top of page

Venus and Mars – חלק 1

עודכן: 29 באוק׳ 2022

היום אתחיל ואסלול את הדרך של פול מקרטני, אי שם ב 1974 הרחוקה אל האלבום הבא של Wings. האלבום שיהווה את ההמשך לאלבום המצליח ביותר של הלהקה Band on the run שנוצר בניגריה שבאפריקה וקיבל את הטאץ’ הסופי שלו באולפני אבי רואד בעזרתו האדיבה של טוני ויסקונטי. האתגר הגדול אתו צריך עכשיו להתמודד מקרטני, הוא איוש תפקידי הגיטרה והתופים. כזכור הנרי מקלוק ודני סוויל הגיטריסט והמתופף שליוו את הלהקה ושיוו לה יציבות הרכבית לפחות לאלבום אחד שלם, החליטו כל אחד מסיבותיו הוא לעזוב את ההרכב. בלית ברירה הוקלט האלבום המצליח כטריו, כשפול מאייש את עמדת התופים והבס, דני ליין מחזק בגיטרות ולינדה בעמדת הקלידים.

האלבום יוצא לאור בבריטניה בדצמבר 1973, אזי מקבל מקרטני הצעה מרשת הטלוויזיה הבריטית ATV כדי לכתוב את שיר הנושא לסדרה בשם The Zoo Gang שמספרת את סיפורה של חבורה שנלחמה במלחמת העולם השנייה כשלכל אחד מהם כינוי על שם חיה ועל קורתם 30 שנה לאחר מכן.

באזור דצמבר 1973, חברי הלהקה יחד עם נגנים זמניים כמו המתופף דיווי לוטון והגיטריסט ג’ימי מקולק, מגיעים לפריז לאולפני אודאון על מנת להקליט כמה מהשירים שכתבה לינדה שחלקם יראו אור רק לאחר מותה באלבום הנפלא Wide Prairie. את האלבום הזה החלה לינדה לאגד קצת לפני מותה ואת העבודה עליו סיים פול.

בזמן הפנוי בפריז, נשלף גם קטע אינסטרומנטלי מהשנה הקודמת על מנת שיהווה את קטע הנושא עבור The Zoo Gang. נקודת ההתחלה הן הסשנים שנערכו באולפן באפריל 1973, עוד לפני הקלטות האלבום Band on the Run. מקורות שונים מספרים סיפורים אחרים על ההקלטות שנערכו אז ב 73. חלקם טוענים שמקרטני הקליט את כל הכלים כולל את האקורדיון וחלקם טוענים ששאר חברי הלהקה השתתפו גם הם. כרגיל האמת כנראה נמצאת איפשהו באמצע. מקרטני תיאר את ההקלטות הללו כ “כדרך לראות איך זה לנגן בצורה משוחררת ולא כובלת עם עוד מוסיקאים”. ישנם כאלו שהקטע הקצר הזה מזכיר להם את Kreen-Akore מאלבום הבכורה של פול, ואני יכול להבין את זה, בעיקר באווירה הזו של הפעם המי יודע כמה של חיפוש דרך וסאונד חדש.

בנוסף להיותו פתיח הסדרה, מוצא דרכו גם הקטע כביסייד בגרסה הבריטית של הסינגל החדש שמשחררת הלהקה שהוא בעצם שיר הנושא של האלבום – Band on the Run שיוצא בבריטניה ב 28 ביוני 1974 ועוזר לאלבום להישאר בתודעה.


למעט העובדה שהגיטריסט הזמני ג’ימי מקולק (שתוך זמן קצר יהפוך לקבוע), אולי כן ואולי לא השתתף באוברדאבינג לקטע הזה, אני לא רואה בו חשיבות גדולה. גם הסדרה עצמה אגב לא האריכה ימים וירדה לאחר 6 פרקים בלבד. הנה פתיח הסדרה בו משולב השיר:

מקרטני סיפר על הפעם הראשונה בה ראה את ג’ימי מנגן ב Thunderclap Newman ב 1969: “הוא נראה מעולה. יש לו פרק כף יד חזק. כשהוא פוגע באקורד הוא באמת מהדהד”. ג’ימי עצמו שמח מאוד לקבל את ההצעה מווינגז: “נמאס לי להיכנס ולצאת מלהקות. אני מת לשים משהו על תקליט שיוערך במקום כל הזמן לחפש להקות חדשות שמעט מאוד אנשים מקשיבים להן”.

ג’ימי מקולק בפעולה

המשימה הבאה של ההרכב בסביבות החודשים ינואר-פברואר 1974, הייתה לעזור לאחיו של פול מייק בהקלטות האלבום McGear באולפני סטרוברי שבסטקפורט שבאנגליה. למעשה זהו אלבום ההשתפשפות של הגיטריסט החדש בו הוא לומד איך מקליטים אלבום עם פול מקרטני ונשארים בחיים.

