שאלתי אתכם כבר פעם מה אתם חושבים על אלבום האיחוד של הביטלס מ-1976? כנראה שלא. בעיקר כי אין כזה אלבום. אבל לכמה שבועות, מעריצי הביטלס בארצות הברית עשו הכל כדי להאמין בקיומו. הסיפור מתחיל באוגוסט 1976. קפיטול, החברה האמריקאית שהוציאה את אלבומי הביטלס בארה”ב וקנדה, הוציאה את האלבום Klaatu. האלבום הגיע ללא שום כיתוב מלבד – “הופק על ידי קלאטו. כל הקטעים נכתבו על ידי קלאטו”. לא היו תמונות, לא שמות הכותבים או חברי הלהקה. כלום. האלבום קיבל ביקורות טובות למדי – “אלבום קונספט נפלא”, “תשובת מדע בדיוני מרשימה לדייויד בואי” – אבל כמעט מיד לאחר מכן, כמו אלבומים רבים לפניו ואחריו, הוא נעלם. ופה נכנס לסיפורינו סטיב סמית’, שהיה כתב ב”פרוביננס ג’ורנל”, עיתון מרוד איילנד. העיתון, כמו עיתונים רבים אחרים, קיבל עותקי פרומו של אלבומים כדי שיכתבו עליהם. רוב האלבומים הגיעו לנקודת איסוף, שם יכול היה כל מי שרוצה, לקחת כל אלבום שרצה. משהו בעטיפת האלבום תפס את עינו של סמית’ והוא החליט לקחת אותו איתו הביתה. ב-13 בפברואר 1977 הופיע מאמר שכתב בעיתון, תחת השם “האם קלאטו יכולים להיות הביטלס? מסתוריות היא מסע קסם מסתורי”. וכך כתב: ————————————————————————— רגע לפני חג המולד האזנתי לאלבום חדש ורענן שנשמע ביטלסי בצורה מפתיעה. בדקתי את עטיפת האלבום, ששמו קלאטו, וחיפשתי את שמותיהם של המוסיקאים, אבל הם לא הופיעו. כל הקרדיטים ניתנו לקלאטו. צלצלתי, מסוקרן, לחברת קפיטול ונאמר לי שמדובר ב”הרכב מסתורי”. מי הם קלאטו? זו התעלומה. שמותיהם שמורים בסודיות על ידי חברת קפיטול ופרנק דייוויס, שמטפל בעסקים החשאיים של הלהקה. הלהקה לא מאשרת שום צילום יחצ”ני (ההודעה לעיתונות של קפיטול אמרה: “הם רוצים שישפטו אותם על המוסיקה שלהם ולא על מי שהם”). השמועות אומרות שהם עשירים. קפיטול טוענת שאין לה שום מידע על זהותם של חברי הלהקה, אבל זה מעלה את השאלה: למה שקפיטול תשקיע במי שהם אינם יודעים מי הם? האלבום של קלאטו מעלה זכרונות ביטלסיים בכל שיר, במיוחד Sub Rosa Subway, שיר על בניית הסאבווי של ניו יורק, ו-Doctor Marvello, על אדם עם יכולות מיסטיים. השיר Sub Rosa Subway נשמע כמו הביטלס של 1968-1969. הקולות נשמעים בדיוק כמו פול מקרטני, התיפוף כמו של רינגו סטאר ועבודת הגיטרות כמו של ג’ורג’ הריסון וג’ון לנון. השיר Doctor Marvello נשמע כמו ג’ורג’ הריסון ב-Blue Jay Way עם ליווי ביטלסי אופייני הכולל סיטאר וסרטים מנוגנים לאחור. שירים אחרים חופרים בעבר של הביטלס ומשתמשים בYeah, Yeah, Yeahs ובהרמוניות שלא ניתן לטעות בהן. אנשי קפיטול, שסירבו לשתף מידע, כן חשפו כי המילה “קלאטו” נלקחה מתוך סרט המדע הבדיוני “The Day the Earth Stood Still” מ-1951. בסרט, מייקל רני משחק שליח שלום מהחלל החיצון בשם קלאטו. בקנדה שם האלבום הוא 3:47 EST. זהו הזמן בו קלאטו מגיע לכדור הארץ בסרט. על עטיפת האלבום של רינגו סטאר Goodnight Vienna רינגו עומד בדלת החללית ליד הרובוט מהסרט הזה. תמונת אלבומו של רינגו תמונה מהסרט המקורי על פי “קלאטונס”, חברת המו”ל של הלהקה, פירוש המילה “קלאטו” יכול גם להיות “היינו/הייתי פה בעבר” (חזרה?) התעמקתי במילות השירים וגיליתי שהם עוסקים בחשאיות, ירידה למחתרת, התחדשות ותחיה. שיר באלבום, Bodsworth Rugglesby III, מאוית בשגיאה על העטיפה האחורית של האלבום, כך שנכתב Rubblesby. הגדירו bods, worth, rubbles, ו-Bodsworth Rubblesby ניתן לפירוש כאדם בעל חשיבות שנולד מחציבה (quarrying). הביטלס נודעו בהתחלה כקוורימן. ב-Sub Rosa Subway יש איזכורים, ראשית לניו יורק ואז לוושינגטון. כשהביטלס הגיעו לראשונה לארצות הברית, הם נחתו בניו יורק והופיעו בתוכנית של אד סאליבן ובקרנגי הול. לאחר מכן הם הופיעו בקולוסיאום בוושינגטון. כל האלבום עוסק בקסם, מסתוריות ומסעות, וכל מעריץ נלהב של הביטלס יודע ש”מסע הקסם המסתורי” היה האלבום היחיד שהביטלס החשיבו ככישלון. האם קלאטו יכול להיות התשובה שלהם לכך? לבסוף הצלחתי להשיג את פרנק דייוויס, ה”בערך מנהל” של קלאטו, בטורונטו. הוא אמר שהוא לא יכול לומר לי מי חבר בלהקה. שאלתי אותו אם אלה הביטלס או האם היה להם קשר כלשהו לקלאטו. בהתחלה הוא ענה לי “לא” ואמר שהקשר היחיד לביטלס הוא השראה. אבל כשנשאל אם מישהו מחברי הביטלס מנגן באלבום, הוא היסס, צחק חרישית, היסס שנית ואז אמר “כל מה שסיכמת הוא למעשה די מדוייק” וש”כל מה ששם, ניתן לזיהוי ויזוהה גם ללא שייראו, אולי הם, האנשים”. כדי להוסיף פרט אחרון של עניין, דייויד אמר שהאלבום מכיל רמזים רבים על זהות הלהקה, כשהגדול שבהם מוצפן בהודעת מורס בסוף השיר Sub Rosa Subway והוא מגלה רבות על הלהקה, האלבום והשיר. (דייויד הציע לתת אלבום של קלאטו ו/או פוסטרים וסיכות לאדם הראשון שיצליח לפצח את המסר. פתרונות ניתן לשלוח לסטיב סמית במערכת העיתון). דייויד אמר ש”כשלבסוף יתגלה מי הם, יהיה מעניין לחזור ולקרוא את הכתבה שלך”. הרמזים המוסיקלים והמילוליים שבאלבום השאירו ארבע אפשרויות לגבי מי יכולה להיות הלהקה המסתורית הזו: 1) הביטלס. 2) חלק מהביטלס עם נגנים אחרים. 3) להקה שמלווה על ידי הביטלס. 4) להקה אלמונית לחלוטין אבל מבריקה ובעלת כשרון רב. השבוע יוצא סינגל של הלהקה. בצד A יופיע Calling Occupants of Interplanetary Craft והוא ילווה בSir Bodsworth Rugglesby III. אלבומם השני אמור לצאת באפריל. את האלבום הראשון שלהם קשה למצוא, אבל ניתן להזמין אותו בחנויות התקליטים. WBRU-FM היא תחנת הרדיו היחידה שמקדישה לאלבום זמן אוויר עד כה. יהיו מי שיהיו קלאטו, היה שווה לחכות לאלבומם. האם אלה הביטלס? אתם מוזמנים להסיק את מסקנותיכם בעצמכם – ואם האתמול (Yesterday) חזר, שיהיה (Let it be). ————————————————————————— עד כאן דברי סמית. שבע שנים עברו מאז שהביטלס התפרקו. שמועות על חזרתם הופיעו לאורך כל התקופה. כולם רצו כל כך להאמין שזה נכון. שהביטלס אכן חזרו. הרבה אנשים התחילו לשאול את עצמם את השאלה – מי הם קלאטו. צ’רלי פארקר, שדר ב-WDRC בהרטפורד אמר בשידור שהאזנה לאלבום היא חוויה נפלאה. הוא שאל – האם הביטלס באמת חזרו. יום למחרת קפיטול נדרשה לשלוח 20,000 עותקים למחוז, בזכות הדרישה המיידית. וכמובן שכולם חיפשו עוד רמזים. ומצאו: -על הלייבל נכתב “All selections published by Klaatu ASCAP/CAPAC.” פירוש CAPAC הוא Composers, Authors and Publishers Association of Canada. השמועות דיברו על כך שלאחרונה לנון עבר לטורונטו, קנדה, עקב מאמצי ארצות הברית לגרש אותו. – כשסרג’נט פפר יצא, העטיפה הפנימית הראתה כי על המדים של פול מקרטני ישנו תג עליו כתוב O.P.D. למרות שהיו הרבה פרשנויות לגבי התג הזה, פרשנות אחת השתרשה והפכה לחלק מהמיתוס על מותו של פול. לפי פרשנות זו הפירוש של ראשי התיבות היה Officially Presumed Dead. במהלך השיר Sir Bodsworth Rugglesby III המילים מצהירות Officially Presumed is Dead. (אגב, על התג אותו לבש מקרטני היה למעשה כתוב OPP – Ontario Provincial Police. קנדה מציצה פה מכל פינה.) – רעשי זמזום ותזוזת חיפושיות נשמעים בפתיחת Calling Occupants. נגיד. – שם השיר Sub Rosa Subway הוא שעשוע על שם תקליטו של פול Red Rose Speedway. – השמש על העטיפה, כולל הפרצוף שלה, מגיעה מהשיר Sun King של הביטלס. – הלהקה היתה במקור מאנגליה. – הלהקה כרגע מסיימת את אלבומה הבא אותו היא מקליטה בקנדה ואנגליה. בלונדון הם מקליטים את התזמורת הסימפונית של לונדון – למה שקפיטול תשקיע כל כך הרבה כסף באלבום שני של להקה שלא מכרה כל כך הרבה מהאלבום הראשון שלה? – השירים המוקדמים ביותר נכתבו ב-1974 (לפי זכויות היוצרים המופיע על הלייבל). מדובר בשנה לאחר יציאת האלבום “רינגו” של רינגו סטאר, אלבום שאיחד את כל 4 הביטלס באולפן (גם אם לא באותם שירים). האם לא הגיוני שמשם התחילו העניינים לזוז לכיוון כתיבת שירים חדשים? ויש עוד. אבל אפשר לוותר על זה, נכון? גם קפיטול וגם דייוויס הבינו שאפשר לעשות מהעניין כסף. קפיטול החלו לשגר מסרים מתחמקים וחידתיים ומפה לשם השמועה הגיעה לכל העולם. תחנות רדיו אמריקאיות החלו לשדר שירים מהאלבום. המכירות גדלו וגדלו. אבל לא כולם הבינו על מה האמריקאים מדברים. המגזין NME האנגלי הצליח להשיג עותק של האלבום. בוב וופינדן כתב כתבה בשם “עיתונאי חרש ואידיוט התחיל שמועה על הביטלס”. הוא טען שהוא לא מבין את האמריקאים. שהאלבום אכן מכיל מוסיקה שמזכירה את הביטלס, אבל גם את הביץ בויז’, יס וג’נסיס. והזמרים לא, והוא מדגיש – לא נשמעים כמו הביטלס. זה לא הפריע לאלבום להגיע למעמד של אלבום זהב בארצות הברית והוא נכנס ל-40 האלבומים הנמכרים ביותר לפי בילבורד בשבועות ההם. ברגע זה נכנס לסיפורינו דווייט דאגלס. דוויט היה מנהל התוכניות של תחנת הרדיו WWDC-FM בוושינגטון הבירה. הוא הלך לספריית הקונגרס והחליט לבדוק למי שייכות זכויות היוצרים לשירי האלבום. לא, אלה לא היו השמות לנון, מקרטני, הריסון או אפילו סטארקי שהופיעו שם. במקומם היו אלה דרייפר, לונג וולושוק ושותף נוסף לכתיבה בשם דינו טום. ובכך הסתיים הסיפור. ————————————————————————— קלאטו הוקמה כשג’ון ולושוק התחיל לעבוד באולפני הסאונד שהקים המפיק/טכנאי הבריטי טרי בראון בטורונטו. זה היה בספטמבר 1974. בראון אהב את הדמואים שוולושוק השמיע לו. הדמואים נעשו עם הגיטריסט די לונג ובראון החתים אותם לחברת ההפקה שלו. המתופף טרי דרייפר הצטרף בתחילת 1975 והם החלו להקליט את אלבומם הראשון. כולם עבדו בעבודות רגילות וההקלטות נערכו בלילות במשך 3 שנים. כשהם השלימו את האלבום, פרנק דייויס דאג שקפיטול יחתימו אותם. “הם לא ידעו מי אנחנו” ולושוק מאשר ומוסיף: “הם החתימו אותנו על בסיס ההאזנה לאלבום השלם. פרנק דאג להצלחת העסקה הזו בתנאים האלה. הם כנראה האמינו במוסיקה מספיק כדי לקחת את הסיכון” “קפיטול מעולם לא פגשו את ההרכב”, אומר דייויס. “רופרט (פרי) הסכים לתנאים בגלל שהוא רצה את הלהקה. הוא אמר שהוא לפחות צריך לפגוש אותם כדי לראות אותם חותמים על החוזה. אתה לא צריך, אמרתי לו, כי הם חתומים אצלי, בלייבל שלי ובחברת ההפקה שלי. עורכי הדין יטפלו בזה – עורכי הדין שלי, עורכי הדין שלהם. הם חותמים איתך דרכי, וזהו. ככה זה. לקח קצת זמן, במיוחד כשזה הגיע לענייני העסקים של קפיטול. זה היה אחד מאותם מקרים שאתה צריך אמונה במוסיקה, והיתה לי. “איילנד” הוציאו ללהקה סינגל בודד והיו לייבלים אחרים שהתעניינו. אמרתי: אם אתה לא רוצה אותם תחת התנאים האלה, אל תחתים אותם”. קפיטול החליטה לקחת את הסיכון. לאחר שהתפרסמה הכתבה של סטיב סמית’, קפיטול דאגה לשלוח אותה לכל רחבי העולם. זה השתלם להם, השמועה החלה לקבל חיים משלה ומכירות התקליטים לא איחרו לבוא. טרי דרייפר מספר: “הקלטנו באנגליה ומישהו סיפר לנו על השמועה לגבי הביטלס. כולנו צחקנו צחוק גדול וחזרנו לעבודה. כשחזרנו לקנדה, זה הפך למגוחך. Cashbox, Billboard וכל המגזינים, כולם דיברו על זה. זה עבר מסביב לעולם דרך סוכנות העיתונות העולמית. לא ידענו מה לעשות. כל מי שעשה כסף – כולל אותנו – היה מאושר שאנחנו מוכרים תקליטים ושאנשים מדברים עלינו. אז האם אנחנו רוצים לצאת מהארון, לסיים את השמועה ולהפסיק למכור תקליטים? כל רעיון האנונימיות היה כדי שנוכל להיות בעלי חיים פרטיים, להיות אנשים נורמלים, ועדיין לעשות מוסיקה ולהרוויח מליוני דולרים. זו היתה המטרה.” ולושוק מספר: “אמרנו לאורך כל הדרך, מהיום הראשון, אפילו לפני שהקלטנו תו אחד, שאנחנו רוצים לשמור על אנונימיות. לא בגלל שניסינו לשטות במישהו, אלא בגלל שרצינו שהמוסיקה תדבר בפני עצמה. היינו צעירים ואידאליסטים… זו היתה התחלת התקופה של הגלאם רוק, כשכולם לבשו בגדים משונים ואיפור, ונראה היה שהמוסיקה נדחקת למקום השני בחשיבות… לצערי, השתיקה שלנו פורשה בטעות כשותפות בכל שמועת הביטלס”. הרמזים המשיכו להגיע ככל שחקרו את העניין יותר. פתאום גילו שדיייויס עבד בעברו ב-EMI בלונדון. גילו שטרי בראון היה טכנאי באולפני אולימפיק בלונדון, ששם גם הביטלס הקליטו. ככל שהרמזים גדלו, כך הם הושמעו יותר ויותר ברחבי ארצות הברית. ולושוק מספר: “בשלב הזה לא ידענו כמה השפעה תהיה לזה על הקריירה שלנו. זה הפך עניין גלובלי. אני לא יודע כמה מפעלי ייצור קפיטול הקצתה לייצור האלבום, אבל הם עברו למצב חירום. לא היו להם מספיק עותקים והם החלו מאבדים מכירות. זה הפך למפלצת שהיתה מעבר לכוחותינו ושליטתינו.” כשדווייט דאגלאס הגיע לאמת, הלהקה חוותה היפוך של 180 מעלות בדעת הקהל. אנשים היו משוכנעים שהם אלה שהפיצו את השמועה ותכננו את כל הרמזים כדי לגרום לקניית האלבום. בספטמבר 1977 הלהקה הוציאה את אלבומה השני Hope, שמכר כמות נאה של 400 אלף יחידות. אבל זו היתה תחילת הנפילה. דייויס מספר: “קיבלנו כמה ביקורות מצוינות על האלבום “תקווה”. אבל על כל ביקורת נהדרת, קיבלנו מאמר שכתב על תרמית או הונאה והיתה הרבה תקשורת שלילית.” משם הלכה ודעכה דרכם של קלאטו, עד לאלבומם החמישי והאחרון, שיצא בשנת 1981. ואחרי כל זה, איך האלבום שלהם אתם שואלים? חמוד מאוד. לא הביטלס כמובן. צריך ממש להתאמץ כדי לחשוב שמדובר בארבעת המופלאים. אבל זה עדיין אלבום חמוד מאוד. וביננו, מי כן הביטלס מלבד הביטלס? בלינק הבא תוכלו לשמוע כתבת רדיו מ-1977 על השמועות. מתראיינים בה שני בכירים מקפיטול, פרנק דייויס וסטיב סמית’. ולסיום ביצוע מקסים של הקרפנטרס ל-Calling Occupants of Interplanetary Craft שיצא ב-1977 ונודע כשיר שניגנו בו 160 נגנים (רובם נגנני תזמורת). הביצוע שלהם הצליח מאוד במצעדים בקנדה, אנגליה ואירלנד. #klaatu #קלטו

