לציון 50 שנה להופעה האחרונה של הביטלס, שצוינה לפני חודשיים, קולין פלמינג, כתב ה”רולינג סטון” בחר את 10 ההופעות הטובות ביותר של הלהקה. החלטנו היום להביא תרגום של בחירה זו בתוספת הלינקים למופעים, כשניתן היה להוסיף אותם, כדי שתוכלו להחליט בעצמכם.
תהנו.
זו פרקטיקה סטנדרטית בהיסטוריה של הרוק, לא לדרג את הביטלס כלהקה של הופעות חיות, העומדת בקנה מידה של טיטאנים ברורים יותר כמו The Who, Cream, ג’ימי הנדריקס ובוב דילן לאחר החבירה שלו ל The Band. החיבור הסימביוטי שלהם עם האולפן אולי עמעם את מה שצריך להיות ברור כשמש: כשארבעת המופלאים היו שקועים בלקרוע את עצמם על הבמה, אתה היית נקרע גם כן, במובן חיובי. אם להשתמש בפראפראזה על מילותיו של ג’ון לנון באנתולוגיה, לא היה אף אחד שיכול היה להתקרב לרמתם על בימת ההופעות.
ביובל ה-50 להופעה הפומבית האחרונה שלהם, בואו נעקוף את הדעות המעייפות, מטעות ולא מאותגרות על כך שהביטלס הופיעו באופן אוטומטי וללא רגש כלהקה חיה, הדעות שמקבלות כעובדה את חוסר יכולתם להתמודד כל ערב עם קיר של סאונד שהופיע בצורתם של אלפי בני נוער צורחים, ונוציא החוצה את מוקד רעש האדמה. פה נציג את מה שהן, לדעתנו, ההופעות המתועדות הטובות ביותר של הביטלס. אם אתם באמת רוצים לשמוע את הביטלס מנפצים את הדלתות ששומרות על הגישה המוטעית כלפיהם, תתחילו עם ה-10 האלה.
10. Sam Houston Coliseum; Houston, Texas; August 19th, 1965
קדחתני, אחוז טירוף ומהיר יותר מהרגיל. שתי ההופעות של הביטלס ביום הזה מציגות את השיא המיוזע של הביטלמניה. הלהקה הגיעה ליוסטון בשתיים לפנות בוקר, שם ציפו לה נחילי מעריצים. צריך להטיל מטבע כדי להחליט איזה מופע כולל יותר אנרגיה קינטית, בחלקו כיון שהמעריצים לא יכלו להתקרב לבמה, וזה גרם למנחה, דיג’יי מקומי שהיה ידוע בכינויו “הזקן המוזר”, לברבר כמשוגע לתוך המיקרופון שלו. אחת מקריאות האזהרה שלו הסתיימה ב”זוהי חטיבת הבטיחות הביטלסית של יוסטון”. לנון לועג לו לאורך המופע, כאילו היה המנהל בימי הקוורימן הישנים. “תודה לך. זה היה נפלא”. אם תקשיבו להקלטה, זה נשמע כאילו הביטלס ספוגים בזיעה ואוהבים את זה. ההופעה השנייה אולי קצת טובה יותר בזכות הגרסה של Can’t buy me love שמכניסה דחיפות שלא קיימת בגרסת האולפן, עם סולו גיטרה מופלא של ג’ורג’ הריסון.
9. Candlestick Park; San Francisco, California; August 29th, 1966
הגיע הזמן לסלק את הטענה הנדושה שהביטלס היו גרועים בסיבוב ההופעות האחרון שלהם באמריקה. כלומר, היו להם ערבים בהם הם היו גרועים. אבל כשהם יודעים שזה הולך להיות סיבוב ההופעות האחרון שלהם, הביטלס עשו מה שהביטלס רצו לעשות, ופרטו את האקורד שישאר לדורות הבאים. כפי שכל אוהד בייסבול יגיד לך, הרוח בקנדלסטיק פארק היא רוח מהגיהנום, וכך היא היתה גם ביום זה, והסאונד גם הוא עף קצת בהקלטת ההופעה הזו, שנעשתה על ידי קצין העיתונות של הביטלס טוני בארו. העובדה שההקלטה מפסיקה באמצע ביצוע קשוח ומלא אנרגיות של Long Tall Sally נראית מתאימה. ההיסטוריה לא מגיעה עם סימנים מדוייקים של התחלה וסוף. “ג’ון רצה להפסיק יותר מהאחרים”, יאמר רינגו לאחר מכן. “נמאס לו”. השירה שלו בסיבוב של 1966 יכולה להיות תרגול בשירה חסרת דאגה במקלחת, אבל הוא עדיין נוכח, ואפילו מפתה אותנו עם מספר תווים מ In My Life כשחבריו עוזבים את הבמה. השירותים שהעניקו בערב זה הכניסו לכיסיהם 90 אלף דולר.
