הו ליברפול לו, ליברפול לו מדוע אינך יכולה להתנהג כמו נערות אחרות ? מדוע ליבי המסכן צריך ללכת שבי אחריך ? השארי בבית ואהבי אותי, ליברפול לו שלי. כך כתב ושר דומניק בהאן על ליברפול בתחילת שנות השישים בשיר Liverpool Lou והוא צדק לגמרי. ליברפול לא עוזבת לך את הלב מרגע שהיית שם. היא מתנחלת ונשארת שם עמוק. כשהתחלנו לדבר לפני כמה חודשים על אירוע בת המצווה הממשמש ובא, הצעתי שנעשה טיול בחו”ל כי אולי בסתר ליבי כך רציתי אני לחגוג כילד עם משפחתי את בר המצווה שלי. להפתעתי קיבלתי מהילדה מסרים חיוביים ואפילו שם של יעד. כחובבת ספרי וסרטי הארי פוטר, היא הציעה את לונדון. מופתע מהספונטניות הרגעית שנחתה עליי, מתחתי את החבל קצת יותר. “ומה אם נוסיף את ליברפול?” שאלתי וציפיתי ל “אולי מספיק עם הביטלס לרגע אחד…?” וכבר הכנתי את ה “עוד תודי לי”. ההתלהבות של הילדה לא רק שלא דעכה אלא התעצמה. כאן אולי ראוי להזכיר שהילדה עברה את המסלול הרגיל בחיים. בגיל 8 הסרט ‘צוללת צהובה’, בגיל 9 ‘לילה של יום מפרך’ ו’הצילו’ ובגיל 10 את כל פרקי האנתולוגיה. עבורה לבקר במקומות מהם הגיעו ארבעת המופלאים היה רעיון מרגש לא פחות. מכיוון שאני נושם ביטלס כבר המון שנים לפניה ולרוע מזלי לא עלה בידי לבקר בליברפול, התרגשתי עד מאוד מההזדמנות. הבאתי את הממצאים לוועדה לתכנון ובניית פרויקטים, ז”א זוגתי המופלאה, וגם שם העניין עבר ללא כל הגשת התנגדויות. משם, הדרך לליברפול כמעט ונסללה לה לבדה. כרטיסים הוזמנו, מלונות שוריינו, טיפים מעולים ניתנו ותוכניות נרקמו. הכל היה מוכן. יום לפני יום הולדתה ה 12, המראנו כולנו על מנת להגשים חלומות. היום אביא את תמצית מסע הביטלס שעברנו בטיול הזה ומפאת אורכו אמשיך את הפוסט בשבוע הבא. הקדושים על הקירות בטיסה מישראל ללונדון הכל נראה רגיל. התרגשות רגילה של דיוטי פרי וטיסה. שום דבר מיוחד. טיסה השנייה מלונדון למנצ’סטר, החיישנים מצביעים כבר על חריגה במדדים. משהו חריג קורה כאן. מתקרבים לאזור רגיש. ברכבת ממנצ’סטר לליברפול הלב כבר הולם בפראות. בכניסה הדרומית לעיר לאחר שחלפנו ביעף על השלט שמורה על התחנה לשדה התעופה על שם לנון, כבר יש פיק ברכיים. זה אמיתי. זה קורה. ההרגשה היא כמו לפני פגישה עם חברים ותיקים שלא ראיתי מלא זמן, רק שאת אלו אף פעם באמת לא פגשתי, אבל אני יודע עליהם כמעט הכל. זהו. הרכבת נעצרה. אנחנו יורדים בתחנה שברחוב ליים במרכז העיר. כשאנחנו יוצאים מהתחנה, קולות מוכרים. השחפים מתחילת הפרק הראשון של האנתולוגיה שנשמעים רגע לפני שמתנגן In My Life. הם מדברים בשפה מוכרת כאילו אומרים לי שהגעתי למקום הנכון. זהו אנחנו בליברפול ואני מתקשה לעכל. אנחנו יוצאים מהתחנה ומולנו המבנה המרשים בעל החזות היוונית הקלאסית St George’s Hall שעליו תלויה כרזה בגאון באותיות לבנות על רקע אדום שאי אפשר לפספס: L I V E R P O O L ואני שיכור מהתרגשות. הסלוגן שליווה אותנו לאורך רחוב ליים היה a place where things happen usually for the first time ואכן זו הפעם הראשונה ואני מרגיש שאני רוצה לרוץ לכל הכיוונים, לראות ולנשום את הכל בזה הרגע. ברכבת מתקרבים לליברפול תחנת ליים סטריט ביציאה מהתחנה ברחוב ליים בפעם הראשונה בדרכנו למלון בו נשהה, כמעט כל דבר מזכיר את הביטלס: שלטים למופעי קאברים בתחנות האוטובוסים, השחפים שממשיכים ומלווים אותנו בקריאות שלהם ותיירים בחולצות ביטלס. בדרך הכרנו את SuperLamBanana דמות שהיא הכלאה בין כבשה לבננה (?!!), אותה עיצב האומן היפני טארו צ’ייזו. הוא עיצב את הדמות עם מסר כפול: האחד על פי סיפור נפוץ שכבשים ובננות היו בין המטענים הנפוצים שהגיעו לנמל ליברפול והשני כמחאה על הסכנה שבהנדסה גנטית. מאז 1998 הוצבו בעיר כמה העתקים של הדמות שהפכה לסוג של סמל לעיר. בעיקר בחנויות המזכרות שם רואים גם את הצד הפחות זוהר של מסחור העיר ובכלל, כל אחד רוצה את הנתח שלו מסיפור הביטלס בעיר – טיולי האוטובוסים שנעים ללא הפסקה, מסעדות עם שמות שקשורות לביטלס ותפריטים בהם שמות המאכלים הם שורות משירים ועוד ועוד. כשהגענו לקבלה במלון, תופעה ששמתי לב אליה בדרך קיבלה משנה תוקף: לחלק מבתי העסק בליברפול כולל המלון בו שהינו, הייתה פינה עם תמונות של הביטלס ללא הקשר מסוים – כמו תמונות של קדושים. ה SuperLamBanana שחף מצוי שהסתגל למצב החדש הקדושים על הקירות לאחר התארגנויות והתרעננות, לעת ערב, צעדנו לעבר האלברט דוק היפהפה לאורך נהר המרסי אותו השווה לנון למזח בניו יורק, ואפשר ממש להבין מדוע כשמטיילים שם. אפילו עכשיו כשאני כותב את זה, זה נשמע לי לא אמיתי כאילו זה קרה למישהו אחר. נהר המרסי מהאלברט דוקס בדרך חזרה, למרות העייפות של היום המתיש, לא יכולתי שלא להציץ בקודש הקודשים, לפחות באחד מהם, רחוב מת’יו. המוני אדם נוהרים לשם, ואנחנו עוקבים אחרי רעש המוסיקה. האורות האדומים הזולים של הקאברן, שהוא לב ליבו של הרחוב, גרמו לי לדמיין לרגע את האזור כמקום בילוי לבני נוער בתחילת שנות השישים ומשום מה נדדו מחשבותיי דווקא לתיאורים של הביטלס את אזור סנט פאולי שהיה אזור הבילויים בהמבורג שם הם הופיעו. יום הולדת בבתי ילדותם של ג’ון ופול למחרת בבוקר, יום ההולדת הרשמי, נכונו לנו תכניות מרגשות. ביקור בבתים של ג’ון ופול. הביקור שהוזמן מראש דרך ה National Trust הבריטי, כלל הסעה יחד עם קבוצה של מבקרים נרגשים בעזרתו של נהג אדיב במיוחד. הוא הסביר שאנחנו נוסעים קודם למנדפיס, הבית של דודה מימי בו גדל ג’ון, ועוד הוסיף שמספר המבקרים בבתים שלהם קפץ משמעותית מאז הופעתו של פול בקארפול קריוקי. במנדפיס שבשדרות menlove מספר 251 חיכה לנו קולין המדריך הוותיק והרהוט. קולין, בן גילם של חברי הביטלס, גדל באזור ואף מכיר חלק מחברי הקוורימן אישית. הוא הפליא בסיפורים מרתקים על לנון הנער והדודה מימי, על ביקוריהם של פול וג’ורג’ הנערים שהורשו להיכנס אך ורק מהכניסה האחורית כי “אסור ללכלך את השטיח” ועל החשדנות בה הביטה מימי בשניהם ובמיוחד בג’ורג’. התקדמנו אט אט בכל חלקי הבית, הוא מספר ואני בחלום. אני בטוח שהוא תהה בינו לבין עצמו מי הקריקטורה מזילת הריר שמשתרכת אחריו, אבל הוא בטח רגיל כבר למראות הללו. בסיור החופשי שניתן לנו אחר כך, התעכבתי בחדרו של לנון הצעיר שנראה כמו חדר מתבגר טיפוסי: תמונות של מושאי ההערצה שלו אלביס ובריג’יט בארדו על הקירות, תקליטים מפוזרים על המיטה וגיטרת המתבגר שמונחת על השידה. ניסיתי להבין איך בחדר הזה נבט וצמח הפרי הבשל הזה. התופעה שהסיטה את העולם ממסלולו. כנראה שלא הייתי לבדי במחשבות. בחור ארגנטינאי צעיר עמד והתעכב גם הוא בחדר עם מחשבותיו הוא. עוד נחזור אליו בביתו של פול. מנדפיס – הבית של דודה מימי לאחר תצלומים מחוץ לבית (כי בפנים אסור), המשכנו ליעד הבא: דרך פורת’לין מספר 20, בית נעוריו של פול. שם המתינה המדריכה סילביה, מסבירת פנים לא פחות, וזה באמת נשגב מבינתי היכולת להיות כל כך נחמד ונלהב לאחר אלפי פעמים בהם אתה מעביר את אותו הסיור. צל”ש ענק לכל המדריכים באשר הם. היא סיפרה שאת הבית מכרו המקרטנים ב 1965 עת קנה פול לאביו בית מרווח יותר. את הבית קנתה גברת ששינתה אותו מהקצה אל הקצה. הנשיונאל טראסט ליקטו טפט לטפט ותמונה לתמונה על מנת להחזיר את הבית לקדמותו, ואז הגיע מייק מקרטני עם חבילת תמונות שצילם בבית בתקופת נעוריהם שלו ושל פול, וזה נתן להם מושג ממשי על איך נראה הבית אז. הם שיחזרו אותו עד לפרטים הקטנים. למשל כשהם גילו שבית סמוך עובר שיפוץ, הם מיהרו לקחת פריטים מקוריים כמו למשל המשטחים למטבח וכל זאת על מנת לייצר כמה שיותר אוטנטיות. בשונה מביתו של ג’ון בו דודה מימי התנגדה נחרצות לתחביב המוזר הזה של ג’ון, אביו של פול – ג’יימס שהיה מוסיקאי בעצמו, עודד את בנו לנגן וליצור. בסלון הבית ניצב הפסנתר של ג’ימס בו ניגן גם פול, ובחדר הסמוך ניצבה לה ערכת תופים עליה ערכה הלהקה חזרות כשלפעמים מייק אחיו הצעיר משמש כמתופף. מדי פעם היה צועק פול לאביו שישב מול הטלוויזיה – “שמעת את זה ? איך זה היה?”. כל הבית הוא גלעד לימיהם הראשונים של הביטלס – במטבח המשוחזר ליד הכיריים עמד ג’ון והכין תה, בפינה אחרת ישבו ג’ון ופול וכתבו את I Saw Her Standing There , בשירותים הקטנים היה נדחס מקרטני הצעיר עם הגיטרה כדי לקבל אפקט עם הד. את התמונות שהביא מייק, תלו הנשיונאל טראסט בפינות המתאימות בבית. בתמונה אחת נראה פול כשהוא פורט על הגיטרה כשמסביבו משחק מהמם של אור וצל שמגיע מהחלון, באחרת רואים את ג’ון ופול עובדים בפינת הסלון בזמן שהאח הקטן מייק מצלם. תמונה אחרת שריגשה אותי היא זו שצילם מייק את פול ישוב בחצר האחורית ומנגן להנאתו בגיטרה. אותה תמונה ששימשה את עטיפת אלבומו הנפלא של פול Chaos and Creating in the Backyard. כשעמדתי מול החלון שמשקיף לאותה חצר אחורית, נעמדתי בזווית הנכונה ויכולתי לדמיין רק לשנייה את פול הצעיר יושב לו בחצר ומנגן. כשסיימה סילביה המדריכה את דבריה, החלנו משוטטים בבית. בחדר השינה של ההורים נמצאו דברי התמרוקים והמראה של מרי אמו של פול שנפטרה כשהיה בן 14. בחדרו של פול הצעיר בדומה לחדרו של ג’ון, תקליטים וגיטרת הזנית’ המפורסמת. שוב אני הולך וחוזר, למעלה ולמטה וכל פעם הפסנתר עלךיו ניגן פול בתכנית ה’קארפול קריוקי’ תופס לי את העין ומסתבר שלא רק לי, גם את זו של הארגנטינאי. לבסוף, המדריכה שראתה את צמד האדיוטים שמתגודדים סביב הפסנתר שאלה: “תרצו לנגן בו?”, הסתכלנו אחד על השני ומיד מכסה הקלידים התרומם. הארגנטינאי פצח בנגינת אימג’ן מה שבאמת היה יפה אבל הוא טעה בבית ולאחר מחיאות הכפיים שקיבל ניסיתי לתקן את העוול עם נגינת לט איט בי מקרטעת שגרפה מחיאות כפיים לא ממש מוצדקות, כי בכל זאת הוא ניגן טוב ממני. לבסוף בזמן הצילומים שניתן מחוץ לבית, שאלתי את סילביה על הקארפול קריוקי ואיך זה קרה. היא סיפרה סיפור משעשע: ביום מסוים הודיעו לה שצריך לפתוח את הבית מוקדם מהרגיל כי מגיע צוות מחברת הפקה על מנת לצלם בבית. סילביה בהיותה הגונה, התעקשה שצריך לקבוע סיור על פי הכללים ולשריין כרטיס מראש, אחרת אי אפשר להיכנס. אז, ללא התרעה מוקדמת, הגיע מקרטני. הבית של פול ברחוב פורת’לין ג’ון מכין תה במטבח של המקרטנים המטבח כיום הנה מבחר תמונות שצילם מייק מקרטני שהיו תלויות בבית: אחה”צ של בוקר מרגש הביקור בבתים הגיע לסיומו ומשם חזרנו לאלברט דוקס. לאחר אתנחתא קצרה המשכנו למוזיאון ‘הביטלס סטורי’ כי יום הולדת חוגגים כך או לא חוגגים בכלל. הביטלס סטורי חגג כמעט 30 שנים להיווסדו ובלי לקלקל יותר מדי למי שעוד לא ביקר, הוא בנוי בצורה כרונולוגית בה אתה מטייל בין מסדרונות המוזיאון ומתקדם עם קריירת הביטלס, מיום המפגש בין ג’ון ופול ועד לקריירות הסולו של הארבעה. בכל פעם מתשנה התפאורה לפי הנושא וזה פשוט מקסים. הביטלס סטורי לביטלמניקים ותיקים זה ממש נחמד. אהבתי מאוד את שחזור חנות התקליטים של בריאן אפשטיין. לילדים המוזיאון ממש דיבר וכנראה שלא במקרה -הוא בנוי על מנת להנגיש להם את הביטלס. הבנות נעו בין האולמות השונים והתלהבו מכל דבר שנקרה בדרכם לאושרי הרב. בסוף המסלול ישנה פינת חמד לילדים בה אפשר לצבוע דפי צביעה בנושאים שונים הקשורים לביטלס, לנגן על פסנתר רצפה סטייל הסרט “ביג” ולדפדף בתקליטי ויניל. בקושי רב הצלחנו לצאת משם. שחזור של חנותו של בריאן אפשטיין מתוך הביטלס סטורי כשהתלנו לצאת מאושרים וטובי לב, שעטנו אל עבר פסלי הביטלס הענקיים שמוצבים כ 5 דקות משם ומהווים אטרקציה תיירותית אדירה. בדרך לשם נתקלנו בפסל אחר של אחד, בילי פיורי שמו. רק יותר מסמלי שאחד ממייסידיי הרוקנרול הבריטי יהיה גם כן שם. פסלו של בילי פיורי באלברט דוקס פסלי הברונזה של הביטלס שעיצב האמן אנדי אדוורדס ממש דנדשים, הם הוצבו בליברפול ב 2015 לציון 50 שנה להופעה האחרונה שלהם בליברפול ב 5 בדצמבר 1965 באמפייר ת’יאטר. אין מה לומר, הם מרשימים מאוד ואותי הרשים במיוחד הצל הענקי שהם הטילו בשעה הזו של היום, כאילו שזה נעשה במכוון. אז איך סוגרים יום מעולה שכזה? במת’יו סטריט כמובן לא לפני שעברנו בסטנלי סטריט הסמוך, ליד פסלה של הבודדה הנצחית אלינור רגבי. פסל של אלינור ריגבי בליברפול שמוקדש לכל האנשים הבודדים בעולם עייפים אך מרוצים, התיישבנו במעין בית קפה ממש מול הקאברן ודאגנו לעוגה חגיגית כדי לחגוג את יום ההולדת. ישבתי שם כשהקאברן מימיני, עוגת שוקולד עם גלידת וניל מולי, המשפחה הנפלאה שלי סביבי והאלבום סרג’נט פפר ברקע. מה עוד צריך הבנאדם? בשבוע הבא: מעללינו בפני ליין, סטרוברי פילדס כנסיית סיינט פיטר שבוולטון, ביקור בקסבה והופעה בקאברן. #אלברטדוקס #דודהמימי #אלביספרסלי #מייקמקרטני #דומניקבהאן #מועדוןהקאברן #ביטלססטורי

בשבוע שעבר פרסמתי את החלק הראשון של הטיול הנפלא שערכנו בליברפול לרגל חגיגות בת המצווה של הבת הבכורה. היום נמשיך להפליג בעיר האבות. פני ליין נמצאת באוזניי ובעיניי, מתחת לשמי הפרברים הכחולים… אם ביום הקודם ביקרנו במוסדות הביטלס, היום השלישי לשהותנו בליברפול נפתח בסימן הסמלים והטקסים. לאחר ההתרגשות מיום אתמול, עלינו על אחד האוטובוסים הירוקים של ליברפול והרחקנו אל הסמטה שהפכה לאייקון: פני ליין. מקרטני כתב עליה שיר יפהפה שמביא את נקודת מבטו כילד או נער על התמימות של התקופה עם טוויסט. הוא מתאר את הסמטה בעזרת נקודות ציון רציפות עליה, שהפכו לנקודות ציון רשמיות בסמטה הקצרה הזו. בין היתר הוא עושה שימוש גן בנקודות ציון אנושיות: הספר, הבנקאי והכבאי שנפגשים לבסוף כולם אצל הספר. נקודת ציון עדכנית נוספת הצטרפה ממש לא מזמן. מקרטני בעת צילומי ה’קארפול קריוקי’, חתם ברוב טובו שמו על השלט שמכיל את שם הסמטה וממוקם על החומה במרכזה – מיד נגיע גם אליו. את הסיור בפני ליין התחלנו דווקא מאמצעה של הסמטה, ואם ננסה למפות אותה, היא מתחילה בשלט המורה על הכניסה אליה, והיא מסתיימת צפון מזרחית אצל הספר טוני סלאבין. מרחק של כקילומטר בערך. באמצעה של הסמטה נמצא מרכז שנקרא Penny Lane Development Trust. הגוף הזה הוקם לאחר שההתאחדות לכדורגל בבתי הספר לבנים, שהייתה אחראית לאיתור כישרונות צעירים כמו ויין רוני, עברה מסמטת פני ליין ב 1996, והשאירה אחריה מבנה נטוש וכעור. על מנת לשפר את חזות המקום ולשמרו, הוקמה הקרן שב 2010 פתחה את שעריה וכיום מספקת שירותי הדרכה לתיירים שעוברים שם, מארגנת אירועים שונים ומתחזקת את המקום. היא אגב מבוססת בעיקר על תרומות ועל חנות המזכרות שנמצאת במקום. נקודת פתיחה מעולה לטיול בסמטה. קיר יפהפה ב Penny Lane Development Trust לפני ליין הגעתי עם צפייה למקום קסום, פסטורלי, מלא בהוד והדר. אבל האמת, בסוף היום זו רק סמטה שקטה ורחוקה מהמולת מרכז העיר, וכמוה יש לא מעט באותו האזור. לולא הביטלס או פול מקרטני ליתר דיוק, אין לה קיום בתודעה. מקרטני שלאחר כתיבת אלינור רגבי, רצה להעמיק בז’אנר של כתיבת שיר סיפורי דרך דמויות, יכל היה לבחור כל סמטה באזור. בסיור שם בהחלט נכנסנו לכמה סמטאות או רחובות אחרים שהיו לא פחות פסטורליים ומלאי קסם. זה חלק מהפוסט-מסחור של הביטלס שפחות התחברתי אליו ועוד נפגוש בו גם ביעד הבא.