top of page

London Town

עודכן: 29 באוק׳ 2022

לאחר סיום מסע ההופעות העולמי באוקטובר 1976 ולאחר תקופה מוצלחת ומתישה, החליט מקרטני להאט את הקצב. הריונה של לינדה בתחילת 1977 סיפק גם הוא סיבה טובה לכך. לאחר שלושה חודשי הפסקה מתום סיבוב ההופעות, הלהקה הגיעה לאולפני אבי רואד בתחילת פברואר על מנת לעבוד על האלבום הבא עד לסוף מרץ. השיר הראשון שהוקלט היה ‘שם וכתובת’, ג’אם סשן מאולתר שהקדיש פול לאלביס פרסלי. הוא הונח בצד והושלם רק לאחר מותו של אלביס באוגוסט, מה שסיפק סיבה טובה להכניס אותו לאלבום כי אם להיות כנה, זה קטע רוקנרול לא סוחף במיוחד שאין בו שום ייחוד חוץ מהביצוע שחוזר לימי ‘סאן’ המוקדמים של אלביס. השיר הבא שהוקלט היה ‘לונדון טאון’, קטע שפול החל לכתוב ב 1975 במהלך סיבוב ההופעות באוסטרליה והוא שיר נהדר ופתיחה מבטיחה לאלבום. ההתבוננות המהורהרת בעיר לונדון שובה מאוד במיוחד למי שאוהב את העיר כמוני. האפרוריות הבודדה של אנשי היום יום מתקשרת לי לגישה ה’פני ליינית’ שפול השית על לונדון ואולי על אנגליה כולה. פול יצר מעין רחוב דמיוני בראשו וקטע ‘כלי הנשיפה’ שייבא מ’פני ליין‘ מופק הפעם מסינתיסייזר שהוא אולי הסמל המובהק של האלבום והבנה של פול שה’קידמה’ הזו יכולה לתרום לו לעשיית מוסיקה. השירה הלא החלטית ומשחקי ההרמוניות הנהדרים משרים שקט ושלווה שמופרים על ידי אנדרלמוסיית הגיטרות המיוחדת בסופו שאמנם קוטעת אותם, אבל כמו בלונדון האפרורית, הקטע מהר מאוד חוזר אל כנו. הנה הקליפ שרקחו מקרטני וחבורתו ועד כמה טיפשי שהם נקראים בו, הרעיון של הרחוב שמתכתב עם ‘פני ליין‘ מאוד מודגש בו וזה יפה בעיניי.


