top of page

A Day In The Life

עודכן: 30 באוק׳ 2022

אם יש קטע של הביטלס שהוא מאסטרפיס ללא עוררין, לפחות על ידי, הוא כמובן הקטע המופלא A Day in the Life ואכן גם אתם, קוראי הבלוג ביטלמניקס היקרים, מיקמתם אותו במקום הראשון במדרג שירי הביטלס שלנו 2017. מבחינתי הקטע הזה הוא המשך טבעי ומתבקש לקטע הקודם שהביא לנון Strawberry Fields Forever שהוקלט גם הוא עבור האלבום החדש שהיה אמור להיות מוקדש לחזרה לילדותם בליברפול. זהו גם המשך טבעי ברוח החדשנות האולפנית בעזרתו האדיבה של ג’ורג’ מרטין אבל קשה שלא לשים לב לכתיבה החדשה הזו של לנון. החלומית, הפסיכדלית, המהורהרת. הפעם אנחנו מקבלים כבונוס את אחד משיתופי הפעולה המדויקים והאולטימטיביים בין לנון ומקרטני ביצירה אחת שבה הם שוברים את גבולות המוסיקה המודרנית באופן כללי ובטח את הגבולות שלהם עצמם. לנון סיפר: “זו הייתה עבודה מעולה בין פול לביני. היה לי את החלק של “I read the news today”, וזה הדליק את פול. מדי פעם הדלקנו אחד את השני עם חלקי שירים והוא פשוט אמר ‘כן’ וזה קרה באנג, באנג, ממש ככה. זה קרה בצורה יפהפייה, סידרנו את זה והתחלנו חזרות מה שבד”כ לא היינו עושים באחה”צ לפני כן, כך שידענו בדיוק מה כל אחד מנגן. הצטרכתי מידל אייט עבור השיר אבל זה היה מאולץ מדי. כל השאר הגיע בצורה חלקה, זרם ללא צרות. לפול היה כבר קטע מידל מוכן”.

ה’יום בחיים’ שמתאר ג’ון בשיר היה תוצאה של רפרוף במהדורה של ה’דיילי מייל’. ג’ון ישב ועלעל בעיתון בביתו ותוך כדי כתב את השיר על הפסנתר. בין הכתבות שקרא ג’ון הייתה אחת שדיווחה על מסקנותיו של חוקר מקרי מוות בפרשת מותו בתאונת דרכים של טרה בראון, יורש אימפריית גינס בן ה -21. בראון היה ידיד קרוב של ג’ון ופול. הוא התרסק עם מכוניתו ב 18 בדצמבר 1966 בדרום קנזינגטון שבדרום לונדון, לאחר שלא הבחין באור אדום.


הבית האחרון של השיר נלקח מתוך טור של הדיילי מייל שנקרא Far And Near וזה מה שנאמר בו: “הבורות בכבישים שלנו: יש 4,000 חורים בכביש בלקבורן, לנקשייר…


פול סיפר: “זה היה שיר שג’ון הביא אליי לקאבנדיש. זה היה רעיון מקורי שלו. הוא קרא את הדיילי מייל והביא את העיתון אתו לביתי. הוא עלה למעלה לחדר המוסיקה והחל לעבוד על זה. היה לו את הבית הראשון, הקטע על המלחמה וקצת מהבית השני”. בשורה “I saw a film today, oh, boy, The English army had just won the war” , קרץ לנון לקריירה הקולנועית הקצרצרה שלו בסרט How I Won the War שביים ריצ’ארד לסטר (וביים את שני הסרטים הראשונים של הביטלס). בסט הצילומים אגב, נכתב מאסטרפיס אחר – Strawberry Fields Forever.

