top of page

טיול שורשים לליברפול – חלק 1

עודכן: 1 בנוב׳ 2022

הו ליברפול לו, ליברפול לו מדוע אינך יכולה להתנהג כמו נערות אחרות ? מדוע ליבי המסכן צריך ללכת שבי אחריך ? השארי בבית ואהבי אותי, ליברפול לו שלי.

כך כתב ושר דומניק בהאן על ליברפול בתחילת שנות השישים בשיר Liverpool Lou והוא צדק לגמרי. ליברפול לא עוזבת לך את הלב מרגע שהיית שם. היא מתנחלת ונשארת שם עמוק.


כשהתחלנו לדבר לפני כמה חודשים על אירוע בת המצווה הממשמש ובא, הצעתי שנעשה טיול בחו”ל כי אולי בסתר ליבי כך רציתי אני לחגוג כילד עם משפחתי את בר המצווה שלי. להפתעתי קיבלתי מהילדה מסרים חיוביים ואפילו שם של יעד. כחובבת ספרי וסרטי הארי פוטר, היא הציעה את לונדון. מופתע מהספונטניות הרגעית שנחתה עליי, מתחתי את החבל קצת יותר. “ומה אם נוסיף את ליברפול?” שאלתי וציפיתי ל “אולי מספיק עם הביטלס לרגע אחד…?” וכבר הכנתי את ה “עוד תודי לי”. ההתלהבות של הילדה לא רק שלא דעכה אלא התעצמה. כאן אולי ראוי להזכיר שהילדה עברה את המסלול הרגיל בחיים. בגיל 8 הסרט ‘צוללת צהובה’, בגיל 9 ‘לילה של יום מפרך’ ו’הצילו’ ובגיל 10 את כל פרקי האנתולוגיה. עבורה לבקר במקומות מהם הגיעו ארבעת המופלאים היה רעיון מרגש לא פחות. מכיוון שאני נושם ביטלס כבר המון שנים לפניה ולרוע מזלי לא עלה בידי לבקר בליברפול, התרגשתי עד מאוד מההזדמנות. הבאתי את הממצאים לוועדה לתכנון ובניית פרויקטים, ז”א זוגתי המופלאה, וגם שם העניין עבר ללא כל הגשת התנגדויות. משם, הדרך לליברפול כמעט ונסללה לה לבדה. כרטיסים הוזמנו, מלונות שוריינו, טיפים מעולים ניתנו ותוכניות נרקמו. הכל היה מוכן. יום לפני יום הולדתה ה 12, המראנו כולנו על מנת להגשים חלומות. היום אביא את תמצית מסע הביטלס שעברנו בטיול הזה ומפאת אורכו אמשיך את הפוסט בשבוע הבא.

הקדושים על הקירות

בטיסה מישראל ללונדון הכל נראה רגיל. התרגשות רגילה של דיוטי פרי וטיסה. שום דבר מיוחד. טיסה השנייה מלונדון למנצ’סטר, החיישנים מצביעים כבר על חריגה במדדים. משהו חריג קורה כאן. מתקרבים לאזור רגיש. ברכבת ממנצ’סטר לליברפול הלב כבר הולם בפראות. בכניסה הדרומית לעיר לאחר שחלפנו ביעף על השלט שמורה על התחנה לשדה התעופה על שם לנון, כבר יש פיק ברכיים. זה אמיתי. זה קורה. ההרגשה היא כמו לפני פגישה עם חברים ותיקים שלא ראיתי מלא זמן, רק שאת אלו אף פעם באמת לא פגשתי, אבל אני יודע עליהם כמעט הכל. זהו. הרכבת נעצרה. אנחנו יורדים בתחנה שברחוב ליים במרכז העיר. כשאנחנו יוצאים מהתחנה, קולות מוכרים. השחפים מתחילת הפרק הראשון של האנתולוגיה שנשמעים רגע לפני שמתנגן In My Life. הם מדברים בשפה מוכרת כאילו אומרים לי שהגעתי למקום הנכון. זהו אנחנו בליברפול ואני מתקשה לעכל. אנחנו יוצאים מהתחנה ומולנו המבנה המרשים בעל החזות היוונית הקלאסית St George’s Hall שעליו תלויה כרזה בגאון באותיות לבנות על רקע אדום שאי אפשר לפספס: L I V E R P O O L ואני שיכור מהתרגשות. הסלוגן שליווה אותנו לאורך רחוב ליים היה a place where things happen usually for the first time ואכן זו הפעם הראשונה ואני מרגיש שאני רוצה לרוץ לכל הכיוונים, לראות ולנשום את הכל בזה הרגע.

