אז איך מסכמים סדרה כזו על שנת 1968 ועל האלבום הלבן של הביטלס? זה פרק על סופים והתחלות, על אהבה וניתוק, על יצירה שנולדה מתוך כאוס, ועל האלבום הלבן, שעטיפתו הפשוטה מסתירה בתוכה את הסיפור המורכב ביותר של הביטלס. בפרק הזה אני סוגר את כל הפינות שנשארו פתוחות: אדבר על לידתו של האלבום Two Virgins, האלבום האוונגרדי והנועז שבו ג'ון ויוקו פרצו את כל הגבולות, ועל עטיפת העירום שעוררה סערה אדירה. נלך אל מאחורי הקלעים של עיצוב העטיפה הלבנה. איך הפשטות של ריצ’רד המילטון, האמן הבריטי הגאון, יצרה את הניגוד המושלם לפסיכדליה של פפר. עטיפה לבנה לגמרי, בלי צבע, בלי פנים, רק שם מוטבע ומספר סידורי. קונספט שהפך לאייקון נצחי. נשמע על המעצר הדרמטי של ג'ון ויוקו, על הימים הקשים בבית החולים, ועל איך דווקא מתוך השבר הזה הם החליטו ללכת יחד עד הסוף. ובצד השני של העולם, פול עם לינדה בניו יורק, מתאהב באמת ויוצא לדרך חדשה אישית. גם ג’ורג’ מוצא את עצמו מחדש. אלבום הסולו הראשון שלו, Wonderwall Music רואה אור והוא מתפקד כמפיק של האלבום של ג'קי לומקס, עובד עם אריק קלפטון, בילי פרסטון ודילן, ומתחיל להרגיש סוף סוף חופשי. זהו פרק על סוף של תקופה והתחלה של עידן חדש. האזינו עכשיו לפרק בשלל אמצעי האזנה לפודקאסטים שמצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i  האזנה נעימה! 🎧 ספרו לי מה חשבתם על הפרק החדש! שתפו בתגובות! ⬇️

ציון יום הולדתו ה-85 של ג'ון לנון היום. כהרגלי, אני אוהב תמיד להביא בציון הימים הללו, קטע מתוך ספר. הפעם מתוך John Lennon: The Life שכתב פיליפ נורמן. ספר עב כרס בן יותר מ 800 עמודים, לא מושלם, אבל כתוב באלגנטיות ומשייט בין תחנות חייו של ג'ון בעיקר בשנות הביטלס בואכה הפירוק וקצת מזניח את השנים המאוחרות של ג'ון. הספר כן מצטיין בשרטוט דמותו של ג׳ון במלוא מורכבותה: חד, פגיע, חצוף, ומבריק באופן שכמעט כואב. ספר שאני אוהב ונהנה מאוד לחזור אליו. הפרק בביטלמניקס על האלבום 'חומות וגשרים' ועל תקופת 'סוף השבוע האבוד' של ג'ון בנפרד מיוקו, כבר נמצא בעבודה בראש שלי, ולכן הנה קטע נהדר ומצמרר מהספר שבו ג'ון מתאחד עם ג'וליאן אחרי שנתיים שבהם הוא לא ראה אותו. קטע שמעיד מאוד על האישיות המורכבת של ג'ון. ----- בנו של ג'ון, ג'וליאן היה כעת בן אחת עשרה. הוא לא ראה את אביו יותר משנתיים ובכל הזמן הזה הם רק דיברו כמה פעמים בטלפון. אימו [סינת'יה] הרגישה שהוא, ג'וליאן, השאיר את ילדותו מאחור מהר מדי עקב הרצון שלו להגן עליה ולפעמים ראתה בפניו הקטנות את העצב ואת אותו המבט של ג'ון כאשר מחשבות פרטיות היו נושאות אותו הרחק מגיהנום הביטלמניה. החיים שאחרי ג'ון לא היו קלים עבור סינת'יה. נישואיה לרוברטו בסניני הסתיימו בגירושין והיא חזרה למולדתה וניסתה לבנות קריירה כמעצבת פנים. כשקראה על פרידתם של ג'ון ויוקו, היא תהתה האם היא עשויה לבשר על הפשרה ביחסיו עם ג'וליאן - וגם איתה. בחודש פברואר 1974, היא הוזמנה להצטרף לקבוצת חברים ששטו באוניה לניו יורק. בתחושת עצבנות נרגשת, היא יצרה קשר עם ג'ון ושאלה האם היא תוכל להביא את ג'וליאן לראות אותו. להפתעתה, ג'ון לא רק בירך על כך אלא הציע לשדרג אותם למחלקה הראשונה בשייט. על הסיפון היה גם אלטון ג'ון שעשה ככל שביכולתו להיות נחמד ומקסים לסינת'יה וג'וליאן ואפילו הזמין את ג'וליאן לראות את אוסף המשקפיים העצום שלו. ג'ון חיכה להם על הרציף בניו יורק כשהוא מלווה במיי פאנג וזה היה ברור שהוא בחרדה לא פחות מסינת'יה. ג'וליאן היה זה ששבר את הקרח וחיבק את אביו כאילו לא היה מעולם פער של שנתיים בניהם. גם מיי עזרה להקל על הרגע הטעון. האיחוד עבר כל כך טוב עד שג'ון הציע לקחת את ג'וליאן חזרה איתו ללוס אנג'לס לחופשה, בזמן שסינת'יה תשאר בניו יורק עם חברתה הותיקה ג'ני בויד. כאשר ההצעה לא עלתה יפה, ג'ון הזמין את סינת'יה להצטרף אבל מיקם אותה במושב האחורי במטוס, רחוק ככל האפשר מהם ומג'וליאן. שם היא התיישבה ופרצה בבכי. לאורך כל החופשה, מיי הפכה לגורם המפשר והמרגיע והתעקשה שג'ון יזמין את סינת'יה לסוויטה במלון בברלי הילס במקום לשכן אותה בבית משפחתו של המתופף ג'ים קלטנר כפי שהוא תכנן. ג'ון תכנן שהוא יבלה עם ג'וליאן יום שלם בדיסנילנד, אבל ג'וליאן סירב ללכת ללא אימו והחל לבכות ולג'ון לא היתה ברירה אלא להסכים שהיא תבוא איתם. מאל אוונס או 'ביג מאל', עודד את ג'ון להזכר בימים המוקדמים בליברפול והפך להיות מישהו שיוכל להתחבר לסינת'יה ולהבין אותה. גם ג'ים קלטנר, שהיה נשוי לאישה בשם סינת'יה והיה להם ילד בן גילו של ג'וליאן, עשה ככל שביכולתו עבורם. בארוחות הערב בביתם של הקלטנרים ג'ון היה נינוח ומקסים ושיבח את האוכל של סינת'יה קלטנר, אבל בערב אחר בזמן ביקורם של סינת'יה וג'וליאן, כללי הנימוס יכלו להתערער. ערב אחד ג'ון ומיי יצאו לבלות עם הקלטנרים במועדון הטרובדור המפורסם. לפני כן הם אכלו ארוחת ערב במסעדת ה Lost on Larrabee. ביציאה מהמסעדה, ג'ון חמק לשירותי הנשים ולקח משם מלאי של תחבושות היגייניות. כשהם נכנסו למועדון הטרובדור, הוא הצמיד את אחת מהן למצחו כמו סימן הודי. כשהוא שאל את אחת המלצריות "את יודעת מי אני?" היא ענתה - "כן. א*יוט עם קוטקס על המצח". האירוע לא הגיע לאוזניהם של ג'וליאן וסינת'יה והחופשה הסתיימה בהצלחה יחסית כשג'ון לקח את ג'וליאן פעמיים נוספות לדיסנילנד והבטיח להתקשר אליו פעמיים בשבוע מעתה והלאה. ג'ון הבין שהוא צריך להיות שם יותר עבורו. ג'ון לנון היה אמור להיות היום בן 85. ביום המיוחד הזה תוכלו להאזין לפרקי ה'סולו' של ג'ון בביטלמניקס: הפרק 'נשמה מפלסטיק' על אלבום ה'פלסטיק אונו באנד' 'חלומות על עננים' על האלבום אימג'ן 'רוקנרול בניו יורק סיטי' על האלבום 'ניו יורק' 'משחקי אהבה' על האלבום 'מיינד גיימז'

פרק חדש בביטלמניקס – פרק 131 וחלק א' של פרק 15, פרק הסיום בסדרה 'ארבעה גוונים של לבן'. בפרק הזה, חלק א לפינאלה של הסדרה, אנחנו מגיעים אל הרגעים האחרונים של הקלטות האלבום הלבן, ולשיר האינטימי ביותר שהוקלט לא רק לאלבום הזה, אלא בכל תולדות הביטלס, Julia. זהו השיר היחיד שג’ון לנון הקליט לבדו במסגרת הביטלס. הוא חושף בו את נפשו הפצועה, שר על אמו שאיבד בצעירותו ועל יוקו אונו, בת זוגו החדשה. שתי הדמויות מתמזגות לשיר עדין ומטלטל שבו געגוע, כאב ואהבה נכרכים זה בזה. בפרק אני צולל לתהליך הכתיבה וההקלטה של Julia, עם רגעים קטנים מאחורי הקלעים – כמו התמיכה שפול העניק לג’ון באולפן, עדות נדירה לידידות שעדיין החזיקה מעמד בתוך כל השברים. לכבוד סיום הסדרה הצטרף אליי האחד והיחיד, דני רובס – מוזיקאי ויוצר גדול, ואדם שהביטלס שזורים עמוק בכל נימי חייו. דני, שכתב גם את ההקדמה לספרי "הביטלס המהפכניים", הגיע לביטלמניקס לשיחה מרגשת ומלאת קסם על האלבום הלבן, על שנת 1968, על היצירה האישית שלו, ועל אינספור נושאים מרתקים נוספים. האזינו עכשיו לפרק בשלל אמצעי האזנה לפודקאסטים שמצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i  האזנה נעימה! 🎧 ספרו לי מה חשבתם על הפרק החדש! שתפו בתגובות! ⬇️