לנון סיפר על השלמת המילים: “עדיין הייתה מילה אחת חסרה כאשר הגענו להקליט. ידעתי שהכיוון צריך להיות משהו שקרה באלברט הול. משום מה לא יכולתי לחשוב על הפועל. מה עשו החורים לאלברט הול ? זה היה טרי דוראן, (סוחר מכוניות לשעבר וידיד של בריאן אפשטיין, שהפך מאוחר יותר למנהל זרוע הפאבלישינג של חברת אפל) שאמר כי “מילא” את אלברט הול. וזהו זה. אולי חיפשתי את המילה הזאת כל הזמן “fill“, אבל לא יכולתי לשים את הלשון שלי על זה. אנשים אחרים לא בהכרח נותנים לך מילה או שורה, הם פשוט זורקים את המילה שאתה מחפש במקרה…”.


לנון וטרי דוראן

לאחר המאסטרפיס הקודם שלהם Revolver, הביטלס נכנסים כבר בסוף נובמבר 1966 לאולפן כדי לעבוד על האלבום הבא וזאת לאחר הפסקה שלקחו כל חברי הלהקה לעיסוקיהם השונים. קצת על קונספט החזרה לימי הילדות בליברפול. השירים הראשונים שהובאו לפרויקט היו כאמור Strawberry Fields Forever שנכתב על זיכרונות הילדות של ג’ון ו Penny Lane בו נזכר פול במחוזות הילדות שלו. באותם סשנים הוקלט גם When I’m 64 שהתאים לקונספט מכיוון שנכתב בהפוך על הפוך על ידי מקרטני הנער בן ה 15 על העתיד הרחוק שלו. באותה רוח של חזרה לילדות, נכתב גם הקטע האמצעי של מקרטני ל A Day in the Life – קטע לא גמור על שגרת יומו של תלמיד חולמני בליברפול שבמקרה קוראים לו פול.

“זה היה שיר אחר לגמרי, אבל זה התאים. אני זוכר איך זה לרוץ על הכביש כדי לתפוס אוטובוס לבית הספר, לחטוף שאכטה ולהיכנס לכיתה. זה היה השתקפות של הלימודים שלי, מישהו היה מדבר והייתי נכנס לחלום. זה היה השיר היחיד באלבום שנכתב כפרובוקציה מכוונת”.

לגבי הפרובוקציה סיפר ג’ורג’ מרטין: “זו בהחלט הייתה התייחסות למריחואנה, ‘מצאתי את הדרך למעלה ולקחתי שאכטה’, זה היה התייחסות לסמים … הם תמיד היו נעלמים לנשנוש קטן. הם מעולם לא עשו את זה מולי. הם תמיד ירדו למטה לקנטינה ומאל אוונס נהג לאבטח”.

המכנה המשותף של יום בחייו של איש בוגר שמעיין בעיתון, יחד עם חזרה לילדות, ליום בחייו של תלמיד בית ספר מבריקים בעיניי. כמה הם שונים. האיש המבוגר יושב פאסיבי ומתבונן על מה שקורה בעולם ללא היכולת לשנות ולשלוט במה שקורה לעומת התלמיד התזזיתי והאקטיבי שחושב שהוא יכול לשנות את העולם ואת עולמו שלו, עד שייווכח שזו משימה קשה מנשוא. ההתמזגות של 2 העולמות שבעיקרן שונים אחד מהשני מהותית, סביב אותו רעיון מתחברות ומתלכדות בצורה מושלמת. הקונספט הזה של החזרה לילדות נקבר סופית כשבריאן אפשטיין דרש הוצאה מהירה של סינגל חדש של הביטלס ומכיוון שהחומרים הזמינים והחזקים ביותר היו Strawberry Fields Forever ו Penny Lane, הם אכן השתחררו כסינגל בדאבל איי סייד משותף ב 17 בפברואר 1967.

ב 19 בינואר 1967 מתחילה העבודה על A Day in the Life שיהיה השיר שיסגור את האלבום ‘מועדון הלבבות הבודדים של הסמל פפר’, כשכותרתו באותה העת היא “In the Life Of”.