כששואלים אותי איזה שיר שמבוצע על ידי רינגו אני הכי אוהב, התשובה שלי היא מיידית ולא דורשת חשיבה כלל. Boys, אני עונה. השיר הזה, שרינגו ביצע עוד לפני שהצטרף לביטלס, עת היה המתופף של להקת “רורי סטורם וההוריקנים”, מבוצע בהתלהבות גדולה, משדר הנאה גדולה של הלהקה כולה ומדביק אותי בהתלהבות שבו כל פעם שאני מאזין לו. אבל השיר לא התחיל את דרכו אצל הביטלס, אלא אצל הרכב הבנות “השירלז”. אז ברשותכם, בואו נשים את הביטלס בצד לכמה פיסקאות ונתור אחר מקורות השיר. אחד משני הכותבים של השיר, לות’ר דיקסון, היה מפיק וכותב שירים מצליח במחצית השנייה של שנות החמישים. הוא כתב להיטים רבים בתקופה הזו, כשהמפורסם שבהם היה “Sixteen Candles” שבוצע על ידי הקרסט ב-1958. ההצלחה הביאה לכך שפלורנס גרינברג, הבעלים של לייבל קטן מניו ג’רזי בשם “סקפטר רקורדס”, תשים לב אליו. היא החליטה לשכור אותו כמנהל האחראי לפיתוח אמנים. גרינברג עצמה הקדישה את כל זמנה בפרסום הלייבל, והשאירה בידי דיקסון את פיתוח הרכב הזמרות הצעירות שהלכו לבית הספר עם בתה של גרינברג. ההרכב ההוא הפך ל”שירלז”. לותר דיקסון פלורנס גרינברג עם הכוכבת הגדולה ביותר שלה, דיון וורוויק. הלהיט הגדול הראשון של השירלז היה “Will you still love me tomorrow”. את השיר הזה כתבו הצמד גרי גופין וקרול קינג, שכתבו כמות גדולה מאוד של להיטים בתקופה ההיא. ג’ון ופול כל כך אהבו אותם, שכשהם חשבו על מה יעשו לאחר שההצלחה של הביטלס תדעך, תוך שנה או שנתיים, הם ראו את עצמם בעיני רוחם כצמד כותבי שירים מקצוענים על פי המודל של השניים האלה. כאן תוכלו לשמוע פלייליסט של למעלה ממאה שירים שכתבו הצמד https://open.spotify.com/playlist/1tyyPe6Q62Zj4g39ar5Vkt דיקסון עיבד את השיר עבור השירלז והוא הגיע למקום הראשון במצעדים. לצד השני הוא החליט לבחור שיר שהוא כתב עם השותף החדש שלו לכתיבה, ווס פארל. השיר היה Boys. דיקסון כל כך הרשים את גרינברג עם הסינגל הזה, שזו נתנה לו יד חופשית ואף אחוז מהתמלוגים של השירים שהוא הפיק. זה השתלם לגרינברג, שכן דיקסון סיפק עוד כמות נכבדה מאוד של להיטים וגילויי אמנים ללייבל. אבל הלחץ לספק להיטים על בסיס קבוע התיש אותו, וכשחברת קפיטול הציעה לו לפתוח לייבל משלו תחת חסותה, Ludix, הוא החליט לעשות זאת. למרבה הצער, הלייבל כשל ועד סוף שנות ה-60 הוא נעלם לגמרי מעולם הפופ. שמו חזר לעלות כש”16 נרות” הפך שוב ללהיט בעקבות הכללתו בסרט “אמריקן גראפיטי” של ג’ורג’ לוקאס בשנות ה-70, וכשסרטו של ג’ון יוז “16 נרות” נקרא על שמו ואף כלל ביצוע לשיר. בן זוגו לכתיבת השיר, ווס פארל, התחיל את דרכו המקצועית בגיל 19. כששירו Hang On Sloopy, שבוצע על ידי המקויז, הגיע למקום הראשון במצעדים הוא הפך לכותב מבוקש. https://www.youtube.com/watch?v=2NUZzB8_XHM לאורך השנים התפרס גם לכתיבת פסי קול לסרטים (כשהידוע ביותר שבהם הוא “קאובוי של חצות”). ב-1966 הקים חברת מולו”ת לשירים שהיתה אחראית ליותר מ-10 מליון מכירות של סינגלים ו-5 מליון מכירות אלבומים. אם יש לכם חיבה לתוכניות טלוויזיה אמריקאיות משנות ה-70, תשמחו בוודאי לשמוע שהוא היה גם האחראי המרכזי למוסיקה ב”משפחת פארטרידג'”. הוא הקים ומכר מספר לייבלים ובסך הכל נאמר שהחברות שהקים היו אחראיות למכירות של למעלה מ-300 מליון תקליטים. למעלה מ-100 תקליטי זהב, מועמדויות אמי וגראמי ופרסים אחרים נזקפים לזכותו. מרשים מאוד. גם אם זה לא קשור ישירות לביטלס. ככה זה עם כותבי פוסטים שיש להם חיבה להיסטוריה. אז עוד קצת על השירלז ונחזור לרינגו, בסדר? ווס פארל השירלס השירלז היו קבוצת חברות תיכון שהפכו להרכב הבנות הראשון של הסיקסטיז שזכה למקום הראשון במצעד הפופ של הבילבורד. כשהיו בתיכון הן התחרו בתחרות כשרונות צעירים. חברה מהתיכון הביאה אותם לאודישן אצל אמה, פלורנס גרינברג, שהיתה בעלת הלייבל “סקפטר רקורדס” שרק הוקם. דרך קשריה ב”דקה רקורדס” הן הקליטו את השיר ששרו בתחרות הכשרונות הצעירים, I met him on a Sunday, והוא הגיע למקום ה-49 במצעד הפופ של בילבורד. מרגע זה החל דיקסון לעבוד איתם, כשהסינגל השלישי שלהם, Will you love me tomorrow היה להיט ענק והפך לאב הטיפוס של האופן בו להקת בנות תישמע לאורך כל העשור. יחד עם דיקסון הן המשיכו להפליא בהצלחתן, אבל לאחר שדיקסון עזב את “ספקטר רקורד” הן הלכו ודעכו. ואז הפלישה הבריטית החלה והכל השתנה בין כה וכה. עם זאת, אי אפשר לקחת מהן 12 להיטים ב-40 הגדולים בין אוקטובר 1960 ליולי 1963, מתוכם פעמיים במקום הראשון. הביטלס הושפעו מאוד מלהקות הבנות. יש שיאמרו שלאחר ההשפעה של הרוק, זוהי ההשפעה הגדולה ביותר עליהם בתחילת דרכם. ההרמוניות המרשימות שלהן השפיעו על חלק נכבד מאוד משירי הביטלס בתחילת דרכם, וזה לא השיר היחיד של ההרכב שהם ביצעו. רורי סטורם וההוריקנים השיר Boys היה שיר אהוד מאוד על להקות המרסי ביט ולהקות רבות שרו אותו. בביטלס היה זה ג’ון ששר אותו בתחילה, אך לאחר שפיט הצטרך ללהקה הוא זכה לכבוד. כפי שציינתי, רינגו כבר שר את השיר במסגרת הופעותיו עם “רורי סטורם וההוריקנס”, כך שלא היה לו קשה להחליף את בסט במשבצת הזו. כשהגיע הזמן להקליט את האלבום הראשון של הביטלס, שיר זה היה בין הנבחרים. ב-11 בפברואר 1963 הקליטו הביטלס בסשן מרתוני את שירי האלבום הראשון שלהם (אתם יכולים לקרוא על יום ההקלטות כאן). היום חולק לשלושה סשנים של הקלטות. החלק האחרון הוקדש ברובו לקאברים שהם כבר הכירו טוב. להקלטת Boys, שנכלל במופעים שלהם כבר מ-1960, נדרש רק טייק אחד. אחד הדברים המעניינים בביצוע של הביטלס הוא העובדה שהשיר מושר עדיין מנקודת מבטה של נערה על נערים. לא ג’ון, לא פיט ולא רינגו בחרו לשנות את הפנייה מהמין הגברי למין הנשי. באותה תקופה זה לא היה עניין של מה בכך. פול סיפר באנתולוגיה: “רינגו תמיד נהג לבצע שיר בהופעות. אז היה לו את Boys. זה היה קצת מביך כי שרים I’m Talking about boys. זה היה להיט של השירלז והן היו בנות ששרו את זה, אבל אף פעם לא חשבנו שאנחנו צריכים לקרוא לזה Girls רק בגלל שרינגו הוא בן. פשוט שרנו את זה כמו שהן שרו ואף פעם לא חשבנו מה יכולות להיות ההשלכות” הצד שבי שאוהב לסדר את הסיפור של הביטלס לפי רצונו, רוצה לחשוב שהיתה בכך התרסה מכוונת, אבל סביר להניח שאני טועה ולא היתה כאן שום כוונה נסתרת. כיון שרינגו שר וניגן בו זמנית, נורמן סמית’ (טכנאי הסאונד הנאמן של הביטלס באלבומים הראשונים) לא הצליח להפריד את הקלטת קולו מהקלטת התופים. בתקופה ההיא, ובמיוחד באלבום ההוא שהוקלט לייב, הקליטו רק על שני ערוצים. בדרך כלל בצד אחד היתה השירה ובצד השני היו הבס, התופים ושתי הגיטרות. זה השיר היחיד בו התופים והשירה נמצאים על אותו ערוץ, ונורמן ידידנו עבד קשה כדי להגיע לבאלאנס הנדרש. בגרסת הסטריאו אתם יכולים להבחין בזה: זהו להיום. אבל אל דאגה, מחר נמשיך לדבר על בחורים. 4 בחורים, ליתר דיוק. ה – בחורים. #PleasePleaseMe #רינגוסטאר #גוןלנון #פולמקרטני #קרולקינג #Boys #גופיןוקינג #הביטלס

בפוסט הקודם הורדנו קצת ממשקל הלהקה כשהן הגיטריסט הנרי מקלוך והן המתופף דני סוויל מחליטים לעשות ‘פיט בסט’ רק בצורה הפוכה ולנטוש את הספינה ממש רגע לפני האלבום המצליח ביותר שלה. פול לא מתרגש מהסיפור ומנווט את הספינה אל חופי לאגוס אשר בניגריה, אפריקה בעזרת בת זוגו של הקפטן לינדה והעוזר הנאמן דני ליין. לאחר תלאות לא פשוטות שכוללות שוד, התקוממות של מוסיקאים מקומיים והתמוטטות של פול, חוזרים החברים אל חופי המבטחים אשר באנגליה כדי לקחת את חומרי הגלם שהוקלטו בניגריה אל המעבדה באולפני AIR שבלונדון. העבודה על האלבום נסתיימה באוקטובר 1973. ב 26 באוקטובר, וווינגז שחררו סינגל חדש. השיר בצדו הראשון נקרא Helen Wheels. שוב זה נראה כמו דמות מארסנל הדמויות הפיקטיביות בראשו של מקרטני, רק שהפעם לא מדובר בבת אנוש וגם לא בפרי דמיונו של פול אלא ב…מכונית האהובה שלו. “הלן ווילז (גלגלים) הוא השם שנתנו ללנד רובר שלנו…זה רכב נאמן שמסיע אותנו ברחבי סקוטלנד. הוא לוקח אותנו מאיי סקוטלנד ללונדון”. פול תאר בשיר את הדרך מהחווה אל לונדון שעברה מגלאזגו שבסקוטלנד אל קרלסייל, משם אל קנדאל, ליברפול, ברמינגהם ומשם ללונדון – כמעט 9 שעות נסיעה לפחות על פי Google Maps. הפעם האחרונה בה יצא שיר של מקרטני על טיול הייתה עם Two Of Us בו הוא מתאר הליכה לאיבוד של הזוג באנגליה. בסינגל הזה אנחנו מקבלים הפעם 2 שירי טיול (כמו שאביתר בנאי קרא לאלבום השני והמעולה שלו), בצד השני נמצא הקאנטרי החולמני והיפה מ 1972, Country Dreamer . חזרה ל Helen Wheels, הפעם הסגנון הוא רוקנרול עם ריף דיי שורשי. בפזמון עושה הלהקה שימוש במשחק מילים מעניין כשהם שרים Hell on wheels – כך תוארה בעבר שיירת החטאים ששימשה את בוני תשתיות הרכבות בצפון ארה”ב שנאלצו לעבוד הרחק מביתם לזמן בלתי מוגבל. השיירה על גלגלים הזו כללה בית בושת, בתי הימורים ואולמות ריקודים שנעו יחד עם התקדמת העובדים על מנת להנעים את זמנם. השיר הוקלט דיי במהירות בלאגוס כשפול מניח את טראק התופים (שאפשר למצוא בו משהו מעט אפריקני) , אליו מצטרף דני ליין בגיטרה ולאחר מכן מוסיף פול בס, גיטרה מובילה וקולות יחד עם לינדה ודני ליין – פשוט, בוסרי, אפקטיבי. פול מנסה לשמור על החוק המוסרי שאומר שמה שיוצא כסינגל לא ייכלל באלבום ומקרה הזה בגרסה הבריטית הוא אכן מצליח. לגבי הגרסה האמריקאית – לקפיטול יש מה לומר בנושא: “קיבלתי שיחה מהחברה שנאמר בה שאנחנו ‘מחמיצים הזדמנות שיווק’, אמרתי שהשיר לא נכתב עבור האלבום, אבל לבסוף באי רצון אמרתי ‘בסדר, שימו את השיר באלבום, אבל תקברו אותו אי שם בצד ב’ “. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בה יהיו הבדלים בין הוצאות האלבומים של מקרטני בין בריטניה לארה”ב. על מנת לקדם את הסינגל, מצטלמים חברי ווינגז לקליפ עבור השיר אותו ביים מייקל לינדזי-הוג, הזכור כבמאי הסרט Let it Be של הביטלס. מקרטני נראה שם מתופף ומנגן בבס כשלינדה מנגנת על גרסה מוקטנת של מוג סינתיסייזר ודני ליין על גיטרה חשמלית. מדי פעם נראית השלישיה העליזה כשהיא נעה בכבישים עם הנהג החברמן פול. הנה הקליפ לשיר: האלבום Band on the Run יוצא לאור בבריטניה ב 30 בנובמבר 1973. הוא נפתח עם שיר הנושא שפול כתב כבר בשנה הקודמת. זוכרים את 1972 האיומה שלו? פול כותב את השיר על התסכול המתמשך שלו מבעיות הסמים שהיו לו בשנה הזו ובשל כך הצרות שרדפו אותו בגללן. “בתקופה ההיא להקות כמונו וכמו האיגלז הרגישו כאילו מתייחסים אליהן כפורעי חוק. אנשים היו נעצרים בגלל מריחואנה. והטיעון שלנו הוא שאנחנו לא רוצים להיות פורעי חוק, אנחנו רוצים לצור את המוסיקה שלנו ולחיות בשלום ושלווה, ועל כך השיר הזה, זו התגובה שלי על כל הסצנה הזו. זו התאחדות כנגד הסמכות”. אתם מבינים כבר שליציאה הזו לחופשי לא יכולה שלא להיות קשורה לביטלס בצורה כלשהי. פול נעזר במשפט שאמר פעם ג’ורג’ הריסון באחת מישיבות אפל: “כולנו אסירים בדרך כלשהי…“. הוא כתב מטאפורה על אסיר שנשפט למאסר עולם בין 4 (!) קירות ונשבע שאם ייצא אי פעם מכתליי בית הסוהר הוא יתרום את הכל לצדקה כי כל מה שהוא צריך זה רק פיינט בירה ליום. או וויסקי במקרה של פול. את החזרות לשיר שעורכים ווינגז עוד באנגליה הם מקליטים על מנת לתעד את הרעיון לכשיגיעו לאולפן, אבל כאמור ההקלטות הללו נחמסות במהלך השוד שעוברים פול ולינדה בלאגוס ולכן פול נאלץ לשחזר אותן מהזיכרון. המיני אופרה הזו שפתחה את האלבום הורכבה מ 3 קטעים עם מעברים חדים בינם, והיא ניגוד מוחלט למחרוזת אתה נסגר האלבום הקודם Red Rose Speedway, כאילו שפול אומר, ‘רגע הבנתי את הבאג, ככה צריך להישמע קטע בכמה פרגמנטים. סוער, משתנה בקיצוניות, דרמטי ובעל משמעות’. את 2 הקטעים הראשונים מקליטים החברים בלאגוס ובאמת אפשר לראות את הקשר בין שניהם. השיר נפתח נוגה וחסר תקווה, הגיטרות חדות ועצבניות ובמעבר לקטע השני העצבנות והאגרסיביות מתגברות עם האמירה המהורהרת “האם יום אחד אצא מכאן…?”