top of page

Wings – Wild Life – 1971

עודכן: 1 בנוב׳ 2022

היום נמשיך עם סקירת אלבומי הסולו של סר פול מקרטני, ואנחנו חוזרים אליו בדיוק כשהוא עומד להקים להקה חדשה.

באפריל 1971 הודיעו אלן קליין ויתר חברי הביטלס כי לא יערערו על פסיקת בית המשפט וכי פול מקרטני חופשי מהחוזה הכובל אותו לביטלס. אם מישהו היה צריך חותמת סופית על פירוק הביטלס אז הוא קיבל אותה באופן רשמי.

באמצע שנת 1971, קצת אחרי יציאת “ראם”, שאל פתאום פול את לינדה אשתו אם בא לה להיות בלהקה. כשהיא אמרה “לא נראה לי”, הוא אמר “מצוין, אני על זה”. אז היא אמרה “אני אחשוב על זה”, והוא שמח מאוד על הסכמתה והחל ללמד אותה לנגן על קלידים. לינדה, שלא היתה מוסיקאית בנשמתה, לא ממש התחברה בהתחלה, אבל מקרטני לא יכול היה לראות את עצמו בשלב הזה עושה כלום בלי שהיא נמצאת לידו.

גופת הביטלס טרם התקררה ומקרטני כבר מקים להקה חדשה? עבור מקרטני, שהיה זקוק תמיד לשותפים ליצירה, הרעיון של הקמת להקה בה הוא יהיה המנהיג הבלתי מעורער נשמע כרעיון חלומי. להקה חדשה תוכל למחוק את הביקורות השליליות שקיבלו שני אלבומי הסולו הראשונים שלו וכך יוכל לפתוח דף חדש. בנוסף, אין סיבה שהתקשורת תמשיך להציק לו כאינדיבידואל שפירק את הביטלס, אם היא תתעסק בלהקה החדשה בה הוא רק אחד מתוך קבוצה. כמובן שהוא לא באמת תכנן להיות חבר שווה זכויות בלהקה.

אבל איך מקימים להקה? זה משהו שהוא מעולם לא עשה קודם לכן.

“כל מה שחשבתי עליו הוא איך אתה מקים להקה? ובכן, אתה מתחיל מכלום ואתה פשוט לומד ומשתפר. הרעיון היה לאסוף כמה חברים ביחד. לא הייתי מעוניין להקים להקה בצורה מקצועית”

פול החליט להתחיל להופיע במקומות קטנים ולקיים חזרות וג’ם סשנים עד שהסגנון של הלהקה יתגבש. “אני רציתי… את הסאונד שלנו. רציתי את הגישה החובבנית, משהו שנוכל ליצור לבד ואז להמשיך לעבוד עליו”.

מאחר ופול נהנה לנגן עם דני סוייל ויו מקרקן באלבומו הקודם “ראם”, הוא הזמין אותם אל החווה שלו בסקוטלנד כדי להצטרף ללהקה. הוא רק שכח להגיד להם שזה מה שהוא מתכנן לעשות. הם, שחשבו שמזמינים אותם לחופשה, הגיעו עם נשותיהם. לאחר היום הראשון לינדה לקחה אותם לצד ורמזה להם שמצופה מהם שביום המחרת הנשים תישאר בחדרן לנוח והם יתפנו כדי לנגן.

איפה מנגנים? באולפני Rude. פול הסב את אחת הבקתות לאולפן פרימיטיבי שישמש אותו לאורך שנות ה-70 לדמואים והקלטות רבות.

פול חיפש מישהו נוסף. מישהו שיוכל להוות איזשהו משקל יצירתי למולו. הוא בחר בדני ליין, וזה מסביר כמה דברים לגבי פול מקרטני. דני ליין, בחור חביב ביותר וכותב שירים סבירים, לא התקרב אפילו כדי להוות איזשהו משקל נגד ליצירתיות של מקרטני. אבל ליין, שישאר החבר הנאמן היחיד בלהקה עד יומה האחרון (מלבד פול ולינדה), איפשר למקרטני לשכנע את עצמו שזו באמת להקה, למרות שהיה ברור שזה לא כך. סותר אך ברור, לא?