אנחנו מגיעים ממש כמעט לישורת האחרונה של ההקלטות לאלבום הלבן בפרק ה 130 של ביטלמניקס שהוא גם הפרק ה 14 בסדרה 'ארבעה גוונים של לבן' והאחד לפני האחרון בסדרה. אחרי פרסום דבר האלבום הכפול שלהם בעיתונות המוזיקה בבריטניה, הביטלס במקום להוריד הילוך ולשחרר את השירים שהוקלטו והצטברו עד כה ויכלו לשמש כאלבום כפול מכובד, העלו הילוך ועבדו במרץ הן באולפני טריידנט והן באולפני EMI. פול משך את הלהקה להקליט את Honey Pie ו Martha My Dear, ג'ורג' הביא את Savoy Truffle ו Long Long Long, וג'ון התעקש לדחוף פנימה שירי אשראם כמו I’m So Tired ואת ה'סיפור המתמשך על באנגלו ביל'. במקביל, מחוץ לאולפן, מתחילים לרחף שמועות על הופעה חיה של הביטלס. הצילומים ל־Hey Jude ו־Revolution עם קהל הדליקו מחדש את הניצוץ, ועכשיו כבר מדברים בתקשורת על מופע טלוויזיוני ואפילו על הופעה ברויאל אלברט הול. ארבעת הביטלס, שהפסיקו להופיע כבר ב 1966, מתחילים לשקול ברצינות את האפשרות לעלות שוב על במה. ב 1968 הביטלס כבר שנתיים לא היו על הבמות ובשיר האחרון שלו שהוקלט לאלבום הכפול של הביטלס, אפשר לשמוע את הגעגוע של פול לעלות שוב על במה ולקיים את הקשר של להקה עם הקהל שלה. "למה שלא נעשה את זה בדרכים?" הוא מתחנן לחברי הלהקה. האזינו עכשיו לפרק בשלל אמצעי האזנה לפודקאסטים שמצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i 📘הספר החדש שלי "הביטלס המהפכניים", זמין באתר נטבוק – לינק לרכישה. האזנה נעימה! 🎧 ספרו לי מה חשבתם על הפרק החדש! שתפו בתגובות! ⬇️

הפרק החדש של ביטלמניקס כבר כאן! פרק 129 בסך הכל, וה-13 בסדרה 'ארבעה גוונים של לבן', שלוקח אותנו הישר לספטמבר 1968 – חודש סוער נוסף בשנה המטלטלת ביותר בקריירה של הביטלס. בפרק הזה נגלה מגמה חדשה שנולדת בעקבות צילומי סרטוני הפרומו לסינגל החדש: הביטלס מוצאים את עצמם "מופיעים" מול קהל לראשונה מזה שנתיים והם מגלים שהם מתגעגעים לזה. מכאן הדרך קצרה אל רעיון מפתיע: לתכנן מופע טלוויזיוני חי, שישחזר את תחושת ההופעה האבודה. הדומיננטיות של יוקו אונו בחייו של ג’ון מחלחלת עמוק אל תוך המוזיקה. ב Glass Onion ג’ון זורק רמיזות ומודה על יחסיו המתערערים עם פול שנובע מהקשר שלו עם יוקו, בעוד ב Happiness Is a Warm Gun הוא הוא יוצר לראשונה “מיני אופרה” בת שלושה פרגמנטים מוזיקליים שונים. חיבור מרהיב בין תשוקה, תלות, מיניות ודימויים של נשק טעון. פול מנסה לכתוב שיר חדש עם ג’ון, אבל הניסיון מתמסמס לנוכח יוקו ומה שנשאר הוא I Will, קלאסיקה עדינה שצומחת מתוך רגעי משחק באולפן. שם גם נולד ההרכב הפיקטיבי "לוס פראנויאס" – חגיגה לטינית מלאת הומור וקולות מופרעים, שמזכירה שלמרות הכל, עדיין נותר קסם משותף. ג’ורג’ שולף מהמגירה רעיון ישן מימי Revolver, את Piggies, גרסה סאטירית חברתית שהפעם זוכה לליטוש בעזרת אימו של ג’ורג’ וג’ון עצמו. המפיק כריס תומס מוסיף לה צבע בארוקי והופך אותה לקטע עוקצני וקלאסי-ביקורתי. והביטלס לא שוכחים גם לחגוג – הם כותבים ומקליטים במקום את Birthday, מחווה מתפרצת לרוקנרול של ליטל ריצ’ארד. השיר הזה מביא איתו רגעים נדירים כמו סולו התופים הראשון של רינגו, ריפי גיטרות ובס מחשמלים, ואפילו קולות רקע של פטי ויוקו. בקיצור פרק מגוון מאוד. האזינו עכשיו לפרק בשלל אמצעי האזנה לפודקאסטים שמצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3   דיזר https://bit.ly/37Bbtje   אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm   קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i   📘הספר החדש שלי "הביטלס המהפכניים", זמין באתר נטבוק – לינק לרכישה .  האזנה נעימה! 🎧 ספרו לי מה חשבתם על הפרק החדש! שתפו בתגובות! ⬇️

פרק 12 בסדרה "ארבעה גוונים של לבן" עלה עכשיו בכל אפליקציות הפודקאסטים. במרכז הפרק החדש: רינגו עוזב את הביטלס. כן, רינגו. זה שתמיד היה הדבק, הקונצנזוס, האהוב על כולם – פשוט קם, עזב את האולפן ונסע לסרדיניה. מה גרם לו להישבר? מה בדיוק קרה שם עם פול? ומי ניגן על התופים ב־Back in the USSR וב־Dear Prudence? תוך כדי, המשברים האישים שפוקדים את ג'ון ופול ממשיכים ביתר שאת, כשסינתיה מגישה תביעת גירושין משלה לג'ון ופול נפרד מפרנסי שוורץ ומחפש לחדש את הקשר עם לינדה בניו יורק. בזמן העזיבה של רינגו, הסינגל הראשון של הביטלס בחברת אפל רקורדס Hey Jude רואה אור ומצליח להחזיר את הצבע ללחיים של הלהקה עם מתחרה מפתיעה מבית. זה פרק על משבר, על אגו, על חברות – ועל איך למרות הכל, הביטלס ברגעים האלה, עדיין היו להקה. האזינו עכשיו לפרק 128 של ביטלמניקס בשלל אמצעי האזנה לפודקאסטים שמצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3   דיזר https://bit.ly/37Bbtje   אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm   קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i   📘הספר החדש שלי "הביטלס המהפכניים", זמין באתר נטבוק – לינק לרכישה .  האזנה נעימה! 🎧 ספרו לי מה חשבתם על הפרק החדש! שתפו בתגובות! ⬇️

פרק חדש בפודקאסט "ביטלמניקס"! הפרק ה־11 בסדרה "ארבעה גוונים של לבן", וחוזר לסוף חודש יולי ותחילת חודש אוגוסט 1968, כשאת המתח בתוך הביטלס כבר אי אפשר להסתיר. בפרק הזה נצא עם הביטלס ל Mad Day Out – יום צילום חסר תקדים ברחובות לונדון, שבו נולדו מאות תמונות איקוניות. אבל מאחורי הקלעים, הריחוק בין חברי הלהקה כבר נוכח וברור. נלווה את פול ומרי הופקין בהפקת הסינגל הראשון שלה, Those Were The Days, ונגלה את הסיפור המרתק של שיר רוסי עתיק שהפך ללהיט עולמי. נחזור אל ההקלטות של האלבום הלבן, כשפול מתחיל לראשונה לבנות את גישת ה־DIY שתגשים את עצמה שנה לאחר מכן באלבום McCartney. הוא מקליט לבדו את Mother Nature’s Son – שיר אישי, שקט ועמוק על ילדות, טבע והתרחקות – וגם שני קטעים נוספים: אחד שנגנז ואחד אוונגרדי, שהצליח להשתחל לאלבום הלבן. ניכנס עם ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו לחדר קטן וצפוף באולפן, כדי להקליט את Yer Blues – שיר בלוז קודר שבו ג'ון חושף את הדיכאון שמלווה אותו באותם ימים. נכיר גם את Rocky Raccoon – שיר קאנטרי מוזר, שנולד בגג האשראם שברישיקש, ומביא איתו סיפור של גיבורים, קרב יריות, רופא שיכור ותנ"ך במגירה. ובסופו של הפרק – גם רינגו נשבר. המתופף שתמיד היה עוגן היציבות של הלהקה מגיע לקו האדום שלו. זה פרק שבו המצלמות תופסות את החוץ, והמוזיקה חושפת את הפנים. שיאים של יצירה, לצד סדקים שכבר אי אפשר להסתיר. האזינו עכשיו לפרק 127 של ביטלמניקס בשלל אמצעי האזנה לפודקאסטים שמצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3   דיזר https://bit.ly/37Bbtje   אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm   קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i   📘הספר החדש שלי "הביטלס המהפכניים", זמין באתר נטבוק – לינק לרכישה . האזנה נעימה! 🎧 ספרו לי מה חשבתם על הפרק החדש! שתפו בתגובות! ⬇️

