בשבוע שעבר פרסמתי את החלק הראשון של הטיול הנפלא שערכנו בליברפול לרגל חגיגות בת המצווה של הבת הבכורה. היום נמשיך להפליג בעיר האבות.
פני ליין נמצאת באוזניי ובעיניי, מתחת לשמי הפרברים הכחולים…
אם ביום הקודם ביקרנו במוסדות הביטלס, היום השלישי לשהותנו בליברפול נפתח בסימן הסמלים והטקסים. לאחר ההתרגשות מיום אתמול, עלינו על אחד האוטובוסים הירוקים של ליברפול והרחקנו אל הסמטה שהפכה לאייקון: פני ליין. מקרטני כתב עליה שיר יפהפה שמביא את נקודת מבטו כילד או נער על התמימות של התקופה עם טוויסט. הוא מתאר את הסמטה בעזרת נקודות ציון רציפות עליה, שהפכו לנקודות ציון רשמיות בסמטה הקצרה הזו. בין היתר הוא עושה שימוש גן בנקודות ציון אנושיות: הספר, הבנקאי והכבאי שנפגשים לבסוף כולם אצל הספר. נקודת ציון עדכנית נוספת הצטרפה ממש לא מזמן. מקרטני בעת צילומי ה’קארפול קריוקי’, חתם ברוב טובו שמו על השלט שמכיל את שם הסמטה וממוקם על החומה במרכזה – מיד נגיע גם אליו. את הסיור בפני ליין התחלנו דווקא מאמצעה של הסמטה, ואם ננסה למפות אותה, היא מתחילה בשלט המורה על הכניסה אליה, והיא מסתיימת צפון מזרחית אצל הספר טוני סלאבין. מרחק של כקילומטר בערך. באמצעה של הסמטה נמצא מרכז שנקרא Penny Lane Development Trust. הגוף הזה הוקם לאחר שההתאחדות לכדורגל בבתי הספר לבנים, שהייתה אחראית לאיתור כישרונות צעירים כמו ויין רוני, עברה מסמטת פני ליין ב 1996, והשאירה אחריה מבנה נטוש וכעור. על מנת לשפר את חזות המקום ולשמרו, הוקמה הקרן שב 2010 פתחה את שעריה וכיום מספקת שירותי הדרכה לתיירים שעוברים שם, מארגנת אירועים שונים ומתחזקת את המקום. היא אגב מבוססת בעיקר על תרומות ועל חנות המזכרות שנמצאת במקום. נקודת פתיחה מעולה לטיול בסמטה.
קיר יפהפה ב Penny Lane Development Trust
לפני ליין הגעתי עם צפייה למקום קסום, פסטורלי, מלא בהוד והדר. אבל האמת, בסוף היום זו רק סמטה שקטה ורחוקה מהמולת מרכז העיר, וכמוה יש לא מעט באותו האזור. לולא הביטלס או פול מקרטני ליתר דיוק, אין לה קיום בתודעה. מקרטני שלאחר כתיבת אלינור רגבי, רצה להעמיק בז’אנר של כתיבת שיר סיפורי דרך דמויות, יכל היה לבחור כל סמטה באזור. בסיור שם בהחלט נכנסנו לכמה סמטאות או רחובות אחרים שהיו לא פחות פסטורליים ומלאי קסם. זה חלק מהפוסט-מסחור של הביטלס שפחות התחברתי אליו ועוד נפגוש בו גם ביעד הבא.המשכנו לטייל בסמטה עד שהגענו ליעד הלוהט ביותר בימים אלו, הכיתוב של פני ליין על החומה היכן שחתם המקרטני במסגרת התכנית קארפול קריוקי. איך מזהים שזה המקום? הולכים על הסמטה עד שרואים התגודדות של אנשים. זה שם. השלט הצבוע על החומה כבר מוסגר בשכבה קשיחה ושקופה על מנת להגן על החתימה האייקונית של מקרטני ולמסחר עוד את הסמטה.