8. Concert Hall; Philadelphia, Pennsylvania; September 2nd, 1964
הביטלס היו במצב רוח רע בהופעה הזו, כשראו רק פרצופים לבנים בקהל. הזעם המוסיקלי שלהם נקלט בשידור של רדיו WIBG שהניב את אחת ההופעות המוקלטות עם הסאונד הטוב ביותר של הביטלס. סטארר שולף את מהלך ה”אני רוצה שהלהקה תאיט קצת אבל גם לא באמת” בסיום Boys בעוד הוא צועק all right! כחצי תחינה וחצי הודאה בהנאה. If I Fell היה אפילו יותר משעשע מבדרך כלל. לכל אורך מסע ההופעות ב-1964, מקרטני ולנון נאבקו עם ההרמוניות שלהם, כשהם פונים לכיוונים לא צפויים בנקודות מסוימות בהם הם התחילו לדרבן אחד את השני להישמע יותר אבסורדים. הם צועקים “easy now!” אל מישהו בקדמת הבמה שצועק כשהשיר מתחיל. ל-I want to hold your hand יש עליזות קצבית ולהאזין לו מרגיש כמו לצוף בים המלח בזמן שמאזינים ל”קאונט בסי” (אמן ג’אז) מנסה להתמודד עם נגינת מרסיביט.
7. Festival Hall; Melbourne, Australia; June 17th, 1964
רינגו סטאר היה האדם שעל כתפיו הוטל מירב הנטל בימי ההופעות של הביטלס. הרבה מהסאונד שלהם היה בנוי על מה שהוא עשה עם מערכת התופים שלו, והמאבק שלו עם צרחות המעריצים איתגרה אותו יותר מאשר את האחרים. זה היה סיבוב ההופעות בו ג’ימי ניקול ניגן על התופים בזמן שרינגו נאבק בדלקת שקדים במקום בנערות מתבגרות צורחות. שתי ההופעות מהיום הזה מסמלות את חזרתו, והשנייה מעניינת במיוחד. חבריו ללהקה שמחים מאוד על חזרת המתופף שלהם וזה מורגש. זו הפעם היחידה בהיסטוריה של הביטלס בה אפשר לומר כי הם מנגנים גרסה “רועמת” של Till there was you כשסטאר מכה בטום בעוד שלנון מגרד אקורדים על גיטרת הקצב שלו. מקרטני מכריז לכבוד החזרה “זה מאוד נחמד לכולנו לקבל אלינו בחזרה – רינגו!”. כפי שניתן לצפות, הקהל פורץ בקקפוניה של אושר, אבל האדון סטאר לא זוכה לשיר בערב הזה – הוראות מהרופא.
6. Empire Theatre; Liverpool, England; December 7th, 1963
איזה כיף זה. האמפייר הוא המקום אליו הביטלס היו באים כדי לצפות בגיבורי הרוקנרול בעבר, והנה זה הפך למקום בו הם יאמרו להתראות לעיר הולדתם, כשהעולם כולו יבלע אותם (או שהם יבלעו אותו – משהו כזה). זה נדיר שיש הקלטות של הופעה מלאה מהתקופה שלפני כיבוש העולם על ידי הביטלס. כיבוש אמריקה נמצא במרחק של כמה חודשים, ולמופע הזה יש מתיקות שנובעת מתחושת ה”אתם חלק מאיתנו”. כולם כאן ראו את הביטלס בקאברן. מקרטני בדרך כלל הציג את Till there was you, אבל לנון הוא זה שלוקח על עצמו את המטלה בערב זה, כשהוא מוסיף “הרבה מכם יזכרו את השיר הזה מהקאברן”. והם אכן זכרו. הגשר ב This Boy, עם קולו המקונן והעירום של לנון, מסמן את סוף המופע שנגמר עם Money ו Twist and Shout. זה היה נדיר והפעם האחרונה שהלהקה תופיע עם שני השירים באותו מופע, אבל אפילו כשהם הופיעו עם שניהם בימי המבורג, הם ריווחו בין הביצועים כדי לשמור על הגרון של לנון. מלבד זאת, התחושה בכללי היא של חג המולד, ושאתה מתרועע עם חברים טובים ומשפחה.