היום מתחיל בחזרות באולפן כשלנון מנגן בפסנתר, מקרטני באורגן, הריסון בגיטרה אקוסטית וסטאר בתופי קונגה.


יום ההקלטות הראשון

החזרות אמנם הוקלטו, אך נמחקו מאוחר יותר וכשמתחילות ההקלטות עצמן, מערך הכלים משתנה: לנון שר קולות ומנגן על גיטרה אקוסטית, מקרטני עובר לפסנתר, הריסון על המאראקס (כלי לטיני שמוציא קולות רשרוש בעת נענועו) ורינגו נשאר על הקונגה.


מיקום כל אחד מחברי הלהקה באולפן יחד עם הכלי שניגן בו

הטייק הראשון נפתח עם ההכרזה של ג’ף אמריק על שם השיר: In the Life Of ושזהו הטייק הראשון. שומעים את כיוונוני הכלים, את כיוון השעון ובעיקר שמשהו חשוב ודרמטי הולך לקרות. ג’ון נותן הוראות אחרונות, ספק רציניות ספק לא: ‘הנמיכו את המיקרופון לפסנתר פשוט שימרו את זה על המאראקס שלי, אתם יודעים. אתם מכירים את הפסנתרים הישנים האלו‘ ואז הוא החל לספור על מנת להיכנס לקצב של השיר, אבל במקום לספור ‘אחת, שתיים, שלוש’ הוא סופר פעמיים בעזרת שם יצירתו המוכרת של צ’ייקובסקי, sugar plum fairy (פיית שזיף הסוכר).

הקטע המגשר או ההפסקה בין 2 הקטעים של ג’ון ופול היה בגדר חידה ולא היה ברור מה לעשות אתו ולכן בינתיים, מל אוונס קיבל את התפקיד החשוב מאוד. הוא יהיה זה שיספור את מספר התיבות שבין לבין. כשסיים לספור קיבל תפקיד חשוב לא פחות, הפעלת צלצול של שעון מעורר כדי לסמן שבקטע זה יהיה אמור הקול של פול להיכנס.

השעון המעורר נשאר בהקלטה ובמיקס הסופי והתחבר בצורה גאונית עם תחילת השירה של מקרטני woke up, fell out of bed. הנה טייק 1 המלא מתוך הקופסא שיצאה לציון 50 שנה לאלבום ‘סרג’נט פפר’:


ג’ורג’ מרטין סיפר על הטייק הראשוני הזה: “ג’ון שר בזמן שניגן בגיטרה האקוסטית. אפילו בטייק המוקדם הזה, הקול שלו העביר בי צמרמורת“. ג’ף אמריק סיפר: “ברגע שהוא [ג’ון] התחיל לשיר, נאלמנו דום. הרגש הטהור בקולו גרם לשיער בעורפי לסמור“. 4 טייקים הוקלטו באותו היום. זהו טייק 2 שבו ג’ון כבר ספר ב 1,2,3,4 רגיל ועדיין הקול שלו מצמרר:


וטייק 4:



לאחר מכן הקליט ג’ון את הקול המוביל על גבי טייק 4. קולו היה עכשיו עמוס באקו ועל פי ג’ף אמריק היה עוד יותר מדהים מאשר בהקלטות הקודמות. למחרת, ביום השני לעבודה על השיר, ב 20 בינואר, התיישב ג’ון יחד עם ג’ורג’ מרטין בחדר הבקרה ויחד הם בחרו את הביצוע הקולי הטוב ביותר עבור השיר. טייק 4 שימש כנקודת ההתחלה וממנו הכינו הטכנאים מיקס חדש שדחס את 4 הערוצים שבטייק, ל 2 ערוצים על מנת לפנות ערוצים לעוד תוספות. המיקס החדש נקרא ‘טייק 6’ ואליו הוסיף מקרטני ערוץ בס ורינגו תופים. ג’ורג’ הריסון הוסיף ליווי של גיטרה חשמלית שלא תשרוד עד למיקס הסופי אבל אפשר לשמוע אותה בטייק 6 בערך מדקה 0:50. לאחר מכן מקליט מקרטני את הקולות שלו לערוץ השני כשהוא שר everybody spoke במקום somebody spoke ולאחריו כשמבין שטעה הוא פולט “oh shit”. הסשן הזה מסתיים לאחר חצות והביטלס מתפזרים לביתם.

