top of page

פוסט אורח: רון ינאי – “שובו של בנו של הביטלס”

עודכן: 31 באוק׳ 2022

בוקר טוב. היום נחזור עם הפינה האהובה עלינו “הפוסט האורח” שקצת נדחקה הצידה בזמן האחרון. בפינה הזו אנחנו יורדים מהבמה ונותנים לחברים אחרים לכתוב על כל נושא שחשקה נפשם שקשור בביטלס.

היום אנחנו שמחים ונרגשים לארח את חבר העמוד שלנו הביטלמניק והידען רון ינאי Ron Yanai.

רון הוא רב פעלים. הוא שימש בעברו כעורך תרבות במעריב באינטרנט וכיום הוא עוסק בכתיבת תוכן, כתיבה, הלחנה, הפקה ולימוד של מוסיקה.

“אני מעריץ ביטלס מגיל 5 משנת 1972. ראיתי את צוללת צהובה בקולנוע ברחוב בטיילת הירקון, מאז זה חזק ב DNA שלי. בסרט צפיתי יחד עם השכן שלי מגיל 0, ירדן אוריאל שמבוגר ממני ב 3 שנים”.

רון כתב עבורנו פוסט פשוט נפלא שעוסק בשון לנון בכלל ובאלבומו האחרון South of Reality כחלק מההרכב עם השם הנהדר The Claypool Lennon Delirium בפרט. באותה הזדמנות לא נשכח לאחל מזל טוב ללנון ג’וניור אחר, ג’וליאן, שחוגג היום את יום הולדת ה 56.

אז הנה לכם “שובו של בנו של הביטלס” מאת רון ינאי.

ב-22 בפברואר יצא התקליט South of Reality של ה Claypool Lennon Delirium, הרכב הפוסט-ביטלס האולטימטיבי עד כה בעיני, שמסב לי עונג עמוק כבר חודשיים, ושלמדתי לכנות בחיבה רבה “מועדון הילדים המחוננים של סרג’ט קלייפול”, או סתם ביטלס גרסה 2.0.

מילים נחרצות. אני יודע. מילים שדורשות הסבר כשהן נכתבות כאן בהיכל התהילה לאל בעל ארבע הראשים. הנה, על אף שהתקליט צובר בחודשיים האחרונים אהדת קאלט רצינית (צריך רק לראות את תגובות קהל הפסיכדליה-פרוג אליהם במחוזות היוטיוב), עדיין רבים מבני עדות הביטלמניה נוטים לצנוף בבוז רק למשמע השם שון לנון. אני מבין. אבל הרשו לי להציע זווית אחרת, פתוחה יותר. אני לא הולך לדבר פה על קלייפול. כל מילה מיותרת בין אם אתם מכירים או לא… מה שכן, וזה כבסיסט, ואם אתם לא, תעברו לפסקה הבאה…  הולי פאק! האיש מלודי ברמות שלא מחווירות על ליד מקארטני. כלומר, גם הוא יודה שהוא משתחווה לסר פול, (לצד ג’ון אנטוויסל וגדי לי – אבותיו המוזיקליים), אבל הולי פאק (פעם שנייה) הוא תלמיד טוב וייחודי מאוד. אמ;לק – עונג צרוף לכל חובבי ונגני גיטרת הבס באשר הם.

אז לנון.

הפרסונה הציבורית של שון לנון צנועה להפליא כפי שהיא מתגלה בראיונות. במובן הזה הוא ההיפך, או המשלים של אבא. בעוד שאבא היה התגלמות הכריזמה האישית, לנון הבן עוטה אישיות פסיבית.

“אני אוהב איך שכשאתה מדבר על פרימוס והעולם שלי,” אומר קלייפול ללנון בראיון. “מפציע אצלך סוג של מבטא דרומי מרושל”. “אני יודע שאני עושה את זה, וזה משונה” עונה לנון. “אני חלול מבפנים. אין לי אישיות אמיתית, הכל שם רדוף שדים”. באותו הרגע עלה בדעתי ששון לנון, כעת בשנות ה 40 לחייו, הגיע למקום הזה של “אין אגו” אליו שאף אביו להגיע. מעין ההתגשמות רעיונית, או לפחות המשך רצף. הזוית הזאת הובילה אותי לסגירה של כמה פינות מעניינות.

הנה הראיון המוזכר. הוא טוב מאוד להיכרות עם הקלייפול לנון דליריום והתקליט הזה בפרט. זה מתחיל ב-14:27.