דני ליין היה חלק בהרכב ה”מודי בלוז” בשנים 64 – 66 ומי ששר את הלהיט הראשון שלהם GO NOW.


היתה לו היכרות עם הביטלס, כיוון שהם הופיעו בסיבוב משותף באנגליה אי אז בשנים הראשונות של הלהקה. מאז אמנם לא שמרו ממש על קשר אבל הנה בכל זאת הוא חשב עליו.

ליין ניגן במספר הרכבים לאחר עזיבתו את ה”מודי בלוז” אבל לא ממש מצא את עצמו. כשפול צלצל אליו, הוא גר במשרדי המנהל שלו בלונדון והעתיד לא נראה ורוד במיוחד.

“כשפול צלצל אלי, פשוט חשבתי ‘תודה לך ישו על זה. עכשיו יש לי מישהו שאוכל לעבוד איתו, שלא אצטרך להסביר לו כל דבר קטן במהלך העבודה’. אז זה מה שגרם לי להשתכנע, למען האמת… מין מקרה כזה של גורל”.

החזרות על מה שיהיה האלבום הראשון של להקת “כנפיים” נערכו בשדה הפתוח ונראה היה שפול מצא את דרך החיים המושלמת עבורו. לינדה הגדירה אותו בתקופה ההיא – זה כבר לא פול מהביטלס אלא חוואי שמנגן גיטרה.

כשהחלו לנגן כלהקה לינדה גילתה שהקושי להשתלב היה גדול ממה שחשבה. היא היתה חסרת יכולת אילתור או יכולת לתרום רעיונות מוסיקליים. לזכותה יאמר שהקסם שבשילוב הקולות בינה למקרטני המשיך לעבוד מצוין כפי שהיה מוקדם יותר באלבום “ראם”.

מקרקן שרד שלושה ימים ולאחר מכן הודיע לבוס שהוא לא יכול להמשיך, וכך הם נשארו 4. שני חברי הלהקה שהם לא פול או לינדה, קיבלו הקצבה שבועית נמוכה. כיון שהכסף של מקרטני עדיין היה מוקפא באפל, זה התקבל בהבנה, גם כי היה ברור שבבוא הזמן הם יפוצו על כך.

בוב דילן הוציא בשנה שקדמה להקלטת האלבום, את האלבום New morning, אלבום שהקליט בחמישה ימים. מקרטני התלהב מהרעיון והזמין שבוע הקלטה באבי רואד. הלהקה הגיע לשם לאחר החזרות בסקוטלנד והקליטה 8 שירים, 5 מהם בטייק ראשון.

האלבום מתחיל עם השיר “ממבו”


הרעיון של פול היה לתת לקהל את התחושה שהם שותפים להקמה של להקה. להוציא אלבום גס ולא מלוטש מבחינה טכנית באופן מכוון. לשתף בהתרגשות שלו. זה היה רעיון נועז מאוד, אבל בפועל אף אחד לא הבין את זה. מהלהקה שתהווה המשך לביטלס ציפו להיות לפחות הביטלס, והנה השיר שפותח את האלבום נשמע כמו ג’אם מחופף.

יש סיכוי שהסיבה שהשיר נשמע כך היא שהוא אכן היה ג’אם מחופף. חברי הלהקה ניגנו באולפן תוך כדי שמקרטני ממציא מילים ומכסה על מילים חסרות בג’יבריש. ההקלטה מתחילה עם הצעקה “קח את זה טוני”, צעקה שכוונה אל הטכנאי טוני קלארק, שרגע לפני זה החליט בעצמו כי ראוי להקליט את הג’אם הזה, אותו הלהקה החלה לנגן לראשונה באולפן 5 דקות קודם לכן.

טוני קלארק מספר: “היה חשוב מאוד לתפוס את הרגע… הם התאמנו על הקטע הזה ויכולת להרגיש שמשהו מתחיל להתרחש. פניתי לאלן פארסונס (שהיה עוזר הטכנאי, רגע לפני שעבר לחיי התהילה שלו) ואמרתי לו ‘בוא נקליט’, אז הוא מיהר להפעיל את ההקלטה… ברגע זה ממש פול צעק ‘קח את זה טוני!'”.

