מתוך עטיפת האלבום – הלוואי וגם המוסיקה הייתה יפה כמו התיאור שלה כדי לעשות פופ משובח, צריך שתהיה את ההכשרה, היכולת להקשיב לאנשי המקצוע והנכונות ללמוד. המכנה המשותף התחיל להתגלות. מגלומניות קשה שלקה בה מקרטני שמאן להבין שיש מי שמבין קצת יותר ממנו בסאונד ובטכנולוגיה החדשים. גם הרמיזות המיניות עם המילה Press לא גורמות לי לרצות להאזין לשיר. מי שהוזמן לעזור לשלישיה הלא מנצחת, היה קרלוס אלומר, הגיטריסט של בואי. “ הגעתי לסאסקס ואז שוחחתי עם פול במשך שעתיים. אז הוא שאל אותי אם אני רוצה לנגן בכמה קטעים שמעניינים אותי. Press היה הראשון ששמעתי והייתי כל כך נחוש לרצות אותו אותו וזה היה הדבר הכי מהנה ממה ששמעתי. הוא אמר לי לנגן, ניגנתי והוא השתגע. הוא חשב שזה פנטסטי !”. הקטע הזה יצא כסינגל ביולי 1986 והגיע למקום ה 25 במצעד הבריטי. מאוחר יותר, כשהוא יצא מהתקופה הרעה הזו, מקרטני תיאר את השיר הזה כ’מדכא’ וזה מוזר כשמדובר בשיר ‘מסיבות’ עליז. הוא ניסה להסביר את כתיבת המילים הקלוקלת: “ כשאתה כותב שיר אתה כותב לפעמים שורה שאתה מניח שתערוך אחר כך. אבל במקרה של השיר הזה לא יכולתי לשיר משהו אחר”. משהו מעניין לגבי האלבום הזה. לראשונה אי אפשר באמת להבין על מה פול כתב בשירים. היופי באלבומיו הקודמים הוא שלרוב היה משהו מיוחד במילות השירים שיחד עם ארגון הכלים המופלא היה מייצר צירופים חד פעמיים. נראה שזה הלך לאיבוד. הקלקול המשיך גם בקטע הבא שהקליטו מקרטני את סטיוארט. הקטע Pretty Little Head התחפש להיות קטע ניסיוני אבל התוצאה היא ‘ מקרטני 2 ‘ לעניים. הטענה לניסיוניות או ש’מקרטני יוצא מגבולות הגזרה שלו’ לא תופסים. זו רשלנות מוסיקלית שמאכזבת מאוד ממי שבדרך כלל ירד לפרטי פרטים באלבומים שניפק. בתחילה הקטע הזה נקרא Back to Pepperland , רעיון שהחל להתגבש בראשו של פול לגבי פרויקט סמלי שיציין 20 שנה לאלבום סרג’נט פפר ואעסוק בו בפוסט הבא. גם הקטע הבלתי נסבל הזה עבר תהפוכות רבות עד שהפך שהתייצב להיות הקטע הגרוע שהוא. הקטע הבא שהוקלט, היה קטע משותף נוסף של מקרטני וסטיוארט וב Move Over Busker ניסה מקרטני לחזור לשורשים עם רוקר בסיסי. הקללה לא פסחה גם כשהוא ניסה לעשות את זה בדרך הישנה. השירה של מקרטני נבלעה, הסאונד נשמע פלקטי והשיר משמש כ’פילר’ לאלבום אבל אחד רע. קארלוס אלומר תרם גם אליו ממרכולתו, אבל זה לא עזר. עוד שיתוף פעולה עם אריק סטיוארט. הקטע הסוגר את האלבום However Absurd הוא אבסורדי לחלוטין. סאונד עמום יחד עם ווקאליות מביכה ולא מזוהה של מקרטני. לטובתו, זה קטע שיכול היה להיות פוטנציאלית ביטלסי במהותו. נטען שהקטע היה בעצם מחווה לביטלס וללנון וזה באמת נשמע כאילו מקרטני כתב מהראש של לנון. אני מודה ומתוודה שוב. זה קטע הגון יחסית לאלבום. הוא יכל להיות מוצלח ב 12 רמות מעל התוצאה הסופית, אבל אפילו התזמורת שטרחה והגיעה כדי לייצר קטע ‘סרג’נט פפרי’, נבלעה בחור שחור ואנדרלמוסיה של צלילים. בסשנים הללו הוקלט גם It’s Not True שסיים כבי סייד של הסינגל Press והוא קטע נחמד וסולידי שאני תוהה אם היה משפר את האלבום, אבל אני מתחרט כשהתופים המנופחים מתחילים להכות. הדמו שלו מצד שני פשוט מעולה. שיר נוסף שהוקלט Write Away , יכל גם הוא אולי לשפר את האלבום. הוא אמנם נשמע לא ממש גמור, אבל משהו בו נשמע ‘פרשי’ וחי בניגוד לשאר שירי האלבום. הוא יצא כבי סייד לסינגל Pretty Little Head . הקטע האחרון שהוקלט בסשנים הללו היה Tough on a Tightrope וגם הוא נשמע טוב מרוב השירים שנכנסו לאלבום וגם הוא ראה אור כביסייד ל Only Love Remains . האם זה משהו מכוון? המזל הרע לא פסח גם על הופעת הלייב אייד שבה לקח מקרטני חלק. ב 14 ביולי 1985 כשהוא ביצע את Let it Be על הבמה, המיקרופון לא עבד בחלקו הראשון של השיר. אני מניח שלאוטרפה, מוזת המוסיקה, היה יד בדבר. גם היא בטח כעסה על האלבום ההולך ומתהווה. מיד לאחר ההופעה, חזר מקרטני לאולפן והחל להקליט את Angry , שהיה קטע ותיק ששכב אצלו כמה שנים. בקטע הזה אני כבר ממש כועס, לא כמו הכעס הלא משכנע של מקרטני והשירה הנוראית שבו. גם החברים שהוא סחב לאולפן מהלייב אייד, פיט טאונסנד ופיל קולינס לא הצליחו להפיח בקטע הזה יופי וחיים. כדי להירגע, בפעמים המעטות שאני מאזין לשיר הזה, אני תמיד חוזר אחרי כך ל Scared של לנון כדי להיזכר אותנטיות רגשית מה היא. הקטע הבא Talk More Talk הוקלט כבר ללא אריק סטיוארט שהחליט לקחת את הפקלאות ולעזוב . זה קטע שנכתב באולפן עצמו והוא אחד המייצגים הבולטים הן את מעיין הכתיבה שיבש והן את הסאונד הלא מחמיא של האלבום. השיר עצמו שוב מכיל אולי פוטנציאל למשהו מעניין, אבל מכונות התופים והסאונד האלקטרוני משטחים אותו לחלוטין וסימפולי דגימות הדיבור מיותרות. הן לא מתחברות ולא מתכתבות עם שום דבר. זה כמו לאפות עוגה עם מלפפונים ועגבניות. אפשר לקרוא לזה עוגה אבל זה למעשה סלט ירקות. בקטע תרמו קולות בין היתר לינדה וג’יימס מקרטני הקטן, אבל זה לא מורגש ולא תורם דבר. הקטע האחרון בהחלט שהוקלט לאלבום היה Only Love Remains ואם היו מכריחים אותי באיומים לבחור קטע אחד שייזכר מהאלבום, אז כנראה זה היה זה. בלדה מקרטנית שמתקרבת להיות משהו איכותי שמזכיר את הימים הגדולים שלו. גם שיטת העבודה התמתנה בשיר הזה. מקרטני יצר קשר עם טוני ויסקונטי הזכור לטוב מהאלבום band on the run וביקש ממנו לארגן תזמורות עבור השיר. הרעיון היה להקליט את הקטע לייב עם התזמורת. ויסקונטי שמקרטני ‘שכח’ לתת לו קרדיט על עבודתו אז בשנות ה 70, התייצב לעבודה וסיפר: “ עמדתי לידו כשהוא ניגן על הפסנתר ושר בזמן שניצחתי על התזמורת הקטנה “. כאמור הסשנים עבור האלבום היו מתוחים מאוד ולא מספקים מבחינת מקרטני. קל להבין מדוע. מקרטני הביא אנשי מקצוע והפך אותם לדוגמני מקצוע. פדגהאם הוצב בעמדת המפיק הצעיר והמגניב רק כדי שמקרטני יעשה ככל העולה על רוחו. הוא חידד את הנקודה: “ פול הפך לממש מעצבן מבחינתי. לאחר זמן באולפן הוא לא היה כמו שהתחלנו את העבודה. אני לא חושב שהוא היה בתקופה של לכתוב שירים טובים “. בנוסף סיפר פדגהאם שנגינת הבס של מקרטני התערערה מאוד בתקופה הזו ונשקלה עזרה מבסיסטים אחרים. לבסוף ניגן מקרטני את תפקידי הבס אבל הם נקברו תחת הפקה והמון אפקטים. באחת הפעמים שאל מקרטני את פדגהאם לדעתו לגבי קטע שסטיוארט אמר לו שהיה לא מספיק טוב וצריך ליטוש. פדגהאם ללא היסוס אמר לו “ אני לא חושב שזה מספיק טוב פול “, מקרטני ענה:” יו, מתי לאחרונה כתבת שיר שהגיע למקום הראשון? “. אני חושב שבאמרה הזו מזוקק כל מה שאני לא יכול לסבול באלבום הזה שאני ממעט מאוד להאזין לו ואני חושב ששום שיר ממנו לא עושה לי את זה. באלבום הזה, לפול עלה המקרטני. מבחינתי, האלבום הזה ייחרט לדיראון עולם בקריירה של מקרטני והמשפט של יורם ארבל לא יפסיק להדהד לי בראש לגביו. “ ככה לא בונים חומה “.