. קטע היציאה לחופשי, השלישי במספר כבר משדר אופטימיות עם גיטרה אקוסטית קלילה יותר, אבל המעבר החד מדי מעורר בעיות כשמגיעים לעבודת התזמור. טוני ויסקונטי שהובא על ידי פול שאהב את העבודה שעשה עם T-Rex, היה אחראי על העיבודים התזמורתיים. הוא סיפר: “נתבקשתי לתזמר את המעבר בין הקטע האיטי למהיר בשיר אבל לא היה כל כך קשר ריתמי בניהם. אני זוכר שלקח לי לא מעט זמן כדי לגרום ל 50 הנגנים לנגן את הקטע הקטן בן 5 התיבות הזה ולסנכרן אותו עם השיר”. בקטע השלישי אנחנו נחשפים שוב לדמויות פרי דמיונו של מקרטני כמו המלח סאם, הסוהר והקברן שמגיחות ונעלמות, אולי הם מייצגות את הסמכויות מהן יש לברוח. אולי לא. לשם השיר הבא באלבום יש סיפור שמעלה דג’ה וו. לשיר קוראים Jet וכך סיפר פול: “הייתה לנו כלבת לברדור פראית שיצאה וחזרה כל הזמן. יום אחד היא חזרה בהריון. היא המליטה 7 גורים שחורים וג’ט הוא אחד מהם”. כאן נגמר הקשר בין השיר לגור הלברדור ג’ט, כי למילים בשיר אין שום קשר לעולם הכלבים וואט סו אבר. באמת, אני קורא את המילים של השיר שוב ושוב ואין לי מושג ירוק על מה פול כתב. אני לא יודע אם זו הסיבה המדויקת לזה שבא לי תמיד לדלג עליו. בגלגולו הקדום השיר נקרא קודם suffragette ואני בהחלט יכול לשמוע בו את suffragette city של בואי מתוך האלבום האייקוני שלו זיגי סטארדאסט שיצא ב 1972. הוא הוקלט כל כולו באולפני AIR בלונדון ונעשו בו כמה תרגילי הקלטה, כמו למשל בס שמנגן תו אחד בסיסי יחד עם מוג סינתיסייזר בעל צליל דיסטורשני כדי לשוות לשיר ניחוח של הופעה חיה בועטת. טוני ויסקונטי מוסיף את צלילי הסקסופון עם הריף שהפך לסימן ההכר של השיר. ביצוע מצוין לשיר אפשר למצוא בסרט הטלוויזיה One Hand Clapping שיצא ב 1974 ומתעד בו חזרות שעשו ווינגז באוגוסט 1974 באולפני אבי רואד שיצאו כבונוסים בגרסת הדלוקס לאלבום שיצאה ב 2010. הנה לכם Jets עם פתיח ווקלי מהאפריקאי המדופלם פול מקרטני: השיר Bluebird הוא כנראה הוותיק ביותר של פול שנכנס לאלבום. הוא נכתב בחופשה בג’מייקה ב 1971 ויותר מכך, המעריצים האדוקים של מקרטני כבר הכירו אותו. לינדה ופול ביצעו את השיר בתכנית רדיו ב 1971 בניו יורק ופול ביצע אותו בתכנית ג’יימס פול מקרטני ששודרה ב 1973. פול כתב בשיר על הציפור הכחולה שמייצגת את האהבה החופשית והניתוק מהכבלים הגשמיים אבל האווירה הרגועה הזו לא ממש מתכתבת עם רוח האלבום ומה שעומד מאחוריו, אבל עדיין יש בו רגעים יפים. בהקלטות בלאגוס, מקרטני כאמור לא רוצה לעורר את חמתם של המוסיקאים הניגרים ולכן נמנע גם שיתוף פעולה שכזה עבור האלבום. כשהלהקה חזרה ללונדון, עבור ההשלמות לשיר הזה, במתכוון או שלא ניגם שם איש כלי ההקשה רמי קאבאקה, שהוא ממוצא ניגרי. הוא תרם את עושר כלי ההקשה שבשיר. רמי קאבאקה ההרמוניות הקוליות היפות שעושים פול, לינדה ודני קורצות קצת ל This Boy, אבל סולו הסקסופון הוא ההיילייט. אחראי לו הסקסופוניסט האווי קייסי, והוא מספר: “פול אמר: ‘יש לי בלדה נחמדה והייתי רוצה שתנגן בה קטע סולו’, הוא השמיע את הקטע ואני נשפתי סולו ,פשוט גולש עם השיר ומסתכל על האקורדים. כשהגענו לסוף הוא אמר ‘זהו זה, זה בסדר’, אמרתי לו ‘ פול, רגע אחד, אני יכול לנגן טוב יותר מזה’, הוא ענה, ‘אולי אתה יכול, אבל זה מה שאני מחפש’, לבסוף הוא נתן לי לנסות עוד כמה פעמים, אבל הוא עשה שימוש בניסיון הראשון, וכשאני מקשיב לו עכשיו אני מבין שהוא צדק”. הנה BlueBird בחזרות באולפני אבי רואד, אוגוסט 1974 יחד עם האווי קייסי: בשיר הבא Mrs. Vandenlit מביא מקרטני את משנתו לפתרון הבעיות בחיים. הבריחה אל הטבע כי “מה הטעם בלדאוג?”. צ’ארלי צ’סטר בשיר הבא Mrs. Vandenlit מביא מקרטני את משנתו לפתרון הבעיות בחיים. הבריחה אל הטבע כי “מה הטעם בלדאוג?”. את הפתיחה של השיר הזה במחווה למופעי ההול מיוזיק הבידוריים ‘השאיל’ מקרטני מקומיקאי העבר צ’ארלי צ’סטר שנהג לומר: Down in the jungle living in a tent, better than a bungalow, no rent. פול משנה את המילים מעט להיות: Down in the jungle living in a tent, You don’t use money you don’t pay rent. את הגברת ואנדבליט לוקח פול בהשראת שמה של האמנית גלוריה ואנדרבליט ומשבש מעט את שמה. אין לה ממש תפקיד בשיר העידוד האופטימי הזה ופול הודה שלא ממש ידע הרבה על הגברת ואנדרבליט רק שהיא אדם עשיר. גם אתה פול. ההקלטות מתבצעות בלאגוס, ובאחת הפעמים הם מקליטים כשבאולפן אין חשמל זורם ורעש אדיר של גנרטור מלווה אותם. . גלוריה ואנדרבליט השיר מוקלט בפשטות ובסופו מוסיפים החברים קולות צחוקים שמעובים ומוכפלים בהגיעם ללונדון. גם לכאן תורם הסקסופוניסט האווי קייסי ליין סקסופון מצוין, כל כך מצוין שפול משתמש בו כדי לכתוב שיר שלם עבור רוד סטיוארט כשהאחרון פונה אליו. תקשיבו לשיר שהוציא רוד סטיוארט ב 1974 ותשמעו אותו שר מדי פעם את מנגינת הסקסופון של Mrs. Vandenlit: הגענו לשיר שסוגר את צד א’ של האלבום וגם את החלק הזה של הפוסט על Band on the Run. זהו הקטע Let Me Roll It שהוא אחד הקטעים החזקים באלבום הזה ולעולם יזכיר לי את ההופעה של פול בישראל. מקרטני כתב אותו בחווה בסקוטלנד ויש אומרים שהכניס אליו מסרים אל לנון. לא יודע לגבי זה אבל ריף הגיטרה המחוספס כאילו נלקח היישר מהשירים של לנון ואולי שם טמון המסר של “יאללה חבריקו, בוא ננגן יחד”. לנון המשועשע מההומאז’, עושה הומאז’ להומאז’ ב Beef Jerky מתוך Walls and Bridges היפה שלו. בהקלטות באפריקה, מקרטני מנגן תופים, לינדה על האורגן ודני ליין על הגיטרה. את הגיטרה שמנגנת את הריף העוצמתי ועוברת דרך מגבר עוצמתי מוסיף פול. ג’ף אמריק סיפר: “הקטע של הגיטרה המובילה הוא פנומנלי, וזה אפילו יותר מדהים כשלוקחים בחשבון שהוא גם מוכפל. פול ניגן את זה ועשה עבודה מצוינת כשהכפיל את הקטע בדיוק רב. זו סוג של הצדעה לגיטרת הדיסטורשן של ג’ון ברבולושן”. ב 2010 מקרטני קצת הורס לנו ובראיון הוא אומר: “למען האמת השיר הוא על גלגול ג’וינט. זה מין כפל משמעות כזה שהיה לי בתת מודע”. הנה השיר בקטע מתוך ההופעה בתל אביב 2008. בשבוע הבא נסגור את האלבום רב האירועים הזה בפוסט האחרון שיכיל בו את צד ב’, צילומי העטיפה, הסינגלים שיצאו ואיך קיבל אותו שוק התקליטים. #ניגריה #גףאמריק #טוניויסקונטי #גורגהריסון #רודסטיוארט #לינדהמקרטני #דניליין

בסוף שנות ה-90, כתב בן ארצי שיר בשם ‘אפס’. מצד שני הוא שיחרר לפני כשנתיים שיר בשם ‘הבן של מקרטני’. כמובן ש 2 הדברים אינם נכונים אבל בן ארצי הנהדר הראה שבשימוש נכון בכלי היפה הזה שנקרא מטאפורה, אפשר לתאר מצב נפשי בצורה ברורה ומיוחדת. אם נקפוץ לשנת 64, נגלה שטאלנט צעיר בשם ג’ון לנון עושה שימוש דומה בהקטנה עצמית מטאפורית כשהוא כותב שיר בשם I’m a Loser על מנת לתאר סערה נפשית המתחוללת בו. על אותו משקל של דברי ההבהרה שכתב דרק טיילור (קצין העיתונות של הביטלס) על העטיפה הפנימית של האלבום Beatles for Sale: “הבחורים הצעירים עצמם אינם באמת למכירה” – כאילו לרמוז שאולי כך הם מרגישים, כך גם לנון שהקים להקה שנמצאת נכון לאותה תקופה בגג העולם, משגעת את הנוער ואת המצעדים ומוכרת תקליטים וכרטיסים בטירוף, לא יכול לקרוא לעצמו לוזר, לכן אפשר רק לחשוד שלנון מנסה לשדר מסר אחר. אולי על מצב נפשי פנימי שלא במיטבו או לומר בעצם שמה שאתם רואים זה לא מה שיש מתחת לפני השטח או בקיצור I’m not what I appear to be. “למרות שאני צוחק ומתנהג כמו ליצן מתחת למסכה הזו אני מזעיף פנים”. לנון כותב באותה תקופה את Baby’s in Black שמדבר אל ליבה של אסטריד, בת זוגתו של סטיוארט חברו הטוב וחבר לשעבר בביטלס המוקדמים שהלך לעולמו שנתיים קודם לכן. אם אחבר את 2 השירים יחדיו, בפרשנות לגמרי אישית שלי, אני מבין שרגשות האשמה שבים ותוקפים את לנון על מה שקרה לסטיוארט, לאו דווקא בגלל אותן שמועות על כך שקטטה בניהם היא שהביאה בסופו של דבר למותו – אין לכך הוכחות, אלא בגלל שסטיוארט לא שם איתו ברגעי ההצלחה המכוננים הללו. “אני לוזר, ואיבדתי מישהו קרוב אליי..”. ג’ון עם סטיוארט אם גם אצרף את No Reply המדוכדך ואת I Don’t Want to Spoil the Party, אפשר שנקבל מצידו של לנון סוג של אלבום זיכרון לסטיוארט שרק נכון שיעטרו אותו אותם שירי רוקנ’רול שהם ביצעו יחדיו על הבמות בהמבורג. בראיון מאוחר יותר אומר לנון: “חלק ממני חושד שאני לוזר וחלק ממני חושב שאני אלוהים כל יכול” . השיר נחשב לראשון של לנון בו ההשפעה של המוסיקה של בוב דילן אותו הוא העריץ, החלה להראות אותותיה בבהירות וזאת עוד לפני המפגש הראשון האגדי בין הביטלס לדילן. “במקום להקרין את עצמי למצב, ניסיתי להביע את מה שאני מרגיש לגבי עצמי. אני חושב שדילן הוא שעזר לי להבין את זה”. מקרטני שפך אור על השפעות נוספות שהשפיעו על כתיבת השיר: “הקשבנו להרבה שירים בסגנון קאנטרי ווסטרן והם היו כולם על עצב, סטייל ‘איבדתי את המשאית שלי’, אז זה היה די מקובל לשיר ‘אני לוזר’. לא באמת חשבתי על זה אז, רק מאוחר יותר אתה חשבתי, ‘אלוהים, זה היה די אמיץ מצדו של ג’ון’. ‘אני לוזר’ היה פחות או יותר השיר של ג’ון, ייתכן וזרקתי לשם משהו”. בשיחה בין לנון לידיד המשותף של יוקו ושלו ולאחר מכן לדובר של הזוג, הכתב אליוט מינץ, נזכר לנון במשהו שיכול היה להשפיע על שינוי הכיוון בכתיבה שלו באותה תקופה. הוא ייחס לכך מפגש שהיה לו עם העיתונאי והמנחה הבריטי קנת’ אלסופ, שראיין אותו על ספרו הראשון ב 23 במרץ 1964 עבור תכנית הטלוויזיה Tonight של ה BBC. בין לבין קיבל לנון עצות מאלסופ לגבי כתיבתו. כך סיפר אליוט מינץ: “אלסופ סיפר ללנון שהוא לא ממש ‘מאוהב’ בשירים של הביטלס מכיוון שכולם נוטים להיות בסגנון ‘היא אוהבת אותו’, ‘הוא אוהב אותה’, ‘הם אוהבים אותה’ ו’אני אוהב אותה’. הוא הציע לג’ון שינסה לכתוב משהו אוטוביוגרפי יותר, משהו שמבוסס על נסיון אישי ולא סתם על דימויים מופשטים”. הנה ראיון שניהל לנון עם מינץ בנובמבר 1973 על החוף במאליבו, כשנושא השיחה סובב סביב ימי הביטלס העליזים והסיכוי לאיחוד. לנון כותב את השיר בסביבות יולי 1964. ההקלטות למה שיהיה האלבום הבא של הביטלס – Beatles for Sale, מתחילות ב 11 באוגוסט, וביום השני להקלטות שנערך ב 14 באוגוסט, הביטלס מקליטים את I’m a Loser. הסשן הראשון עבור האלבום הניסיון השני (טייק 2) להקליט את השיר הוא הראשון שמסתיים בשלמותו והוא דיי מעניין: השיר נזרק ישר לקצב מהיר כשכל הלהקה מנגנת ולא באותו אנסמבל קולי שאנחנו מורגלים אליו. שימו לב לתיפוף הכבד, המאסיבי והלא כל כך אופייני לתקופה של רינגו בפזמון ולכך שהמפוחית נעדרת כמו סולו הגיטרה של ג’ורג’. בסופו של הטייק ממשיכים ג’ון ופול לשיר את החלק הראשון של הפזמון עד שפול אומר: “ובכן הנה אימרה שחוקה עבורך…”. הרי לכם טייק 2: בטייק הבא, טיק 3, הביטלס משנים כיוון ומתקרבים צעד לכיוון הגרסה הסופית של השיר. הפתיחה מואטת וגיטרה אקוסטית מצטרפת לשילוב הקולות הנהדר של ג’ון ופול, כמו כן מתווסף סולו הגיטרה סטייל קארל פרקינס של הריסון. עדיין ללא מפוחית. בסוף הטייק מנסה להסביר ג’ון למה זה לא עבד הפעם כשהוא אומר: It didn’t work out the same, because ואז נקטעת ההקלטה. הנה טייק 3. בטייק 4 – עוד צעד קדימה. המפוחית כבר נשמעת בתחילת הטייק כשלנון עורך בה ניסוי כלים, אבל הטייק לא מגיע לסיומו ולכן אנו לא יודעים מתי ואיך הייתה כוונה להשתמש בה. טייק 5 נקטע בהתחלה כשג’ורג’ מרטין מנחה את לנון איך לשיר את appear to be כך שה P לא תזעזע את המיקרופון. בטייק 6 טועה לנון ושר בטעות פרוידיאנית I should have known I would lose in the end במקום I should have known she would win in the end. הפעם המפוחית כבר משתלבת בשיר. הנה טייקים 4 עד 6: טייק 7 נקטע גם הוא בתחילה על ידי עוד הנחיות של ג’ורג’ מרטין: טייק 8 הוא הטייק האחרון בו הכל ליטרלי מנגן כמו שצריך. תוספות מוקלטות על גבי הטייק כמו עוד נגיעות גיטרה של ג’ורג’, רינגו עם טמבורין והכפלת קולותיהם של ג’ון ופול בפזמון. זהו יש לנו שיר. את השיר הזה הביטלס מבצעים בהופעות מסוך 64 ובמהלך 1965. עוד לפני יציאת האלבום בדצמבר 64, מבצעים הביטלס את השיר בתכנית האמריקאית Shindig באוקטובר: הנה גרסה שהוקלטה ושודרה ב BBC בתכניות Top Gear ו Saturday Club: קצת על קצב האירועים המטורף של הביטלס באותה תקופה. הביטלס העסוקים מקפיאים את הקלטות האלבום. יומיים לאחר הסשן הזה הם נוסעים לבלאקפול על מנת להופיע בבית האופרה בפעם השנייה תוך חודש. באותו ערב אגב מופיעה שם גם להקה אנונימית בשם The High Numbers שתוך זמן קצר ישנו את שמם ל The Who. כרזת ההופעה בבית האופרה בבלאקפול הביטלס בבלאקפול ב 16 באוגוסט 1964 יומיים אחר כך עולים הביטלס על מטוס מלונדון לסן פרנסיסקו (עם עצירות בויניפג שבקנדה ובלוס אנג’לס) וזאת על מנת לפצוח במסע ההופעות האמיתי הראשון בארה”ב וקנדה שיכלול בו 26 הופעות. שם הם גם יפגשו את בוב דילן, מושא הערצתו של לנון שהשפיע על השיר ללא יודעין. הביטלס בהית’רו בדרך לארה”ב ב 18 באוגוסט 1964 500 מעריצים ממתינים בנמל התעופה בלוס אנג’לס כתבה מה 18 באוגוסט על ביקורם של הביטלס בסן פרנססיסקו. #אסטרידקירשנר #בובדילן #דרקטיילור #סטיוארטסטסטקליף