ברכבת מתקרבים לליברפול

תחנת ליים סטריט

ביציאה מהתחנה

ברחוב ליים בפעם הראשונה

בדרכנו למלון בו נשהה, כמעט כל דבר מזכיר את הביטלס: שלטים למופעי קאברים בתחנות האוטובוסים, השחפים שממשיכים ומלווים אותנו בקריאות שלהם ותיירים בחולצות ביטלס. בדרך הכרנו את SuperLamBanana דמות שהיא הכלאה בין כבשה לבננה (?!!), אותה עיצב האומן היפני טארו צ’ייזו. הוא עיצב את הדמות עם מסר כפול: האחד על פי סיפור נפוץ שכבשים ובננות היו בין המטענים הנפוצים שהגיעו לנמל ליברפול והשני כמחאה על הסכנה שבהנדסה גנטית. מאז 1998 הוצבו בעיר כמה העתקים של הדמות שהפכה לסוג של סמל לעיר. בעיקר בחנויות המזכרות שם רואים גם את הצד הפחות זוהר של מסחור העיר ובכלל, כל אחד רוצה את הנתח שלו מסיפור הביטלס בעיר – טיולי האוטובוסים שנעים ללא הפסקה, מסעדות עם שמות שקשורות לביטלס ותפריטים בהם שמות המאכלים הם שורות משירים ועוד ועוד. כשהגענו לקבלה במלון, תופעה ששמתי לב אליה בדרך קיבלה משנה תוקף: לחלק מבתי העסק בליברפול כולל המלון בו שהינו, הייתה פינה עם תמונות של הביטלס ללא הקשר מסוים – כמו תמונות של קדושים.

ה SuperLamBanana

שחף מצוי שהסתגל למצב החדש

הקדושים על הקירות

לאחר התארגנויות והתרעננות, לעת ערב, צעדנו לעבר האלברט דוק היפהפה לאורך נהר המרסי אותו השווה לנון למזח בניו יורק, ואפשר ממש להבין מדוע כשמטיילים שם. אפילו עכשיו כשאני כותב את זה, זה נשמע לי לא אמיתי כאילו זה קרה למישהו אחר.

נהר המרסי מהאלברט דוקס

בדרך חזרה, למרות העייפות של היום המתיש, לא יכולתי שלא להציץ בקודש הקודשים, לפחות באחד מהם, רחוב מת’יו. המוני אדם נוהרים לשם, ואנחנו עוקבים אחרי רעש המוסיקה. האורות האדומים הזולים של הקאברן, שהוא לב ליבו של הרחוב, גרמו לי לדמיין לרגע את האזור כמקום בילוי לבני נוער בתחילת שנות השישים ומשום מה נדדו מחשבותיי דווקא לתיאורים של הביטלס את אזור סנט פאולי שהיה אזור הבילויים בהמבורג שם הם הופיעו.

יום הולדת בבתי ילדותם של ג’ון ופול

למחרת בבוקר, יום ההולדת הרשמי, נכונו לנו תכניות מרגשות. ביקור בבתים של ג’ון ופול. הביקור שהוזמן מראש דרך ה National Trust הבריטי, כלל הסעה יחד עם קבוצה של מבקרים נרגשים בעזרתו של נהג אדיב במיוחד. הוא הסביר שאנחנו נוסעים קודם למנדפיס, הבית של דודה מימי בו גדל ג’ון, ועוד הוסיף שמספר המבקרים בבתים שלהם קפץ משמעותית מאז הופעתו של פול בקארפול קריוקי. במנדפיס שבשדרות menlove מספר 251 חיכה לנו קולין המדריך הוותיק והרהוט. קולין, בן גילם של חברי הביטלס, גדל באזור ואף מכיר חלק מחברי הקוורימן אישית. הוא הפליא בסיפורים מרתקים על לנון הנער והדודה מימי, על ביקוריהם של פול וג’ורג’ הנערים שהורשו להיכנס אך ורק מהכניסה האחורית כי “אסור ללכלך את השטיח” ועל החשדנות בה הביטה מימי בשניהם ובמיוחד בג’ורג’. התקדמנו אט אט בכל חלקי הבית, הוא מספר ואני בחלום. אני בטוח שהוא תהה בינו לבין עצמו מי הקריקטורה מזילת הריר שמשתרכת אחריו, אבל הוא בטח רגיל כבר למראות הללו. בסיור החופשי שניתן לנו אחר כך, התעכבתי בחדרו של לנון הצעיר שנראה כמו חדר מתבגר טיפוסי: תמונות של מושאי ההערצה שלו אלביס ובריג’יט בארדו על הקירות, תקליטים מפוזרים על המיטה וגיטרת המתבגר שמונחת על השידה. ניסיתי להבין איך בחדר הזה נבט וצמח הפרי הבשל הזה. התופעה שהסיטה את העולם ממסלולו. כנראה שלא הייתי לבדי במחשבות. בחור ארגנטינאי צעיר עמד והתעכב גם הוא בחדר עם מחשבותיו הוא. עוד נחזור אליו בביתו של פול.

