top of page

Venus and Mars – חלק 4

עודכן: 29 באוק׳ 2022

אנחנו בחלק הרביעי והאחרון בסדרת הפוסטים על האלבום הנהדר ‘ונוס ומארס’ של פול מקרטני יחד עם הלהקה היחסית חדשה שלו ווינגז. קצת מתרחישי שלושת החלקים הקודמים. לאחר האלבום המצליח ‘להקה במנוסה‘, מגייס מקרטני מחליפים לנוטשים – הגיטריסט הנרי מקלוק והמתופף דני סוויל שליוו את ווינגז במשך 2 אלבומים תמימים. יחד עם הרכב ווינגז החדש שכולל עכשיו את ג’ימי מקלוק הגיטריסט הצעיר, מפיק פול את האלבום הנהדר לאחיו מייק, הלוא הוא ‘מקג’יר‘. לאחר מכן, יחד עם המתופף החדש ג’ף ברייטון, הלהקה ממריאה לבירת הקאנטרי – נאשוויל, על מנת לספוג מעט השראה ובאמת שם כותב מקרטני 2 שירים חדשים שיצאו לבסוף משני צדדיו של אותו הסינגל ומקליט על הדרך מחווה לאביו יחד עם צ’ט אטקינס, נגן הגיטרה האגדי.

ההקלטות לאלבום החדש מתחילות באולפני אבי רואד בלונדון בנובמבר 1974 ובינואר 1975, הם נוחתים באולפני sea saint של אלן טוסיינט בניו אורלינס. הכל כדי להכניס מהשראת העיר המוסיקלית הזו לאלבום, מה שהצליח בצורה חלקית מאוד. כבר בתחילת העבודות מתגלעות מחלוקות קשות בין 2 החברים החדשים בלהקה והמתופף ג’ף ברייטון עוזב בטריקת דלת וג’ו אינגליש האמריקאי בן ה 26 מגויס לעמדת המתופף. ההקלטות נמשכות. בחלק הקודם צלחנו בהצלחה את צד א’ של האלבום עם מעבר מדוקדק על כל השירים. היום אשלים את העבודה ונעשה את אותו הדבר לצד ב’.

צד א’ נפתח עם שיר הנושא שאמור להציג את סיפורו של אלבום הקונספט הזה, אבל נראה שכמו באלבום סרג’נט פפר, מקרטני נטש את הגחמה בשלב מסוים והשאיר כמו שהוא אוהב את האלמנטים הסימבולים לקונספט כמו…שיר הפתיחה. ובכן כדי לשמור על קונסיסטנטיות, לאחר הסחיטה הרגשית ב Letting Go היפהפה שסוגר את צד א’, גם צד ב’ נפתח כמו צד א’ עם חזרה לשיר הנושא. באותה צורה אבל מעט שונה. הוא כבר לא כל כך אקוסטי, אין בו את צלילי המוג היפים שמעטרים אותו והקול של פול כבר לא צלול, חם ומזמין. הוא קר ומרוחק, האקוסטית התחלפה במשהו מתכתי יותר וצלילים אלקטרונים רובוטים התווספו בסופו. במקום דקה ועשרים בתחילת צד א’, אנחנו מקבלים עכשיו 2 דקות שלמות.

כתבתי בחלק הראשון שלדעתי למרות זאת, האלבום הוא מיוזיקל חללי על החברים ונוס ומארס, אוהבי מוסיקה מושבעים שעוברים מסע בין כוכבי אחר כוכב הפופ שהם מעריצים. באלבום של ערבוב ז’אנרים שכזה, הצד השני מוקדש לצד הניסיוני יותר או אם תרצו החללי יותר. הפעם הבאה שפול יחזור לרעיון הזה תהיה כעבור 43 שנה באלבום התחנות המוסיקליות שלו “תחנת מצרים” ולא סתם אני קושר בין השניים. לדעתי מקרטני ראה בעיני רוחו את ‘ונוס ומארס’ כשעבד ב 2017 על האלבום החדש. גם שמו של השיר השני בצד ב’ מרמז על כך.