השיר הבא שהוקלט באבי רואד היה Girl’s School שנכתב למעשה באותו השבוע יחד עם ‘שירי אהבה מטופשים’ ב 1975 בחופשה בהוואי. שוב שיר דמויות, הפעם עם ‘יוקי’ הנסיכה האוריינטלית, ‘סקאלה’ הבובה הספרדית ו’רוקסן’ המאמנת ש’משכיבה’ ילדים לישון. את ההשראה כפי שאפשר להבין, שאב מקרטני ממודעה לסרטים פורנוגרפים שראה בעיתון. מוסיקלית זה רוקר כיפי אבל סתמי שאין בו שום ערך מוסף. את Children, Children שיר ה’ילדים’ הראשון של דני ליין באלבום, הקליטו החברים באבי רואד. באופן כללי, הקטעים הפולקים המועטים של דני ליין באלבום מיוחדים מאוד בעיניי למרות שהם לא מאוד שייכים, לא ברוח הכתיבה ולא בגוון הקול, ובכל זאת, המאמץ של פול לייצר שותפות כתיבה עם דני ליין ראוי מאוד להערכה בעיניי. מוסיקלית הדגש בקטע הספציפי הזה היה על יצירת סיפור אגדי מעורפל בעל נופך אירי שהשתלב יפה עבורי בקונספט החלקי של ה’מקומות בעולם’ יחד עם הקונספט הפולקי. מצידו של דני ליין? הוא פשוט התגעגע מאוד לילדים שלו והחל לכתוב להם. פאזת ההקלטות באבי רואד הסתיימה ושוב הלהקה יצאה לפגרה. הסיבה המרכזית היתה הרפתקת ת’רלינגטון באפריל שזה אולי הזמן לדבר עליה. ב 7 באפריל 1976, ייסד מקרטני את חברת MPL Communications Ltd שנקראה קודם לכן McCartney Productions . החברה הזו איגדה תחתה את כל פעילותם של לינדה ופול. פאבלישינג, הקלטות, ספרים, סרטים ורכישת קטלוגי שירים, כולם נוהלו תחת קורת גג אחת. המוצר הראשון שיצא תחת חברת MPL או למעשה האמן הראשון, היה בחור בשם פרסי ת’רלינגטון. ת’רלינגטון היה המצאה בדיונית של פול ותעלול יחסי ציבור נחמד. הוצאת שירים בדמויות פיקטיביות לא היתה זרה למקרטני. כבר ב 1965 הוא כתב שיר בשם Woman שאותו הקליטו הצמד פיטר וגורדון. על גבי הסינגל אז, נכתב שהכותב הוא ברנרד ווב. הסיבה על פי מקרטני היתה לנסות ולתת לפיטר וגורדון לפרוץ לבדם ללא הגושפנקא של הביטלס. ב 1968 הוא נרשם כאפולו סי. וורמאות’, המפיק של I’m The Urban Spaceman של ההרכב .Bonzo Dog Doo-Dah Band ב 1969 הוא התחפש שוב לפול ראמון ונרשם כך כנגן אורח בשיר My Dark Hour של הסטיב מילר בנד. האלבום ‘ראם’ כביכול הוקדש לאותו פול ראמון ואם כך, אז מן הראוי שדמות פיקטיבית חדשה תייצג את האלבום בגרסת ה’ביג בנד’ שלו. מקרטני לא הסתפק בשמות כיסוי ל’אמנים’, ‘כותבים’ ו’מפיקים’. הוא נרשם כשם הבדוי קלינט האריגן וכתב את המאמר שפורסם על העטיפה האחורית של אלבום הבכורה של ווינגז ‘וויילד לייף’. אם היה לי מספיק דמיון, הייתי חושב שאת תאוריית מקרטני מת הוא ברא ממוחו. מזל שאין לי. את מעשה פרסי ת’רלינגטון, יעשה פול גם עבור לינדה כשהם ישחררו את הסינגל Seaside Woman תחת ההרכב הבדוי Suzy And The Red Stripes .

לינדה ופול לקחו את התפקיד של פרסי ת’רלינגטון (במובן ת’ריל – ריגוש), ברצינות רבה. לקראת יציאת האלבום הם דאגו לפרסום ב’טיימס’ ולמודעות לקוניות ב’איבנינג סטנדרט’ ששאלו ‘האם מישהו מכיר את פרסי ת’רלינגטון?’. הם אפילו הרחיקו לאירלנד כדי לצלם בחור אקראי עם חליפה בשדה פתוח כדי לפרסם שזהו פרסי ת’רלינגטון.



האלבום עצמו הוקלט ב 3 ימים באמצע 1971 והוא הכיל בו גרסאות ‘סמי’ תזמורתיות לכל שירי האלבום .RAM כשנשאל מדוע הוא עשה זאת, ענה מקרטני: “רציתי מאוד שמישהו יעשה גרסת ביג באנד ל RAM – אבל לא היו קופצים על המציאה. חשבתי שעדיף שאהיה המישהו הזה”. הוא יצר קשר עם ריצ’ארד יוסון שאיתו הוא כבר שיתף פעולה ב Those Were The Days שמקרטני הפיק למרי הופקין ב 1968. ההוראה ליוסון היתה אחת: “עשה מה שבא לך, רק שזה ישמע כמשהו קטן ולא כתזמורת ענקית”. יוסון גייס נגנים כראות עיניו. במיוחד כאלה שהוא כבר עבד איתם אבל נחשבו למקצועיים מאוד. כחובב הז’אנר הוא הביא גם נגני ג’אז שהוסיפו את המימד הזה לשירים.