מנדפיס – הבית של דודה מימי

לאחר תצלומים מחוץ לבית (כי בפנים אסור), המשכנו ליעד הבא: דרך פורת’לין מספר 20, בית נעוריו של פול. שם המתינה המדריכה סילביה, מסבירת פנים לא פחות, וזה באמת נשגב מבינתי היכולת להיות כל כך נחמד ונלהב לאחר אלפי פעמים בהם אתה מעביר את אותו הסיור. צל”ש ענק לכל המדריכים באשר הם. היא סיפרה שאת הבית מכרו המקרטנים ב 1965 עת קנה פול לאביו בית מרווח יותר. את הבית קנתה גברת ששינתה אותו מהקצה אל הקצה. הנשיונאל טראסט ליקטו טפט לטפט ותמונה לתמונה על מנת להחזיר את הבית לקדמותו, ואז הגיע מייק מקרטני עם חבילת תמונות שצילם בבית בתקופת נעוריהם שלו ושל פול, וזה נתן להם מושג ממשי על איך נראה הבית אז. הם שיחזרו אותו עד לפרטים הקטנים. למשל כשהם גילו שבית סמוך עובר שיפוץ, הם מיהרו לקחת פריטים מקוריים כמו למשל המשטחים למטבח וכל זאת על מנת לייצר כמה שיותר אוטנטיות. בשונה מביתו של ג’ון בו דודה מימי התנגדה נחרצות לתחביב המוזר הזה של ג’ון, אביו של פול – ג’יימס שהיה מוסיקאי בעצמו, עודד את בנו לנגן וליצור. בסלון הבית ניצב הפסנתר של ג’ימס בו ניגן גם פול, ובחדר הסמוך ניצבה לה ערכת תופים עליה ערכה הלהקה חזרות כשלפעמים מייק אחיו הצעיר משמש כמתופף. מדי פעם היה צועק פול לאביו שישב מול הטלוויזיה – “שמעת את זה ? איך זה היה?”. כל הבית הוא גלעד לימיהם הראשונים של הביטלס – במטבח המשוחזר ליד הכיריים עמד ג’ון והכין תה, בפינה אחרת ישבו ג’ון ופול וכתבו את I Saw Her Standing There , בשירותים הקטנים היה נדחס מקרטני הצעיר עם הגיטרה כדי לקבל אפקט עם הד. את התמונות שהביא מייק, תלו הנשיונאל טראסט בפינות המתאימות בבית. בתמונה אחת נראה פול כשהוא פורט על הגיטרה כשמסביבו משחק מהמם של אור וצל שמגיע מהחלון, באחרת רואים את ג’ון ופול עובדים בפינת הסלון בזמן שהאח הקטן מייק מצלם. תמונה אחרת שריגשה אותי היא זו שצילם מייק את פול ישוב בחצר האחורית ומנגן להנאתו בגיטרה. אותה תמונה ששימשה את עטיפת אלבומו הנפלא של פול Chaos and Creating in the Backyard. כשעמדתי מול החלון שמשקיף לאותה חצר אחורית, נעמדתי בזווית הנכונה ויכולתי לדמיין רק לשנייה את פול הצעיר יושב לו בחצר ומנגן. כשסיימה סילביה המדריכה את דבריה, החלנו משוטטים בבית. בחדר השינה של ההורים נמצאו דברי התמרוקים והמראה של מרי אמו של פול שנפטרה כשהיה בן 14. בחדרו של פול הצעיר בדומה לחדרו של ג’ון, תקליטים וגיטרת הזנית’ המפורסמת. שוב אני הולך וחוזר, למעלה ולמטה וכל פעם הפסנתר עלךיו ניגן פול בתכנית ה’קארפול קריוקי’ תופס לי את העין ומסתבר שלא רק לי, גם את זו של הארגנטינאי. לבסוף, המדריכה שראתה את צמד האדיוטים שמתגודדים סביב הפסנתר שאלה: “תרצו לנגן בו?”, הסתכלנו אחד על השני ומיד מכסה הקלידים התרומם. הארגנטינאי פצח בנגינת אימג’ן מה שבאמת היה יפה אבל הוא טעה בבית ולאחר מחיאות הכפיים שקיבל ניסיתי לתקן את העוול עם נגינת לט איט בי מקרטעת שגרפה מחיאות כפיים לא ממש מוצדקות, כי בכל זאת הוא ניגן טוב ממני. לבסוף בזמן הצילומים שניתן מחוץ לבית, שאלתי את סילביה על הקארפול קריוקי ואיך זה קרה. היא סיפרה סיפור משעשע: ביום מסוים הודיעו לה שצריך לפתוח את הבית מוקדם מהרגיל כי מגיע צוות מחברת הפקה על מנת לצלם בבית. סילביה בהיותה הגונה, התעקשה שצריך לקבוע סיור על פי הכללים ולשריין כרטיס מראש, אחרת אי אפשר להיכנס. אז, ללא התרעה מוקדמת, הגיע מקרטני.