בהתאם לפורמט החדש שלנו – היום אנו מעלים פוסט אורח – והאורח המכובד שלנו להיום הוא אלון שמואל. אליך אלון. ———————————————————————————– הביטלס – זכרונות ילדות חסרי פואנטה, אבל עמוסים באסוציאציות לא חשובות האהבה המוזיקלית הראשונה בחיים שלי הייתה הבי ג’יז. לא, לא בסרט “מועדון הלבבות השבורים של סרג’נט פפר”, אלא בפסקול ל”שגעון המוזיקה”. ספציפית, כששודר הקליפ ל”להישאר בחיים” בתוכנית עד פופ. משהו בקצב, בהרמוניה ובאנשים שמגיחים מבעד לדלתות וחלונות עזובים שבה את ליבי. לא שהייתי אדיש למוזיקה עד אז (אפילו ביקשתי מתוכנית הרדיו “לאם ולילד” שישדרו את השיר “המגפיים של ברוך”, אבל הם רק הקריאו את הבקשה, ציינו שלדעתם זה לא שיר מתאים לילדים, ושמו במקום זה שיר על תיש. שנים אחרי זה, הגננת של הילד שלי הסתייגה מכך שאני משמיע לו מוזיקה שלא מתאימה לגילו (“בני המה”, למשל), ותחת הלחץ של אשתי עזבתי את החינוך שלו למוזיקה אלטרנטיבית ישראלית, ועברתי להשמיע לו ביטלס אותם הוא מעריץ עד היום). בקיצור, מאותו רגע מכונן התחלתי להאזין למצעדי הפזמונים הלועזיים (בלבד. כבר אז הייתי סנוב) בגלי צה”ל ורשת ג’, כשהמועדף, משום מה, היה גלי צה”ל (בנו של כבר אז הייתי סנוב). התקופה הייתה סוף שנות ה- 70, מישמש אדיר של סוגי מוזיקות שונים שלט במצעד: דיסקו, ניו וויב, פוסט-פאנק, פופ (העורכים בגל”צ טרחו לקדם, בדרכים לא הוגנות, את השירים שלדעתם היו יותר נחשבים). בתור מישהו חסר ידע מוזיקלי, בלעתי את הכל בכלל בלי לשים לב למרחק התהומי בין ELO (הלהקה שירשה את הבי ג’יז מבחינתי – איכשהו אלה שתי להקות שבמובן מסויים המשיכו את הביטלס) לבין גרי ניומן ואיאן דיורי. מבחינתי הכל היה מוזיקה חדשה וסוחפת – עולם עשיר של טעמים לחיים. קניתי קסטות ריקות כמו משוגע, והקלטתי המון מהרדיו, ובניגוד להיום (אני מוריד, שומר בדיסק ולא מאזין), טחנתי אותן בשמיעה אינסופית. שנת 1980 הייתה שנה מוזרה, שכן בגלי צהל מאוד התלהבו מכל מיני שמות שהם כנראה חשובים מאוד, אבל מעולם לא שמעתי עליהם (או ששמעתי קצת ולא ייחסתי חשיבות): ג’ון לנון, בוב דילן ודיוויד בואי הוציאו תקליטים חדשים (בעוונותי אפילו בלבלתי בין דיוויד בואי לבוב דילן – לא רק שבשניהם יש המון ב’ ו-ד’ בשם, אלא שדילן הוציא תקליט בשם Saved בדיוק כשבואי חזר למייג’ור טום ב ashes to ashes , והייתי בטוח שמייג’ור טום הלך לאיבוד בחלל ואז ניצל בתקליט saved. שנים אחרי זה קניתי את saved, ומאז אני עובד את לוציפר). אני חושב שבמעומעם ידעתי על החיפושיות (לא קראו להם אז ביטלס ברדיו), אבל לא הבנתי מה ההתלהבות מג’ון לנון – שיר חביב, just like starting over, אבל למה הלסתות השמוטות ופרץ ההתרגשות מזה שמישהו מהביטלס הוציא תקליט חדש? השיר הראשון של יוצא החיפושיות שהכרתי היה Blow Away של ג’ורג’ האריסון, שיר שנדמה לי שגם הוא לא אהב (אני דווקא חיבבתי, אבל מעולם לא הגיע לעשרת המדורגים בגלויה השבועית ששלחתי למצעד. אם כי שנים אחרי זה התלהבתי כשתקעו אותו ללא כל סיבה מוצדקת באמצע הסרט Nuns on the run). את פול מקרתני אהבתי הרבה יותר, ללא קשר לעברו הביטלסי. אמנם השיר הראשון שלו שהכרתי (Old Siam Sir) צעד בתחתית המצעד שבוע או שבועיים, אבל לא זכרתי ממנו כלום חוץ משלושת המלים Old Siam Sir. טוב, זה כנראה לא השיר הראשון שלו שהכרתי, מכיוון שהקשבתי הרבה לתוכנית “על בטוח” ברשת ג’, ובטח השמיעו שם שירים שלו, אבל מה שלא היה במצעד, לא היה כל כך נחשב. את Coming up מאוד אהבתי, ואפילו הקלטתי מהרדיו שתי גרסאות בהופעה חיה (הגרסה שהיום נכללת בדה-לוקס, עם אקדח הלייזר באמצע, ועוד גרסה בלי אפקט של מלחמת הכוכבים, אבל עם תוף בס גדול שלא מצאתי עד היום). גם את הסינגלים הבאים מאוד אהבתי, ולכן כשטסתי כמתנת בר מצווה לניו יורק בדצמבר 1980, אחד מהדברים הראשונים שעשיתי היה לקנות את מקרתני II. בוקר אחד, לפני שחזרנו לארץ, כל ערוצי הטלוויזיה הודיעו בזעזוע שג’ון לנון נרצח, וכך גם כל העמודים הראשונים בעיתון של המשפחה שארחה אותנו (בפעם הבאה שהתארחתי אצלם, נהרג ג’ון ג’ון קנדי). נשטפתי בזרם, אבל בלי להבין ממש מדוע – היה לו שיר אחד לא רע, אבל למה כולם היסטריים? כשחזרתי לארץ, קניתי