שבוע טוב. אני מחפש איגלו 4 וחצי חדרים עם חלון לים התיכון. אם מישהו שמע על אחד פנוי, קוראים לי אורי ואני בתהליך התכה מתקדם. יש כאלה ששפר עליהם מזלם והם נולדו בליברפול הצפונית והקרירה ובאוגוסט הם מסתובבים להם עליזים ושמחים בלונדון עם סוודר ומטריה. אחד שכזה הוא צעיר בשם ג’ורג’ הריסון שב 1966 הספיק להיות הגיטריסט של הלהקה הטובה בעולם והוא רק בן 23. הכתבת מורין קלייב התלוותה אליו ליום שלם בסדרת הכתבות שעשתה על חברי הביטלס עבור ה’איונינג סטנרט’. היא גילתה לנו מה הוא חושב במיוחד על אבוקדו, כיצד נראים חיי הנישואים שלו עם פאטי בת ה 22, היכן הוא מתגורר ומה שאיפותיו. מבחינתי זה רגע נהדר בזמן להכניס את זכוכית המגדלת על ג’ורג’, רגע לפני המפץ הגדול. חצי שנה לפני הפסקת ההופעות של הביטלס שתפיק ממנו אנחת רווחה גדולה ורגע לפני שיממש את חלומו ללמוד סיטאר אצל ראבי שאנקר. כל זה לא משנה את העובדה שמעל הכל תמיד תמיד מרחף הצל הענק שמטילים עליו לנון ומקרטני. היום התרגום המלא ל ‘איך ביטל חי – חלק 3 – ג’ורג’ הריסון – אבוקדו עם כל דבר…’. פורסם ב 19 במרץ 1966 ב’איוונינג סטנדרדט’ מאת מורין קלייב. ג’ורג’ הריסון, בן 23 הוא הביטל הצעיר ביותר והפחות מוכר. הוא לא אחד מהשניים ששרים והוא לא רינגו. בהחלט ישנם אנשים שאוהבים אותו הכי מכולם בגלל שהם חושבים (בטעות) שאף אחד אחר לא. “ג’ורג’ הישן והטוב”, ככה הוא נהג לראות את עצמו, “ג’ורג’ הממוצע והזקן, מהלך בכבדות, פשוטו כמשמעו”. למעשה הוא דמות בעלת רצון חזק ובלתי מתפשר עם יחס ישר למה שהוא מחשיב להיות האמת, וקפדן עוד יותר לגבי זכויותיו. “רציתי להיות מצליח”, הוא אומר. “אף פעם לא רציתי להיות מפורסם. אני יכול לומר לך שאני מפורסם יותר ממה שרציתי להיות. אף פעם לא התכוונתי להיות ‘ביג דיל’ “. אחר כך מגיעה חתיכה טיפוסית של הגיון הריסוני: “אנשים תמיד אומרים ‘עשינו אותך מה שאתה’ ובכן אני עשיתי את מר הוביס מה שהוא ואני לא הולך מסביב וזוחל בשעריו ומנתץ את החומות מסביב לביתו. אני לא מבין את ההתנהגות הגסה של חלקם. אני מניח שהם מרגישים מוקטנים ורוצים משהו מארבעה פראים מלוכלכים כמונו”. הוא דיי עצמאי. האחרים חושבים שהוא קצת שונה ולמרות שהם צוחקים עליו, לעיתים קרובות הם עושים את אותם הדברים בעצמם. הוא היה הראשון לעבור מחוץ ללונדון והראשון להתעניין במוסיקה הודית. הוא לא צופה בטלוויזיה בכל שעות הערות שלו והוא חושב שרולס רוייס נראית נורא. הוא אוהב להתעורר בבוקר ב 10:30 ויש לו רעיון מהפכני שהביטלס צריכים להתעמל. “רק לשחות” הוא אומר בחופזה, “לא התעמלות שאפשר להרגיש אותה. אני רוצה שכולנו נהיה בריאים ולא נלך למועדונים”. נראה שהמודעות העצמאית עזבה אותו בימים המוקדמים בליברפול כשהוא נהג לעמוד בתחנת האוטובוס לבוש בחליפת עור שחורה, מגפי קאובוי לבנים, וכובע