המשכנו לטייל בסמטה עד שהגענו ליעד הלוהט ביותר בימים אלו, הכיתוב של פני ליין על החומה היכן שחתם המקרטני במסגרת התכנית קארפול קריוקי. איך מזהים שזה המקום? הולכים על הסמטה עד שרואים התגודדות של אנשים. זה שם. השלט הצבוע על החומה כבר מוסגר בשכבה קשיחה ושקופה על מנת להגן על החתימה האייקונית של מקרטני ולמסחר עוד את הסמטה. נקודת ציון חדשה שהצטרפה לא מכבר. מסגור חתימתו של פול במסגרת הקארפול קריוקי נקודת ציון חדשה יותר – הפנייה לבלוג ביטלמניקס מתחת לחתימה של פול משם התחלנו ללכת לכל אורכה עד למספרה של טוני סלאבין. “בפני ליין יש ספר המציג תצלומים מכל ראש שהיה לו העונג להכיר, וכל האנשים שבאים והולכים עוצרים ואומרים שלום…” לפני מספר שנים הייתה מריבה קטנה בליברפול בין המספרה של טוני סלאבין למספרה אחרת שטענה שהיא הוותיקה בליברפול ושאליה בעצם התכוון מקרטני כשכתב את השיר. ברור מי ניצח אבל זה לא משנה את העובדה שזה פשוט חסר טעם ומשמעות. נשמתי לרווחה כשראיתי שהמספרה הייתה סגורה כשהגענו לשם, מהסיבה הפשוטה שעוד הייתי עושה שטות ונכנס. שקית זבל אנגלית ומסודרת שהונחה מחוץ למספרה הספיקה עבורי כדי לספר את כל הסיפור בתמונה אחת. המספרה של טוני סלאבין עם שקית הזבל הסמלית משם המשכנו ליעד הממוסחר הבא. נסיעת אוטובוס קצרה הביאה אותנו סמוך לביתו של לנון במנלאב אווניו, ומשם המשכנו כמה דקות ברגל כדי לשבור עוד מיתוס. לא תותים ולא יער. שער אדום שהקשר בינו לבין השער המקורי הוא כנראה רק כי הוא צבוע באדום, מונח לו בכביש צדדי ללא שום אווירה פסטורלית או מקום שאמור להוות מפלט לנער מתבגר מהצרות שלו. תוסיפו על כך אוטובוסים מלאי תיירים שעוצרים כל כמה דקות עם הקליינטורה שלהם, נותנים להם 2 דקות להצטלם והלאה ליעד הבא. כמובן שללא דיחוי מילאתי אחר מנהגי המקום, הכוללים ישיבה מזרחית ומבט נוגה ומהורהר. נקודת אור לגבי המקום התגלתה דווקא יום קודם בביטלס סטורי כשמצאתי חוברת של צבא הישע או ה Salvation Army עם הכותרת Bringing a legend back to life. הם עושים שימוש כמובן בלנון ובשיר אבל ככל הנראה לטובת מטרה נעלה של החייאת המקום על מנת לתת בית לצעירים בעלי צרכים מיוחדים. משם המשכנו ברגל לביתו של ג’ון. הייתי חייב לשאוב מעט אנרגיות. שוב אוטובוס, נסיעה קצרה, ואנחנו ביעד הבא: כנסיית סיינט פיטר שבוולטון. המקום בו הכל התחיל למקום הגעתי בחרדת קודש, מנסה לדמיין את היום הגורלי בו נערך היריד ואת הקוורימן ולנון בחולצה המשובצת, נוסעים על אותה עגלה ולבסוף מופיעים את המופע הראשון לאותו היום על המדשאה היכן שהיום פזורים לא מעט קברים. מיד התפצלנו למשלחות חיפושים על מנת למצוא את הקבר עליו מצויין שמה של אלינור ריגבי. למזלנו עברה שם גברת נחמדה עם שמונה (!) כלבים שגרה בקרבת מקום. “אלינור ריגבי?” היא שאלה. הנהנתי עם הראש בביישנות של מפסידים. “בואו אחריי…”. היא הראתה לנו את המצבה וכנראה שנחה עליה רוח טובה והיא נתנה לנו עוד 2 מצבות במחיר של אחת. “בואו, רוצים לראות איפה קבור הדוד ג’ורג’ של לנון ?” – “ברור!”. “כאן קבור בוב פייסלי”,והיא הסבירה: “נו הכדורגלן…”. לאחר שהודינו לה מקרב לב, חזרנו למה שחיפשנו. הקבר של הגברת ריגבי שנכנס לתודעה של מקרטני. מה לעזאזל הם עשו כאן כשהם הסתובבו בין קברים? לאולם פנימה היכן שביצעו הקוורימן את הופעת הערב ויותר חשוב, התקיימה הפגישה הראשונה בין ג’ון לפול לא הצלחנו להיכנס לדאבוננו. קברה של אלינור רגבי יחד עם כנסיית סיינט פיטר קברו של הדוד ג’ורג’ בעלה של הדודה מימי רוק דה קסבה מועדון הקסבה היה היעד היחיד שנדרש מעט מאמץ על מנת להגיע אליו, לא מבחינת דרכי ההגעה אלא הזמנת סיור. מהארץ לא הצלחתי להשיג אותם בשום אמצעי תקשורת ודיי נואשתי מהסיכוי להגיע לשם. בליברפול, ניסיתי טקטיקות ישראליות מתחכמות, והגעתי למוזיאון החדש שפתח אחיו של פיט בסט ברחוב מת’יו ומשמר את מורשתו של פיט בסט דרך מועדון הקסבה וסיפורם של הביטלס. שם חשבתי שאצליח להבין איך להירשם לכניסה לקסבה. הוא כמובן היה סגור. כצעד אחרון נואש, התקשרתי למספר סלולרי שהופיע באינטרנט ולשמחתי מישהו ענה ואפילו הצלחתי לסדר לנו כניסה מהיום למחר. הגענו לרחוב היימנ’ס גרין 8, בית פרטי קצת מוזר בצורתו. דייקנו בשעה שנקבעה אבל זה לא עזר לנו. הסיור הקודם הסתיים באיחור של כחצי שעה ואז נכנסו לתוך מבנה לבן שנראה לא שייך לבית כמו איזו תוספת חריגה. המדריך דיבר במבטא ליברפולי כבד מאוד, מה שלדעתי דווקא הוסיף מימד מעניין לסיור, רק שהיה צריך להתאמץ ולהבין על מה הוא מדבר. רובו ככולו של הסיפור שניסה המדריך להעביר הוא, הקסבה גילה את הביטלס, מונה בסט היא המנהלת הראשונה של הלהקה ובריאן אפשטיין קצת גנב אותם ממנה. על קצה המזלג: מונה בסט רצתה להקים מקום בילוי לנוער במרתף ביתה. בשלב מסוים, היא גילתה שאין יותר מדי להקות שמנגנות רוקנרול אמריקאי בליברפול ופנתה לקן בראון על מנת שיביא את הלהקה בה הוא חבר והם יתחילו לנגן אצלה. לרוע המזל הלהקה התפרקה והוא פנה לג’ורג’ הריסון שהכיר שפנה לג’ון ופול. הם הסכימו ויחד עם קן בראון הפכו לרביעייה והתחילו להופיע במרתף של מונה אותו הם גם עיצבו כראות עיניהם – ג’ון הדביק כוכבים על התקרה ופול צבע אותה מעל ל”במת” ההופעות בגוונים צבעוניים. ג’ון שהסתובב עם אולר בכיס חרט על אחד קירות העץ את שמו – ובהנחה שזה גם נכון זה היה מרגש לראות את זה. כשהמועדון החל להצליח בסביבות 1959, מונה החליטה לפתוח עוד חלק במרתף להופעות שיתאים הפעם להופעות עם מתופף. את החלק הזה של הקסבה עם קורי העכביש שמצויירים מאחור, אפשר לראות בתמונות המוקדמות שלהם שם. כשהם חוזרים מהמבורג, ההופעה הראשונה שהם ביצעו היתה בקסבה וג’ון הסכינאי ממהר לחרוט על תקרת הבמה John I’m Back. מונה הופכת בעזרתו של ניל אספינל חברו הטוב של פיט שהפך גם לבן זוגה למנהלת של הביטלס ואפילו סוגרת להם הופעות בקאברן שהיה מועדון ג’אז עד לאותו רגע. בשלב מסוים מופיע בריאן אפשטיין בקאברן, מתלהב ומגיע לדבר עם מונה. לטענת המדריך בקסבה, היא לא הייתה מוכנה לוותר על הביטלס ולאחר לא מעט התעקשויות מצדו של בריאן היא מנסה להוריד אותו מגבה כשהיא אומרת לו שלסדר הופעות היא יודעת טוב מאוד. אם הוא יצליח לסדר חוזה הקלטות שיחזור לדבר איתה. בכל הסיפור הזה של המדריך בקסבה מרגישים מצד אחד את העלבון שלה, של פיט ושל המוסד הזה באופן כללי, מצד שני מורגשת היטב גם הטית הסיפור לטובתם. הכניסה למועדון הקסבה הכניסה למועדון הקסבה הביטלס עם קן בראון בקסבה על ה”במה הקטנה” הבמה כיום הביטלס על ה”במה” הגדולה יותר בקסבה זו עם קורי העכביש מאחור אותה במה כיום מזכרות שהשאיר לנון בקסבה מזכרות שהשאיר לנון בקסבה את היום הזה סגרנו זוגתי ואני על בירה בג’קרנדה של אלן וויליאמס שממוקם ליד המלון בו שהינו שחגג 60 שנה להיווסדו. פנטזיה כפולה את היום האחרון בעיר פתחנו במוזיאון ליברפול כדי לראות את התערוכה על ג’ון ויוקו שנקראה Double Fantasy – John & Yoko. התערוכה הזו מרגשת מאוד. היא מתמקדת באמנות של ג’ון ויוקו ומכילה מייצגי וידאו ותמונות מרגשות ועוד פריטים מחייהם כמו למשל היומן שכתב ג’ון בנעוריו ה Daily Howl שהיווה את הבסיס ליציאת ספריו לאחר מכן. תמונה אחת ריגשה אותי מאוד. בתמונה יוקו ושון. התאריך מאי 1981 – כחצי שנה לאחר הירצחו של ג’ון. שון במיטתם של ג’ון ויוקו, לידו יוקו מכורבלת בעצמה ומלטפת אותו כשהוא ישן מקופל. את שאר היום הקדשנו לטיולים מסוג אחר שלא אלאה אתכם בהם אבל יעד אחד נשאר לא כבוש והוא מועדון הקאברן. לא ייתכן שאעזוב את ליברפול בלי לבקר בתוך הקאברן. כלת בת המצווה ביקשה גם כן להתלוות אליי ומכיוון שהקאברן מגביל כניסת ילדים מהשעה שמונה בערב, הזדרזנו להגיע לשם לפני כן ושנינו צללנו אל מעמקי האדמה במדרגות המסתלסלות אל תוך המון האדם שהציף את קומת המרתף מול הבמה המפורסמת. זו הייתה חוויה מרגשת מאוד. לקחתי כוס בירה והתמקמנו בצידי הבמה כשלהקת קאברים גרמנית החלה מנגנת גרסה חשמלית לליידי מדונה. לא יודע אם זו הייתה הבירה אבל פשוט ריחפתי באותו הרגע. בערב הגעתי שוב הפעם עם זוגתי והפעם למופע מלא של להקת קאברים מאיטליה שחבריה היו לבושים כמו הביטלס המוקדמים בחליפות ופאות ונתנו מופע שלא מבייש. חוויה לחיים. בבוקר למחרת כבר התכוננו לעזיבה ללונדון ונשבענו כולנו שנחזור שוב לליברפול. #כנסייתסיינטפיטר #מועדוןהגאקארנדה #גוןלנון #גורגהריסון #פניליין #פולמקרטני #StrawberryFieldsForever #מונהבסט #פיטבסט #מועדוןהקסבה #מועדוןהקאברן #אלןווילייאמס

היום בפינת הארכיון, ניזכר בביקורה של יוקו אונו בישראל בנובמבר 1999. הביקור נערך לרגל 2 תערוכות שהובילה: האחת ב מוזיאון ישראל, ירושלים בשם “האם ראית את האופק לאחרונה” ועוד תערוכה ב גלריה לאמנות אום אל פחם בשם “חלון פתוח”. ביקורה עורר מחלוקות והדים עוד לפני שהתקיים. מהצד החרדי ביקשו להסיר את תערוכתה ממוזיאון ישראל מכיוון שהיא כללה צילומי עירום, ובין מוזיאון ישראל והגלריה באום אל פאחם התפתח מיני ויכוח מי באמת אחראי לבואה.מה שחשוב הוא שהביקור התקיים ונרשם בדפי ההיסטוריה ואתם הרוווחתם מקבץ כתבות שמסקר את ביקורה מאז.

איך כותבים על האלבום האהוב עליי ביותר (שהוא לא אלבום של הביטלס)? ויותר מזה – איך כותבים על אלבום שקשה להסביר במילים למה דווקא הוא כל כך אהוב? Ram, אלבום הסולו השני של פול מקרטני, שיצא ב-1971, הוא יצירה מוסיקלית כל כך עשירה ומופלאה שאני לא חושב שאוכל להסביר באמת מה אני מרגיש כלפיו, במיוחד כשכל כך הרבה מקום יתפוס הריב המוסיקלי שלו עם לנון. גם אם אחטא ואתמקד בזה יותר מדי, אל תטעו – Ram הוא כל כך הרבה יותר מעוד פרק בסיפור הביטלס. אנסה להציג אותו כראוי ככל שנתקדם. כזכור, עזבנו את גיבורינו, מר מקרטני, כשהוא מוציא את אלבומו הראשון, אחרי ריב גדול. הוא סופג מהתקשורת בוז על האלבום, הוא סופג בוז על פירוק הביטלס, הוא סופג בוז מחבריו כשהוא מבקש לעזוב את הלהקה ואת ההסכם הכובל שנחתם בינהם ב-1967. במאי 1970 מקרטני חוזר לחווה שלו בסקוטלנד באותו מצב של דיכאון בו הוא נמצא בסוף 1969 (תאור של מצבו ניתן לשמוע בשיר המעולה Every Night מתוך אלבום הסולו הראשון שלו Mccartney – כתבנו עליו כאן). ושוב, מי שמצילה אותו מעצמו היא לינדה. בתקופה שבין מאי לאוגוסט, בפרץ יצירה שנובע מתוך התחושות אותם הוא מרגיש, הוא כותב ומקליט דמואים בחווה ובלונדון. מדובר על כ-30 שירים שחוץ מלאכלס את האלבום הבא שלו יופיעו לאורך השנים באלבומים וסינגלים. בשלב הזה הספרים חלוקים לגבי התאריכים. רוב הספרים טוענים שמקרטני החל להקליט את Ram בינואר 1971, אבל ישנם ספרים בהם נטען כי מקרטני התחיל להקליט כבר בנובמבר 1970. למה אני מתחבר יותר לתאריך ההקלטה הזה, ומה זה בכלל חשוב? כפי שסיפרתי בפוסט הקודם על פירוק הביטלס בבית המשפט, פול הגיש את הבקשה לבית המשפט ביום האחרון של 1970. אני מאמין שלמרות הקושי הגדול שפעולה כזו בוודאי גרמה לו, היה בזה גם משהו מרגיע, משחרר. תחושת השלמה עם משהו שצריך היה לקרות. אם תקשיבו ל”ראם” תבחינו שהאלבום מכיל הרבה זעם. הוא קודר מאוד ואין שם תחושה של הקלה. בנוסף, מקרטני היה בזמן הזה בארה”ב ונפגש שם עם ג’ורג’ בפגישה שנגמרה בפיצוץ ושכנעה אותו שאין לו ברירה אלא להשתמש בעזרתו של בית המשפט (כפי שתוכלו לקרוא בפוסט הקודם). אז אולי זו סתם תחושה אישית – אבל אני אלך עם הסיפור הזה. אם כן, בנובמבר 1970, שט מקרטני באוניית יוקרה עם משפחתו לניו יורק. מישהי מעירה לו בשיט “אתה יכול להסיר את משקפי השמש. גם אליזבת’ טיילור נמצאת כאן והיא לא לובשת משקפי שמש”. פול מסנן לעברה “אני לא אליזבת טיילור”. בניו יורק הוא מזמן לאודישן נגנים מבלי להגיד להם מיהו המזמין. המתופף דני סוייל, שהיה נגן סשנים מוכר, הגיע לכתובת והרגיש שמשהו פה מוזר. הבניין נראה שרוף וללא חשמל, והוא שאל את עצמו אם מישהו לא הולך לקפוץ עליו ולשדוד אותו עוד רגע. הוא ירד למרתף ושם גילה את פול ולינדה יושבים ליד מערכת תופים. הם הזמינו אותו לנגן עבורם והוא ישר החל לנגן סטייל רינגו על תופי הטום טום. סוייל מספר שמקרטני תכנן להחליף באלבום 3 נגני תופים, כל אחד ינגן חלק מתקופת ההקלטות, אבל בגלל שהיה מרוצה מהנגינה שלו ביטל את האחרים והשאיר אותו לכל הסשנים. סוייל ימשיך עם מקרטני גם ללהקת “כנפיים”, אבל אני מקדים את המאוחר. פול ולינדה בהקלטות “ראם” הגיטריסט דייויד ספינוזה, שהיה גיטריסט סשנים מאוד מבוקש, קיבל טלפון מלינדה ששאלה אם ירצה לבוא להיפגש עם בעלה. כבר בשיחת הטלפון הזו, היה משהו שניבא את הבאות. ספינוזה אילץ אותה להגיד במפורש את שם בעלה – לומר שפול מקרטני רוצה לפגוש אותו. “כאילו שאני אמור לדעת שפול מקרטני מתקשר אלי הביתה”, אמר. לאחר האודישן, הגיטריסט נשאל אם הוא יכול לעבוד 5 ימים בשבוע למשך 6 השבועות הבאים. “אמרתי להם שאני לא יכול להתחייב להשאיר את כל השבועות פתוחים, כי כשפול יחזור לאנגליה יהיו אנשים אחרים שידאגו שאני אמשיך לאכול. אמרתי שאני יכול לשריין 2 ולא 5 ימים ולינדה הפכה ממורמרת מאוד מהתשובה.” פול, דני ודייויד נכנסו לאולפן והחלו את הסשנים של ראם. הסשנים על האלבום ימשכו עם הפסקות עד אפריל 1971. דני סיפר על העבודה על האלבום: “פול היה מגיע לאולפן כל יום עם משהו חדש… היו לנו כל המנגינות המדהימות האלה לעבוד עליהן… הוא היה מרים גיטרה או מתישב אל הפסנתר ומתחיל לנגן ולשיר את השיר, אנחנו היינו לומדים אותו ואז מתחילים להקליט. הקלטנו שיר כל יום.” בסך הכל הקליטו מקרטני ונגניו 21 שירים בסשנים האלה. לאחר עבודה על כמה שירים מקרטני הודיע לדייויד ספינוזה שמוותרים על שירותיו. שפינוזה, שהיה צעיר (בן 21) ומבוקש מאוד לא הבין, או לא היה מוכן לקבל, שאם הוא רוצה לעבוד עם פול, זה צריך להעשות בתנאים של פול. פול ציפה ממנו לוותר על הכל בשביל זה. יומיים בשבוע לא הספיקו ולא הראו מחויבות מבחינתו. פול ולינדה בהקלטות “ראם” פול, בפעם הראשונה בחייו, היה במצב בו הוא יכול לקבוע את החוקים, משתי סיבות – 1) הוא כבר לא בביטלס ולא צריך להתחשב ברגשות ורצונות חבריו ללהקה. הנגנים ששכר לא היו הביטלס, הם היו נגנים להשכרה והם היו שם כדי לשרת את רצונותיו. 2) הוא פול מקרטני. ספינוזה התמרמר גם על העובדה שפול הגיע כשהוא יודע בדיוק איך הוא רוצה שכל דבר ישמע. הוא לא נתן לנגנים לבטא את עצמם אלא דרש מהם לנגן בדיוק את מה שהוא רצה. ספינוזה יקירי, עד שהריסון לא נמצא שם כדי להעלב, אתה מתחיל? ספינוזה עבד בהמשך, בן היתר, עם פול סיימון, בילי ג’ואל וגם עם ג’ון לנון באלבום Mind Games ורינגו סטאר באלבום Ringo the 4th. את מקומו של ספינוזה בסשנים מילא יו מקראקן (שגם הוא עבד עם פול סיימון ומנגן אף באלבומו האחרון של לנון Double Fantasy ובאלבום שיצא אחרי מותו Milk and Honey), והוא עשה זאת על הצד הטוב ביותר. כך, בין ביקור אחד לשני בבית המשפט, אליו הגיע לכל הדיונים, עם מתח עצום אבל רוח חופשית והחלטה לעשות את כל מה שהוא רוצה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, הקליט מקרטני את אלבומו המושלם ביותר. יש ב”ראם” משהו שמזכיר את “סרג’נט פפר” של הביטלס, שהוא האלבום שלהם שאני הכי אוהב (במונו! אני מתכחש למיקס הסטריאו). בשניהם לא מופיעים בהכרח השירים הגדולים ביותר של הלהקה/הזמר. אבל שניהם, כאלבומים, מהווים משהו גדול יותר מסך השירים הכלולים בהם. החופש המוחלט שמורגש בהאזנה הוא משהו נדיר במוסיקה. על אף שמדובר באלבומים מאוד מופקים, המוסיקה נשמעת כל כך לא מתאמצת, כל כך חופשית, כל כך עשירה. בניגוד ל”פפר”, כשיצא “ראם” הוא זכה לביקורות רעות מאוד כמעט מכולם. זה משהו שלעולם לא אצליח להבין, כי אם יש משהו שלמדתי על “ראם” זה שכל אדם שנתתי לו את האלבום כדי שיאזין לו (והיו הרבה כאלה לאורך 30 השנים, פחות או יותר, שעברו מאז ששמעתי את האלבום לראשונה) התאהב בו. גם אנשים שלא סובלים את מקרטני לא עומדים בקסמו של האלבום הזה. אז למה הוא התקבל בקבלת פנים גרועה כל כך? כנראה שכשאתה נתפס כמי שפרק את הלהקה האהובה בעולם, וכשאתה תובע את החברים שלך, שבמקרה הם גם מרכיבים את אותה להקה אהובה, אתה מצטייר באור לא כל כך חיובי. לשמחתי בשנים האחרונות נהיה מן קונצנזוס לגבי טיבו של האלבום. עדיף מאוחר מאשר אף פעם. השיר הראשון שיצא מתוך הסשנים של “ראם” (וגם הראשון שהוקלט עם ההרכב החדש) היה Another Day. הוא יצא כסינגל בפברואר 1971 ולא נכנס לאחר מכן לאלבום. מדובר בשיר יוצא מן הכלל. אחד היפים של מקרטני. דני סוייל סיפר שכשפול ניגן להם את השיר על הגיטרה הוא חשב: “היי, חכו רגע. זה לא סתם עוד שיר, זה ‘אלינור ריגבי’ בניו יורק!”