את פנטזיה כפולה, מתוך אינרציה. את Woman כבר לא סבלתי, מרוב ההשמעות שהיו לו ברדיו (וזה באמת שיר קלוש), אבל גם לאלבום לא הקשבתי הרבה, בעיקר כי היה מאוד מטריח לרוץ ולהעביר את המחט בסוף כל שיר (מדען יפני סבל מאותו דבר בדיוק, מה שנתן לו את הרעיון להמציא את הקומפקט דיסק). מקרתני II לעומת זאת, היה עושר של מוזיקה נפלאה ומוזרה. אני חושב שזו הפעם הראשונה שהתחלתי לצאת מההאזנה ללחן, ולשים לב לאלמנטים האחרים שיש בשירים, במיוחד באלה שהיו יותר out there, כמו בוגי מיוזיק. עד היום זה האלבום האהוב עלי של מקרתני, כנראה שילוב של איכות ונוסטלגיה (למרות שאי אפשר להאשים בנוסטלגיה את האהבה שלי לקטעים שנחתכו מהאלבום והוצאו מחדש שנים לאחר מכן). התמונה השתנתה כשיואב קוטנר התחיל בסדרה “מסע הקסם המסתורי”. ההַאֲלָהָה שנעשתה לביטלס הגיעה בדיוק בזמן המתאים עבורי, כשהגעתי לשלב של בשלות מוזיקלית בו אני צריך דמויות מפתח כבסיס לעולם התרבותי שלי. במקביל, התחלתי באופן עצמאי תהליך הַאֲלָהָה של דיוויד בואי, שהיה הרבה יותר קשה, שכן בוצע ללא מדריך כמו קוטנר, ללא לגיטימציה של הרדיו (כמעט לא השמיעו אותו באותה תקופה), עם קשיים לוגיסטיים ובידוד חברתי. קוטנר, כהרגלו, הצליח כמעט להבריח אותי מהביטלס עם שורה של פרקים משמימים על תחילת הקריירה שלהם, אבל ההתרגשות בקול שלו, כמו כומר אוונגליסט שמדבר על ישו, גרמה לי לשרוד עד ל-1963 ומשם הלאה. כמובן שהקלטתי את כל השירים (ללא הפרשנויות – קסטות היו יקרות בזמנו), ורשמתי את שמותיהם בעיוותים משעשעים (I’m a shit עבור sheik of araby, If she dead עבור for no one וכו’). בקיצור – התוודעתי ואהבתי את כל הדיסקוגרפיה שלהם באיכות מונו AM. קוטנר גם הצליח להעביר אותי שטיפת מוח שמהללת את לנון על חשבון מקרתני – שנים לקח לי להשתחרר מזה (זה קשור גם לשינוי בעמדותי הפוליטיות, משום מה – אבל לא נרחיב על זה כאן מחשש לרגימה וסקילה). גולת הכותרת של אותה תקופה הייתה הופעה של ה Bootleg Beatles בקרית ביאליק! אני זוכר את הראיון שלהם ברדיו אצל קוטנר, את הגאווה הגדולה שלהם על העיבוד לשדות תות לנצח, ואת השתי מלים שהם למדו להגיד בעברית. הלכתי להופעה, כמובן – אני לא זוכר כלום, אבל כנראה שנהניתי! תודה למשפחתי ששילמה על הכרטיס, סכום לא פעוט באותם ימים. בכל מקרה – זו ההופעה הראשונה שראיתי בחיי (אפילו לפסטיגל לא לקחו אותי), אז התחלתי טוב (יחסית). לאחר מכן, בתקופת התיכון, כבר התחלתי להיות רציני ופוץ, כהרגלי. קניתי ספר עם מילות השירים של הביטלס, וסוג של ביוגרפיה בשם The love you make מאת פיטר בראון (שהדבר היחיד שאני זוכר ממנה היא ההאשמה של מג’יק אלכס בפירוק הביטלס). הספר צובר אבק על המדף במרפסת של בית הורי, ואני מפחד להתקרב אליו בגלל האלרגיה. לתקופה קצרה גייסתי עוד חבר לאהבת הביטלס, אבל זה לא היה רציני אצלו. כן הספקנו ללכת ביחד לסרט let it be שמשום מה הוקרן בקיץ באולם הקולנוע הפריפריאלי שלנו. בסוף שנות ה 80 הכיוון המוזיקלי שלי השתנה, ודי זנחתי את הביטלס עד שלאט לאט חזרתי אליהם הרבה שנים לאחר מכן. בהתחלה בעיקר לתקופת השיא של אמצע הקריירה, אבל עם התפוגגות הנפיחות המוזיקלית שלי, גם לאלבומים הראשונים. עדיין, מקריירת הסולו של מקרתני די התרחקתי, למעט כמובן מקרתני II, band on the run (לא מבין מה עושים ממנו כזה עניין) ואוסף הלהיטים. ההופעה שלו בישראל הקפיצה קצת את מניותיו, ולכבודה קניתי את chaos and creation ו את Memory almost full. מקפצה נוספת ומשמעותית יותר הייתה הרצאה נהדרת של גיא (מביטלמניקס) על RAM, שלמעשה גרמה לי לצלול בהנאה לתוך מרבית הקריירה של מקרתני. גם לאחר כל המסעות המוזיקליים שעברתי, הביטלס הם ללא ספק אחד מהאומנים האהובים עלי ביותר, ואין שמחה גדולה יותר מאשר לראות שהצאצא מתלהב מהם, נפעם מסיור בליברפול, מנגן את פני ליין, ומכריח אותי ללכת איתו להופעה של רינגו. גם הוא, כמוני, יעזוב אותם מתישהו (אני מקווה) ואז יחזור עם הערכה מחודשת ובוגרת יותר. _____________________________________________ איזה פוסט נהדר. תודה אלון. ומה איתכם ואיתכן? מתי אתם משתפים אותנו בחוויות ובאהבות הביטלס שלכם? נשמח שתשלחו לנו אותם בפרטי.

