הפוסט האחרון על ‘ונוס ומארס‘ בסדרת הפוסטים על קריירת הסולו של מקרטני, הסתיים בחגיגת הניצחון עבור סיום הקלטת האלבום על סיפונה של ה Queen Mary בלונג ביץ’ בהשתתפות סלבס שונים. בניהם היה אחד, ג’ורג’ הריסון שהוזמן והגיע וחיבוקים חמים נרשמו בינו לבין פול. האלבום היה הצלחה מסחררת והביקורות שיבחו והיללו. מה נשאר עכשיו? לצאת לסיבוב הופעות. חזרות החלו והלהקה יצאה לסיבוב הופעות בבריטניה ואוסטרליה. בינואר 1976, הם הגיעו לאולפני אבי רואד על מנת להקליט את האלבום הבא. זה אלבום של שירים קטנים ויפים של מקרטני, שהיו צריכים עוד כמה שירים קטנים ויפים שלו ובביצועו על מנת להיות אלבום קטן ומעולה. אם באלבום הקודם התגאתי בחיבורים היפים של קטעים שונים, כאן לטעמי התלישות היא נקודת החולשה. זהו אגב גם האלבום הראשון של מקרטני שאין בו סיפור ממש מרגש ומעניין – לא טסים ליעד אקזוטי, אף אחד לא נשדד וחשוב מכך, אין עזיבות בקרב הלהקה. שלושה חודשי עבודה באולפני ‘אבי רואד’ וזהו.
הרגשות הנוסטלגיים שהציפו את מקרטני אולי מהעבודה עם האח מייק על האלבום ‘מקג’יר‘ ואולי עקב התחממות היחסים בינו לבין ג’ון, גרמו לו לכתוב את Let ‘Em In , בו הוא עשה ספירת מלאי של דמויות שהוא מעריך והיו חשובות בחייו – לאו דווקא מהמשפחה הגרעינית. בראשו של פול, הן מגיעות ומתדפקות בדלת על מנת להיכנס למסיבה מדומיינת. הוא מזכיר את האחות סוזי, הלוא היא לינדה מקרטני שהוציאה את seaside woman שלה תחת שם הכיסוי Suzy And The Red Stripes , האח ג’ון הלוא הוא ג’ון לנון – למרות שפול מתישהו סייג ואמר ש’זה יכול להיות מי שתבחרו’. גם פיל ודון אברלי שהיוו השפעה עצומה עליו ועל ג’ון והיו בין היתר מכרים של פול נכנסו, האח הגרעיני מייקל, הדודה ג’יין ועוד שמות. היפה הוא שכמו שפול ציין, אתם תוכלו להחליט לבד מי הוא מי ועד כמה כל דמות חשובה עבורו. בתחילה חשב מקרטני על רינגו כעל מישהו שמתאים לבצע את השיר. גם רינגו אגב מוזכר בשיר. הוא ‘דוד ארני’ – אותה דמות שגילם באלבום ‘טומי’ של ‘המי’ בגרסת התזמורת הסימפונית הלונדונית שיצא ב 1972. הפוטנציאל הלהיטי של השיר גרם לפול להשאיר אותו קרוב אליו. למרות המינימליסטיות שבו, ישנה הרגשה של עושר מוסיקלי והסתכלות לפרטים. ‘פעמון’ הדלת בפתיחה, התופים הצבאיים, כלי הנשיפה הנהדרים והפטפוטים בסוף, אבל גם כקטע עירום הוא מחזיק מעמד עבורי. אני מחבב מאוד את הדמו הפסנתרי של פול עם הילדים ברקע שראה אור בגרסת ה’ארכיב קולקשן’. מי שלמרבה הפלא לא הוזכר בשיר – לפחות לא באופן ישיר, מה שהפתיע אותי, היה אביו האהוב ג’ים. באופן אירוני ג’ים הלך לעולמו בגיל 73 שבועיים לפני צאת האלבום.
‘הפתק שמעולם לא כתבת’ הוא קטע שכתב פול וגם הוא כמו ב’הרוחות של מצרים העתיקה’ מבוצע על ידי דני ליין. למעשה הוא הראשון שהוקלט עבור האלבום. אין לי המון מה לומר עליו. הוא נשמע טוב מסתורי ומביא עיבוד מאוד נוגה, אבל משהו ברוחו לא שייך לאלבום. לא עיבודית ולא ווקאלית. גם ‘התפוצצות’ סולו הגיטרה בסוף לא תורמת משהו למיצוב מקומו באלבום. הנה דני ליין מהופעה בבוסטון בינואר 2019 מבצע את השיר.