ארבעה חיפושיות נכנסות לבר. ג’ון אומר לברמן – תן לי בירה. ג’ורג’ אומר לברמן – תן לי בירה. רינגו אומר – תן לי בירה בבקשה. פול אומר – יוווו, מה זה פסנתר ההונקי טונק הזה בפינה. הוא מושלם לרעיון שעלה לי לשיר כשהיינו בדרך לכאן וראינו ברחוב אדם עם 2 עיניים. אפשר לבוא למקרטני בהרבה תלונות, ואפילו אני, שמחשיב עצמי כאחד מאוהבי מקרטני הגדולים ביותר, לא יכול שלא להשתעשע מחוסר היכולת שלו להפריד בין חומר איכותי לשעשוע שטותי. ועדיין – זה היופי הגדול של מקרטני. לנון והריסון כתבו שירים מופלאים שנשענו על הרוק שהסעיר אותם בשנות נעוריהם. לנון, (בעזרתו האדיבה של מקרטני) התנסה עם חדשנות הכלי החדש – האולפן – כדי ליצור יצירות מורכבות ומרתקות. אבל מקרטני היה המוזיקאי המגוון והסקרן ביותר בין החברים, והעובדה הזו מעמידה חלק מהשירים שלו, במיוחד כאלה שנוהגים לזלזל בהם, באור אחר. אף אחד, אפילו לא בצחוק, לא יגדיר את All Together Now כשיר טוב במיוחד של הביטלס. אבל השיר הזה, אם תשימו את הזלזול בצד, מדגים עד כמה היה מקרטני נטוע בהוויה התרבותית הבריטית של המאה העשרים מתחילתה ועד שהוא וחבריו שינו אותה. בואו נשים רגע את השיר בצד ונחזור מעט אחורה לאלבום בשם “מועדון הלבבות השבורים של הסמל פלפל”. כולם יודעים לומר שאין זה באמת אלבום קונספט, בעיקר כיוון שאין שם קונספט וזה קצת פוגם ברעיון. כלומר יש את שיר הפתיחה שגולש לשירו של בילי שירז, ואת החזרה אל שיר הפתיחה רגע לפני הסיום, אבל שם נגמר הקונספט. ברשותכם, אני נוטה שלא להסכים. סרג’נט פפר, בניצוחו ובימויו של מקרטני, הוא אלבום שהקונספט שלו הוא התכה מבריקה של שלל הסגנונות המוסיקליים שפעלו באנגליה מאז תחילת המאה העשרים ועד ליצירתו. לכן הוא מכיל כל כך הרבה סגנונות, כל כך הרבה צלילים, כל כך הרבה רעיונות. הוא וודויל ומיוזיק הול וג’אז ופופ ורוק. כאילו לקחו הביטלס את כל מה שהכירו, ערבבו ויצרו אלבום שיסכם את סך ההשפעות המוסיקליות של המוסיקה הבריטית בעת החדשה. האלבום הזה יכול היה להיות כזה אך ורק בזכות העובדה שמקרטני עמד בחזית העשייה שלו. מקרטני, גם אם התבייש לחשוף זאת לפעמים כלפי חוץ, מעולם לא באמת התבייש במקורות ההשראה שלו כשזה הגיע ליצירה עצמה, והם היו רבים, לא מעט בזכות אביו ג’יימס שחשף אותו לסוגי מוסיקה שחבריו ללהקה לא שמעו. אם נחזור לשיר שנכתב במיוחד עבור הסרט “צוללת צהובה”, נגלה שגם הוא ערבוב של סגנונות בריטיים אהובים על מקרטני – שיר ילדים עם שורשים שנטועים במיוזיק הול. מקרטני מספר בספר Many Years From Now: “היו לי כמה קרובי משפחה צעירים והייתי שר להם שירים. נהגתי לשיר להם שיר לילדים שנקרא Jumping Round the Room, שהיה דומה מאוד ל-All Together Now – והיה שם Lying on your backs וכל הילדים היו נשכבים, ואז נאמר skipping round the room, jumping in the air. זה היה שיר משחק עם פקודות לילדים. כתבתי את זה באקורד G, אקורדים מאוד פשוטים… סתם שיר לשיר ביחד. שיר לא חשוב”. השיר All Together Now נכתב ברובו על ידי מקרטני באולפן. או כך לפחות טען מקרטני. ג’ף אמריק, טכנאי העל שלהם, טוען שמקרטני הגיע לאולפן עם השיר מוכן כמעט לחלוטין ושג’ון סיפק כמה שורות חסרות. השיר הוקלט בסשן מרתוני של חמש וחצי שעות ב-12 במאי 1967 והלהקה השלימה את הקלטת השיר ב-9 טייקים. נחזור למקרטני, שסיפר למיילס בספר שצויין למעלה, איך הוא חיקה את מימד ההשתתפות שבשירי המיוזיק הול כשהלחין שיר זה: “כשהם שרו שיר לעודד את הקהל להשתתף הם היו אומרים All Together Now! אז אני פשוט לקחתי את זה והכנסתי לזה גם משמעות אחרת, שלפיה כולנו יחדיו עכשיו.” בואו נצלול קצת למסורת המיוזיק הול בעזרתו האדיבה של החבר אינטרנט: מסורת המיוזיק הול הבריטית נשענה מאוד על השתתפות הקהל ועל מילים שמחות ועוקצניות. בימי הביניים, טברנות בריטיות סיפקו את מקור הבידור המוסיקלי. במאה ה-19 היו אלה הסלונים שהציעו מגוון הופעות מוסיקליות שלוו בשפע של אלכוהול. ב-1843 עבר חוק התיאטראות שקבע שרשיונות יונפקו אך ורק עבור מוסדות אשר ינוהלו כתיאטראות וכך נולד המיוזיק הול. בהתחלה ההופעות פנו בעיקר לקהל של מעמד הפועלים, אבל עד 1875 אנשי המעמדות הגבוהים מצאו עצמם מוקסמים על ידי מופעי הווראייטי חסרי היומרנות האלה. לפי הסופר ג’ון קנריק, כל מופעי המיוזיק הול כללו כרוז או “מנהל” שהציג את הזמרים, הרקדנים והקוסמים. המקומות בהם הוצגו המופעים הללו היו מגוונים גם הם ונעו בין תיאטראות אמיתיים לבין מרתפים שהוסבו לתיאטראות. לפי קנריק, על מנת לקבל רישיון כל מה שהיה דרוש היה במה, מושבים ובר. מבצעים ידועים של המיוזיק הול כמארי לוייד, הארי צ’מפיון וג’ורג’ פורמבי (שהיה אהוב מאוד על ג’ורג’ הריסון) היו מספרים בדיחות ומובילים את הקהל המעריץ בשירים בעלי מילים פשוטות וחוזרות על עצמן. המילים כללו לרוב התייחסויות מקומיות וסלנג, ומטרתן היה לעורר דימויים רומנטיים, קומיים, נוסטלגיים או פטריוטים. לדוגמא – הנה השיר I’m Henery the Eight I Am. שיר הומוריסטי שאחר כך בוצע גם על ידי Herman’s Hermits. השיר בוצע במקור החל מ-1910 על ידי הארי צ’מפיון, ואפשר לדמיין את הקהל שואג יחד איתו בשמחה את הפזמון. שימו לב לביצוע של מתבודדי הרמן – אין ספק שהם מבינים לחלוטין מאיפה מגיע השיר. https://www.youtube.com/watch?v=V4jOoisRXNE בזכות אביו ג’ים, פול גדל על מסורת המיוזיק הול. ג’ים, שניגן על פסנתר וחצוצרה, הצטרף ללהקת סווינג שהפכה מאוחר יותר ללהקתו, והוא הופיע באופן קבוע באולמות המיוזיק הול במהלך שנות ה-20. לאחר שמקרטני נולד, ניגן ג’ים רבות על הפסנתר שבביתם והכיר לבנו שירים רבים גם בזכות אוסף תקליטי ה-78 המכובד שלו. מקרטני התאהב בסגנון הזה וכנער אף ניסה לכתוב שירים בסגנון של שירי המיוזיק הול. נסיון אחד יהפוך מאוחר יותר לשיר When I’m 64. תוכלו לקרוא עוד על ג’ים והשפעותיו בפוסט מצוין שכתב אורי על Honey Pie מהאלבום הלבן, כאן. התזמורת של ג’ים השיר All Together Now שילב אלמנטים משיר ילדים ומהמיוזיק הול. המילים כוללות רעיונות שיקסמו לילדים – למשל חזרה על האלפבית – אך החזרה על הכותרת, האלמנטים הקצביים וסגנון הקריאה והחזרה הגיעו כולם מהמיוזיק הול. ממש כמו שצ’מפיון או פורמבי הובילו את הקהל שלהם לחזור איתם על השורות החוזרות, כך מקרטני והביטלס עושים בשיר הזה. השיר All Together Now היה השיר השני שהביטלס נכנסו להקליט במיוחד לסרט “צוללת צהובה”. השיר הראשון היה Baby you’re a rich man שבמקור נועד לסרט גם הוא. יום אחרי שהקליטו אותו, הם נכנסו לאולפני אבי רואד כדי להקליט את השיר החדש בכוונה להקליט אותו במהירות. האווירה היתה שונה באולפן, וזאת הודות לאדם מסויים שלא היה נוכח בו. ג’ף אמריק מספר: “באמצע מאי, ג’ורג’ מרטין יצא לחופשה בת שבועיים בדרום צרפת. למרות זאת, הביטלס היו ממושמעים והמשיכו בלעדיו ואני רשום באופן רשמי על קופסת סרטי ההקלטה כמפיק והטכנאי של… All Together Now… בכנות, העובדה שג’ורג’ יצא לחופשה באמצע הסשנים האלה לא התקבלה אצלנו באהדה. היינו עייפים מהעבודה על האלבום “סרג’נט פפר”, ועם זאת הוא היה היחיד שהחליט לקחת חופשה. בשלב הזה אני בספק אם הלהקה עדיין נתנה למרטין את הקרדיט להצלחה שלהם בין כה. למעשה, קרוב לוודאי שהם שמחו על האפשרות לעבוד קצת בלעדיו. העניינים היו הרבה יותר רגועים כשג’ורג’ מרטין לא היה בסביבה. תמיד היה סוג של פרוטוקול כשהוא נכח בסשן: אנחנו בחדר הבקרה הרגשנו שאנחנו צריכים להציג את ההתנהגות הטובה ביותר שלנו ואפילו הביטלס נראו מרוסנים יותר כשהוא היה נוכח. כשהוא לא היה, כולנו השתחררנו ועשינו קצת כיף. היתה פשוט דינמיקה אחרת ואפשר היה לשמוע את זה… (השיר) הרבה יותר משוחרר, הרבה יותר חופשי מכל מה שהם הקליטו מזה זמן. לנון, למעשה, העיר בתחילת הסשנים ‘ובכן, עכשיו כשמנהל בית הספר איננו, אנחנו הילדים יכולים סוף סוף לשחק/לנגן'” אמריק ממשיך: “מעניין לציין שהפעם האחרונה שהביטלס הקליטו כשג’ורג’ לא היה נוכח, היתה הקלטת השיר “צוללת צהובה” בזמן הסשנים של “ריבולבר”, שהיה דומה בצורה יוצאת דופן לAll Together Now גם בסגנון וגם בתוכן. בשתי הפעמים, הביטלס הזמינו חברים לשיר איתם כדי ליצור אווירת מסיבה… זה היה לילה פרודוקטיבי מאוד וזה גם היה סשן קל, למרות שהיו הרבה תוספות להקליט. הרבה הוקלט חי, כי הם רצו שהקצב יגבר מההתחלה ועד הסוף” ממש כמו בצוללת צהובה, גם הפעם חברי הלהקה תרו באולפנים אחר כל דבר שיוכל ליצור רעש מעניין והשיגו חפצים שונים ומשונים כגון סקסופון צעצוע וצפצפה זהה לזו של הארפו מארקס. השיר מוקסס במהירות וניתן לאנשי ההפקה של הסרט “צוללת צהובה”. הביטלס עצמם שכחו מהשיר עד ינואר 1968, אז התאספו באולפני טוויקנהם כדי לצלם את החלק שלהם בסרט. https://www.youtube.com/watch?v=f1irKhhdi5M בדיוק שנה לאחר מכן, באותו חודש ובאותו מקום, בזמן שהם סובלים מכל רגע שפרוייקט Get Back נמשך, השתובבו חברי הלהקה וביצעו את השיר להנאתם, אך מכיון שזה אינו מופיע ביוטיוב או כל מקור אינטרנטי זמין אחר, אין לי איך לקשר לכם את זה. אתם תאלצו להפעיל את הדמיון בעצמכם ולדמות איך נשמעים 4 אנשים עייפים וכועסים כשהם שרים שיר שהם לא באמת אוהבים. לסיכום – לא, אני לא חושב ש-All Together Now הוא שיר טוב במיוחד. גם “צוללת צהובה” לא. ועדיין, כמו ברוב שירי הביטלס, אני מוצא בו מספיק עניין כדי לחבב אותו, ובעיקר אוהב לראות איך הם לקחו כל כך הרבה השפעות והפכו אותם למשהו כל כך ייחודי, כל כך שלהם, כל כך ביטלסי. וחוץ מזה, תמיד תחשבו שהיה יכול להיות גרוע יותר, שכן השיר הזה עלה כרעיון הראשון כשחיפשו שיר להופעת הלווין הבינלאומית הראשונה. לשמחתכם כתב בסוף לנון את All you need is love. ולסיום – שירו אחרי את “שירו אחרי” המופלא של חוה אלברשטיין, כי איך אפשר שלא? #הביטלס #שירואחרי

היום אספר את סיפורו של קטע אינסטרומנטלי שהקליטו הביטלס עבור הסרט מסע הקסם המסתורי שעל פניו נראה זניח ולא מעניין ומי שחושב כך לא בהכרח טועה אבל כמו בכל סיפור של הביטלס תמיד יש טוויסט מעניין. הקטע או הנעימה כמו שאוהבים לקרוא לקטעים אינסטרומנטליים בסרטים, הוא כנראה לא אחד שתתפסו אותי מקשיב לו מרצוני החופשי. יש נעימות יפות ממנו. בסרטים, קטעים אינסטרומנטלים יכולים וצריכים להעביר רגש ומחשבה יותר מכל מילה מדוברת ולכן בסרט עצמו בסצנה שמכניסה את האוטובוס יחד עם הצופה לאזור הדמדומים שבין המציאות לקסם והופכת את הסרט לפסיכדלי ולא שגרתי, רק קטע כזה יכול לעשות את העבודה. חוץ מעניין הסרט, לקטע הזה יש גם תפקיד בהדגמת האבולוציה המוסיקלית ובאיתות של לנון לקטע שיגיע רק באלבום הלבן. איך? קודם קצת היסטוריה על הביטלס וקטעים אינסטרומנטליים. הסביבה המוסיקלית בה התפתחו הביטלס אי שם בשנות ה 50, הייתה משופעת בקטעים אינסטרומנטליים. מהרכבי ביג בנד שהושפעו מהג’אז של שנות ה-40 כמו למשל ההרכב של גלן מילר ועד ללהקות החדשות יותר כמו השאדוז שקמו בסוף שנות החמישים והיו הבולטים והחלוצים בז’אנר הזה שקיבל את השם “רוק אינסטרומנטלי”. השאדוז הם דוגמא מצוינת לתופעה שהחלה ברוקנרול – ז’אנר שהיה עוד בחיתוליו. בסדר החדש, לכל אחד יש תפקיד. הלהקה היא הצד האינסטרומנטלי של היצירה והזמר הוא האחראי על הצד הווקאלי שלה. אלביס היה החלוץ כשעמד, שר ונענע את ירכיו בזמן שהלהקה יורקת תווים, בהמשך השאדוז הופכים ללהקת הליווי של אלביס הבריטי – קליף ריצ’ארד, ואם הכל היה הולך על פי התכנית, הביטלס היו נשארים להקת הליווי של בחור בשם טוני שרידן. נשאלת השאלה, איך הביטלס או ג’ון ופול שכתבו את היצירות הראשונות שלהם בתחילת שנות ה 60, לא חשבו לחקות את הזרם הזה של היצירות האינסטרומנטליות והתשובה היא שהם כן ניסו. למעשה היצירה הראשונה המקורית של הביטלס שהוקלטה באופן מקצועי הייתה קטע אינסטרומנטלי שהוקלט בסוף 1961 במסגרת הקלטות שעשו הביטלס עם טוני שרידן בגרמניה. מצד אחד נהגו הביטלס לבצע קטעים של השאדוז ובמיוחד את הלהיט התורן apache בהופעות בהמבורג, אך בינם לבין עצמם הם נהגו ללעוג לתופעה וללהקה וטענו שניגנו את apache רק כדי “למלא זמן במה”. עד כדי כך לעגו שבזמן החזרות לנון והריסון מחברים קטע בסגנון השאדוז ונותנים לו את הכינוי Beatles Bop ומאוחר יותר הוא נקרא Cry for a Shadow כך שאם היה ספק למישהו אז עכשיו יהיה ברור מהיכן הגיעה ההשראה. הנה השאדוז או ה”צלליות” בעברית עם apache והנה הביטלס עם Cry for a Shadow הריסון ולנון השתעשעו וניפקו את הקטע הזה והיכן מקרטני האינסטרומנטלי? מקרטני כל הנראה ניסה בתחילת דרכו ככותב שירים להיות רוקנרול במלוא מובן המילה ולהצניע את אהבתו למיוזיק הול ולמחזות הזמר, לכן התמקד בלכתוב שירים בסגנון ליטל ריצ’ארד, קארל פרקינס ועוד גיבורי ההארד קור רוקנרול. ב’סתר’ הוא כתב את When I’m Sixty Four ומדי פעם דחף את הלהקה אל אהבותיו הנכספות. שירים כמו Yesterday או Things we said today יכלו בקלות להיות נעימות אינסטרומנטליות יפהפהיות.בגרסה האמריקנית לפס הקול לסרטם הראשון של הביטלס אין צורך לדמיין. הנה ג’ורג’ מרטין והתזמורת מבצעים את And I Love Her. ב 1965, שוב ניסיון של הביטלס להקליט קטע אינסטרומנטלי. הקטע נולד כחלק מג’אם סשן באולפן בו כל אחד מהחברים תורם את חלקו והם מנסים יחדיו לנגן קטע בסגנון Booker T. And The M.G.’s שנקרא Green Onions שהוא באמת קטע חזק וסוחף שאפשר לתייג אותו כרוק או כבלוז או סול. אני קורא לי פשוט מוסיקה טובה. https://www.youtube.com/watch?v=gjgjoSsOvi4 אולי ברעיון התאים הקטע לפזילה של הביטלס אל הסול אבל כשאני מקשיב לקטע אני שומע את הביטלס מבצעים את Green Onions ולא בצורה מחמיאה. גם הביטלס מבינים זאת והרעיון לשלב את הקטע באלבום יורד מהפרק והקטע שקיבל לראשונה קרדיט של ארבעת חברי הלהקה נגנז. בין לבין מקרטני מתנסה בכתיבה תזמורתית בעת העבודה עם ג’ורג’ מרטין על פסקול הסרט The Family Way. לאחר פפר, מוביל מקרטני את החבורה אל הרפתקה חדשה. “מסע הקסם המסתורי”. המעצור הפנימי שמנע ממנו להדגיש את ההשפעות מבית אבא נפרץ יחד עם עוד מחסומים באלבום סרג’נט פפר, לנון לא היה במאת האחוזים בפוקוס וזו היא שעת כושר לעודד את החברים לעשות את מה שלא הצליחו עד כה. לכתוב קטע אינסטרומנטלי עבור סרט הטלוויזיה חסר המעצורים שאותו הוא מוביל. זה מה שסיפר פול בספר Many Years From Now: “הקטע Flying היה קטע אינסטרומנטלי שהיינו זקוקים לו עבור ‘מסע הקסם המסתורי’ אז לילה אחד באולפן הצעתי לבחורים שנעבוד על משהו. הצעתי, ‘אנחנו יכולים לשמור את זה מאוד פשוט, אנחנו יכולים לעשות את זה כבלוז של 12 תיבות. אנחנו זקוקים לנושא מרכזי ומשהו שילווה אותו’. אני כתבתי את המנגינה. הדבר היחיד שמצדיק את הקטע הזה היא המנגינה, אחרת זה סתם קטע ליווי בלוזי … הקרדיט הוא לכל ארבעתנו, וזו הדרך שבה נותנים קרדיט לקטע שהוא לא שיר”. זו תהיה היצירה הראשונה מתוך 2, בה הקרדיט ניתן לכל ארבעת חברי הביטלס.