top of page

Ram – Paul Mccartney – חלק 1

עודכן: 1 בנוב׳ 2022

איך כותבים על האלבום האהוב עליי ביותר (שהוא לא אלבום של הביטלס)? ויותר מזה – איך כותבים על אלבום שקשה להסביר במילים למה דווקא הוא כל כך אהוב?

Ram, אלבום הסולו השני של פול מקרטני, שיצא ב-1971, הוא יצירה מוסיקלית כל כך עשירה ומופלאה שאני לא חושב שאוכל להסביר באמת מה אני מרגיש כלפיו, במיוחד כשכל כך הרבה מקום יתפוס הריב המוסיקלי שלו עם לנון. גם אם אחטא ואתמקד בזה יותר מדי, אל תטעו – Ram הוא כל כך הרבה יותר מעוד פרק בסיפור הביטלס. אנסה להציג אותו כראוי ככל שנתקדם.

כזכור, עזבנו את גיבורינו, מר מקרטני, כשהוא מוציא את אלבומו הראשון, אחרי ריב גדול. הוא סופג מהתקשורת בוז על האלבום, הוא סופג בוז על פירוק הביטלס, הוא סופג בוז מחבריו כשהוא מבקש לעזוב את הלהקה ואת ההסכם הכובל שנחתם בינהם ב-1967.

במאי 1970 מקרטני חוזר לחווה שלו בסקוטלנד באותו מצב של דיכאון בו הוא נמצא בסוף 1969 (תאור של מצבו ניתן לשמוע בשיר המעולה Every Night מתוך אלבום הסולו הראשון שלו Mccartney – כתבנו עליו כאן). ושוב, מי שמצילה אותו מעצמו היא לינדה.

בתקופה שבין מאי לאוגוסט, בפרץ יצירה שנובע מתוך התחושות אותם הוא מרגיש, הוא כותב ומקליט דמואים בחווה ובלונדון. מדובר על כ-30 שירים שחוץ מלאכלס את האלבום הבא שלו יופיעו לאורך השנים באלבומים וסינגלים.

בשלב הזה הספרים חלוקים לגבי התאריכים. רוב הספרים טוענים שמקרטני החל להקליט את Ram בינואר 1971, אבל ישנם ספרים בהם נטען כי מקרטני התחיל להקליט כבר בנובמבר 1970. למה אני מתחבר יותר לתאריך ההקלטה הזה, ומה זה בכלל חשוב?

כפי שסיפרתי בפוסט הקודם על פירוק הביטלס בבית המשפט, פול הגיש את הבקשה לבית המשפט ביום האחרון של 1970. אני מאמין שלמרות הקושי הגדול שפעולה כזו בוודאי גרמה לו, היה בזה גם משהו מרגיע, משחרר. תחושת השלמה עם משהו שצריך היה לקרות.

אם תקשיבו ל”ראם” תבחינו שהאלבום מכיל הרבה זעם. הוא קודר מאוד ואין שם תחושה של הקלה. בנוסף, מקרטני היה בזמן הזה בארה”ב ונפגש שם עם ג’ורג’ בפגישה שנגמרה בפיצוץ ושכנעה אותו שאין לו ברירה אלא להשתמש בעזרתו של בית המשפט (כפי שתוכלו לקרוא בפוסט הקודם). אז אולי זו סתם תחושה אישית – אבל אני אלך עם הסיפור הזה.

אם כן, בנובמבר 1970, שט מקרטני באוניית יוקרה עם משפחתו לניו יורק. מישהי מעירה לו בשיט “אתה יכול להסיר את משקפי השמש. גם אליזבת’ טיילור נמצאת כאן והיא לא לובשת משקפי שמש”. פול מסנן לעברה “אני לא אליזבת טיילור”.

בניו יורק הוא מזמן לאודישן נגנים מבלי להגיד להם מיהו המזמין. המתופף דני סוייל, שהיה נגן סשנים מוכר, הגיע לכתובת והרגיש שמשהו פה מוזר. הבניין נראה שרוף וללא חשמל, והוא שאל את עצמו אם מישהו לא הולך לקפוץ עליו ולשדוד אותו עוד רגע. הוא ירד למרתף ושם גילה את פול ולינדה יושבים ליד מערכת תופים. הם הזמינו אותו לנגן עבורם והוא ישר החל לנגן סטייל רינגו על תופי הטום טום.