עטיפת האלבום McGear

באלבום הזה פול ומייק כתבו את השירים, ווינגז בראשותו של פול (ועוד נגנים אורחים) ניגנו ועל קטעי השירה ניצח מייק מקרטני. את עמדת המתופף מאייש ג’רי קונווי שניגן עם קט סטיבנס באותה התקופה. הוא סיפר על תהליך העבודה: “לא היו דמואים מקדימים, פול כל הזמן עבד עם מייק על השירים באולפן. הוא ממש יכל לשמוע את השירים הגמורים בראשו וכך הוא כיוון את כולם למטרה. הכל הוקלט מהר ובאווירה חיובית. בטייק הראשון שניגנתי בו הרגשתי ממש עצבני וקיוויתי שפול יאהב מה שאני עושה”.

פול ואחיו מייק

באותה תקופה כותב פול שיר בסגנון המיוזיק הול שכל כך אהוב עליו. השיר נקרא I’ll Give You a Ring והוא מקליט לו דמו במהלך הסשנים לאלבום McGear. הנה מקרטני מבצע את השיר בחזרות באוגוסט 1974 באולפני אבי רואד במסגרת הסרט One Hand Clapping.


השיר הפשוט והיפה הזה ימצא את דרכו רק שנים אחר כך כבי סייד ל Take it away מתוך האלבום tug of war.

עם סיום העבודה על McGear, ממריאים המקרטנים לארה”ב, שם הם יפגשו עם ג’ון לנון בלוס אנג’לס ב 28 במרץ מה שיניב את הסשן האחרון והיחידי של לנון ומקרטני יחדיו לאחר פירוק הביטלס. לינדה ופול משתתפים גם בטקס פרסי האוסקר, כששיר הנושא לסרט Live and Let Die מתמודד על הפרס אך לא מצליח לזכות. הם חוזרים לאנגליה כשתוך זמן קצר הם יחזרו שוב לאדמת ארה”ב, הפעם מלווים בווינגז.

לינדה ופול ב 2 באפריל 1974 בטקס פרסי האוסקר

עכשיו כשאוישה עמדת הגיטריסט הקבוע, כל שנותר הוא למצוא מתופף שיתאים לסטנדרטים שמקרטני מחפש. כדי למצוא את האיש המתאים, נערכו אודישנים בתיאטרון אלברי שבלונדון שהחלו ב 26 באפריל 1974. כ 50 מתופפים נבחנו לתפקיד בניהם ג’ף בריטון בן ה 31. הוא כל כך רצה לנגן עם אלילו, מקרטני, אבל כשהגיע תורו להיבחן הוא חש מפח נפש אדיר כשהוא נוכח לדעת שאת הלהקה מאיישים נגנים שכירים ומקרטני וחבריו רק צפו מהצד.

“חשבתי שהנה הצ’אנס שלי לנגן עם מקרטני, אבל הם שכרו נגנים במקום. לא הייתי ממש לחוץ, אולי קצת בחששות. היינו צריכים לנגן 4 קטעים, חלקם שקטים יותר וחלקם יותר רוקנרול. בכל מקרה, עליתי ועשיתי את החלק שלי. כמה ימים לאחר מכן קיבלתי שיחת טלפון והם אמרו שאני ברשימת החמישייה הסופית (שכללה את רוג’ר פופ ומיץ’ מיטשל לשעבר בהרכב של הנדריקס), והפעם אלו יהיו פול והלהקה שינגנו אתנו. הפעם היו לי 20 אחוז סיכוי אבל הרגשתי חסר אונים מאי פעם”.

לשמחתו, סגנון התיפוף של ברייטון היה מה שמקרטני חיפש. למעשה הבחירה הייתה בינו לבין ר’וג’ר פופ שלאחר מכן הצטרף ללהקתו של אלטון ג’ון. מקרטני סיכם את מה שחיפש: “אני אוהב תיפוף פשוט ואמיתי, כמו מטרונום ומדי פעם כשמכניסים דברים פאנקים יותר”.

זהו. יש לנו מתופף. הכל מוכן להרפתקה הבאה של פול מקרטני יחד עם ווינגז שעליה נדבר בפוסט הבא בסדרת הסולו של מקרטני. הפעם תרחיק הלהקה לביקור קצר בבירת הקאנטרי – נאשוויל, טנסי ולאחר מכן להקלטות האלבום הבא בבירת הג’אז – ניו אורלינס.

20 צפיות0 תגובות
bottom of page