השנייה תהיה Dig It מתוך האלבום Let it Be. אם כן, הביטלס נפגשים באולפן ב 8 בספטמבר 1967 כדי לשבת ולעבוד על הרעיון הזה שמביא מקרטני. בספר הנהדר של ג’ף אמריק Here, There And Everywhere שאני מתחיל ממש לחבב מהסיבה הפשוטה שהוא לא מהסס לשחוט בו פרות קדושות פה ושם, הוא מוסיף פרט מסקרן ולא כל כך חשוב על המידע שסיפק לנו מקרטני: “ערכתי את העבודה שעשו הביטלס לפני החופשה יחד עם סשן ארוך אחר שבמהלכו הם הקליטו את הקטע האינסטרומנטלי שנקרא Flying. זה היה באמת לא יותר מקטע בלוז, שנולד מתוך אחד הג’אמים שלהם בלילה”. משתמע מדבריו של אמריק שחלק מהקטע שקיבל בתחילה את השם Ariel Tour Instrumental נלקח מסשנים מוקדמים יותר שערכו הביטלס לפני שיצאו להרפתקת הקסם המסתורית. אם בודקים בכרוניקל של מארק לואיסון אפשר למצוא סשן שהתקיים אי שם ב 9 במאי 1967 באולפני אבי רואד בו הביטלס בילו לילה שלם באולפן והצליחו להפיק ממנו 16 דקות של משהו אינסטרומנטלי שהכיל 2 גיטרות, תופים ואורגן הרמוניום. אם הופכים את הדף בספר רואים עוד סשן שהתקיים ביום יציאת האלבום סרג’נט פפר – ב 1 ביוני באולפנים אחרים: אולפני De Lane Lea בהם שוב הביטלס, ללא ג’ורג’ מרטין מקדישים לילה על מנת להקליט קטע אינסטרומנטלי ספונטני ללא שם. האם אמריק צודק ויש קשר בין הקטע האלמוני שאבדו עקבותיו לבין Flying ? מי יודע. ב 8 בספטמבר, מקליטים הביטלס 6 טייקים ל Ariel Tour Instrumental כשלנון על המלטרון ומנגן את המנגינה שכתב מקרטני. כל שאר החברים בכלים המסורתיים שלהם. הטייק השישי נחשב לטוב ביותר והוא מכיל בו תוספות שלא נמצאות בגרסה המוכרת. הקטע המוכר מסתיים ומשום מקום מגיח קטע משונה בן 30 שניות בסגנון ג’אזי ישן רק מואץ שבסופו קטע סקסופון שאותו מנגן לנון באחד מתכנותי המלטרון כפי שינגן שנה אחר כך את הגיטרה הספרדית בבאנגלו ביל. אזי פוצח לנון בסשן אלתור ארוך על המלטרון שמוכנס במהופך אל סופו של הקטע מה שמאריך אותו לכמעט 10 דקות. קטע המלטרון מואץ ומקצר את הקטע לקצת יותר מ 7 דקות. הנה לנון ‘עושה חזרות’ ל Revolution 9 כבר בספטמבר 1967: על גבי הטייק הזה מוסיפים הביטלס את קולותיהם ובעצם הם שרים את מנגינת הנושא. אם תקשיבו טוב קולו של רינגו בולט מעל שאר הקולות ועל פי ג’ף אמריק זה נעשה על פי בקשתו של מקרטני על מנת לקבל מרקם ווקאלי מעט אחר שלא יהיה ביטלסי במהותו. גם קטע הגיטרה של ג’ורג’ שמלווה את הנעימה מתווסף כשהוא עובר דרך קופסה שמקליטה את הגיטרה ישירות לקונסולה ולא בדרך המסורתית של מיקרופון שצמוד למגבר. ג’ף אמריק סיכם את העבודה על הקטע: “אספתי את הקטעים הטובים ביותר לקטע אחד, הם הוסיפו את התוספות על גביו, והשיר היה שלם. מלכתחילה זה היה אמור להיות רק מוסיקה עבור הסרט, אז אף אחד לא רצה לבזבז הרבה זמן על זה”. כך לפחות חשב אמריק. ב 28 בספטמבר הקטע שעדיין נקרא Ariel Tour Instrumental עובר מקצה שיפורים. ג’ון מוסיף עוד קטעי מלטרון, ג’ורג’ עוד גיטרות ורינגו מראקאס. ג’ון חושב שקטעי המלטרון שמושמעים לאחור לא מספיקים והוא מקליט עוד קטעי לופ על המלטרון שיחד עם עוד קטעים ואפקטים שרינגו הוסיף גם כן מאריכים את הקטע עד ל 12 דקות. כשמסתיימת עבודת ההקלטה באותו הערב, מתחילה עבודת המיקס. צוות טכנאי האולפן מקבלים החלטה לערוך החוצה את כל מה שהוסיפו ג’ון ורינגו וכל זאת על מנת להביא את הקטע לאורך הגיוני שייכנס ל EP המתוכנן – תירוץ שכבר לא תפס באלבום הלבן הכפול. על הדרך הם גם חותכים את קטע הג’אז שהכניס לנון ביום ההקלטות הקודם ומשאירים מקטע המלטרון המהופך רק כ 50 שניות. בטח שאלתם את עצמכם מה עשו עם שאר קטע המלטרון המהופך הארוך. הוא שולב בסרט במקומות שונים. אפל דאגו לכך שלא אמצא זכר לקטע מההסרט בו מופיע השיר והשאירו קטע קצר מטעמם בערוץ הרשמי של הביטלס ביוטיוב. עם זה ננצח: אם כבר ביצירות אינסטרומנטליות עסקינן, אז אצל הביטלס או שזה לא בא בכלל או שזה בא בצרורות. שבועיים אחר כך, 12 באוקטובר, עוד קטע אינסטרומנטלי עבור הסרט בעבודה. את הקטע מתזמר המלחין מייק לינדר על פי רעיונותיהם של לנון ומקרטני, הוא אגב עשה את התזמור ל She’s Leaving Home מפפר. האקורדיוניסטית שירלי אוואנס מוזמנת לאולפן על מנת להקליט את הקטע תחת שם הכותרת (Accordion (Wild. זהו סשן עבור הביטלס שלראשונה נרשם בו המפיק ג’ון לנון. הקטע שקיבל לבסוף את השם Shirley’s Wild Accordion לא נכנס לבסוף לסרט ומי שכן נכנסה לסרט היא אותה שירלי אוואנס שמפליאה באקורדיון במהלך הנסיעה באוטובוס לקראת סופו של הסרט. האזינו לקטע שנחשף לראשונה במארז הבלו ריי עבור הסרט “מסע הקסם המסתורי” לנון עם שירלי אוואנס תמיד ריתק אותי איך בסיפור של הביטלס יש את נקודות הקצה שמחברות את כל העסק יחד, והנה נוכחנו היום איך ניצני האוונגרדיות של לנון מהאלבום הלבן מרימים ראש כבר במסע הקסם המסתורי בקטע אינסטרומנטלי שדווקא רקח מקרטני. לסיום קטע נפלא שמצאתי מבית היוצר של האמן והמוסיקאי אלברו אורטגה שאחראי גם על סדרת סרטוני הביטונז הנפלאה. הנה קאבר שהוא רקח ל Flying יחד עם סרטו אנימציה פשוט עוצר נשימה. עוד כבוד גדול שעלה בגורלו של Flying הוא להוות שיר הפתיחה לפרק הראשון בסדרת הפודקאסט “ביטלמניקס מדברים ביטלס. #revolution9 #Cryforashadow #גוןלנון #פולמקרטני #שירליאוואנס #סרגנטפפר #theshadows

ב-26 במרץ 1987, במהלך הפסקת הפרסומות ששודרה בסדרה האהובה לכל המשפחה “משפחת קוסבי” (לפני שיצאו החוצה מעלליו הדוחים של ביל קוסבי), שודרה לראשונה הפרסומת החדשה של נייקי. החידוש – נייקי החליטו להשתמש בשיר מוכר. זה לא היה עניין חדש. הרבה פרסומות השתמשו בשירים שהיו להיטים. לשם ביצוע השיר נשכרו להקות וזמרים/ות שנשמעו דומים ככל הניתן למקור. הפעם היה מדובר במשהו אחר. ראשית, הם בחרו בשיר של הביטלס. שנית, כדי לבצע את השיר הם בחרו בביטלס. היום אנו מציגים לכם תרגום של פוסט מתוך האתר הנהדר www.pophistorydig.com שעוסק בסיפור התביעה שגרמה הפרסומת הזו. —————————————————————————– בשנת 1987, נייקי, יצרנית נעלי האתלטיקה המפורסמות, חצתה את קו מיליארד הדולר במכירות. עדיין, באותם ימים, המתחרה העיקרית שלה, ריבוק, היתה חברת נעלי האתלטיקה המצליחה בעולם. נייקי התחילה תהליך של שדרוג הפרסום ואסטרטגיית השיווק שלה ואף החתימה כוכב NBA עולה בשם מייקל ג’ורדן. החברה גם דבקה במשפט הפרסום החדש שילווה את נעלי אייר החדשות שלה – “מהפכה בתנועה”. אבל הקמפיין היה זקוק למוסיקה קליטה כדי שתלווה את פרסומת הטלוויזיה שלה ותעזור להשיק את הנעליים. זה היה הרגע בו נייקי וחברת הפרסום שלה, קיידן וקנדי, חשבו על שימוש בשירם הקלאסי של הביטלס “מהפכה” כדי לעזור במכירת הנעליים. במוסיקת הביטלס – לפחות באופן המקורי כפי שהושר על ידי הביטלס עצמם – לא נעשה מעולם שימוש בפרסומת טלוויזיה בעבר. בשנת 1985 השתמשו בשירם של הביטלס “הצילו” בפרסומת של מכונית לינקולן-מרקורי, אבל השיר בוצע במקרה הזה על ידי להקה שחיקתה אותם. חברת הפרסום של נייקי, ויידן וקנדי, רצו את הדבר האמיתי. “מעולם לא שקלנו בכלל להשתמש בחקיינים”, סיפרה קלי סטאוט מחברת הפרסום, כשהיא הסבירה את כוונת נייקי בקשר לפרסומת Revolution למגזין טיים במאי 1987. “מבחינתנו” אמרה סטאוט, כשהיא מדגישה את הכוונה לשימוש בשיר המקורי, “זה היה הביטלס או אף אחד” באמצע 1987 נייקי סגרה עסקה כדי להשתמש בשירם של הביטלס במסע הפרסום שלהם תמורת חצי מליון דולר. החברה לא חתמה על חוזה מול הביטלס, אלא מול כוכב הפופ מייקל ג’קסון וחברת התקליטים EMI. לפי המגזין טיים, נייקי שילמה 250 אלף דולר לחברת התקליטים וסכום דומה לג’קסון עבור הזכות להשתמש בשיר למשך שנה. ג’קסון רכש את השיר ו-200 שירי ביטלס אחרים ב-1985, כשהוא שילם סכום של 47.5 מליון דולר לחברה אוסטרלית, עבור קטלוג של כ-4000 שירים שכללו את שירי הביטלס. הביטלס, לעומת זאת, יחד עם הלייבל שלהם “אפל”, החליטו לאחר השימוש הקודם ב”הצילו” ב-1985 בפרסומת לפורד לינקולן-מרקורי, שלא יהיה יותר שימוש במוסיקה של הלהקה בפרסומות. ועדיין, בין אם הביטלס רצו או לא, נייקי שילמו לג’קסון וקפיטול על הזכות להשתמש בשיר ומבחינתם הם האמינו כי יש להם את הזכויות החוקיות לשימוש בו, והמשיכו עם יצירת הפרסומת שהשתמשה במוסיקה המקורית של הביטלס. הפרסומת החלה להיות משודרת בטלוויזיה באמצע מרץ 1987. בקיץ 1987, שלושת חברי הביטלס שנותרו, יחד עם החברה שלהם “אפל”, הגישו תביעה נגד השימוש במוסיקה שלהם בפרסומת של נייקי. התביעה הופנתה לנייקי, סוכנות הפרסום שלהם וחברת קפיטול – EMI. בינתיים, פרסומת הטלוויזיה – והיו לפחות 4 גרסאות שלה – המשיכה לרוץ עם המוסיקה במהלך התנהלות הדיונים. “עמדת הביטלס היא שהם לא מבצעים ג’ינגלים לנעלי סניקרס, בירה, גרביונים או כל דבר אחר”, אמר עורך הדין של אפל בהצהרה שניתנה ב-18 ביולי 1987. “העמדה שלהם היא שהם כתבו והקליטו את השירים האלה כאמנים ולא כפרזנטורים של אף מוצר”. הביטלס טענו כי נייקי “סחרו באופן לא הוגן בפופולריות וברוח הביטלסית” על ידי השימוש בשיר. קפיטול – EMI טענו בתגובה כי התביעה היא חסרת בסיס כיון שקפיטול נתנה את האישור לשימוש בשיר עם “תמיכה אקטיבית ועידוד מיוקו אונו לנון, שמחזיקה במניות ניהול באפל”. בנוסף לפעילות המשפטית, היתה תגובת נגד של מעריצי הביטלס נגד השימוש של נייקי בשיר ורבים טענו כי ג’ון לנון עצמו, לו היה בחיים, היה מתנגד נחרצות. “אם נרשה לזה לקרות” אמר ג’ורג’ הריסון על עסקת נייקי בנובמבר 1987, “כל שיר ביטלס שאי פעם הוקלט יופיע בפרסומת לתחתוני נשים ונקניקיות. אנחנו חייבים לשים לזה סוף כדי ליצור תקדים. אחרת זה יהפוך לפעילות חופשית שמותרת לכולם. זה אולי אחרת אם אתה מת, אבל אנחנו עדיין בסביבה! אין להם שום כבוד לעובדה שאנחנו כתבנו והקלטנו את השירים האלה, ואלה היו החיים שלנו”. כרזת הפרסומת של הקמפיין בפברואר 1988, כיון שנייקי עדיין השתמשו בפרסומת ובמוסיקה כל זמן שהמאבק המשפטי נמשך, פול מקרטני הגיב על הנושא: “השאלה הקשה ביותר היא האם אתה צריך להשתמש בשירים עבור פרסומות. אני עדיין לא החלטתי בנוגע לזה. באופן כללי, אני לא אוהב את זה, במיוחד לא כשזה שיר של הביטלס. כשעשרים שנים נוספות יעברו, אולי נגיע למקום בו זה יהיה בסדר לעשות זאת”. הפרסומות לנייקי שהשתמשו ב-Revolution התקבלו טוב מאוד על ידי רוב מי שראה אותם. אחת מהפרסומות – שהראתה קולאז’ של חיתוכים מהירים שתאמו את המוסיקה – היתה אנרגטית וקצבית. באופן מכוון הפרסומת נעשתה על ידי המפיקים עם לוק בשחור לבן גרייני שנראה כמו וידאו ביתי. הם רצו שהפרסומת תשדר “סוג של סרט ספורט דקומנטרי רדיקלי”, וב- 1987-1988 סביר להניח שזה היה האפקט. הפרסומת כללה כמה קטעים מהירים של אתלטים מקצוענים ומפורסמים – כולל הופעות קצרצרות של ג’ון מקנרו ומייקל ג’ורדן. אבל הן הכילו גם הרבה צילומים של חובבים שעושים ספורט – החל מג’וגינג וטניס ועד לילדים שקופצים על חבל ונגני גיטרות אוויר. חלק מפרסומאי שדרות מדיסון חשבו בזמנו שהשימוש במוסיקה של הביטלס היתה פעולה מוצלחת מאוד. הם טענו שהמוסיקה היתה “כלי מאוד מאוד עוצמתי”. אחרים לא היו כל כך משוכנעים. הם הצביעו על ההפגנות נגד מלחמת ויאטנם שהתרחשו בעת יציאת השיר במקור, כשהם טוענים שאסוציאציות יכולות להיות חזקות יותר מהמוסיקה. בינתיים, בזמן שהמאבק המשפטי על השימוש במוסיקה נגרר, נייקי המשיכה לשדר את הפרסומת. לבסוף, במרץ 1988, למרות שהתיק עדיין נידון בבית משפט, נייקי החליטה לא להמשיך לשדר את הפרסומת. יותר משנה מאוחר יותר, בנובמבר 1989, הלוס אנג’לס דיילי ניוז דיווח ש”תסבוכת התביעות בין הביטלס וחברות התקליטים האמריקאית והבריטית שלהם הסתיימה בפשרה”. אחד התנאים של ההסדר אליו הגיעו מחוץ לכתלי בית המשפט היה שהתנאים של ההסכם ישמרו בסוד. ההסדר הושג בין שלושת הקבוצות שהיו מעורבות – ג’ורג’ הריסון, פול מקרטני ורינגו סטאר – יוקו אונו, אשתו של ג’ון לנון, וחברות המוסיקה אפל, EMI וקפיטול. דובר מטעם יוקו אונו הגיב על התביעה והפשרה: “אלה עניינים כל כך עצומים ומבלבלים שאפילו אנשים שהתעסקו בהם לא בדיוק מבינים אותם. עורכי דין משני צידי האוקינוס האטלנטי לבטח יכסו את תשלומי הקולג’ של הילדים שלהם בזכות זה.” —————————————————————————– עד כאן התרגום. יש לציין שבשנת 1991 נייקי כבר חצתה את קו 3 מיליארד הדולר במכירות והתמקמה כחברה המצליחה בשוק. אבל אל תחשבו שהביטלס לא הרוויחו מהפולמוס. בשנת 1987 יצאו לראשונה בפורמט הקומפקט דיסק כל אלבומי הלהקה. אין לי ספק שהדיונים על המשפט לא הזיקו למכירות. בקישורים הבאים אתם יכולים לצפות בשתי גרסאות לפרסומת: נשמח לדעת מה אתם חושבים על הנושא. #הביטלס #מייקלגורדן #נייק