הנה טייק 6:


ב 3 בפברואר חוזרים הביטלס לעבוד על השיר. ביום הזה נעשים בעיקר תיקונים ל ‘טייק 6’. פול מתקן את הטעות שעשה במילים ויחד עם רינגו הם מקליטים מחדש את קטעי הבס והתופים. כאן שווה להתעכב על התופים של רינגו ולומר שאלו קטעי תופים מרגשים ונפלאים שלו ולדעתי זוהי אחת התרומות הענקיות שלו גם לשיר וגם לאלבום פפר. פילרים דומים יחזרו בצורה מרגשת לא פחות ב God מאלבומו הראשון של לנון Plastic Ono Band. ג’ף אמריק סיפר: “פול הציע שרינגו לא יתופף בצורה רגילה אלא בצורה יותר משוחררת בקטע הזה ואפשר היה לראות שזה לא מצא חן בעיניי רינגו: ‘נו באמת פול, אתה יודע עד כמה אני שונא מתופפים נוצצים’, אבל ג’ון ופול הדריכו אותו ועודדו אותו והוא עשה אוברדאב שהיה ספקטקולרי, עם המון פילים של טום טום”. הנה קטעי הבס והתופים מבודדים:



לאחר שסיימו, הגיע זמן ההכרעה בעניין התיבות שעמדו עירומות וריקות. ג’ורג’ מרטין סיפר: “השאלה הייתה איך אנחנו הולכים למלא את 24 התיבות הריקות? למען האמת זה היה ממש משעמם ככה. אז שאלתי את ג’ון אם יש לו רעיונות. כמו תמיד ניסיתי להיכנס לו לתוך הראש, לגלות את התמונה שהוא רצה לצבוע ולהגשים אותה עבורו. ג’ון אמר: ‘אני רוצה שזה היה כמו אורגזמה מוסיקלית…אני רוצה לשמוע בילד אפ ענק, מאפס למשהו אבסולוטי, כמו סוף העולם. אני רוצה שתהיה תזמורת סימפונית עבור זה. אגיד לך מה ג’ורג’. אתה תקבע עם תזמורת סימפונית ואנחנו נאמר להם מה לעשות’ “. ג’ורג’ מרטין ניסה להניא את ג’ון מהרעיון. “בחייך ג’ון אין מצב שתצליח להושיב תזמורת ולומר להם ‘זה מה שאנחנו רוצים שתעשו’. חייבים לכתוב להם משהו. ‘למה?’ ג’ון שאל. עניתי שהם מנגנים בכלים שונים ואלא אם יש לך זמן להסתובב בניהם ולדבר עם כל אחד, זה לא יעבוד”. בעיה אחרת שהטרידה את מרטין הייתה העלויות לתזמורת סימפונית מלאה של 90 נגנים. מי שדווקא הציע רעיון מעניין היה רינגו: ‘בואו נביא חצי תזמורת ונגרום להם לנגן פעמיים’. ג’ון שאהב את הרעיון אמר לג’ורג’ מרטין: “קדימה בואו נעשה זאת”. ג’ורג’ מרטין סיפר: “כולנו הרגשנו תחושה של אירוע, שכן זו הייתה התזמורת הגדולה ביותר שהשתמשנו בה בהקלטה של הביטלס. אז לא הייתי כל כך מופתע כשפול התקשר ואמר, ‘תראה, אכפת לך לבוא בחליפת ערב ? ‘.עניתי ‘למה? מה הרעיון?’ פול המשיך, ‘חשבנו שנהנה. אף פעם לא היתה לנו תזמורת גדולה, אז חשבנו שיהיה לנו כיף הערב. אז תבוא בחליפה? והייתי רוצה שכל התזמורת תבוא גם בחליפות’. עניתי, ‘טוב, זה עלול לעלות קצת יותר, אבל נעשה את זה. ומה אתם הולכים ללבוש?’, פול ענה, ‘את בגדי ההיפים הרגילים שלנו’ “. ה 10 בפברואר היה יום חשוב עבור השיר הזה ואולי אפילו לפרויקט פפר כולו. 40 נגני תזמורת מגיעים אחר כבוד לאולפני EMI ומסתדרים באולפן מספר 1. ג’ורג’ מרטין סיפר: “סימנתי את המוזיקה ב’פייניסימו’ בהתחלה ו’פורטיסימו’ בסוף. כולם היו אמורים להתחיל בשקט ככל האפשר, כמעט בלי קול, ולסיים בהמולה מתפרצת. ובנוסף לתרגול המוזיקלי המדהים הזה, אמרתי להם שהם יעשו משהו שבניגוד לכלל הבסיסי ביותר של התזמורת. הם לא יקשיבו למה ששכניהם מנגנים”. ג’ורג’ כותב גם את הקטע הדרמטי שניגנה התזמורת באמצעו של השיר ממש כשפול מסיים את הקטע שלו.

