top of page

ביקורת הסרט ‘גט בק’ של פיטר ג’קסון

עודכן: 19 במרץ 2023

עכשיו אחרי שנרגעתי מעט מסוף השבוע מטרף החושים הזה שעברתי, אני יכול לומר כמה דברים על הסרט ‘גט בק’ של פיטר ג’קסון. אם הייתי מוגבל רק למילה אחת שאני יכול להשתמש בה, לא הייתי מהסס לעשות שימוש ב’אין דברים כאלה’. אה זה שלוש מילים? תסלחו לי, אני עדיין מתרגש.

אם לפני נאמר שלוש שנים היה מגיע אליי איזה הוביט מהעתיד ומגלה לי אודות הסרט הזה ומה הוא יכיל, הייתי אומר לו, תחזור לסרט של פיטר ג’קסון שממנו הגעת. באופן מובהק הימים האלה של הביטלס בינואר 1969, הם לא משהו שאדם שפוי יכול להתמודד איתו ובטח שלא להפוך אותו למשהו מהקטלוג של הביטלס. זו ערמת בגדים שזרוקה בחדר שאף אחד לא רוצה לסדר או לגעת בה וככה גם התייחסתי אליה לאורך השנים. מליון גרסאות וקאברים שלמי יש זמן לשמוע? על קטעי וידאו אין מה לדבר. הסרט של מייקל לינדזי הוג המסכן הוא משהו שעבורי קשה לצלוח. הוא אמור להיות הסרט השלישי של הביטלס שמראה תהליך עבודה על אלבום, אבל הוא כל כך לא מזמין ועבר טנספורמציות שונות שנתבקשו על ידי גורמים אינטרסנטים שונים, בראשם אלן קליין כדי ‘להנגיש’ את הסרט לקהל. להוציא קטעים של ג’ון ויוקו ביחד, לא להראות אנשי צוות וכו’. גם המועד שבו יצא הסרט לא הקל עליו. במאי 1970 הביטלס גמרו את הקריירה עם ההכרזה הסופית של מקרטני מעל דף התקשורת לאלבום שלו. לעד דבק בו ריח הסוף של הביטלס שבזמן אמת כשצולם, הפרידו עוד כמה חודשים בינם לבין הסוף. חודשים שהנפיקו אלבום פנומנלי כמו אבי רואד, כי אתם יודעים שכמה חדשים בזמן ביטלס זה יצירת מופת.

פיטר ג’קסון

הסרט החדש של פיטר ג’קסון לא מתיימר אפילו להתחרות בסרט המקורי. גם אם הסלילים היו נסרקים למחשב ‘אז איז’ ומשוחררים לקהל זה היה טוב יותר ממה שהוצג בסרט המקורי. אבל לא. פיטר ג’קסון קיבל או לקח את המשימה, לייצר סרט אחר שיש בו התחלה, אמצע וסוף. בעזרת שלל טכנולוגיות הוא והצוות שלו שיפרו את התמונה לאין ערוך, דגמו את סלילי הנאגרה (ונעזרו בג’יילס מרטין האדיב), עשו התאמות בין האודיו לוידאו, השתמשו ב AI כדי להפריד ערוצים ולהבליט את הקולות שעלו אחד על גבי השני וזה מופלא לחשוב באיזה עידן חשוב ומסוכן אנחנו חיים בו.

כבר בפתיחה הארוכה שלו, משהו כמו עשר דקות, אתה מבין שאתה באירוע הסטורי. לפתיחה הארוכה מדי לטעמי יש תפקיד אחד. להראות שכל הדרכים הובילו לטוויקנהאם. כל הרולר קוסטר הזה של הביטלס מאז הקמתם זוקק לחודש אחד בו הם מעלים זכרונות, שירים, מתכתשים אבל לא באמת מצליחים להתעלות מעל עצמם. כשארבעתם יושבים בחדר אחד יחד כבר לא קורים הקסמים שיצאו פעם. הקסם קורה כשהם מקליטים באופן מבוזר בעזרת אוברדאבים. בשלב מסויים ג’ון אומר: ‘אף פעם למדנו כל כך הרבה שירים בבת אחת’ והוא צודק. זו כבר להקה אחרת שאולי כבר לא מסוגלת לכך. את זה ג’קסון בחר להדגיש עם הכיתוב בו נאמר שהם מחפשים שירים מהעבר כי אין להם חומרים. אני לא בטוח עד כמה זה נכון. מקרטני הגיע במוד מאוד נוסטלגי לסשנים הללו במטרה אחת, ל’אחד’ את הביטלס שהתפזרו. הוא נקט בכל אמצעי שיכל מ’בואו נופיע במועדונים’ ועד הנסיון לדגדג את חוש הנוסטלגיה של לנון בעזרת השירים הללו.