“המהות של הכל היתה שכל מה שהתרחש באולפן, היה צריך לנסות ולהקליט חי ככל האפשר. הרעיון היה להשיג תחושה של הופעה חיה”.

ואכן, על אף שאין לשיר משמעות, הוא מצליח לסחוף בזכות ביצוע אנרגטי שכולו רוק טהור. אם תחשבו על זה, מדובר בדרך נועזת מאוד לפתוח אלבום, בטח אלבום של הלהקה החדשה של ההוא מהביטלס. אני מניח שכ-100% מהאנשים שהקשיבו לאלבום לראשונה נשארו עם העיניים פעורות למשמע השיר.

הסיפור של פול מקרטני הסולן, כפי שאני רואה אותו, משתנה לאחר הכשלונות של אלבומיו הראשונים. החל מהצלחת Band on the run הוא יתחיל לפחד מאובדן אהדת הקהל. הנסיוניות שלו לא תעזוב אותו לאורך כל הקריירה, אבל התעוזה תהיה הרבה פחות גדולה. בשנים הראשונות הוא עדיין מונע על ידי מחשבה יצירתית שחופשית מכבלי ההצלחה כמדד לערכה. אם תצרפו לאלבום הזה גם את שני האלבומים הקודמים שלו, אפשר לומר שהוא פועל כאמן אינדי שנאמן להחלטות האמנותיות שלו, ולא כאחד מיוצרי הפופ/רוק המפורסמים בעולם. אם אלבום שמתחיל בג’אם מחופף נשמע מוזר, מקרטני לא מקל על מעריציו בהמשך הדרך, ומיד אחרי “מאמבו” מגיע “ביפ בופ”


“ביפ בופ” הוא שיר (?) ילדותי בסגנון שירי הילדים של מקרטני. הוא מעגלי ולא הרבה קורה בו מלבד הדבר הזה שמקרטני יודע לעשות טוב כל כך – להפנט אותך עם השטויות שלו. משהו בשיר עובד – הנגינה הפשוטה עם קולות הרקע היפים של לינדה, הוא משרה רוגע מוחלט. אבל מי לעזאזל פותח אלבום בשני שירים כאלה?

מקרטני אמר בשנים שלאחר מכן שהוא מתכווץ כל פעם שהוא שומע את השיר ושאין לו מושג על מה הוא חשב, אבל בראיון בשנת 1997 אמר שבניגוד לעבר, הוא חושב שהוא שפט את השירים מ-Wild life על פי האופן בו אחרים שפטו אותם בזמנו, ושהוא דווקא אוהב אותם עכשיו.

אולי זו הסיבה שבאלבום האוסף Wingspan שיצא בתחילת שנות ה-2000 נכנס הקטע הזה בו הוא מנגן את השיר עם לינדה על אקוסטית בחווה שלהם.


השיר הבא, Love is strange, היה להיט גדול של מיקי וסילביה בשנת 1957.


מקרטני לקח את השיר, שהיה בסגנון ריתם נ’ בלוז ועיבד אותו כך שיתאים לאהבתה הגדולה של לינדה לרגאי. העיבוד והביצוע נהדרים וממשיכים את אווירת השחרור שבאלבום. יש באמת תחושה שהמאזין נמצא איתם באולפן, צופה ומקשיב לג’אם חי.


הקטע הרביעי, וזה שחותם את הצד הראשון של האלבום, הוא הקטע המיותר היחיד מבחינתי באלבום. שיר הנושא Wild Life חוטא בחטא משולש – הוא גם משעמם, גם ארוך (למעלה מ-6 וחצי דקות) והטקסט שלו פשוט גרוע. אלא אם כן אתם מקבלים את עמדת ג’ון מנדלסון, מבקר הרולינג סטון, שטען כי השיר הוא פארודיה עדינה על הביקורת הפוליטית של לנון. הוא גיבה את דעתו באופן שמקרטני שר, שלפעמים מזכירה את הפריימל סקרים של לנון ב-Plastic Ono Band. בין אם זה נכון או לא, זו פרשנות מעניינת מאוד, אבל עדיין לא הופכת את השיר לטוב יותר.