ורוד חיוור. כשהאוטובוס הגיע הוא היה עולה עליו עם גיטרה, מגבר, ומין בס שהיה מורכב מתיבת תה. ג’ורג’ אוהב להיות עצמו ומתחרט במרירות שנטש את ההרגלים המוקדמים שלו לאכול ולישון על הבמה. “היינו צריכים לדבוק בזה” הוא אמר, “לאכול טוסט וצ’יפס יחד עם עוף. אנחנו כל הזמן רק גוזרים את השיער שלנו ואומרים את כל ה’כן אדוני לא אדוני, 3 שקיות מלאות אדוני’ כדי להיכנס”. הוא גר באישר עם אשתו הצעירה פאטי בבונגלו מואר ולבן שמוקף בחומת אבן ישנה. “זה היה חלק מהשטח הכפרי של המלכה ויקטוריה” הוא אומר בגאווה, ול’קלייב מהודו’ היה אותו גם לזמן מה. זה קיר של ה’נשיונל טראסט’ – אסור לך לשבור אותו או משהו כזה”. הוא הוסיף בפואטיות שהוא זוהר באדום בשקיעה. יש לו עוזרת בית בשם מרגרט, יש לו פרארי, 2 מיני [מיינור], 48 כרכים עשויים עור על ההיסטוריה הצרפתית, הדפס של סידני נולאן שהוא אוהב, יש לו חממה, חדר מוסיקה עם מכשירי הקלטה, מכונת תקליטים קטנה וקירות מכוסים בגיטרות. קטורת אחרי החתונה בתפאורה הזו הוא היה דמות אלגנטית יוצאת דופן בקטיפה שחורה עם רגליו הדקות והארוכות, הלחיים המחודדות והשיער הפרוע. היה זה ג’ורג’ שבחר להתחתן במעיל של ‘מונגוליין לאמב’ ואחרי החתונה הם חזרו הביתה והדליקו קטורת. הוא עונד שעון שהוא המילה האחרונה בתחום השעונים. הוא אליפטי בצורתו ועשוי זהב לבן ועולה מחיר עצום בחברת קרטייה. הנקודה עבור ג’ורג’ מתוחכמת: זה נראה כמו שעון צעצוע. “או אחד מהשעונים של סלבדור דאלי” הוא אמר, “זורם לכל עבר”. מכריו דקורטיביים כמוהו. המראה של ג’ורג’ ופאטי מציגים את חבריהם הצעירים, ארוכי השיער והרזים סביב הצמחים הוורודים בחממה, זה מראה משמח של מה שיהיה קסם תקופתי אלמלא חליפות המכנסיים. “אני רוצה להביא את הבית לכך שכל דבר יהיה מענג בו”, הוא אמר בהתלהבות. “זה”, הוא טפח על שולחן האוכל המודרני “הייתי אני לפני שנתיים. הוא יצטרך ללכת. הדבר הטבעי כשאתה מקבל כסף הוא לרכוש טעם. הרבה מהטעם שלי הוא מפאטי. אתה מקבל גם טעם באוכל. במקום ביצים, שעועית וסטייק אתה מגיע לסצנת האבוקדו. אף פעם לא חלמתי שאוהב אבוקדו. חשבתי שזה כמו לאכול חתיכת שעווה – זה נראה כמו אגסים מזויפים מתוך קערה כשראיתי אנשים ‘דוחפים אותם'”. עכשיו הוא ‘דוחף’ אותם כמו האחרים. הוא מסביר פנים, מקסים וחברה טובה. ההתלהבות שלו כה מושכת – אפשר לראות מדוע כולם אוהבים את ג’ורג’. הוא גאה בביתו, גאה באשתו. פאטי (בויד כמו שהיא הייתה) בת 22. היא דוגמנית מצליחה ומנהלת את ביתה בצורה כשרונית. היא שקטה, עדינה, יפה וטבחית מעולה. “בבקשה” ג’ורג’ אמר לפני אחת הארוחות של פאטי. נראה שיש היצע אדיר של נערות בויד יפות. אחותה ג’ני היא דוגמנית ואחותה הצעירה פאולה היא הבחורה שמאוהבת מדי מכדי לאכול את דגני הבוקר שלה [מתוך פרסומת]. ג’ורג’ פגש את פאטי לפני שנתיים כשעשה