אמנים גדולים עם חשיבות עצומה למוזיקה המודרנית לא צצים בכל יום וגם לא בכל כמה שנים אבל כשזה קורה, אתה יודע שזה זה. אתה גם יודע שזה לא ימשך הרבה זמן כי להיות אמן בכל רמ”ח אבריך, לוקח ממך את הכל, חומר הבעירה של המטאור אוזל וההתרסקות עוצמתית. כך בסיפור של הביטלס ואולי בפרט ג’ון לנון וכך גם בסיפור של קרט קוביין וכפועל יוצא גם של נירוונה. במחשבה ראשונה נראה שאולי ואין קשר בין הגראנג’ הבועט מאברדין הקרובה לסיאטל לבין האגדה ההיא, אבל אנחנו כבר יודעים שאיפשהו הכל מסתדר ומתקשר לכוכבים שזרחו מליברפול. אם נתמקד מעט, נוכל להבחין בדמיון שנראה מוזר בתחילה, בין קוביין ללנון – שניהם גיטריסטים לא מהמעולים שצמחו לעולם הרוק, בעלי כריזמה אדירה וחוש הומור מעולה וסרקסטי ושניהם הובילו להקות מהמצליחות שבעידן החדש . כשמעמיקים, זה מתחיל להראות כאילו קרט קוביין מתח את תקופת המרד של לנון ב 1968-1969 על פני כל הקריירה הקצרה שלו. אותה תקופה בה לנון זעק ב Yer Blues – “אני בודד, רוצה למות” – קוביין פשוט יישם את מה שלנון כתב ושר עליו.הדמיון ממשיך גם בתלאות החיים ובייסורים שמייסרים את עצמם שניהם. אם בהפרדת הכוחות של ההורים שהשפיעה על כל מהלך חייהם, אם בהצלחה בגיל צעיר שמביאה לאובדן עשתונות יחד עם בוז שרוכש לה כל אחד מהם ואם במפלט בשימוש בסמים קשים. הכי גרוע כמובן הוא הסוף הטראגי, כל אחד בדרכו הנוראה הוא. “בשבע השנים הראשונות לחיי, הקשבתי אך ורק לביטלס”, סיפר קוביין. כמו לנון, אבות משפחתו של קרט קוביין ככל הנראה הגיעו מאירלנד. הם התיישבו בקנדה ואז בשלב מאוחר יותר נטעו את מושב הקבע שלהם במדינת וושינגטון שבארה”ב. שם המשפחה Cobain הוא שיבוש כתיב של שם המשפחה האירי Cobane שמקורו במחוז טיירון שבצפון אירלנד. קוביין הילד נחשף ללא מעט מוסיקה בילדותו – מתקליטי הביטלס שקיבל מדודותיו ועד לתכניות הטלוויזיה מהם ניזון. בשלב מסוים נחשף ללהקות כמו לד זפלין, AC/DC ו Black Sabbath ומאוחר יותר ללהקות הפאנק של סוף שנות ה 70. עוד כילד החל מנגן בפסנתר וכותב שירים לעצמו. קרט קוביין הנער כאמור אירוע שהשפיע על חייו התרחש בסביבות גיל 9 כשהוריו מחליטים להתגרש. האירוע גורם לקרט הילד להפוך למופנם ולמרוחק. ”משום מה ממש התביישתי. התביישתי בהוריי. לא יכולתי להתמודד עם החברים מבית הספר. רציתי נואשות להיות חלק ממשפחה קלאסית טיפוסית. אמא ואבא. רציתי את הביטחון הזה…”. כשנולד אחיו החורג צ’אד מהזוגיות החדשה של אביו, הרגיש קוביין שאיבד את מעמדו והחל לשנות את התנהגותו מהקצה אל הקצה כשהוא מורד בהכל ובכולם. בשלב מסוים הוא מוצא את עצמו מסולק מביתו וישן תחת הגשר של נהר הוישקה. את כריס נובסליק הוא פוגש בתיכון ואחרי שחיזר אחריו זמן רב, הם מקימים הרכב שעובר גלגולים רבים ומחליף לא מעט שמות ומתופפים עד שהם מתבייתים על המתופף צ’אד צ’אנינג ב 1988. הסינגל הראשון שהם משחררים תחת השם נירוונה היה קאבר ל Love Buzz מ 1969 של ה Shocking Blue ההולנדים עם הזמרת מריסקה ורס. אחר צהריים אחד יושב קרט ומקשיב בלופ לאלבום Meet the Beatles שהיה האלבום הראשון שהוציאה חברת קפיטול לביטלס בארה”ב ומקביל ברובו ל with the Beatles הבריטי. Meet the Beatles כתוצאה מכך הוא כתב את About a Girl המלודי והפופי. “לשים את About a Girl באלבום הבכורה שלנו היה סיכון, מאוד אהבתי פופ, ממש חיבבתי את REM, והייתי עמוק בכל מיני קטעים ישנים של שנות ה 60, אבל היה המון לחץ בתוך הסצנה החברתית הזאת, המחתרת – ממש כמו בתיכון.” המפיק של האלבום ג’ק אנדינו דווקא היה נרגש לקבל שיר כזה מקרט וראה בו משהו שייקח את האלבום למעלה. ב 89 יוצא אלבום הבכורה Bleach שמכיל ברובו קטעים יחסית כבדים מסצינת הגראנג’ והפאנק ואת שיר הפופ המצויין About a Girl. האלבום לא הפך ללהיט אבל קיבל ביקורות מעודדות שציינו שהפוטנציאל קיים אך עדיין לא ממומש. האלבום כן הצליח למשוך את תשומת הלב של חברת התקליטים גפן של דיוויד גפן (שהוציאה את Double Fantasy עבור ג’ון ויוקו). ב 1990 הם מתחילים לעבוד על אלבומם השני עם המפיק בריאן דיוויד ויג (או בכינויו הידוע יותר בוטץ’ ויג), שמוכר גם מפרויקט להקת גארבג’. ויג שמע את האלבום הראשון של הלהקה וחשב שיש בה יותר מסצנת הגראנג’ והרעש שאותו היא מנסה למכור: “כולם מדברים על רומן האהבה של קרט עם סצנת הפאנק, אבל הוא היה גם מעריץ ענק של הביטלס, וככל שבילינו יותר יחד, כך היה ברור שהם יותר ויותר השפיעו על כתיבת השירים שלו”. בסוף 1990 הם חותמים עם DGC של דיוויד גפן (ראשי תיבות של David Geffen Company למי שתהה) , לייבל קטן תחת חברת התקליטים גפן הגדולה. על הדרך מחליטים קוביין ונובסליק שהם לא ממש מרוצים מרמת התיפוף של צ’אד צ’אנינג ומחליטים למצוא לו מחליף ולאחר זמן מה מגיעים אל דייב גרוהל. הם התחילובהקלטות עם שיר בשם In Bloom שניסו להקליט כבר קודם עם צ’אד. בהקלטות מחליט ויג לחבר דווקא בין קולותיהם של קוביין ודייב גרוהל המתופף. “הקולות שלהם נשמעו ממש מגניב יחד, וחשבתי שאולי זה ישמע טוב יותר אם גם נכפיל אותם. קרט לא אהב את כל העניין של הכפלת הקולות, אז הייתי חייב להשתמש ברפרנס לג’ון לנון, כל פעם שהוא התנגד אמרתי ‘ג’ון לנון עשה את זה…’, ואז הוא היה מסכים…”. המילים בשיר לגלגו על הקהל החדש שהחל לגלות אותם מחוץ לסצנת הגראנג’ המחתרתית והחל להגיע להופעות של נירוונה לאחר שהאלבום הראשון שלהם יצא: "הוא זה שאוהב את כל השירים היפים שלנו והוא אוהב להצטרף בשירה והוא אוהב לירות ברובה שלו אבל הוא לא יודע מה זה אומר…" הקליפ שצילמו חברי הלהקה לשיר אחרי לא מעט ניסיונות והתחבטויות לבסוף כלל פרודיה שהגה קוביין על המופע של הביטלס אצל אד סאליבן. הקליפ צולם בשחור לבן ונפתח כשמנחה תכנית האירוח מכריז: “הבאים בתור, גבירותי ורבותי הם שלושה צעירים נאים מסיאטל…”. הלהקה מופיעה בקליפ עם חליפות כפי שהיה נהוג בתחילת שנות השישים, ומדי פעם משולבים צילומים של קהל בני נוער נרגש ומשולהב ככל הנראה משנות ה60 עצמם. מהר מאוד האידיליה הזו של שנות ה 60, מתחלפת בגראנג’ שבא לתבוע את מקומו, חברי הלהקה עוברים לשמלות ולא משאירים זכר לתפאורה ולציוד הנגינה שלהם. את השיר שלו חייב קרט את ההצלחה והקריירה, Smells Like Teen Spirit כותב קוביין בהשפעת הפיקסיז שהעריץ: “…ניסיתי לכתוב את שיר הפופ האולטימטיבי. בגדול פשוט ניסיתי להעתיק מהפיקסיז. אני חייב להודות בכך.