בפוסט הקודם עצרתי בסיום העבודה על האלבום Back to the egg . עבודה שהתפרסה על כמה לוקיישנים – החווה בסקוטלנד, טירת ליים, אולפני אבי רואד ואולפני ה’רפליקה’ שבנה פול במרתף משרדי MPL.בהשלמת העבודה על Goodnight Tonight, שיר שפול החל לעבוד עליו לבדו שנה קודם לכן בינואר 1978, הקליטו ווינגז שיר נוסף ששימש בסופו של דבר עבור הביסייד של Goodnight Tonight. השיר נקרא Daytime Nighttime Suffering והוא דוגמא מצוינת וסמלית לטעמי להלך הרוח ולמיצובו של מקרטני בהרכב. למרות המאמצים מצדו לייצר דמוקרטיה (לא מוצלחת לטעמי), ברור היה לכולם במי נגעה יד אלוהים ומי מתווה את הטון. במאמצי דמוקרטיה אחרונים הוא ניסה לאתגר את כל חברי הלהקה לכתוב שיר בסוף השבוע. השיר המוצלח ביותר, הכריז פול, ייכנס אולי אפילו לאלבום החדש ‘בחזרה לביצה’ שהיה בעבודה מתקדמת לקראת שחרורו. כך סיפר סטיב הולי המתופף: “ כל אחד הלך הביתה וכתב שיר. אני לא ממש זוכר מה אני כתבתי. הגענו וניגנו את מיטב החומר שכתבנו בסופ”ש, אחד אחרי השני ואז פול אמר: ‘אני כתבתי את זה’ וניגן את Daytime Nighttime Suffering “. זה קל להבין מי זכה בתחרות’. במאי 1979, לאחר צאת ‘ בחזרה לביצה ‘, חזרו חברי ווינגז לטירת ליים כדי לצלם כמה קטעי וידאו עבור הסינגלים באלבום. הם ניצלו את הזמן להקליט קטע נוסף בשם robber’s ball . מדוע זה חשוב? הקטע מבליט מאוד את הסאונד האדג’י-סינטיסייזרי שמזכיר מעט את temporary secretary . במשך שלושה אלבומים פול רק רפרף על הסינתיסייזרים ובקטע המוזר הזה הוא עשה צעד אחד שלם קדימה שהראה על רצון עז להעמיק עוד. הקטע היה מיועד להיכנס לפרויקט Cold Cuts שנהגה ב 1975, אליו רצה מקרטני להכניס קטעים אזוטריים ו’אאוטייקים’ שלא ראו אור. הוא חזר מדי פעם לרעיון, אבל אנחנו נותרנו רק עם אוויר דק. מה כתב מגזין הרולינג סטון על ‘ בחזרה לביצה ‘? “פול מקרטני מבצע פלגיאט [גניבה מוסיקלית] מעצמו כבר שנים ונגמרו לו כבר הרעיונות הממוחזרים”. מילים קשות, אין ספק. קשה לי לדעת אם לביקורות כזו מעליבה של מגזין מוסיקה נחשב הייתה השפעה על התוויית הדרך לדבר הבא שמקרטני תכנן, אבל בראשו החל להבשיל הרעיון לעשות משהו אחר. בחודשים יוני ויולי 1979, הוא הסתגר בחווה בסקוטלנד והקליט לבדו כ 19(!) שירים. “ לא ניסיתי לעשות אלבום. זה היה עבור סיפוקי האישי “. הקטעים שהוקלטו בחווה היו ברובם משולבי ומאותגרי סינתיסייזרים או אפקטי קלידים שונים אחרים. “ אנשים שמעו את מה שעשיתי ואמרו – ‘אז זה האלבום הבא שלך!’, אז הלכתי והתעמקתי בניסיון לעשות אלבום “. באשר לסינתיסייזרים, הסביר מקרטני את התלהבותו: “ סינתיסייזרים הם דבר מדהים. במקום לבלות שעות בלתזמר כלי מיתר, אתה יושב עם עצמך על המכונה ומקבל סאונד דיי דומה “. מה הכוונה בסינתיסייזרים וקלידים? בחווה בסקוטלנד היה למקרטני ארסנל שיכל להספיק כדי להקים צבא קטן: מיני מוג סינתיסייזר, מלוטרון, רולאנד ג’ופיטר 4, ימאהה cs80 ועוד סינתיסייזר של ARP. תהליך העבודה על השירים הללו מאוד דומה למה שסיפר על זה של ‘ מקרטני 3′ . בכל יום הוא הגיע לאולפן והתחיל לעבוד על שיר. מהיסודות ועד לגג. הניח את טראק התופים הבסיסי בעזרת עם תופים או מכונת תופים והחל להוסיף שכבות. הטכנאי אדי קליין קיבל יום אחד שיחת טלפון ובה פול דן אתו בפרויקט שהוא רצה לממש. “ פול הסביר לי שהוא רוצה לחזור לעשות כמה הקלטות בדרך בה הוא עבד באלבום ‘מקרטני’. פשוט לחבר מיקרופונים ישירות למכונת ההקלטה ולעקוף את הקונסולה. לא הכרתי אף אחד שהקליט ככה. הציוד שהייתי צריך לספק היה בסיסי ביותר, מכונת הקלטה עם 16 ערוצים וזהו. האמת שכמעט ולא ראיתי את פול. הוא באמת הקליט בעצמו “. הקטע הראשון שהחל מקרטני לעבוד עליו בשיטה הזו היה קטע אינסטרומנטלי. על ‘פרונט פארלור’ – ‘הטרקלין הקדמי’. הוא החל לעבוד כשאת התופים הוא הניח במטבח על מנת לקבל צליל אקוסטי וכך הוא הקליט את טראק הבסיס. “הקלטתי את הקטע הזה ראשון, והעבודה נעשתה בטרקלין הקדמי של בית החווה הישן שהיה ריק באותו הזמן. הבאתי את מכונת ההקלטה לשם והשתמשתי במטבח כ’תא אקו’ “. עם הסינתיסייזרים, ניסה פול לייצר סאונד אווירה מוזר ככל האפשר. הנה הקטע בגרסתו המלאה לפני שקוצץ עבור האלבום. אחיו התאום הלא זהה, Frozen Japs הוקלט מיד אחריו, שוב באותה השיטה רק שהפעם סאונד הסינתיסייזרים נשמע מעט יותר אוריינטלי והתכתב בין היתר עם דברים שעשו הטוקינג הדס ובואי. סאונד המזרח היפני התקשר ככל הנראה לעובדה שבינואר 1980 נקבע סיבוב הופעות ללהקה ביפן. זה ריגש אותו מאוד. הפעם האחרונה בה הוא היה שם הייתה ב 1966 עם הביטלס. שנים הוא סורב לוויזה על ידי השלטונות ביפן עכב תקריות סמים שונות בעולם, עכשיו סוף סוף הגיע הרגע הגדול. השם הראשון עליו חשב מקרטני עבור הקטע היה ‘הר פוג’י הקפוא והקריסטלי’. לאחר תקרית יפן המפורסמת (שעליה נדון בסוף), תפס השם משמעות אחרת, אבל ככל שאני מבין אין לה קשר לא בשם ולא בתוכן. הנה שוב הקטע לפני שקוצץ. שני הקטעים שובצו באלבום והם כמעט באותו האורך. אני מודה שהשיבוץ הזה שלהם בצד ב’ של האלבום מתכתב לי מאוד עם ‘לואו’ של בואי ולא אתפלא אם מקרטני