האלבום ראה אור ב 29 באפריל 1977 ויצא תחת הלייבל הותיק Regal Zonohone של חברת .EMI על האלבום צויין שגם המפיק הוא פרסי ת’רילינגטון, למרות שדמותו של מקרטני התנוססה על העטיפה האחורית. מה הסיבה שמקרטני החליט להוציא את ההקלטות הללו ב 1977. אני לא יודע את התשובה באופן מוחלט, אבל אני יכול לשער כמה דברים. חברת MPL החדשה היתה צריכה עוד הכנסות, ולעשות כסף מחומרים שכבר הוקלטו זה יחסית קל. עוד סיבה – מקרטני לאחר סיבוב ההופעות העולמי הענק וההצלחה הכבירה, השתעמם ורצה את הריגוש בפרויקט שכזה בו כולם מנסים לנחש מיהו אותו פרסי ת’רלינגטון. הסיבה השלישית – עם השינויים שעברו על עולם המוסיקה, כשה’פאנק’ החדש הרים את ראשו, הוא הרגיש שהוא צריך לעשות משהו קיצוני כדי לבלוט. זה לא אומר שהוא קפא על השמרים. ההקלטות לאלבום הבא של ווינגז כבר החלו בפברואר 1977 באולפני ‘אבי רואד’ והוא כבר עבד על תשובה משלו ל’פאנק’ בדמות הקטע Boil Crisis שנגנז לבסוף. הדמות הפיקטיבית הבאה שלו תהיה ההרכב ה’פיירמן’ שיוקם בתחילת שנות ה 90, אבל יש לנו זמן עד אז.

אודה ולא אבוש. ת’רלינגטון הוא לא אלבום שאני מאזין לו המון, למרות שהוא דיי נעים להאזנה, לפחות כמוסיקת רקע. אם מקרטני היה הולך עד הסוף ומביא גרסאות מתוזמרות, קונצ’רטיות אמיתיות, הייתי ממש שמח והיסטורית אני חושב שהאלבום היה מקבל חשיבות גדולה יותר. הסגנון בקטעים, נע ממשהו שמזכיר מאוד את האוברטורה עבור טומי של ה’מי’ (ב ‘טו מני פיפל’) לבין מוסיקת מעליות ממוצעת ברוב הקטעים. זה לא רע עבור מי שאוהב את הז’אנר. בכל זאת, קטעים בולטים עבורי הם הגרסה ל Eat at Home שכנראה גם האהובה עליי באלבום, מכיוון שהיא לוקחת את הקטע לאיזור אחר שרוב האנשים לא היו מדמיינים שילך לשם. גרסת הרגאיי המוצלחת שתפר יוסון, מכילה סקסופון, בס קופצני וכלי הקשה שמייצרים אווירת חוף ג’מייקנית. קטע נוסף בולט הוא ‘שלוש רגליים’ שהפך לקטע ג’אזי נוטף וזה מקסים. הקטע האחרון הוא Back Seat of My Car שמתחיל כמו קטע משנות ה 30, הופך לג’אז ואז נע בין תזמור כלי מיתר ופסנתר שמשולבים יחד עם חשמלית ותופים. זה באמת יפה מאוד. מצד שני אי אפשר לקלקל שיר כזה מושלם גם אם רוצים.

בתקופה הזו, תוך כדי, לדני ליין צץ רעיון מעניין. ליין שהתגורר במשך כמה שנים ב’סירת בית’, הציע להמשיך את העבודה על האלבום באופן דומה. הוא גם נוכח לדעת שזה אפשרי להקליט כך לאחר שצפה ב’אולפן צף’ שכזה בלוס אנג’לס. פול אימץ את הרעיון ובמאי ווינגז הגיעו לאיי הבתולה והחליפו את ‘לונדון טאון’ הקרה במזג אוויר חמים ונעים. הם עלו על שלושה יאכטות, כשאחת מהן, ה Fair Carol הוסבה להיות אולפן. כל העניין נשמע כמו חוויה נהדרת ומרוממת נפש, בפועל, היא הכילה בה גם לא מעט תקלות. פול וג’ימי סבלו מנפילות וחבלות, ג’ף אמריק שהגיע כטכנאי סאונד, התחשמל ובאחד הסשנים ג’ימי מקולוך הצליח להתחרש באחת מאוזניו. הצרות המשיכו כשהמכס האמריקאי עצר אותם וטיפס על הסיפון כדי לחפש סמים, אבל פטר הכל באזהרה. למרות הכל, במשך כחודש על גבי האולפן הצף, הצליחו החברים להקליט כמות יפה של שירים שהתווספו אל ארבעת אלה שהוקלטו באבי רואד. במהלך ההקלטות הללו התפנו ליין ומקרטני לחקור סאונד של פסנתר חשמלי וסנתסייזרים שכאמור מאוד בולטים באלבום. עבור מי שרוצה להעמיק, אני ממליץ בחום להאזין לבוטלג נרחב מתוך הסשנים לאלבום הזה שנקרא London Town Sessions. עוד תודו לי.