הקטע הבא, She’s my Baby הוא שיר אהבה מוזר ומעניין שפול כתב ללינדה . כבר ב 1975 הוא נשמע מבצע משהו דומה בסאונד צ’ק באוסטרליה, והפעם הבאה שחזר אליו הייתה בתחילת 1976 באולפן. אפשר לשמוע שהבס מאוד דומיננטי בו ובאופן כללי באלבום. הסיבה לדברי מקרטני הייתה שלמעשה הם כיוונו לעשות אלבום שאפשר לרקוד לצליליו. השיר מתאר את לינדה לאורך שעות היממה מבוקר ועד ערב, ממש כמו יומן. אני מודה זו לא ליריקה מדהימה והתיאורים שלו על כך שהיא חוזרת למטבח יחד עם הדימוי שהוא ‘מנגב אותה כמו רוטב עד הטיפה האחרונה’ גורמים לי לנוע באי נוחות. לעומת המילים הלחן של הקטע הזה יפה. כדי להבין עד כמה, האזינו לגרסה הקלאסית הקצרה שלו באלבום הנפלא Working Classical מ 1999 שמביא קטעים קלאסיים שכתב מקרטני ובין היתר גם אדפטציות לקטעי עבר.
ב Beware My Love קשה לראות כקטע לריקודים. זה הקטע הכי פרוגרסיבי ברוחו, הכי לא קטן והכי שאפתני באלבום. הוא מתאים בסגנון ובסאונד דווקא לגרנדיוזיות והפומפוזיות של האלבום הקודם, מה שמוסיף עוד על חוסר הקוהרנטיות באלבום הנוכחי. לגופו של שיר, זה קטע נהדר ‘יצירתי’ מלשון יצירה שמשתרע על פני 6 וחצי דקות. הוא לא שיר אהבה קלאסי, אלא שיר על הצדדים הפחות נעימים ביחסים ועל בעיות אמון צדדים עליהם פול כבר ידע בעברו לכתוב. הקטע הזה הוקלט בשני סשנים. בפעם הראשונה כשג’ו אנגליש היה בארה”ב, אזי ג’ון בונהאם שהיריעה קצרה מלהכיל את פועלו (‘לד זפלין’ מי שחייב) תפס את עמדת התופים. כשאנגליש חזר, השיר הוקלט שוב. את הגרסה העירומה יותר עם בונהאם על התופים תוכלו למצוא בגרסת ה’ארכיב קולקשן’. זו גרסה מצוינת לטעמי וקל להבין למה בונהאם מתופף כל כך אדיר. בגרסה הסופית, הגיטרה החשמלית, הבס, התופים והפסנתר מתפקדים כמעט כמו חטיבה תזמורתית אחת וזה קטע מסחרר ומענג מאין כמוהו.
השיר השני של ג’ימי מקולוך בקריירה הקצרה בווינגז מוצלח בעיניי הרבה יותר מזה באלבום הקודם. שוב שיר על הדבר שהכי הרבה הסעיר את מוחו. סמים ואלכוהול. ג’ימי לקח ברצינות את יכולתו לכתוב ולבצע שירים ובאותה שנה, 1976, הוא גם ניסה כוחו עם סינגל בשם Call My Name שהוציא עם הרכב בשם ג’ימי מקולוך והווייט ליין. שלוש שנים מאוחר יותר הוא ימצא את מותו בגיל 26 מכשל לבבי שנבע מערבוב מורפיום ואלכוהול. אני רואה בשלושת השירים ‘הקטנים’ שהביא מקרטני לאלבום – Let Em In, San Ferry Anne, Warm and Beautiful כמוטציות לאותה משפחה. עדינים, קטנים, נוגים ושמאלצים לעיתים. את ‘שירי אהבה מטופשים’ אני רואה ככתב הסניגוריה של מקרטני עליהם ועל כל אותם שירי אהבה קטנים שלו, עם תשובה למקטרגים: “יש אנשים שרוצים למלא את העולם בשירי אהבה מטופשים. מה רע בזה?”. בעיניי זה שיר נהדר מוסיקלית ורעיונית שאותו חיבר פול בחופשה בהוואי. הוא התחיל כקטע פסנתר קטן וביקורתי שהתפתח להיות אחד השירים היפים, המצליחים והמרשימים של ווינגז. כדי להבין עד כמה הוא יפה שוב אפנה אתכם ל’ארכיב קולקשן’ על מנת להאזין לפול על הפסנתר יחד עם תוספת הקולות של לינדה. זה כל כך מקסים.