השתמשנו בתחושת הדינמיקה שלהם, להיות רכים ושקטים ואז לשיר בקול רם ונוקשה…”. את הכותרת לשיר לקח קוביין ממשפט שכתבה חברה על קיר “קרט מריח כמו רוח נעורים” כשהיא מתכוונת לדאורדורנט בשם Teen Spirit. קוביין הבין את המשפט קצת אחרת וחושב שהתכוונה לכך שהוא אנרכיסט ומהפכן. רוח הנעורים הזו הקפיצה את הלהקה קדימה כשהשיר יוצא כסינגל הראשון עבור אלבומם השני שמלווה בקליפ השנוי המחלוקת. הנה נירוונה מבצעים את Smells Like Teen Spirit בהופעה ב 1991: תהליך ההפקה מרובה השכבות כמו למשל בשיר Drain You שמכיל ממש “מפלי גיטרות” מזכיר את שיטת ה wall of sound של פיל ספקטור. המפיק בוטץ’ ויג סיפר על Drain You: “ב Drain You כנראה שברנו שיא במספר השכבות של גיטרה שבאלבום Nevermind. כמעט כמו צליל תזמורתי. כדי שהשיר ייתן בראש מיד אחרי שורת המפתח הראשונה הייתי צריך להכפיל את הגיטרות. במקום להכפיל, ביקשתי מקרט שפשוט ינגן שוב ושוב. לא יודע איך שכנעתי אותו להקליט שוב ושוב את הגיטרות, אני חושב ששיקרתי כשאמרתי שהייתה בעיה בהקלטה, או שהגיטרה לא מכוונת, והוא חשב שהוא עושה כל הזמן את אותו התפקיד אבל אני כל הזמן הוספתי עוד ועוד ערוצים עד שזה נשמע כמו שיר רוק…”. את הקטע הסוגר את האלבום Something In The Way (אין קשר להריסון), כותב קוביין על תקופת המחייה שלו מתחת לגשר למרגלות הנהר: "מתחת לגשר בכיסוי צצה דליפה והחיות שלכדתי הפכו כולם להיות חיות המחמד שלי ואני חי מדשא ומהטפטופים מהתקרה שלי. זה בסדר לאכול דגים כי אין להם שום רגשות…" את השיר שר קוביין באולפן כמעט בלחישה מה שלא ממש הקל על מפיק האלבום לבצע את ההקלטה אך הוא נותן לו את החופש לבצע את השיר בדרכו. קרט נאבק עם חברי הלהקה על מנת שיבצעו את השיר בצורה הכי רכה והכי שקטה שהם יכולים. הנה המפיק בוץ’ ויג מפרק את השיר לגורמים באולפן: האלבום Nevermind יוצא ב 24 בספטמבר 1991 ובעזרתו של הסינגל Smells Like Teen Spirit ששודר ברדיו ובטלוויזיה ללא הפסק, עולה אפילו על ציפיות חברת התקליטים ומצליח להגיע למקום הראשון במצעד הבילבורד בתחילת 1992. האלבום מכר כ 30 מיליון עותקים ברחבי העולם עד היום. אף אחד מהם לא היה מוכן להצלחה בסדר גודל שכזה. סדקים מתחילים להתגלע בין חברי הלהקה. קרט שכתב את רוב השירים, מבקש להפסיק ולחלק את התמלוגים על השירים בין שלושת חברי הלהקה ולקבל נתח גדול יותר. הלחץ מגיע גם מכיוון חברת התקליטים שרוצה לסחוט את הלימון ולקבל עוד אלבום בהקדם האפשרי, מה שמוליד אוסף חומרים מוקדמים שלהם שמתקבצים לתוך אלבום בשם Incesticide שיצא כבר בסוף 1992. קרט מתחיל יותר ויותר להרגיש שלא בנוח עם סטטוס כוכבי הרוק החדשים, מה שנוגד את הקונספט המקורי של להקת המחתרת שסיגלו לעצמם. הוא מרגיש ש Nevermind לא שיקף כלל את המסר שהלהקה רוצה להעביר. ככל שהפופולריות של נירוונה הלכה והרקיעה שחקים, כך קוביין העמיק בקונפליקט בינו ולבין עצמו עם השאלה לאן הולכת המוסיקה שלו. מימי המחתרת כמעט ולא נותר דבר. לא לשם כיוון קוביין. הוא התחיל להשתמש בהרואין כדי להקל על הלחץ שהחל תובע את שלו עם כאבי בטן מוזרים שהחלו להטריד את מנוחתו. בראיון שערכו חברי הלהקה קרט אומר בצורה מפורשת: “בתקליט הבא אנחנו הולכים להפסיד המון מהקהל שלנו…”. המצוקה והמרד שלו באו לידי ביטוי בטקס פרסי הווידאו לשנת 1992 שערכה MTV רשת הטלוויזיה. נירוונה הדבר החם ביותר בסביבה, הזומנה לבצע שיר בטקס. קרט מבקש לבצע שיר חדש ופרובוקטיבי בשם Rape Me אבל רשת הטלוויזיה לא מוכנה בשום פנים ואופן לכך. קרט מוותר ומצהיר שהלהקה תבצע את Lithium מתוך Nevermind. הלהקה עלתה לבמה וכאות מרד מתחיל קרט לנגן כמה שניות מ Rape Me ורק אז הלהקה עוברת לבצע את Lithium כמו שהובטח. בפברואר 1993 נכנסים חברי הלהקה להקלטות של האלבום הבא. הפעם ההפקה הפופית והנוצצת של בוץ’ ויג באלבום הקודם כבר לא קורצת להם והם שוכרים לתפקיד המפיק את סטיב אלביני שהפיק אלבום לפקיסיז האהובים על קוביין. כך, חשב קרט, תחזור הלהקה לשורשים המחתרתיים שלה. הפעם הם רצו לתעד את הזעם, את הרעש והעוצמה והצליל המלוכלך. קוביין המתוסכל שרוצה לחזור אחורה אפילו לזמן טרם לידתו ומעניק לאלבום את הכותרת In Utero – בתוך הרחם. בשיר Serve the Servants הפותח את האלבום, מיד מתבהר הכיוון. מיד לאחר האקורד הדרמטי שפותח את השיר שמזכיר את אותו אחד שפותח את A Hard Day’s Night של הביטלס, מסכם קוביין בן ה 26: "זעם הנעורים השתלם יפה עכשיו אני משועמם וזקן…" הנה Serve the Servants מתוך מופע שעשו נירוונה עבור MTV בשם Live and Loud ב 1993 ב Radio Friendly Unit Shifter שהתחיל את דרכו בשם Nine Month Media Blackout קוביין מביע את המחאה כלפי תעשיית המוסיקה בנגינה אגרסיבית שבהחלט לא ידידותית לרדיו כלל וכלל יחד עם משפטים כמו: "לא רציתי מה שיש לי…" והשורה החוזרת שממשיכה להדהד: "מה לא בסדר איתי?" הנה השיר מאותו מופע עבור MTV ב 1993 הדראפט הראשוני ל Radio Friendly Unit Shifter ובכל זאת, עם כל הזעם והאגרסיה האלבום נסגר עם קטע שנכתב 3 שנים לפני כן בשם All Apologies שהקדיש בהופעה לאשתו קורטני לאב ולבתו פרנסיס בין. כשמו כן הוא, השיר מפויס ומלודי אך בפרספקטיבה של זמן התחושה היא שמדובר גם בסוג של שיר פרידה והתנצלות בפני סצנת הגארנג’ שבה “בגד”: I take all the blame Aqua seafoam shame ומסתיים במשפט החוזר המיוחד All in all is all we are האלבום ראה אור ב 21 בספטמבר 1993 והתמקם ישירות במקום הראשון במצעד הבילבורד. נירוונה הכריזועל סיבוב הופעות בארה”ב ומגייסים את הגיטריסט פאט סמיר כגיטריסט נוסף על הבמה. בנוסף, הם הוזמנו לנגן בתכנית הדגל של רשת MTV, אנפלאגד. התכנית הייתה אחת המצליחות והנחשבות של רשת MTV שהחלה במסורת 4 שנים לפני כן. בתכנית אמנים ביצעו את שיריהם המוכרים בגרסאות עירומות ואקוסטיות מה שנתן להם פרשנות והסתכלות קצת אחרת. המשא ומתן בין הלהקה לרשת הטלוויזיה התנהל במשך זמן מה. הלהקה לא ממש מתה על הפורמט האקוסטי שעורר אצל קוביין במיוחד חוסר ביטחון ועצבנות ניכרת. לאחר שהסכימו שסט השירים שיבצעו לא יהיה לפי הנוסחה הלהיטית המקובלת במופע האנפלאגד, הם מסכימים להופיע. במופע הם משבצים דווקא שירים שלהם שקיבלו פחות חשיפה ובטח שלא להיטים כמו Smells Like Teen Spirit. הם הגדילו לעשות ושיבצו