סוייל מספר שמקרטני תכנן להחליף באלבום 3 נגני תופים, כל אחד ינגן חלק מתקופת ההקלטות, אבל בגלל שהיה מרוצה מהנגינה שלו ביטל את האחרים והשאיר אותו לכל הסשנים. סוייל ימשיך עם מקרטני גם ללהקת “כנפיים”, אבל אני מקדים את המאוחר.

פול ולינדה בהקלטות “ראם”

הגיטריסט דייויד ספינוזה, שהיה גיטריסט סשנים מאוד מבוקש, קיבל טלפון מלינדה ששאלה אם ירצה לבוא להיפגש עם בעלה. כבר בשיחת הטלפון הזו, היה משהו שניבא את הבאות. ספינוזה אילץ אותה להגיד במפורש את שם בעלה – לומר שפול מקרטני רוצה לפגוש אותו. “כאילו שאני אמור לדעת שפול מקרטני מתקשר אלי הביתה”, אמר.

לאחר האודישן, הגיטריסט נשאל אם הוא יכול לעבוד 5 ימים בשבוע למשך 6 השבועות הבאים. “אמרתי להם שאני לא יכול להתחייב להשאיר את כל השבועות פתוחים, כי כשפול יחזור לאנגליה יהיו אנשים אחרים שידאגו שאני אמשיך לאכול. אמרתי שאני יכול לשריין 2 ולא 5 ימים ולינדה הפכה ממורמרת מאוד מהתשובה.”

פול, דני ודייויד נכנסו לאולפן והחלו את הסשנים של ראם. הסשנים על האלבום ימשכו עם הפסקות עד אפריל 1971.

דני סיפר על העבודה על האלבום: “פול היה מגיע לאולפן כל יום עם משהו חדש… היו לנו כל המנגינות המדהימות האלה לעבוד עליהן… הוא היה מרים גיטרה או מתישב אל הפסנתר ומתחיל לנגן ולשיר את השיר, אנחנו היינו לומדים אותו ואז מתחילים להקליט. הקלטנו שיר כל יום.” בסך הכל הקליטו מקרטני ונגניו 21 שירים בסשנים האלה.

לאחר עבודה על כמה שירים מקרטני הודיע לדייויד ספינוזה שמוותרים על שירותיו. שפינוזה, שהיה צעיר (בן 21) ומבוקש מאוד לא הבין, או לא היה מוכן לקבל, שאם הוא רוצה לעבוד עם פול, זה צריך להעשות בתנאים של פול. פול ציפה ממנו לוותר על הכל בשביל זה. יומיים בשבוע לא הספיקו ולא הראו מחויבות מבחינתו.

פול ולינדה בהקלטות “ראם”

פול, בפעם הראשונה בחייו, היה במצב בו הוא יכול לקבוע את החוקים, משתי סיבות – 1) הוא כבר לא בביטלס ולא צריך להתחשב ברגשות ורצונות חבריו ללהקה. הנגנים ששכר לא היו הביטלס, הם היו נגנים להשכרה והם היו שם כדי לשרת את רצונותיו. 2) הוא פול מקרטני.

ספינוזה התמרמר גם על העובדה שפול הגיע כשהוא יודע בדיוק איך הוא רוצה שכל דבר ישמע. הוא לא נתן לנגנים לבטא את עצמם אלא דרש מהם לנגן בדיוק את מה שהוא רצה. ספינוזה יקירי, עד שהריסון לא נמצא שם כדי להעלב, אתה מתחיל?

ספינוזה עבד בהמשך, בן היתר, עם פול סיימון, בילי ג’ואל וגם עם ג’ון לנון באלבום Mind Games ורינגו סטאר באלבום Ringo the 4th.

את מקומו של ספינוזה בסשנים מילא יו מקראקן (שגם הוא עבד עם פול סיימון ומנגן אף באלבומו האחרון של לנון Double Fantasy ובאלבום שיצא אחרי מותו Milk and Honey), והוא עשה זאת על הצד הטוב ביותר.

כך, בין ביקור אחד לשני בבית המשפט, אליו הגיע לכל הדיונים, עם מתח עצום אבל רוח חופשית והחלטה לעשות את כל מה שהוא רוצה בלי לתת דין וחשבון לאף אחד, הקליט מקרטני את אלבומו המושלם ביותר.