האלבום ריבולבר משלב בו מארג יפה של סגנונות. הוא מביא לראשונה מגוון סוגי מוסיקה שהשפיעו על הביטלס ובעיקר על מקרטני ומשלב בו רוק, תזמור קלאסי, מוסיקה הודית מזרחית, הרמוניות נוסח הביץ’ בויז, שיר ילדים, קצת מוטאון ולבסוף סאונד ניסיוני חדשני אולי תחילתו של האוונגרד במוסיקה הפופולארית שסוגר את האלבום בידיעה ברורה שאחריו שום דבר לא יהיה אותו הדבר. עטיפת האלבום שעיצב בחוכמה המאייר, האמן, המוסיקאי ובעיקר החבר, קלאוס פורמן משקפת מבחוץ את מה שיש בפנים. קולאז’ של קטעים בעלי סגנונות שונים שלא קשורים האחד לשני. קלאוס פורמן מציג את פרי עמלו במתכוון או שלא, האלבום הזה לא ממש מלא ברוך, אהבה ועליצות כפי שהביטלס הרגילו את המעריצים שלהם לקבל. כבר בתחילתו האלבום נפתח עם סרקזם לא מתפשר על מצבם הכלכלי, ממשיך בשיר אבל שהמוות והבדידות שולטים בו, ממשיך לשיר חסר מוטיבציה בעליל וכשצדו הראשון של האלבום נסגר אנחנו מקבלים הצהרה קיומית פילוסופית מחלחלת: “אני יודע מה זה להיות מת”. משהו צריך להקליל את האווירה לפני שממשיכים הלאה לטרוניות על יחסים כושלים והתעסקות בפילוסופיה טיבטית, ובדיוק באמצע האלבום משובץ קטע אחר, אופטימי, ממש קשת בענן, שאותי באופן אישי ממלא תמיד באופטימיות ורוממות רוח. אני מתכוון כמובן ל Good Day Sunshine. בתקופה הזו חלק מהשירים נכתבים בביתו של ג’ון בקנווד במין מתודת עבודה שהפכה לסוג של הרגל. פול מגיע לביתו של ג’ון וממתין לו בחוץ עד שהוא מסיים את התארגנויותיו ובינתיים פול יושב ועובד בראשו על רעיונות לשירים. באחת ההמתנות ללנון התחיל וכמעט סיים מקרטני לכתוב את Here, There and Everywhere ובפעם אחרת ביום נאה ושמשי הוא מתחיל לכתוב את Good Day Sunshine. מבחינה מוסיקלית, מקרטני שאוזנו כרויה לכל מה שקורה בסביבה המוסיקלית, שומע את הסינגל Daydream של ההרכב The Lovin’ Spoonful ובא לו גם כן לייצר משהו קליל הרמוני ואביבי. כך הוא סיפר ב Many Years From Now הביוגרפיה שכתב יחד עם בארי מיילס ויצאה ב 1997: “זה היה ממש הנהון אל Daydream של The Lovin’ Spoonful, אותה תחושה מסורתית, כמעט סוג של ג’אז מסחרי. זה היה האלבום האהוב עלינו. ב’גוד דיי סאנשיין’ ניסיתי לכתוב משהו דומה. ג’ון ואני כתבנו אותו יחד בקנווד, אבל הוא בעצם שלי, והוא עזר לי איתו”. מה שיפה בהשפעות הוא שמי שאתה עצמך מושפע ממנו, הושפע גם הוא ממשהו וג’ון סבסטיאן שכתב את Daydream בכלל ניסה לכתוב משהו בסגנון מוטאוני. בעת שניסה לנגן משהו בסגנון Baby Love של הסופרימז הוא כותב את Daydream. בסביבות אפריל 1966 משהו כמו חודש לפני כתיבת השיר הזה, ג’ון וג’ורג’ צופים בהופעה של ההרכב הזה במועדון ה Marquee בלונדון וכולם נפגשים עם חברי The Lovin’ Spoonful בסוג של מה שנראה כמו מפגש פטרונות, אבל לא כך הוא. הביטלס באמת ובתמים היו סקרנים בכל מה שהיה קשור במוסיקה וצלילים חדשים ונהגו לפגוש אמנים ולהקות צעירות שהסעירו את אזנם. מפגש פסגה בין הביטלס ל The Lovin’ Spoonful ב 1969 בזמן הסשנים של פרויקט Get Back בו חוזרים הביטלס לשורשים ומנגנים מכל הבא ליד את כל מה שאי פעם השפיע עליהם הם לא פוסחים גם על Daydream של The Lovin’ Spoonful. ב 1966,באולפן ההקלטות בשלהי העבודה על האלבום ריבולבר, הביטלס מקדישים את יום ה 8 ביוני על מנת להקליט את Good Day Sunshine שבתחילה נקרא A Good Day’s Sunshine – “שמש של יום טוב”. הליין אפ שנוי במחלוקת ואם להתחשב בכך שזהו השיר של פול ועבודת הבס היא לא מהמדהימות של מקרטני אז כנראה שזהו לא מקרטני על הבס. הריסון שרכש גיטרת בס Burns Nu-Sonic חדישה זמן קצר לפני כן ככל הנראה מילא את תפקיד הבס הבסיסי, מקרטני ניגן בפסנתר ורינגו בתופים. לא מעט חזרות נעשות לפני תחילת ההקלטות עצמן, ולאחר 3 טייקים שיחד עם החזרות ארכו כ 12 שעות, מתברר כי הטייק הראשון הוא הראוי ביותר ואתו ממשיכים הביטלס לעבוד. על גבי הטייק הראשון, מקליט מקרטני את הקול הראשי וג’ון וג’ורג’ מוסיפים את קולות הרקע ההרמונים. ג’ורג’ עם גיטרת הבס החדשה שלו למחרת או למעשה כבר באותו היום, כי הסשן התארך אל תוך הלילה, ב 9 ביוני, מגיעים הביטלס להמשיך ולעבוד על השיר. רינגו מוסיף טרק תופים נוסף שבא לדגיש את המצילות ואת תוף הסנר, ג’ורג’ מרטין מוסיף טרק פסנתר נוסף לזה של פול שמתכתב עם קטע הסולו ההונקי טונק היפהפה. עם תוספת מחיאות הכפיים של חברי הלהקה והטמבורין של רינגו מסתיימת עבודת ההקלטה של השיר. במהלך העבודה על פסקול הסרט Give My Regards to Broad Street בתחילת שנות ה 80, חזר מקרטני להקליט את השיר בצורה כמעט זהה כשבעמדת המפיק שוב ג’ורג’ מרטין. אי שם בסוף אותו עשור, בואכה תחילת ה 90 מתחיל מקרטני לבצע את השיר בהופעות חיות, ונסיים את הפוסט של היום עם גרסה מתוך מסע ההופעות הזה שתועדה בסרט ההופעה Get Back. למרות שתחזיות מזג האוויר מצביעות אחרת, אני מאחל לכם סאנשיינים, יום ושבוע מצוינים ושמשיים, אם לא במזג האוויר אז לפחות בלב. #גורגמרטין #גטבק #Herethereandeverywhere #פולמקרטני #TheLovinSpoonful

לציון 50 שנה להופעה האחרונה של הביטלס, שצוינה לפני חודשיים, קולין פלמינג, כתב ה”רולינג סטון” בחר את 10 ההופעות הטובות ביותר של הלהקה. החלטנו היום להביא תרגום של בחירה זו בתוספת הלינקים למופעים, כשניתן היה להוסיף אותם, כדי שתוכלו להחליט בעצמכם. תהנו. זו פרקטיקה סטנדרטית בהיסטוריה של הרוק, לא לדרג את הביטלס כלהקה של הופעות חיות, העומדת בקנה מידה של טיטאנים ברורים יותר כמו The Who, Cream, ג’ימי הנדריקס ובוב דילן לאחר החבירה שלו ל The Band. החיבור הסימביוטי שלהם עם האולפן אולי עמעם את מה שצריך להיות ברור כשמש: כשארבעת המופלאים היו שקועים בלקרוע את עצמם על הבמה, אתה היית נקרע גם כן, במובן חיובי. אם להשתמש בפראפראזה על מילותיו של ג’ון לנון באנתולוגיה, לא היה אף אחד שיכול היה להתקרב לרמתם על בימת ההופעות. ביובל ה-50 להופעה הפומבית האחרונה שלהם, בואו נעקוף את הדעות המעייפות, מטעות ולא מאותגרות על כך שהביטלס הופיעו באופן אוטומטי וללא רגש כלהקה חיה, הדעות שמקבלות כעובדה את חוסר יכולתם להתמודד כל ערב עם קיר של סאונד שהופיע בצורתם של אלפי בני נוער צורחים, ונוציא החוצה את מוקד רעש האדמה. פה נציג את מה שהן, לדעתנו, ההופעות המתועדות הטובות ביותר של הביטלס. אם אתם באמת רוצים לשמוע את הביטלס מנפצים את הדלתות ששומרות על הגישה המוטעית כלפיהם, תתחילו עם ה-10 האלה. 10. Sam Houston Coliseum; Houston, Texas; August 19th, 1965 קדחתני, אחוז טירוף ומהיר יותר מהרגיל. שתי ההופעות של הביטלס ביום הזה מציגות את השיא המיוזע של הביטלמניה. הלהקה הגיעה ליוסטון בשתיים לפנות בוקר, שם ציפו לה נחילי מעריצים. צריך להטיל מטבע כדי להחליט איזה מופע כולל יותר אנרגיה קינטית, בחלקו כיון שהמעריצים לא יכלו להתקרב לבמה, וזה גרם למנחה, דיג’יי מקומי שהיה ידוע בכינויו “הזקן המוזר”, לברבר כמשוגע לתוך המיקרופון שלו. אחת מקריאות האזהרה שלו הסתיימה ב”זוהי חטיבת הבטיחות הביטלסית של יוסטון”. לנון לועג לו לאורך המופע, כאילו היה המנהל בימי הקוורימן הישנים. “תודה לך. זה היה נפלא”. אם תקשיבו להקלטה, זה נשמע כאילו הביטלס ספוגים בזיעה ואוהבים את זה. ההופעה השנייה אולי קצת טובה יותר בזכות הגרסה של Can’t buy me love שמכניסה דחיפות שלא קיימת בגרסת האולפן, עם סולו גיטרה מופלא של ג’ורג’ הריסון. 9. Candlestick Park; San Francisco, California; August 29th, 1966 הגיע הזמן לסלק את הטענה הנדושה שהביטלס היו גרועים בסיבוב ההופעות האחרון שלהם באמריקה. כלומר, היו להם ערבים בהם הם היו גרועים. אבל כשהם יודעים שזה הולך להיות סיבוב ההופעות האחרון שלהם, הביטלס עשו מה שהביטלס רצו לעשות, ופרטו את האקורד שישאר לדורות הבאים. כפי שכל אוהד בייסבול יגיד לך, הרוח בקנדלסטיק פארק היא רוח מהגיהנום, וכך היא היתה גם ביום זה, והסאונד גם הוא עף קצת בהקלטת ההופעה הזו, שנעשתה על ידי קצין העיתונות של הביטלס טוני בארו. העובדה שההקלטה מפסיקה באמצע ביצוע קשוח ומלא אנרגיות של Long Tall Sally נראית מתאימה. ההיסטוריה לא מגיעה עם סימנים מדוייקים של התחלה וסוף. “ג’ון רצה להפסיק יותר מהאחרים”, יאמר רינגו לאחר מכן. “נמאס לו”. השירה שלו בסיבוב של 1966 יכולה להיות תרגול בשירה חסרת דאגה במקלחת, אבל הוא עדיין נוכח, ואפילו מפתה אותנו עם מספר תווים מ In My Life כשחבריו עוזבים את הבמה. השירותים שהעניקו בערב זה הכניסו לכיסיהם 90 אלף דולר. 8. Concert Hall; Philadelphia, Pennsylvania; September 2nd, 1964 הביטלס היו במצב רוח רע בהופעה הזו, כשראו רק פרצופים לבנים בקהל. הזעם המוסיקלי שלהם נקלט בשידור של רדיו WIBG שהניב את אחת ההופעות המוקלטות עם הסאונד הטוב ביותר של הביטלס. סטארר שולף את מהלך ה”אני רוצה שהלהקה תאיט קצת אבל גם לא באמת” בסיום Boys בעוד הוא צועק all right! כחצי תחינה וחצי הודאה בהנאה. If I Fell היה אפילו יותר משעשע מבדרך כלל. לכל אורך מסע ההופעות ב-1964, מקרטני ולנון נאבקו עם ההרמוניות שלהם, כשהם פונים לכיוונים לא צפויים בנקודות מסוימות בהם הם התחילו לדרבן אחד את השני להישמע יותר אבסורדים. הם צועקים “easy now!” אל מישהו בקדמת הבמה שצועק כשהשיר מתחיל. ל-I want to hold your hand יש עליזות קצבית ולהאזין לו מרגיש כמו לצוף בים המלח בזמן שמאזינים ל”קאונט בסי” (אמן ג’אז) מנסה להתמודד עם נגינת מרסיביט. 7. Festival Hall; Melbourne, Australia; June 17th, 1964 רינגו סטאר היה האדם שעל כתפיו הוטל מירב הנטל בימי ההופעות של הביטלס. הרבה מהסאונד שלהם היה בנוי על מה שהוא עשה עם מערכת התופים שלו, והמאבק שלו עם צרחות המעריצים איתגרה אותו יותר מאשר את האחרים. זה היה סיבוב ההופעות בו ג’ימי ניקול ניגן על התופים בזמן שרינגו נאבק בדלקת שקדים במקום בנערות מתבגרות צורחות. שתי ההופעות מהיום הזה מסמלות את חזרתו, והשנייה מעניינת במיוחד. חבריו ללהקה שמחים מאוד על חזרת המתופף שלהם וזה מורגש. זו הפעם היחידה בהיסטוריה של הביטלס בה אפשר לומר כי הם מנגנים גרסה “רועמת” של Till there was you כשסטאר מכה בטום בעוד שלנון מגרד אקורדים על גיטרת הקצב שלו. מקרטני מכריז לכבוד החזרה “זה מאוד נחמד לכולנו לקבל אלינו בחזרה – רינגו!”. כפי שניתן לצפות, הקהל פורץ בקקפוניה של אושר, אבל האדון סטאר לא זוכה לשיר בערב הזה – הוראות מהרופא. 6. Empire Theatre; Liverpool, England; December 7th, 1963 איזה כיף זה. האמפייר הוא המקום אליו הביטלס היו באים כדי לצפות בגיבורי הרוקנרול בעבר, והנה זה הפך למקום בו הם יאמרו להתראות לעיר הולדתם, כשהעולם כולו יבלע אותם (או שהם יבלעו אותו – משהו כזה). זה נדיר שיש הקלטות של הופעה מלאה מהתקופה שלפני כיבוש העולם על ידי הביטלס. כיבוש אמריקה נמצא במרחק של כמה חודשים, ולמופע הזה יש מתיקות שנובעת מתחושת ה”אתם חלק מאיתנו”. כולם כאן ראו את הביטלס בקאברן. מקרטני בדרך כלל הציג את Till there was you, אבל לנון הוא זה שלוקח על עצמו את המטלה בערב זה, כשהוא מוסיף “הרבה מכם יזכרו את השיר הזה מהקאברן”. והם אכן זכרו. הגשר ב This Boy, עם קולו המקונן והעירום של לנון, מסמן את סוף המופע שנגמר עם Money ו Twist and Shout. זה היה נדיר והפעם האחרונה שהלהקה תופיע עם שני השירים באותו מופע, אבל אפילו כשהם הופיעו עם שניהם בימי המבורג, הם ריווחו בין הביצועים כדי לשמור על הגרון של לנון. מלבד זאת, התחושה בכללי היא של חג המולד, ושאתה מתרועע עם חברים טובים ומשפחה. 5. Washington Coliseum; Washington, D.C.; February 11th, 1964 ההופעה הראשונה בארה”ב. אין יותר היסטורי מזה, אתה מבקש את אחד הסטים הגדולים בהיסטוריה של הרוקנרול ודינג דונג, מצלצל הפעמון, הביטלס כאן עם חבילה בשבילך. זה מקסים לראות אותם פותחים עם ג’ורג’ הריסון ששר את Roll Over Beethoven כי המחשבה שלהם בוודאי היתה, ובכן, אנחנו כאן, אנחנו אנגלים, הם בטח ישמחו להתחיל את העניינים עם שיר משלהם. מה שזה אומר זה שהקטע הבא, From Me to You, שמושר על ידי לנון ומקרטני ביחד, יציג את השניים כשהם ממש נוגסים חתיכות מהמיקרופון בנסיון אמיתי להראות מה הם יכולים לעשות. המשחק בין סטאר והריסון כשהאחרון מנגן את סולו הגיטרה שלו ב-I Saw Her Standing There טעון ממש כמו קרב הגיטרות שסוגר את The End באבי רואד, חמש שנים לאחר מכן. סטאר מעולם לא ניגן בפראות גדולה יותר. פראות שמחה, אבל עדיין פראות. 