‘קפה בגדה השמאלית’ הראשון שהוקלט ביאכטה, מגיע באלבום לאחר ‘לונדון טאון’ ובאופן מיידי מעורר אסוציאציה על גדת נהר התמזה, אבל לא כך הוא. השיר נכתב במהלך סיבוב ההופעות במרץ 1976, בעת שההרכב שהה בפאריס, כי איפה עוד אפשר לשמוע את ‘צ’ארלס דה גול נואם’? בקטע אפשר להרגיש את האנרגיות של תחילת העבודה וזה באמת נהדר. גם המשך ההתכתבות של רעיון ה’ווינגז אובר דה וורלד’ שעובר בין מקומות וערים. זה מקסים ואם הרעיון היה גם היה ממשיך, זה היה פשוט פנטסטי בעיניי.

הקטע האקוסטי I’m Carrying הוקלט גם הוא על היאכטה ויש הטוענים שהוא שיר אהבה או זכרון שבו פול חוזר ונזכר באהובתו הקודמת ג’יין אשר. דמיינו את התמונה הבאה: פול מקליט כשהוא ישוב על הסיפון עם הגיטרה ולמרגלותיו מים כחולים צלולים. האגדה מספרת שבזמן ההקלטה דולפין יצא מהמים וליווה את היאכטה לכמה דקות. אני מודה שאני ממש מתבאס מהתוצר הסופי של השיר הזה. זה שיר כל כך יפה וכל כך נוגע ללב, אבל בנקודה שבה נכנסים צלילי הסינתיסייזר הלא שייכים שפול התלהב מהם מאוד, זה הורג לי את השיר. הם פשוט מפריעים לי להאזין לפול ולגיטרה. אם למצוא נקודות אור, יש בו גם דברים מעניינים. מעברי האצבעות החורקים של פול על הגיטרה הודגשו עם אקו והאפקט שהתווסף מאוחר יותר מהסינתיסייזר, נוגן בפונקציה סימפונית בה הוא השתמש וחקר גם ב’מקרטני 2′. זה יפה בעיניי לשמוע את שורשי האלבום ההוא מפציעים בשיר קטן כזה. אם גם אתם מתבאסים, הנה השיר טהור ונפלא כפי שהוא צריך להיות.


את ‘דליבר יור צ’ילדרן’ הנפלא לטעמי, כתב דני ליין בשיתוף עם מקרטני בתקופת ‘ונוס ומארס’. הוא אחד השירים היפים באלבום שמעיד גם על התקדמות ביחסי הכתיבה של דני ופול. חוץ מהגיטרות האקוסטיות הנפלאות, תוכלו למצוא בו גם גיטרה ספרדית משובבת נפש שעליה מנגן ליין. ההרמוניות בינו לבין מקרטני נהדרות ולרגע מזכירות נשכחות בקטע הווסטרני דילני הנפלא הזה. גם ‘נמאס לי’ הוא רוקר קטן, סוחף ונהדר שהוקלט על היאכטה, שהביא השפעה ישירה מ Think it over של באדי הולי.


בתחילה לא היו לפול מילים ואפשר לשמוע גרסה ראשונית נהדרת כזו ב .London Town Sessions כשכתב לבסוף מילים, הם התווספו רק בסשנים מאוחרים באולפני אבי רואד על גבי ההקלטה שנעשתה ביאכטה.


הקטע שפותח את צד ב’ הוא ‘עם מעט מזל’, גם הוא החל להיות מוקלט במהלך השייט וכוון להיות שיר פופ להיטי בסגנון סטיבי וונדר. הגרסה הראשונית לא הכילה את קולות ההרמוניה הכל כך מזוהים עם השיר. פול ניגן על הפסנתר החשמלי יחד עם מכונת תופים ולאחר מכן, הוסיף את תפקיד הבס. השירה הבודדה שלו ללא ההרמוניות כל כך נהדרת. זה כל כך שונה ומרענן מהגרסה הסופית הנהדרת, שעובתה עם סינתיסייזרים והרמוניות יפהפיים ובאופן כללי אני אוהב את משחקי הסינתיסייזרים באלבום.