5. Washington Coliseum; Washington, D.C.; February 11th, 1964
ההופעה הראשונה בארה”ב. אין יותר היסטורי מזה, אתה מבקש את אחד הסטים הגדולים בהיסטוריה של הרוקנרול ודינג דונג, מצלצל הפעמון, הביטלס כאן עם חבילה בשבילך. זה מקסים לראות אותם פותחים עם ג’ורג’ הריסון ששר את Roll Over Beethoven כי המחשבה שלהם בוודאי היתה, ובכן, אנחנו כאן, אנחנו אנגלים, הם בטח ישמחו להתחיל את העניינים עם שיר משלהם. מה שזה אומר זה שהקטע הבא, From Me to You, שמושר על ידי לנון ומקרטני ביחד, יציג את השניים כשהם ממש נוגסים חתיכות מהמיקרופון בנסיון אמיתי להראות מה הם יכולים לעשות. המשחק בין סטאר והריסון כשהאחרון מנגן את סולו הגיטרה שלו ב-I Saw Her Standing There טעון ממש כמו קרב הגיטרות שסוגר את The End באבי רואד, חמש שנים לאחר מכן. סטאר מעולם לא ניגן בפראות גדולה יותר. פראות שמחה, אבל עדיין פראות.
4. Circus-Krone-Bau; Munich, Germany; June 24th, 1966
נכון, ההופעה הזו מבולגנת. ואם אתם רוצים לשחק במשחק “ספור את הפאשלות”, אתם יכולים להיכנס עמוק את תוך הלילה עם מה שנשאר מהסט הזה של הביטלס. אבל ככה הם בוודאי נשמעו כשהם הגיעו לשעות המאוחרות במועדון הריפרבאן בימי בואו-נקרע-את-התחת של 1961 ו-1962. הביטלס בטח תייגו את זה בראשם בתוך הקבוצה של הופעות עולמיות אחרונות. יש איכות טובה יותר בהקלטות הנרחבות שלהם מטוקיו, שהתחילו שבוע לאחר ההופעה הזו בגרמניה, אבל עם האיכות הטובה אתה מבחין בסטריליות של הסאונד שלהם. הביטלס היו רעם וברק, להקת שהריתם אנד בלוז פועם בלב ליבם. לכן היה זה רק ראוי שהם יעשו את הסוויץ הזה פעם אחת אחרונה בחזרה שלהם לגרמניה, בה הם נלחמו בעבר בשיניים. זוהי הגרסה הראשונה של הלהקה במלואה ל Yesterday. הם נשמעים כאילו הם ערים כבר יותר מדי זמן, אבל הם עדיין רוצים להרעיד את עולמכם. זיכרו: ריבולבר כבר הוקלט, ויצא חודש וחצי לאחר שג’ון לנון שר כאן Rock and Roll Music. אתם מאזינים לזה, ואתם חושבים לעצמכם שאם הוא היה צריך לבחור מקום לו ישבע נאמנות, יהיה זה כנראה לצידו של צ’אק בארי יותר מאשר לצד Tomorrow Never Knows.
3. Palais de Sports; Paris, France; June 20th, 1965
הפעם היחידה בה הביטלס ביצעו הדרן לאחר שהם התפרסמו, היה בהופעת הערב הפריזאית הזו. הופעת הביטלס מהשנה הקודמת לא היתה מוצלחת. ככה נשמע כיבוש מוצלח, אחרי נסיון כושל ראשון. זוהי גם פעם יחידה ששירת הקהל היא יתרון בפזמון של Can’t Buy Me Love. הסט ליסט הוא ערבוב מסחרר שמשלב בין החומרים הסתוויים של Beatles for Sale לקטעים מקפיצים מ-a Hard Day’s Night וסינגלים כמו I Feel Fine (שתמיד היה קשה להם לביצוע עם הפתיחה של הגיטרה והמקצב הלטיני), ושיר חדש – Ticket to Ride. מקרטני משוויץ ב Long Tall Sally, כמעט מדבר את המילים Everything’s all right. וזה נכון.