לא פחות משישה קאברים במופע כמו The man who sold the world מאלבומו השלישי של דיויד בואי, שיר של הרכב סקוטי בשם The Vaselines, גרסה לקטע הבלוז המוקדם של לֶד בֶלי Where Did You Sleep Last Night וגולת הכותרת מבחינתי, סדרה של 3 שירים של להקה בשם Meat Puppets כולם מתוך אלבומם השני. קרט חיבב מאוד את הלהקה והיה מעוניין להכיר אותם לקהל הרחב ולכן הוא אף הזמין את צמד האחים קרט וכריס (כן צירוף מקרים מוזר…) לעלות ולבצע איתם את השירים במופע. אחרי יומיים של חזרות מתוחות בהם מנסים ברשת MTV לשכנע את הלהקה ללא הועיל לשנות את רשימת השירים לשירים פופולריים יותר של הלהקה ולהוריד מהבמה את ה Meat Puppets, המופע יוצא לדרך כפי שרצתה הלהקה. ב 18 בנובמבר 1993, הלהקה הגיעה לאולפני סוני בניו יורק כדי להקליט את המופע. קרט מגיע כשהוא עייף עצבני וסובל מכאבי הבטן הכרוניים שליוו אותו. המופע מסתיים עם הקאבר ל Where Did You Sleep Last Night של לֶד בֶלי כשקוביין מכריז ש “זהו השיר שנכתב על ידי המבצע האהוב עלינו ביותר”. השיר מסתיים עם הזעקה המשכנעת של קוביין: "רעדתי כל הלילה…" עשו לעצמכם טובה ושבו לצפות בכל המופע האדיר הזה שיחד עם התפאורה המוזרה והנרות השחורים הפזורים על הבמה,רבים משווים לו את מופע הפרידה או טקס הלוייה שערך לעצמו קוביין בעודו בחיים. בתחילת פברואר 1994, נירוונה יוצאת לסיבוב הופעות באירופה שנפתח בהופעה בטלוויזיה הצרפתית כשהם לבושים בחליפות סטייל הביטלס המוקדמים: הנה Pennyroyal Tea מאותה הופעה: ב 1 במרץ הם מופיעים במינכן שבגרמניה. זאת תהיה ההופעה האחרונה של קרט קוביין עם נירוונה. ארבעה ימים אחר כך, ב 4 במרץ כשהם ברומא נמצא קרט ללא הכרה בחדר המלון והוא מובהל לבית החולים. הנה הדיווח ברשת MTV: כשהוא מתאושש, משכנעת אותו אשתו קורטני לאשפז את עצמו במוסד לגמילה מסמים כדי לטפל בהתמכרות שלו להרואין. הוא מסכים ומתאשפז אך אחרי שבוע מחליט על דעת עצמו לצאת משם ולתפוס מטוס חזרה לסיאטל. ב 8 באפריל נמצא קוביין ירוי בביתו שבסיאטל. את הפוסט אסיים עם הקטע הקטן והיפה הזה של קוביין ישוב בביתו ומנגן לעצמו את And I love her של הביטלס. ההקלטה נחשפה יחד עם עוד הקלטות ביתיות של קרט, בסרט התיעודי המצוין Montage of Heck שיצא ב 2015 ומספר את סיפור חייו של קרט קוביין ואת הטריילר שלו תוכלו לראות כאן: מומלץ מאוד להכין ממחטות ולצפות בסרט הפשוט מעולה הזה. מתוך פס הקול שלו יצא And I love her כסינגל, וככה נשמע קוביין ברגע קטן ואינטימי: In the sun I feel as one…

בריאן ווילסון הלך לעולמו – ואי אפשר היה שלא לעצור ולהיזכר באחת מהיריבויות היפות והעמוקות בתולדות הרוק. יריבות של כבוד, של השראה הדדית, של תשוקה משותפת לפרוץ את גבולות הדמיון. בפרק החדש של ביטלמניקס, אני מתעמק בקשר המופלא בין בריאן לארבעת המופלאים מליברפול. זו לא סתם השוואה בין להקות – אלא התבוננות בדיאלוג יצירתי מרתק, שנרקם משני עברי האוקיינוס, דרך שירים שהפכו לאבני דרך בתולדות המוזיקה. ג'ורג' מרטין אמר פעם: "ללא Rubber Soul לא היה Pet Sounds, וללא Pet Sounds לא היה Sgt. Pepper". ומרטין צדק. ללא ההרמוניות של הביץ' בויז – ייתכן שהביטלס, ופול מקרטני בפרט, לא היו מעיזים לחלום כל כך רחוק. בואו לצאת איתי למסע – מהימים שבהם בריאן הצעיר גיבש את אחיו לטריו ווקאלי, ועד לחלומותיו על כתיבת הסימפוניה האמריקאית הגדולה. מהחופים התמימים של "Surfin' USA" ועד העומק הרגשי של Pet Sounds ו-Smile. זהו גם סיפור על איך הביטלס שימשו כיריבים שהעניקו לבריאן אנרגיה ליצור, לדחוף, לגלות עולמות חדשים – אבל גם, אולי, תרמו בעקיפין לשבר, להתמוטטות ולסיומו של המרדף אחרי הצליל המושלם. הפרק החדש מחכה לכם בשלל אמצעי האזנה לפודקאסטים שמצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3   דיזר https://bit.ly/37Bbtje   אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm   קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i   📘הספר החדש שלי "הביטלס המהפכניים", זמין באתר נטבוק – לינק לרכישה . האזנה נעימה! 🎧 ספרו לי מה חשבתם על הפרק החדש! שתפו בתגובות! ⬇️

פרק חדש בביטלמניקס – עכשיו באוויר! ברוכים הבאים לפרק העשירי בסדרה "ארבעה גוונים של לבן", סדרה שעוברת יחד עם הביטלס את שנת 1968 המתאגרת שלהם שכוללת בה את האלבום הלבן הכפול. הפעם, זהו הפרק של ג’ורג’. בפרק הזה ננסה יחד להבין את הקונפליקטים שג’ורג’ הריסון חווה במהלך העבודה על האלבום הלבן. בדרך מהודו ללונדון, ג'ורג' עבר תהליך חזרה על הגיטרה ואל חיק המערב. נדבר על השיר המייצג של התקופה הזו, While My Guitar Gently Weeps - שיר המופת הראשון של ג'ורג'. נלווה אותו בפרק מהפריטה האקוסטית בהקלטות האישר דמוז ועד ל'להבה' החשמלית באולפן. אדבר על איך הוא נולד מתוך צמד מילים אקראי, למה הוא כמעט נשאר שיר אקוסטי מצומצם, ואיך אריק קלפטון מצא את עצמו לפתע חלק מהביטלס. בפרק אדבר גם על קטע נוסף של ג'ורג' מהתקופה הזו, Not Guilty, השיר החריף והחבוי שג'ורג' כתב מתוך תסכול, על מקומו בלהקה ועל השליטה של לנון ומקרטני. שיר שהוא כתב אישום שקט, מלא כאב, שהוקלט כמעט עד הסוף – אבל נותר מחוץ לאלבום. שני שירים שונים, שנולדו מאותו הצורך – להישמע. להיראות. להיות. הפרק החדש מחכה לכם בשלל אמצעי האזנה לפודקאסטים שמצויינים בפודלינק של ביטלמניקס: https://pod.link/1469388663 הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3   דיזר https://bit.ly/37Bbtje   אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm   קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i   📘הספר החדש שלי "הביטלס המהפכניים", זמין באתר נטבוק – לינק לרכישה . האזנה נעימה! 🎧 ספרו לי מה חשבתם על הפרק החדש! שתפו בתגובות! ⬇️