הקטע הפותח של צד ב’ (Venus and Mars (reprise מתחבר בצורה אלגנטית אל השיר הניסיוני הראשון באלבום. הוא ניסיוני יותר בליריקה מאשר בעיבוד שבסך הכל דומה יותר לרוקנרול בסיסי שמדי פעם מואט ומסומן עם הגונג המפתיע שעליו אמון ג’ו אנגליש. את המילים לשיר שקיבל את השם Spirits of ancient Egypt מביא מקרטני מספר על מצרים שעליו קיבל המלצה מצ’ט אטקינס. הסברה הרווחת היא שמקרטני הדביק 2 קטעים שונים שהיו לו לקטע אחד ואת המילים כתב במהירות מיד לאחר שקרא את הספר. בהחלטה מוזרה, השיר מובל על ידי דני ליין מה שאומר אחד מהשניים. או שפול לא היה מרוצה מהשיר שיצא או שהוא רצה לשדר שווינגז היא להקה מגוונת כמו בביטלס ויש בה יותר מזמר אחד מוביל. בכל מקרה התוצאה מעניינת מאוד לטעמי מכמה טעמים. האם אתם מצליחים לקבוע מתי נשמע קולו של דני ליין ומתי או האם זה קולו של מקרטני? גם כשהוא נדיב ונותן לדני ליין שיר שלו לבצע ולהוביל קשה לי באופן אישי להבדיל מי זה מי. הדבר השני הוא שלמרות שהשיר מכיל ריף בס רוקנרולי אני לא יכול להגדיר אותו כרוקר רגיל. יש בו עצירות, האטה, קולות הרמוניים ושוב יחד עם הגונג הדרמטי הכל נותן נופך מיוחד של משהו מסתורי.


בסופו של הקטע נשמע צפצוף כמו משאית שנוסעת לאחור או אולי חללית שנוחתת שמוביל אותנו לקטע הבא. כמו שכתבתי בחלק הקודם, את מילותיו של Medicine Jar הבן החורג באלבום, כתב קולין אלן, חברו להרכב Stone The Crows של גיטריסט ווינגז ג’ימי מקלוק וג’ימי עצמו הלחין וביצע אותו. ווינגז עבדו על השיר עוד בסשנים הראשונים באבי רואד לפני הנסיעה לניו אורלינס והשלימו אותו שם. לדעתי אין בו ייחוד והניסיוניות היחידה בו היא זו של פול לתת לחבר להקה אחר לא רק לבצע אלא גם להכניס מפירותיו לאלבום ולכן לא אתעכב עליו יותר מדי, אבל הנה 2 ציטוטים לגביו.

האחד של ג’ימי כשהוא מספר על השיר החדש: “אני כותב כבר תקופה. כתבתי כ 5 שירים עבור האלבום הבא של ה’קראוז’ לפני שהם התפרקו. למעשה עשיתי אחד עכשיו עם פול שנקרא medicine jar. זה שיר אנטי סמים והוא בטח יהיה באלבום הבא. אני לא כותב יותר מדי”.

ג’ימי מקלוק

הוא אכן לא כתב יותר מדי לאחר מכן. אותו צמד כותבים יצר גם את Wino Junko עבור האלבום הבא של ווינגז. סופו הטרגי של ג’ימי בא 4 שנים מאוחר יותר בגיל 26 כשככל הנראה צרך כמות מוגזמת של אלכוהול ומורפיום וזה ממש אירוני לאור השיר שכתב לאלבום ‘ונוס ומארס’.

פול סיפר לאחר מותו: “ג’ימי היה דמות לא יציבה אם אפשר לומר זאת בצורה נחמדה. ג’ימי רצה את הכל כאן ועכשיו. הוא היה נכנס ב 4 לפנות בוקר ומדליק את מערכת הסטריאו בקולי קולות. כשאני מסתכל עכשיו – זה היה מזל שהחזקנו את ההרכב יחד”.


בשיר הבא Call Me Back Again הדבר הראשון שעולה לי בראש הוא Oh Darling. גם במקצב וגם בסגנון השירה ובקולות שמפיק מקרטני, אבל בואו נזנח את המובן מאליו. יש בקטע את כל הרבגוניות המקרטנית של 5 השנים האחרונות. גם קצת משנות ה 50, גם בלוז, גם רוק, שילוב של כלי נשיפה וגם ביטלס. הדבר שאני הכי אוהב בשיר הוא שמקרטני לא חס על קולו ומאלתר איתו כאילו הוא כלי נגינה ולמרות שזה קטע לא קצר – כ 5 דקות בערך, בא לי שהאלתור הזה ימשך לנצח.

עכשיו ללא מובן מאליו. את השיר כתב מקרטני בנובמבר 1974 בעת ששהה בלוס אנג’לס עבור טקס האוסקר בו היה מועמד יחד עם לינדה כשהשיר שלהם Live and Let Die מועמד. באותה גיחה ללוס אנג’לס הוא פוגש גם את לנון ומג’מג’ם אתו. זמן ממש קצר לאחר המפגש הוא כותב את השיר על הפסנתר החשמלי. לומר שהשיר הושפע מהמפגש יהיה אנדרסטייטמנט, מכיוון שהשמועות גורסות שבגרסאות מוקדמות שלו, פול אפילו זעק את שמו של ג’ון כשהוא פנה אל אותה דמות שלא מתקשרת אליו אף פעם בעוד שהוא רודף אחריה מילדות. כנראה שזה היה יותר מדי שקוף. אפילו עבור פול. למרות זאת הוא לא עצר שם. עוד אלמנט שנקבר תחת ההריסות בשיר הוא מלטרון עם סאונד חלילי בדומה לזה מ’סטרוברי פילדס‘ עליו מנגן מקרטני.