2. Apple Rooftop; London, England; January 30th, 1969
אל הגג! כשהם לא מצליחים לסיים את פרוייקט Get Back ומרגישים כאסירים באולפן, הביטלס מבצעים פעולה הפוכה לזו שעשו בסרט A Hard Day’a Night. אז הם ירדו בריצה במדרגות החירום אל החופש, הפעם הם עולים למעלה. חד פעמי, ללא קהל משלם, רק עובדי משרדים שמוציאים את ראשיהם מהחלון ולא מאמינים למה שהם רואים. הם מבצעים את Get Back שלוש פעמים. הגיטרה של לנון חזקה מאוד, כיון שהוא הגיטריסט המוביל, והשוטרים מופיעים. זו הפעם היחידה שאנחנו יכולים לשמוע את הביטלס, בהקשר של הופעה חיה, כשכל נגן הוא מהטובים בעולם על הכלי שלו. אתם יכולים לאהוב את צליל הגיטרה של ג’ורג’ הריסון בסביבת שנת 1965, אבל רק בשנים 68-69 הוא הגיע לרמה של ג’ף בק/אריק קלפטון/מיק טיילור. One After 909 מציג את אחד מסולואי הגיטרה הטובים שתשמעו מנגן כלשהו. הרוח של להבריז מבית הספר, של השתעשעות, של חיבור עם החברים שלך, משפיע על כל תו, על כל בדיחה מלגלגת בין השירים. לפני שמקרטני פגש את לנון ב-6 ביולי, 1957, הוא ראה אותו לראשונה מרחוק, יושב על מיטה, שר שיר ומשנה את המילים כדי לעקוץ את דודתו מימי, ועכשיו הצמד מקנטר את המשטרה שבאה לעצור את הכיף הרועש שלהם, למרות שנראה כי הם היו מעדיפים להצטרף, אם יכלו.
1. Karlaplansstudion; Stockholm, Sweden; October 24th, 1963
שמועות עקשניות נהגו לספר שבשנות ה-70 ג’ון לנון היה חורש את חנויות התקליטים של גריניץ’ וילג’ בחיפוש אחר הקלטה של הסט הזה משבדיה. אם תרצוו לטעון שהיא טובה יותר מההקלטה של דילן במנצ’סטר פרי טרייד הול או מ-The Who Live at Leeds, ראוי שהטענה שלכם לפחות תישמע. זה ראשוני. זה מעודן ומתוחכם. זה הרוקנרול החזק ביותר שמישהו הקליט עד לנקודה הזו. ההופעה שודרה בתחנת הרדיו הארצית של שבדיה, אז איכות הסאונד היא נהדרת, עם סאונד עבה של דיסטורשן שהגיע מהאמפליפיירים של הגיטרות. זו היתה ההופעה הראשונה שהם נתנו מחוץ לאנגליה לאחר שהגיעו לתהילה. הם צורחים בתחילת Money, מנסים להכריח את לנון להעלות דרגה באינטנסיביות של קולו. הוא מגיע לשם. הם מהודקים ומדויקים בקאבר שהם מבצעים לשירם של סמוקי רובינסון והמירקלס You Really Got a Hold on Me ו-Twist and Shout, שמסיים את ההופעה, דוחף הצידה את גרסת האולפן המפורסמת. זוהי להקה שמגלה עד כמה עוצמתית היא יכולה להיות, אפילו אחרי שהם ידעו שהם עוצמתיים. אבל זה כאילו שהם החלו להבין שהם אפילו יותר טובים ממה שהם חשבו שהם, וזה לא שהם סבלו מחוסר ביטחון. זה חתיכת סאונד מדהים.
עד כאן הסקירה של ה”רולינג סטון”. מה אתם חושבים על הביטלס כלהקת הופעות? נשמח לשמוע את דעתכם.