נקודת ציון חדשה שהצטרפה לא מכבר. מסגור חתימתו של פול במסגרת הקארפול קריוקי
נקודת ציון חדשה יותר – הפנייה לבלוג ביטלמניקס מתחת לחתימה של פול
משם התחלנו ללכת לכל אורכה עד למספרה של טוני סלאבין.
“בפני ליין יש ספר המציג תצלומים מכל ראש שהיה לו העונג להכיר, וכל האנשים שבאים והולכים עוצרים ואומרים שלום…”
לפני מספר שנים הייתה מריבה קטנה בליברפול בין המספרה של טוני סלאבין למספרה אחרת שטענה שהיא הוותיקה בליברפול ושאליה בעצם התכוון מקרטני כשכתב את השיר. ברור מי ניצח אבל זה לא משנה את העובדה שזה פשוט חסר טעם ומשמעות. נשמתי לרווחה כשראיתי שהמספרה הייתה סגורה כשהגענו לשם, מהסיבה הפשוטה שעוד הייתי עושה שטות ונכנס. שקית זבל אנגלית ומסודרת שהונחה מחוץ למספרה הספיקה עבורי כדי לספר את כל הסיפור בתמונה אחת.
המספרה של טוני סלאבין עם שקית הזבל הסמלית
משם המשכנו ליעד הממוסחר הבא. נסיעת אוטובוס קצרה הביאה אותנו סמוך לביתו של לנון במנלאב אווניו, ומשם המשכנו כמה דקות ברגל כדי לשבור עוד מיתוס. לא תותים ולא יער. שער אדום שהקשר בינו לבין השער המקורי הוא כנראה רק כי הוא צבוע באדום, מונח לו בכביש צדדי ללא שום אווירה פסטורלית או מקום שאמור להוות מפלט לנער מתבגר מהצרות שלו. תוסיפו על כך אוטובוסים מלאי תיירים שעוצרים כל כמה דקות עם הקליינטורה שלהם, נותנים להם 2 דקות להצטלם והלאה ליעד הבא. כמובן שללא דיחוי מילאתי אחר מנהגי המקום, הכוללים ישיבה מזרחית ומבט נוגה ומהורהר. נקודת אור לגבי המקום התגלתה דווקא יום קודם בביטלס סטורי כשמצאתי חוברת של צבא הישע או ה Salvation Army עם הכותרת Bringing a legend back to life. הם עושים שימוש כמובן בלנון ובשיר אבל ככל הנראה לטובת מטרה נעלה של החייאת המקום על מנת לתת בית לצעירים בעלי צרכים מיוחדים.
משם המשכנו ברגל לביתו של ג’ון. הייתי חייב לשאוב מעט אנרגיות. שוב אוטובוס, נסיעה קצרה, ואנחנו ביעד הבא: כנסיית סיינט פיטר שבוולטון.
המקום בו הכל התחיל
למקום הגעתי בחרדת קודש, מנסה לדמיין את היום הגורלי בו נערך היריד ואת הקוורימן ולנון בחולצה המשובצת, נוסעים על אותה עגלה ולבסוף מופיעים את המופע הראשון לאותו היום על המדשאה היכן שהיום פזורים לא מעט קברים. מיד התפצלנו למשלחות חיפושים על מנת למצוא את הקבר עליו מצויין שמה של אלינור ריגבי. למזלנו עברה שם גברת נחמדה עם שמונה (!) כלבים שגרה בקרבת מקום. “אלינור ריגבי?” היא שאלה. הנהנתי עם הראש בביישנות של מפסידים. “בואו אחריי…”. היא הראתה לנו את המצבה וכנראה שנחה עליה רוח טובה והיא נתנה לנו עוד 2 מצבות במחיר של אחת. “בואו, רוצים לראות איפה קבור הדוד ג’ורג’ של לנון ?” – “ברור!”. “כאן קבור בוב פייסלי”,והיא הסבירה: “נו הכדורגלן…”. לאחר שהודינו לה מקרב לב, חזרנו למה שחיפשנו. הקבר של הגברת ריגבי שנכנס לתודעה של מקרטני. מה לעזאזל הם עשו כאן כשהם הסתובבו בין קברים? לאולם פנימה היכן שביצעו הקוורימן את הופעת הערב ויותר חשוב, התקיימה הפגישה הראשונה בין ג’ון לפול לא הצלחנו להיכנס לדאבוננו.
