top of page

קינקס #4: במחלוקת

עודכן: 30 באוק׳ 2022

אחרי הסינגל הנהדר ופורץ הדרך See my friends שיצא באוגוסט 1965 ולאחר מסע ההופעות האיום בארה”ב במאי ותקיפה של מיק אבורי את דייב עם ההיי האט שלו במהלך הופעה, היחסים בין חברי הלהקה ובמיוחד בין האחים בשפל. ההנהלה שלחצה לכתוב להיטים כדי לסחוט מהלימון כמה שיותר בטח שלא הוסיפה למצב הרעוע. זה עוד יוביל להתמוטטות. עם כל זאת, ריי ממשיך לכתוב ולהשתפר ואת ניצני השיפור נוכל למצוא ב EP שהקינקס משחררים בספטמבר 1965, ממש כחודש אחרי הסינגל הקודם. ה EP החדש מקבל את השם Kwyet Kinks שהדבר הכי חשוב בו הוא a well respected man.

זהו השיר הכי פואטי ביקורתי שכתב ריי עד לרגע זה. אנחנו מקבלים סגנון כתיבה חדש לגמרי. הביקורתיות אולי נובעת התסכול שהוא עובר בלהקה, אולי ממצבם בארה”ב והקושי בבריטניה ואולי גם הכל יחד, אבל התוצאה מהממת. זו סאטירה שנונה על איש מעמד הביניים האנגלי שחייו כל כך שמרנים וסובבים סביב דייקנות והוא כל כך טוב, הוא כל כך בסדר, והוא כל כך בריא, גם בגופו וגם בנפשו. זו יצירה שתפתח את השער לעוד שירים ואלבומים שיסתובבו שסביב הנושא הלא פתור הזה עבור ריי שהוא בסך הכל בחור בריטי נחמד ממעמד הביניים. אתם יודעים מה אומרים. הביקורות הנוקבת ביותר מגיעה מפנים. הבית שאני הכי אוהב בשיר ממחיש לא רק את הפואטיות, אלא גם את הצד הקומי של ריי עם התיאור הנונשלנטי הבריטי היבש את הסיטואציה הבאה: בזמן שאימו של של מושא השיר הולכת לפגישות, אביו ‘מתעסק’ עם העוזרת. האם בוחשת בתה עם חברי המועצה בזמן שהם דנים על מסחר חוץ ובינתיים היא מעבירה מבטים ושטרות לכל בחור נעים הליכות שעובר. פואטיקה במיטבה! חברת התקליטים סרבה להוציא את השיר כסינגל מהסיבה הפשוטה: שיר ‘מחאה’ פואטי זה לא מה שהנוער רוצה. הנוער חפץ בעוד ‘יה יה יה’ ובעוד שירים נוסחתיים סטייל הפלישה הבריטית. מוסיקלית השיר הצליח לגייס את הטוב שבלהקה. התיאטרליות או ה’מיוזיק הול’ כפי שהבריטים נהגו לכנות את הסגנון העתיק הזה, בא לידי ביטוי בכל חבר להקה. התופים נשמעים נהדר, ריף הבס של פיט קוואייף, שעד עכשיו לא ממש בא לידי ביטוי יותר מדי בשירים של הקינקס, מג’נגל בצורה תיאטרלית ותומך בהצגה של ריי. הגיטרות תומכות ולא גונבות את ההצגה ומעל הכל השירה הבודדה של ריי שמספר על חייו המונוטוניים של הבחור שהוא שם ללעג, יחד עם ההרמוניות שמצטרפות אליו בפזמון מעבירות את המסר בצורה נהדרת.לטעמי זהו השיר הנהדר ביותר של ריי ושל הקינקס עד לרגע זה. אבל חכו עוד קצת. תיכף יגיעו המון כאלה.


ה EP שמכיל עוד 2 שירים מקוריים של ריי ועוד שיר אחד של דייב מצליח לטפס במצעדים ומוכיח שהקהל מוכן לשינוי ולכתיבה החדשה. בארה”ב, a well respected man משתחרר כסינגל ולמרות הבעיות של הלהקה שם וחוסר בקידום, ראו איזה פלא, הסינגל מגיע למקום ה 13 במצעד ה Hot 100. הקינקס נמצאים במצב בו הם במחלוקת, לפחות מוסיקלית, בעיניי המעריצים. הם עדיין להקת רית’ם אנד בלוז בועטת לפחות על פי דייב, אבל הם גם להקה תיאטרלית עם שירים ביקורתיים. הם Kink Kontroversy. הסינגל הבא של הלהקה הוא דוגמא מצוינת שבאה להדגים את ‘המחלוקת’ הזו. הסינגל Till the end of the day יוצא בנובמבר 1965 ובצידו הראשון מביא בפעם המי יודע כמה את הסאונד הבועט של you really got me ו all day and all of the night וזה עבד. הסינגל בילה שלושה חודשים תמימים במצעדים. אגב, בהקלטת השיר שוב מגיע מתופף אולפני, הפעם קלם קטיני כדי לתופף במקום מיק ובאמת שמתחיל להיות כבר מוזר הסיפור הזה. בראיון שנערך אתו בדצמבר 1965 עבור ה NME התכחש ריי לחזרה לאחור.“נאמר ש Till the end of the day הוא חזרה לסטייל הישן שלנו אבל אני לא מסכים עם זה. אחרי see my friends אמרתי שלעולם לא נחזור לסאונד הישן והתכוונתי לכך. שינינו את הדרך שבה אנחנו מנגנים אקורדים בשיר הזה. אני מנסה לקחת את מוסיקת הפופ צעד קדימה. כולנו נאלמנו דום אחרי שה’ריצ’וס בראדרס’ הקליטו את You’ve lost that loving feeling . זה היה הסוף. זה היה תקליטון פופ מושלם עד כמה רחוק שמישהו יכל ללכת”.