סרט. זה הרקע שלה על פי ג’ורג’. היא נולדה בטאונטון, נסעה למזרח אפריקה כדי לחיות ושבה חזרה. “התחתנתי אתה”, הוא אומר, “כי אהבתי אותה ובגלל שנמאס לי להיות לא נשוי. 22 הוא גיל נורמלי עבור אנשים להתחתן. זה הגיל שבו מתדלק בתחנת דלק מתחתן אם כי אין את כל האנשים האלו שמסתכלים עליו. הדבר הגדול בלהתחתן הוא שהכל שונה. לפני כן נהגתי לחשוב – הנה פאטי מבשלת את הארוחה עבורי בסירים והמחבתות שלי. עכשיו הם הסירים והמחבתות שלה והמקום הזה הוא בית”. “אנחנו מתאימים אחד לשנייה”, הוא ממשיך. “אנשים אמורים לדעת הכל האחד על השני לפני שהם מתחתנים. אני רוצה שתכניסי את זה לכתבה. לא כמעט הכל, אלא הכל. אתה חייב להוציא הכל ולהוריד את זה מהחזה כאילו שאתה הולך לפסיכיאטר. הדבר הגדול באישה. היא היותה החברה הטובה ביותר שלך”. התשוקה הרומנטית השנייה של ג’ורג’ היא מוסיקה. הוא אומר שזו הדת שלו והוא דואג מכך לא מעט. הוא היה רוצה לכתוב שירים טובים כפי שעושים לנון ומקרטני, אבל יש לו בעיה עם המילים. “פאטי מבקשת כל הזמן שאכתוב יותר מילים יפות”, הוא אמר. קולו נשמע ממכשיר ההקלטה עם יצירה חדשה שכתב. “תאהבי אותי כמה שתוכלי, לפני שאהיה אדם זקן ומת”. ג’ורג’ מודע לכך שהמילים הללו לא ממש יפות. הוא קיבל את ה’תזאורוס של רוגט’ [מילון מילים נרדפות] על מנת שיעזור לו. “רציתי עוד מילה ל’טיפש’ [thick] הוא חיפש והיה נרגש למצוא רשימת מילים נרדפות עבורו. שמעתם את מה שהוא מצא באלבום [ראבר סול]: “למרות שהמוח שלך אטום [[opaque, נסה לחשוב קצת יותר, זה לטובתך”. הוא מנגן בגיטרה במשך שעות, ממש כמו סריגה. יוצא לו באך, ו’הלו דולי’, כל דבר בעצם. “זה היה עכשיו ה Trumpet Voluntary [שמה של יצירה]?” הוא שאל בחשדנות בזיכרון מעורפל. כן זו הייתה היצירה הזו. מושב על השטיח, כמו ראבי כשזו לא הגיטרה, זה הסיטאר. עבור ג’ורג’ הכלי הזה ששייך למוסיקה ההודית הקלאסית, נתן משמעות חדשה לחיים. הוא הלך לשמוע את ראבי שאנקאר מנגן בפסטיבל הול. “לא יכולתי להאמין לזה”, הוא אמר. “זה היה בדיוק כמו כל הדברים הגדולים שחשבת עליהם, יוצאים כולם בבת אחת”. הוא ניגש ל’אינדיקראפט’ [חנות לכלי מוסיקה הודים] וקנה כמה סיטארים. הוא התיישב על השטיח, עיקל את רגליו כמו שעשה ראבי בתמונה. הרגליים שלו נרדמו וכשהוא נעמד הוא נפל. “הלוואי ויכולתי לשבת על הרצפה כמו ראבי” הוא אמר ברצינות. הכלי מתוסבך, וההתלהבות של ג’ורג’ אמנם לא מגבירה את ההבנה בו, אבל היא מדבקת. הוא מתעקש שאספור אתו את 16 הפעימות בקטעים מסוימים. הוא מעקל את פיו כדי לשיר עם הגברת ההודית הזקנה בת ה70 בתקליט. הוא שקל לנסוע להודו לשש שנים כדי לנגן עליו כמו שצריך, אבל הוא חושב שיתגעגע לחבריו. “רגע לפני שנרדמתי לילה אחד, חשבתי איך זה ירגיש להיות בתוך הסיטאר של ראבי”. ישנו צד פרקטי לג’ורג’, צד ללא תעלומות