יש ב”ראם” משהו שמזכיר את “סרג’נט פפר” של הביטלס, שהוא האלבום שלהם שאני הכי אוהב (במונו! אני מתכחש למיקס הסטריאו). בשניהם לא מופיעים בהכרח השירים הגדולים ביותר של הלהקה/הזמר. אבל שניהם, כאלבומים, מהווים משהו גדול יותר מסך השירים הכלולים בהם. החופש המוחלט שמורגש בהאזנה הוא משהו נדיר במוסיקה. על אף שמדובר באלבומים מאוד מופקים, המוסיקה נשמעת כל כך לא מתאמצת, כל כך חופשית, כל כך עשירה.

בניגוד ל”פפר”, כשיצא “ראם” הוא זכה לביקורות רעות מאוד כמעט מכולם. זה משהו שלעולם לא אצליח להבין, כי אם יש משהו שלמדתי על “ראם” זה שכל אדם שנתתי לו את האלבום כדי שיאזין לו (והיו הרבה כאלה לאורך 30 השנים, פחות או יותר, שעברו מאז ששמעתי את האלבום לראשונה) התאהב בו. גם אנשים שלא סובלים את מקרטני לא עומדים בקסמו של האלבום הזה. אז למה הוא התקבל בקבלת פנים גרועה כל כך? כנראה שכשאתה נתפס כמי שפרק את הלהקה האהובה בעולם, וכשאתה תובע את החברים שלך, שבמקרה הם גם מרכיבים את אותה להקה אהובה, אתה מצטייר באור לא כל כך חיובי.

לשמחתי בשנים האחרונות נהיה מן קונצנזוס לגבי טיבו של האלבום. עדיף מאוחר מאשר אף פעם.

השיר הראשון שיצא מתוך הסשנים של “ראם” (וגם הראשון שהוקלט עם ההרכב החדש) היה Another Day. הוא יצא כסינגל בפברואר 1971 ולא נכנס לאחר מכן לאלבום.

מדובר בשיר יוצא מן הכלל. אחד היפים של מקרטני. דני סוייל סיפר שכשפול ניגן להם את השיר על הגיטרה הוא חשב: “היי, חכו רגע. זה לא סתם עוד שיר, זה ‘אלינור ריגבי’ בניו יורק!”.

מקרטני, שסופג ביקורות קשות על המילים שלו, מתאר כאן בצורה מושלמת את הבדידות של גיבורת השיר שלו. תראו איך הוא מתאר את הפעולות היומיומיות של הדמות שלו, אותן פעולות שגרתיות שרק מדגישות את הבדידות שלה. היא כל כך פסיבית וכל כך שרויה בשגרת המטלות שיש לה. את הפעולות היא מבצעת מתוך אנרציה, היא לא עוצרת להרגיש כמעט. אבל רק כמעט, כי לפעמים, כמו שאומר הפזמון, היא מרגישה עצבות גדולה. תקשיבו לגיטרה של ספינוזה שבוכה עליה בפזמון בשתי השורות הראשונות של הפזמון, בהן היא מרגישה עצבות ונשארת לבד בבית.

אין נחמה בשיר. בפסיביות שלה, מחכה גיבורת השיר לאביר שיציל אותה, אבל מי שמגיע הוא לא אביר ולא נשאר והיא מתעוררת לעוד יום רגיל בו תלך אל המשרד ותטבע בערמות הנייר המצטברות על שולחנה.

בנוסף להיותו שיר נפלא, הוא גם מבוצע בצורה מושלמת עם מקרטני על אקוסטית ובס, ספינוזה על חשמלית וסוייל על תופים וספר טלפונים של מנהטן. שימו לב לבס של פול. זהו אחד מהשירים המושלמים ביותר שלו בתחום הזה. תקשיבו במיוחד לשורת הבס שמתחילה ב- 00:43.

עוד משהו שנמצא כאן לראשונה באופן כל כך מובחן הם קולות הרקע של פול ולינדה. לינדה ממלאת תפקיד חשוב בסאונד של “ראם” וקולות הרקע שלה מוסיפים לאלבום הרבה מאוד. בשיר הזה זה קצת פחות מורגש, אבל יש משהו גס בקול שלה, ולמרות שזו נשמעת כמו ביקורת שלילית, משהו בגסות, במחוספסות, בחוסר המקצועיות תורם מאוד לסאונד הייחודי של קולות הרקע של האלבום. השילוב בן המתקתקות המקצועית של פול לחספוס שלה יוצר משהו חדש ונהדר.