סקירה היסטורית: ג’. לנון נרצח ב 80. שון גדל בדקוטה עם אמא יוקו וסובביה, שעושה מה שמסתבר מהראיון למעלה, ג’אמים בייתים כל שבוע שכוללים אנשים כמו קלייפול. (תחשבו על זה רגע…) הוא גם לומד במוסדות יוקרה אצל מיטב המורים במנהטן ותכלס בניינטיז הוא סטלן שאוהב מוזיקה כמו פרימוס וגראנג’ לו-פי ואלטרנטיב ומצד שני חש גם חיבה עמוקה להרמוניות של…הביץ’ בויז. “זה מאוד מתגמל אם אתה מרשה לעצמך להיכנס לזה.” הוא אומר על יצירת המופת הזאת שהשפיעה עליו עמוקות:

(The Beach Boys “‘Til I Die”).

בכל אופן, פרקטית, שון לנון מאז ומעולם מנגן עם מי שהוא רוצה מתי שהוא רוצה בניו יורק. לאחר התנסות בגראנג’ ואדג’ ניו-יורקי הוא מתחבב מאוד בניינטיז על הביסטי בויז שמוציאים לו בליייבל שהם קשורים אליו , ובסופו של דבר בשיווק של “קאפיטול רקורדס” כשהוא בן 23, את הדבר הזה:


(Home- Sean Lennon)

השיר הזה, והוידאו הפסיכי של ספייק ג’ונז גרמו לי בהחלט לזקוף גבה ב-98.

ידה ידה ידה. כשלנון חובר לקלייפול איפשהו באזור 2015, יש קליק מיידי. קליייפול אסרטיבי, קצבי, מעשי ומניע דברים. לנון מתנהל על המנוע הזה בנוחות רבה ומשתחרר לביטחון עצמי שהוא מודה שעוכב עד כה בגלל ההיסוס מההשוואה לאבא “שהיה נודע בזה שהוא די טוב בדברים האלה” הוא אומר. קלייפול עוזר לו, כמו שאמרה מירי, “טו קאט דה בולשיט” ולאמץ כבר את הביטלסיות עד הסוף. התוצאה היא זה:


The Claypool Lennon DeliriumTomorrow Never Knows (06/18/2016)

ללנון יש מנעד מוזיקלי ואינטלקטואלי שמתבסס על ידע עשיר (המילים שלו נוגעות במדע, מיסטיקה, סיפורים אמיתיים על מדעני טילים חובבי שטניזם שהתפוצצו בשירות המוסד הישראלי, לצד שירים אישיים על ההתנסות שלו עם מייקל ג’קסון בגיל 6, למשל) וחוש טעם משובח במיוחד. הוא לקח כאן את תפקיד האחראי על אגף המלודיה וההרמוניה, והוא מוצלח בזה מאוד וסופר-קליט. מתחת להכל, את רוב השירים ב-South of Reality אפשר, מומלץ וכיף לנגן גם על גיטרה של 100 שקל. ההרמוניות בו והדיאלוג עם ההומור של קלייפול הם זהב טהור. התקליט הזה, השני של הצמד (שמעיד שההרכב הוא העיסוק המרכזי של שניהם כרגע) מספיק חזק בשביל לדבר בעד עצמו. רוב האנשים ששמעו את זה בחברתי בלי לדעת מה זה זקפו ראש באזור ה-05:00 כדי לציין ש”זה ממש טוב זה. מה זה?”, וזה רק מטפס משם.


(South of reality full album)

כל התקליט ביוטיוב. אם תתנו לעצמכם להיכנס אליו הוא מתגמל מאוד מאוד מאוד. זו רוח הביטלס בהתגלמותה, רק פלוס כל ההיסטוריה המוזיקלית שלה: זה נשמע כמו קרימזון, פינק פלויד, ראש, וכמובן ביטלס ופרימוס. זה תופר לכל הסל התרבותי הספציפי הזה מעיל נעים ויפה לאללה. בסופו של דבר קארמה טובה מפזרת קארמה טובה, והתקליט הזה, בדיוק כמו כל התקליטים של הביטלס, הוא דבר טוב. פיס אנד לאב.

המון תודה רון. פוסט שהוא פשוט תענוג של ידע והעשרה. לא יודעים מה אתכם אבל אנחנו רצים להקשיב לאלבום החדש של שון והחבורה.

8 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page