4. Circus-Krone-Bau; Munich, Germany; June 24th, 1966 נכון, ההופעה הזו מבולגנת. ואם אתם רוצים לשחק במשחק “ספור את הפאשלות”, אתם יכולים להיכנס עמוק את תוך הלילה עם מה שנשאר מהסט הזה של הביטלס. אבל ככה הם בוודאי נשמעו כשהם הגיעו לשעות המאוחרות במועדון הריפרבאן בימי בואו-נקרע-את-התחת של 1961 ו-1962. הביטלס בטח תייגו את זה בראשם בתוך הקבוצה של הופעות עולמיות אחרונות. יש איכות טובה יותר בהקלטות הנרחבות שלהם מטוקיו, שהתחילו שבוע לאחר ההופעה הזו בגרמניה, אבל עם האיכות הטובה אתה מבחין בסטריליות של הסאונד שלהם. הביטלס היו רעם וברק, להקת שהריתם אנד בלוז פועם בלב ליבם. לכן היה זה רק ראוי שהם יעשו את הסוויץ הזה פעם אחת אחרונה בחזרה שלהם לגרמניה, בה הם נלחמו בעבר בשיניים. זוהי הגרסה הראשונה של הלהקה במלואה ל Yesterday. הם נשמעים כאילו הם ערים כבר יותר מדי זמן, אבל הם עדיין רוצים להרעיד את עולמכם. זיכרו: ריבולבר כבר הוקלט, ויצא חודש וחצי לאחר שג’ון לנון שר כאן Rock and Roll Music. אתם מאזינים לזה, ואתם חושבים לעצמכם שאם הוא היה צריך לבחור מקום לו ישבע נאמנות, יהיה זה כנראה לצידו של צ’אק בארי יותר מאשר לצד Tomorrow Never Knows. 3. Palais de Sports; Paris, France; June 20th, 1965 הפעם היחידה בה הביטלס ביצעו הדרן לאחר שהם התפרסמו, היה בהופעת הערב הפריזאית הזו. הופעת הביטלס מהשנה הקודמת לא היתה מוצלחת. ככה נשמע כיבוש מוצלח, אחרי נסיון כושל ראשון. זוהי גם פעם יחידה ששירת הקהל היא יתרון בפזמון של Can’t Buy Me Love. הסט ליסט הוא ערבוב מסחרר שמשלב בין החומרים הסתוויים של Beatles for Sale לקטעים מקפיצים מ-a Hard Day’s Night וסינגלים כמו I Feel Fine (שתמיד היה קשה להם לביצוע עם הפתיחה של הגיטרה והמקצב הלטיני), ושיר חדש – Ticket to Ride. מקרטני משוויץ ב Long Tall Sally, כמעט מדבר את המילים Everything’s all right. וזה נכון. 2. Apple Rooftop; London, England; January 30th, 1969 אל הגג! כשהם לא מצליחים לסיים את פרוייקט Get Back ומרגישים כאסירים באולפן, הביטלס מבצעים פעולה הפוכה לזו שעשו בסרט A Hard Day’a Night. אז הם ירדו בריצה במדרגות החירום אל החופש, הפעם הם עולים למעלה. חד פעמי, ללא קהל משלם, רק עובדי משרדים שמוציאים את ראשיהם מהחלון ולא מאמינים למה שהם רואים. הם מבצעים את Get Back שלוש פעמים. הגיטרה של לנון חזקה מאוד, כיון שהוא הגיטריסט המוביל, והשוטרים מופיעים. זו הפעם היחידה שאנחנו יכולים לשמוע את הביטלס, בהקשר של הופעה חיה, כשכל נגן הוא מהטובים בעולם על הכלי שלו. אתם יכולים לאהוב את צליל הגיטרה של ג’ורג’ הריסון בסביבת שנת 1965, אבל רק בשנים 68-69 הוא הגיע לרמה של ג’ף בק/אריק קלפטון/מיק טיילור. One After 909 מציג את אחד מסולואי הגיטרה הטובים שתשמעו מנגן כלשהו. הרוח של להבריז מבית הספר, של השתעשעות, של חיבור עם החברים שלך, משפיע על כל תו, על כל בדיחה מלגלגת בין השירים. לפני שמקרטני פגש את לנון ב-6 ביולי, 1957, הוא ראה אותו לראשונה מרחוק, יושב על מיטה, שר שיר ומשנה את המילים כדי לעקוץ את דודתו מימי, ועכשיו הצמד מקנטר את המשטרה שבאה לעצור את הכיף הרועש שלהם, למרות שנראה כי הם היו מעדיפים להצטרף, אם יכלו. 1. Karlaplansstudion; Stockholm, Sweden; October 24th, 1963 שמועות עקשניות נהגו לספר שבשנות ה-70 ג’ון לנון היה חורש את חנויות התקליטים של גריניץ’ וילג’ בחיפוש אחר הקלטה של הסט הזה משבדיה. אם תרצוו לטעון שהיא טובה יותר מההקלטה של דילן במנצ’סטר פרי טרייד הול או מ-The Who Live at Leeds, ראוי שהטענה שלכם לפחות תישמע. זה ראשוני. זה מעודן ומתוחכם. זה הרוקנרול החזק ביותר שמישהו הקליט עד לנקודה הזו. ההופעה שודרה בתחנת הרדיו הארצית של שבדיה, אז איכות הסאונד היא נהדרת, עם סאונד עבה של דיסטורשן שהגיע מהאמפליפיירים של הגיטרות. זו היתה ההופעה הראשונה שהם נתנו מחוץ לאנגליה לאחר שהגיעו לתהילה. הם צורחים בתחילת Money, מנסים להכריח את לנון להעלות דרגה באינטנסיביות של קולו. הוא מגיע לשם. הם מהודקים ומדויקים בקאבר שהם מבצעים לשירם של סמוקי רובינסון והמירקלס You Really Got a Hold on Me ו-Twist and Shout, שמסיים את ההופעה, דוחף הצידה את גרסת האולפן המפורסמת. זוהי להקה שמגלה עד כמה עוצמתית היא יכולה להיות, אפילו אחרי שהם ידעו שהם עוצמתיים. אבל זה כאילו שהם החלו להבין שהם אפילו יותר טובים ממה שהם חשבו שהם, וזה לא שהם סבלו מחוסר ביטחון. זה חתיכת סאונד מדהים. עד כאן הסקירה של ה”רולינג סטון”. מה אתם חושבים על הביטלס כלהקת הופעות? נשמח לשמוע את דעתכם. #הופעותחיות #רולינגסטון

בוקר טוב. היום נחזור עם הפינה האהובה עלינו “הפוסט האורח” שקצת נדחקה הצידה בזמן האחרון. בפינה הזו אנחנו יורדים מהבמה ונותנים לחברים אחרים לכתוב על כל נושא שחשקה נפשם שקשור בביטלס. היום אנחנו שמחים ונרגשים לארח את חבר העמוד שלנו הביטלמניק והידען רון ינאי Ron Yanai. רון הוא רב פעלים. הוא שימש בעברו כעורך תרבות במעריב באינטרנט וכיום הוא עוסק בכתיבת תוכן, כתיבה, הלחנה, הפקה ולימוד של מוסיקה. “אני מעריץ ביטלס מגיל 5 משנת 1972. ראיתי את צוללת צהובה בקולנוע ברחוב בטיילת הירקון, מאז זה חזק ב DNA שלי. בסרט צפיתי יחד עם השכן שלי מגיל 0, ירדן אוריאל שמבוגר ממני ב 3 שנים”. רון כתב עבורנו פוסט פשוט נפלא שעוסק בשון לנון בכלל ובאלבומו האחרון South of Reality כחלק מההרכב עם השם הנהדר The Claypool Lennon Delirium בפרט. באותה הזדמנות לא נשכח לאחל מזל טוב ללנון ג’וניור אחר, ג’וליאן, שחוגג היום את יום הולדת ה 56. אז הנה לכם “שובו של בנו של הביטלס” מאת רון ינאי. ב-22 בפברואר יצא התקליט South of Reality של ה Claypool Lennon Delirium, הרכב הפוסט-ביטלס האולטימטיבי עד כה בעיני, שמסב לי עונג עמוק כבר חודשיים, ושלמדתי לכנות בחיבה רבה “מועדון הילדים המחוננים של סרג’ט קלייפול”, או סתם ביטלס גרסה 2.0. מילים נחרצות. אני יודע. מילים שדורשות הסבר כשהן נכתבות כאן בהיכל התהילה לאל בעל ארבע הראשים. הנה, על אף שהתקליט צובר בחודשיים האחרונים אהדת קאלט רצינית (צריך רק לראות את תגובות קהל הפסיכדליה-פרוג אליהם במחוזות היוטיוב), עדיין רבים מבני עדות הביטלמניה נוטים לצנוף בבוז רק למשמע השם שון לנון. אני מבין. אבל הרשו לי להציע זווית אחרת, פתוחה יותר. אני לא הולך לדבר פה על קלייפול. כל מילה מיותרת בין אם אתם מכירים או לא… מה שכן, וזה כבסיסט, ואם אתם לא, תעברו לפסקה הבאה…  הולי פאק! האיש מלודי ברמות שלא מחווירות על ליד מקארטני. כלומר, גם הוא יודה שהוא משתחווה לסר פול, (לצד ג’ון אנטוויסל וגדי לי – אבותיו המוזיקליים), אבל הולי פאק (פעם שנייה) הוא תלמיד טוב וייחודי מאוד. אמ;לק – עונג צרוף לכל חובבי ונגני גיטרת הבס באשר הם. אז לנון. הפרסונה הציבורית של שון לנון צנועה להפליא כפי שהיא מתגלה בראיונות. במובן הזה הוא ההיפך, או המשלים של אבא. בעוד שאבא היה התגלמות הכריזמה האישית, לנון הבן עוטה אישיות פסיבית. “אני אוהב איך שכשאתה מדבר על פרימוס והעולם שלי,” אומר קלייפול ללנון בראיון. “מפציע אצלך סוג של מבטא דרומי מרושל”. “אני יודע שאני עושה את זה, וזה משונה” עונה לנון. “אני חלול מבפנים. אין לי אישיות אמיתית, הכל שם רדוף שדים”. באותו הרגע עלה בדעתי ששון לנון, כעת בשנות ה 40 לחייו, הגיע למקום הזה של “אין אגו” אליו שאף אביו להגיע. מעין ההתגשמות רעיונית, או לפחות המשך רצף. הזוית הזאת הובילה אותי לסגירה של כמה פינות מעניינות. הנה הראיון המוזכר. הוא טוב מאוד להיכרות עם הקלייפול לנון דליריום והתקליט הזה בפרט. זה מתחיל ב-14:27. סקירה היסטורית: ג’. לנון נרצח ב 80. שון גדל בדקוטה עם אמא יוקו וסובביה, שעושה מה שמסתבר מהראיון למעלה, ג’אמים בייתים כל שבוע שכוללים אנשים כמו קלייפול. (תחשבו על זה רגע…) הוא גם לומד במוסדות יוקרה אצל מיטב המורים במנהטן ותכלס בניינטיז הוא סטלן שאוהב מוזיקה כמו פרימוס וגראנג’ לו-פי ואלטרנטיב ומצד שני חש גם חיבה עמוקה להרמוניות של…הביץ’ בויז. “זה מאוד מתגמל אם אתה מרשה לעצמך להיכנס לזה.” הוא אומר על יצירת המופת הזאת שהשפיעה עליו עמוקות: https://www.youtube.com/watch?v=qXoG3FrQNpM (The Beach Boys “‘Til I Die”). בכל אופן, פרקטית, שון לנון מאז ומעולם מנגן עם מי שהוא רוצה מתי שהוא רוצה בניו יורק. לאחר התנסות בגראנג’ ואדג’ ניו-יורקי הוא מתחבב מאוד בניינטיז על הביסטי בויז שמוציאים לו בליייבל שהם קשורים אליו , ובסופו של דבר בשיווק של “קאפיטול רקורדס” כשהוא בן 23, את הדבר הזה: (Home- Sean Lennon) השיר הזה, והוידאו הפסיכי של ספייק ג’ונז גרמו לי בהחלט לזקוף גבה ב-98. ידה ידה ידה. כשלנון חובר לקלייפול איפשהו באזור 2015, יש קליק מיידי. קליייפול אסרטיבי, קצבי, מעשי ומניע דברים. לנון מתנהל על המנוע הזה בנוחות רבה ומשתחרר לביטחון עצמי שהוא מודה שעוכב עד כה בגלל ההיסוס מההשוואה לאבא “שהיה נודע בזה שהוא די טוב בדברים האלה” הוא אומר. קלייפול עוזר לו, כמו שאמרה מירי, “טו קאט דה בולשיט” ולאמץ כבר את הביטלסיות עד הסוף. התוצאה היא זה: The Claypool Lennon DeliriumTomorrow Never Knows (06/18/2016) ללנון יש מנעד מוזיקלי ואינטלקטואלי שמתבסס על ידע עשיר (המילים שלו נוגעות במדע, מיסטיקה, סיפורים אמיתיים על מדעני טילים חובבי שטניזם שהתפוצצו בשירות המוסד הישראלי, לצד שירים אישיים על ההתנסות שלו עם מייקל ג’קסון בגיל 6, למשל) וחוש טעם משובח במיוחד. הוא לקח כאן את תפקיד האחראי על אגף המלודיה וההרמוניה, והוא מוצלח בזה מאוד וסופר-קליט. מתחת להכל, את רוב השירים ב-South of Reality אפשר, מומלץ וכיף לנגן גם על גיטרה של 100 שקל. ההרמוניות בו והדיאלוג עם ההומור של קלייפול הם זהב טהור. התקליט הזה, השני של הצמד (שמעיד שההרכב הוא העיסוק המרכזי של שניהם כרגע) מספיק חזק בשביל לדבר בעד עצמו. רוב האנשים ששמעו את זה בחברתי בלי לדעת מה זה זקפו ראש באזור ה-05:00 כדי לציין ש”זה ממש טוב זה. מה זה?”, וזה רק מטפס משם. (South of reality full album) כל התקליט ביוטיוב. אם תתנו לעצמכם להיכנס אליו הוא מתגמל מאוד מאוד מאוד. זו רוח הביטלס בהתגלמותה, רק פלוס כל ההיסטוריה המוזיקלית שלה: זה נשמע כמו קרימזון, פינק פלויד, ראש, וכמובן ביטלס ופרימוס. זה תופר לכל הסל התרבותי הספציפי הזה מעיל נעים ויפה לאללה. בסופו של דבר קארמה טובה מפזרת קארמה טובה, והתקליט הזה, בדיוק כמו כל התקליטים של הביטלס, הוא דבר טוב. פיס אנד לאב. המון תודה רון. פוסט שהוא פשוט תענוג של ידע והעשרה. לא יודעים מה אתכם אבל אנחנו רצים להקשיב לאלבום החדש של שון והחבורה. #TheClaypoolLennonDelirium #יוקואונו #שוןלנון

שיר ערש לג’וליאן בשם הכי פשוט וקולע Good Night, כתב מיסטר ג’ון לנון באדיבות השמורה לבחורים קשוחים מליברפול ונתן אותו לרינגו לביצוע כדי לשמור על אותו פאסון קשוח. שיר הערש הזה מכיל בו אלמנטים שמזכירים מעט את עולם הפנטזיה והאגדות, מין משהו שלקוח מסרט דיסני ישן בו קולות הרקע כאילו ומושרים על ידי פיות. ניצנים לשיר הזה מתגלים כבר באלבום הראשון של הביטלס, בשיר Do You Want To Know A Secret, שם כתב לנון שיר רק שהפעם בהשראה ישירה מסרט של דיסני. “אימא שלי הייתה קומיקאית טובה וזמרת. היא נהגה לשיר את השיר הקטן הזה כשהייתי בן שנה או שנתיים, אז היא עדיין גרה יחד איתי. המנגינה הייתה מסרט של דיסני: (לנון שר) ‘אתה רוצה לדעת סוד? מבטיח לא לספר? אתה עומד ליד באר משאלות’. זה נשאר לי בראש, כתבתי את השיר ונתתי לג’ורג’ לשיר אותו. חשבתי שזה יהיה טוב בשבילו, כי היו שם רק 3 תווים והוא לא היה הזמר הכי טוב בעולם”. הסרט עליו מדבר לנון הוא “שלגייה ושבעת הגמדים” מ 1937 שהיה חדש יחסית עת פיזמה לה ג’וליה אמו של ג’ון את השיר שנקרא I’m Wishing. בתחילתו אומרת שלגיה ליונים על גדות הבאר, “רוצים לדעת סוד? מבטיחים לא לגלות?” ואז פוצחת בשיר. מה שמדהים אותי הוא שלנון כתב את השיר היפה שלו רק על בסיס 2 המשפטים שמהווים רק את ההקדמה לשיר. הנה הקטע מהסרט: את השיר כותב ג’ון אי שם ברבעון האחרון של 1962, כשהתגורר יחד עם סינתיה אותה נשא לאישה ב 23 באוגוסט. השניים התגוררו בדירתו של בריאן אפשטיין ברחוב פוקנר 36 שבליברפול ששימשה למפגשיו הסודיים של בריאן – שם גם נכתב השיר. עבור הבתים שכותב ג’ון לשיר שלו, הוא השאיל את המנגינה היורדת מהבתים של שיר שמבצעת להקת הדוואופ האמריקאית The Stereos שנקרא I Really Love You (למקרטני יש שיר באותו השם באלבום Flaming Pie אבל לא נראה שיש קשר כלשהו בניהם). מקרטני שכבר כתב קטע יורד שכזה עבור האדפטציה של הלהקה ל Till There Was You שכה אהב, לא מתקשה לעזור במשימה גם הפעם. התשובה האם נכתב השיר במיוחד עבור ג’ורג’ לא חד משמעית. תלוי את מי שואלים. לנון הבהיר: “זה לא היה עבורו [ג’ורג’], אבל ברגע שכתבתי את זה חשבתי,’ הוא יכול לעשות את זה’ “. אם שואלים את מקרטני שבספרו האוטוביוגרפי Many years from now סיפר שהוא תרם 50 אחוז לכתיבתו, הוא התעקש שג’ורג’ היה מטרת כתיבת השיר. אתם מבינים שזה לא ממש משנה. ג’ורג’ הריסון והחבורה בהמבורג, דצמבר 1962 בסוף 1962, הביטלס בסיבוב האחרון שלהם בהמבורג ושם מוצא לנון זמן להקליט גרסת דמו של השיר ככל הנראה עבור אמן אחר שניהל בריאן אפשטיין – בילי ג’יי קרמר יחד עם להקת ליווי שלו הדקוטות שהתעניין בהקלטת גרסה משלו. את הדמו מטעמים אקוסטיים, הוא מקליט בשירותים של המועדון. במהלך יום ההקלטות המרתוני שעורכים הביטלס באולפני EMI ב 11 בפברואר 1963, ובו