פול סיפר: “רציתי את הסאונד שלנו. רציתי את הגישה החובבנית, משהו שנוכל לעשות בעצמנו ואז לשפר אותו”. פול גם טען שלינדה כתבה איתו את השיר ואף שירים נוספים באלבום. כשהאלבום יצא הוא לא היה אלבומו של פול מקרטני אלא אלבומם של פול ולינדה מקרטני. “אנחנו כותבים עוד הרבה שירים ואנחנו מתפתחים כצוות הרמוני”.


באופן מפתיע, לא פול בחר בשיר הזה כסינגל, אלא עוזר האולפן דיקסון ואן וינקל. “ישבנו יום אחד באולפן A2, מקשיבים לטייקים של השירים, ופול ביקש ממני לבחור סינגל. היתה לי תחושה חזקה לגבי האלבום והייתי מאוהב ב-Another Day. פול אמר ‘אוקי. בוא נוציא את Another Day’.

בצד השני של הסינגל הזה נמצא השיר Oh Woman, Oh Why?. השיר הזה לא אופייני למקרטני בכל הקשור בהצגת הדמות הנשית, לכן הרשו לי להציע קריאה אחרת שלו – הוא לא מדבר על אשה אלא על היאוש והדיכאון שאפף אותו. אז למה להתייחס אליו כאל אשה? כי הוא מתייחס אליו כאל חצי מזוגיות כפויה.

Well I met her at the bottom of a well Well I told her I was tryin’ to break a spell But I can’t get by, my hands are tied

הוא מספר כי הוא פגש אותה בתחתית, כי הוא לא יכול לעשות כלום, ידיו כבולות, הוא מנסה לשבור את הכישוף (האם זה לא מה שהוא יעשה כשיגיש את הבקשה לפירוק השותפות הכובלת של הביטלס?). הוא שואל אותה מה הוא עשה כדי לגרום לכך שהיא מכוונת אליו אקדח ואנו שומעים ברקע קולות ירייה (הם הוקלטו באולפן, ראו את הצילום המצורף). בהמשך הוא מתלונן שלמרות שהוא לא סובל את דרכה השקרית ומלאת המרמה, הוא ממשיך לקום יום אחר יום כי ידיו כבולות ואין ביכולתו לעשות כלום.

זה לא נשמע שיר סיפור רגיל של מקרטני, אלא תיעוד של יאוש. למעשה מספיק להקשיב לשירה המדהימה שלו בשיר הזה, שירה שנשמעת כאילו עוד רגע תגרום למיתרי הגרון שלו להקרע. לזה מתווספים תיפוף אגרסיבי של סוייל, גיטרה עם דיסטורשן והבס של פול. זה ללא ספק הקטע הכבד ביותר בסשנים.


כפי ששמתם לב משני השירים הקודמים, פול נמצא במצב רוח מאוד קודר. הדימויים לא פשוטים בסשנים האלה, בין אם הם מתארים בדידות כמו ב-Another Day ובין אם הם מתארים תמונה קודרת של אדם שאיבד שליטה על החיים שלו כמו ב-Oh Woman Oh Why?.

בשירי האלבום יכנס נדבך נוסף מחייו – כל הזעם שהוא חש כלפי חבריו לביטלס התנקז לכמה שירים בהם הוא ירה חיצי רעל פוגעניים שמטרתם היתה, בעיקר, ג’ון. אם הוא חשב שזה יעבור בשקט הוא טעה. ג’ון הרגיש שהאלבום כולו מופנה אליו, גם בשירים בהם לא היתה לו סיבה לחשוב כך. וזה התחיל עם עטיפת האלבום, שעליה התנוססה בגאווה תמונה של חיפושית ש(סלחו לי על הבוטות) דופקת חיפושית אחרת. אין דרך מפורשת יותר לבטא את מה שחש מקרטני.

ומכיון שהפוסט הזה כבר יצא ארוך משהתכוונתי, נגיע לאלבום עצמו בשבוע הבא.

24 צפיות0 תגובות
bottom of page