ניסה באופן זה או לייצר משהו דומה עבור האלבום. אצל בואי זה היה הרבה יותר מוצלח, מצד שני היה לו את בריאן אינו ומקרטני עשה זאת לבדו. מקרטני יצר קטעים אינסטרומנטליים וראה כי טוב. הקטע הבא שאמור היה להיות עוד אינסטרומנטלי היה Summer’s Day Song . הפעם העבודה נשענה על מכונת תופים בלבד כשהתמה המרכזית הייתה לנסות ולייצר מעיין תזמור. הרי הוא אמר שזה היתרון הגדול בסינתיסייזרים וצריך לפחות קטע אחד שיוכיח זאת. זה היופי של הקטע הזה. אין בו הרבה ליריקה, אבל יש שכבות של סינתיסייזרים וקלידים שמנגנים בהרמוניה שמימית לעיתים קלאסית, יחד עם המלוטרון שהפיק צליל דמוי חלילים (מאוד מזכיר את אותו אפקט שפותח את ‘ סטרוברי פילדס ‘) כשמאחור, רחוק רחוק, ישנו קצב פועם על גבול הדהוי והלא קיים. קטע נהדר. הזכרתי את בואי ואינו, אם תאזינו לקטע של אינו שנקרא Spider And I מהאלבום Before and After Science שיצא בסוף 1977, תשמעו את ההשראה שנחתה על Summer’s Day Song. את הקולות הקליט פול מאוחר יותר, באולפני ה’רפליקה’ בלונדון כשהוא הגיע למסקנה שהקטע הזה מצריך מילים. בגל זאת הנה הקטע בגרסתו האינסטרומנטלית. בשיטה הזו נוצרו כמה וכמה קטעים שלא נכנסו לאלבום בסופו של דבר. בניהם You Know Ill Get You Babe, All Your Horseriders שהוא הקדיש ללינדה חובבת הרכיבה. הרעיון המרכזי היה לייצר בעזרת סינתיסייזרים את צלילת נקישת פרסות הסוסים בעת הרכיבה. כל הקטעים האלו ראו אור בגרסת הארכיב קולקשן והם באמת הארד קור ניסיוניות והארד קור ביזאר. קטעים שאני לא מאמין בשום פנים ואופן שהקהל היה מגיב אליהם באופן חיובי, זאת אומרת יותר חיובי מאשר הוא הגיב גם כך לאלבום. אני מודה ומתוודה שליבי נחמץ מהעובדה שמקרטני לא הלך עם הסאונד של האלבום עד הסוף. זה היה יכול להיות אלבום סינתיסייזרים במלוא מובן המילה והקטעים שנשארו בחוץ יעידו על כך שזה יכל להיות ביזארי ונפלא. אחת התמונות שאני הכי אוהב בעולם. פול ובנו הפעוט ג’יימס במהלך ההקלטות לאלבום קטע אחר נפלא שכן נכנס לאלבום, נכתב לאחר שמקרטני דמיין כיצד הוא כותב מכתב לסוכנות גיוס, על מנת שתספק לו מזכירה זמנית. המכתב היה ממוען למר אלפרד מארקס מנהל סוכנות גיוס לונדונית. זה נפלא בעיניי אוהב שהסינתיסייזרים מסמלצים את הקליקים על מכונת הכתיבה. אפשר ממש לדמיין בראש את פול יושב על המכונה ומדפיס את המכתב. באותו אופן אפשר לדמיין איך הוא ניגן על הסינתיסייזר, כאילו שהוא מדפיס מכתב על מכונת הכתיבה. התוצאה מהממת בעיניי. זה אחד הקטעים הכי מאתגרים, ניסיוניים ושונים שעשה מקרטני בקריירה שלו. הצורה הרובוטית בה הוא שר נפלאה בעיניי וכשמגיע קטע הדיבור בו הוא נוטש את הרובוטיות והופך לאדם רגיש שאומר: “ אני יודע כמה זה קשה לנערות צעירות בימים כאלה להישאר על המסלול הנכון “, זה מצמרר ויוצא מגדר הרגיל. הנה קטע נדיר מתוך הופעה בפילדלפיה שבה ביצע פול את השיר. עד עכשיו היינו נסיוניים מאוד, סינתיסייזר אוריינטד אול דה ויי, אבל הגיע הזמן לשחרר מעט ולחזור למקורות. ב’און דה וויי’ מקרטני עושה פאוזה על מנת לחוות קצת כיף של פעם. השיטה לא השתנתה. קודם מונח טראק התופים היפהפה. יום קודם לכן הוא צפה בתכנית על נגן הבלוז האגדי אלכסיס קורנר (שהשפיע מאוד על הסטונז ועל עוד לא מעט הרכבים בריטיים) והוא חשב לעצמו שזו מוסיקה שהוא ממש אוהב וממש רוצה לעשות. על גבי טראק התופים הוא הקליט באופן מסורתי למדיי ,לפחות ביחס לאלבום, בס, גיטרה שמנגנת בלוז מאוד בסיסי ואת קולו מפוצץ האקו. קטע סינתיסייזרים נוסף שהקליט ולא נכנס לאלבום היה Mr. H Atom שהשתייך למשפחת הביזאר הניסיוני אבל שווה ציון מכיוון שהוא היחיד בו אפשר לשמוע את קולה של לינדה. עוד קטע ניסיוני מאוד היה bogey wobble ואם חשבתם ש’מזכירה זמנית’ הוא משהו מרחיק לכת, האזינו לקטע הסינתים בו ותבינו שמקרטני היה מאוד עדין אתנו במה שהכניס לאלבום. ביום הכי חם ביולי בחווה ייצר פול עוד קטע אינסטרומנטלי. לאחר כמה ימים הוא החליט להקליט עבורו קולות והקטע סיים בסופו של דבר כסינגל עבור כריסטמס 1979. אדם אחד, מקרטני שמו, הכניס אליו אפקטי סינתיסייזרים מוזרים, אפקט קלידים רך לאורך כל הקטע, מלוטרון שכוונן לאפקט סקסופון ואותו תוכלו לשמוע בסולו יפה וביזארי לקראת סופו, גיטרה, תופים, וקולות. נשמע שהיה לו ‘וונדרפול כריסטמס טיים’. הנה הקטע בגרסה המלאה. הקטע הבא שהקליט הושתת שוב על השיטה המוכרת. תופים, עליהם הקליט בס ותוספות מוזרות עד כמה שאפשר. ההתלהבות של מקרטני שאפשר להפיק את הכל לבד ולהגיע לתוצאה שיש בה מקסם שווא של המון כלים והמון נגנים, באה לביטוי ביתר שאת בקטע ‘דארק-רום’. סינתיסייזרים שמייצרים קולות גבוהים שמזכירות ציוץ ציפורים, תופי מאראקס, גיטרה חשמלית וקולות – זה בהחלט קטע שמדגיש את עבודת הקולות שלו. שירה מונוטונית יחסית מצד אחד ומצד שני קולות פלצטו מוזרים ועוד כל מיני תוספות ביזאריות. מתוך קטע של 11 דקות, נערכו כמעט 2 וחצי דקות וזה אופי הקטעים שאני רוצה במקרטני 2 שלי. הנה הגרסה המלאה. מצד שני, ‘באחד הימים האלה’ הוא קטע יפהפה שלא הייתי רוצה באלבום הזה. מקרטני חזר להיות מקרטני, כתב שיר קטן ומרגש