קברה של אלינור רגבי יחד עם כנסיית סיינט פיטר
קברו של הדוד ג’ורג’ בעלה של הדודה מימי
רוק דה קסבה
מועדון הקסבה היה היעד היחיד שנדרש מעט מאמץ על מנת להגיע אליו, לא מבחינת דרכי ההגעה אלא הזמנת סיור. מהארץ לא הצלחתי להשיג אותם בשום אמצעי תקשורת ודיי נואשתי מהסיכוי להגיע לשם. בליברפול, ניסיתי טקטיקות ישראליות מתחכמות, והגעתי למוזיאון החדש שפתח אחיו של פיט בסט ברחוב מת’יו ומשמר את מורשתו של פיט בסט דרך מועדון הקסבה וסיפורם של הביטלס. שם חשבתי שאצליח להבין איך להירשם לכניסה לקסבה. הוא כמובן היה סגור. כצעד אחרון נואש, התקשרתי למספר סלולרי שהופיע באינטרנט ולשמחתי מישהו ענה ואפילו הצלחתי לסדר לנו כניסה מהיום למחר.
הגענו לרחוב היימנ’ס גרין 8, בית פרטי קצת מוזר בצורתו. דייקנו בשעה שנקבעה אבל זה לא עזר לנו. הסיור הקודם הסתיים באיחור של כחצי שעה ואז נכנסו לתוך מבנה לבן שנראה לא שייך לבית כמו איזו תוספת חריגה. המדריך דיבר במבטא ליברפולי כבד מאוד, מה שלדעתי דווקא הוסיף מימד מעניין לסיור, רק שהיה צריך להתאמץ ולהבין על מה הוא מדבר. רובו ככולו של הסיפור שניסה המדריך להעביר הוא, הקסבה גילה את הביטלס, מונה בסט היא המנהלת הראשונה של הלהקה ובריאן אפשטיין קצת גנב אותם ממנה. על קצה המזלג: מונה בסט רצתה להקים מקום בילוי לנוער במרתף ביתה. בשלב מסוים, היא גילתה שאין יותר מדי להקות שמנגנות רוקנרול אמריקאי בליברפול ופנתה לקן בראון על מנת שיביא את הלהקה בה הוא חבר והם יתחילו לנגן אצלה. לרוע המזל הלהקה התפרקה והוא פנה לג’ורג’ הריסון שהכיר שפנה לג’ון ופול. הם הסכימו ויחד עם קן בראון הפכו לרביעייה והתחילו להופיע במרתף של מונה אותו הם גם עיצבו כראות עיניהם – ג’ון הדביק כוכבים על התקרה ופול צבע אותה מעל ל”במת” ההופעות בגוונים צבעוניים. ג’ון שהסתובב עם אולר בכיס חרט על אחד קירות העץ את שמו – ובהנחה שזה גם נכון זה היה מרגש לראות את זה.
כשהמועדון החל להצליח בסביבות 1959, מונה החליטה לפתוח עוד חלק במרתף להופעות שיתאים הפעם להופעות עם מתופף. את החלק הזה של הקסבה עם קורי העכביש שמצויירים מאחור, אפשר לראות בתמונות המוקדמות שלהם שם.