. מקרטני, שסופג ביקורות קשות על המילים שלו, מתאר כאן בצורה מושלמת את הבדידות של גיבורת השיר שלו. תראו איך הוא מתאר את הפעולות היומיומיות של הדמות שלו, אותן פעולות שגרתיות שרק מדגישות את הבדידות שלה. היא כל כך פסיבית וכל כך שרויה בשגרת המטלות שיש לה. את הפעולות היא מבצעת מתוך אנרציה, היא לא עוצרת להרגיש כמעט. אבל רק כמעט, כי לפעמים, כמו שאומר הפזמון, היא מרגישה עצבות גדולה. תקשיבו לגיטרה של ספינוזה שבוכה עליה בפזמון בשתי השורות הראשונות של הפזמון, בהן היא מרגישה עצבות ונשארת לבד בבית. אין נחמה בשיר. בפסיביות שלה, מחכה גיבורת השיר לאביר שיציל אותה, אבל מי שמגיע הוא לא אביר ולא נשאר והיא מתעוררת לעוד יום רגיל בו תלך אל המשרד ותטבע בערמות הנייר המצטברות על שולחנה. בנוסף להיותו שיר נפלא, הוא גם מבוצע בצורה מושלמת עם מקרטני על אקוסטית ובס, ספינוזה על חשמלית וסוייל על תופים וספר טלפונים של מנהטן. שימו לב לבס של פול. זהו אחד מהשירים המושלמים ביותר שלו בתחום הזה. תקשיבו במיוחד לשורת הבס שמתחילה ב- 00:43. עוד משהו שנמצא כאן לראשונה באופן כל כך מובחן הם קולות הרקע של פול ולינדה. לינדה ממלאת תפקיד חשוב בסאונד של “ראם” וקולות הרקע שלה מוסיפים לאלבום הרבה מאוד. בשיר הזה זה קצת פחות מורגש, אבל יש משהו גס בקול שלה, ולמרות שזו נשמעת כמו ביקורת שלילית, משהו בגסות, במחוספסות, בחוסר המקצועיות תורם מאוד לסאונד הייחודי של קולות הרקע של האלבום. השילוב בן המתקתקות המקצועית של פול לחספוס שלה יוצר משהו חדש ונהדר. פול סיפר: “רציתי את הסאונד שלנו. רציתי את הגישה החובבנית, משהו שנוכל לעשות בעצמנו ואז לשפר אותו”. פול גם טען שלינדה כתבה איתו את השיר ואף שירים נוספים באלבום. כשהאלבום יצא הוא לא היה אלבומו של פול מקרטני אלא אלבומם של פול ולינדה מקרטני. “אנחנו כותבים עוד הרבה שירים ואנחנו מתפתחים כצוות הרמוני”. באופן מפתיע, לא פול בחר בשיר הזה כסינגל, אלא עוזר האולפן דיקסון ואן וינקל. “ישבנו יום אחד באולפן A2, מקשיבים לטייקים של השירים, ופול ביקש ממני לבחור סינגל. היתה לי תחושה חזקה לגבי האלבום והייתי מאוהב ב-Another Day. פול אמר ‘אוקי. בוא נוציא את Another Day’. בצד השני של הסינגל הזה נמצא השיר Oh Woman, Oh Why?. השיר הזה לא אופייני למקרטני בכל הקשור בהצגת הדמות הנשית, לכן הרשו לי להציע קריאה אחרת שלו – הוא לא מדבר על אשה אלא על היאוש והדיכאון שאפף אותו. אז למה להתייחס אליו כאל אשה? כי הוא מתייחס אליו כאל חצי מזוגיות כפויה. Well I met her at the bottom of a well Well I told her I was tryin’ to break a spell But I can’t get by, my hands are tied הוא מספר כי הוא פגש אותה בתחתית, כי הוא לא יכול לעשות כלום, ידיו כבולות, הוא מנסה לשבור את הכישוף (האם זה לא מה שהוא יעשה כשיגיש את הבקשה לפירוק השותפות הכובלת של הביטלס?). הוא שואל אותה מה הוא עשה כדי לגרום לכך שהיא מכוונת אליו אקדח ואנו שומעים ברקע קולות ירייה (הם הוקלטו באולפן, ראו את הצילום המצורף). בהמשך הוא מתלונן שלמרות שהוא לא סובל את דרכה השקרית ומלאת המרמה, הוא ממשיך לקום יום אחר יום כי ידיו כבולות ואין ביכולתו לעשות כלום. זה לא נשמע שיר סיפור רגיל של מקרטני, אלא תיעוד של יאוש. למעשה מספיק להקשיב לשירה המדהימה שלו בשיר הזה, שירה שנשמעת כאילו עוד רגע תגרום למיתרי הגרון שלו להקרע. לזה מתווספים תיפוף אגרסיבי של סוייל, גיטרה עם דיסטורשן והבס של פול. זה ללא ספק הקטע הכבד ביותר בסשנים. כפי ששמתם לב משני השירים הקודמים, פול נמצא במצב רוח מאוד קודר. הדימויים לא פשוטים בסשנים האלה, בין אם הם מתארים בדידות כמו ב-Another Day ובין אם הם מתארים תמונה קודרת של אדם שאיבד שליטה על החיים שלו כמו ב-Oh Woman Oh Why?. בשירי האלבום יכנס נדבך נוסף מחייו – כל הזעם שהוא חש כלפי חבריו לביטלס התנקז לכמה שירים בהם הוא ירה חיצי רעל פוגעניים שמטרתם היתה, בעיקר, ג’ון. אם הוא חשב שזה יעבור בשקט הוא טעה. ג’ון הרגיש שהאלבום כולו מופנה אליו, גם בשירים בהם לא היתה לו סיבה לחשוב כך. וזה התחיל עם עטיפת האלבום, שעליה התנוססה בגאווה תמונה של חיפושית ש(סלחו לי על הבוטות) דופקת חיפושית אחרת. אין דרך מפורשת יותר לבטא את מה שחש מקרטני. ומכיון שהפוסט הזה כבר יצא ארוך משהתכוונתי, נגיע לאלבום עצמו בשבוע הבא. #פולמקרטני #RAM #ראם #לינדהמקרטני #AnotherDay

שלום חברים. סוף כל סוף הגענו לפוסט הסיום של סקירת האלבום Ram של פול מקרטני. מי היה מאמין שזה יגמר אי פעם? מי שמעוניין לקרוא את החלקים הקודמים, מוזמן לעשות זאת כאן, כאן וכאן. ועכשיו, בואו נצלול ישר פנימה. השיר המקסים Eat at Home הוא אולי מהשירים הפשוטים יותר באלבום, אבל הוא חלק משרשרת שירים מקרטניים שמתחילה בביטלס ומסתיימת בימינו, שעוסקים בסקס. מקרטני עצמו תאר בהומור את השיר בשנת 1975 כ”תחינה לבישול ביתי – שיר מגונה”. וכל זה למה? הוא הרי אפילו לא אומר Fuh you בשיר הזה ולא מציע לעשות את זה בכביש, הוא בסך הכל מציע לאישה בשיר לאכול במיטה. זה לא מתחיל ישר מהמיטה. בהתחלה הוא מציע לה לאכול בבית, כשהם מגיעים הביתה הוא כבר מציע לעבור לאכול בחדר השינה, ושם, במקום לאכול מול נטפליקס הוא מבקש ממנה להביא את האהבה שהיא מרגישה אליו למצב בה הוא יכול לראות אותה – ממצב רגשי למצב פיזי. משם הוא עובר לבוקר ולא מפרט מה הם אכלו. אתה כזה טיזר, פול. אני אוהב לקרוא ביקורות שליליות על שירים שאני אוהב של מקרטני. הן מצחיקות אותי. זה לא שאני מתנשא, אבל לפעמים אני מרגיש שאנשים באים לשירים עם דעה מוקדמת על איך השיר אמור להישמע ואז מנסים לטפול על השיר את האשמה שהוא לא עומד בציפיות שלהם. אבל נחזור לענייננו – Long Haired Lady, אחד משיאי האלבום (כן, אני יודע שאני אומר את זה כמעט על כל שיר, אבל זה אלבום עמוס שיאים שכזה), הוא שיר אהבה מאוד מיוחד ויפה שמוקדש ללינדה כמובן, אבל גם לפול. ואולי גם לג’ון? בואו נראה. אז מה הביקורת של אנשים? כשג’ורג’ כתב שיר אהבה לפטי, יצא לו Something. ג’ון השתמש ברגשות שלו ליוקו כדי לכתוב שיר פיוטי כמו Love ופול? הוא מתנשא על לינדה (מכנה אותה בשיר Sweet little lass – שנשמע אפילו יותר גרוע כשאתה לא יודע מה המילים ועלול לשמוע את זה כמשהו אחר) ושטחי (Long haired lady). המממ. Something הוא כנראה שיר האהבה היפה ביותר ששמעתי (בתיקו עם Maybe I’m Amazed), אבל Love עמוס הקלישאות של לנון? נו טוב. אז תלכו לשמוע את Love ותעזבו אותנו בשקט. לטעמי Long Haired Lady הוא אחד משירי האהבה המיוחדים והיפים ששמעתי. השיר הנפלא הזה מתחיל עם לינדה ששואלת את פול במבטא אמריקאי מודגש במיוחד ובאופן שנשמע כהטחה ותוכחה (לא ממש הטון שחושבים עליו כשחושבים על שיר אהבה) – האם אתה אוהב אותי כמו שאתה אמור, או שאתה רוצה אותי רק בשביל זה? למה היא מתכוונת ב”זה”? כנראה למה שהם אכלו במיטה בשיר הקודם. גם הליווי המוזיקלי לכאורה לא הולם שיר אהבה – מיד עם תחילת השיר מנגנים כלי נשיפה קשים שמשתלבים באופן בו לינדה שרה. ואז מגיע מהלך יפייפה של משפט דיבורי מולחן שמושר על ידי פול בעדינות גדולה ואהבה – התכוונתי לדבר איתך על זה כבר זמן מה, גבירתי ארוכת השיער. ופה השיר המורכב הזה משנה כיוון מוסיקלי – רגוע יותר, אבל ממשיך להיות משועשע – מקרטני מודה בסופו שאולי הוא מתייחס לאלמנטים חיצוניים הקשורים ללינדה בשיר, אבל זה הוא ששייך לה והוא יודע את זה. זה היה הסוף המקורי של השיר. הקודה שמופיעה עכשיו הוקלטה בנפרד ואז שולבה על ידי מקרטני לשיר ארוך יותר. זה קרה כמה פעמים במהלך הקלטות ראם. וזה אולי יכול להסביר את החידתיות שבמילים – Ah, love is long, love is long, love is long Ah, sing your song, love is long, love is long Ah, when you’re wrong, love is long, love is long Win or lose it into the soul, love is long, love is long (When you’re wrong, love is long, love is long) זה סוף מבלבל. האהבה היא ממושכת – זה דבר טוב, לא? הוא אוהב את לינדה, היא אוהבת אותו. הם אוהבים אחד את השני. אבל אז עוד פעם צץ הג’ון הזה שאי אפשר להיפטר ממנו. השיר מתחיל בקריאה של פול Well Well Well Well Well שמגיעה לפני השירה של לינדה. האם זו התייחסות לשיר Well Well Well של לנון, שיצא באלבום הסולו הראשון שלו Plastic Ono Band? אפשר להצביע על זוטות מקריות כמו העובדה ששני השירים הם השירים הארוכים ביותר באלבום בו הם מופיעים, אבל זה סתם שעשוע. אז על מה נסתכל? – Well Well Well הוא שיר בו מספר לנון על אהבתו לזוגתו, אבל בצורה ארצית יותר – הדברים שהם עושים ביחד. גם היא מוצגת כחפץ באופן מסוים – הם לא הולכים לאכול אלא הוא לוקח את אהובתו לאכול, הוא לוקח את אהובתו לשדה גדול. גם הוא רוצה לאכול אותה, כמו בשיר הקודם ב”ראם”. אז נניח שיש פה איזו התייחסות של מקרטני – אז על איזו אהבה מדברת הקודה? כשאתה טועה האהבה היא ארוכה, תזכה בה או תאבד אותה האהבה היא ארוכה? הטעות היא יוקו? האובדן הוא אהבתו של פול? מה הוא רוצה לכל הרוחות? אין לי תשובה ברורה, אבל זה מסקרן מאוד. בכל אופן – אהבתם של פול ולינדה היתה ארוכה, ואני לא חושב שפול הפסיק אי פעם לאהוב את ג’ון. וזה הטרק הבסיסי. הוא מאוד יפה בעיני. לקראת סיום, אנחנו חוזרים לראם און. ההקלטה היא אותה הקלטה שפשוט פוצלה לשניים וזה החלק השני שלה. החלק השני אמור לתת תחושה של אלבום קונספט. מקרטני אוהב לעשות את זה. לשם שינוי יש באמת קונספט לאלבום – זהו אלבום גמילה מהביטלס וחברי הלהקה. והקונספט עובד. בסוף השיר, הוא עובר לנגן תחילת שיר שיוקלט רק עוד שני אלבומים. למה? ככה, כי זה מוסיף מסתוריות, חידתיות, משחקיות. כי ככה זה מקרטני. וזה הטרק המלא של השיר, לפני הפיצול השיר האחרון באלבום הוא אחד השירים ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי. אפילו בשבוע האחרון, לאחר שהקשבתי שוב לשירים כדי לכתוב עליהם, נשארתי עם השיר הזה בלופ כמה ימים. מה יש בשיר הזה שכל כך תופס אותי? אני חושב הוא מציג את השלמות המקרטנית בשיאה. 4 וחצי דקות שמזככות את כל היופי שהאיש הזה מסוגל לו – לחן סוחף שמורכב מכמה מקטעים שונים, עיבוד מושלם, טווח שירה שתופס את מקרטני הרך מצד אחד ואת הרוקר מהצד השני, עיבודי קולות מושלמים שמשמשים לדברים שונים – הדגשה, הרמוניה, קצב וסתם הוספת צלילים והברות כדי להעשיר את הסאונד, עיבוד כלי מיתר קלאסי מרגש ורומנטי, ושיר שבבסיסו מדבר על שני אנשים שרוצים לאהוב, להיות ביחד ולעשות אהבה. השיר הוא שיר על הנעורים – האבא אומר “Making love is wrong”, אבל הם לא מבינים איך אהבה יכולה להיות שגויה. הם לוקחים את הרכב ונמצאים בתנועה, חופשיים מהכבלים. את השיר פול הציג כבר בסשנים של Get Back, עדיין בלי מילים כמעט, למעט המוטיב המרכזי של המושב האחורי. כאן תוכלו לשמוע את זה. רק הוא ופסנתר וכבר יפה כל כך. השיר מתחיל כבלדת פסנתר נהדרת ומתפתח בצורה מאוד ייחודית, כשהוא נע בין חלקים שקטים לקצביים. תקשיבו כמה יפה השימוש בקולות בכל החלק הראשון – ללא ספק בהשראתו של האחד והיחיד בריאן וילסון אבל עם פיתוחים חדשים משל מקרטני. ואז יש מעבר לקטע קלאסי עם עיבוד תזמורתי על גבול הדביק אבל מושלם (1:18) וכלי הנשיפה שמגבים אותם ושוב מקרטני משתמש בקולות ככלים שמשמשים ליצירת צלילים מעשירי סאונד. לאחר הבית הנוסף מגיעים למקום שנראה כי בו השיר יסתיים (2:30), אבל אז הוא ממשיך פתאום לקטע מהיר יותר שפתאום נקטע שוב לקטע הקלאסי (שימו לב איך השירה נקטעת על ידי המיקס באופן ברוטאלי [2:54] משהו שתמיד מפריע לי ולא הצלחתי להתרגל אליו ובמקביל משמח אותי כמי שאוהב טעויות שנשארות בתוך השיר). אחריו מגיעות שוב השורות “אנחנו מאמינים שאנחנו לא יכולים לטעות” עם התופים שמדגישים את העובדה הזו, ואז הקצב דועך רק כדי לחזור לשיא אדיר (3:48) שמפוצץ את האנרגיה שנטענה במאזין במהלך כל השיר מהתנודות בין השקט לקצבי. כל זה מתרכז אל סולו גיטרה קצר ומושלם שאין ספק שנוגן על ידי מקרטני עצמו, ושנשמע כאילו יצא מהאלבום “אבי רואד” (3:58). הסולו הזה מדגיש כי השיר, שכולו שילוב בין מקרטני של הביטלס למקרטני החדש, הוא פרידה של מקרטני ממה שהיה לפני כן. הוא לא מתכחש לעבר, הוא רותם אותו יחד עם השינויים שחלו בו להווה חדש. זאת גם הסיבה שהשיר לא מסתיים באמת אלא יוצא לג’אם שנעלם בפייד אאוט – זו הדרך החדשה של מקרטני, ועליה נשמע בעתיד שלו, שהיום הוא כבר העבר וההווה. מקרטני התנקה מהרעלים בתקליט הזה והוא מוכן ומזומן לשלב הבא – להקה חדשה. זה הליווי של השיר ללא כל תוספות השכבות שהוא קיבל מאוחר יותר ועם הג’אם המלא בסופו. זה קטע יפייפה שאפשר להעריך בו את העבודה הנהדרת שעשו יו מקרקן על הגיטרה ודני סוויל על התופים. לא תכננתי לקשר את השיר הזה מבחינה תוכנית לג’ון או לביטלס, אבל ג’ון מכריח אותי. הוא היה בטוח שהשורה החוזרת פעמים רבות בשיר ואף מסיימת אותו – “אנחנו מאמינים שאנחנו לא יכולים לטעות” – כוונה אליו ואל יוקו. על ראש הגנב בוער הכובע? זה לא שאי אפשר לאלץ את השיר ולחלץ ממנו פרשנויות על לנון, אבל אני באמת לא חושב שהוא כזה. אם כבר, בהסתכלות על אלבום שכולל חזרה על משפטים שמטרתם לחזק את מקרטני, הגיוני יותר שמקרטני חוזר על המשפט הזה כדי להחדיר ביטחון עצמי בדרך החדשה שלו ושל לינדה. זהו. תם האלבום המושלם הזה. במהלך הקלטת האלבום, הקליטו פול ולינדה סדרה של 15 ג’ינגלים לרדיו. הרעיון היה שמכיון שמקרטני לא יכול לעבור בין כל תחנות הרדיו הרבות בארה”ב, הם יכינו ג’ינגלים מיוחדים אשר (לפי הצעתם של לינדה ופול, במכתב שצירפו לג’ינגלים) יקדימו או יסיימו את שירי האלבום. הג’ינגלים הללו יצאו בויניל בשם Brung to ewe by ואליהם צורפו מכתבים של פול ולינדה ושל חברת ההפקה שלהם, שהסבירו את מטרת האלבום. הייתם מצפים שיהיה בג’ינגלים משהו אינפורמטיבי, אולי פנייה לקהל או משהו בעל ערך ועניין, אבל במקום זה יקבל מי שיאזין חלקיקי שיר בשם “Now Hear This Song of Mine” מלווה בצחקוקים, כבשים, ילדים קטנים ומשפטים סתומים. כנראה שפול ממש רצה בתת מודע שלו שהאלבום יכשל, כי אין לי מושג על מה הוא חשב. אני לא יכול לחשוב על איזשהו שדר שישים את הקטעים האלה לפני שיר בכוונה רצינית, ולא מתוך נסיון לצחוק על הביטל שירד מהפסים. לא רק שהוא תובע את החברים שלו, עכשיו הוא גם מצפה שישתפו איתו פעולה בקשקוש הזה? גם עטיפת האלבום לא עזרה לעורר את רצון השדרנים. העטיפה, שהרעיון מאחוריה, כמו גם מאחורי האלבום והג’ינגלים, היה לשדר תחושה של עשייה ביתית, נתפסה ככעורה במיוחד. אולי היה עוזר, אם פול היה מגלה להם שהוא השתיל מסר של אהבה לאשתו האהובה לינדה בצד ימין של העטיפה הקדמית – L.I.L.Y – לינדה, אני אוהב אותך. העטיפה הפנימית של Ram יש עוד המון מה לספר על הסשנים האלה של ראם. יש שירים שהוקלטו ולא יצאו באלבום. חלקם הופיעו אחר כך באלבומים, אבל חלקם הגדול לא. בעתיד אקדיש פוסט לשירים הגנוזים של מקרטני ונתעמק בהם. ישנו גם האלבום “טרילינגטון”, אלבום שכולו עיבודים תזמורתיים לשירי ראם, אבל מכיון שהוא נגנז ויצא רק ב-1977, נכתוב עליו כשנגיע לשנה המדוברת בסקירת הקריירה של מקרטני. לצערי אי אפשר לסיים את הסקירה הזו בלי להתייחס לתגובה של ג’ון לנון לאלבום. החודש יצא האלבום Imagine בגרסה מורחבת ומיוחדת. האלבום הזה, שהגיע אחרי Ram מכיל בתוכו את אחד השירים הארסיים ביותר שאני מכיר. לנון, שנפגע עד עמקי נשמתו מהאלבום של פול, ישב עם יוקו ואלן קליין ויחד הם כתבו את המילים של How Do You Sleep – שיר נאצה כנגד מקרטני. כדי לזרות עוד קצת מלח על פצעי מקרטני, גם הריסון ניגן בשיר. השיר השתנה עד הרגע האחרון. פליקס דניס, מהמגזין Oz, היה נוכח באולפן ומספר שיוקו היתה כל הזמן משכתבת את השורות. כשלנון כתב The only thing you done was yesterday You probably pinched that bitch anyway אלן קליין עצמו חשב שזה מוגזם והציע את השורה And since you’re gone you’re just another day שורה שמתייחסת כמובן גם לסינגל הבכורה של מקרטני כסולן. בסופו של דבר, כנראה ששוב היה זה רינגו משכין השלום, שגרם לגרסה מרוככת יותר. כשביקר את חברו באולפן, התרגז מאוד מהשיר ואמר ללנון שהוא הגזים. השיר מתחיל ברעשים של כיוון כלים שמזכירים את התחלת סרג’נט פפר והמילים, גם אם הן אכן מרוככות יותר, לא משאירות מקום לספק בקשר לכוונת המשורר So Sgt. Pepper took you by surprise You better see right through that mother’s eyes Those freaks was right when they said you was dead The one mistake you made was in your head Ah, how do you sleep Ah, how do you sleep at night You live with straights who tell you, you was king Jump when your momma tell you anything The only thing you done was yesterday And since you’re gone you’re just another day Ah, how do you sleep Ah, how do you sleep at night Ah, how do you sleep Ah, how do you sleep at night A pretty face may last a year or two But pretty soon they’ll see what you can do The sound you make is muzak to my ears You must have learned something in all those years Ah, how do you sleep Ah, how do you sleep at night https://www.youtube.com/watch?v=coeW1GJJ6Qs פול סיפר כי הוא כמעט כתב שיר בשם Quite well, Thank you. אבל אל תטעו, הוא נפגע מאוד. נטען כי גם השיר Crippled inside כלל התיחסות למקרטני – You can live a lie until you die. אין ספק שגם תמונת החיפושית שדופקת חיפושית אחרת הרגיזה את לנון. לכן הוא הוסיף לאלבום כבונוס גלויה בה הוא מצולם אוחז באוזני חזיר, כשהוא צוחק על התמונה של מקרטני אוחז בקרני הראם. כשהעלו נגד לנון טענות הוא אמר “אני שמעתי את המסרים של פול ב-Ram – כן הם קיימים, קוראים יקרים! Too many people going where? Missed our lucky what? What was our first mistake? Can’t be wrong? Huh! אני מתכוון, יוקו ואני וחברים אחרים, לא יכול להיות שכולנו מדמיינים. אז כדי להשתעשע קצת, אני מוכרח להודות ציבורית לאלן קליין על השורה Just another day. משורר אמיתי! יש אנשים שלא רואים את הצד המשעשע של זה. חבל מאוד. מה אני אמור לעשות, לגרום לכם לצחוק? אתם יכולים לקרוא לזה ‘מכתב זועם’ מושר – הבנתם?” בראיון אחר, קצת לאחר מכן, אמר: “זה להשתמש במישהו כאובייקט כדי ליצור משהו. לא באמת הרגשתי כל כך מרושע בזמנו, אבל השתמשתי בטינה שלי כלפי פול כדי ליצור את השיר. בוא נאמר ככה – זה היה מצב רוח. פול לקח את זה כמו שלקח, כי זה היה באופן נקודתי מופנה אליו, ואנשים שאלו אותו כל הזמן ‘איך אתה מרגיש לגבי זה?’. אבל באלבום שלו היו לא מעט התייחסויות אלי. הוא שמר עליהן מעורפלות, אז אנשים אחרים לא הבחינו בהם, אתה מבין? אבל אני שמעתי אותם. אז חשבתי: טוב, אין סיבה להיות מעורפל. אני אלך ישר ללכלוך.” תראו כמה שבע רצון נראה לנון כשהוא משמיע את השיר להריסון באולפן. כמה הוא מרוצה מהשורות שלו נגד מקרטני. בניגוד להרבה אנשים, אני מחבב את השיר הזה. מוסיקלית הוא נהדר בעיני ועיבוד המיתרים נפלא. והמילים? זה לנון, וזה חלק בלתי נפרד ממי שהוא היה. אי אפשר לקבל את הטוב מבלי לקבל את הרע. וכדי שהסקירה שלי על האלבום המושלם של מקרטני לא תסתיים באקורד צורם, הנה קטע מדהים שהקליט מל אוונס במסיבה פרטית שהתקיימה בשנת 1971, ובה ג’ון, יוקו, ג’ורג’, רינגו וחברים מבצעים שירים של מקרטני משני אלבומי הסולו הראשונים שלו. פשוט נפלא!!! חבל רק שזה לא אמיתי. מזל שיש את סטיבי ריקס, הקומיקאי שעושה את חיקויי הביטלס הכי טוב שאפשר, ואחראי לקטע הזה. תהנו. #CrippledInside #Ramon #גוןלנון #Longhairedlady #פולמקרטני #RAM #TheBackSeatofMyCar #imagine #Eatathome #howdoyousleep