והקליט אותו כשהוא מנגן על הגיטרה האקוסטית. אני מת על הקטעים האלו שלו. I’m Carrying המיס אותי ב לונדון טאון , אבל הסינתיסייזרים עליו היו מיותרים, כאן באופן הפוך, מקרטני הביא שיר אקוסטי קטן שהוא שר בו באופן עדין ושמימי, אבל הוא הכי לא שייך לאלבום. במקור הוא נקרא breath fresh air והוא הושפע מנציג ‘הארי קרישנה’ שהגיע לפגוש אותו בחווה. “ הוא היה בחור חביב ועדין. כשהוא עזב, הלכתי לאולפן וניסיתי לכתוב משהו עדין “. בסופו של דבר, השיר הזה נבחר לסגור את האלבום. עוד ועוד קטעים המשיכו להיערם, בניהם Secret Friend שהפך לביסייד ל’מזכירה זמנית’. שוב קטע סינתיסייזרים הארד-קור של כמעט 11 דקות, הכי בריאן אינו, שקוצץ מעט כדי להתאים לסינגל. עוד קטע נהדר מאוד לטעמי היה Check My Machine . לא סתם הוא נקרא כך. ההשראה הייתה הדרך בה הוא בדק את מכשור ההקלטה לפני שהחל לעבוד. טסט אולפני כזה אגב, פתח את מקרטני 1. הפתיחה, “ היי ג’ורג’, בוקר טוב טרי ” נדגמה מתוך פרק בשם tweet zoo שהביא את עלילותיהם של ‘טוויטי וסילבסטר החתול’ בגן החיות. טרי הוא הנמר, ג’ורג’ הוא עובד גן החיות וזה פרק פשוט מעולה. לדעתי זה קטע שחסרונו בולט מאוד באלבום באופן משווע וקרימינלי. עד כדי כך חסר, שאני לפעמים מתבלבל וחושב שהוא כן באלבום. דמיינו את האכזבה שלי כל פעם מחדש. היופי הגדול בו הוא הקולות של מקרטני. הם הופכים לסינתיסייזר בפני עצמו וזה כל כך יפה. הנה גרסת 8 הדקות המלאה. במקומו העדיף פול לשים קטע פושר בשם Bogey Music. נכון, יש קטע בס יפהפה, מלוטרון נעים הליכות ואווירה רוקנרולית. אפשר בעזרתו לדמיין איך היו נשמעים הביטלס של תחילת הדרך לו היה נופל מלוטרון לידם. טוב שזה לא קרה. הקטע היחיד שהיה למקרטני עוד לפני תחילת העבודה בחווה היה אחד בשם  I need Love . חודש לפני הגעתו לחווה הוא כבר הקליט לו דמו ובשלב מסוים כשהניסיוניות כבר עלתה לו לראש, הוא החליט לחזור אליו. “ השתעממתי וחשבתי לעשות משהו שונה. החלטתי לגשת לשארית של טראק שהיה לי מהאלבום האחרון של ווינגז. הוספתי פסנתר חשמלי וקצת סינתיסייזרים בסגנון תזמורתי וזה עבד! המון אנשים התקשרו אחר כך ואמרו שזה הקטע האהוב עליהם ” .גם מקרטני הודה שזה הקטע האהוב עליו ועם כל רצוני לאלבום אדגי’ שלם, אני מודה שאני עם פול. אני נופל נמס מול הקטע הזה. הגרסה הסופית של  Waterfalls  כל כך עדינה, מינימלסטית וכובשת שבלתי אפשרי היה להשאיר אותה בחוץ. זה סולו הגיטרה האקוסטית, זו השירה הכנה של פול שאומרת שגם כל ההרפתקאות המסוכנות והמרגשות בעולם לא ישוו לאהדת הקהל והאהבה הפשוטה וה’גליץ” שגלש למיקרופון בהקלטה לקראת הסוף (דקה 3:55) ונשאר. הכל פשוט נפלא. פול בחר משום מה בקטע לא שייך נוסף בשם ‘אף אחד לא יודע’ עבור האלבום. ממש כמו השיר שהקדיש לאלביס ב לונדון טאון ‘שם וכתובת’. גם כאן זה קטע שהוקלט באופן מסורתי למדי, גיטרה, בס, תופים וקולות זהו. לא מסעיר ואפילו הידיעה ששישה טראקים שונים של תופים הונחו עבורו לא מרגשת. הקטע הבא לעומת זאת מרגש אותי מאוד. זה הקטע האחרון שהוקלט עבור האלבום והיה הקטע שפתח אותו  Coming Up . הוא נפלא בכל אספקט ואפשר לומר שהוא סיכום ותוצר הלמידה של פול מחודשי העבודה הללו. היכולת לשלב את העבר והעתיד בשיר אחד יוצאים מן הכלל. העבודה ב 16 ערוצים אפשרה לו לעשות ככל העולה על רוחו: אוברדאבים של תופים, גיטרות, מחיאות כפיים, סינתיסייזרים ומלוטרון. זה קטע שהוא אורקסטרה של כלים שהם וואן מאן בנד לתפארת מורשתו של מקרטני. את הקטע הזה שהיה קומניקטיבי מאוד ניגן מקרטני יחד עם ווינגז בסיבוב ההופעות הבריטי בגלאזגו בדצמבר 1979 וזה נשמע נפלא. מי שעוד התרגש מהקטע החדש הזה לאחר שהאזין לו היה ג’ון לנון. האגדה מספרת שהאזנה לו הייתה אחת הסיבות והטריגר להפסקת ה’פרישה מרצון’ שלו ולעבודה על אלבום חדש. הנה שוב גרסת האורך המלא. מקרטני סיים את העבודה וכאמור חשב שזהו. הרפתקאת הסינתיסייזרים שלו מאחוריו. הוא חזר ללהקת האם ובספטמבר חזרו כולם שוב לחווה לחזרות עבור סיבוב ההופעות שתוכנן עבור בריטניה ולאחר מכן תוכנן להתרחב ליפן, אוסטרליה ואמריקה. ב 16 בינואר הם נחתו בשדה התעופה נאריטה בטוקיו לאחר עצירה בניו יורק על מנת להתחיל את סיבוב ההופעות שם. חיפוש במזוודה של מקרטני העלה 219 גרם של קנאביס. הרגעים הבאים היו הזויים כמו שהם נשמעים. מקרטני הובל באזיקים למעצר כי עם היפנים לא משחקים. תשעה ימים תמימים הוא בילה במעצר וסיבוב ההופעות התבטל.חברי ווינגז נפוצו לכל עבר ולאחר תשעת הימים, מקרטני ומשפחתו גורשו לבריטניה. זה לא הפריע לו להבחר ל’אישיות השנה’ בטקס פרסי הפופ והרוק בבריטניה כמה חודשים לאחר התקרית. מכיוון שנראה שכל חברי ווינגז הולכים לעבוד על פרויקטי סולו בתקופה הקרובה, מקרטני לא הרגיש אי נעימות לשחרר אחד משלו. הוא בחר את הקטעים הקליטים ביותר לטעמו מעבודת הסולו שלו בקיץ 1979, לא הלך את האקסטרה מייל לטעמי כדי לייצר אלבום מפיל מהרגליים באמת ושחרר את ‘מקרטני 2’ במאי 1980. עם כל זאת, זה אלבום אמיץ מאוד לתקופתו שהלך בדרכם של עוד אמנים שבשנים הללו שקיבלו את האומץ והלכו לרעות בשדות של סינתיסייזרים.