את Famous Groupies כתב מקרטני על המעריצים המסורים שהלכו אחריו לכל מקום אבל לא רק. הוא כתב גם על עצמו ועל ג’ון שהיו גרופיז של כוכבי רוקנרול בעצמם והפכו למפורסמים. מדוע הקטע הזה הוקלט בסגנון מוזר שנע בין פולק לשיר עם רוסי? הרי פול דמיין אותו בכלל כקטע רוק פאנקי. למה יש בסוף צווחות של חיות? אני לא באמת יודע. זה קטע שמתחיל מעולה ואז מאבד אותי בגרוטסקיות המיותרת שלו. אם כבר קטעים גרוטסקים, הקטע הבא שהוקלט ב Fair Carol היה ‘מורס מוס והאווז האפור’. מקרטני ודני ליין כתבו אותו על הסיפון ורמת הנסיוניות שהלכה וגאתה, גרמה לכך שליין הפסנתר החשמלי היה נסיון להתחקות אחר מערכת הקשר של היאכטה. את הרעיון קיבל פול כשהוא ניגן כמה אקורדים על הפסנתר החשמלי במהלך ג’אם סשן, אליו הצטרף דני ליין בפסנתר. ככה הם המשיכו כמה דקות כשהאפקט שהתקבל דמה מאוד לקוד מורס. זה הלהיב אותם מאוד. הקטע הונח בצד ובסוף השנה הסתיימה עליו העבודה בשני אולפנים שונים. באולפני אבי רואד ובאולפני אייר אולי מכיוון שהוא הוקלט כשני קטעים נפרדים שאחר כך מוזגו יחדיו. זה אמנם קטע מורכב ואולי הכי שאפתני באלבום, אבל הרושם שמתקבל הוא של רעיון לא גמור בביצוע מפוזר ובלאגניסטי שמסמל בעיניי את הכשל של האלבום. קשה לי כשמקרטני עושה לעצמו הנחות וחושב שאפשר ‘טו גט אווי וויד’ איט’ עם כמה צרחות ומלוטרון ולקרוא לזה משהו. אני בטוח שעם עוד קצת עבודה, זה היה משתלב בצורה מעולה באלבום הבא.

מקליטים על היאכטה

הקטע האחרון שהוקלט ב’אולפן הצף’ היה Don’t Let it Bring You Down ושוב אנחנו במחוזות הפולק עם עוד שיר משותף של מקרטני-ליין שמקרטני החל לכתוב כבר ב 1975. למעשה הוא הביא אותו כדמו לא גמור ליאכטה על מנת לסיים אותו עם ליין. זה בהחלט קטע שבמקום ללכת נגד, מתכתב עם הרוח הפולקית שנשבה בין היתר באלבום ומתכתב מאוד עם השירים שהביא דני ליין. המסע המופלא על ה Fair Carol הסתיים והשם הזמני שהוצע עבור האלבום היה Water Wings. הם עשו דרכם חזרה לבריטניה על מנת לקחת שוב הפסקה שבמהלכה פרשו ג’ימי מקולוך הגיטריסט וג’ו אינגליש המתופף מהלהקה – כל אחד מסיבותיו הוא. הפעם שיחק לו המזל למקרטני. הפרישה שהפכה את ההרכב שוב לטריו, הגיעה לאחר שרוב האלבום, או לפחות הקטעים הבסיסיים עבורו כבר הוקלטו.

בקיץ המשפחה הגיעה לחווה בסקוטלנד כשכרסה של לינדה בין שניה. דני ליין הגיע עם זוגתו והשתכן קרוב למקרטנים בתקווה לתוצרי כתיבה משותפים באווירה הפסטורלית. באופן מיסטי, החווה בסקוטלנד תמיד הניבה קסמים. אחד התוצרים הבולטים הפעם היה סיום הכתיבה והקלטת ‘צוקי קנטייר’. זה שיר שעם הרעיון שלו החל מקרטני להשתעשע כבר ב 1973 והוא מעין שיר הלל המנוני לאזור בו שכנה החווה הסקוטית, אבל מתכתב גם עם תחושת שייכות באופן כללי. הוא חסר לי מאוד באלבום בדיוק כמו ש’ליב אנד לט דיי’ חסר לי ב’רד רוז’. יחד עם שני השירים הפותחים את האלבום לונדון טאון (במוטיב המקומות בעולם) ועם הרוח הפולקית השלווה של האלבום, הוא היה משתלב בו באופן מושלם. באותו אוגוסט 1977 בחווה, הוקלט טרק הבסיס עבור השיר, כשבהקלטה השתתפה גם תזמורת חמת חלילים סקוטית מקומית. זה קטע ואלס נהדר של שלושה אקורדים שרק מקרטני יכל לייצר. עניין ההצלחה הכבירה של הסינגל הוא עדיין חידה בעיניי למרות הסברה הרווחת שבעת ההיא של שינויים מוסיקלים ושפל כלכלי הולך וגואה, העם הבריטי היה צריך את שיר ההזדהות ההמנוני שגם מבוגרים יותר יכלו להתחבר אליו.