הטריילר מטרף החושים שייצר ציפיה מטורפת לסרט

דבר אחד שחששתי ממנו מאוד היה ההבדל הכמותי בין הוידאו לאודיו. ג’קסון בחר להתמודד עם הגאפ הזה בעזרת קטעי וידאו שצולמו סמוך לאותו קטע אודיו, לפעמים מואטים, משהו שלא הבנתי מדוע נעשה. לפעמים זה עובד, לפעמים זה נראה מלאכותי ומודבק.

עצם היותו של ג’קסון חובב טרילוגיות, איפשרה לו להסתכל על הסיפור הזה באופן נכון כפיאסקו בין שלושה חלקים. מי שחשש משינוי נראטיב של הפרויקט קיבל גם מזה וגם מזה. החלק הראשון ניסה להתחפש למשהו קודר יותר ששיאו היה בדרמה עם עזיבתו של ג’ורג’. השני שמח יותר והשלישי אקסטטי. אני מודה שהיתה בי תקווה לאורך כל הזמן הזה שימצאו אילו הם צילומים או הקלטות שישפכו עוד אור על העזיבה אבל התבדתי. בכל זאת עצם האיזכור של העזיבה יפה בעיניי והאפקט של כיבוי המצלמות באיווחה אחת כן נתנו לי את ההרגשה שדרמה התחוללה כאן. עבור הצופה הפחות בקיא זה נראה מעט מוזר. כאן הגיע הזמן לדון בכך שהסרט הזה שמכיל בו כמעט 8 שעות מסך, הוא לא עבור כל חובב ביטלס. לא כל חובב ביטלס רוצה לשמוע על הנפיחות של רינגו, או כל שטיק שנון של לנון. בעידן הסטרימינג אין חשיבות לאורך ולכן אם רצה יכל ג’קסון להמשיך לעוד ארבעה פרקים. הבעייה נעוצה בעצם בקהל היעד. עבור מי מכוון הסרט? לטובתו הוא כבר רמז: “זה סרט שהופק על ידי ביטלמניק עבור ביטלמניקים אחרים” וזה בא לידי ביטוי מאוד. טוב יעשו הנוגעים בדבר אם ישחררו את גרסת 100 הדקות הקצרה או אפילו רק את ההופעה על הגג בנפרד כפי שהיא מופיעה בסרט וינגישו את החומר למעגל המעריצים היותר שפוי.

הסרט חושף את הביטלס שוב כמו בשני הסרטים הראשונים שלהם כדמויות ייחודיות. הוא מתכתב מאוד עם סרטם הראשון של הביטלס. גם כאן כל אחד מחברי הביטלס מקבל דמות ייחודית שלפעמים עוברת טרנספורמציה. ג’ון השנון והלא איכפתי שהופך למעורב יותר, פול האחראי והמוסיקאי בחסד שחייב להוריד רגל מהגז כדי למנוע חיכוחים, ג’ורג’ הרוטן שמשווע לקצת יחס רציני ומגלה עניין כשזה הולך בכיוון שהוא רוצה ורינגו הוא הדמות הסטטית המפשרת שנכונה תמיד לעשות קצת עבודה. זה הסרט הראשון שבו הצופה נהנה כמעט מכל הקטלוג של הביטלס פרוס וזמין להם והם אכן עושים בו שימוש. מ’פליז פליז מי’ ועד לשירים שיראו אור רק באלבום ‘אבי רואד’.