מוקלט החלק הארי של אלבום הבכורה שלהם, מוקלט גם השיר הזה. 6 טייקים נדרשו על מנת להנציח את השיר על סליל ההקלטה. צריך לזכור שהלהקה מנגנת כמו שהיא ניגנה בלייב כך שהקול המוביל של ג’ורג’ מושר במהלך כל ניסיונות הללו יחד עם נגינת הלהקה. עוד 2 ניסיונות נדרשו על מנת להקליט את קולות הרקע של ג’ון ופול. תוספת אחת קטנה הוצעה על ידי ג’ורג’ מרטין ובמהלך הברידג’ של השיר בקטע בו שר ג’ורג’: “אני יודע סוד במשך שבוע או שבועיים, אף אחד לא יודע מהו, רק שנינו“, מכה רינגו ב 2 מקלות התיפוף האחד בשני כדי להוסיף עוד נפח אקזוטי. הנה קצת קולות מהאולפן: חודש וקצת לאחר שהקליטו הביטלס את השיר, מקליט בילי ג’יי קרמר עם להקתו, גרסה משלו היוצאת כסינגל ב 26 באפריל 1963 (56 שנים ויומיים מהיום) כחודש לאחר שהשתחרר אלבום הבכורה של הביטלס. להפתעת כולם הסינגל של בילי ג’יי קרמר והדקוטות הגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים בבריטניה וכבר הציב רף גבוה עבור ג’ורג’ המסכן שלנו שגם כך לא היה מרוצה וזאת בלשון המעטה מהתוצאה הסופית של קולו שאכן היה מעט בוסרי. לעניות דעתי כי בטח מישהו שואל אותי, הבוסריות הזו היא היופי בשיר הזה במיוחד לאור כך שאנחנו יודעים כיצד תתפתח שירתו וכתיבתו בעתיד. הנה גרסתם של קרמר והדקוטות לשיר: סינגל הבכורה הזה של קרמר והדקוטות הופק גם כן על ידי ג’ורג’ מרטין ובבי סייד מופיע עוד שיר של לנון ומקרטני בשם I’ll Be on my Way אותו כתבו בסגנון באדי הולי ולא חשבו אפילו להכניס לרפרטואר שלהם. למרות זאת הם מקליטים לו גרסה יפה ב 24 ביוני 1963 עבור תכנית הרדיו של ה BBC, שנקראה Side By Side וראתה אור רשמית באלבום הנהדר Live at the BBC שיצא ב 1994. הנה גרסתם של הביטלס: וגרסתם של בילי ג’יי קרמר והדקוטות לנון ומקרטני עוד ימשיכו ויתרמו שירים לסינגלים העתידים של בילי ג’יי קרמר. בילי ג’יי קרמר והדקוטות הביטלס עם בילי ג’יי קרמר ב 1963 נוצר מצב אבסורדי בשלב זה. השיר שמתחבא איפשהו לקראת סופו של האלבום של הביטלס מתקבל בדעת הקהל כשיר של בילי ג’יי קרמר והדקוטות. זה כנראה לא ממש הפריע ללנון ומקרטני שלא ממש חיבבו את השיר. קצת אל תוך 1963 והביטלס מתחילים לבצע את השיר עבור תכניות הרדיו של ה BBC. הנה דוגמא מתוך תכנית הרדיו Saturday Club בהנחיית בריאן מת’יו שהוקלטה ב 21 במאי ובה מזמין מת’יו את ג’ורג’ לשאת את ההקדמה. שימו לב לביצוע המהיר והאנרגטי ולתופים ההולמים (הפעם ללא הקשת המקלות בברידג’ מכיוון שלרינגו יש רק 2 ידיים). ב 1964 מצבו של השיר במחנה הביטלס משתנה כשחברת Vee-Jay מחליטה להוציא את השיר כסינגל בארה”ב ב 23 במרץ 1963 וזאת לאחר ביקור הביטלס לראשונה שם. למה אתם שואלים? כסף זו התשובה. אירוניה לא מזיקה לאף סיפור, והסינגל הזה של הביטלס הגיע רק למקום השני. הסינגל ל Do You Want To Know a Secret גם לנו מגיעה מעט נחת, כי תמיד זה כיף לראות איך השירים של הביטלס משתלבים עם הדור הבא וכדי לסגור את הפוסט נראה קטע מתוך סדרת הנוער הישראלית המוסיקלית OBoy בה סיפקו בין היתר אליאנה תדהר, לי בירן ודניאל גד ביצוע קולי יפה לשיר. #גורגמרטין #ביליגיקרמרוהדקוטות #גוןלנון #גורגהריסון #המבורג #בריאןמתיו #liveattheBBC #goodnight #ביביסי

ריבונו של עולם, הרבה אומנים יהודים בראת בעולמך. אני יודע, אני יודע, זו לא בושה כל כך גדולה להיות אמן גוי. אבל ביננו, זה גם לא כבוד כל כך גדול. אז מה היה נורא אם במקום כל הצרות הגדולות האלו, היה לנו גם אוצר כזה קטן? אה? לו הביטלס היו יהודים… אח. למה הביטלס לא היו יהודים. אפילו לא צריך שג’ון או פול יהיו יהודים, היינו מסתפקים גם ברינגו. אבל לא. הם קיבלו את הביטלס ואנחנו את ניל סדקה. וככה, פרובנציאלים שכמונו, נידונו להתהלך כשבור יהודי פעור לנו בלב. לא עוד. היום אנו מביאים לכם תרגום כתבה מאת לוני אוסטרו שהתפרסמה באתר היהודי אמריקאי The Jewish Star לפני חמש שנים, עת מלאו 50 לפלישת הביטלס לארה”ב. בכתבה מציג אוסטרו את כל הקשרים היהודים שהוא מצא. אם הוא היה מעריץ ביטלס מושבע, הוא בטח היה מוצא עוד קישורים יהודיים לאורך הדרך (וגם מדייק יותר בפרטים), אך כמעריץ היהדות הוא מציג בפנינו רק את המפורסמים שביהודי הביטלס. ועדיין, זה נחמד ולכן זה כאן. בהמשך היום ומחר ירדו עלינו עצבות וזכרון רע, אז קחו לכם את הדקות הקרובות לחשוב על דברים טובים שקשורים ליהודים, גם אם הם מוצגים בצורה מגוחכת קמעה. לפני 55 שנים, ב-7 בפברואר 1964, ארבעה בחורים כריזמטיים וארוכי שיער מליברפול נחתו בשדה התעופה שנקרא זמן קצר לפני כן JFK. חיכו להם בטרמינל הנחיתות פאן אם 5000 מעריצים צרחניים (ברובן נשים צעירות). שני ערבים לאחר מכן, הם ערכו את הופעת הבכורה הטלוויזיונית שלהם באמריקה בתוכנית של אד סאליבן. יותר מ-73 מליון בני אדם ישבו מול ההופעה הזו כדי לחוות את תחילת המהפכה התרבותית ורומן מוסיקלי שכעת כבר נמשך יותר מחצי מאה. ג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו. הביטלס. ככל הנראה הבדרנים המפורסמים ביותר בהיסטוריה של התרבות הפופולרית. ובמיוחד, קבוצה של ארבעה מוזיקאים מוכשרים בצורה יוצאת דופן, שהצליחו להתעלות מעל הציפיות הגבוהות מאוד שנבעו מהפרסום שלהם. המספרים הם באמת מהממים. 20 שירי ביטלס הגיעו לצמרת המצעד של הסינגלים בארצות הברית. 19 מהאלבומים שהוציאו הגיעו למקום ה-1. הם מוכרי התקליטים הגדולים ביותר בכל הזמנים בהפרש ניכר, עם יותר מ-600 מליון אלבומים שנמכרו ברחבי העולם. לא, הביטלס לא היו יהודים. אנחנו יכולים להתהדר בסטיבן שפילברג, ברברה סטרייסנד, אלברט איינשטיין, בוב דילן וסנדי קופס. אבל ארבעת המופלאים? לרינגו סטאר היה אבא חורג יהודי (הארי גרייבס). על אמו, אלזי גליב סטארקי, הסתובבה בעבר שמועה שהיא בת לשושלת יהודית, אבל שום דבר ודאי לא הוכח. זה הכי קרוב שהגענו ל”ביטל יהודי”. אבל בכל הנוגע לשחקני המשנה שלהם… ובכן, בואו רק נאמר שאלמלא קבוצת אנשי עסקים, יחצ”נים, עורכי דין, בעלי חזון ושלושה נישואים, כמעט ודאי להניח שהביטלס לא היו זכורים כפאנומן הנצחי כפי שהם זכורים היום. בריאן אפשטיין נולד בליברפול, אנגליה, ביום כיפור 1934, בן למלכה והארי אפשטיין. הוא גדל בבית אורתודוקסי דובר אידיש. בנובמבר 1961, אפשטיין “גילה” את הביטלס במועדון הקאברן המפורסם בליברפול. הם היו בוסריים, אך אפשטיין זיהה את הפוטנציאל העצום שיש בהם. חודשיים לאחר מכן, הוא הפך לאמרגן של הלהקה. הוא עודד אותם לשנות את מראה הבמה שלהם ממעיל עור וג’ינס כחול לחליפות ועניבות. תוך זמן קצר, הוא השיג ללהקה את חוזה ההקלטות הראשון שלה, ומאז ניהל את הקריירה שלהם לתהילה חסרת תקדים, עד למותו בטרם עת בגיל 32, באוגוסט 1967. חברת ניהול המוסיקה של אפשטיין, NEMS, כללה כמעט אך ורק אנשי עסקים יהודיים. דייויד ג’ייקוב היה עורך הדין הראשי של אפשטיין. הוא היה גם האיש שהיה אחראי למשא ומתן של העסקאות ששמו את הביטלס על מרצ’נדייס שנעו החל בחולצות טי-שירטס ובובות, ועד מסטיקים וקצף אמבטיה. האופן חסר התקדים בו הביטלס הופיעו על מרצ’נדייס איפשר להם לשלוט ביותר מרק מוסיקה והערצה מסורתית. החשיפה לבדה מאינספור המוצרים שקיבלו את הרשיון לשימוש בביטלס, היתה בעלת משקל גדול יותר אף ממליוני הדולרים שהוכנסו מהמכירות העולמיות. בריאן אפשטיין והבחורים שני אנשי רדיו ניו יורקים היו בעלי חשיבות רבה בהעצמת הפופולריות של הביטלס בתחילת הדרך. מורי דה קיי (Murray The K) ובן הדוד ברוסי (Bruce Morrow). שניהם היו בחזית ובמרכז כשהלהקה הגיע לניו יורק ב1964. מורי החל את הקריירה שלו בקטסקילס, שם אירגן מופעי קומדיה ברחבי חגורת הבורשט (כינוי לאזור באפסטייט ניו יורק, מדינת ניו יורק’ שמצפון לעיר ניו יורק, הכולל בדרך כלל את אתרי הנופש בהרי קטסקיל, ובמחוזות סליבן ואלסטר, שהיו מאוד אהודים בקרב יהודי ניו יורק. באתרי הנופש באזור יכלו הנופשים ליהנות מבידור ביידיש ומופעי “מוזיקה יהודית”.) עד שהגיעו הביטלס לניו יורק, מורי דה קיי היה שדרן הרדיו האהוב ביותר בניו יורק. הוא מצא דרך להתפלח לתוך מלון פלאזה לאחר הגעת הביטלס למלון, והשיג את הראיון האישי הראשון עם הלהקה באמריקה. זו היתה תחילתה של מערכת יחסים ממנה שני הצדדים הרוויחו ואשר בעקבותיה הכריז על עצמו מורי כ”ביטל החמישי”. עם מורי דה קיי בן הדוד ברוסי, הוא אולי השדרן האגדי ביותר בתולדות הרדיו הניו יורקי. בשנת 1964 ברוס היה הכוכב של תחנת הרדיו WABC, לה הוא קרא בשיא הביטלמניה WABeatlesC. “הדודן” זכה לראיין את ארבעת המופלאים במלון וורוויק בניו יורק ב-1965 ולאחר מכן היה מי שהציג אותם על במת איצטדיון שיאה, לפני ההופעה ההיסטורית שלהם באותו הקיץ. לאורך השנים הוא הפך מומחה הרדיו הגדול ביותר על הביטלס. בן הדוד ברוסי לפני 1965, אף הופעה מוסיקלית לא התקיימה באיצטדיון ספורט. אבל האמרגן הניו יורקי סיד ברנסטיין רתם את הפופולריות העצומה של הביטלס לארגון ההופעה ההיסטורית באיצטדיון שיאה. ברנסטיין, שנולד להורים אורתודוקסים דוברי יידיש בהרלם, למד לראשונה על הביטלס כשקרא עליהם בעיתון בריטי מיובא, הרבה לפני שהיו ידועים באמריקה. בהתחלה הוא הזמין אותם לנגן בקרנגי הול ב-1964. ההצלחה האדירה הביאה אותו למלא 55 אלף מושבים במעריצי ביטלס צורחים בביתם של המטס הניו יורקים. ברנסטיין נפטר באוגוסט 2013, בגיל 95. סיד ברנסטיין רבים מתצלומי הפרסום האייקוניים ביותר של הביטלס צולמו על ידי הצלם היהודי סלובקי דזו הופמן. הופמן, שפגש לראשונה את הלהקה בליברפול ב-1962, היה גם הראשון שצילם חומרי פילם בצבע של ארבעתם. הוא נשאר כ”צלם הרשמי” שלהם עד 1967. דזו הופמן והביטלס ריצ’רד לסטר היה הבמאי בעל החזון שקיבל את המשימה לביים את סרט הקולנוע הראשון של הביטלס, “לילה של יום מפרך”. לסטר, שנולד להורים יהודים מסורתיים בפילדלפיה, המשיך וביים גם את סרטם השני, “הצילו”. המפיקים של הסרטים האייקונים האלה היו וולטר שנסון ובאד אורנסטיין, שניהם יהודים. שני הסרטים היו שוברי קופות גדולים. המבקר רוג’ר איברט קרא ל”לילה של יום מפרך”: “אחד מאבני הדרך מלאי החיים ביותר של הקולנוע” ריצ’רד לסטר על הסט של “לילה של יום מפרך” ב-1967 פגש פול מקרטני את הצלמת האמריקאית לינדה איסטמן במסיבה בלונדון. הבסיסט של הביטלס נפל שדוד לרגלי היפייפיה זהובת השיער. הם התחתנו בשנת 1969 והתפרסמו בנאמנות הזוגית שלהם עד למותה בטרם עת של לינדה מסרטן השד ב-1998. איסטמן גדלה בסקרסדייל, ניו יורק. הוריה היו לי איסטמן (עורך דין בולט בתחום הבידור) ולואיז לינדנר איסטמן, שהיתה ביתו של מקס לינדנר, פילנתרופ יהודי גדול מקליבלנד, אוהיו. למרות שהם לא שומרי מצוות, שלושת הילדים של לינדה מקרטני מפול (מארי, סטלה וג’יימס) נחשבים ליהודים, כמו גם ביתה מנישואיה הראשונים, הת’ר. דיוקן עצמי של לינדה איסטמן, 1965 אביה של לינדה, לי איסטמן, ייצג את פול מקרטני בעסקיו לאחר מותו של בריאן אפשטיין. מאוחר יותר הוא התייצב מול רואה החשבון אלן קליין, במחלוקת ארוכה על הסוגיה מי יהיה המנהל החדש של הביטלס. ג’ון לנון שנא את העובדה שחמו של מקרטני יהיה זה שיבצע החלטות עסקיות עבור הלהקה. הוא, ג’ורג’ הריסון ורינגו סטאר בחרו בקליין (בנו של קצב יהודי מניוארק, ניו ג’רסי, שאצלו היה רק בשר כשר) כדי לנהל את ענייני הלהקה. זו היתה החלטה שהם יתחרטו עליה בהמשך, כשכהונתו גרמה בסופו של דבר לסדרה של תביעות שהובילו לפירוקה המשפטי של הלהקה ב-1970. פול, לי איסטמן ובנו ג’ון איסטמן ג’ון, יוקו ואלן קליין באוקטובר 2011, פול מקרטני התחתן עם אשתו השלישית, ננסי שבל. החתונה התקיימה בלונדון, יום לאחר שהזוג נצפה בתפילת יום כיפור בבית הכנסת היהודי הליברלי בסט. ג’ונס ווד. שבל גדלה באדיסון, ניו ג’רזי, על ידי הורים יהודים בשם מיירון וארלן שבל. הם היו בעלי חברת משאיות. נישואיה הראשונים של שבל היו לעורך הדין והמועמד הפוליטי ברוס בלייקמן, גם הוא יהודי. פול וננסי באשר לביטל עם הפוטנציאל היהודי המרוחק, רינגו סטאר – הוא פגש באישתו השנייה ברברה באך (שנולדה בשם ברברה גולדבאך בג’קסון הייטס) על הסט של סרטם המשותף “איש המערות” ב-1980. נערת ג’יימס בונד בעברה נשואה למתופף הביטלס מאז 1981. רינגו וברברה הו, ובאחד ההקשרים היותר הומוריסטים בקשרי הביטלס היהודים, ישנו הקשר העסקי בין סטאר והיחצ”ן של ההופעות שלו בין 1989 ל2003, דייויד פישוף. במאמר שהתפרסם בג’ואיש טלגרף ב-2010, פישוף נזכר איך בכל יום שישי אחר הצהריים רינגו היה מתקשר אליו לפני שקיעת השמש כדי לאחל לו שבת שלום – Good Shabbat. אפילו אם הוא לא אחד מאיתנו, רינגו בבירור למד את המונחים וגדל להיות מנצ’ אמיתי. רינגו ודייויד פישוף כשהם מבורכים בכישרון שניתן מאלוהים, הביטלס הצליחו להישאר רלוונטים למעלה מחצי מאה לאחר שנגעו באדמת ניו יורק. זו היתה ריצה מדהימה. אפילו עם מותם בטרם עת של שניים מחברי הלהקה, המוסיקה של הביטלס ממשיכה להוות השראה לדורות חדשים. אולם, אלמלא קבוצה של שחקני משנה יהודים וכשרוניים באופן יוצא דופן, אתה שואל את עצמך אם הם היו בכלל מגיעים לאמריקה אז, ב-1964, או אם היו מסוגלים לכבוש אותה. זהו. זו היתה התרומה שלנו למשחק “6 דרגות קירבה למהר”ל”. מקווים שנהנתם. #בריאןאפשטיין