שלום חברים. סוף כל סוף הגענו לפוסט הסיום של סקירת האלבום Ram של פול מקרטני. מי היה מאמין שזה יגמר אי פעם?
ועכשיו, בואו נצלול ישר פנימה.
השיר המקסים Eat at Home הוא אולי מהשירים הפשוטים יותר באלבום, אבל הוא חלק משרשרת שירים מקרטניים שמתחילה בביטלס ומסתיימת בימינו, שעוסקים בסקס. מקרטני עצמו תאר בהומור את השיר בשנת 1975 כ”תחינה לבישול ביתי – שיר מגונה”.
וכל זה למה? הוא הרי אפילו לא אומר Fuh you בשיר הזה ולא מציע לעשות את זה בכביש, הוא בסך הכל מציע לאישה בשיר לאכול במיטה. זה לא מתחיל ישר מהמיטה. בהתחלה הוא מציע לה לאכול בבית, כשהם מגיעים הביתה הוא כבר מציע לעבור לאכול בחדר השינה, ושם, במקום לאכול מול נטפליקס הוא מבקש ממנה להביא את האהבה שהיא מרגישה אליו למצב בה הוא יכול לראות אותה – ממצב רגשי למצב פיזי. משם הוא עובר לבוקר ולא מפרט מה הם אכלו.
אתה כזה טיזר, פול.
אני אוהב לקרוא ביקורות שליליות על שירים שאני אוהב של מקרטני. הן מצחיקות אותי. זה לא שאני מתנשא, אבל לפעמים אני מרגיש שאנשים באים לשירים עם דעה מוקדמת על איך השיר אמור להישמע ואז מנסים לטפול על השיר את האשמה שהוא לא עומד בציפיות שלהם. אבל נחזור לענייננו – Long Haired Lady, אחד משיאי האלבום (כן, אני יודע שאני אומר את זה כמעט על כל שיר, אבל זה אלבום עמוס שיאים שכזה), הוא שיר אהבה מאוד מיוחד ויפה שמוקדש ללינדה כמובן, אבל גם לפול. ואולי גם לג’ון? בואו נראה.
אז מה הביקורת של אנשים? כשג’ורג’ כתב שיר אהבה לפטי, יצא לו Something. ג’ון השתמש ברגשות שלו ליוקו כדי לכתוב שיר פיוטי כמו Love ופול? הוא מתנשא על לינדה (מכנה אותה בשיר Sweet little lass – שנשמע אפילו יותר גרוע כשאתה לא יודע מה המילים ועלול לשמוע את זה כמשהו אחר) ושטחי (Long haired lady). המממ.
Something הוא כנראה שיר האהבה היפה ביותר ששמעתי (בתיקו עם Maybe I’m Amazed), אבל Love עמוס הקלישאות של לנון? נו טוב. אז תלכו לשמוע את Love ותעזבו אותנו בשקט. לטעמי Long Haired Lady הוא אחד משירי האהבה המיוחדים והיפים ששמעתי.
השיר הנפלא הזה מתחיל עם לינדה ששואלת את פול במבטא אמריקאי מודגש במיוחד ובאופן שנשמע כהטחה ותוכחה (לא ממש הטון שחושבים עליו כשחושבים על שיר אהבה) – האם אתה אוהב אותי כמו שאתה אמור, או שאתה רוצה אותי רק בשביל זה? למה היא מתכוונת ב”זה”? כנראה למה שהם אכלו במיטה בשיר הקודם.