והיום בפינתינו 2000 מילים על 4 שירים, המשך הסקירה של אלבום הסולו השני של פול מקרטני Ram. מי שמעוניין יכול לקרוא את שני הפוסטים הקודמים כאן וכאן. נצלול ישר לשיר החמישי באלבום. השיר Uncle Albert היה שיר התנצלות בפני הדור הותיק יותר. מקרטני מספר שהיה לו באמת דוד שקראו לו אלברט, שבכל מפגש משפחתי היה משתכר ומצטט פסוקים מהתנ”ך. בכלל, הוא סיפר, בכל מפגש או מסיבה כל הדור המבוגר היה משתכר ושר בקולי קולות. זו היתה דרכם לשמוח ולשכוח את קשיי היום יום. הדור הצעיר היה מנותק מזה. הם היו יותר בקטע של חשיש, והשינוי שחל בשנות ה-50 בליברפול ובאנגליה באופן כללי, גרם לפער גדול בין הדורות. כשהחל מקרטני לעבוד על השיר באולפן, הצטרף החלק השני של השיר, אדמירל הלסי. כשנשאל על ההשראה אמר “כשאני מחפש את ההשראה אני מגיע אחורה עד A Teenage Opera של קית’ ווסט (שיר מתוך אופרה שהמוסיקאי מארק וירטז ניסה לכתוב ולהעלות במשך שנים רבות. ג’ף אמריק עזר לו עם השיר הזה) . אני חושב שזה היה הקטע שגרם לך להבין שלא צריך להיות באותו קצב או באותו סולם לכל האורך, אתה יכול לחתוך כמו בסרט”. מקרטני התחיל להקליט את השיר עם דייב ספינוזה על הגיטרה, אבל לאחר מכן הקליט מחדש הכל עם יו מקרקן ואז הוסיף עוד גיטרות ותוספות. דני סוייל, המתופף, מספר כי בהתחלה היה קושי עם הקצב, כי השיר נוגן כמקשה אחת. אבל מקרטני ידע בדיוק מה הוא רוצה ושר לו בדיוק איך הוא מעוניין שנגינת התופים תישמע. במהלך ההקלטה ניגן מקרטני פסנתר והוביל את הנגנים בבטחה לאורך השיר. העיבוד היפיפה של השיר זיכה את מקרטני בגראמי בשנת 1971 בקטגוריית העיבוד הטוב ביותר שמלווה קטע מושר. את העיבוד התזמורתי עשה ג’ורג’ מרטין הגדול, בשיתוף פעולה ראשון ולא אחרון בינו לבין פול לאחר הביטלס. זה מידע מפתיע, שכן הוא לא היה ידוע עד השנים האחרונות, אבל מה שמפתיע אף יותר הוא שאת מלאכת הניצוח נטל על עצמו מקרטני. דני סוייל מספר: “לקח לפול 45 דקות לכוון את התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק… המוזקאים הסתכלו אחד על השני. הם חשבו שהוא היה רק בחור מוזר ועשיר. היינו באולפן עם העילית של הנגנים… זו היתה חטיבת כלי המיתר של דייויד נדיין שניגנה עם התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק. והם כולם הסתכלו אחד על השני: ‘מה הבחור הזה עושה, מכוון אותנו?’ היו לו רעיונות מאוד ספציפיים לגבי איך שהוא רצה שהתזמורת תישמע. כשהם נכנסו לחדר הבקרה לשמוע את הפלייבק הם אמרו ‘אלוהים אדירים, אנחנו נשמעים כמו הסימפונית של לונדון'”. פיל ראמון, שבאולפן שלו נעשו ההקלטות התזמורתיות לאלבום, מספר: “פול הגיע לאולפן להקליט את המיתרים… אני הזמנתי תזמורת גדולה וביקשתי במיוחד תזמורת שמכילה כוכבים… בבוקר של הסשן הראשון, גיליתי שאין לנו מנצח. זו יכולה להיות בעיה… בסשן הראשון של הקלטת כלי המיתר, העדר המנצח הורגש מאוד. ‘למה שאתה לא תנצח?’ הצעתי לפול. ‘אני לא מאומן לזה’ הוא ענה. ‘אתה כתבת את השיר. מי ידע טוב יותר ממך איך לנצח עליו? תניף את הידיים ותהיה מופתע’. אז הוא עשה את זה וזה יצא נהדר. מה שהיה מצחיק הוא שעשרים אחוז מנגני התזמורת לא ידעו מי זה. הם היו נגנים קלאסים'” יו מקרקן, הגיטריסט, סיפר שהשיר הזה ציין נקודת מפנה ביחסים המוזיקליים שלו ושל מקרטני: “פול הוא גאון. הוא שומע ורואה את כל מה שהוא רוצה, והיה נותן לי ולמתופף הוראות מדויקות. אבל הוא לא ידע מה הוא רצה שהגיטרה תעשה בשיר הזה. ביקשתי ממנו לבטוח בי והוא עשה זאת. אחרי שניגנתי את החלקים שלי הוא היה מרוצה מאוד. בהמשך הקלטות האלבום, פול נתן לי לנסות את הרעיונות שלי לפני שעשה החלטות כלשהן”. גם לנון אהב מאוד את עבודת הגיטרה של מקרקן באלבום הזה: “הפעם הראשונה שפגשתי בו היה בהקלטות של Happy Xmas והוא אמר ‘שמעתי שניגנת באלבום של פול, אהבתי מאוד את העבודה שלך שם’. אמרתי ‘תודה רבה’, ואז הוא גחן אלי ואמר ‘אתה יודע שזה היה רק אודישן כדי לנגן איתי'”. מקרקן ניגן עם לנון באלבום האחרון שלו ובהקלטות שיצאו באלבום שיצא לאחר מותו “חלב ודבש” השיר יצא כסינגל בארה”ב שם זכה להצלחה גדולה, הגיע למקום הראשון ומכר מליון עותקים תוך חודש. משום מה בכל מקום שקראתי על השיר, מתייחסים לחלק הראשון, זה של דוד אלברט, כשיר בסגנון “צוללת צהובה”. אני מודה שאני לא מצליח להבין את הדמיון, מלבד זה שיש אפקטים. יש בחלק הזה עצבות מאוד גדולה. תחושה עמוקה של בדידות. כפי שאמרתי, פול טען שזה שיר בקשת סליחה מהדור הקודם, אבל זה גם שיר בקשת סליחה מהעבר שלו עצמו על העזיבה שלו מאחור. זה לא היה פשוט עבור פול, אבל באלבום הזה הוא נפרד וצועד קדימה ומיד אחריו הוא יקים להקה חדשה. השיר מתחיל עם בקשת סליחה מעצמו ומהעבר שלו שנשאר לבד, כי לא נותר כבר אף אחד שם. פול מתנצל על הכאב שהוא גרם לו עם פירוק הביטלס. כזכור פול היה האחרון לקבל את זה שהביטלס לא יכולים להמשיך לתפקד יחד, אבל כשכבר קיבל את זה שעט קדימה ופירק את הלהקה בלי לעצור כדי לשתות כוס מים קרים. בשני הבתים הבאים הוא מאבד בעבר עניין לגמרי. בהתחלה הוא עוד מתרץ – לא היה לנו קשר כי לא שמענו משהו חדש, אבל ברגע שיקרה משהו נבוא. הבית האחרון הוא מעין נבואה שהגשימה את עצמה – הוא כבר בהשלמות של האלבום הנוכחי, וכפי שכתבתי בפוסט הקודם לא מצליח להשלים אותו. הוא פשוט מעביר את הזמן בלי לקבל שום החלטה. כשהעבר בעורפו הוא מודה שהוא לא עשה שום דבר כל היום, אבל הקומקום רותח, והוא הולך לשתות תה, וגם ככה דעתו מוסחת כל כך בקלות. ואז מגיע “אדמירל הלסי” והורס הכל. אני מגזים כמובן, אבל יש יופי טהור ב”דוד אלברט” ו”אדמירל הלסי” פשוט מוחק אותו. לא שמדובר בשיר לא טוב, זה קטע מקסים עם קולות הרקע הנהדרים של האלבום הזה, והוא בעיקר כיף ללא מחויבות. למזלו אני יכול לרתום גם אותו לאג’נדה שלי – כי מה עושים כשנפרדים מהעבר – משיקים ספינה חדשה. תוך כדי ששותים את התה מהקומקום שרתח רגע לפני. והכי חשוב – Live a little be a gypsy, get around Get your feet up off the ground וזה בדיוק מה שהוא ינסה לעשות לאחר צאת האלבום עם הלהקה החדשה שיקים. איזה שיר נפלא ומסעיר הוא השיר הבא – Smile Away. על פניו זה לא יותר משיר מקושקש, אבל אלה הרגעים שאני הכי אוהב אצל מקרטני. הרגעים בהם הוא לוקח קשקוש חצי אפוי ומכניס לתוכו את כל היכולות המוסיקליות המסעירות שלו. אייריק ואנגברג, עוזר הטכנאי באלבום, סיפר: “לערוך ולעשות מיקס ל-Ram היה קשה מאוד. פול רצה להקליט כמעט הכל, למקרה שיהיה לו רעיון במהלך סשן והוא ירצה להשתמש בהקלטה שלו”. פול סיפר במהלך ההקלטה של Ram: “החלקים הכי טובים, הם הרבה פעמים החלקים החופשיים. אני נכנס לסטודיו ואני יודע שאני הולך לאלתר בצורה חופשית. אם אני אכריז שאני הולך לאלתר, אני לא אוכל לאלתר, כי אז אני לא מאלתר יותר. אז אני פשוט חייב להיכנס לאולפן ולאלתר, ומישהו חייב להיות שם בחדר הבקרה ולחשוב בתבונה ‘הוא הולך לאלתר עכשיו, כדאי שאקליט את זה’. זה מאוד קשה כי דברים טובים הולכים לאיבוד. אתמול בלילה אלתרתי והייתי במצב רוח מצוין וחקרתי את הרעיונות שלי – והם פספסו את זה. בפעם הבאה, כשהם הקליטו, כבר לא הייתי במצב רוח לחקירה” ב-SmIle Away קרה דבר כזה. הבס של מקרטני התחיל להשמיע צרצור. במקום להפסיק מקרטני סימן לכולם להמשיך להקליט ולנגן. ואנגברג סיפר: “כשהתחלנו להקליט את Smile Away חשבתי שצליל הבס לא נשמע טוב בכלל. שאלתי את פול ‘אתה בטוח שאתה רוצה אותו ככה?’ והוא ענה ‘אתה יכול לתת לי יותר מזה?’. לאחר מזה שנינו עשינו כמיטב יכולתינו לעוות לסאונד את הצורה”. ובנוסף על זה הם הקליטו עוד 8 ערוצי בס כדי לחזק את הסאונד. מכירים את הרגע הזה בשיר, שעד אליו כל החוויה המוסיקלית נבנית ובו היא מתפרצת? הרגע הזה בו המאזין חווה קתרזיס שנובע מפיצוץ האנרגיה שנבנית עד לאותו הרגע. אז יש שני רגעים מושלמים כאלה באלבום הזה, ואחד מהם מגיע בשיר הזה ב- 2:45 עם הבס וקולות הליווי הנהדרים שלוקחים את השיר לבית הבא ועד סוף השיר. ותנו ניחוש על מה השיר? על חבריו לביטלס ועל אלן קליין? איך ניחשתם? שלושה חברים פוגש מקרטני בשיר בעל המילים המוזרות הללו. כל אחד מתייחס אליו באופן מכוער (אחד מעיר לו על ריח הרגליים שלו, אחר על הבל הפה שלו והשלישי על השיניים המסריחות שלו), אבל הוא הולך וממשיך לחייך עד סוף הצד הראשון והנהדר של האלבום הזה. וגם הפעם יש מנטרה – Smile Away שהוא חוזר ושר, לא משנה איזו התנהגות הוא סופג מחבריו. אחד הדברים היפים בשיר הוא שמקרטני לא מתבייש להודות שהוא לא יודע איך עושים את זה, כלומר איך מתעלמים מאנשים כאלה וממשיכים הלאה לחייך, אבל הוא לומד. תוכלו לשמוע את זה בקולות הרקע החל מההתחלה. בהתחלה הם שרים Don’t know how to do that, מאוחר יותר Learning how to do that וחוזר חלילה. הצד השני מתחיל עם שיר שונה ממה ששמענו עד עכשיו. כשיר הלל לחיים הכפריים שמצא מקרטני בסקוטלנד בסוף שנות ה-60, ובתוך המתח שסוף הביטלס הביא עימו, Heart of the Country הוא שיא הפשטות ואולי השיר היחיד שלא מקבל שכבות הפקה רבות. הוא לא זקוק לזה, דווקא הפשטות היא סוד הקסם שלו, יחד עם נגינת הגיטרה המקסימה של יו מקרקן והבס הקופצני של מקרטני. גם לשיר הזה נעשה סרטון פרומו, ובניגוד לסרטון שנעשה ל-3 Legs, הפעם הרוח השורה עליו מתאימה לרוח השיר שגם הוא, כמו הסרטון, מתאר את מעללי משפחת מקרטני בשדות סקוטלנד. כשמדברים על Monkberry Moon Delight לרוב מבטלים את המילים שלו ככאלה שנבחרו בעיקר על מנת להישמע טוב עם המוסיקה. זה נובע בעיקר כי ככה מקרטני יכתוב שירים בהמשך וכי הם אכן נשמעות טוב עם המוסיקה, אבל השיר הזה מכיל כמה מהשורות הקודרות והמדאיגות ביותר שמקרטני כתב. אנחנו הרי מכירים את מקרטני, האופטימי הנצחי שגם כשהוא רוצה להיכנס בחברים שלו הוא כותב על הבל פה רע או צועק עליהם Piss Off Cake, אבל כאן, בשיר הזה שלבטח מדבר על השנים האחרונות של הביטלס, יש דימויים קשים מאוד. זה מתחיל קל יחסית – So I sat in the attic a piano up my nose And the wind played a dreadful cantata Sore was I from the crack of a enemy’s hose And the horrible sound of tomato המקרטנים בניו יורק יושב בעליית הגג (מתחבא?) והרוח שרה לו קנטטה. כואב מהצלפת הצינור של האויב שלו כשנשמע רעש נוראי של עגבניה. מה יכול להיות נורא ברעש של עגבניה? העגבניה נמעכת. נראה לי שעבור עגבניה זה לא סוף אידיאלי. לפזמון היא מגיעה כקטשופ. אני מבין את הנטייה עכשיו לצחוק ולחשוב שאני ציני, אבל אני רציני. נכון, אני מותח קצת את הגבולות אבל – Catch up! (catch up!) (קטשופ) Super fury (מפה אפשר להוציא מרק ופירה – Soup and puree) Don’t get left behind. (get left behind) קטשופ, מרק ופירה – כולם מאכלים מעוכים. אלה גם 3 מאכלים, אבל נשאיר את זה בצד. העיקר שבזמן שהם מעוכים מקרטני Don’t get left behind. אבל הבית הבא הוא המטריד במיוחד – When a rattle of rats had awoken The sinews, the nerves and the veins My piano was boldly outspoken In attempts to repeat its refrain So I stood with a knot in my stomach And I gazed at that terrible sight Of two youngsters concealed in a barrel Sipping monkberry moon delight כשרעש העכברושים העיר את השרירים, העצבים והגידים, הפסנתר שלו דיבר באומץ ובגילוי, בנסיון לחזור על הטענות שלו, וכך הוא עמד שם עם נפיחות בבטנו כשהוא צופה במראה הנוראי של – אבל חכו איתי שנייה, לפני שנגיע לנקודה בה פול מפחד ללכת רחוק ובורח כפי שיעשה מעכשיו ועד עולם. בואו נחזור לבית הזה עד שתי השורות האחרונות. מתי שמעתם שיר של מקרטני שמדבר על עכברושים שמעירים כל חלק בגוף בפחד גדול. זה דימוי מאוד לא שיגרתי עבורו והוא לא יחזור עוד. גם הוא ידע את זה ולכן, כנראה מתוך בחירה לא מודעת, עשה בחירה ממנה תסבול היצירה שלו מאז ועד היום – כשמקרטני מפחד הוא בורח להומור, למשפחה ולשטויות שהוא אוהב את איך שהן נשמעות עם הלחן. כן, בדיוק מה שאנשים מיחסים לשיר הזה. אבל השיר הזה רציני. תקשיבו לביצוע הקולי שלו. הוא מזכיר את איך שהוא שר ב-Long Tall Sally ו”הו דארלינג“, אבל ההומור שהוא מכניס בשירה לא מצליח להסתיר את התחושה שמשהו מסעיר אותו, זו לא סתם דרך שירה. שנחזור למראה הנוראי שהוא רואה? אלה שני צעירים שמתחבאים בחבית ושותים מונקברי מון דילייט. מהו אותו מונקברי מון דילייט? שם זה הגיע משילוב של שיבוש מילה של ילדי מקרטני עם שירם של ליבר וסטולר Love Potion No. 9. פול סיפר: “כשהילדים שלי היו צעירים הם נהגו לקרוא לחלב ‘מונק’ מסיבה כלשהי שילדים עושים דברים כאלה – אני חושב שזה קסם, האופן בו ילדים ממציאים שמות טובים יותר לדברים מאשר השמות הרגילים שלהם. למעשה, כבדיחה, לינדה ואני עדיין לפעמים קוראים לדברים בשמות שפת הילדים. אז מונק היה תמיד חלב ומונקברי מון דילייט היה מין משקה קסום, קצת כמו שיקוי אהבה מספר 9, ומפה השורה בשיר ‘לוגמים מונקברי מון דילייט’. זה היה מילק שייק קסום”. משפחת מקרטני בניו יורק מכיון ששירים אחרים באלבום הראו לנו שמקרטני יודע לספור עד שלוש כשהוא רוצה לדבר על העמיתים שלו לשעבר, ולאור ההסבר שלו, אין לי דרך אחרת לפרש את שני הצעירים אלא כשתי צעירות – התר ומרי מקרטני, שתי בנות מקרטני שהיו בנמצא בזמן ההוא (סטלה נולדה לאחר יציאת האלבום). ולמה הוא רואה בזה מראה נוראי? אולי כי הוא מבין שמהאלבום הזה והלאה הוא לא הולך לחשוף כמעט כלום על עצמו ולתת לשורות כאלה לרוקן את כל התוכן מכל מה שקדם להם. אני כמובן מגזים. אבל לצערי Mccartney ו”ראם” הם האלבומים האישיים היחידים שמקרטני הוציא, ולדעתי זה מעלה אותם רמה מעל האחרים. לא שהוא לא יכתוב עוד שירים אישיים בהמשך, אבל הם יהיו מעטים וברובם מאומצים. כל זה אין בו להוריד את העוצמה שיש לשיר הזה, לדימויים הקודרים שבו ולכוח שבביצוע שלו. ונסיים בביצוע מעולה של ג’יי הוקינס מ-1973. אתם יכולים לנשום לרווחה – בשבוע הבא אנחנו מגיעים לסופו של האלבום. #SMILEAWAY #MoonkberryMoonDelight #גוןלנון #Heartofthecountry #פולמקרטני #RAM #UncleAlbertAdmiralHalsey #לינדהמקרטני