באמצע שנות השמונים פשטה מגיפה. זה לא היה בעיתונים, אף אחד לא ענד מסכת פנים ושום סגר לא הושלט. למגיפה לקח זמן להתפשט, אבל היא היתה עקבית. מי היו האנשים בסיכון? בעיקר מוסיקאים מוצלחים סביב גילאי ה 35-45, שצלחו את שנות השישים והשבעים באופן מופלא. מה היו התסמינים? רצון לייצר שירים בלתי שמיעים עם סאונד נוראי. היום אעסוק במי שלקה במחלה באופן קשה במיוחד. התוצאה היא האלבום Press To Play שזה הדבר האחרון שמישהו רוצה לעשות כשמדובר בו. התחושה שלי היא שבחיפוש העצמי שלו וניסיונות הריצוי וההתחברות לקהל חדש, מקרטני פספס ובגדול. אני לא יכול להתכחש לתחושה אחרת שפושטת בי בהאזנה לחומרים האלה. התחושה הקשה היא שמקרטני הרגיש שהקהל הוותיק שלו שבוי בידיו ויוכל לקבל כל דבר שהוא יעשה. קשה לי לקבל את האלבום הזה. אני זוכר שבפעם הראשונה שעמדתי להאזין לו, לפני אילו שנים, הסתכלתי על העטיפה והיא נראתה מבטיחה. חשבתי שמקרטני סוף סוף הקדיש אלבום ראוי לאישה שאיתו. העטיפה מאוד מתכתבת לטעמי עם זו של ‘פנטזיה כפולה’ של לנון, רק פלסטית יותר. הרעיון לעטיפה דווקא מדליק. ג’ורג’ הרל, הצלם ההוליוודי הותיק, צילם את הזוג מקרטני באותה הדרך בה צילם בהוליווד של שנות ה 30 ועם אותו הציוד. הנה מימין הצילום שעשה הרל עבור מקרטני וכמה מהצילומים הישנים שלו. הצילום עבור מקרטני ב 1983 צילם הרל את חברי להקת קווין בתמונות פנטסטיות שאולי גרמו למקרטני לשווק את עצמו גם כן מחדש. כאן המגניבות נגמרת. אצל לנון זה נראה כהבעת רגש אמיתית ואותנטית, אצל מקרטני זה נראה מתוכנת בדיוק כמו המוסיקה ששוכנת באלבום שהשתחרר בספטמבר 1986 והגיע למקום השמיני במצעד הבריטי. בסוף 1984 כשהפרויקט ‘ מסור דרישת שלום לרחוב ברוד ‘ החל להשתחרר – הן לאקרנים והן לחנויות התקליטים, מקרטני כהרגלו כבר היה באולפן ועשה דברים אחרים. הוא עבד על שלושה שירים חדשים שנעו סביב הזוגיות והבית. ההקלטות נערכו באולפני הוג היל החדשים שלו בסאסקס וקבוצת הנגנים היתה מכובדת. דיויד גילמור שהשתתף בהקלטת הבלדה הנפלאה No More Lonely Nights המשיך לעבוד עם פול יחד עם עוד שני דייבים: דייב מאטאקס על התופים ודייב פוסטר על הקלידים. לראשונה הצטרפו נגנים כמו רובי מקינטוש והאמיש סטיוארט שיהיו בהמשך חברים בלהקת הליווי הקבועה שלו בהקלטות ובהופעות בשנים הקרובות. עם דייב מאטאקס על הקטע הראשון We Got Married נדבר עוד בהרחבה בפוסט הבא. בנוסף הוקלט קטע בשם I love this house שהיה המנון לביתו בסאסקס ויועד לאלבום הבא, אבל לא נכנס. למרות הגברדיה המכובדת תפקידו של השיר הזה בעיניי הוא לבשר את הרעות עבור האלבום הבא והמתהווה. סאונד ריקני, שירה מהדהדת ומרגיזה ובמקרה הטוב זה ביסייד זניח וזה אכן מה שקרה אתו. הוא עמד בצד עד ל 1997 ואז יצא כביסייד זניח ל Young Boy . שיר נוסף היה Lindiana שלא ראה אור וכשאני מאזין לו, אני מבין שמשהו לא טוב עבר על פול בתקופה הזו. השוקת יבשה, המעיין התאייד. שיר אהבה ללינדה נשמע כל כך חסר השראה, כל כך ריקני וכל כך לא מעורר להאזנה ועדיין לא הגענו לאלבום. כדי להוסיף על התקופה הלא טובה של פול, הסרט שזה עתה יצא, חטף ביקורות איומות: “ הניסיון הראשון של מקרטני כיחיד לעשות סרט הוא אסון מבייש. התסריט שלו חסר הומור ומיותר “. במרץ 1985 החלו ההקלטות לאלבום החדש של פול באופן רשמי. זה האלבום הראשון שהוקלט באולפנים החדשים של פול בסאסקס. בעשרה מתוך 17 השירים שהוקלטו עבור האלבום, מקרטני שיתף פעולה בעיקר עם אריק סטיוארט, אבל גם עם עוד נגנים שבאו והתארחו. ג’ורג’ מרטין שרקח איתו את שני האלבומים שפתחו את שנות השמונים, לא היה בתמונה. אני יכול להניח שלאחר pipes of peace ו’ברוד סטריט’, גם הוא הבין שמקרטני בתקופה קשה ושאין יותר מה לסחוט כרגע מהלימון הזה. עם אריק סטיוארט כאמור, שיתוף הפעולה המרכזי היה עם אריק סטיוארט, הגיטריסט של 10cc . לאחר שלקח חלק בשלושת האלבומים האחרונים של מקרטני, הוא היה בטוח שעמדת המפיק הבלעדי לאלבום הבא מובטחת לו. מקרטני אכן פנה אליו בבקשה להפיק, אבל בשלב מסוים לתדהמתו של סטיוארט, מקרטני החליט לשתף בהפקה גם את יו פדגהאם המפיק המבטיח והצעיר שהפיק אלבומים מוצלחים לפוליס ולפיל קולינס ולעוד שמות חמים באותה תקופה. זה אקט שהבהיר שמקרטני מחפש את הקהל ואת המצעדים ומוכן לעשות הכל עבור המטרה. מקרטני יצר עם פדגהאם קשר והעביר לו דמואים שעשה יחד סטיוארט. כאן כבר החלו הצרות. שלושה מובילים לאלבום, מקרטני, סטיוארט ופדגהאם היה מתכון בטוח לאיבוד דרך. דבר נוסף שצריך היה להרים תמרור אזהרה, הייתה העובדה שפדגהאם פשוט לא אהב מה שהוא שמע. “ אני יכול לומר בכנות שלא נדהמתי כשהאזנתי לשירים האלה. בכל זאת אמרתי, מי אני שאחשוב כך? בסה”כ בחור בן פחות מ 28 שפול מקרטני נתן לו קלטת עם שירים לא מרשימים? זה בטח אני שלא מבין את השירים “. יו פדגהאם הקטע הראשון שהוקלט היה השיר הפותח את האלבום Stranglehold ואני מודה, יחסית לשאר השירים, זה אחד הקטעים השמיעים באלבום שהכי מתקרב למתודות העבודה המוכרות שלו ולא גורם למבוכה גדולה מדי. גם עליו אי אפשר לומר שהוא קטע מרשים מאוד וגם בו נעוצה הגישה הזחוחה של פול באותה תקופה .זה מה שזכר אריק סטיוארט: “השיר נשמע נהדר כשפול היה רק על הבס, אני באקוסטית מוגברת וג’רי [מארוטה] על התופים. הלכתי הביתה שמח לגביו. קיבלנו שיחה הביתה, אליה ענתה גלוריה אשתי. זה היה פול והוא אמר: ‘תגיד לבחור שלך שזה מעולה. אני ממש מחכה להמשיך לעבוד על השיר מחר’ “. מקרטני בניגוד להמלצת סטיוארט, התעקש להוסיף כלי נשיפה שלא התאימו לקטע. כשהדברים לא הסתדרו הוא ניסה להוסיף עוד כלים ולנסות להפיק מיקס טוב שוב ושוב. מקרטני פשוט לא הקשיב לאף אחד. זו מתודת עבודה קלוקלת שתחזור בעוד קטעים באלבום. זו ההזדמנות להזכיר משהו יפה דווקא באלבום. כשפותחים את עטיפת ה’גייטפולד’, אפשר לחזות בסקיצות מצויירות שמתארות את ההרכב האולפני והכלים המשתתפים בכל קטע. הסקיצות יפות מאוד, התוצאות עצמן הרבה פחות. הקטע הבא עליו הם עבדו באולפן היה Good Times/Feel the Sun. מקרטני ניסה לחזור לשיטה שבעבר הפיקה מרגליות ובעזרתה הוא חיבר שירים לא גמורים למקשה אחת או למחרוזת. אני מבין את רעיון המחרוזת, אני מבין את המוטיב החוזר של אווירה חיובית אביבית, אבל זה לא שיר בשום צורה. זה אוסף מקושקש של שאריות שהועברו בפילטר נוסחתי – תופים מנופחים של שנות השמונים בקטע הראשון, ניסיון לייצר רוקר גנרי בחלק השני ובכנות, אפילו בתור ביסייד זה מביש ולא עזר שום דבר, גם לא ניסיונות ההקלטה החוזרים שפול ביצע. את Footprints כתב מקרטני יחד עם אריק סטיוארט, הפעם בניגוד לקטע הקודם הרגאיי-רוקרי. זו אמורה הייתה להיות בלדה מלנכולית שמתכתבת עם החורף. סטיוארט סיפר: “אמרתי את המשפט הראשון בשיר ואז פול אמר ‘זה נפלא’ והחל לשיר. ואז הוא כתב את השיר תוך דקות “. ‘שיתוף הפעולה’ הזה הוא עדות נוספת לכך שמשהו קרה לרף הכתיבה של מקרטני. זה קטע משעמם, לא מרגש, מונוטוני, מרדים ושום דבר לא מצליח להעיר אותו. לא הגיטרה הספרדית שמקרטני מנגן עליה ולא תכנותי התופים של ג’רי מרוטה. הקטע הבא שהוקלט היה Press. אם חשבתי שעד עכשיו היה גרוע, בא מקרטני ובעזרת כתיבה חסרת השראה במיוחד וסאונד שאני לא מאמין שאמן בסדר הגודל שלו הסכים שייכנס לאלבום שלו, הוכיח שאפשר. זה קטע שפשוט גורם לי לדמעות בכל פעם שאני מאזין לו ולא של אושר. ‘תיאור’ ההרכב הכלי של Press מתוך עטיפת האלבום – הלוואי וגם המוסיקה הייתה יפה כמו התיאור שלה כדי לעשות פופ משובח, צריך שתהיה את ההכשרה, היכולת להקשיב לאנשי המקצוע והנכונות ללמוד. המכנה המשותף התחיל להתגלות. מגלומניות קשה שלקה בה מקרטני שמאן להבין שיש מי שמבין קצת יותר ממנו בסאונד ובטכנולוגיה החדשים. גם הרמיזות המיניות עם המילה Press לא גורמות לי לרצות להאזין לשיר. מי שהוזמן לעזור לשלישיה הלא מנצחת, היה קרלוס אלומר, הגיטריסט של בואי. “ הגעתי לסאסקס ואז שוחחתי עם פול במשך שעתיים. אז הוא שאל אותי אם אני רוצה לנגן בכמה קטעים שמעניינים אותי. Press היה הראשון ששמעתי והייתי כל כך נחוש לרצות אותו אותו וזה היה הדבר הכי מהנה ממה ששמעתי. הוא אמר לי לנגן, ניגנתי והוא השתגע. הוא חשב שזה פנטסטי !”