גם הליווי המוזיקלי לכאורה לא הולם שיר אהבה – מיד עם תחילת השיר מנגנים כלי נשיפה קשים שמשתלבים באופן בו לינדה שרה. ואז מגיע מהלך יפייפה של משפט דיבורי מולחן שמושר על ידי פול בעדינות גדולה ואהבה – התכוונתי לדבר איתך על זה כבר זמן מה, גבירתי ארוכת השיער. ופה השיר המורכב הזה משנה כיוון מוסיקלי – רגוע יותר, אבל ממשיך להיות משועשע – מקרטני מודה בסופו שאולי הוא מתייחס לאלמנטים חיצוניים הקשורים ללינדה בשיר, אבל זה הוא ששייך לה והוא יודע את זה. זה היה הסוף המקורי של השיר. הקודה שמופיעה עכשיו הוקלטה בנפרד ואז שולבה על ידי מקרטני לשיר ארוך יותר. זה קרה כמה פעמים במהלך הקלטות ראם. וזה אולי יכול להסביר את החידתיות שבמילים –
Ah, love is long, love is long, love is long Ah, sing your song, love is long, love is long Ah, when you’re wrong, love is long, love is long Win or lose it into the soul, love is long, love is long (When you’re wrong, love is long, love is long)
זה סוף מבלבל. האהבה היא ממושכת – זה דבר טוב, לא? הוא אוהב את לינדה, היא אוהבת אותו. הם אוהבים אחד את השני. אבל אז עוד פעם צץ הג’ון הזה שאי אפשר להיפטר ממנו. השיר מתחיל בקריאה של פול Well Well Well Well Well שמגיעה לפני השירה של לינדה. האם זו התייחסות לשיר Well Well Well של לנון, שיצא באלבום הסולו הראשון שלו Plastic Ono Band?
אפשר להצביע על זוטות מקריות כמו העובדה ששני השירים הם השירים הארוכים ביותר באלבום בו הם מופיעים, אבל זה סתם שעשוע.
אז על מה נסתכל? – Well Well Well הוא שיר בו מספר לנון על אהבתו לזוגתו, אבל בצורה ארצית יותר – הדברים שהם עושים ביחד. גם היא מוצגת כחפץ באופן מסוים – הם לא הולכים לאכול אלא הוא לוקח את אהובתו לאכול, הוא לוקח את אהובתו לשדה גדול. גם הוא רוצה לאכול אותה, כמו בשיר הקודם ב”ראם”. אז נניח שיש פה איזו התייחסות של מקרטני – אז על איזו אהבה מדברת הקודה? כשאתה טועה האהבה היא ארוכה, תזכה בה או תאבד אותה האהבה היא ארוכה? הטעות היא יוקו? האובדן הוא אהבתו של פול? מה הוא רוצה לכל הרוחות?
אין לי תשובה ברורה, אבל זה מסקרן מאוד. בכל אופן – אהבתם של פול ולינדה היתה ארוכה, ואני לא חושב שפול הפסיק אי פעם לאהוב את ג’ון.
וזה הטרק הבסיסי. הוא מאוד יפה בעיני.
לקראת סיום, אנחנו חוזרים לראם און. ההקלטה היא אותה הקלטה שפשוט פוצלה לשניים וזה החלק השני שלה. החלק השני אמור לתת תחושה של אלבום קונספט. מקרטני אוהב לעשות את זה. לשם שינוי יש באמת קונספט לאלבום – זהו אלבום גמילה מהביטלס וחברי הלהקה. והקונספט עובד. בסוף השיר, הוא עובר לנגן תחילת שיר שיוקלט רק עוד שני אלבומים. למה? ככה, כי זה מוסיף מסתוריות, חידתיות, משחקיות. כי ככה זה מקרטני.
וזה הטרק המלא של השיר, לפני הפיצול
השיר האחרון באלבום הוא אחד השירים ששמעתי הכי הרבה פעמים בחיי. אפילו בשבוע האחרון, לאחר שהקשבתי שוב לשירים כדי לכתוב עליהם, נשארתי עם השיר הזה בלופ כמה ימים. מה יש בשיר הזה שכל כך תופס אותי? אני חושב הוא מציג את השלמות המקרטנית בשיאה. 4 וחצי דקות שמזככות את כל היופי שהאיש הזה מסוגל לו – לחן סוחף שמורכב מכמה מקטעים שונים, עיבוד מושלם, טווח שירה שתופס את מקרטני הרך מצד אחד ואת הרוקר מהצד השני, עיבודי קולות מושלמים שמשמשים לדברים שונים – הדגשה, הרמוניה, קצב וסתם הוספת צלילים והברות כדי להעשיר את הסאונד, עיבוד כלי מיתר קלאסי מרגש ורומנטי, ושיר שבבסיסו מדבר על שני אנשים שרוצים לאהוב, להיות ביחד ולעשות אהבה. השיר הוא שיר על הנעורים – האבא אומר “Making love is wrong”, אבל הם לא מבינים איך אהבה יכולה להיות שגויה. הם לוקחים את הרכב ונמצאים בתנועה, חופשיים מהכבלים.