האתגר הגדול היה הקלטת התזמורת. כמעט ולא נשארו ערוצים פנויים בטייק שעשו הביטלס ולכן הציע ג’ורג’ מרטין לעשות שימוש במכשיר הקלטה נוסף של 4 ערוצים כשברקע ינוגן הטייק שעשו הביטלס. התזמורת הוקלטה 4 פעמים כל פעם לערוץ אחר במכונת ההקלטה השנייה בזמן שהטייק של הביטלס מתנגן במכונה הראשונה שהיתה צריכה להיות מסונכרת בדיוק עם המכונה השנייה. כך סיפר הטכנאי קן טאונסנד: “ג’ורג’ הגיע אליי בבוקר ואמר ‘קן יש לי אתגר עבורך. אני רוצה להריץ 2 מכונות הקלטה של 4 ערוצים יחדיו בערב. אני יודע שזה לא נעשה עדיין, האם תוכל לעשות זאת?’ הלכתי וחזרתי עם שיטה בה הזנתי טון ברמה של 50 ממכונה אחת ואז הגברתי את הוולטג’ כדי להניע את המנוע של המכונה השנייה, התוצאה היא ששניהם עבדו בסנכרון. הרעיונות האלו עובדים מפעם ראשונה או שלא עובדים בכלל. זה עבד מהפעם הראשונה. בסשן ההקלטה של התזמורת, הרצנו את הטייק של הביטלס ממכונה אחת ואת התזמורת הקלטנו בשנייה ואז הרצנו אחורה והקלטנו שוב ושוב ושוב עד שהיו לנו ארבעה ההקלטות של התזמורת”.

לא רק חליפות ערב עיטרו את הנגנים. על מנת להקליל את האווירה תוך כדי הנגינה ולהוציא את הנגנים מהמוד הרציני שלהם, חולקו להם אביזרים ותחפושות כמו למשל אפים מפלסטיק, משקפיים מוזרות וכובעים והם נדרשו לחבוש אותם בזמן שהם מנגנים. כיאה לאירוע גדול שכזה, גם אורחים הוזמנו לאולפן בניהם פטי בויד, מיק ג’אגר, בריאן ג’ונס, קית’ ריצ’ארס, דונבן, מריאן פיתפול ומייק נסמית’ מהמאנקיז.