האלבום הלבן ממשיך להיבנות, אבל מתחת לפני השטח – משהו בביטלס כבר לא אותו דבר. בפרק החדש של ביטלמניקס, אולי הדרמטי ביותר עד כה בסדרה "ארבעה גוונים של לבן", נראה איך רגעים של גאונות משתלבים עם עייפות, תסכול – והרבה רעש באולפן. נעבור בין חמישה שירים שמייצגים את התקופה הזו: מ-Ob-La-Di, Ob-La-Da – שנשמע כמו שיר קליל עם וייב ג'מייקני וסיפור אהבה תמים, אבל מאחוריו מסתתרת סאגה של חזרות מתישות, פרפקציוניזם עיקש של פול, פיצוץ עם ג'ורג' מרטין, פרישה של ג'ף אמריק – ורגע בלתי נשכח שבו ג'ון לנון נכנס לאולפן, צועק שהוא מסטול לגמרי, ומתיישב על הפסנתר כדי להראות לכולם איך זה באמת צריך להישמע. מול הגישה המלוטשת של פול, ג'ון מביא גרסה חדשה, מהירה ורועשת ל-Revolution – במטרה לזכות בסינגל הנחשק. ופול? הוא מגיב ב-Helter Skelter – שיר שמנסה להמציא אותו מחדש ברעש, בצרחות ובכאוס. ההשראה מגיעה, לדבריו, משיר של The Who – אבל אולי גם מתוך תחרות שקטה עם ג'ון על הצליל הכי פראי ורועש באלבום. ב-Cry Baby Cry, שמגיע גם הוא אל אולפן ההקלטות, ג'ון ממשיך ליצור עולם לירי אפל שמתכתב עם לואיס קרול – ומציג עוד יצירת מופת מהפנטת. ובצד, מתגלגלת חידה: Sexy Sadie – שיר שהתחיל כטרוניה על המהרישי, אבל בפרק הזה אני מציע פרשנות חדשה ומטלטלת לשיר. כך או כך, השיר הזה הופך לחידה אולפנית שמאתגרת את הביטלס – והם לא מצליחים לפתור אותה בקלות. זה לא רק פרק על חמישה שירים – זה פרק על תחילתו של קיץ שבו הביטלס, למרות שהם עדיין יחד, כבר לא באותו המקום. את הפרק החדש שעלה להאזנה, תוכלו למצוא בשלל אמצעי האזנה לפודקאסטים ש מצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3   דיזר https://bit.ly/37Bbtje   אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm   קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i   האזנה נעימה! 🎧 ספרו לי מה חשבתם על הפרק החדש! שתפו בתגובות! ⬇️

פרק חדש בפודקאסט ביטלמניקס - פרק 8 בסדרה "ארבעה גוונים של לבן" שעוסק בג’וליאן לנון והשירים שנכתבו עליו באמצע 1968. בזמן שהביטלס שוקעים אל תוך ההקלטות המורכבות של האלבום הלבן, החיים הפרטיים של ג’ון לנון עוברים טלטלה: הוא עוזב את סינתיה לטובת מערכת יחסים חדשה עם יוקו אונו. במרכז השבר הזה ניצב ילד בן חמש – ג'וליאן לנון. שני שירים נכתבים עליו באותה תקופה: ב Hey Jude, פול, שחווה בעצמו אובדן של הורה בילדותו, חש אמפתיה לג'וליאן הקטן. אחרי ביקור אצל סינתיה וג'וליאן, הוא עולה על הרכב ובדרך חזרה כותב שיר שמיועד לעודד ילד קטן שמתמודד עם פרידה של הוריו. שיר שמתפתח ליצירה מרגשת בת 7 דקות, שמעניקה מקום לכאב, לתקווה ולתחושת שייכות. לעומת זאת, ג'ון לנון בוחר להביע את רגשותיו באופן שקט, כמעט מהוסס, בשיר הערש המלטף Good Night, שסוגר את האלבום הלבן ונכתב לג'וליאן – אך מושר בקולו של רינגו, בליווי תזמורת. הבחירה הזו אינה מקרית: ג'ון מתקשה לבטא רגש ישיר כלפי בנו, והשיר הופך לתזכורת עדינה ומכאיבה ליחסים שהתרחקו. שיר ערש שנשמע כמו פרידה. בפרק החדש אבחן את הסיפורים שמאחורי השירים ואת הדרך בה הילד הקטן הזה הפך – מבלי שהתכוון – לחלק בלתי נפרד מההיסטוריה המוזיקלית של הביטלס. את הפרק החדש שעלה להאזנה, תוכלו למצוא בשלל אמצעי האזנה לפודקאסטים ש מצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3   דיזר https://bit.ly/37Bbtje   אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm   קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i   האזנה נעימה! 🎧 ספרו לי מה חשבתם על הפרק החדש! שתפו בתגובות! ⬇️

פרק חדש בביטלמניקס – אל תוך האור של לילה שחור פרק 7 בסדרה 'ארבעה גוונים של לבן', מוקדש ברובו לפול מקרטני, ועוסק בין היתר בסימטריה בין פול לג'ון בתקופה הזו.  פול שמחפש בתקופה הזו הגדרה עצמית מחודשת, מנהל יחסים עם פרנסי שוורץ בזמן שהוא מאורס לג'יין אשר שעסוקה בקריירה שלה כשחקנית. בין לבין, הוא מתחיל לעבוד על השיר הראשון שלו לאלבום הלבן, Blackbird, ומקליט אותו ב-11 ביוני כשפרנסי לצידו.  פרנסי סיפרה שבאחד הימים ג'יין נכנסה לבית בקבנדיש באופן בלתי מתוכנן ותפסה את השניים במיטה, מה שגרם לשבר ביחסים בין ג'יין לפול. ימים ספורים אחר כך, פול טס ללוס אנג'לס כדי להמשיך ולקדם את חברת אפל ושם הוא נפגש עם לינדה איסטמן, הצלמת שהוא הכיר בשנה שעברה ומתאהב בה סופית.  כשהוא חוזר הביטלס עובדים על שיר נוסף של ג'ון שנקרא Everybody’s Got Something To Hide Except Me And My Monkey. שיר שהחל להכתב באשראם ברישקש וכמו Blackbird, משנה את יעודו או את הנושא שנכתב עליו והופך להיות על היחסים בין ג'ון ליוקו. לסיפור המרתק של פול בתקופה המבולבלת הזו, תוכלו להאזין ב פרק החדש בביטלמניקס שעלה להאזנה ו מחכה לכם בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים מצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3   דיזר https://bit.ly/37Bbtje   אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm   קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i   האזנה נעימה! 🎧 ספרו לי מה חשבתם על הפרק החדש! שתפו בתגובות! ⬇️

🎙️ פרק חדש בביטלמניקס – מהפכה! איך נשמעת מהפכה? מהפכה יכולה להישמע כמו הרבה דברים – תלוי מי מקשיב. זה היה הקו המנחה את ג'ון בהקלטה של השיר Revolution שעליו הביטלס החלו לעבוד ביום ההקלטה הראשון לעבודה על האלבום הלבן. המהפכה, יכולה להגיע כמשהו מפוייס, מיסטי, בעל קצב איטי יותר, עם קולות רכים יותר, אבל באיווחה אחת היא יכולה להתפתח לקולות שדוהרים אחורה, בעל נופך מעוות, סיוטי, מצמרר, מפחיד ואלים. הפרק החדש בבילמניקס יעסוק בשני הצדדים הללו לשיר המהפכה של ג’ון. שיר שהתחיל על גיטרה אקוסטית באשראם והפך ליצירה שונה באולפן ההקלטות שהכילה אמירה משלה כשיוקו החלה להשפיע על חייו ועל יצירתו של ג'ון. איך החל להיות מוקלט השיר הזה של ג'ון? איזה כיוון מפתיע הוא תפס כבר ביום ההקלטות הראשון? מה היה השיר השני והמפתיע עליו עבדו הביטלס במהלך העבודה על האלבום? איך הרכיב ג'ון את יצירת האוונגרד הראשונה של הביטלס שתראה אור ומי עזר לו? על כל השאלות האלה ועוד ינסה לענות הפרק החדש בביטלמניקס שעלה להאזנה u מחכה לכם בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים מצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3   דיזר https://bit.ly/37Bbtje   אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm   קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i   האזנה נעימה! 🎧 ספרו לי מה חשבתם על הפרק החדש! שתפו בתגובות! ⬇️

שבוע חדש, יום ראשון, פרק חדש בפודקאסט ביטלמניקס! הפרק החדש יעסוק בתקופה שבאה אחרי הקלטת האלבום אימג'ן שבו עסקתי בפרק הקודם. ג'ון לנון ויוקו אונו העתיקו את חייהם לניו יורק סיטי. היו סיבות רבות לכך והסיבה העיקרית היתה קיוקו, בתה של יוקו מנישואיה לטוני קוקס שהקפיד להעלם עם קיוקו ולמנוע ממנה להפגש עם אמה. המאבק עבר לבתי המשפט בארה"ב כשטוני ויוקו מגישים בקשות שונות למשמורת על קיוקו ויוקו מקבלת סוף סוף את המשמורת המיוחלת. האם זה היה סוף הפסוק לפרשה הזו? בד בבד ג'ון התחבר לחוגי האקטיבסטים הפוליטים בניו יורק - ג'רי רובין ואבי הופמן, מייסדי ה'ייפיז'. יחד עם המוזיקאי דיויד פיל והלהקה שלו ה'לואר איסט סייד באנד', ג'ון ויוקו החלו לנדוד בין עצרות שונות: ממישגן עבור ג'ון סינקלייר ועד הארלם עבור אסירי כלא ה'אטיקה סטייט'. התוצאה היא שירים סלוגנים, פוליטים שהלכו והתערמו. כשג'ון שמע על להקת פאבים בשם ה'אלפנטס ממורי' הוא נדלק והחליט להקליט אלבום שלם מתוך השירים הפוליטים הללו. על הרקע לאלבום, המעבר של ג'ון ויוקו לניו יורק, האקטיביזים הפוליטי, הקלטת האלבום ועל עוד המון דברים בפרק החדש בביטלמניקס - 'רוקנרול בניו יורק סיטי'. אתם מוזמנים להאזין לפרק בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo . הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i תוכלו להאזין גם באפליקציות שונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו‘פודבין’. כמו כן תוכלו להאזין לפרק באתר פודקאסטים הנהדר שם גם תוכלו לדרג ולכתוב ביקורת https://bit.ly/2KQHzwa אתם מוזמנים לכתוב בתגובות מה חשבתם על הפרק ומה אתם חושבים האלבום. האזנה נעימה!