את השיר פול הציג כבר בסשנים של Get Back, עדיין בלי מילים כמעט, למעט המוטיב המרכזי של המושב האחורי. כאן תוכלו לשמוע את זה. רק הוא ופסנתר וכבר יפה כל כך.
השיר מתחיל כבלדת פסנתר נהדרת ומתפתח בצורה מאוד ייחודית, כשהוא נע בין חלקים שקטים לקצביים. תקשיבו כמה יפה השימוש בקולות בכל החלק הראשון – ללא ספק בהשראתו של האחד והיחיד בריאן וילסון אבל עם פיתוחים חדשים משל מקרטני. ואז יש מעבר לקטע קלאסי עם עיבוד תזמורתי על גבול הדביק אבל מושלם (1:18) וכלי הנשיפה שמגבים אותם ושוב מקרטני משתמש בקולות ככלים שמשמשים ליצירת צלילים מעשירי סאונד. לאחר הבית הנוסף מגיעים למקום שנראה כי בו השיר יסתיים (2:30), אבל אז הוא ממשיך פתאום לקטע מהיר יותר שפתאום נקטע שוב לקטע הקלאסי (שימו לב איך השירה נקטעת על ידי המיקס באופן ברוטאלי [2:54] משהו שתמיד מפריע לי ולא הצלחתי להתרגל אליו ובמקביל משמח אותי כמי שאוהב טעויות שנשארות בתוך השיר). אחריו מגיעות שוב השורות “אנחנו מאמינים שאנחנו לא יכולים לטעות” עם התופים שמדגישים את העובדה הזו, ואז הקצב דועך רק כדי לחזור לשיא אדיר (3:48) שמפוצץ את האנרגיה שנטענה במאזין במהלך כל השיר מהתנודות בין השקט לקצבי. כל זה מתרכז אל סולו גיטרה קצר ומושלם שאין ספק שנוגן על ידי מקרטני עצמו, ושנשמע כאילו יצא מהאלבום “אבי רואד” (3:58). הסולו הזה מדגיש כי השיר, שכולו שילוב בין מקרטני של הביטלס למקרטני החדש, הוא פרידה של מקרטני ממה שהיה לפני כן. הוא לא מתכחש לעבר, הוא רותם אותו יחד עם השינויים שחלו בו להווה חדש.
זאת גם הסיבה שהשיר לא מסתיים באמת אלא יוצא לג’אם שנעלם בפייד אאוט – זו הדרך החדשה של מקרטני, ועליה נשמע בעתיד שלו, שהיום הוא כבר העבר וההווה. מקרטני התנקה מהרעלים בתקליט הזה והוא מוכן ומזומן לשלב הבא – להקה חדשה.
זה הליווי של השיר ללא כל תוספות השכבות שהוא קיבל מאוחר יותר ועם הג’אם המלא בסופו. זה קטע יפייפה שאפשר להעריך בו את העבודה הנהדרת שעשו יו מקרקן על הגיטרה ודני סוויל על התופים.
לא תכננתי לקשר את השיר הזה מבחינה תוכנית לג’ון או לביטלס, אבל ג’ון מכריח אותי. הוא היה בטוח שהשורה החוזרת פעמים רבות בשיר ואף מסיימת אותו – “אנחנו מאמינים שאנחנו לא יכולים לטעות” – כוונה אליו ואל יוקו. על ראש הגנב בוער הכובע?
זה לא שאי אפשר לאלץ את השיר ולחלץ ממנו פרשנויות על לנון, אבל אני באמת לא חושב שהוא כזה. אם כבר, בהסתכלות על אלבום שכולל חזרה על משפטים שמטרתם לחזק את מקרטני, הגיוני יותר שמקרטני חוזר על המשפט הזה כדי להחדיר ביטחון עצמי בדרך החדשה שלו ושל לינדה. זהו. תם האלבום המושלם הזה.