אם כבר שינוי נראטיב, אז דמויות נוספות כמו גלין ג’ונס, מייקל לינדזי הוג – האיש והסיגר, מל אוונס, המפקח ג’ורג’ מרטין ואפילו קווין הרינגטון הג’ינג’י הפכו לדמויות בשר ודם ולא לסיפורים בספרים. זה הזמן לומר שהבת הבכורה שלי צפתה איתי בכל שלושת החלקים והיא דווקא התעניינה בקריקטורות האלה שאני חייב לומר מצחיקות לאין שיעור והם נכנסו ללקסיקון הביטלס שלה. עכשיו הם קיבלו את הכבוד המגיע להם והם הופכים לשגורים בפי מעריצי הביטלס, גם על ידי אלה שפחות מצויים בכל פרט. זה הישג לא רע לטעמי.

מייקל לינדזי-הוג

החלק השני מעביר אותנו את התהליך של ה’ריפוי’ מאולפני טווקינהאם והעזיבה של ג’ורג’ ואני מודה שהוא היה יותר מהנה עבורי מהחלק הראשון. הציפיות ירדו, הפסקתי להשוות בין העבודה שעשינו עבור הפודקאסט ולהפסיק למלמל ‘אבל מה עם המשפט ההוא ולמה לא הכניסו את השיחה ההיא‘. בכל זאת הוא היה מאכזב עבורי באספקט אחד. היום השני שלאחר העזיבה של ג’ורג’ ובו לנון הגיע מחוק לגמרי והפיק מרגליות. הסצנה עם פיטר סלרס אמנם נכנסה אבל אני מודה שהיא היתה חזקה יותר בגרסת האודיו, אבל מה עם הראיון המסומם של ג’ון ויוקו באולפנים באותו היום? מה עם יותר חלקים מהסשן המסומם שלו על הפסנתר החשמלי שכללו גם את וואצי’נג ריינבוז האדיר? פספוס.

החלק השלישי נפלא וכנראה מיועד לכל מעריצי הביטלס באשר הם. באופן מתוחכם הוא מיני סרט בפני עצמו שבונה דרמה קטנה עד להתפוצצות הגדולה עם ההופעה על הגג. גם בערב היום האחרון מקרטני מביע ספק באשר לקיום ההופעה כשהוא נשאל על ידי יוקו. כשהגיע זמנה של ההופעה כבר החסרתי פעימה. הבנתי שמאז שהאזנתי בפודקאסט לגרסת האודיו השלמה שלה ובאופן מפתיע נהנתי ממנה כל כך, לסצנה הזו חיכיתי בעצם כל הזמן. להופעה השלמה על הגג בוידאו!

כשיש לך כל כך הרבה מצלמות שמצלמות בזויות שונות, את מה תכניס פנימה? שוב ג’קסון עשה את הבלתי יאומן ולפרקים פשוט הכניס כמה זויות צילום בו זמנית, מה שגרם לי להסתחרר ולהרגיש שאני שם. דפנטלי השיא של הסרט הזה שהיה יכול לצאת כמוצר בפני עצמו, אבל הרגשתי שהמשחק המקדים של שבע שעות קודם לכן רק העצים עבורי את הכל. הבנתי כמה זה היה להם קשה. הקטעים שלאחר ההופעה הם פרייסלס. הם היו פרייסלס בגרסת האודיו והם פרייסלס כפול ומכופל בגרסת הוידאו.

ככל שהלכו הדקות ונקפו הלכתי ונכנסתי לחרדה. מה עם היום האחרון השלושים ואחת בינואר? יום שבו הוקלטו ה’אקוסטים’ כמו שמקרטני כינה אותם. ג’קסון חשב ככל הנראה שזה ישבור את השיא של הההופעה ואפשר להבין. הוא בחר לשדר קטעים מתוך היום הזה במהלך הכתוביות. אני לגמרי רואה איך שעה מתווספת לגרסת הבלוריי.

לסיכום. סרט חובה למעריצי הביטלס ההארד קור. אי אפשר להבין את הביטלס באמת עד שלא צפית בסרט הזה. אם אני צריך להסתכל עליו בעין הקולנוען שאני לא ,יש בו המון פגמים. מהעריכה התזזיתית מדי, ההדבקות המלאכותיות של הסאונד וסיפור שלא היה מחזיק כנראה סרט קולנוע אמיתי. איך ג’ון לנון אמר להריסון אחרי שהם ירדו מהגג והאחרון רצה לביים מעצר משטרתי בדיעבד? ‘איך שזה היה ככה זה יהיה’. זה מה יש ותודה פיטר ג’קסון על כך.

81 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page