מעניין אותי לדעת כמה אנשים מבין אלו שקנו את האלבום הפכו אותו לצידו השני. התחושה היא כאילו מקרטני ניסה בכל כוחו להכשיל את הלהקה החדשה אותה הקים. תגידו על מקרטני מה שתגידו, אבל שחרור הצד הראשון הזה הוא נועז יותר מכל מה שעשו חבריו האחרים בתחילת שנות ה-70.

האם הוא באמת חשב שהמעריצים והתקשורת יסכימו ללכת איתו בדרך חדשה? האם הדרישה להיות חלק מתהליך ההתגבשות של להקה חדשה היא בכלל הגיונית כשהיא באה מאחד מחברי הלהקה המיתולוגית הגדולה ביותר שהיתה אי פעם ביקום?

מי שלא הפך את הצד הפסיד יצירת מופת. בניגוד לצד הראשון, שהוא בעיני מהנה מאוד מתוקף היותו כל כך משוחרר ומלא אנרגיות טובות, הצד השני מכיל 4 שירים מצוינים שמבוצעים נהדר.

כשחושבים עד כמה היה האלבום הקודם, “ראם”, עמוס ברגשות שליליים, מפתיע לגלות עד כמה חיובי ועמוס אנרגיות חיוביות האלבום הזה. זו לדעתי הסיבה שלא השתמשו באלבום זה בשירים שכתב והקליט פול בתקופת ראם (למעט אחד), ויש רבים כאלה. בגלל שהאלבום הכיל 8 שירים (כמות השירים המעטה ביותר שהוציא מקרטני באלבום) ושני קטעי מעבר קצרצרים שלא נחשבים, אנשים רבים ראו בכך בעיה של דלות החומר. אם היה רוצה, מובן שהיה יכול להשתמש בשירים שהיו קיימים אצלו כבר, אבל אני חושב שדווקא בגלל הרגשות השליליים שהיו מקושרים בשירים הקודמים, הוא רצה להתחיל משהו לגמרי מחדש. זו לא דלות חומר כיוצר, אלא התחלה עם דף לבן, חלק וריק. ובכלל, לא מדובר באלבום קצר, שכן אורכו הוא 40 דקות.

צידו השני של האלבום נפתח בשיר המשובח Some People Never Know. זהו שיר אהבה כל כך חיובי ואוהב, שאני לא אזכיר את לנון, בעיקר כי הבטחתי לעצמי, אבל גם כי נמאס.

השיר נכתב בשנת 1969 אבל מצא את מקומו רק עכשיו באלבום, וטוב שכך. לינדה ופול מבצעים את הבתים בדואט והם פשוט נשמעים נהדר ביחד. השירה של מקרטני, כמו גם כל הביצוע, הם מאוד מאופקים וכך יוצא שיר אהבה מעודן ומיוחד, עם סאונד מצוין. יש שירים שממש נותנים את התחושה שאתה שומע ומרגיש איך מוסיקה נוצרת. באנגלית זה נשמע יותר טוב, הלהקה יוצרת מוסיקה – Making music. לכאורה העיבוד כאן פשוט מאוד, הקטעים האינסטרומנטלים הם בעיקר אותו טרק ליווי (ניתן ללמוד זאת כי שומעים את השירה, שהוקלטה לייב, חלש מאוד במיקס) עם קולות רקע מאוד פשוטים (בטח יחסית לראם), אבל יש משהו מדבק ביופי הפשוט הזה (שלוש פעמים “פשוט” במשפט אחד. ארבע, יחד עם הסוגריים האלה).