הבי סייד של הסינגל מעניין לטעמי הרבה יותר. שיר בשם where have all the good time gone שהוא קודם כל שיר המנוני מעולה של ריי שאולי אפשר לראות בו לרגע הכלאה לרגע של 2 העולמות בניהם נעים הקינקס. ריי תיאר אותו כשיר ש’בן 40′ יכתוב ושנוצר מהתבוננות שלו באנשים בוגרים יותר. ההתבוננות הזו תוליד עוד המון יצירות מופת. חברת ‘פיי’ שהרגישה פספוס לגביו, שחררה אותו לבסוף שוב ב 1973. זה לא ממש עבד. אם יש ביצוע נהדר לשיר הזה הוא דווקא זה של דיוויד בואי שביצע לו קאבר באלבום הקאברים שלו Pin Ups. שם הוא שר אותו בפאתוס הנהדר שלו עם גיטרות קצת יותר דיסטורשניות. זה אלבום קאברים שאני מאוד אוהב שבו בואי אחרי פאזת זיגי שלו, מצדיע ל’מודים’ אליהם השתייך בעברו.


אם כבר אנחנו ב’מחלוקת’, אז מדוע שלא נוציא אלבום שלם על כך? The Kink Kontroversy, אלבומם השלישי של הקינקס יצא בבריטניה בסוף נובמבר והביא את המחלוקת לכדי אומנות. אני רואה בצד א’ את הקינקס הישנים ובצד ב’ את ריי מנסה למשוך לכיוון החדש. כיאה לצד שמנסה רק עוד רגע אחד להשאיר את הסאונד הבועט של הלהקה, צד א’ נפתח בקאבר עוצמתי של דייב לשיר הרית’ם אנד בלוז של ג’ון אסטס Milk Cow Blues. תראו בכמה עוצמה, זעם אצור והתלהבות מבצע דייב את השיר.


את הצד הראשון סוגר מי אם לא מיודענו הסינגל Till the end of the day שחוזר למקורות. תרשו לי להתמקד בצד ב’ המעניין שנפתח בפואטיקה הזו: “אתה דואג לשמש מה הטעם לדאוג לשמש הגדולה הזקנה? אתה דואג לגשם, הגשם ממשיך לרדת בכל זאת. אתה דואג כשזו שאתה צריך מצאה מישהו אחר, אבל העולם ממשיך להסתובב…”. איזו פואטיקה, איזו נוסטלגיה, איזו עצבות עגמומית שעטופה במעטפת של סוכריית פופ ואיזה שינוי מהותי בהתבוננות של ריי על העולם. השמש הגדולה והזקנה תחזור כמוטיב מרכזי באלבום Something Else.

השיר שעוקב אחריו בצד ב’, ממשיך את הקו הפואטי מלודרמטי כשהעולם המסתובב מצטמצם לכדי אי ומביא את הפסנתר הנהדר של ניקי הופקינס שהופך את השיר למשהו עתיק וישן. שימו לב לשירה הג’מייקנית של ריי.דיברתי על השוני בין 2 צידי הסינגל שיצא ואכן על פי הנוסחא where have all the good time gone הנהדר משובץ גם הוא בצד הפואטי של האלבום. ניקי הופקינס ממשיך ותורם את הפסנתר ההונקי טונק שלו עבור It’s too late שכבר קורץ עם הסאונד הווסטרני שלו למה שיבוא באלבום המחווה של הקינקס לשכונת מגוריהם, אלבום שייצא ב 1971. בקטע הסוגר You cant win הפואטיקה אולי פחות נוכחת, אבל השיטה האולפנית משתכללת. שאל תלמי המפיק מייצר מין ‘וול אוף סאונד’ שמורכב מגיטרה חזקה של דייב יחד עם הפסנתר של ניקי הופקינס. השיר הוא נוסחתי רפטטיבי, אבל הסאונד סוחף. הביקורות היללו את האלבום ושיבחו את כתיבתו המתפתחת של ריימונד דאגלאס דיוויס בן ה 21. בפוסט הבא נדבר על זוג הסינגלים הנפלאים של הקינקס בתחילת ואמצע 1966 והאלבום הרביעי שכבר לא יעורר מחלוקת לגבי הלהקה וואט סו אבר ויהפוך אותה לראשונה מלהקת סינגלים לכזו שיכולה ותספק אלבומי מופת.

7 צפיות0 תגובות
bottom of page