לאחר שיר ההצדעה לג’ון מגיע הקטע שלטעמי ספג הכי הרבה את ניחוחות ניו אורלינס ויחד עם התזמור הנהדר של טוני דורסי הפך ליצירת מופת קטנה. זה אחד מאותם ‘שירי אהבה טיפשיים’ של מקרטני רק עם טוויסט. השיר מדבר על כך שהאהבה היא אמנם קשה ומאתגרת, אבל שווה את המאמץ. רק תקשיבו למה שאמר האיש. (אולי ההוא שם למעלה). את העבודה על Listen To what the Man Said דחה מקרטני לניו אורלינס, זאת לאחר שבאולפני אבי רואד הושלמו רק 3 שירים והוא ציפה שהאווירה וההרכב החדש יעשו את שלהם עבור השיר. כשעזב המתופף ג’ף ברייטון, נוכח מקרטני שזה לא הולך בקלות:

“זה היה אחד השירים שתלינו בו לא מעט תקוות. כל פעם כשנגינתי אותו על הפסנתר אנשים אמרו ‘אנחנו אוהבים את זה’. כשהקלטנו את הבאקינג טראק לא חשבנו שהדבקנו את הכל יחד”.

מקרטני מבקש מהגיטריסט דייב מייסון להקליט כמה קטעי גיטרה עבור הקטע אבל עדיין היה חסר משהו. פול סיפר כיצד יצר קשר עם הסקסופוניסט טום סקוט:

“אמרנו…בואו נתקשר אליו, נראה אולי הוא יופיע. והוא הופיע תוך חצי שעה. הנה הוא הגיע, עם הסקסופון שלו, הוא התיישב באולפן והחל לנגן”.

הריפים המאולתרים הללו של טום סקוט שמוקלטים כבר בטייק הראשון, מוסיפים את הדיוק שכל כך נדרש לשיר.

“אף אחד לא האמין [שזה הוקלט מהטייק הראשון] אז ניסינו שוב אבל זה לא היה טוב כמו הטייק הראשון. אני חושב שמה שהוא ניגן בשיר היה חביב ובאופן כללי זה עבד”.

ככל הנראה מקרטני חשב הרבה יותר על השיר ושהוא מייצג את הסאונד שהוא רצה להחצין החוצה עבור הקהל האמריקאי מכיוון שהוא נבחר להיות הסינגל הראשון מתוך האלבום.


איך סוגרים אלבום כזה? ובכן בדיוק כמו ב 2 האלבומים הקודמים. מעין מחרוזת. כאן הקטע הסוגר מורכב מ 2 קטעים, האחד נקרא Treat Her Gently והשני Lonely Old People ואם תשאלו אותי איזו מחרוזת עדיפה מבין הארבעה (כולל זו של אלבום “ההמשך” – ‘תחנת מצרים‘), אעדיף את המחרוזת באלבום הזה. בעדינות לא מתוסבכת מדי מעביר מקרטני את הנקודה של אותו רגש בדידות עליו הוא החל לדבר עוד ב’אלינור ריגבי’. הרי על מה מדובר באלבום הזה? על אותו חיבור מוסיקלי שממזג בין 2 נשמות טועות ובודדות ובין 2 קטעים טועים וגורם להם להרגיש בבית בכל היקום הענק הזה.

על 2 הקטעים שכתב פול בהפרש של 3 שנים הוא סיפר: “כתבתי את Treat Her Gently ונפלתי לסולם D וכשהייתי ב D חשבתי ‘איך אני יוצא מזה?’ אז כתבתי את החצי השני של הקטע. הם פשוט התמזגו יחדיו”.

אלן אודאפי טכנאי הסאונד סיפר על תהליך ההקלטה: “מקרטני הקליט את הקולות ואז הוא הגיע לחדר הבקרה והאזין. אז הוא החל לשיר גם את ההרמוניה. לי יש את הכישרון לשיר הרמוניות בעצמי ושרתי יחד איתו. הוא אהב את זה וביקש ממני ללמד את קטע ההרמוניה את דני ליין שלבסוף שר את הקטע שלי!”.


כנראה שסגירה כזו מלנכולית ורגישה הייתה קצת טו מאץ’ עבור מקרטני בכדי לסיים את הסיפור, למרות שלדעתי זו הייתה סגירה נאותה. הוא בוחר להוסיף את ה Her Majesty של האלבום בדמות הקטע האינסטרומנטלי Crossroads שנכתב על ידי טוני האטץ’ עבור אופרת סבון בריטית באותו השם. מדוע בחר מקרטני לסגור את האלבום השאפתני הזה עם נעימה בת דקה שהוא לא כתב?