שלום חברים. אחרי הפוסט הארוך משבוע שעבר שעסק רק בכל מה שסביב האלבום Ram, היום נגיע סוף סוף לאלבום, אבל רציתי לציין משהו לגבי הפוסטים על Ram. היה ברור לי שהאלבום ידרוש יותר מפוסט אחד, אבל כרגע נראה שהוא יארך על פני כמה פוסטים. הסיבה – זה האלבום האהוב עליי ביותר ויש בו כל כך הרבה יופי. בנוסף – יש בו קשר ישיר לביטלס וליחסים בינהם ואני לא מעוניין לוותר על זה. אם תצטרפו אלי, אני בטוח שבמידה ואתם לא מכירים את האלבום, תגלו פנינה נדירה ויפייפיה. נתחיל. אם באלבום הקודם ניסה פול לעמוד על הרגליים, באלבום הזה הוא מתנתק מכבלי הביטלס (לא שזה באמת יקרה אי פעם, אבל הוא לפחות מנסה) ובעיקר מכבלי חברו/שותפו/אהובו ג’ון לנון. האלבום מלא בכעס ובניגוד למקרטני של העבר או העתיד, הוא לא מנסה או לא מסוגל להסתיר את זה. זהו אלבום של השתלחות, לעיתים קרובות ילדותית. של ניסיון להראות שהוא יכול לבד. זה הצליח לו בגדול, כי מעבר לכעס והזעם, האלבום הזה מכיל קסם שמתרחש לעיתים נדירות במוסיקה, או באמנות כלשהי – הוא מרגיש כל כך משוחרר, כל כך לא מתאמץ או מחושב, כל כך טבעי ואמיתי, שאני לא מבין איך אפשר שלא להישבות בקסמו. האלבום נפתח בשיר Too Many People. השיר עצמו נפתח עם הצהרה לג’ון – Piss off. אבל זה בכל זאת מקרטני, אז זה מצריך קצת עידון (כנראה העידון היחידי שתקבלו באלבום הזה) והוא מוסיף Cake. השיר מתחיל בתיאור אנשים שאין להם את המזל שיש לאחרים. כמו לפול. או לג’ון. Too many people going underground Too many reaching for a piece of cake Too many people pulled and pushed around Too many waiting for that lucky break מי לא חיכה ל Lucky break שלו? זה שהחליט לוותר עליו. כלומר לנון. That was your first mistake You took your lucky break and broke it in two Now what can be done for you? You broke it in two מקרטני כבר לא בוכה על האובדן (או לפחות מנסה לשמור על הפאסון כלפי חוץ). אתה הפסדת חביבי. לקחת את הדבר הגדול הזה שהפך אותך לשונה מכל מי שמנסה ומנסה ושברת אותו. במקור הוא כתב Yoko took your lucky break and broke it in two. טוב שהוא שינה את זה. הוא בטח עשה את זה כדי לא לעצבן יותר מדי את לנון, אבל האמת היא שיוקו לא באמת קשורה לסיפור ולא אשמה. ג’ון עשה את הבחירה שלו (שהיתה הגיונית ביותר מבחינתו), ולגרור את יוקו לעניין היה ילדותי ולא הוגן. השיר ממשיך עם עוד בית באותה רוח ועוד פזמון זהה. לאורך השיר עד כה הגיטרה האקוסטית שולטת והולכת ונכנסת לסוג של קריזה. היא אמנם מנגנת רק אקורדים, אבל היא מוכפלת שוב ושוב ובבית השני כבר נשמעת תוקפנית למדי. לאחר הפזמון השני העניינים עולים מדרגה והגיטרה החשמלית של יו מקרקן לוקחת פיקוד. זה מתחיל בסולו חשמלי שלא היית מצפה לשמוע בשיר הפותח אלבום של מקרטני. כשמגיעים לבית השלישי העניינים כבר ממש סוערים. וכך גם המילים Too many people preaching practices Don’t let them tell you what you want to be Too many people holding back This is crazy and, baby, it’s not like me ג’ון היה משוכנע שהבית הזה מכוון אליו, והוא אכן צדק. לפול נמאס מהצדקנות וההטפות של ג’ון ויוקו. לנון התנגח בפול על גבי העיתון שהוא היה בוסי ואמר לכולם בשנים האחרונות של הביטלס מה לעשות? פול הרגיש לגמרי ההפך. ג’ון ויוקו מטיפים ומסבירים לך מה אתה רוצה להיות. אבל הוא לא כזה. ואז מגיע הפזמון עם שינוי קל אך מהותי That was your last mistake I find my love awake and waiting to be Now what can be done for you? She’s waiting for me נדמה שפול אומר – אתה ויתרת על האהבה שלי? אז אני מצאתי מישהי שאוהבת אותי ומחכה לי. אתה תמשיך עם יוקו ונראה מה יהיה איתך. ילדותי? כואב? עצוב? נלעג? כל התשובות נכונות. אנחנו מסיימים את השיר עם עוד סולו גיטרה תוקפני (באופן יחסי). השיר מסתיים באופן שמתאר את תוכנו בצורה מושלמת – בחוסר צורה מוסדרת. כי ככה ההווה של מקרטני נראה. במשך השנים מקרטני טען שהאלבום מכיל מעט מאוד ביקורת שמכוונת אל לנון, וגם זה רק בשיר הפתיחה. אני מודה שאני לא יודע איך לפרש את השיר הבא שלא כביקורת ישירה. 3 Legs, השיר השני בצד הראשון של האלבום, הוא שיר עמוס מטאפורות והסתרות וכל פרשנות אחרת שלכם טובה בדיוק כשלי. בנוסף, טכנאי האלבום טען שהשיר נכתב בהשראת ציור של התר, בתו המאומצת של מקרטני. זה כמובן לא משנה את הפרשנות שלי, רק אולי מראה שכל מה שלנון עושה גם מקרטני רוצה. ואולי כמו ש”לוסי ברקיע היהלומים” הוא לא שיר על LSD, כך 3 Legs הוא לא שיר על הביטלס וג’ון. היו אתם השופטים. השיר מתחיל כשפול צועד לו בגבעות סקוטלנד, ליד חוותו כשסוסו עימו ומחשבות/חרדות על אהבה בראשו. ואז מגיע כלב. זה הכלב שלו, אבל יש לו רק 3 רגליים ולכן הוא לא יכול לרוץ. האם הכלב שלו בעל 3 הרגליים הם חברי הביטלס הנותרים? האם הכלב שלו, או שלמעשה הוא שייך לכלב? האם הוא הרגל הרביעית שהכלב מסרב לשחרר, אבל שלא מוכנה ללכת יחד עם 3 הרגליים ולכן גורמת לו לצלוע? ואז זה הקטע שבא אחר כך – When I thought, well, I thought When I thought you was my friend But you let me down, ho Put my heart around the bend מעניין מי יכול להיות החבר המסתורי והמאכזב הזה. אולי זה ששר לאהובתו את Don’t Let Me Down בזמן שחברו מרגיש זנוח ונבגד? השיר ממשיך במטאפורות המעורפלות שלו – עכשיו אנחנו עם זבוב. לרוב הזבובים (לפי פול. או התר) יש 3 רגליים, אבל לשלו יש 1. העניין עם זבוב הוא שבניגוד לכלב, יש לו גם כנפיים. ועכשיו מקרטני מעופף Oh, when I fly, when I fly, when I fly When I fly above the clouds You can knock me down with a feather, yes, you could But you know it’s not allowed הוא מרחף מעל חבריו ומעל כל התסבוכת של הביטלס. כשהוא מרחף הוא חופשי לגמרי. נכון, הם יכולים לנסות להפיל אותו (לא צריך הרבה, מספיקה נוצה או נאצה) עם כל הדווקא שהם עושים, אבל הוא לא יתן לזה לקרות. לראיה, באמצע העבודה על האלבום מוגשת הבקשה לפירוק השותפות של הלהקה לבית המשפט, כפי שכתבנו עליה בשבועות הקודמים. אבל אז נשאר המשפט האחרון, שעליו פול חוזר שלוש פעמים – My dog he got three legs, your dog he got none מה זה אומר? אולי שהביטלס נשארו עבורו כשלושה אנשים שלא יכולים לעשות כלום בלעדיו, ולכן עבורם לא נשאר כלום? שהכלב שלהם עבר תאונה קשה יותר מהכלב שלו? ואולי זה באמת רק שיר על ציור? לשיר זה נוצר קליפ פרומו שנערך על ידי ריי בנסון, שעבד עם פול גם על הסרט “מסע הקסם המסתורי” דייויד ספינוזה סיפר על העבודה על השיר – “יש קטע אחד, חמוד מאוד, קטע בלוזי שנהנתי לעשות. קוראים לו 3 Legs. שנינו ניגנו על גיטרות אקוסטיות ולפעמים פול ניגן על פסנתר, אבל אף פעם לא על בס בזמן שהיינו שם. הוא הוסיף את הבס מאוחר יותר. זה היה מוזר, כי בס, תופים וגיטרה היה יכול להיות הרבה יותר נוח”. אולי זו עוד סיבה שספינוזה ומקרטני לא הסתדרו. יותר נוח מעולם לא היה הגורם המנחה ביצירת מוסיקה אצל מקרטני. השיר השלישי בצד הראשון הוא Ram On. בזמן שהסילבר ביטלס ליוו את ג’וני ג’נטל בשנת 1960, חברי הלהקה שינו את שם משפחתם לשמות מומצאים. פול סיפר באנתולוגיה “עכשיו היינו באמת מקצוענים (ב-1960), ויכולנו לעשות משהו שרצינו כבר הרבה זמן, וזה לשנות את השמות שלנו לשמות במה אמיתיים. אני הפכתי לפול ראמון, כי חשבתי שזה נשמע אקזוטי. אני זוכר את הנערות הסקוטיות אומרות ‘זה השם האמיתי שלך? זה נהדר’. ‘זה צרפתי. ראמון. רא-מון, ככה מבטאים את זה'”. הוא חזר לשם הזה כשהשתתף בהקלטה של סטיב מילר בנד ב-1969 וככה הופיע בקרדיטים על העטיפה. זו היתה הקלטה שאליה הגיע בעקבות פיצוץ עם חבריו ללהקה על רקע סירובו לחתום על החוזה עם קליין. הם עזבו את האולפן בכעס והוא התגלגל לאולפן בו סטיב מילר הקליט. בסופו של דבר ניגן בהקלטה תופים ובס והשתתף בקולות רקע. שם השיר, My Dark Hour, התאים לו והקרדיט כפול ראמון אולי היה נסיון שלו לחזור לתקופות פשוטות וטובות יותר. נחזור ל-Ram On. זה שיר שכל כולו מקרטני, ולא רק בגלל שהוא מנגן על כל הכלים, אלא כי הוא מהווה תמצית של האהבה של מקרטני ליצירת מוסיקה בדרך שלו. השיר מתחיל בפתיחה מטעה, עם פסנתר שלקוח בכלל מסשן אחר ואז עובר למקרטני והטכנאי של האלבום, אייריק וונגברג ומשם ליוקליילי שמוביל את השיר. פול סיפר: “‘Ram On’ הוא קטע קטן ומקסים על יוקליילי, כי נהגתי לקחת אותו איתי לכל מקום במוניות ברחבי ניו יורק כדי שתמיד אהיה עם מוסיקה. הם בטח חשבו שאני פריק, נהגי המוניות האלה” שכבה אחר שכבה מצרף פול פסנתר חשמלי, נקישות רגליים, כלי הקשה (שבעיני נשמעים כפעימות לב כשהם נכנסים) וקולות רקע מופלאים שלו ושל לינדה. העיבוד הזה מחזק את השיר – שכולו חזרה על קטע קצר, כמו מנטרה Ram on Give your heart to somebody soon Right away, right away קשה שלא לקרוא את זה כשיר נחמה ועידוד עצמי, כי מה זה Ram On אם לא Ramon, פנייה שלו לעצמו להתעודד, לשכוח את כל הרעש מסביב, להתמסר לאהבה ולמוסיקה ולהמשיך. והוא חוזר על המנטרה הזו בזמן שהשכבות המוסיקליות נבנות סביבה וזה כל כך יפה, וכל כך פשוט, וכל כך מורכב, וכל כך מקרטני. דיקסון ואן וינקל, שלמרות שמו הוא אינו סופר נבל אלא עוזר הטכנאי באלבום, מספר למה אנחנו בעצם שומעים את נקישות הרגל של פול: “יום אחד פול עמד ופרט על היוקליילי, נד מצד לצד, שר ‘Ram on’. רצתי לאולפן ושמתי מיקרופון אחד על היוקליילי, אחד כיוונתי לפנים שלו ושניים לכיוון הרגליים שלו. הנקישות שאתם שומעים הם מהמיקרופונים של הרגליים. וזה המקום לספר למי שעדיין לא יודע, שהלהקה “הראמונס” נקראת כך על שם שם הבמה של מקרטני. קולות הרקע המקסימים של Ram On מכינים את הבמה ל-Dear Boy, אחד משני השיאים של האלבום, בעיני, אם כי באלבום עם כל כך הרבה שיאים זה לא באמת חשוב. השיר Dear Boy היה השיר האחרון שהוקלט לאלבום. השיר הצריך עבודה מורכבת ופול, על אף היכולות המדהימות שצבר בתחום עבודת האולפן עם הביטלס, החליט לשתף פעולה כדי להקל על עצמו. זה היה בדיוק אחרי שחזר מדיונים בבית המשפט באנגליה והוא היה מותש לגמרי. בנוסף, הוא לא הצליח להחליט איזה מ-20 השירים שכבר הוקלטו יהיו אלה שיכנסו לאלבום ונדמה היה שהוא במצב של חוסר אונים. ג’ון איסטמן, עורך הדין של פול, אבל יותר חשוב מזה, אח של לינדה, סיפר: “ניסיתי ליצור שיתוף פעולה בינו לבין ג’ים גוורסיו, שהפיק וניהל את הלקוח הגדול הראשון שלי בתחום המוסיקה, שיקאגו, ובדיוק זכה בגראמי על העבודה שלו עם ‘דם, יזע ודמעות’. ג’ים היה כל כך נלהב לעבוד עם פול שהוא דחה את ירח הדבש שלו”. הרעיון היה שיחד יקליטו את Dear Boy ויצרו רצף של שירים לאלבום. פול דרש מג’ים להגיע לאולפן כל יום בשעה 10 בבוקר על מנת שיוכלו להתחיל להקליט, אבל הוא עצמו לא הגיע בשעה הזו. במקרה הטוב הוא הגיע בצהריים. אז הוא עישן ג’ויינט והחל בג’אם. ג’ים ניסה להכניס משמעת בימי ההקלטה אבל לא יכול היה באמת לשלוט בפול. הוא סיפר: “פול הוא לא אמן שאתה יכול לכוון או לגרום לו לשתף פעולה איתך. אתה צריך לתמוך ברעיונות שלו”. אחרי כמה שבועות, כשהאלבום לא מתקרב לסיום, ג’ים נתן לפול רשימת שירים שהוא חושב שצריכה להיות באלבום ואמר לו שהטכנאים יוכלו לעשות את מה שצריך עוד להעשות ושהוא צריך לעזוב. “אני חושב שהוא נפגע. אמרתי לו ‘לא, לא, זה לא אישי, פול, אתה לא צריך אותי. אני לא יכול לבוא לפה כל יום. אנחנו חייבים לסיים… יש לי עוד התחייבויות… לעזאזל, ויתרתי על ירח הדבש שלי בשביל זה!” ג’ון, כמובן, חשב שהשיר נכתב עליו. פול טען שזה בכלל שיר אוטוביוגרפי עליו ועל לינדה, ועל בעלה לשעבר. שניהם צודקים כמובן. I guess you never knew, dear boy What you had found I guess you never knew, dear boy That she was just the cutest thing around I guess you never knew What you had found, dear boy I guess you never saw, dear boy That love was there And maybe when you look too hard, dear boy You never do become aware I guess you never did Become aware, dear boy When I stepped in My heart was down and out But her love came through And brought me around Got me up and about I hope you never know, dear boy How much you missed And even when you fall in love, dear boy It won’t be half as good as this I hope you never know how much you missed Dear boy, how much you missed, dear boy באופן מודע, פול כנראה כתב את השיר על בעלה הראשון של לינדה, ג’וזף מלווין סי ג’וניור. הם נישאו ב-1962 והתגרשו ב-1965, והוא היה אביה הביולוגי של התר, אותה אימץ פול לבתו באופן רשמי. בשיר פול מסביר לג’וזף איך הוא פספס את לינדה כשויתר עליה. אבל קשה שלא לקרוא את השיר כשיר על לנון, שויתר על מקרטני. נכון, השיר כתוב כמישהו שמוותר על אשה, אבל כל האלבום הזה מלא בהסתרות ומטאפורות, וסיפור האהבה בין לנון ומקרטני יכול להתגשם בשיר באופנים רבים. בואו נביט בזה באופן הבא – לנון לא הבין עד כמה הוא בר מזל על שזכה במקרטני ולא ראה את האהבה הרבה של מקרטני אליו. הוא ויתר עליו עבור יוקו. פול, כשליבו מעוך, מצא את אהבתה של לינדה שהחזירה אותו לחיים. מה שגורם לי בעיקר לחשוב שהשיר מדבר על לנון ומקרטני הוא הבית האחרון. זה בית נקמני מדי בשביל להיכתב על בעלה לשעבר של לינדה, שלפול לא היה שום דבר רע כלפיו. תקראו את הבית האחרון – גם כשתתאהב, זה לא יהיה אפילו חצי ממה שיש לנו, אבל אולי הוא מתכוון ממה שהיה לנו, לי ולך? יש פה יותר מדי נסיון להכניס לאהוב לשעבר אצבע לעין. אני מקווה שלא תדע כמה הפסדת, ילד יקר, כמה הפסדת. אני מבין למה ג’ון חשב שזה עליו. גם אני חושב ככה. השיר הזה הוא מלאכת מחשבת של סאונד. קולות הרקע, שללא ספק חייבים לבריאן וילסון תודה, מהפנטים. הרבה פעמים אתה שוכח שיש גם שירת סולו מרוב שהם יפים. הם גם מאוד חזקים במיקס במכוון. במעבר בין הבתים משתמש פול בטריק שהשתמש בו בפתיחת While my guitar gently weeps – נגינת תו אחד על הפסנתר באופן רציף. פה מצטרפת אליו גיטרה שמנגנת איתו את אותו התו. הסאונד המיוחד של הגיטרה הושג על ידי כך שפול השתמש בסליידר למיתרי הגיטרה ודני סוייל הקיש על המיתרים עם מקלות התופים שלו. גם התופים עצמם הוקלטו באופן מיוחד בשני שלבים, בראשון הוקלטו רק הטום טומס והמצילות ובשני הבס והסנר. זה הקשה על סוייל, אבל הביא תוצאות מופלאות בסאונד והביאו לשיר שאני מסוגל לשמוע שוב ושוב בלופ אינסופי. ככה נשמעת שלמות. זהו להיום חברים. מקווה שנהנתם. #גוןלנון #פולמקרטני #RAM #ראם #הביטלס

היום אנחנו בפוסט אורח בו יספר לנו אור שמיר על מה הם הביטלס עבורו. אור יחד עם Amit Hoffer הקימו את הרכב ההיפ הופ השנון, המצחיק והמרענן שכדאי לעקוב אחריו – מתנגדי החלב. הם לא בוחלים בסימפולי קלאסיקות לשירים שלהם כולל גם את הביטלס, אבל מה אנחנו מפטפטים, אור יספר זאת הרבה יותר טוב יותר מאיתנו. אליך אור. גדלתי בשנות השמונים, אז רשת ג’ היתה כמו גלגל”צ. היה הרבה מייקל ג’קסון, מדונה וכו’. כילד, אהבתי גם את זה (עדיין אוהב), אבל ב 89′ כשהייתי בן 11, אמא שלי לקחה אותי לראות את “צוללת צהובה” בקולנוע של עומר (הישוב שגדלתי בו), ואז נדלקתי על הביטלס פי אלף מכל דבר אחר. ב 1980, כשג’ון לנון נרצח, ההורים שלי היו בארה”ב, ואחרי הרצח, יצאו מארזים של כל התקליטים של הביטלס. הכל כבר היה מוכן בשבילי, ואני חושב שבמשך חצי שנה, או שנה, כל מה שהייתי עושה זה מקשיב לתקליטים האלה שוב ושוב, ופשוט נמצא בגן עדן. שום דבר ששמעתי לפני, לא גרם לי לכזאת תחושה. היה אז טייפ שמקליט מקסטה לקסטה במהירות כפולה, ואפילו לשמוע את “אבי רוד” במהירות כפולה היתה חוויה בשבילי. לפעמים היינו הופכים קסטות ושומעים ברוורס (צר לי לאכזב אותכם, לא היו רמזים על פול) איכשהו, כל החוויה הזאת גם גרמה לי לרצות ליצור מוסיקה בעצמי, ובאמת התחלתי אז ללמוד גיטרה. מאז אני מוזיקאי (אפילו מתפרנס מזה בשנים האחרונות), אבל משום מה, היצירה שלי לא כל כך מושפעת מהביטלס. עברתי הרבה סגנונות, ובשנים האחרונות נכנסתי קצת להיפ הופ, וכך הוקם ההרכב שלי “מתנגדי החלב”, שזהו היפ הופ נונסנס שמשתדל להמציא את עצמו מחדש כל אלבום (מקווה שזה מצליח). זה היה הנסיון הראשון שלי ליצור היפ הופ, ומאז גם הלכתי להיפ הופ יותר רציני, והרבה מזה נמצא ביוטיוב (למי שמעוניין לשמוע). במתנגדי החלב הוצאנו עד כה 5 אלבומים, כל אחד מהם שונה בתכלית מהשני. בסה”כ התהליך היה תהליך של הקצנה – ההומור הפך להיות יותר ויותר קיצוני (כמו להקת מטאל שמנסה שכל אלבום יהיה יותר כבד מקודמו). הביטלס בכל זאת קיבלו איזכורים ברוב האלבומים שהוצאנו – הראשון שלנו נגמר עם הסיום של סרג’נט פפר וגם העטיפה היא פארודיה על העטיפה של אבי רוד. סימפלנו את Taxman באלבום השני עשינו קאבר לI Am The Walrus בערבית באלבום השלישי וירדנו על יוקו אונו ברביעי. קיצר – הכל נמצא ביוטיוב חינם אין כסף, ואם בא לכם קצת לראות מי אנחנו ומה אנחנו עושים, אז הדלת פתוחה…. רק תיזהרו לא ליפול… #אורשמיר #מתנגדיהחלב #עמיתהופר