. הקטע הזה יצא כסינגל ביולי 1986 והגיע למקום ה 25 במצעד הבריטי. מאוחר יותר, כשהוא יצא מהתקופה הרעה הזו, מקרטני תיאר את השיר הזה כ’מדכא’ וזה מוזר כשמדובר בשיר ‘מסיבות’ עליז. הוא ניסה להסביר את כתיבת המילים הקלוקלת: “ כשאתה כותב שיר אתה כותב לפעמים שורה שאתה מניח שתערוך אחר כך. אבל במקרה של השיר הזה לא יכולתי לשיר משהו אחר”. משהו מעניין לגבי האלבום הזה. לראשונה אי אפשר באמת להבין על מה פול כתב בשירים. היופי באלבומיו הקודמים הוא שלרוב היה משהו מיוחד במילות השירים שיחד עם ארגון הכלים המופלא היה מייצר צירופים חד פעמיים. נראה שזה הלך לאיבוד. הקלקול המשיך גם בקטע הבא שהקליטו מקרטני את סטיוארט. הקטע Pretty Little Head התחפש להיות קטע ניסיוני אבל התוצאה היא ‘ מקרטני 2 ‘ לעניים. הטענה לניסיוניות או ש’מקרטני יוצא מגבולות הגזרה שלו’ לא תופסים. זו רשלנות מוסיקלית שמאכזבת מאוד ממי שבדרך כלל ירד לפרטי פרטים באלבומים שניפק. בתחילה הקטע הזה נקרא Back to Pepperland , רעיון שהחל להתגבש בראשו של פול לגבי פרויקט סמלי שיציין 20 שנה לאלבום סרג’נט פפר ואעסוק בו בפוסט הבא. גם הקטע הבלתי נסבל הזה עבר תהפוכות רבות עד שהפך שהתייצב להיות הקטע הגרוע שהוא. הקטע הבא שהוקלט, היה קטע משותף נוסף של מקרטני וסטיוארט וב Move Over Busker ניסה מקרטני לחזור לשורשים עם רוקר בסיסי. הקללה לא פסחה גם כשהוא ניסה לעשות את זה בדרך הישנה. השירה של מקרטני נבלעה, הסאונד נשמע פלקטי והשיר משמש כ’פילר’ לאלבום אבל אחד רע. קארלוס אלומר תרם גם אליו ממרכולתו, אבל זה לא עזר. עוד שיתוף פעולה עם אריק סטיוארט. הקטע הסוגר את האלבום However Absurd הוא אבסורדי לחלוטין. סאונד עמום יחד עם ווקאליות מביכה ולא מזוהה של מקרטני. לטובתו, זה קטע שיכול היה להיות פוטנציאלית ביטלסי במהותו. נטען שהקטע היה בעצם מחווה לביטלס וללנון וזה באמת נשמע כאילו מקרטני כתב מהראש של לנון. אני מודה ומתוודה שוב. זה קטע הגון יחסית לאלבום. הוא יכל להיות מוצלח ב 12 רמות מעל התוצאה הסופית, אבל אפילו התזמורת שטרחה והגיעה כדי לייצר קטע ‘סרג’נט פפרי’, נבלעה בחור שחור ואנדרלמוסיה של צלילים. בסשנים הללו הוקלט גם It’s Not True שסיים כבי סייד של הסינגל Press והוא קטע נחמד וסולידי שאני תוהה אם היה משפר את האלבום, אבל אני מתחרט כשהתופים המנופחים מתחילים להכות. הדמו שלו מצד שני פשוט מעולה. שיר נוסף שהוקלט Write Away , יכל גם הוא אולי לשפר את האלבום. הוא אמנם נשמע לא ממש גמור, אבל משהו בו נשמע ‘פרשי’ וחי בניגוד לשאר שירי האלבום. הוא יצא כבי סייד לסינגל Pretty Little Head . הקטע האחרון שהוקלט בסשנים הללו היה Tough on a Tightrope וגם הוא נשמע טוב מרוב השירים שנכנסו לאלבום וגם הוא ראה אור כביסייד ל Only Love Remains . האם זה משהו מכוון? המזל הרע לא פסח גם על הופעת הלייב אייד שבה לקח מקרטני חלק. ב 14 ביולי 1985 כשהוא ביצע את Let it Be על הבמה, המיקרופון לא עבד בחלקו הראשון של השיר. אני מניח שלאוטרפה, מוזת המוסיקה, היה יד בדבר. גם היא בטח כעסה על האלבום ההולך ומתהווה. מיד לאחר ההופעה, חזר מקרטני לאולפן והחל להקליט את Angry , שהיה קטע ותיק ששכב אצלו כמה שנים. בקטע הזה אני כבר ממש כועס, לא כמו הכעס הלא משכנע של מקרטני והשירה הנוראית שבו. גם החברים שהוא סחב לאולפן מהלייב אייד, פיט טאונסנד ופיל קולינס לא הצליחו להפיח בקטע הזה יופי וחיים. כדי להירגע, בפעמים המעטות שאני מאזין לשיר הזה, אני תמיד חוזר אחרי כך ל Scared של לנון כדי להיזכר אותנטיות רגשית מה היא. הקטע הבא Talk More Talk הוקלט כבר ללא אריק סטיוארט שהחליט לקחת את הפקלאות ולעזוב . זה קטע שנכתב באולפן עצמו והוא אחד המייצגים הבולטים הן את מעיין הכתיבה שיבש והן את הסאונד הלא מחמיא של האלבום. השיר עצמו שוב מכיל אולי פוטנציאל למשהו מעניין, אבל מכונות התופים והסאונד האלקטרוני משטחים אותו לחלוטין וסימפולי דגימות הדיבור מיותרות. הן לא מתחברות ולא מתכתבות עם שום דבר. זה כמו לאפות עוגה עם מלפפונים ועגבניות. אפשר לקרוא לזה עוגה אבל זה למעשה סלט ירקות. בקטע תרמו קולות בין היתר לינדה וג’יימס מקרטני הקטן, אבל זה לא מורגש ולא תורם דבר. הקטע האחרון בהחלט שהוקלט לאלבום היה Only Love Remains ואם היו מכריחים אותי באיומים לבחור קטע אחד שייזכר מהאלבום, אז כנראה זה היה זה. בלדה מקרטנית שמתקרבת להיות משהו איכותי שמזכיר את הימים הגדולים שלו. גם שיטת העבודה התמתנה בשיר הזה. מקרטני יצר קשר עם טוני ויסקונטי הזכור לטוב מהאלבום band on the run וביקש ממנו לארגן תזמורות עבור השיר. הרעיון היה להקליט את הקטע לייב עם התזמורת. ויסקונטי שמקרטני ‘שכח’ לתת לו קרדיט על עבודתו אז בשנות ה 70, התייצב לעבודה וסיפר: “ עמדתי לידו כשהוא ניגן על הפסנתר ושר בזמן שניצחתי על התזמורת הקטנה “. כאמור הסשנים עבור האלבום היו מתוחים מאוד ולא מספקים מבחינת מקרטני. קל להבין מדוע. מקרטני הביא אנשי מקצוע והפך אותם לדוגמני מקצוע. פדגהאם הוצב בעמדת המפיק הצעיר והמגניב רק כדי שמקרטני יעשה ככל העולה על רוחו. הוא חידד את הנקודה: “ פול הפך לממש מעצבן מבחינתי. לאחר זמן באולפן הוא לא היה כמו שהתחלנו את העבודה. אני לא חושב שהוא היה בתקופה של לכתוב שירים טובים “. בנוסף סיפר פדגהאם שנגינת הבס של מקרטני התערערה מאוד בתקופה הזו ונשקלה עזרה מבסיסטים אחרים. לבסוף ניגן מקרטני את תפקידי הבס אבל הם נקברו תחת הפקה והמון אפקטים. באחת הפעמים שאל מקרטני את פדגהאם לדעתו לגבי קטע שסטיוארט אמר לו שהיה לא מספיק טוב וצריך ליטוש. פדגהאם ללא היסוס אמר לו “ אני לא חושב שזה מספיק טוב פול “, מקרטני ענה:” יו, מתי לאחרונה כתבת שיר שהגיע למקום הראשון? “. אני חושב שבאמרה הזו מזוקק כל מה שאני לא יכול לסבול באלבום הזה שאני ממעט מאוד להאזין לו ואני חושב ששום שיר ממנו לא עושה לי את זה. באלבום הזה, לפול עלה המקרטני. מבחינתי, האלבום הזה ייחרט לדיראון עולם בקריירה של מקרטני והמשפט של יורם ארבל לא יפסיק להדהד לי בראש לגביו. “ ככה לא בונים חומה “.

