בסוף שנות ה-90, כתב בן ארצי שיר בשם ‘אפס’. מצד שני הוא שיחרר לפני כשנתיים שיר בשם ‘הבן של מקרטני’. כמובן ש 2 הדברים אינם נכונים אבל בן ארצי הנהדר הראה שבשימוש נכון בכלי היפה הזה שנקרא מטאפורה, אפשר לתאר מצב נפשי בצורה ברורה ומיוחדת.
אם נקפוץ לשנת 64, נגלה שטאלנט צעיר בשם ג’ון לנון עושה שימוש דומה בהקטנה עצמית מטאפורית כשהוא כותב שיר בשם I’m a Loser על מנת לתאר סערה נפשית המתחוללת בו. על אותו משקל של דברי ההבהרה שכתב דרק טיילור (קצין העיתונות של הביטלס) על העטיפה הפנימית של האלבום Beatles for Sale: “הבחורים הצעירים עצמם אינם באמת למכירה” – כאילו לרמוז שאולי כך הם מרגישים, כך גם לנון שהקים להקה שנמצאת נכון לאותה תקופה בגג העולם, משגעת את הנוער ואת המצעדים ומוכרת תקליטים וכרטיסים בטירוף, לא יכול לקרוא לעצמו לוזר, לכן אפשר רק לחשוד שלנון מנסה לשדר מסר אחר. אולי על מצב נפשי פנימי שלא במיטבו או לומר בעצם שמה שאתם רואים זה לא מה שיש מתחת לפני השטח או בקיצור I’m not what I appear to be.
“למרות שאני צוחק ומתנהג כמו ליצן מתחת למסכה הזו אני מזעיף פנים”.
לנון כותב באותה תקופה את Baby’s in Black שמדבר אל ליבה של אסטריד, בת זוגתו של סטיוארט חברו הטוב וחבר לשעבר בביטלס המוקדמים שהלך לעולמו שנתיים קודם לכן. אם אחבר את 2 השירים יחדיו, בפרשנות לגמרי אישית שלי, אני מבין שרגשות האשמה שבים ותוקפים את לנון על מה שקרה לסטיוארט, לאו דווקא בגלל אותן שמועות על כך שקטטה בניהם היא שהביאה בסופו של דבר למותו – אין לכך הוכחות, אלא בגלל שסטיוארט לא שם איתו ברגעי ההצלחה המכוננים הללו. “אני לוזר, ואיבדתי מישהו קרוב אליי..”.
ג’ון עם סטיוארט
אם גם אצרף את No Reply המדוכדך ואת I Don’t Want to Spoil the Party, אפשר שנקבל מצידו של לנון סוג של אלבום זיכרון לסטיוארט שרק נכון שיעטרו אותו אותם שירי רוקנ’רול שהם ביצעו יחדיו על הבמות בהמבורג.
בראיון מאוחר יותר אומר לנון: “חלק ממני חושד שאני לוזר וחלק ממני חושב שאני אלוהים כל יכול” . השיר נחשב לראשון של לנון בו ההשפעה של המוסיקה של בוב דילן אותו הוא העריץ, החלה להראות אותותיה בבהירות וזאת עוד לפני המפגש הראשון האגדי בין הביטלס לדילן.
“במקום להקרין את עצמי למצב, ניסיתי להביע את מה שאני מרגיש לגבי עצמי. אני חושב שדילן הוא שעזר לי להבין את זה”.
מקרטני שפך אור על השפעות נוספות שהשפיעו על כתיבת השיר: “הקשבנו להרבה שירים בסגנון קאנטרי ווסטרן והם היו כולם על עצב, סטייל ‘איבדתי את המשאית שלי’, אז זה היה די מקובל לשיר ‘אני לוזר’. לא באמת חשבתי על זה אז, רק מאוחר יותר אתה חשבתי, ‘אלוהים, זה היה די אמיץ מצדו של ג’ון’. ‘אני לוזר’ היה פחות או יותר השיר של ג’ון, ייתכן וזרקתי לשם משהו”.
בשיחה בין לנון לידיד המשותף של יוקו ושלו ולאחר מכן לדובר של הזוג, הכתב אליוט מינץ, נזכר לנון במשהו שיכול היה להשפיע על שינוי הכיוון בכתיבה שלו באותה תקופה. הוא ייחס לכך מפגש שהיה לו עם העיתונאי והמנחה הבריטי קנת’ אלסופ, שראיין אותו על ספרו הראשון ב 23 במרץ 1964 עבור תכנית הטלוויזיה Tonight של ה BBC. בין לבין קיבל לנון עצות מאלסופ לגבי כתיבתו. כך סיפר אליוט מינץ: “אלסופ סיפר ללנון שהוא לא ממש ‘מאוהב’ בשירים של הביטלס מכיוון שכולם נוטים להיות בסגנון ‘היא אוהבת אותו’, ‘הוא אוהב אותה’, ‘הם אוהבים אותה’ ו’אני אוהב אותה’. הוא הציע לג’ון שינסה לכתוב משהו אוטוביוגרפי יותר, משהו שמבוסס על נסיון אישי ולא סתם על דימויים מופשטים”. הנה ראיון שניהל לנון עם מינץ בנובמבר 1973 על החוף במאליבו, כשנושא השיחה סובב סביב ימי הביטלס העליזים והסיכוי לאיחוד.