בתחילת השבוע קיבלנו אישור רשמי על ההוצאות המחודשות עתירות הבונוסים לו זוכה “האלבום הלבן הכפול” (שבמקור פשוט נקרא The Beatles). מתוך כל שלל הגרסאות היוצאות, גרסת הדגל היא ללא ספק גרסת המארז שתגיע עם ספר, 6 דיסקים ובלו ריי אודיו. אנחנו כאן בביטלמניקס מחכים בקוצר רוח ובינתיים נגביר קצת את ההתייחסות לאלבום הלבן הכפול, אשר אליו לחלקנו (או ליתר דיוק לי, גיא) יש רגשות מעורבים. אבל לזה נגיע בפוסטים הבאים. כרגע בואו נתאחד סביב היופי. אחד השירים האהובים עליי ב”אלבום הלבן הכפול” הוא “רוקי ראקון”. אי אפשר לטעות בכך שהשיר נכתב על ידי מקרטני. או כמו שאמר לנון: “פול כתב אותו. אתם לא יכולים לנחש? האם אני הייתי טורח כל כך סביב גידאונס בייבל וכל העניינים האלה?” את “רוקי ראקון” כתב מקרטני כששהה עם חברי הביטלס ברישיקש, הודו בשנת 1968. הוא ניגן על הגיטרה את הלחן בעוד הוא, לנון ודונובן מנסים להמציא מילים. אבל מקרטני לא היה מרוצה. הסיפור דיבר על קאובוי בשם רוקי סאסון. שם המשפחה לא סיפק את מקרטני. הוא לא היה קאובואי מספיק. “יש שמות שאני משתמש בהם כדי לשעשע, ורה צ’אק ודייב או ננסי וליל, ויש שמות שנועדו להיות רציניים יותר כמו אלינור ריגבי, שהם קצת קשים יותר כי הם צריכים לא להיות שמות הומוריסטיים. במקרה הזה, רוקי ראקון הוא בחור בכובע ראקון כמו דייבי קרוקט. הקטע שאני אוהב הוא זה בו הוא מוצא את התנ”ך של גדעון וחושב, בחור בשם גדעון בטח השאיר את זה כאן למי שיבוא אחריו. אני אוהב את המחשבה על זה שגדעון הוא דמות.” “ראיתי את ספרי התנ”ך של גדעון בכל מלון שאי פעם הייתי בו. אתה פותח את המגירה ושם זה נמצא! מי זה הבחור הזה, גדעון! אני עדיין לא יודע עד עצם היום הזה מי הוא לעזאזל. אני בטוח שיש לו כוונות טובות מאוד” רבים מספרי התנ”ך שנמצאים בחדרי מלון בארה”ב ואנגליה מגיעים מקבוצה בשם Gideons International, ולכן ידועים כתנ”ך של גדעון – Gideon’s Bibles. זה לא השיר היחיד שהתנ”ך של גדעון מופיע. לדוגמא – ניתן למצוא אותו בשירם של ג’טרו טול Locomotive Breat: He picks up Gideons Bible Open at page one I think God, He stole the handle and The train won’t stop going או למשל בשם שירו של ג’ון קייל הנהדר – Gideon’s Bible נחזור לפול שלנו. השיר עבר שכתובים רבים, ממש עד יום ההקלטות ואפילו בין הטייקים. הסיבה, לדעתי, היא שלמרות שמקרטני מתייחס אליו כשיר הומוריסטי, הוא מנסה להכניס אליו רגש ממשי. זה מצליח בטייק ה-9. אבל אני מקדים את המאוחר. אם נקשיב לשיר כפי שהוא מופיע בדמואים שהוקלטו אצל ג’ורג’ הריסון בבית באשר, נראה שסיפור המסגרת שמופיע בהתחלה בגרסה המוכרת לנו מהלבן הכפול, לא קיים עדיין. כך גם החלק על הרופא. אפשר גם לשמוע שמהבחינה המוסיקלית הוא סגור לגמרי, כמו תמיד אצל מקרטני, כולל החלק שהוא מפזם וג’ורג’ מרטין ינגן באולפן. החלק עם הרופא נכנס מאוחר יותר, כנראה כשריד לחוויה לא נעימה שעבר מקרטני. מקרטני עבר תאונה בדצמבר 1965. הרופא שהוזעק בבהילות לתפור את השפה שלו הסריח מג’ין וזו גם כנראה הסיבה שעשה עבודה לא טובה במיוחד. את הסיפור הזה סיפר למעריצת ביטלס ששכנה בקביעות באפל. זה הכי אישי שיש. בנוסף, בגלל שאני מכוון מטרה ורואה בהרבה שירים שנכתבו בין 68 ל-74 על ידי לנון ומקרטני, כשירים שמסמלים את התחושות שחשו אחד כלפי השני, אני חושב שהתוספת שהוספה באותו יום כהקדמה לשיר, כוונה ללנון. מקרטני, בניגוד ללנון, לא חושף את הרגשות שלו באופן ברור, אלא מעדיף לערפל את המילים ולהשאיר את התחושות חידתיות, כפי ששם לב מי שקרא את הסיקורים שלי על אלבומו של מקרטני Ram, שכל כולו מכתבים ללנון. כפי שגם שם יש שיר בו לנון מתפקד על תקן האשה בזוגיות של לנון ומקרטני, כך גם כאן. “רוקי ראקון” הוקלט כשחלק גדול מהאלבום כבר הוקלט, ויוקו כבר עשתה את המעשה שלא יעשה – נכנסה לאולפן באופן קבוע, וחמור מזה – העיזה להעיר הערות (מקרטני לא ידע שחודשיים לאחר מכן היא אף תשתתף בהקלטת השיר The Continuing Story of Bungalow Bill). מקרטני הרגיש שהוא מאבד אחיזה בחברו ועוד בשביל בחורה, משהו שאף פעם קודם לכן לא גרם לחיץ בינהם. היחסים בין לנון ליוקו היוו ללא ספק אגרוף בפרצוף עבורו והוא ניסה הכל כדי להוסיף ולהחזיק בחברו. והאם לא על זה מדבר תחילת השיר? רוצים ללכת רחוק יותר – אין ספק שבכל הקשור לחברו, כוחה של יוקו גבר על כוחו של פול והיא הפכה לשולפת המהירה במערב. לזה תוסיפו רופא ספוג ג’ין שמגיע ועושה עבודה גרועה, וכיון שזה אישי זה קורה בבית היחיד בו פול שובר את התבנית של השירה, בשורה בה הוא מבטיח שהוא הולך לעבור את זה ברגע שיוכל. האם בסוף פול מבין שרק אלוהים, גדעון והספר הקדוש יוכלו לעזור לו במקרה הזה? לא, פה אני כבר סתם מתבדח. יש גבול גם לנסיונות שלי לכפות את הדעות שלי על הטקסט. ההקלטות לשיר נערכו ב-15 באפריל 1968. יחסית לשיר שהוקלט ביום אחד וב-9 טייקים, פול היה חסר ביטחון לגבי המילים ושינה אותם שוב ושוב במהלך ההקלטה. למרות שארבעת חברי הביטלס היו נוכחים באולפן, הריסון ישב בחדר הבקרה (אולי החליף את קן סקוט הטכנאי. בכל מקרה הוא זה שנשמע כמכריז על טייק מספר 1) ושאר חברי הביטלס הקליטו את הטרק הבסיסי כשמקרטני מנגן על גיטרה אקוסטית, ג’ון על בס ומפוחית ורינגו מתופף. אם תקשיבו לטייק 8, שהופיע באנתולוגיה השלישית, תשמעו פתיחה אחרת לגמרי. היא מושרת באופן הומוריסטי לגמרי עם הדגשה כבדה על המבטא ואכן כל האווירה של השיר היא לא רצינית, מה שגורם למקרטני להתבלבל ולפרוץ בצחוק בקטע של הרופא. בגלל שמקרטני כל הזמן שינה את המילים, ובגלל הסגנון של השיר, כל טייק היה צריך להתחיל מהתחלה ולהיות מוקלט מתחילתו ועד סופו, אם רצו להשתמש בו. בטייק 9 הכל הסתדר. תשמעו כמה יפה הוא שר. באופן אישי, אני חש בהרבה כאב בקול שלו. כן, זה שיר הומוריסטי, אני לא טוען שלא. אני רק טוען שהוא מסתיר מאחוריו שיר אישי הרבה יותר, וכשהוא הצליח להתחבר למה שרצה להגיד ולאיך שרצה להגיד אותו, הוא הגיע לטייק המושלם. לאחר שהגיעו לטייק המושלם, מחקו את המפוחית והבס של ג’ון. פול הקליט בס וג’ון מפוחית מחדש. רינגו הוסיף טרק תופים חדש וג’ורג’ מרטין ניגן על פסנתר והאיץ את סרט ההקלטה כפי שעשה ב In My Life כדי לקבל את הסאונד של פסנתר ההונקי טונק. לבסוף הקליטו פול, ג’ון וג’ורג’ את קולות הרקע והשיר היה מוכן. זהו להיום. נשמח לשמוע מה אתם חושבים על השיר. #RockyRaccoon #הביטלס #הלבןהכפול

אלכסיס מארדאס הוא בחור ממוצא יווני, שעבר מאתונה ללונדון בתחילת שנות ה 60. בלונדון הוא התחבר עם בריאן ג’ונס מהרולינג סטונס, והפך לחלק מצוות הבמה שלהם כשהמשימה שקיבל הייתה לקשר בין עוצמת הקול שיצאה מהרמקולים לבין עוצמת התאורה. הוא התיידד עם אחד מבעלי גלריית האינדיקה, ג’ון דונבר, ובשלב מסויים השניים אף חלקו דירה בלונדון. כנראה שבאחד הסיורים של ג’ון בגלריה, נתקל בו אלכס שהלהיב אותו עם הידע הטכנולוגי עליו דיבר ללא הפסקה ועם קופסא שבנה בעלת אורות מהבהבים שבעצם לא עושה הרבה חוץ מזה וכונתה, “קופסת הכלום”. אלכס מקבל מלנון את הכינוי ‘מג’יק אלכס’ או ה’גורו’. לנון עם קופסת הכלום של אלכס מקרטני סיפר: “מכיוון שג’ון הציג אותו כגורו, היה עליו לחץ לנסות ולהתנהג כמו אחד. לא התייחסתי אליו ככה, חשבתי שהוא סתם בחור עם רעיונות מעניינים”. אלכס צולם לקטע בסרט מסע הקסם המסתורי בסצינה משעשעת בה הוא שר את “חומות יריחו”: הסיבה שאלכס שנפטר בשנה שעברה בגיל 74 פותח את הפוסט של היום, היא דווקא הצטרפותו למסע של הביטלס אל המחנה של המהרישי מהאש יוגי ברישקש שבהודו. למעשה אלכס במכוון או שלא, מגיע למחנה לאחר שפול ורינגו כבר עוזבים אותו. לנון שכאמור ראה בו גורו, הושפע ממה שהיה לאלכס לומר. ישנם כאלו הגורסים כי היה זה אלכס שהתחיל שמועה שהמהרישי ניסה לפתות את אחת המשתתפות בסדנת המדיטציה שהתבררה מאוחר יותר כמיה פארו. סינתיה לנון ששהתה שם, סיפרה שלדעתה אלכס רצה לנטוש את המחנה ורצה שלנון ינטוש יחד אתו ולכן המציא את השמועה. לנון מצדו שמח על ההזדמנות שניתנה לו והחל בהכנות לעזוב את הודו. הנה מה שקרה במחנה לדעתם של הביטונז הנפלאים: קצת לפני שעזב לנון את המחנה של המהרישי, הוא החל בכתיבת שיר. הוא סיפר: “השיר החל להכתב בדיוק כשעמדנו מחכים עם התיקים הארוזים למונית. חשבנו שהם מעכבים את המונית בכוונה כדי שלא נוכל להימלט מהמחנה המטורף הזה. היה שם בחור פרנואיד שחזר ואמר, ‘זה קסם שחור, קסם שחור. הם ישאירו אותנו פה לנצח'”. כבר בנסיעה לדלהי יחד עם ג’ורג’ הריסון, לנון מתחיל לפזם: Maharishi, what have you done… הריסון שנחרד מציע את צמד המילים Sexy Sadie. לנון חוזר לאנגליה כשהריסון נשאר עוד מספר שבועות במדראס שבדרום הודו. לנון ממשיך לעבוד על השיר וכדי להעצים את האכזבה שלו מהמהרישי, מגייס עם שינויים קלים את שורת הפתיחה של סמוקי רובינסון מהשיר I’ve been good to you שאומרת: Look what you’ve done You made a fool out of someone הנה השיר של סמוקי: לתקופה מסויימת מקבל השיר את הכותרת Maharishi יחד עם קטע סרקסטי נוסף שכתב שלא ברור אם היה לו קשר ישיר לשיר. לקטע השני מקליט לנון יחד עם יוקו גרסה אקוסטית שנזנחה מכיוון שהקטע היה מורכב ממשפטים בהם לנון על מעללי המהרישי במחנה בתוספת משפטים של יוקו כמו: he was a sex maniac”. הנה לכם לנון עושה ראפ: באחד הימים כשישב ג’ון במשרדי אפל, הוא חורט את המילים של מה שיהפוך ל Sexy Sadie על לוח עץ. את הלוח שמרה מורין סטארקי וב 2013 הוא נכמר במכירה פומבית תמורת כ 150 אלף פאונד. מילות השיר כפי שחרט לנון על לוח עץ כשנפגשו שוב כל ארבעת הביטלס בביתו של ג’ורג’ על מנת לעבור על השירים לאלבום החדש (שיהיה האלבום הלבן), מקליט לנון דמו אקוסטי לשיר. כפי שהובטח בהוצאה המחודשת שתצא בנובמבר יצורפו כל ההקלטות שנעשו בביתו של ג’ורג’ באשר. הנה לכם הדמו ל Sexy Sadie מאותו יום: ב 19 ביולי 1968, מגיע תורו של Sexy Sadie להיות מוקלט. סידור הכלים הוא לנון בגיטרה האקוסטית, הריסון בחשמלית, מקרטני על אורגן ורינגו בתופים. השיחה ההזוייה הבאה נקלטה במיקרופונים עם תחילת הסשנים: קן סקוט: סליחה ג’ורג’, מה אמרת ? הריסון: אמרתי שאין טעם שמר מרטין יהיה לחוץ. אתה יודע שכולנו כאן כדי לעשות זאת ואם אתה רוצה להיות לחוץ… מרטין: אני לא יודע מה לומר לך ג’ורג’. הריסון: אתה מאוד שלילי! את השיחה הזו ועוד הקלטות מאותו היום תוכלו לשמוע בלינק הבא: בחלק אחר נשמעת יוקו כשהיא מייעצת לכולם לנגן “קצת יותר טוב”. לנון שמנסה להרגיע את האווירה עונה: “טוב, אולי אני יכול”. כאתנחתא בין ההקלטות, מבצע לנון שיר לא גמור שכתב בשם “הבלוז של בריאן אפשטיין” על מנהלם המנוח שם הוא שר בפתיחה: What about Brian Epstein and his brother Sam? They was workin’ in a coal mine, doing what I am לבריאן לא היה אח בשם סאם, אלא בשם קלייב, אך שמו האמצעי של בריאן היה סמואל ואולי זה החבור שעושה לנון לשיר הג’יבריש הזה שלא נעשה בו שימוש. באחד הטייקים של Sexy Sadie שר לנון בהתגרות: Sexy Sadie, you little twat Who the fuck do you think you are? Who the fuck do you think you are? Oh, you cunt. הוא שואל את מקרטני איך זה נשמע ומקרטני עונה: “קצת יותר סימפטיה…” לצחוקו של לנון. 21 טייקים לשיר הוקלטו באותו היום. טייק 6 מופיע בחלקה השלישי של האנתולוגיה שם תוכלו לשמוע שלשיר עדיין לא היה סיום מסודר ולכן הוא מסתיים בפייד אאוט. ב 24 ביולי הם חוזרים לעבוד עליו כשהם משאירים את מה שהוקלט עד כה מאחור ומתחילים מחדש. הם מקליטים 23 טייקים חדשים כשהאחרון בהם הוא המוצלח ביותר, אך לנון עדיין לא מרוצה והשיר נשאר בצד לטובת העבודה המאומצת על הסינגל החדש Hey Jude בשבועות הקרובים. הנה קטע מטייק 28 מאותו היום: ב 13 באוגוסט חוזרים הביטלס לעבוד מחדש על השיר בפעם השלישית כשסידור הכלים מעט משתנה: פול עובר לנגן על פסנתר, לנון נשאר על האקוסטית, הריסון מתחבר עם החשמלית ללזלי ספיקר ורינגו בתופים. את הטייק הראשון לאותו היום הם מסמנים ללא סיבה מובנת כטייק 100 והטייק השמיני ז”א 107 נבחר כטוב ביותר, עליו מתחילה עבודת המרה לטרק אחד על מנת לפנות עוד ערוצים. באותו היום הם עוברים לעבוד על שיר אחר של לנון בשם Yer Blues. לנון עם אקוסטית באולפן ב 21 באוגוסט, נפגשים שוב כולם כדי לסיים סופית את ההקלטות השיר. לנון מקליט עוד קולות, פול מוסיף אורגן ולפני שהם מרגישים, שוב מתמלאים ארבעת הערוצים. שוב נעשית פעולת המרה או כיווץ לטרק אחד, ועל הערוצים הפנויים מקליט מקרטני את הבס ורינגו מוסיף טמבורין. נחשו מה שוב קורה ? שוב מתמלאים הערוצים ושוב יש צורך בכיווץ לטרק אחד. לערוצים הפנויים מכפיל הריסון את תפקיד הגיטרה שלו ולנון ומקרטני מוסיפים קולות רקע. האלבום הלבן היה האלבום האחרון של הביטלס בו צוות טכנאי האולפן בראשותו של ג’ורג’ מרטין עמל על מיקס מונו ועל מיקס סטריאו בנפרד כמקובל עד אז. העבודה בנפרד על 2 גרסאות המיקס, יצרה הבדלים לפעמים מהותיים בין 2 הגרסאות. למשל, אם נבחן את Sexy Sadie בגרסת הסטריאו, נשמע 2 הקשות של מצילות טמבורין בפסנתר הפותח לעומת צליל יחיד במיקס המונו. גרסת המונו של האלבום הלבן אגב ,לא יצאה לארה”ב. ההוצאה הבאה של אלבום של הביטלס לאחר האלבום הלבן, באלבום Yellow Submarine, הוצאת ה”מונו” ששוב יצאה רק בבריטניה הייתה בסה”כ איחוד של 2 ערוצי הסטריאו. נחזור לצוות האולפני שלנו שיומיים לאחר סיום ההקלטות של השיר, ב 23 באוגוסט עומל על מיקס המונו. 5 ניסיונות נעשו באותו היום כדי להשיג את המיקס המושלם . הניסיון החמישי תויג RM5 והיה ארוך בכמעט 40 שניות מהגרסה הסופית שנכנסה לאלבום. כאן תוכלו לשמוע את הניסיון החמישי עם הסוף הארוך שירד בעריכה. היום נסיים עם להקת רדיוהד שהושפעו מאוד מ Sexy Sadie כשהקליטו את Karma Police ובכלל האלבום הלבן נראה נוכח באלבום המופת שלהם OK Computer. האזינו לסגנון הנגינה בפסנתר במיוחד בין הבתים לפזמון, לאקורדים הדומים ולרעיון של הרוחניות הנשברת, כי אסור להתעסק עם משטרת הקארמה. #גורגמרטין #רינגוסטאר #מגיקאלכס #גוןלנון #YerBlus #גורגהריסון #פולמקרטני #רדיוהד

האלבום הלבן חוגג 50 וכמובטח כי ממש משעמם לנו לשבת בסוכה, הנה אנחנו מדרגים את 30 קטעים שבו ביחד וכל אחד לחוד. הקדמה גיא: האלבום הלבן הכפול היה האלבום הראשון של הביטלס שקניתי באופן עצמאי. הייתי בן 13 ואהבתי את הדיסק הכפול הזה אהבה עזה. עם השנים החיבה שלי לאלבום הלבן הלכה ונעלמה עד שכיום כנראה שזה האלבום שאני שומע הכי פחות, אחרי “צוללת צהובה”, אבל מי מחשיב את “צוללת צהובה” בכלל? דווקא בגלל זה המיקס החדש מלהיב אותי. הסאונד של הלבן הכפול הוא מאוד בעייתי בעיני. אולי זה נובע מכך שהוא מבולגן והם לא בדיוק ידעו מה הם רצו, אולי זה נובע מהעובדה שג’ף אמריק הטכנאי הקבוע שלהם עזב באמצע, אולי זה נובע כי ג’ורג’ מרטין היה פחות משמעותי מבעבר, מי יודע? זה האלבום הראשון שמיקס הסטריאו שלו קיבל את אותה תשומת הלב כמו מיקס המונו (זה היה גם האלבום האחרון שיקבל מיקס מונו רשמי) ומשהו שם עדיין לא עובד לי כמו שצריך. הסאונד פשוט לא מרגיש נכון. לכן במקרה הזה מיקס חדש נשמע רעיון מעניין. Back to the USSR שיצא, כבר נשמע טוב יותר וגורם לי לצפות להוצאה מעניינת מאוד. מי יודע, אולי אחזור להתאהב בלבן הכפול. הקדמה אורי: האלבום הזה מרתק אותי ודווקא בגלל היותו בן חריג בנוף אלבומי הביטלס. הוא כפול, הוא עירום מעטיפה והוא מסמל את תחילת הסוף או את תחילת עייפות החומר – אבל הוא נפלא! כל פעם שאני מקשיב לו אני חייב להקשיב לו בשלמתו (עם דילוג על רבולושן 9, פעם אחת לא דילגתי וזה עלה לי בפסיכולוג), כי הוא מסע בבלגן, אבל אתם יודעים איך אומרים – גם בכאוס יש איזשהו סדר. כשהייתי בגיל הנעורים, שמרתי את האלבום הזה לסוף, מה שהתברר אגב כהחלטה נבונה. הקשבתי לכל האלבומים של הביטלס ואז כשהרגשתי מוכן, רכשתי את האלבום בויניל בהוצאת פורטרט ישראלית, הכי לא מפוארת שיכולה להיות. בגיל ההוא, אם זה היה האלבום הראשון של הביטלס שהייתי מקשיב כנראה שלא הייתי ממשיך להקשיב להם. לדרג אותו עבורי זו מלאכה כמעט בלתי אפשרית אבל היי אנחנו פה כדי לעשות דברים לא אפשריים. אז יאללה. 1. Back in the USSR גיא (מקום 20) שיר חמוד וכייפי שהמיקס החדש שלו מצליח לשדרג לקטע סוחף יותר, עם בס ותופים שנשמעים מעולה. קולות הרקע הביץ’ בוייזים עושים את השיר. אורי (מקום 13) החזרה לרוק’נרול הבסיסי כפתיחה לאלבום, אחרי סרג’נט פפר ומסע הקסם המסתורי תמיד הדהימה אותי. לא חושב שיכול להיות שיר טוב יותר מזה בקצב ובעוצמה לפתוח את האלבום. 