בהתאם לפורמט החדש שלנו – היום אנו מעלים פוסט אורח – והאורח המכובד שלנו להיום הוא אלון שמואל. אליך אלון. ———————————————————————————– הביטלס – זכרונות ילדות חסרי פואנטה, אבל עמוסים באסוציאציות לא חשובות האהבה המוזיקלית הראשונה בחיים שלי הייתה הבי ג’יז. לא, לא בסרט “מועדון הלבבות השבורים של סרג’נט פפר”, אלא בפסקול ל”שגעון המוזיקה”. ספציפית, כששודר הקליפ ל”להישאר בחיים” בתוכנית עד פופ. משהו בקצב, בהרמוניה ובאנשים שמגיחים מבעד לדלתות וחלונות עזובים שבה את ליבי. לא שהייתי אדיש למוזיקה עד אז (אפילו ביקשתי מתוכנית הרדיו “לאם ולילד” שישדרו את השיר “המגפיים של ברוך”, אבל הם רק הקריאו את הבקשה, ציינו שלדעתם זה לא שיר מתאים לילדים, ושמו במקום זה שיר על תיש. שנים אחרי זה, הגננת של הילד שלי הסתייגה מכך שאני משמיע לו מוזיקה שלא מתאימה לגילו (“בני המה”, למשל), ותחת הלחץ של אשתי עזבתי את החינוך שלו למוזיקה אלטרנטיבית ישראלית, ועברתי להשמיע לו ביטלס אותם הוא מעריץ עד היום). בקיצור, מאותו רגע מכונן התחלתי להאזין למצעדי הפזמונים הלועזיים (בלבד. כבר אז הייתי סנוב) בגלי צה”ל ורשת ג’, כשהמועדף, משום מה, היה גלי צה”ל (בנו של כבר אז הייתי סנוב). התקופה הייתה סוף שנות ה- 70, מישמש אדיר של סוגי מוזיקות שונים שלט במצעד: דיסקו, ניו וויב, פוסט-פאנק, פופ (העורכים בגל”צ טרחו לקדם, בדרכים לא הוגנות, את השירים שלדעתם היו יותר נחשבים). בתור מישהו חסר ידע מוזיקלי, בלעתי את הכל בכלל בלי לשים לב למרחק התהומי בין ELO (הלהקה שירשה את הבי ג’יז מבחינתי – איכשהו אלה שתי להקות שבמובן מסויים המשיכו את הביטלס) לבין גרי ניומן ואיאן דיורי. מבחינתי הכל היה מוזיקה חדשה וסוחפת – עולם עשיר של טעמים לחיים. קניתי קסטות ריקות כמו משוגע, והקלטתי המון מהרדיו, ובניגוד להיום (אני מוריד, שומר בדיסק ולא מאזין), טחנתי אותן בשמיעה אינסופית. שנת 1980 הייתה שנה מוזרה, שכן בגלי צהל מאוד התלהבו מכל מיני שמות שהם כנראה חשובים מאוד, אבל מעולם לא שמעתי עליהם (או ששמעתי קצת ולא ייחסתי חשיבות): ג’ון לנון, בוב דילן ודיוויד בואי הוציאו תקליטים חדשים (בעוונותי אפילו בלבלתי בין דיוויד בואי לבוב דילן – לא רק שבשניהם יש המון ב’ ו-ד’ בשם, אלא שדילן הוציא תקליט בשם Saved בדיוק כשבואי חזר למייג’ור טום ב ashes to ashes , והייתי בטוח שמייג’ור טום הלך לאיבוד בחלל ואז ניצל בתקליט saved. שנים אחרי זה קניתי את saved, ומאז אני עובד את לוציפר). אני חושב שבמעומעם ידעתי על החיפושיות (לא קראו להם אז ביטלס ברדיו), אבל לא הבנתי מה ההתלהבות מג’ון לנון – שיר חביב, just like starting over, אבל למה הלסתות השמוטות ופרץ ההתרגשות מזה שמישהו מהביטלס הוציא תקליט חדש? השיר הראשון של יוצא החיפושיות שהכרתי היה Blow Away של ג’ורג’ האריסון, שיר שנדמה לי שגם הוא לא אהב (אני דווקא חיבבתי, אבל מעולם לא הגיע לעשרת המדורגים בגלויה השבועית ששלחתי למצעד. אם כי שנים אחרי זה התלהבתי כשתקעו אותו ללא כל סיבה מוצדקת באמצע הסרט Nuns on the run). את פול מקרתני אהבתי הרבה יותר, ללא קשר לעברו הביטלסי. אמנם השיר הראשון שלו שהכרתי (Old Siam Sir) צעד בתחתית המצעד שבוע או שבועיים, אבל לא זכרתי ממנו כלום חוץ משלושת המלים Old Siam Sir. טוב, זה כנראה לא השיר הראשון שלו שהכרתי, מכיוון שהקשבתי הרבה לתוכנית “על בטוח” ברשת ג’, ובטח השמיעו שם שירים שלו, אבל מה שלא היה במצעד, לא היה כל כך נחשב. את Coming up מאוד אהבתי, ואפילו הקלטתי מהרדיו שתי גרסאות בהופעה חיה (הגרסה שהיום נכללת בדה-לוקס, עם אקדח הלייזר באמצע, ועוד גרסה בלי אפקט של מלחמת הכוכבים, אבל עם תוף בס גדול שלא מצאתי עד היום). גם את הסינגלים הבאים מאוד אהבתי, ולכן כשטסתי כמתנת בר מצווה לניו יורק בדצמבר 1980, אחד מהדברים הראשונים שעשיתי היה לקנות את מקרתני II. בוקר אחד, לפני שחזרנו לארץ, כל ערוצי הטלוויזיה הודיעו בזעזוע שג’ון לנון נרצח, וכך גם כל העמודים הראשונים בעיתון של המשפחה שארחה אותנו (בפעם הבאה שהתארחתי אצלם, נהרג ג’ון ג’ון קנדי). נשטפתי בזרם, אבל בלי להבין ממש מדוע – היה לו שיר אחד לא רע, אבל למה כולם היסטריים? כשחזרתי לארץ, קניתי את פנטזיה כפולה, מתוך אינרציה. את Woman כבר לא סבלתי, מרוב ההשמעות שהיו לו ברדיו (וזה באמת שיר קלוש), אבל גם לאלבום לא הקשבתי הרבה, בעיקר כי היה מאוד מטריח לרוץ ולהעביר את המחט בסוף כל שיר (מדען יפני סבל מאותו דבר בדיוק, מה שנתן לו את הרעיון להמציא את הקומפקט דיסק). מקרתני II לעומת זאת, היה עושר של מוזיקה נפלאה ומוזרה. אני חושב שזו הפעם הראשונה שהתחלתי לצאת מההאזנה ללחן, ולשים לב לאלמנטים האחרים שיש בשירים, במיוחד באלה שהיו יותר out there, כמו בוגי מיוזיק. עד היום זה האלבום האהוב עלי של מקרתני, כנראה שילוב של איכות ונוסטלגיה (למרות שאי אפשר להאשים בנוסטלגיה את האהבה שלי לקטעים שנחתכו מהאלבום והוצאו מחדש שנים לאחר מכן). התמונה השתנתה כשיואב קוטנר התחיל בסדרה “מסע הקסם המסתורי”. ההַאֲלָהָה שנעשתה לביטלס הגיעה בדיוק בזמן המתאים עבורי, כשהגעתי לשלב של בשלות מוזיקלית בו אני צריך דמויות מפתח כבסיס לעולם התרבותי שלי. במקביל, התחלתי באופן עצמאי תהליך הַאֲלָהָה של דיוויד בואי, שהיה הרבה יותר קשה, שכן בוצע ללא מדריך כמו קוטנר, ללא לגיטימציה של הרדיו (כמעט לא השמיעו אותו באותה תקופה), עם קשיים לוגיסטיים ובידוד חברתי. קוטנר, כהרגלו, הצליח כמעט להבריח אותי מהביטלס עם שורה של פרקים משמימים על תחילת הקריירה שלהם, אבל ההתרגשות בקול שלו, כמו כומר אוונגליסט שמדבר על ישו, גרמה לי לשרוד עד ל-1963 ומשם הלאה. כמובן שהקלטתי את כל השירים (ללא הפרשנויות – קסטות היו יקרות בזמנו), ורשמתי את שמותיהם בעיוותים משעשעים (I’m a shit עבור sheik of araby, If she dead עבור for no one וכו’). בקיצור – התוודעתי ואהבתי את כל הדיסקוגרפיה שלהם באיכות מונו AM. קוטנר גם הצליח להעביר אותי שטיפת מוח שמהללת את לנון על חשבון מקרתני – שנים לקח לי להשתחרר מזה (זה קשור גם לשינוי בעמדותי הפוליטיות, משום מה – אבל לא נרחיב על זה כאן מחשש לרגימה וסקילה). גולת הכותרת של אותה תקופה הייתה הופעה של ה Bootleg Beatles בקרית ביאליק! אני זוכר את הראיון שלהם ברדיו אצל קוטנר, את הגאווה הגדולה שלהם על העיבוד לשדות תות לנצח, ואת השתי מלים שהם למדו להגיד בעברית. הלכתי להופעה, כמובן – אני לא זוכר כלום, אבל כנראה שנהניתי! תודה למשפחתי ששילמה על הכרטיס, סכום לא פעוט באותם ימים. בכל מקרה – זו ההופעה הראשונה שראיתי בחיי (אפילו לפסטיגל לא לקחו אותי), אז התחלתי טוב (יחסית). לאחר מכן, בתקופת התיכון, כבר התחלתי להיות רציני ופוץ, כהרגלי. קניתי ספר עם מילות השירים של הביטלס, וסוג של ביוגרפיה בשם The love you make מאת פיטר בראון (שהדבר היחיד שאני זוכר ממנה היא ההאשמה של מג’יק אלכס בפירוק הביטלס). הספר צובר אבק על המדף במרפסת של בית הורי, ואני מפחד להתקרב אליו בגלל האלרגיה. לתקופה קצרה גייסתי עוד חבר לאהבת הביטלס, אבל זה לא היה רציני אצלו. כן הספקנו ללכת ביחד לסרט let it be שמשום מה הוקרן בקיץ באולם הקולנוע הפריפריאלי שלנו. בסוף שנות ה 80 הכיוון המוזיקלי שלי השתנה, ודי זנחתי את הביטלס עד שלאט לאט חזרתי אליהם הרבה שנים לאחר מכן. בהתחלה בעיקר לתקופת השיא של אמצע הקריירה, אבל עם התפוגגות הנפיחות המוזיקלית שלי, גם לאלבומים הראשונים. עדיין, מקריירת הסולו של מקרתני די התרחקתי, למעט כמובן מקרתני II, band on the run (לא מבין מה עושים ממנו כזה עניין) ואוסף הלהיטים. ההופעה שלו בישראל הקפיצה קצת את מניותיו, ולכבודה קניתי את chaos and creation ו את Memory almost full. מקפצה נוספת ומשמעותית יותר הייתה הרצאה נהדרת של גיא (מביטלמניקס) על RAM, שלמעשה גרמה לי לצלול בהנאה לתוך מרבית הקריירה של מקרתני. גם לאחר כל המסעות המוזיקליים שעברתי, הביטלס הם ללא ספק אחד מהאומנים האהובים עלי ביותר, ואין שמחה גדולה יותר מאשר לראות שהצאצא מתלהב מהם, נפעם מסיור בליברפול, מנגן את פני ליין, ומכריח אותי ללכת איתו להופעה של רינגו. גם הוא, כמוני, יעזוב אותם מתישהו (אני מקווה) ואז יחזור עם הערכה מחודשת ובוגרת יותר. _____________________________________________ איזה פוסט נהדר. תודה אלון. ומה איתכם ואיתכן? מתי אתם משתפים אותנו בחוויות ובאהבות הביטלס שלכם? נשמח שתשלחו לנו אותם בפרטי.