שתי טעויות נעשו בדוקו החדש על הביטלס - Beatles 64 ואלה שתי דמויות המפתח שהיו מעורבות ביצירתו - סקורסזה וג'קסון. דמויות שהפכו לאבן ריחיים על צווארו המסכן של הדוקו וגרמו לציפיות להרקיע שחקים. זה בסך הכל דוקו אוורירי שבא להסביר תופעה שנחשבת לפחות עבורי לאחד מפלאי העת החדשה - הביטלמניה באמריקה.
סקורסזה בפרמיירה לסרט
לאור היכולות ועבודות העבר הפנומנליות של שני האישים החשובים, אין ספק שכולנו ציפינו ליותר אבל אי אפשר לצור יש מאין. על תקן החומרים שצילם מייקל לינדזי הוג, היו הפעם החומרים של האחים מייזלס שליוו את הביטלס לאורך מסע הכיבוש שלהם את אמריקה (או את הצד המזרחי ליתר דיוק) בפברואר 1964. החומרים הללו מרתקים לעין ערוך, רק שהבעיה היא שהם לא מחדשים כלום לביטלמניקים ותיקים כמונו שכבר צפו בכל פיסת מידע על הלהקה האהובה.
האם הסרט הזה בכלל נועד עבורנו הביטלמניקים? לא וכן.
הסוגיה שיכולה לעניין כל בן אנוש ואותה הסרט הגיע לחקור היתה רגע אחד בזמן שבו הכל התלכד לכדי קתרזיס נדיר. תהליך ההתחדשות האדיר שהכיל בו רוח נעורים חדשה שהביא איתו הנשיא קנדי, נגדע באיבו. אמריקה ספגה מכה קשה עם הרצחו של הנשיא הצעיר והפופלרי והביטלס התפרצו לדלת פתוחה והתאימו כמו כפפה לואקום שנפער. הנוער האמריקאי ראה ב'אנשי המאדים' האלה מליברפול את המושיעים הגדולים. הביטלס לא היו חפים מחסרונות, אבל הם היו צעירים, רעננים ושונים. שפת ההומור שהם דיברו בה כפי שהם נושמים, הילכה קסם על מי שלא הכיר את העגה הליברפולית בה 'כל אחד חושב שהוא קומיקאי', כפי שאמר ג'ורג' הריסון.
הטריילר לסרט החדש
מה בכל זאת יכול לעניין את מחנה הביטלמניקים, ששמונה שעות של הסרט גט בק לא מזיזים לנו ואנחנו עוד מתלוננים שזה קצר מדי? הניואנסים הקטנים, כמו למשל, הביטל השקט ג'ורג' שכבר הכיר את אמריקה והתגלה כדמות משעשעת, פטפטנית וכל כך חיה לעומת ג'ון ופול שנראים לעיתים אבודים בכאוס בו הלהקה נמצאת.
דבר נוסף הוא שקטעי הצילום של האחים מייזלס כשהם מסודרים ומשובצים בסדר הנכון וההגיוני, מראים את התהליך שעובר על חברי הלהקה הצעירים - בסך הכל בחורים בתחילת שנות העשרים שלהם שנמצאים בעין הסערה כשלא בטוח שהם מבינים האם הם זכאים לתופעות יוצאות מגדר הרגיל הללו. מולם אנו חוזים במעריצות שהפכו את חברי הביטלס לדמויות להם צריך לסגוד עם טקסי פולחן שלא מביישים. הנערות הללו לא יכולות להכיל את מה שמתחולל בתוכן והם משחררים צעקות, צווחות ומאבדות עשתונות. תופעות שהוריהם לא יכולים להבין ומציירות את הביטלס בעיניהם כדמונים ומוקצים מחמת מיאוס, למרות המוזיקה הנפלאה שהם מייצרים. במידה מסויימת, הסרט A Hard Days Night לקח את אירועי אמריקה וניסה לשחזר אותם לתוך סרט עלילתי על סף הדוקומנטרי.
האלבום משירי הסרט
הדבר בו הצטיין הסרט מבחינתי, היה לשים את האירועים והצילומים על ציר הזמן ובעזרת בחירת הראיונות השונים, חלקם ישנים חלקם חדשים, לנסות ולהסביר מה בדיוק היה שם, ללא כל הסברים ורבלים נוספים - פשוט להיות שם.
כדי להיות שם אנחנו צריכים להיות חלק מההופעה המכוננת שהתרחשה בוושינגטון ולכן הפוקוס והמשקל של עבודת הסאונד והווידאו הושמו שם. לשמחתי אף אחד לא נפל לקיטש של לצבוע אותם כדי לעשות אותם ראליסטים יותר ולמרות שהם בשחור ולבן, הרגשתי לרגעים שאני שם, צופה בביטלס ומבין לרגעים את ההתלהבות הגדולה ששררה שם בזמן אמת ויכול מאוד להיות שגם אני הייתי משחרר איזו צווחה.
כביטלמניק, השיפורים הללו שאנחנו כבר יודעים שיש את היכולות לעשות אותם והרבה, היו קמצניים מאוד. תוספת של עוד שעה היתה מכבידה על שאר הצופים אבל מיטיבה עם הסרט ומאפשרת להשלים בו חוסרים: עוד על החודשים שקדמו לסגירת הדיל של סיד ברנשטיין מול בריאן, עוד הרבה מההופעה בוושינגטון ומאחורי הקלעים של התכנית של אד סאליבן, נושא שנגעו בו כלאחר יד.
הביטלס יחד עם אד סאליבן
החסרון הגדול של הסרט הוא הנסיון לרצות את שתי המחנות. בדרך כלל זה לא עובד טוב במיוחד כשמחנה אחד לעולם ישווה סרט שפיטר ג'קסון מעורב בו ועולה בדיסני פלוס ל'גט בק' הפנומנלי שציין בדיוק שלוש שנים לצאתו.
באופן מוזר מאוד, אני יצאתי מהסרט הזה שחגג 60 שנה לכיבוש הביטלס את אמריקה לא מאוכזב מאוד ועם עוד הבנה ועוד תובנות לגבי השאלה איך קורה שלהקה בריטית מצליחה לכבוש בסערה את אמריקה.