2. Dear Prudence גיא (מקום 16) מה יש לומר, שיר יפה אבל כזה שלא ממש חודר לליבי. יש בשירים השקטים של לנון באלבום הזה משהו מאוד מחושב, מאוד מאורגן, וזה מפריע לי להתחבר לשירים הן מהבחינה הרגשית והן מהבחינה המוסיקלית. אורי (מקום 7) הפריטה הקטנה והעדינה כמו פרודנס, יחד עם ליין הבס העוצמתי מהצד השני ויחד עם השירה של לנון פשוט נהדרים. בסוף השיר הכל מתלכד יחד עם סלסול קולו של לנון ונופל חזרה לפריטה העדינה. נפלא! 3. Glass Onion גיא (מקום 6) עוד שיר משחק. הפעם לנון משחק עם דמויות מחיי שירי הלהקה. ג’ורג’ מרטין מוסיף עיבוד כלי מיתר סמיך והתחושה בו זמנית מחזירה אחורנית ל”אני ארי הים” אבל גם נותנת תחושה של סוף – התקופה ההיא כבר לא תחזור. אורי (מקום 12) קטע מעט מבורדק עבורי שהיה יכול להיות מוקלט קצת יותר רזה ואוורירי אבל עדיין הוא עוצמתי. במיוחד הקטע בו משטה לנון בחובבי תאוריית המוות של פול. הגרסה האקוסטית מביתו של ג’ורג’ שיצאה באתולוגיה נפלאה בעיני. 4. Ob-La-Di, Ob-La-Da גיא (מקום 21) יש משהו לא הוגן כל כך בפרסום הרע לו זוכה אובלדי אובלדה. זה שיר חביב מאוד שפשוט לא קשור לקדרות של הלבן הכפול. אפילו בשירי השטות של האלבום אין הרבה תקווה, וזה שיר שכולו מצב רוח טוב אמיתי. אורי (מקום 28) אם מקרטני היה עושה אלבום ילדים זה היה אחד השירים הטובים שם אבל מקרטני התעקש לדחוף כל מיני צוללות צהובות לאלבומים של הביטלס ואם זה היה תלוי בו אז גם All Together Now היה בטח באלבום. אני נהנה לחשוב על השיר כשיר רגאיי אבל הוא לא אחד הטובים באלבום עבורי. 5. Wild Honey Pie גיא (מקום 25) קשקוש חמוד. אני מודה, יש לי פינה חמה בלב לקשקושים של מקרטני הן בתקופת הביטלס והן בקריירת הסולו שלו. אבל אפשר כמובן לוותר בקלות. אורי (מקום 21) אם אני צריך לבחור בין הקטע האוונגרדי או החדשני באלבום, אני בוחר בזה. מקרטני יושב לבד באישון לילה באולפן ומשחק עם הכלים, עושה לי את זה, במיוחד שבשנה הבאה הוא יעשה את זה באלבום מלא ונפלא. 6. The Continuing Story of Bungalow Bill גיא (מקום 28) מי מאיתנו לא רוצה להכניס שיר קומזיץ’ מטופש לאלבום של הביטלס? אני לא! ולנון עוד העיז להתלונן על אובלדי אובלדה. אורי (מקום 23) הכי אווירת המחנה בהודו שנוכל לקבל. לא יכול לדמיין את האלבום בלעדיו. לא שיא הכתיבה של לנון אבל שיר פאן. 7. While My Guitar Gently Weeps גיא (מקום 10) לפני שאתם סוקלים אותי על מקומו ברשימה, הרשו לי להסביר – מדובר בשיר מעולה אבל אני ממש לא אוהב את הביצוע שלו. בעיקר את החלק האחרון של האנחות. וגם לא משתגע על הסולו של קלפטון. אתם עדיין כאן? אם האלבום היה מכיל את הביצוע שרקחו ג’ורג’ וג’יילס מרטין לאלבום Love, הוא היה במקום הראשון אצלי. באלבום ההוא מופיע השיר בצורה עירומה ומושלמת – הוא מורכב מדמו של ג’ורג’ עם גיטרה, ועליו מולבש עיבוד עדין עדין של תזמורת כלי מיתר. שלמות. אורי (מקום 5) אני נמס מהפתיחה שלו כל פעם מחדש. הפסנתר שמכה, הבס שמצליף והחשמלית המדויקת. עד לאותה נקודה לדעתי המאסטרפיס הראשון של הריסון בו הכל התלכד לכדי כמעט שלמות. כל מה שאוסיף יגרע. 8. Happiness is a Warm Gun גיא (מקום 5) מופת של כתיבת שיר. לנון מתנסה בסגנון שמקרטני אוהב ומחבר שיר שמורכב מכמה מקטעים שונים. התוצאה מבריקה ומרגשת והביצוע יוצא מן הכלל. אורי (מקום 1) מושלם. שיר שמורכב מ 3 חלקים סטייל A Quick One הנפלא של The Who ומושר בצורה מופתית על שלל סגנונותיו. קטע הגיטרה של I need a Fix לעולם יצמרר אותי וארגיש כאילו אני זה שנופל במחילת הארנב. אהה ולדעת שהלהקה מקליטה אותו בהרכב מלא ובצורה נלהבת מרים לי אותו עוד יותר. 9. Martha My Dear גיא (מקום 18) רק פול מקרטני יכול לכתוב שיר לכלבה שלו ושזה ישמע ככה. שיר משחקי עם כלי נשיפה נהדרים. הקטע בו הוא עובר מלהיות שיר המובל על ידי פסנתר לשיר המובל על ידי גיטרה הוא נפלא בעיני. מה שמעניין הוא שאם השיר הזה, בדיוק כפי שהוא מופיע כאן, היה מופיע בתחילת קריירת הסולו של מקרטני, הוא היה זוכה לבוז. היו טוענים שהוא כולו נראות ושהוא חסר כל תוכן. אבל מה אנשים מבינים? אורי (מקום 2) אוהב אותו כבר שנים. נגינת פסנתר מעוררת קינאה, תזמור כלי נשיפה מדהים ושירה מופתית. מקרטני במלוא הדרו. כששמעתי את השיר לראשונה הוא מידית התחבר לי לאהבה הענקית שלי לכלבה הפרטית והאהובה שגידלתי באותה תקופה. בכלל הקטע של המשפחתיות של פול עושה לי את זה בגדול. 10. I’m So Tired גיא (מקום 4) לנון שבור ומותש. אפשר להרגיש את זה בכל הברה שיוצאת מהפה שלו. הלהקה נותנת לו את הגיבוי שהוא צריך ויחד הם יוצרים את השיר שבעיני הכי חודר ללב באלבום. מחכה כל כך למיקס החדש שיפתח את העמימות של המיקס. אורי (מקום 4) הצעקה הזו של לנון I’m going insane היא תמצית כל השיר וכל האלבום. לנון בביצוע מכמיר לב, יחד עם דיסטורשן שמנגן בדיוק את המצב הנפשי שלו. דווקא הביצוע האקוסטי מביתו של ג’ורג’ הוא אחד הגרועים מהסשן הזה אבל כשיש ביצוע כזה באלבום למי אכפת. 11. Blackbird גיא (מקום 3) לפעמים כל מה שצריך בחיים זה פול מקרטני, גיטרה אקוסטית ונעל. מתישהו בעתיד הוא יתחיל לספר שהוא כתב את השיר על נשים שחורות. אני לא מאמין לזה. מקרטני התחיל בתקופה הזו כבר להבין שהדברים הם לא כמו שהם אמורים להיות בתוך הלהקה. לאחר מות בריאן אפשטיין הוא החליט לקחת פיקוד על הלהקה, אבל הלהקה לא הסכימה לקבל את המנהיגות שלו. לטעמי זה שיר הניחומים, העידוד והתמיכה הראשון שהוא כתב לעצמו. במספר השנים הבאות יגיעו עוד כמה כאלה. אורי (מקום 10) אני אוהב את הדאבל מיננינגז של מקרטני. הנגינה האקוסטית הפולקית מדהימה והכל יושב במקום (חוץ מציוצי הציפור). אבל יש שיר פולק קטן שלו באלבום שאני אוהב יותר. 12. Piggies גיא (מקום 29) אוי. באלבום בו יש להריסון 3 שירים כל כך יפים, הדבר הזה לא היה צריך לקרות. שיר פוליטי מטאפורי ברמה לא גבוהה במיוחד ובביצוע חלש במיוחד. אורי (מקום 26) משהו לא מנגן שם תרתי משמע. הייתי מחליף אותו עם Not Guilty בקלות. לדעת שבסשנים בו הוא הוקלט הריסון שיחק עם Something בכלל עושה לי צרבת. 13. Rocky Raccoon גיא (מקום 7) מי שקרא את הפוסט שלי ביום חמישי כבר יודע שאני מאוד אוהב את השיר הזה. אורי (מקום 18) שיר מהז’אנר הסיפורי של מקרטני (אל תגלו לאף אחד אבל אני לא הכי אוהב כשהוא עושה את זה) שמושר היטב אבל קצת מונוטוני ובהילוך איטי וכשמגיע הפסנתר המואץ של מרטין אתה קצת שמח שמשהו קורה סוף סוף. 14. Don’t Pass Me By גיא (מקום 26) זו כנראה תשובה לשאלה איך נראה שיר שרינגו כותב במשך שנים. זה לא שיר ממש רע, ויש לו אפילו עיבוד חמוד, אבל הוא לא מגיע לרמה של שירי ביטלס. אני מניח שבאלבום סולו של רינגו הוא היה בולט לטובה. אורי (מקום 27) לא לוקחים מפתח של חביתוש בלי רשות של רגע ודודלי, או לא חייבים להכניס שיר של רינגו לאלבום אם אין לו משהו טוב. מוזר לי גם הקטע של לשים שני שירי ווסטרן אחד אחרי השני. 15. Why don’t we do it in the road גיא (מקום 19) כבר אמרתי שאני מת על מקרטני כשהוא ככה – משוחרר ובמצב רוח שטותי. אז אפשר להתווכח על זה שזה לא ממש שיר, וזה נכון, אבל זה תענוג צרוף. אורי (מקום 17) מדמיין את פול לוקח את רינגו הצידה ויאללה בוא נקליט… ה’סיזר רוק’ של האלבום הלבן. איזה יופי אפשר לשיר את אותו המשפט הסליזי מליון פעם וזה עדיין יישמע משכנע. פול אלוף בזה. 16. I Will גיא (מקום 11 ) כל כך קטן וכל כך יפה. בלבן הכפול פול התחיל ממש להתמקצע בשירים האקוסטים הקטנים הנפלאים שלו שימשיכו מדי פעם להופיע בתקופת הסולו. אורי (מקום 16) מתוק חמוד קטן ויפה אבל תארו לכם במקומו את ג’אנק. 17. Julia גיא (מקום 17) אני יודע שרוב האנשים ממש אוהבים את השיר הזה, וזה שיר יפה, אבל אני לא מתחבר אליו. אז הפריטה יפה, והשילוב בין אמא של ג’ון ליוקו עשוי בצורה יפה ועדינה, אבל יש בו משהו קר בעיני. אל תצעקו, אני אנשים, מה אני כבר מבין? אורי (מקום 15) על הנייר שיר מדהים על נושא רגיש אבל משום מה תמיד רפרפתי עליו. כשניסיתי לנגן אותו הערכתי את לנון יותר על השיר. 18. Birthday גיא (מקום 22) לא ממש שיר, אלא יותר ריפ עם מילים, אם אפשר לקרוא לזה מילים. זה טוב יותר מ”אין אין אין חגיגה, בלי בלי בלי בלי עוגה”, אבל לא באמת מתעלה לדרגת שיר שבא לי לשמוע או לזמזם. אורי (מקום 25) אל תהרגו אותי אבל לא ממש אוהב את הקטע הזה. מבחינתי אפשר להוציא אותו מהאלבום. לא בונים על ריף גיטרה גנרי שיר ועוד מדביקים לו מילים מביכות. 19. Yer Blues גיא (מקום 12) חבל שאין יותר שירים כאלה בלבן הכפול. שיר מלוכלך בסאונד שנשמע אותנטי ומעביר את מצב הרוח של לנון בצורה מושלמת. כלהקה הם נשמעים בשיר הזה יוצא מן הכלל. אורי (מקום 6) אדיר אדיר אדיר. הבס הגרובי, האובדנות של לנון וההרגשה של המיוזעות של הלהקה שמנגנת ולא סתם הם תכלס דחוסים באיזה חדר צדדי קטנטן ליד האולפן. אדיר כבר אמרתי ? 20. Mother Nature’s Son גיא (מקום 15) אם נשים בצד את המילים הלא מרשימות של השיר הזה, פול מפליא פה ליצור שיר קטן ומקסים. העיבוד התזמורתי משדרג אותו מאוד. אורי (מקום 8) פולק קאנטרי במיטבו. מדמיין את פול יושב במרעה דשא ומנגן שירים לעוברים ולשבים (מישהו אמר סקוטלנד? מה אתם קופצים ?). הייתי מחליש מעט את כלי הנשיפה לטובת יותר אקוסטית של מקרטני. קצת צורם לפעמים. 21. Everybody’s got something to hide except for me and my monkey גיא (מקום 8) עוד שיר שנוטים להתעלם ממנו משום מה. טור דה פורס של להקה מגובשת עם בס שדוחף את השיר קדימה בדרייב מעולה, גיטרה עצבנית וכלי הקשה וקולות רקע שנראה שלא לקחו את הכדורים שלהם בבוקר. פשוט נהדר. אורי (מקום 20) ראינו איך אפשר לבצע שיר עם משפט אחד בצורה מופלאה ומצד שני לחרב אחד עם ריף גיטרה סתמי ומילים מביכות. בשיר הזה יש ריף גיטרה מעולה וחזק ומילים תלושות ומביכות לכן הוא במקום הזה. 22. Sexy Sadie גיא (מקום 14) הפסנתר המהפנט של מקרטני בשיר הזה משדרג אותו פלאים וכך גם קולות הרקע. עוד הוכחה שהביטלס יכלו לקחת שיר יפה ובעזרת ביצוע מעולה להפוך אותו לנפלא. אורי (מקום 11) שירה מאשימה ומלאת רגש של לנון. שוב הביטלס בהרכב מלא ובועט ומסתבר שהם יודעים לעבוד יחד. הפסנתר שיורה על המהרישי כשלנון שר את השורה you’ll get yours yet לא פחות מגאוני. 23. Helter Skelter גיא (מקום 27) מסוג השירים שאני לא מצליח להבין את החיבה הגדולה שיש לאנשים אליו. הביטלס יכלו לעשות המון דברים, אבל מסתבר שרוק כבד הוא לא אחד מהם. שיר כבד (ולא במובן הטוב), לא זורם, מונוטוני ולא מעניין. מקרטני כבר צרח בצורה מוצלחת יותר שירים טובים בהרבה וממש חבל לי שבגלל שיר סתמי כזה רינגו נאלץ לסבול מיבלות באצבעות. אורי (מקום 19) תמיד היתה לי חיבה לעוצמה המאולצת של השיר הזה. לא יודע למה. אבל הוא ארוך ומייגע. תכלס הקטע המרגש ביותר בו הוא ההחזרה מהשקט ועד לקליימקס בו רינגו צווח את נשמתו. שווה כל רגע. 24. Long Long Long גיא (מקום 2) אחרי Something זה השיר האהוב עליי ביותר של הריסון. שיר כל כך עדין עם ביצוע שנע בין תחושת שבריריות לתחושה שאחרי השבירה. זה יכול להיות על אמונה באל, זה יכול להיות על אישה, אבל זה לא משנה, זה פשוט יפייפה. אורי (מקום 3) אין מילים לתאר כמה אני אוהב את השיר הזה. אני אוהב את פול על שישב והשקיע זמן עם ג’ורג’ כדי להקליט אותו ואני אוהב את הבקבוק יין שהתנדנד אהבת נפש. 25. Revolution 1 גיא (מקום 24) השיר מהפרסומת לנייקי הוא שיר חלש שמציג את לנון בשיא חוסר יכולתו להתחייב. דוגמה מופלאה לשיר מחאה שלא באמת מוחה ולזמר מחאה שלא באמת יודע מה הוא רוצה מכולנו. אז יש גרסה מהירה ורוקית ויש גרסה נינוחה, אבל בכל הקשור לשיר הזה אתם יכולים להחשיב אותי כמי שלא מחבב אותו. או שכן. אורי (מקום 29) רעיון טוב, ביצוע מיותר. הגרסה הרוקית מבהירה את הנקודה והגרסה האוונגרדית…טוב נחכה לסוף. 26. Honey Pie גיא (מקום 23) השתטות חיננית של פול ונסיון לחקות את שירי שנות ה-20. שיר במשקל נוצה. הוא יעשה את זה טוב יותר כמה שנים מאוחר יותר עם Wings. אורי (מקום 14) מקרטני מביא את בית אבא לאלבום הלבן ועושה את זה לא רע בכלל. 27. Savoy Truffle גיא (מקום 9) רוצים סאונד כבד? תוותרו על “הלטר סקלטר” ותגיעו לכאן. סאונד סמיך ודחוס, שיר מצוין וגיטרה נהדרת. הריסון בשיאו. אורי (מקום 22) אולי זה לא יפה להגיד אבל משהו לא מתיישב לי במקום בשיר הזה. כן סולו גיטרה יפה כן כלי נשיפה מעולים אבל שיר חלש עם מילים חלשות והקול של ג’ורג’ על סף האנמי. זה מזיל לי דמעות ב long long long זה עובר לידי כאן. 28. Cry Baby Cry גיא (מקום 1) אחד השירים האהובים עליי ביותר שכתב לנון. לחן מהפנט ומילות אגדה שמבוצעות באופן מושלם – מתחיל רק עם גיטרה אקוסטית ומשם מתגבר ומתגבר. מסוג השירים שמפתיע אותי כל פעם מחדש שלנון כתב. זה שיר ערש שמבחינת הטון יש בו משהו מסתורי – הלחן בבתים בנוי על ירידה או התיאור בבית האחרון שמכיל סיאנס בחושך – והוא מצליח לתאר סצינות יפות ואגדתיות באופן מוחשי ביותר. לנון טען בשנת 1980 שזו חתיכת אשפה. אבל לנון טען הרבה דברים. אורי (מקום 9) שיר יפה של לנון אבל משהו בנגינה לא מסודר בצורה הלא מחמיאה של המילה. פסנתר מפוזר, הבס עולה עליו ולנון שר חלש מדי. דווקא ה can you take me back של מקרטני בסוף מוסיף קצת צבע ללחיים. אני מאוד מקווה שהמיקס החדש יעשה טובה וירים אותו קצת אבל חברים כאן היה צריך להסתיים האלבום. 29. Revolution 9 גיא (מקום 30) מה עוד אפשר לומר על הדבר הזה שלא נאמר קודם לכן? בניגוד לרבים אחרים, יש לי חיבה והערכה ליוקו, אבל הדבר הזה בו היא ולנון שותפים ביצירה, הוא פשוט איום ונורא. אולי אני לא סובלני מספיק, אולי אני לא פתוח מספיק, אולי אני לא מספיק בכללי, אבל זה פשוט בזבוז יקר של ויניל וזה אחד המקומות בו המצאת הדיסק הגיעה בדיוק בזמן, בכך שהיא אפשרה להעביר את הדבר הזה מבלי לקום מהרביצה על הספה. אורי (מקום 30) ג’ורג’ מרטין ממש אכזב אותי. בגופך היית אמור לעצור את השטות הזו. אלוהים שישמור. 30. Good Night גיא (מקום 13) שיר שתמיד מזניחים, ואני תמיד כל כך אהבתי. טוב עשה לנון שהשאיר את מלאכת השירה לרינגו. הביצוע שלו מושלם ובאופן אישי זה השיר האהוב עליי ביותר בקטלוג הביטלס מתוך אלה שרינגו שר. אולי חוץ מBoys. קיטש מופלא ששולח אותך לעולם החלומות ומצליח להעביר את הסיוטים שחששת מהם כששמעת את הקטע שבא לפניו. אורי (מקום 24) חמוד אבל הייתי שולח אותו ישר לאלבום הילדים של מקרטני. לא מבין למה רינגו שבאמת שר לא רע כאן היה מוכן להתבזות ככה. חיפשתם משהו רגוע לסגור אתו את האלבום אחרי הזוועה שעברנו, Cry Baby Cry היה עושה את העבודה. וואוו זה היה קשה. בשבוע הבא ביום שני נמשיך עם משהו קצת אחר שיכלול גם הפתעות. הנה סיכום הדירוג של כל אחד מאיתנו: גיא 30. Revolution 9 29. Piggies 28. The continuing story of bungalow bill 27. Helter Skelter 26. Don’t Pass Me By 25. Wild Honey Pie 24. Revolution 1 23. Honey Pie 22. Birthday 21. Ob-La-Di, Ob-La-Da 20. Back to the USSR 19. Why don’t we do it in the road 18. Martha My Dear 17. Julia 16. Dear Prudence 15. Mother Nature’s Son 14. Sexy Sadie 13. Good Night 12. Yer Blues 11. I Will 10. While my guitar gently weeps 9. Savoy Truffle 8. Everybody’s got something to hide except for me and my monkey 7. Rocky Raccoon 6. Glass Onion 5. Happiness is a warm gun 4. I’m so tired 3. Blackbird 2. Long Long Long 1. Cry Baby Cry אורי 30. Revolution 9 29. Revolution 1 28. Ob-La-Di, Ob-La-Da 27. Dont Pass Me By 26. Piggies 25. Birthday 24. The continuing story of bungalow bill 23. Good Night 22. Savoy Truffle 21. Wild Honey Pie 20. Everybody’s Got Something to Hide Except Me and My Monkey 19. Helter Skelter 18. Rocky Raccoon 17. Why Don’t We Do It in the Road 16. I Will 15. Julia 14. Honey Pie 13. Back in the U.S.S.R. 12. Glass Onion 11. Sexy Sadie 10. Blackbird 9. Cry Baby Cry 8. Mother Nature’s Son 7. Dear Prudence 6. Yer Blues 5. While My Guitar Gently Weeps 4. I’m So Tired 3. Long, Long, Long 2. Martha My Dear 1. Happiness Is a Warm Gun #האלבוםהלבן #האלבוםהלבןהכפול