או סתירות בחיים. הוא איתן במקומות שהוא מאמין ששם הוא צודק – שזה בעצם רוב הזמן. לדוגמא, מלחמת ויאטנם. “אני חושב על זה כל יום”, הוא אמר. “זה מוטעה. כל מה שקשור במלחמה הוא טעות. כולם עטופים בנלסונים , בצ’רצ’ילים ובמונטיז שלהם – תמיד מדברים על גיבורי מלחמה. תסתכלי על כל ה’אתמולים’ שלנו. איך הרגנו מעט יותר ‘הונים’ פה ושם. זה גורם לי לבחילה. הם מהסוג שנשענים על מקל ההליכה שלהם ואומרים לנו שכמה שנים בצבא יעשו לנו טוב”. מר ווליסון – השריף של נוטינגהאם הדעות שלו פשוטות באופן מטריד. הוא חושב שהמיסים האישיים שלו הולכים ישירות לתשלום עבור מטוסי F111. הוא רואה את מר ווילסון, ראש ממשלת אנגליה כשריף של נוטניגהאם, “לוקח את כל הכסף” הוא אמר, “ואז מתלונן על גירעונות כאן וגירעונות שם – תמיד מתלונן על גירעונות”. למעשה הוא לא מאשר לאף אחד להיות בעל הסמכויות, דתי או חילוני. האנשים האלו נקראים ‘גבינות גדולות’ או ‘מלכי הנרי’. עליהם לתרגל את מה שהם מטיפים לו ולדברי ג’ורג’ הם לא. “כך לדוגמא מורים”, הוא אמר. “בכל כיתה שהייתי בה בבית הספר תמיד היה ילד קטן שהיה מופרע ומסריח, והעונש היה לשבת ליד הילד המסריח. תנסה לחבב מורה שעושה את זה. וזה ממשיך לדת”, ג’ורג’ אמר (הוא נולד כקתולי). “אני חושב שהדת נפלה על פניה. למשל ה’תאהב את שכנך’, אבל אף אחד מהם לא עושה זאת. איך מישהו מהם מגיע לפוזיציה של להיות אפיפיור ולקבל את כל התהילה והכסף והמרסדס בנץ וכל זה? אני לעולם לא הייתי יכול להיות אפיפיור עד שאמכור את השערים העשירים שלי והכובע המהודר. לא הייתי יכול לשבת שם עם כל הכסף עליי ולהאמין שזו דת”. הוא זעם כשהדיון על הלורד סופר-לודויק קנדי [שכתב ספרים שהטילו ספק בהרשעות במספר מקרים בולטים בהיסטוריה הפלילית הבריטית] הסתיים בטלוויזיה. הוא עקב אחריו מקרוב. “זה משהו שאני רוצה להעמיק בו בכתבה עלי” הוא אמר. “מדוע אנחנו לא יכולים לפתוח את הכל? מדוע יש את כל הדברים האלו על חילול השם? אם הנצרות טובה כמו שהם אומרים זה אמור לעמוד לדיון”. תינוקות – והרוע בחברה העירונית הוא מדבר על הרוע של החברה העירונית וההשפעות של תקשורת ההמונים. “כשתינוקות נולדים”, ג’ורג’ אמר, “הם טהורים. בהדרגה הם נעשים יותר ויותר טמאים עם כל האשפה שמוזרקת להם על ידי החברה והטלוויזיה וכל זה. עד לבגרות הם כבר גוועים ומלאים בהכל”.זו הייתה מחשבה מטרידה. הגיטרה הראתה סימנים של חזרה אל תוך Trumpet Voluntary שוב פעם וג’ורג’ שהיה עסוק עד כה בראיון, הראה סימני חרדה מסופו. “אני לא רוצה שהמאמר שלי יסתיים בדכדוך ועצבות” הוא אמר, “כאילו שאני בארץ שום מקום עושה את כל תכניות הכלום שלי עבור אף אחד. אני לא רוצה סוף של בחור צעיר ועצבני כנגד כל העולם. אני אגיד לך מה אני חושב. הדבר המרכזי הוא לעשות כיף ואת המיטב שלך. אוקיי – אנחנו הביטלס המפורסמים. אז מה? יש עוד דברים חוץ מלהיות הביטלס המפורסמים. זה לא סוף החיים נכון? מצד שני, אני מרגיש שראיתי כפול חיים ממה שרוב האנשים יעשו עד שימותו. אני מאוד מרוצה שאני זה אני, מכיוון שאחרי הכל יכולתי להיות מישהו אחר נכון?” #גורגהריסון #מוריןקלייב #פאטיבויד