למרות שזה השיר הכי מופק באלבום, הטרק הבסיסי שלו הוא טייק מספר 1. עליו הלבישו לקראת הסוף רעש של צינור גומי אותו סובב במהירות דני סוייל (לא היה להם מקום להכניס אותו, כי כל הערוצים היו מלאים, אז תוכלו לשים לב שהוא נכנס רק כשאין קולות. הוא פשוט הוכנס בכל מקום ריק על הטרק הזה). בנוסף, בסופו של השיר נוספה קודה ובה פול ודני סוייל מנגנים על מגוון כלי הקשה, אולי סתם כי זה נשמע יפה ואולי כי האהבה היא קצבית, יחודית ולא מוגבלת לחוקי ביצוע שירים.


עכשיו מגיע ביצוע קצרצר שקיבל מאוחר יותר את השם Bip bop link והוא פשוט מקרטני על גיטרה.


אנחנו ממשיכים לI am your singer-, בו פול ולינדה שרים דואט עם קולות רקע יפייפיים. השיר משווה את היחסים בין בני זוג לאלו של זמר לשיר שלו. זה אולי נשמע קיטש, אבל יש לשיר לחן נהדר והוא מבוצע בחן גדול כל כך שאין ברירה אלא להישבות בקסמו של השיר.

ככה זה נראה ונשמע בחווה –


וככה זה מופיע באלבום –


השיר Tomorrow הוא, ואני מסתכן בחזרה מרובה על עצמי, שיר נהדר. ההרמוניות נפלאות ומזכירות את ההרמוניות ב”ראם” והביצוע הקולי של מקרטני מעולה. כרגיל, באלבום, מדובר בביצוע בסיסי מאוד, אבל כזה שמצליח להעביר את התחושה באופן מופלא. זה שיר מעט קודר, אבל עדיין אופטימי מאוד. יש חששות, יש פחדים, אבל ביחד אפשר לנצח. פול ולינדה לנצח. או לפחות עד שהחיים ינצחו אותם.

וכמו שפול אוהב, סוף השיר מקבל תפנית מוזיקלית. גם אני אוהב שהוא עושה את זה.


השיר האחרון, Dear Friend, מחזיר אותנו אחורה. הוא נכתב לאחר הראיון עם ג’ון לנון שהתפרסם ברולינג סטון בזמן שפול הקליט את “ראם”. ניתן לומר שג’ון כיסח את פול בראיון ההוא. פול, שמאוד נפגע, החליט לכתוב שיר שונה משאר השירים שכתב ל”ראם”. שיר מלנכולי, אוהב, כואב. הטרק הבסיסי הוקלט בזמן הסשנים של “ראם”, כשפול מנגן בפסנתר ודני סוייל בתופים, אבל הוא החליט שהשיר לא מתאים בטון שלו לאלבום הארסי, וחוץ מזה, הוא כעס מכדי להראות שהוא פגוע. בינתיים השיר חיכה בצד.

“ראם” יצא. לנון נפגע והוציא את Imagine עם השיר הפוגע מאוד How do you sleep ותמונת החזיר (אתם יכולים לקרוא על זה כאן). עכשיו היה תורו של מקרטני להיפגע שוב, להבין ששום דבר טוב לא יצא מלהמשיך את המלחמה הזו, ולסיים להקליט את Dear Friend.

שנים רבות לאחר מכן, אחרי שלנון כבר מת, אמר מקרטני: “כן, השיר נכתב על ג’ון. אני לא אוהב צער וויכוחים, זה תמיד מציק לי. החיים יקרים מדי, למרות שאנחנו מוצאים את עצמינו פעמים רבות עושים זאת. אז אחרי שג’ון ירד עלי בצורה כזו באופן פומבי, הייתי צריך לחשוב על תגובה, וזה היה או להחזיר לו ולרדת עליו בפומבי – אבל אינסטינקט פנימי עצר אותי, ואני שמח מאוד שזה קרה – או לעשות משהו אחר. אז עבדתי על הגישה שלי וכתבתי את Dear Friend כשאני אומר, בוא נניח את האקדחים שלנו, בוא נתלה את כפפות האגרוף”. הזיכרון הסלקטיבי של מקרטני כנראה מחק את השירים הארסיים שהיו מכוונים ללנון באלבום “ראם”, למרות שלזכותו יאמר שהוא אף פעם לא היה ישיר או בוטה כפי שג’ון היה.