“טוני דורסי חשב שזו נעימה נחמדה. הוא חשב שאני כתבתי אותה. הוא חשב שזה קטע יפהפה וקטן וזה באמת כך. זה קצת כמו בדיחה בריטית. זה נשמע כמו נעימת סגירה. קצת כמו ‘גבירותי ורבותי הנה הגברת דיאנה רוס!’ ואז דיאנה יורדת מהבמה. אבל הבדיחה באה אחרי lonely old people, מכיוון שאחד הדברים בבריטניה עבור אנשים בודדים היה לצפות באופרת הסבון הזו. זהו זה. בדיחה בסוף. הקטע המצחיק הוא שעכשיו הם הולכים להשתמש בקטע שהקלטנו עבור כתוביות הסגירה של הסדרה, שזה גדול”. הקטע והאלבום נסגרים עם ג’ימי מקלוק שאומר: That’s basically it.


ב 24 במרץ 1975 כשמסתיימות עבודות המיקס בלוס אנג’לס ורגע לפני שחוזרים החברים לבריטניה עורכים פול וחבריו מסיבת פרידה מארה”ב. המסיבה נערכת על סיפון האנייה ‘קווין מרי’ שעגנה בלונג ביץ’ שבקליפורניה. למסיבה הוזמנו 200 אורחים ובניהם דרק טיילור ומל אבנס, בוב דילן, קרול קינג, ג’וני מיטשל, חברי המאנקיז לשעבר ועוד ועוד. במסיבה גם הופיעו כמה אמנים כמו לי דורסי ופרופסור לונגהייר (פסנתרן הג’אז האהוב על מקרטני שכמו שכתבתי בחלק הקודם, גם באולפן שלו בניו אורלינס ניגנו ווינגז). ההופעה הזו של פרופסור לונגהייר, הוקלטה ושוחררה על גבי אלבום בחברת MPL של פול מקרטני ב 1978 בהפקתו של פול.

אורח מיוחד מאוד שהגיע היה לא פחות מג’ורג’ הריסון יחד עם זוגתו אוליביה. בתמונות מיוחדות, חמימות ומרגשות, אפשר לראות את מקרטני יחד עם הריסון לראשונה מאז פירוק הביטלס. מדוע הריסון הגיע ונענה להזמנה? אולי הרגיש שזו שעת חסד להפשרת היחסים לאחר סיום הדיונים המשפטיים בעניין הביטלס ואולי הוא חש בנוח עם חברים מגילדת המוסיקה האמריקאית כמו דילן, ואולי שניהם. מה שמחזק שיחד עם הגישה הסלחנית הן של הריסון והן של לנון, האיחוד בשנות ה 80 בקונטסלציה כלשהי היה קורה.






תמונות עבור העטיפה הפנימית של האלבום צולמו על ידי אוברי פאוול במדבר מוהאבי שבארה”ב. התמנות נותנות את הרושם כאילו הלהקה נמצאת בכוכב מרוחק סטייל מאדים מה שמתכתב היטב עם רוח האלבום. את תמונת כדורי הסנוקר האדום והצהוב שמתנוססים על העטיפה הקדמית צילמה לינדה.

הסינגל הראשון יוצא בבריטניה ב 16 במאי 1975, כשבצדו הראשון Listen to what the man said ובשני Love is song. זהו הסינגל הראשון שכבר יוצא תחת חברת קפיטול ולא תחת חברת אפל. הוא מגיע למקום ה 6 במצעד הסינגלים הבריטי, אבל כשהוא יוצא 10 ימים אחר כך בארה”ב, הוא כבר מטפס לזמן קצר למקום הראשון במצעד הבליבורד.

יום לאחר מכן יוצא האלבום Venus and Mars בארה”ב וב 30 במאי בבריטניה. בשניהם הוא מטפס למקום הראשון.

הסינגלים הבאים שיוצאים מתוך האלבום הם Letting Go עם You Gave Me the Answer בספטמבר 1975 ו Venus and Mars- Rock Show יחד עם Magneto and Titanium man בסוף אוקטובר בארה”ב ובסוף נובמבר בבריטניה. 2 הסינגלים לא ממריאים במצעדים.

זהו סיימתי את סדרת הפוסטים על ונוס ומארס הנהדר של ווינגז ומקרטני. אני מקווה שנעמתי לכם כמו שהכתיבה על האלבום הזה נעמה לי. נחזור במהירות האור בפוסט הבא עם עוד סיפורים מרתקים והפעם על האלבום הבא של ווינגז Wings at the Speed of Sound.

12 צפיות0 תגובות
bottom of page