במהלך הקלטת האלבום, הקליטו פול ולינדה סדרה של 15 ג’ינגלים לרדיו. הרעיון היה שמכיון שמקרטני לא יכול לעבור בין כל תחנות הרדיו הרבות בארה”ב, הם יכינו ג’ינגלים מיוחדים אשר (לפי הצעתם של לינדה ופול, במכתב שצירפו לג’ינגלים) יקדימו או יסיימו את שירי האלבום. הג’ינגלים הללו יצאו בויניל בשם Brung to ewe by ואליהם צורפו מכתבים של פול ולינדה ושל חברת ההפקה שלהם, שהסבירו את מטרת האלבום. הייתם מצפים שיהיה בג’ינגלים משהו אינפורמטיבי, אולי פנייה לקהל או משהו בעל ערך ועניין, אבל במקום זה יקבל מי שיאזין חלקיקי שיר בשם “Now Hear This Song of Mine” מלווה בצחקוקים, כבשים, ילדים קטנים ומשפטים סתומים. כנראה שפול ממש רצה בתת מודע שלו שהאלבום יכשל, כי אין לי מושג על מה הוא חשב. אני לא יכול לחשוב על איזשהו שדר שישים את הקטעים האלה לפני שיר בכוונה רצינית, ולא מתוך נסיון לצחוק על הביטל שירד מהפסים. לא רק שהוא תובע את החברים שלו, עכשיו הוא גם מצפה שישתפו איתו פעולה בקשקוש הזה?
גם עטיפת האלבום לא עזרה לעורר את רצון השדרנים. העטיפה, שהרעיון מאחוריה, כמו גם מאחורי האלבום והג’ינגלים, היה לשדר תחושה של עשייה ביתית, נתפסה ככעורה במיוחד. אולי היה עוזר, אם פול היה מגלה להם שהוא השתיל מסר של אהבה לאשתו האהובה לינדה בצד ימין של העטיפה הקדמית – L.I.L.Y – לינדה, אני אוהב אותך.
העטיפה הפנימית של Ram
יש עוד המון מה לספר על הסשנים האלה של ראם. יש שירים שהוקלטו ולא יצאו באלבום. חלקם הופיעו אחר כך באלבומים, אבל חלקם הגדול לא. בעתיד אקדיש פוסט לשירים הגנוזים של מקרטני ונתעמק בהם.
ישנו גם האלבום “טרילינגטון”, אלבום שכולו עיבודים תזמורתיים לשירי ראם, אבל מכיון שהוא נגנז ויצא רק ב-1977, נכתוב עליו כשנגיע לשנה המדוברת בסקירת הקריירה של מקרטני.
לצערי אי אפשר לסיים את הסקירה הזו בלי להתייחס לתגובה של ג’ון לנון לאלבום. החודש יצא האלבום Imagine בגרסה מורחבת ומיוחדת. האלבום הזה, שהגיע אחרי Ram מכיל בתוכו את אחד השירים הארסיים ביותר שאני מכיר. לנון, שנפגע עד עמקי נשמתו מהאלבום של פול, ישב עם יוקו ואלן קליין ויחד הם כתבו את המילים של How Do You Sleep – שיר נאצה כנגד מקרטני. כדי לזרות עוד קצת מלח על פצעי מקרטני, גם הריסון ניגן בשיר.
השיר השתנה עד הרגע האחרון. פליקס דניס, מהמגזין Oz, היה נוכח באולפן ומספר שיוקו היתה כל הזמן משכתבת את השורות. כשלנון כתב
The only thing you done was yesterday You probably pinched that bitch anyway
אלן קליין עצמו חשב שזה מוגזם והציע את השורה
And since you’re gone you’re just another day
שורה שמתייחסת כמובן גם לסינגל הבכורה של מקרטני כסולן.
בסופו של דבר, כנראה ששוב היה זה רינגו משכין השלום, שגרם לגרסה מרוככת יותר. כשביקר את חברו באולפן, התרגז מאוד מהשיר ואמר ללנון שהוא הגזים.