לפוסטים נוספים על קריירת הסולו של מקרטני לחצו כאן היום נמשיך עם סקירת אלבומי הסולו של סר פול מקרטני, ואנחנו חוזרים אליו בדיוק כשהוא עומד להקים להקה חדשה. באפריל 1971 הודיעו אלן קליין ויתר חברי הביטלס כי לא יערערו על פסיקת בית המשפט וכי פול מקרטני חופשי מהחוזה הכובל אותו לביטלס. אם מישהו היה צריך חותמת סופית על פירוק הביטלס אז הוא קיבל אותה באופן רשמי. באמצע שנת 1971, קצת אחרי יציאת “ראם”, שאל פתאום פול את לינדה אשתו אם בא לה להיות בלהקה. כשהיא אמרה “לא נראה לי”, הוא אמר “מצוין, אני על זה”. אז היא אמרה “אני אחשוב על זה”, והוא שמח מאוד על הסכמתה והחל ללמד אותה לנגן על קלידים. לינדה, שלא היתה מוסיקאית בנשמתה, לא ממש התחברה בהתחלה, אבל מקרטני לא יכול היה לראות את עצמו בשלב הזה עושה כלום בלי שהיא נמצאת לידו. גופת הביטלס טרם התקררה ומקרטני כבר מקים להקה חדשה? עבור מקרטני, שהיה זקוק תמיד לשותפים ליצירה, הרעיון של הקמת להקה בה הוא יהיה המנהיג הבלתי מעורער נשמע כרעיון חלומי. להקה חדשה תוכל למחוק את הביקורות השליליות שקיבלו שני אלבומי הסולו הראשונים שלו וכך יוכל לפתוח דף חדש. בנוסף, אין סיבה שהתקשורת תמשיך להציק לו כאינדיבידואל שפירק את הביטלס, אם היא תתעסק בלהקה החדשה בה הוא רק אחד מתוך קבוצה. כמובן שהוא לא באמת תכנן להיות חבר שווה זכויות בלהקה. אבל איך מקימים להקה? זה משהו שהוא מעולם לא עשה קודם לכן. “כל מה שחשבתי עליו הוא איך אתה מקים להקה? ובכן, אתה מתחיל מכלום ואתה פשוט לומד ומשתפר. הרעיון היה לאסוף כמה חברים ביחד. לא הייתי מעוניין להקים להקה בצורה מקצועית” פול החליט להתחיל להופיע במקומות קטנים ולקיים חזרות וג’ם סשנים עד שהסגנון של הלהקה יתגבש. “אני רציתי… את הסאונד שלנו. רציתי את הגישה החובבנית, משהו שנוכל ליצור לבד ואז להמשיך לעבוד עליו”. מאחר ופול נהנה לנגן עם דני סוייל ויו מקרקן באלבומו הקודם “ראם”, הוא הזמין אותם אל החווה שלו בסקוטלנד כדי להצטרף ללהקה. הוא רק שכח להגיד להם שזה מה שהוא מתכנן לעשות. הם, שחשבו שמזמינים אותם לחופשה, הגיעו עם נשותיהם. לאחר היום הראשון לינדה לקחה אותם לצד ורמזה להם שמצופה מהם שביום המחרת הנשים תישאר בחדרן לנוח והם יתפנו כדי לנגן. איפה מנגנים? באולפני Rude. פול הסב את אחת הבקתות לאולפן פרימיטיבי שישמש אותו לאורך שנות ה-70 לדמואים והקלטות רבות. פול חיפש מישהו נוסף. מישהו שיוכל להוות איזשהו משקל יצירתי למולו. הוא בחר בדני ליין, וזה מסביר כמה דברים לגבי פול מקרטני. דני ליין, בחור חביב ביותר וכותב שירים סבירים, לא התקרב אפילו כדי להוות איזשהו משקל נגד ליצירתיות של מקרטני. אבל ליין, שישאר החבר הנאמן היחיד בלהקה עד יומה האחרון (מלבד פול ולינדה), איפשר למקרטני לשכנע את עצמו שזו באמת להקה, למרות שהיה ברור שזה לא כך. סותר אך ברור, לא? דני ליין היה חלק בהרכב ה”מודי בלוז” בשנים 64 – 66 ומי ששר את הלהיט הראשון שלהם GO NOW. היתה לו היכרות עם הביטלס, כיוון שהם הופיעו בסיבוב משותף באנגליה אי אז בשנים הראשונות של הלהקה. מאז אמנם לא שמרו ממש על קשר אבל הנה בכל זאת הוא חשב עליו. ליין ניגן במספר הרכבים לאחר עזיבתו את ה”מודי בלוז” אבל לא ממש מצא את עצמו. כשפול צלצל אליו, הוא גר במשרדי המנהל שלו בלונדון והעתיד לא נראה ורוד במיוחד. “כשפול צלצל אלי, פשוט חשבתי ‘תודה לך ישו על זה. עכשיו יש לי מישהו שאוכל לעבוד איתו, שלא אצטרך להסביר לו כל דבר קטן במהלך העבודה’. אז זה מה שגרם לי להשתכנע, למען האמת… מין מקרה כזה של גורל”. החזרות על מה שיהיה האלבום הראשון של להקת “כנפיים” נערכו בשדה הפתוח ונראה היה שפול מצא את דרך החיים המושלמת עבורו. לינדה הגדירה אותו בתקופה ההיא – זה כבר לא פול מהביטלס אלא חוואי שמנגן גיטרה. כשהחלו לנגן כלהקה לינדה גילתה שהקושי להשתלב היה גדול ממה שחשבה. היא היתה חסרת יכולת אילתור או יכולת לתרום רעיונות מוסיקליים. לזכותה יאמר שהקסם שבשילוב הקולות בינה למקרטני המשיך לעבוד מצוין כפי שהיה מוקדם יותר באלבום “ראם”. מקרקן שרד שלושה ימים ולאחר מכן הודיע לבוס שהוא לא יכול להמשיך, וכך הם נשארו 4. שני חברי הלהקה שהם לא פול או לינדה, קיבלו הקצבה שבועית נמוכה. כיון שהכסף של מקרטני עדיין היה מוקפא באפל, זה התקבל בהבנה, גם כי היה ברור שבבוא הזמן הם יפוצו על כך. בוב דילן הוציא בשנה שקדמה להקלטת האלבום, את האלבום New morning, אלבום שהקליט בחמישה ימים. מקרטני התלהב מהרעיון והזמין שבוע הקלטה באבי רואד. הלהקה הגיע לשם לאחר החזרות בסקוטלנד והקליטה 8 שירים, 5 מהם בטייק ראשון. האלבום מתחיל עם השיר “ממבו” הרעיון של פול היה לתת לקהל את התחושה שהם שותפים להקמה של להקה. להוציא אלבום גס ולא מלוטש מבחינה טכנית באופן מכוון. לשתף בהתרגשות שלו. זה היה רעיון נועז מאוד, אבל בפועל אף אחד לא הבין את זה. מהלהקה שתהווה המשך לביטלס ציפו להיות לפחות הביטלס, והנה השיר שפותח את האלבום נשמע כמו ג’אם מחופף. יש סיכוי שהסיבה שהשיר נשמע כך היא שהוא אכן היה ג’אם מחופף. חברי הלהקה ניגנו באולפן תוך כדי שמקרטני ממציא מילים ומכסה על מילים חסרות בג’יבריש. ההקלטה מתחילה עם הצעקה “קח את זה טוני”, צעקה שכוונה אל הטכנאי טוני קלארק, שרגע לפני זה החליט בעצמו כי ראוי להקליט את הג’אם הזה, אותו הלהקה החלה לנגן לראשונה באולפן 5 דקות קודם לכן. טוני קלארק מספר: “היה חשוב מאוד לתפוס את הרגע… הם התאמנו על הקטע הזה ויכולת להרגיש שמשהו מתחיל להתרחש. פניתי לאלן פארסונס (שהיה עוזר הטכנאי, רגע לפני שעבר לחיי התהילה שלו) ואמרתי לו ‘בוא נקליט’, אז הוא מיהר להפעיל את ההקלטה… ברגע זה ממש פול צעק ‘קח את זה טוני!'”. “המהות של הכל היתה שכל מה שהתרחש באולפן, היה צריך לנסות ולהקליט חי ככל האפשר. הרעיון היה להשיג תחושה של הופעה חיה”. ואכן, על אף שאין לשיר משמעות, הוא מצליח לסחוף בזכות ביצוע אנרגטי שכולו רוק טהור. אם תחשבו על זה, מדובר בדרך נועזת מאוד לפתוח אלבום, בטח אלבום של הלהקה החדשה של ההוא מהביטלס. אני מניח שכ-100% מהאנשים שהקשיבו לאלבום לראשונה נשארו עם העיניים פעורות למשמע השיר. הסיפור של פול מקרטני הסולן, כפי שאני רואה אותו, משתנה לאחר הכשלונות של אלבומיו הראשונים. החל מהצלחת Band on the run הוא יתחיל לפחד מאובדן אהדת הקהל. הנסיוניות שלו לא תעזוב אותו לאורך כל הקריירה, אבל התעוזה תהיה הרבה פחות גדולה. בשנים הראשונות הוא עדיין מונע על ידי מחשבה יצירתית שחופשית מכבלי ההצלחה כמדד לערכה. אם תצרפו לאלבום הזה גם את שני האלבומים הקודמים שלו, אפשר לומר שהוא פועל כאמן אינדי שנאמן להחלטות האמנותיות שלו, ולא כאחד מיוצרי הפופ/רוק המפורסמים בעולם. אם אלבום שמתחיל בג’אם מחופף נשמע מוזר, מקרטני לא מקל על מעריציו בהמשך הדרך, ומיד אחרי “מאמבו” מגיע “ביפ בופ” “ביפ בופ” הוא שיר (?) ילדותי בסגנון שירי הילדים של מקרטני. הוא מעגלי ולא הרבה קורה בו מלבד הדבר הזה שמקרטני יודע לעשות טוב כל כך – להפנט אותך עם השטויות שלו. משהו בשיר עובד – הנגינה הפשוטה עם קולות הרקע היפים של לינדה, הוא משרה רוגע מוחלט. אבל מי לעזאזל פותח אלבום בשני שירים כאלה? מקרטני אמר בשנים שלאחר מכן שהוא מתכווץ כל פעם שהוא שומע את השיר ושאין לו מושג על מה הוא חשב, אבל בראיון בשנת 1997 אמר שבניגוד לעבר, הוא חושב שהוא שפט את השירים מ-Wild life על פי האופן בו אחרים שפטו אותם בזמנו, ושהוא דווקא אוהב אותם עכשיו. אולי זו הסיבה שבאלבום האוסף Wingspan שיצא בתחילת שנות ה-2000 נכנס הקטע הזה בו הוא מנגן את השיר עם לינדה על אקוסטית בחווה שלהם. השיר הבא, Love is strange, היה להיט גדול של מיקי וסילביה בשנת 1957. מקרטני לקח את השיר, שהיה בסגנון ריתם נ’ בלוז ועיבד אותו כך שיתאים לאהבתה הגדולה של לינדה לרגאי. העיבוד והביצוע נהדרים וממשיכים את אווירת השחרור שבאלבום. יש באמת תחושה שהמאזין נמצא איתם באולפן, צופה ומקשיב לג’אם חי. הקטע הרביעי, וזה שחותם את הצד הראשון של האלבום, הוא הקטע המיותר היחיד מבחינתי באלבום. שיר הנושא Wild Life חוטא בחטא משולש – הוא גם משעמם, גם ארוך (למעלה מ-6 וחצי דקות) והטקסט שלו פשוט גרוע. אלא אם כן אתם מקבלים את עמדת ג’ון מנדלסון, מבקר הרולינג סטון, שטען כי השיר הוא פארודיה עדינה על הביקורת הפוליטית של לנון. הוא גיבה את דעתו באופן שמקרטני שר, שלפעמים מזכירה את הפריימל סקרים של לנון ב-Plastic Ono Band. בין אם זה נכון או לא, זו פרשנות מעניינת מאוד, אבל עדיין לא הופכת את השיר לטוב יותר. מעניין אותי לדעת כמה אנשים מבין אלו שקנו את האלבום הפכו אותו לצידו השני. התחושה היא כאילו מקרטני ניסה בכל כוחו להכשיל את הלהקה החדשה אותה הקים. תגידו על מקרטני מה שתגידו, אבל שחרור הצד הראשון הזה הוא נועז יותר מכל מה שעשו חבריו האחרים בתחילת שנות ה-70. האם הוא באמת חשב שהמעריצים והתקשורת יסכימו ללכת איתו בדרך חדשה? האם הדרישה להיות חלק מתהליך ההתגבשות של להקה חדשה היא בכלל הגיונית כשהיא באה מאחד מחברי הלהקה המיתולוגית הגדולה ביותר שהיתה אי פעם ביקום? מי שלא הפך את הצד הפסיד יצירת מופת. בניגוד לצד הראשון, שהוא בעיני מהנה מאוד מתוקף היותו כל כך משוחרר ומלא אנרגיות טובות, הצד השני מכיל 4 שירים מצוינים שמבוצעים נהדר. כשחושבים עד כמה היה האלבום הקודם, “ראם”, עמוס ברגשות שליליים, מפתיע לגלות עד כמה חיובי ועמוס אנרגיות חיוביות האלבום הזה. זו לדעתי הסיבה שלא השתמשו באלבום זה בשירים שכתב והקליט פול בתקופת ראם (למעט אחד), ויש רבים כאלה. בגלל שהאלבום הכיל 8 שירים (כמות השירים המעטה ביותר שהוציא מקרטני באלבום) ושני קטעי מעבר קצרצרים שלא נחשבים, אנשים רבים ראו בכך בעיה של דלות החומר. אם היה רוצה, מובן שהיה יכול להשתמש בשירים שהיו קיימים אצלו כבר, אבל אני חושב שדווקא בגלל הרגשות השליליים שהיו מקושרים בשירים הקודמים, הוא רצה להתחיל משהו לגמרי מחדש. זו לא דלות חומר כיוצר, אלא התחלה עם דף לבן, חלק וריק. ובכלל, לא מדובר באלבום קצר, שכן אורכו הוא 40 דקות. צידו השני של האלבום נפתח בשיר המשובח Some People Never Know. זהו שיר אהבה כל כך חיובי ואוהב, שאני לא אזכיר את לנון, בעיקר כי הבטחתי לעצמי, אבל גם כי נמאס. השיר נכתב בשנת 1969 אבל מצא את מקומו רק עכשיו באלבום, וטוב שכך. לינדה ופול מבצעים את הבתים בדואט והם פשוט נשמעים נהדר ביחד. השירה של מקרטני, כמו גם כל הביצוע, הם מאוד מאופקים וכך יוצא שיר אהבה מעודן ומיוחד, עם סאונד מצוין. יש שירים שממש נותנים את התחושה שאתה שומע ומרגיש איך מוסיקה נוצרת. באנגלית זה נשמע יותר טוב, הלהקה יוצרת מוסיקה – Making music. לכאורה העיבוד כאן פשוט מאוד, הקטעים האינסטרומנטלים הם בעיקר אותו טרק ליווי (ניתן ללמוד זאת כי שומעים את השירה, שהוקלטה לייב, חלש מאוד במיקס) עם קולות רקע מאוד פשוטים (בטח יחסית לראם), אבל יש משהו מדבק ביופי הפשוט הזה (שלוש פעמים “פשוט” במשפט אחד. ארבע, יחד עם הסוגריים האלה). למרות שזה השיר הכי מופק באלבום, הטרק הבסיסי שלו הוא טייק מספר 1. עליו הלבישו לקראת הסוף רעש של צינור גומי אותו סובב במהירות דני סוייל (לא היה להם מקום להכניס אותו, כי כל הערוצים היו מלאים, אז תוכלו לשים לב שהוא נכנס רק כשאין קולות. הוא פשוט הוכנס בכל מקום ריק על הטרק הזה). בנוסף, בסופו של השיר נוספה קודה ובה פול ודני סוייל מנגנים על מגוון כלי הקשה, אולי סתם כי זה נשמע יפה ואולי כי האהבה היא קצבית, יחודית ולא מוגבלת לחוקי ביצוע שירים. עכשיו מגיע ביצוע קצרצר שקיבל מאוחר יותר את השם Bip bop link והוא פשוט מקרטני על גיטרה. אנחנו ממשיכים לI am your singer-, בו פול ולינדה שרים דואט עם קולות רקע יפייפיים. השיר משווה את היחסים בין בני זוג לאלו של זמר לשיר שלו. זה אולי נשמע קיטש, אבל יש לשיר לחן נהדר והוא מבוצע בחן גדול כל כך שאין ברירה אלא להישבות בקסמו של השיר. ככה זה נראה ונשמע בחווה – וככה זה מופיע באלבום – השיר Tomorrow הוא, ואני מסתכן בחזרה מרובה על עצמי, שיר נהדר. ההרמוניות נפלאות ומזכירות את ההרמוניות ב”ראם” והביצוע הקולי של מקרטני מעולה. כרגיל, באלבום, מדובר בביצוע בסיסי מאוד, אבל כזה שמצליח להעביר את התחושה באופן מופלא. זה שיר מעט קודר, אבל עדיין אופטימי מאוד. יש חששות, יש פחדים, אבל ביחד אפשר לנצח. פול ולינדה לנצח. או לפחות עד שהחיים ינצחו אותם. וכמו שפול אוהב, סוף השיר מקבל תפנית מוזיקלית. גם אני אוהב שהוא עושה את זה. השיר האחרון, Dear Friend, מחזיר אותנו אחורה. הוא נכתב לאחר הראיון עם ג’ון לנון שהתפרסם ברולינג סטון בזמן שפול הקליט את “ראם”. ניתן לומר שג’ון כיסח את פול בראיון ההוא. פול, שמאוד נפגע, החליט לכתוב שיר שונה משאר השירים שכתב ל”ראם”. שיר מלנכולי, אוהב, כואב. הטרק הבסיסי הוקלט בזמן הסשנים של “ראם”, כשפול מנגן בפסנתר ודני סוייל בתופים, אבל הוא החליט שהשיר לא מתאים בטון שלו לאלבום הארסי, וחוץ מזה, הוא כעס מכדי להראות שהוא פגוע. בינתיים השיר חיכה בצד. “ראם” יצא. לנון נפגע והוציא את Imagine עם השיר הפוגע מאוד How do you sleep ותמונת החזיר (אתם יכולים לקרוא על זה כאן). עכשיו היה תורו של מקרטני להיפגע שוב, להבין ששום דבר טוב לא יצא מלהמשיך את המלחמה הזו, ולסיים להקליט את Dear Friend. שנים רבות לאחר מכן, אחרי שלנון כבר מת, אמר מקרטני: “כן, השיר נכתב על ג’ון. אני לא אוהב צער וויכוחים, זה תמיד מציק לי. החיים יקרים מדי, למרות שאנחנו מוצאים את עצמינו פעמים רבות עושים זאת. אז אחרי שג’ון ירד עלי בצורה כזו באופן פומבי, הייתי צריך לחשוב על תגובה, וזה היה או להחזיר לו ולרדת עליו בפומבי – אבל אינסטינקט פנימי עצר אותי, ואני שמח מאוד שזה קרה – או לעשות משהו אחר. אז עבדתי על הגישה שלי וכתבתי את Dear Friend כשאני אומר, בוא נניח את האקדחים שלנו, בוא נתלה את כפפות האגרוף”. הזיכרון הסלקטיבי של מקרטני כנראה מחק את השירים הארסיים שהיו מכוונים ללנון באלבום “ראם”, למרות שלזכותו יאמר שהוא אף פעם לא היה ישיר או בוטה כפי שג’ון היה. הזהרת שימוש במילה פשוט על הטיותיה השונות – עוצמתו של השיר הזה היא בפשטותו. הלחן, המילים, העיבוד הרזה – הכל תורם לתחושה מאוד אינטימית ומלנכולית. השיר משרה תחושת אובדן. אפילו העיבודים התזמורתיים לכלי מיתר ונשיפה הם כל כך עדינים, מאופקים ומיוחדים ונשארים רוב הזמן מאחור במיקס. איך אפשר להמשיך לכעוס על מישהו שכותב לך שיר כזה? כנראה שאפילו ג’ון לא היה יכול, כי חודש לאחר יציאת האלבום פול ולינדה הוזמנו לביתם של ג’ון ויוקו. השניים הסכימו להפסיק לריב בכלל ובטח בצורה כזו. זה דמו של השיר עם תמונות מקסימות של פול וג’ון, בו אנחנו רואים שהחזרה על תבנית הנגינה על הפסנתר והחזרה על הבתים היתה קיימת מההתחלה. האלבום נגמר בג’ם קצרצר של הלהקה שקיבל מאוחר יותר את השם Mumbo link. ולמה הוא מופיע? ככה. פול מחליט להשיק את הלהקה החדשה שלו במסיבה ענקית. הוא מזמין 1000 מוזמנים, בהם רבים מחבריו מעולם המוסיקה כמו בת חסותו מרי הופקין, אלטון ג’ון, קית’ מון, ג’ימי פייג’ ועוד. במסיבה משמיעים את האלבום ומקרטני מרגיש בעננים. די מהר לאחר מכן מתחילות להגיע הביקורות, והן קטלניות במיוחד. אפילו יותר גרועות מהביקורות שקיבל “ראם”. הרולינג סטון שאל האם זה אלבום שבמכוון נעשה כדי להישמע סוג ב’. האם יתכן והאלבום כל כך ירוד במכוון במטרה ליצור מוסיקה כל כך בנאלית שתאתגר את לנון להמשיך ליצור ברמה גבוה. גם המכירות היו עלובות. העטיפה בטח לא תרמה למכירות, שכן מקרטני התעקש על עטיפה קדמית בה יופיעו חברי הלהקה כשווים, ללא שום כיתוב ובטח ללא אזכור שמו. בעקבות הנתונים הגרועים של מכירת האלבום בשבוע הראשון, חברת התקליטים החליטה לבטל את הוצאת הסינגל המתוכננת. בעקבות כך מקרטני נכנע ללחץ מצד חברת התקליטים, ולעטיפת האלבום הוצמדה מדבקה עליה נכתב “פול מקרטני וחברים”, אבל גם זה לא עזר לאלבום. נשאלת השאלה למה פול לא רצה להדגיש את היותו האדם החשוב בלהקה? השאלה הופכת רלוונטית אף יותר כשקוראים את מה שסיפר אלן פרסונס על היחסים באולפן בין פול לדני ליין, לכאורה המוסיקאי הרציני השני בלהקה: “פול התייחס לדני ליין במניפולטיביות, ואמר לו בדיוק איזה תו לנגן כל פעם. הוא לא קיבל הרבה חופש מהבחינה המוסיקלית. אני חושב שדני העריך מאוד את פול, אבל הוא היה כמו בובה על חוט בתקופה ההיא”. הבעייה הזו בין פול וחברי הלהקה תמשיך לכל אורך חייה. בין אם התכוון ובין אם לא, הלייבלים שעל שני צידי האלבום הראו באופן ברור מי הזוג החשוב פה. האם הוא לא שם לב לזה? אז מה יהיה עם פול מקרטני? האם הוא לעולם לא יצליח יותר? האם להקתו החדשה תתפרק? האם הוא יאלץ לחזור לעבוד במפעל בליברפול כפועל פס ייצור או כשולה צדפות בים הארקטי? את כל התשובות תקבלו בפוסט הבא בסקירת אלבומי הסולו של מקרטני. #כנפיים #גוןלנון #פולמקרטני #wings #WILDLIFE #דניליין