שלום חברים, בימים האחרונים התחלתי לקרוא ספר מרתק בשם Northern Songs: The True Story of the Beatles Song Publishing Empire שמספר, כפי שאפשר להסיק משמו, על חברת ההוצאה לאור של שירי הביטלס. בגלל שמדובר בנושא חשוב בסיפור הכולל של הביטלס, החלטתי לכתוב בשבועות הקרובים פוסטים שיסכמו אותו. היום נדון קצת בהיסטוריה ונגיע עד לרגע בו הם חותמים בחברת הוצאה לאור של EMI. אם אתם זוכרים, בפוסט של אתמול כתבתי כי מקרטני נזכר שכשהם הגיעו ללונדון הם חשבו שהשירים הם נחלת האוויר ושייכים לכולם. שם הם גילו משפט אותו כנראה לא הפנימו טוב מספיק – לעולם אל תוותר על זכויותיך על השיר. הקונספט של זכויות יוצרים לשיר חוזר אחורה בזמן ל-1847, כשכותב שירים צרפתי בשם ארנסט בורגט ביקר בבית קפה בפאריז. הוא שתה את כוס הקפה שלו, אכל את הארוחה שהוגשה לו ולפתע שמע את המוזיקה שלו מבוצעת כבידור עבור לקוחות בית הקפה. לאחר שטען כלפי המנהל כי המוזיקה שלו “נצרכה” באותו אופן בו הוא צרך את הסעודה, הוא לא רק סירב לשלם את החשבון אלא אף תבע את בית הקפה. בית המשפט פסק לטובתו והורה על בעלי בית הקפה לשלם לו פיצויים. כתוצאה מכך נוסדה האגודה הצרפתית הראשונה להגנת זכויות היוצרים ואיסוף התמלוגים בשמם. מהר מאוד נפתחו אגודות כאלה גם במדינות נוספות. הוצאה לאור של תווים היתה ככל הנראה תעשיית המוסיקה המסחרית הראשונה בהיסטוריה. היא התפתחה מתוך האפשרות להדפיס באופן זול. כך הפכו דפי התווים לפופולריים מאוד בקרב אוהבי המוסיקה של המאה ה-19. אבל המצאה אחת היא שהקפיצה את כל התעשייה הזו, וזו המצאת פסנתר הקיר. הפסנתר הומצא בסביבות 1700, אבל מעבר להיותו יקר מאוד, הוא דרש מקום רב. ב-1827 הומצא ה-Upright Piano אותו ניתן היה להכניס לכל חדר והוא שהפך את תעשיית מפיצי תווי המוסיקה לחזקה כל כך. לפתע יכולת לקנות את השירים האהובים עליך – מילים ותווים – ולנגן אותם בפסנתר שנמצא בסלון ביתך הצנוע. סלון הבית הפך לפתע למקור של בידור. עם התפתחות הפונוגרף והרדיו תפקיד המוציא לאור המשיך להשתנות. עכשיו הוא גם צריך היה לדאוג לגשת למועדונים מצליחים ולהציע את מרכולתו – השירים שכתבו עבורו הכותבים החתומים אצלו – להרכבים השונים. כשהגיעה מהפכת הרוקנרול והפופ שוב הכל השתנה. מכירות התקליטים גדלו והתמלוגים הגדולים החלו להגיע ממכירתם, מה שהפך אותם כמובן באופן מיידי לחשובים יותר. גם אופן הכתיבה השתנה. ב-1900 התמקמו המוציאים לאור הגדולים בארה”ב בניו יורק, ובאופן ספציפי יותר – ברח’ 28 