מיק ג’אגר וקית’ ריצ’ארדס

ג’ון וג’ורג’ עם מייקל נסמית’

פול לקח על עצמו את תפקיד המסביר הלאומי והסתובב בין חברי התזמורת על מנת להסביר להם בדיוק איך הם רוצים שכל אחד ינגן באותה צורה משוחררת ולא פורמלית. הגישה לא התקבלה אצלם בטבעיות והם חזרו ושאלו אם פול מתכוון למה שהוא דורש מהם. לאחר מכן פול החליט שהוא רוצה לשמש כמעין מנצח על התזמורת מה שכן הקליל את האווירה וגרם לנגנים לנגן בצורה חופשית יותר.

סשן התזמור הוסרט בווידאו עבור סרט שתוכנן על העשייה של האלבום שנגנז לבסוף.

לאחר שהסתיים סשן הקלטת התזמורת כולם עמדו ומחאו כפיים והנגנים עזבו את האולפן. עכשיו נותרה רק בעיה אחת – איך מסיימים את השיר הגרנדיוזי הזה? הביטלס אספו את כל האורחים שהגיעו לשם וביחד הקליטו את עצמם מזמזמים ומהמהמים תו עבור 8 התיבות שבסוף השיר.

הטייקים של הזמזומים תויגו כ 8 עד 11.




עד ל 22 בפברואר, הכל היה טוב ויפה וזה היה סופו של השיר. באותו היום החליטו החברים שהסוף הזה לא מספיק דרמטי ועוצמתי. עלה רעיון שהשיר יסתיים באקורד רועם של פסנתר, משהו שיתכתב עם הדרמה התזמורתית. ההקלטה בוצעה באמצעות 3 פסנתרים בהם ניגנו ג’ון, פול, רינגו ומל אוונס את אקורד E. נדרשו 9 טייקים כדי להקליט את ‘רעם הפסנתרים’ הזה מפני שהמבצעים התקשו להכות את האקורד על הפסנתרים בדיוק באותו זמן. טייק 7 היה הארוך ביותר – 59 שניות, אבל טייק 9 היה הטוב ביותר. צלילי הפסנתר הוכפלו כדי ליצור סאונד מלא יותר וג’ורג’ מרטין הוסיף גם אורגן ההרמוניום.

הוא סיפר: “רציתי שהאקורד יימשך זמן רב ככל האפשר, אמרתי לג’ף אמריק שזה יהיה תלוי בו. מה שעשיתי היה לקבל את הביטלס ואת עצמי באולפן בשלושה פסנתרים. ואז קראתי, “מוכנים? אחת, שתיים, שלוש ! קראש! כולנו פגענו באקורדים חזק ככל האפשר. בחדר הבקרה ג’ף שלט בקלט הקול מהאולפן – כשהקול גווע אז הוא לאט לאט הגביר את ההקלטה, בעוד שאנחנו שומרים על שקט כמו עכברים. המיקרופונים ממש קלטו את מיזוג האוויר”.

את הניסיונות תוכלו לשמוע כאן:



את התוצאה הסופית הנפלאה של השיר אתם כולכם בוודאי מכירים, אבל קשה לי להאמין שיש מי ששומע את השיר גם בפעם המיליון ולא נשאב שוב ושוב לתוכו. קשה להישאר אדיש לאקוסטית הנהדרת שמתמזגת בצורה מושלמת עם הקול הנהדר של ג’ון, הפסנתר היפהפה, השעון המעורר, קטע החזרה לילדות והתזמורת הרועמת והכל יחד עם מילויי התופים הנהדרים של רינגו. בואו תאזינו עוד פעם אחת ותוכלו אז גם לצפות בצילומים המהפנטים מתוך ה 10 בפברואר בסשן הקלטת התזמורת. אין לי מה לומר יותר .זה פשוט קטע מושלם! השיר כאמור סגר את האלבום המהפכני של הביטלס Sgt Pepper’s Lonely Hearts Club Band ששוחרר ב 1 ביוני 1967 ונבחר בשני מצעדי שירי הביטלס שלנו על ידי הקוראים והמאזינים למקום הראשון שזה כמובן הישג לא מבוטל בפני עצמו.


144 צפיות0 תגובות
bottom of page