הגרסה הסופית היא מופת כיצד מרכיבים שיר. קטע בס מעלף שהובא לקדמת הבמה, הפסנתר הקטן שנשאר ברקע, והתופים שממלאים את החלל ללא גיטרה. כשהתזמור וכלי הנשיפה נכנסים, גם השיר נכנס אל רשימת הקלאסיקות המקרטניות היפות ביותר ועדיין לא אמרתי כלום על הסוף המופתי שבו הבס וההרמוניות משתלבות כמו קסם.
אם חפץ ליבכם להאזין ללינדה עושה קטע רוקבילי בסגנון אלביס ואת פול מתעקש להכניס אותה למטבח, האזינו ל Cook of the House. מה שבטוח הוא שממש בא לי צ’יפס כשהוא מסתיים. פול סיפר עליו: “היינו באדלאייד בבית שכור אחרי הופעה. ישבנו במטבח ואכלנו ארוחת לילה מאוחרת. היו שם סירים ומרווה ובצלים וכל התבלינים…לקחתי את כל מה שראיתי והכנסתי לשיר. כל שורה היא למעשה במטבח”. כשחזרו ללונדון הם כבר הקליטו אלמנטים מהמטבח ישירות: “הלכנו בבית עם יחידת הקלטה ניידת והקלטנו קולות מהמטבח. היחידה הייתה מחוץ לבית ופשוט רצנו עם כבל”. דני ליין קיבל הזדמנות נוספת, הפעם לכתוב עבור אלבום של ווינגז. התוצאה המיותרת בעיניי היא Time to Hide. ג’ו אנגליש קיבל הזדמנות לשיר באלבום ולמרות הקול המפתיע לטובה שלו גם ‘חייב לעשות משהו לגבי זה’, מיותר לטעמי בביצוע הזה. ב’ארכיב קולקשן’ ישנה גרסה של פול מבצע את השיר והוא משתפר פלאים.
פול מצידו, קיבל הזדמנות להכניס עוד שני שירים קטנים ויפים והתוצאה יפהפיה. ‘סאן פרי אן’, ביטוי שנשמע מקרטני אומר מתישהו בפרויקט ‘גט בק’ מביא איתו כלי נשיפה מופלאים עם שירה עדינה ונהדרת של פול. Warm and Beautiful הקטע הסוגר, הוא קטע פסנתר קטן ועדין ששוב מקבל חיזוק מכלי נשיפה והפעם גם מכלי מיתר ומחזיר אותי עשור אחורה מפני שהצליל הוא כל כך ריבולבר, כאילו שאלינור ריגבי ו’פור נו וואן’ התמזגו להם. עטיפת האלבום כמו העבודה המהירה על השירים היתה חפוזה גם כן. העיצוב נערך על ידי קבוצת האמנות היפנוזיס יחד עם ג’ורג’ הארדי ששיתפו פעולה באופן מדהים בעטיפה על ונוס ומארס. הפעם לא היתה עטיפת גייטפולד או כל תוספת אחרת. הרקע לכיתוב של העטיפה הקדמית צולם למעשה בתיאטרון לסטר סקוור בלונדון. כקוריוז בבית הקולנוע שם הוצג “שובו של הפנתר הוורוד” בכיכובו של פיטר סלרס. צילומי המונטאג’ האחוריים צולמו על ידי קלייב ארוסמית’ וצילומים של לינדה נכנסו לעטיפה הפנימית של התקליט יחד עם איור של האמפרי אושן.
בטח שמתם לב שיחסית לפוסטים האחרים של אלבומי מקרטני עד כה, זה הפוסט הקצר ביותר וזה לא במקרה. אני באמת לא חושב שזה אלבום חשוב בפני עצמו. הוא אבן דרך לדברים הבאים לבוא כמו תחילת העבודה עם סינתיסייזרים וה’פאנקיות’ שפול גילה שהוא יכול להפיק מעצמו. זהו גם האלבום הראשון של מקרטני שבו לטעמי אין שום חשיבות לסדר השירים ומכיוון שכך, אני לא מאזין לו המון כאלבום. לרוב אני מוצא את עצמי מדלג ומאזין רק לשירים היפים של פול ממנו או מאוסף כלשהו. האופטימיים יאמרו שהפיזור הזה הוא הקונספט של האלבום – להקליט אלבום במהירות האור ללא מניירות וגינונים. הריאליסטים יאמרו שזה קצת חבל, אבל עם תוצאות קשה להתווכח – הקהל הצביע עם הארנק. זה נכון, אמנם האלבום הצליח פחות משני קודמיו, אבל עדיין הוא נמכר היטב והביא סיבובי הופעות בסדר גודל שלא הכירו ללהקה שהתחילה את דרכה בברים קטנים ואוניברסיטאות.