לנון כותב את השיר בסביבות יולי 1964. ההקלטות למה שיהיה האלבום הבא של הביטלס – Beatles for Sale, מתחילות ב 11 באוגוסט, וביום השני להקלטות שנערך ב 14 באוגוסט, הביטלס מקליטים את I’m a Loser.
הסשן הראשון עבור האלבום
הניסיון השני (טייק 2) להקליט את השיר הוא הראשון שמסתיים בשלמותו והוא דיי מעניין: השיר נזרק ישר לקצב מהיר כשכל הלהקה מנגנת ולא באותו אנסמבל קולי שאנחנו מורגלים אליו. שימו לב לתיפוף הכבד, המאסיבי והלא כל כך אופייני לתקופה של רינגו בפזמון ולכך שהמפוחית נעדרת כמו סולו הגיטרה של ג’ורג’. בסופו של הטייק ממשיכים ג’ון ופול לשיר את החלק הראשון של הפזמון עד שפול אומר: “ובכן הנה אימרה שחוקה עבורך…”. הרי לכם טייק 2:
בטייק הבא, טיק 3, הביטלס משנים כיוון ומתקרבים צעד לכיוון הגרסה הסופית של השיר. הפתיחה מואטת וגיטרה אקוסטית מצטרפת לשילוב הקולות הנהדר של ג’ון ופול, כמו כן מתווסף סולו הגיטרה סטייל קארל פרקינס של הריסון. עדיין ללא מפוחית. בסוף הטייק מנסה להסביר ג’ון למה זה לא עבד הפעם כשהוא אומר: It didn’t work out the same, because ואז נקטעת ההקלטה. הנה טייק 3.
בטייק 4 – עוד צעד קדימה. המפוחית כבר נשמעת בתחילת הטייק כשלנון עורך בה ניסוי כלים, אבל הטייק לא מגיע לסיומו ולכן אנו לא יודעים מתי ואיך הייתה כוונה להשתמש בה. טייק 5 נקטע בהתחלה כשג’ורג’ מרטין מנחה את לנון איך לשיר את appear to be כך שה P לא תזעזע את המיקרופון. בטייק 6 טועה לנון ושר בטעות פרוידיאנית I should have known I would lose in the end במקום I should have known she would win in the end. הפעם המפוחית כבר משתלבת בשיר.
הנה טייקים 4 עד 6:
טייק 7 נקטע גם הוא בתחילה על ידי עוד הנחיות של ג’ורג’ מרטין:
טייק 8 הוא הטייק האחרון בו הכל ליטרלי מנגן כמו שצריך. תוספות מוקלטות על גבי הטייק כמו עוד נגיעות גיטרה של ג’ורג’, רינגו עם טמבורין והכפלת קולותיהם של ג’ון ופול בפזמון.
זהו יש לנו שיר. את השיר הזה הביטלס מבצעים בהופעות מסוך 64 ובמהלך 1965. עוד לפני יציאת האלבום בדצמבר 64, מבצעים הביטלס את השיר בתכנית האמריקאית Shindig באוקטובר:
הנה גרסה שהוקלטה ושודרה ב BBC בתכניות Top Gear ו Saturday Club:
קצת על קצב האירועים המטורף של הביטלס באותה תקופה.
הביטלס העסוקים מקפיאים את הקלטות האלבום. יומיים לאחר הסשן הזה הם נוסעים לבלאקפול על מנת להופיע בבית האופרה בפעם השנייה תוך חודש. באותו ערב אגב מופיעה שם גם להקה אנונימית בשם The High Numbers שתוך זמן קצר ישנו את שמם ל The Who.
כרזת ההופעה בבית האופרה בבלאקפול
הביטלס בבלאקפול ב 16 באוגוסט 1964
יומיים אחר כך עולים הביטלס על מטוס מלונדון לסן פרנסיסקו (עם עצירות בויניפג שבקנדה ובלוס אנג’לס) וזאת על מנת לפצוח במסע ההופעות האמיתי הראשון בארה”ב וקנדה שיכלול בו 26 הופעות. שם הם גם יפגשו את בוב דילן, מושא הערצתו של לנון שהשפיע על השיר ללא יודעין.
הביטלס בהית’רו בדרך לארה”ב ב 18 באוגוסט 1964
500 מעריצים ממתינים בנמל התעופה בלוס אנג’לס
כתבה מה 18 באוגוסט על ביקורם של הביטלס בסן פרנססיסקו.