השיר מתחיל ברעשים של כיוון כלים שמזכירים את התחלת סרג’נט פפר והמילים, גם אם הן אכן מרוככות יותר, לא משאירות מקום לספק בקשר לכוונת המשורר
So Sgt. Pepper took you by surprise You better see right through that mother’s eyes Those freaks was right when they said you was dead The one mistake you made was in your head Ah, how do you sleep Ah, how do you sleep at night You live with straights who tell you, you was king Jump when your momma tell you anything The only thing you done was yesterday And since you’re gone you’re just another day Ah, how do you sleep Ah, how do you sleep at night Ah, how do you sleep Ah, how do you sleep at night A pretty face may last a year or two But pretty soon they’ll see what you can do The sound you make is muzak to my ears You must have learned something in all those years Ah, how do you sleep Ah, how do you sleep at night
פול סיפר כי הוא כמעט כתב שיר בשם Quite well, Thank you. אבל אל תטעו, הוא נפגע מאוד.
נטען כי גם השיר Crippled inside כלל התיחסות למקרטני – You can live a lie until you die.
אין ספק שגם תמונת החיפושית שדופקת חיפושית אחרת הרגיזה את לנון. לכן הוא הוסיף לאלבום כבונוס גלויה בה הוא מצולם אוחז באוזני חזיר, כשהוא צוחק על התמונה של מקרטני אוחז בקרני הראם.
כשהעלו נגד לנון טענות הוא אמר “אני שמעתי את המסרים של פול ב-Ram – כן הם קיימים, קוראים יקרים!
Too many people going where? Missed our lucky what? What was our first mistake? Can’t be wrong? Huh!
אני מתכוון, יוקו ואני וחברים אחרים, לא יכול להיות שכולנו מדמיינים. אז כדי להשתעשע קצת, אני מוכרח להודות ציבורית לאלן קליין על השורה Just another day. משורר אמיתי! יש אנשים שלא רואים את הצד המשעשע של זה. חבל מאוד. מה אני אמור לעשות, לגרום לכם לצחוק? אתם יכולים לקרוא לזה ‘מכתב זועם’ מושר – הבנתם?”
בראיון אחר, קצת לאחר מכן, אמר: “זה להשתמש במישהו כאובייקט כדי ליצור משהו. לא באמת הרגשתי כל כך מרושע בזמנו, אבל השתמשתי בטינה שלי כלפי פול כדי ליצור את השיר. בוא נאמר ככה – זה היה מצב רוח. פול לקח את זה כמו שלקח, כי זה היה באופן נקודתי מופנה אליו, ואנשים שאלו אותו כל הזמן ‘איך אתה מרגיש לגבי זה?’. אבל באלבום שלו היו לא מעט התייחסויות אלי. הוא שמר עליהן מעורפלות, אז אנשים אחרים לא הבחינו בהם, אתה מבין? אבל אני שמעתי אותם. אז חשבתי: טוב, אין סיבה להיות מעורפל. אני אלך ישר ללכלוך.”
תראו כמה שבע רצון נראה לנון כשהוא משמיע את השיר להריסון באולפן. כמה הוא מרוצה מהשורות שלו נגד מקרטני.
בניגוד להרבה אנשים, אני מחבב את השיר הזה. מוסיקלית הוא נהדר בעיני ועיבוד המיתרים נפלא. והמילים? זה לנון, וזה חלק בלתי נפרד ממי שהוא היה. אי אפשר לקבל את הטוב מבלי לקבל את הרע.
וכדי שהסקירה שלי על האלבום המושלם של מקרטני לא תסתיים באקורד צורם, הנה קטע מדהים שהקליט מל אוונס במסיבה פרטית שהתקיימה בשנת 1971, ובה ג’ון, יוקו, ג’ורג’, רינגו וחברים מבצעים שירים של מקרטני משני אלבומי הסולו הראשונים שלו. פשוט נפלא!!!
חבל רק שזה לא אמיתי. מזל שיש את סטיבי ריקס, הקומיקאי שעושה את חיקויי הביטלס הכי טוב שאפשר, ואחראי לקטע הזה.
תהנו.