במנהטן. האיזור שכונה “טין פאן אלי” שיכן מוציאים לאור, כותבים ויחצני שירים שעבדו כולם במשרדים קטנים. בכל משרד היה פסנתר וכולם התמקדו בלעשות ככל יכולתם על מנת ששיר שלהם יזכה לביצוע מזמר או זמרת מפורסמים או יבחר למופע בברודווי. בתקופה הזו כותבי השירים החלו להפוך גם למוציאים לאור בעצמם, שכן הם החלו להבין את החשיבות הכלכלית שבשליטה על הזכויות על השיר. אחד היוצרים הראשונים שעשו זאת היה ארווין ברלין, שכתב שירים כמו “White Christmas”, “There’s no business like show business” ועוד. ב-1920, כשהוא בשנות ה-30 של חייו, ברלין החל לקנות בחזרה את הזכויות על שיריו המוקדמים ולאט לאט ביסס עצמו כמוציא לאור רציני עם חברה משל עצמו. הוא הבין שהשירים שכתב היו מקוריים ובעלי ערך וצריך לשמור עליהם ולטפח אותם. הכותב האמריקאי סמי קוהן אמר פעם על ברלין: “הוא כותב השירים היחיד שמעולם לא היה צריך לדרוש כלום. הוא כותב השירים היחיד בהיסטוריה של המוסיקה שבבעלותו 100% מכל שיר שהוא אי פעם כתב”. ארווין ברלין וחברים עם הגעת מהפכת הפופ ואחריה הרוקנרול, ה”טין פן אלי” איבד מזוהרו. השרביט עבר מרח’ 28 אל ליבה של ברודווי, אל הבריל בילדינג. הבריל בילדינג – שנקרא כך על שם החנות של האחים בריל ששכנה שם – הפך לבית האגדי של סגנון הפופ החדש ששטף את אמריקה. בתחילת שנות ה-60 שכנו בו למעלה מ-150 חברות מוסיקה. כאן, בבית המתפורר הזה, כותבים יכלו לכתוב שיר, למצוא לו מוציא לאור, להדפיס עמודי תווים, להקליט דמו ואפילו להשיג עסקה עם זמר או חברת תקליטים. במרחק של כמה דקות הליכה יכולת למצוא בניין דומה שהוקם על ידי חברת המוסיקה קירשנר. בין שני הבניינים האלה מצאו את ביתם כותבים אגדיים רבים כולל זוגות הכותבים גופין וקינג, בכראך ודיויד, דוק פומוס ושומן, מאן ווייל וליבר וסטולר. בגזרת הכותבים הבודדים יכולתם למצוא שם את ניל סדקה, ניל דיימונד, בובי דארן ופול אנקה. גופין וקינג הבריל בילדינג ככל שמהפכת הרוק השתלטה, ואומנים החלו לפתע לשיר שירים שהם כתבו, הלחץ החל לחלחל בתעשייה של כותבי השירים המקצועיים, הן בארה”ב והן ואנגליה. רחוב דנמרק בסוהו החל להיקרא בשנות ה-20 ה”טין פאן אלי” של לונדון. הוא היה קרוב לתאטראות, למועדונים ולפאבים של מרכז לונדון. הוא החל כמרכז לעמודי תווים, אבל המיקום שלו, יחד עם שכר דירה זול, משך אליו מהר מאוד מוציאים לאור של מוסיקה. אחריהם הגיעו למקום חנויות כלי נגינה ואפילו אולפני הקלטה קטנים. בשנות ה-60 רחוב דנמרק והרחוב הסמוך צ’רינג קרוס, היו ביתה של תעשיית הרוק והפופ הבריטית. למרות זאת, הוצאה לאור נשארה תחום ספציפי שרק מוציאים לאור וכותבים הבינו, אבל שרוב האמנים התעלמו ממנו. וגם כאן, כמו בארצות הברית, כותבים התחילו להבין את הערך שבלהפוך למוציאים לאור של מוסיקה. מי שהבין את זה טוב מכולם היה ביל מרטין, שיחד עם השותף שלו פיל קולטר כתב לאמנים כמו קליף ריצ’רד, סיליה בלאק ואפילו אלביס פרסלי. מרטין וקולטר הפכו מכותבים פשוטים למייסדים של חברת “מרטין – קולטר” שגם החתימה יוצרים כמו ואן מוריסון.