הבית של פול ברחוב פורת’לין

ג’ון מכין תה במטבח של המקרטנים

המטבח כיום

הנה מבחר תמונות שצילם מייק מקרטני שהיו תלויות בבית:

אחה”צ של בוקר מרגש

הביקור בבתים הגיע לסיומו ומשם חזרנו לאלברט דוקס. לאחר אתנחתא קצרה המשכנו למוזיאון ‘הביטלס סטורי’ כי יום הולדת חוגגים כך או לא חוגגים בכלל. הביטלס סטורי חגג כמעט 30 שנים להיווסדו ובלי לקלקל יותר מדי למי שעוד לא ביקר, הוא בנוי בצורה כרונולוגית בה אתה מטייל בין מסדרונות המוזיאון ומתקדם עם קריירת הביטלס, מיום המפגש בין ג’ון ופול ועד לקריירות הסולו של הארבעה. בכל פעם מתשנה התפאורה לפי הנושא וזה פשוט מקסים.

הביטלס סטורי

לביטלמניקים ותיקים זה ממש נחמד. אהבתי מאוד את שחזור חנות התקליטים של בריאן אפשטיין. לילדים המוזיאון ממש דיבר וכנראה שלא במקרה -הוא בנוי על מנת להנגיש להם את הביטלס. הבנות נעו בין האולמות השונים והתלהבו מכל דבר שנקרה בדרכם לאושרי הרב. בסוף המסלול ישנה פינת חמד לילדים בה אפשר לצבוע דפי צביעה בנושאים שונים הקשורים לביטלס, לנגן על פסנתר רצפה סטייל הסרט “ביג” ולדפדף בתקליטי ויניל. בקושי רב הצלחנו לצאת משם.

שחזור של חנותו של בריאן אפשטיין מתוך הביטלס סטורי

כשהתלנו לצאת מאושרים וטובי לב, שעטנו אל עבר פסלי הביטלס הענקיים שמוצבים כ 5 דקות משם ומהווים אטרקציה תיירותית אדירה. בדרך לשם נתקלנו בפסל אחר של אחד, בילי פיורי שמו. רק יותר מסמלי שאחד ממייסידיי הרוקנרול הבריטי יהיה גם כן שם.

פסלו של בילי פיורי באלברט דוקס

פסלי הברונזה של הביטלס שעיצב האמן אנדי אדוורדס ממש דנדשים, הם הוצבו בליברפול ב 2015 לציון 50 שנה להופעה האחרונה שלהם בליברפול ב 5 בדצמבר 1965 באמפייר ת’יאטר. אין מה לומר, הם מרשימים מאוד ואותי הרשים במיוחד הצל הענקי שהם הטילו בשעה הזו של היום, כאילו שזה נעשה במכוון. אז איך סוגרים יום מעולה שכזה? במת’יו סטריט כמובן לא לפני שעברנו בסטנלי סטריט הסמוך, ליד פסלה של הבודדה הנצחית אלינור רגבי.

פסל של אלינור ריגבי בליברפול שמוקדש לכל האנשים הבודדים בעולם

עייפים אך מרוצים, התיישבנו במעין בית קפה ממש מול הקאברן ודאגנו לעוגה חגיגית כדי לחגוג את יום ההולדת. ישבתי שם כשהקאברן מימיני, עוגת שוקולד עם גלידת וניל מולי, המשפחה הנפלאה שלי סביבי והאלבום סרג’נט פפר ברקע. מה עוד צריך הבנאדם? בשבוע הבא: מעללינו בפני ליין, סטרוברי פילדס כנסיית סיינט פיטר שבוולטון, ביקור בקסבה והופעה בקאברן.

62 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page