🎙️ פרק חדש בביטלמניקס – מאחורי הקלעים של ה-Esher Demos בסופו של חודש מאי 1968, אחרי אפיזודת העסקים בניו יורק, רגע לפני שהביטלס נכנסו לאולפני EMI להקליט את מה שיהיה האלבום הלבן הכפול, הם התכנסו בביתו של ג'ורג' הריסון באשר (Esher) כדי להקליט סקיצות ל-27 שירים חדשים. ההקלטות האינטימיות הללו, שנעשו על טייפ 4 ערוצים ביתי, מאפשרות לנו הצצה נדירה לרגע שבו השירים היו עדיין בראשית דרכם – חשופים, טבעיים וללא עיבודים מורכבים. בפרק החדש של ביטלמניקס אני צולל אל The Esher Demos ובוחן: ✨ איך נשמעה המוזיקה של הביטלס כשהיא עדיין לא עברו עיבוד, בלי להקה שמלווית את השירים? 🎸 איזה שירים השתנו לחלוטין במעבר לאולפן ההקלטות, ואיזה לא שינו כלל את צורתם? 🎶 איך הדינמיקה בין החברים הושפעה מההקלטות האלו והאם ניתן להרגיש את המתח שהחל להיווצר בתוך הלהקה? ההקלטות הללו הם צוהר מרתק ביותר לתהליך היצירה של הביטלס בתקופה קריטית, והם נותנים לנו הצצה לעבודה המוזיקלית של הלהקה בשלב מכונן בקריירה שלה. 🎧 כל זה ועוד מחכה לכם בפרק החדש של ביטלמניקס! כל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים מצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3   דיזר https://bit.ly/37Bbtje   אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm   קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i   האזנה נעימה! 🎧 ספרו לי מה חשבתם על הפרק החדש! שתפו בתגובות! ⬇️

🎙️ פרק חדש בביטלמניקס – הביטלס אחרי רישיקש! אחרי שלושה חודשים בהודו, כל חברי הביטלס חזרו ללונדון עם יצירתיות מתפרצת – אבל גם עם מתחים שהחלו לבצבץ מתחת לפני השטח. רגע לפני שהם נכנסים לאולפן להקליט את האלבום הלבן, התרחשו כמה אירועים משמעותיים שעיצבו את דרכם קדימה. בפרק החדש של ביטלמניקס, אני צולל אל החודשים הדרמטיים האלו, שבהם הכל התחיל להשתנות. בסופו של חודש אפריל 1968, סינת'יה נסעה לחופשה ביוון. לקראת סופה הזמין ג'ון את יוקו אונו לביתו. הלילה הזה היה יותר מרומן – הוא היה נקודת מפנה. לא רק שהשניים החלו את מערכת היחסים האינטנסיבית שלהם, אלא שג'ון החל להתרחק יותר ויותר מהחבורה המגובשת של הביטלס. אחרי שנים שבהן היו תחת ניהול של אחרים, הביטלס החליטו לקחת שליטה על עתידם והקימו את חברת Apple Corps. החזון שלהם היה הרבה יותר מחברת תקליטים – הם רצו אימפריית יצירה שתתמוך במוזיקאים, אמנים, קולנוענים ואפילו ממציאים. אבל איך חלום כל כך יפה התחיל להסתבך כבר מההתחלה? בחודש מאי 1968, ג'ון ופול טסו לניו יורק כדי לקדם את החזון של Apple בפני התקשורת האמריקאית. הם הופיעו בתוכניות טלוויזיה, התראיינו לעיתונים וניסו לשכנע את העולם שזה העתיד של המוזיקה. אבל מאחורי החיוכים והבדיחות בראיונות, היה ברור שמשהו מתחיל להשתנות בדינמיקה של השניים. 🎧 כל זה ועוד מחכה לכם בפרק החדש של ביטלמניקס! כל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים מצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3   דיזר https://bit.ly/37Bbtje   אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm   קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i   מה דעתכם על הפרק ועל התקופה הזו בחיי הביטלס? האם כבר היה אפשר לראות את הסדקים שיביאו לפירוק? שתפו בתגובות! ⬇️

פרק חדש בפודקאסט ביטלמניקס עלה להאזנה בכל אמצעי ההאזנה לפודקאסטים. פרק 117 בביטלמניקס הוא הפרק השני בסדרה 'ארבעה גוונים של לבן' על שנת 1968 המפותלת של הביטלס. בפרק החדש שיכלול בו בסך הכל שבועיים, נתכונן עם הביטלס למסע להודו. ההכנות הללו כוללות בהן הקלטה של לא פחות מארבעה שירים שמתוכם יבחרו שניים לסינגל החדש של הביטלס שישתחרר כשהם כבר יהיו אי שם ברישקש. ליידי מדונה, הביא שוב את הכתיבה הנוסטלגית של פול אבל גם המשיך את קו הגעגוע שלו לאימו מרי כשהוא החליט לפאר אותה בשיר שיוקדש לה ולכל האמהות והנשים. ג'ון החל לכתוב את 'מסביב ליקום' כשיר שלילי, אבל סיים עם שיר קוסמי שהיה שיר הלל לתורת המהרישי. ג'ורג' השלים בעידודו של פול את הקלטת 'האור הפנימי' שלו שהחלה בבומביי. לבסוף, כדי להשלים את ההכנות, נתבקש ג'ון להביא שיר נוסף עבור פסקול הסרט 'צוללת צהובה' והביא שיר נבחני במיוחד - היי בולדוג. בשבועיים הללו בחיי הביטלס בתחילת חודש פברואר 1968, יעסוק הפרק החדש שלו תוכלו להאזין בכל אמצעי ההאזנה שמצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3   דיזר https://bit.ly/37Bbtje   אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm   קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i   האזנתם? ספרו מה חשבתם על הפרק. תוכלו לכתוב כאן וגם בדף הפרק בספוטיפיי וגם לדרג שם את ביטלמניקס ולהרשם כמנויים. האזנה נעימה!