כשהם חוזרים מהמבורג, ההופעה הראשונה שהם ביצעו היתה בקסבה וג’ון הסכינאי ממהר לחרוט על תקרת הבמה John I’m Back. מונה הופכת בעזרתו של ניל אספינל חברו הטוב של פיט שהפך גם לבן זוגה למנהלת של הביטלס ואפילו סוגרת להם הופעות בקאברן שהיה מועדון ג’אז עד לאותו רגע. בשלב מסוים מופיע בריאן אפשטיין בקאברן, מתלהב ומגיע לדבר עם מונה. לטענת המדריך בקסבה, היא לא הייתה מוכנה לוותר על הביטלס ולאחר לא מעט התעקשויות מצדו של בריאן היא מנסה להוריד אותו מגבה כשהיא אומרת לו שלסדר הופעות היא יודעת טוב מאוד. אם הוא יצליח לסדר חוזה הקלטות שיחזור לדבר איתה. בכל הסיפור הזה של המדריך בקסבה מרגישים מצד אחד את העלבון שלה, של פיט ושל המוסד הזה באופן כללי, מצד שני מורגשת היטב גם הטית הסיפור לטובתם.
הכניסה למועדון הקסבה
הכניסה למועדון הקסבה
הביטלס עם קן בראון בקסבה על ה”במה הקטנה”
הבמה כיום
הביטלס על ה”במה” הגדולה יותר בקסבה זו עם קורי העכביש מאחור
אותה במה כיום
מזכרות שהשאיר לנון בקסבה
מזכרות שהשאיר לנון בקסבה
את היום הזה סגרנו זוגתי ואני על בירה בג’קרנדה של אלן וויליאמס שממוקם ליד המלון בו שהינו שחגג 60 שנה להיווסדו.
פנטזיה כפולה
את היום האחרון בעיר פתחנו במוזיאון ליברפול כדי לראות את התערוכה על ג’ון ויוקו שנקראה Double Fantasy – John & Yoko. התערוכה הזו מרגשת מאוד. היא מתמקדת באמנות של ג’ון ויוקו ומכילה מייצגי וידאו ותמונות מרגשות ועוד פריטים מחייהם כמו למשל היומן שכתב ג’ון בנעוריו ה Daily Howl שהיווה את הבסיס ליציאת ספריו לאחר מכן. תמונה אחת ריגשה אותי מאוד. בתמונה יוקו ושון. התאריך מאי 1981 – כחצי שנה לאחר הירצחו של ג’ון. שון במיטתם של ג’ון ויוקו, לידו יוקו מכורבלת בעצמה ומלטפת אותו כשהוא ישן מקופל.
את שאר היום הקדשנו לטיולים מסוג אחר שלא אלאה אתכם בהם אבל יעד אחד נשאר לא כבוש והוא מועדון הקאברן. לא ייתכן שאעזוב את ליברפול בלי לבקר בתוך הקאברן. כלת בת המצווה ביקשה גם כן להתלוות אליי ומכיוון שהקאברן מגביל כניסת ילדים מהשעה שמונה בערב, הזדרזנו להגיע לשם לפני כן ושנינו צללנו אל מעמקי האדמה במדרגות המסתלסלות אל תוך המון האדם שהציף את קומת המרתף מול הבמה המפורסמת. זו הייתה חוויה מרגשת מאוד. לקחתי כוס בירה והתמקמנו בצידי הבמה כשלהקת קאברים גרמנית החלה מנגנת גרסה חשמלית לליידי מדונה. לא יודע אם זו הייתה הבירה אבל פשוט ריחפתי באותו הרגע. בערב הגעתי שוב הפעם עם זוגתי והפעם למופע מלא של להקת קאברים מאיטליה שחבריה היו לבושים כמו הביטלס המוקדמים בחליפות ופאות ונתנו מופע שלא מבייש. חוויה לחיים.
בבוקר למחרת כבר התכוננו לעזיבה ללונדון ונשבענו כולנו שנחזור שוב לליברפול.