באוקטובר, רגע לפני לידתה הצפויה של לינדה, הם חזרו לאולפני אבי רואד על מנת להמשיך ולעבוד על תוצרי ההקלטות מהסשנים הקודמים ולהקליט עוד קטעים חדשים. אחד מהם היה Backwards Traveller שהוא קטע קצר מאוד של דקה שמביא רעיון לא אפוי אבל מעניין מוסיקלית. הוא מזכיר ברוחו את הקטעים הקטנים הלא גמורים של מקרטני 1 וקצת חבל לי שהוא סיים את דרכו כך ולא כקטע מלא. זה עדיף על הרעיון ההתחלתי שהיה למקרטני: לחבר אותו ואת ‘שם וכתובת’ למעין מחרוזת שתסגור את האלבום.

הקטע הבא שמגיע אחריו באלבום נוצר גם הוא באולפני אבי רואד באותה תקופה. ערכו הגדול של קטע המעבר האינסטרומטלי התלוש הזה, Cuff Link, הוא העניין ההולך וגובר של מקרטני במוסיקה אלקטרונית וסינתיסייזרים, עניין שיגיע לשיא במקרטני 2 ועוד נדון בו.

הקטע החדש האחרון שהוקלט עבור האלבום היה Girlfriend שהתכתב עם תקופה אחרת, עתידית יותר של תחילת שנות השמונים. מקרטני כתב את הקטע ב 1973 כשמייקל ג’קסון הצעיר נמצא בראשו. כל פלצט ופלצט נכתב כשהוא מדמיין את ג’קסון מבצע אותו. הוא הגדיל לעשות וכשג’קסון הגיע למסיבת ההשקה של ‘ונוס ומארס’, פול הציע לו את השיר. מסיבה לא ברורה זה לא יצא אל הפועל והשיר עשה דרכו אל ‘לונדון טאון’. כמו ב’עם מעט מזל’ זה קטע פופי שבו ניסה מקרטני לשיר כמו ג’קסון אבל הוא גם התכתב עם רית’ם אנד בלוז וסטיבי וונדר. אני חושש שאם זה יימשך ככה הוא ווונדר עוד יקליטו שירים יחד.

מתוך הסשנים לצילום העטיפה הקדמית

ב 12 בספטמבר, מגיח לעולם ג’יימס מקרטני וחודשיים פחות יום לאחר מכן מגיח הסינגל Mull of Kintyre. עד לרגע האחרון, הוצאת הסינגל עוררה וויכוח פנימי אצל פול. האם זה נכון להוציא אותו בתקופה שבה הכל ‘פאנק’? זו בהחלט יכולה להיות אחת הסיבות להצמדתו של Girl’s School אליו כדאבל איי סייד. הסינגל זינק למקום הראשון כמעט בכל מצעד והדבר הכי חשוב היה שבירת שיא המכירות עבור סינגל בבריטניה. שיא שהיה שמור עד אז ל She Loves You של הביטלס. אתם יודעים, הניצחונות הקטנים.

לסיכומו של אלבום. שנתיים לאחר האלבום הקודם שלהם, ב 31 במרץ 1978, ווינגז הוציאו את האלבום הכי מפוזר שלהם, שעולה ויורד בין סגנונות וגישות לא בצורה המצולחת ביותר בעיניי. האם זה אלבום על מקומות בעולם? אלבום פולק עדין? אלבום מחוווה לאגדות רוקנרול? אולי של שירי פופ? האם זה סאונד נסיוני? אבי רואד או יאכטה שמשייטת לה באיי הבתולה? מי אתה ‘לונדון טאון’?

היפה בעיניי הוא חוסר ההחלטיות של האלבום לגבי זהותו והרעיון מתכתב יפה עם העטיפה שלא הצליחה להחליט האם קר או חם בלונדון טאון.

23 צפיות0 תגובות
bottom of page