הזהרת שימוש במילה פשוט על הטיותיה השונות – עוצמתו של השיר הזה היא בפשטותו. הלחן, המילים, העיבוד הרזה – הכל תורם לתחושה מאוד אינטימית ומלנכולית. השיר משרה תחושת אובדן. אפילו העיבודים התזמורתיים לכלי מיתר ונשיפה הם כל כך עדינים, מאופקים ומיוחדים ונשארים רוב הזמן מאחור במיקס.


איך אפשר להמשיך לכעוס על מישהו שכותב לך שיר כזה? כנראה שאפילו ג’ון לא היה יכול, כי חודש לאחר יציאת האלבום פול ולינדה הוזמנו לביתם של ג’ון ויוקו. השניים הסכימו להפסיק לריב בכלל ובטח בצורה כזו.

זה דמו של השיר עם תמונות מקסימות של פול וג’ון, בו אנחנו רואים שהחזרה על תבנית הנגינה על הפסנתר והחזרה על הבתים היתה קיימת מההתחלה.


האלבום נגמר בג’ם קצרצר של הלהקה שקיבל מאוחר יותר את השם Mumbo link. ולמה הוא מופיע? ככה.


פול מחליט להשיק את הלהקה החדשה שלו במסיבה ענקית. הוא מזמין 1000 מוזמנים, בהם רבים מחבריו מעולם המוסיקה כמו בת חסותו מרי הופקין, אלטון ג’ון, קית’ מון, ג’ימי פייג’ ועוד. במסיבה משמיעים את האלבום ומקרטני מרגיש בעננים.

די מהר לאחר מכן מתחילות להגיע הביקורות, והן קטלניות במיוחד. אפילו יותר גרועות מהביקורות שקיבל “ראם”. הרולינג סטון שאל האם זה אלבום שבמכוון נעשה כדי להישמע סוג ב’. האם יתכן והאלבום כל כך ירוד במכוון במטרה ליצור מוסיקה כל כך בנאלית שתאתגר את לנון להמשיך ליצור ברמה גבוה.

גם המכירות היו עלובות. העטיפה בטח לא תרמה למכירות, שכן מקרטני התעקש על עטיפה קדמית בה יופיעו חברי הלהקה כשווים, ללא שום כיתוב ובטח ללא אזכור שמו.



בעקבות הנתונים הגרועים של מכירת האלבום בשבוע הראשון, חברת התקליטים החליטה לבטל את הוצאת הסינגל המתוכננת. בעקבות כך מקרטני נכנע ללחץ מצד חברת התקליטים, ולעטיפת האלבום הוצמדה מדבקה עליה נכתב “פול מקרטני וחברים”, אבל גם זה לא עזר לאלבום.

נשאלת השאלה למה פול לא רצה להדגיש את היותו האדם החשוב בלהקה? השאלה הופכת רלוונטית אף יותר כשקוראים את מה שסיפר אלן פרסונס על היחסים באולפן בין פול לדני ליין, לכאורה המוסיקאי הרציני השני בלהקה: “פול התייחס לדני ליין במניפולטיביות, ואמר לו בדיוק איזה תו לנגן כל פעם. הוא לא קיבל הרבה חופש מהבחינה המוסיקלית. אני חושב שדני העריך מאוד את פול, אבל הוא היה כמו בובה על חוט בתקופה ההיא”. הבעייה הזו בין פול וחברי הלהקה תמשיך לכל אורך חייה.

בין אם התכוון ובין אם לא, הלייבלים שעל שני צידי האלבום הראו באופן ברור מי הזוג החשוב פה. האם הוא לא שם לב לזה?



אז מה יהיה עם פול מקרטני? האם הוא לעולם לא יצליח יותר? האם להקתו החדשה תתפרק? האם הוא יאלץ לחזור לעבוד במפעל בליברפול כפועל פס ייצור או כשולה צדפות בים הארקטי?

את כל התשובות תקבלו בפוסט הבא בסקירת אלבומי הסולו של מקרטני.

41 צפיות0 תגובות
bottom of page