ההשראה שלהם היתה החברה שנוסדה ב-1963 על ידי בריאן אפשטיין, האמרגן של הביטלס ודיק ג’יימס. “החברה נוסדה עם שני כותבים צעירים בלבד והיא שנתנה לי את ההשראה ללמוד את העסק. התחלתי ללמוד ולהבין איך מקימים חברה ואיך עולם ההוצאה לאור המוסיקלי עובד. מחוץ לחברות הגדולות, אנו היינו מכותבי השירים הבודדים שהקמנו את החברה שלנו והכל התחיל מ’נורת’רן סונגס'”. סיפר מרטין. אם רק לנון ומקרטני היו טורחים ללמוד את הנושא כפי שמרטין עשה, ככל הנראה הם היו מתחילים את כל הסיפור המתיש הזה בצורה אחרת. אבל הם לא התעניינו בנושא בכלל. היה להם בשביל זה את בריאן אפשטיין והם האמינו בו בעיניים עצומות. העניין הוא שגם אפשטיין גילה שהוא דג קטן בבריכה גדולה. לונדון לא היתה המבורג או ליברפול. העולם אליו נכנסו היה עולם של חוזים מורכבים ותאגידי ענק. אם תהיתם, החוזים נטו תמיד לטובת הגוף הגדול. בריאן גילה שבניגוד אליו, שהתאהב בארבעת הבחורים שלו ורצה בשבילם את כל הטוב שבעולם, הגופים הגדולים לא הכניסו רגש לעניין. לבריאן לא היה קשה להבין את תפקידן של חברות התקליטים. הם החתימו אמנים, נתנו להם מקדמה, חיכו להוצאה של האלבום ודחפו את מכירתו. חלק מכל מכירה של כל אלבום שולם לאמן כתמלוגים. זה כמובן לא היה מהסכום המלא של מכירת האלבום, אלא לאחר הורדת העלויות של חברת התקליטים. לעומת זאת, תחום ההוצאה לאור היה בשביל אפשטיין מורכב יותר. שם, בניגוד ליחס שקיבל האמן בחברת התקליטים, התייחסו אל השיר והכותב. מוציאים לאור לקחו שיר, שיכנעו אמן וחברת תקליטים להקליט ולהוציא אותו ובתמורה הם חלקו בהכנסה ממכירות התקליט. הם גם טיפלו בהוצאת השירים בארצות אחרות, דחיפה לביצועי כיסוי, ניהול משא ומתן על שימוש בסרטים וטלוויזיה והוצאת דפי תווים. בנוסף, הם דאגו לכך שכל ההכנסות משידורים חיים ברדיו ובטלוויזיה יגיעו גם כן. זה היה עולם המוסיקה אליו הגיע אפשטיין ב-1962 כשניסה למכור את הביטלס ל-4 החברות הגדולות. את מה שאכתוב מעכשיו בתמצית, תוכלו למצוא בהרחבה גדולה יותר בפרק הפודקאסט השלישי שלנו במיני סדרה על ג’ורג’ מרטין. כידוע, היחידים שהסכימו לתת לביטלס את האפשרות לעשות עבורם אודישן היו חברת דקה, אבל לאחר האודישן החברה דחתה את הלהקה. בריאן לקח את הסלילים של האודישן למשרדים של בוב בוסט, שניהל את חנות HMV הגדולה שבאוקספורד סטריט. בריאן שפך את ליבו על חוסר המוכנות של חברות התקליטים להקשיב באמת ובוב הציע לו לעלות לקומה הראשונה, בה היה אולפן הקלטה קטן, ולהמיר את הסלילים לדיסק של 78 סל”ד. ג’ים פוי, שהיה הבחור שאחראי להמרה, התלהב מאוד מההקלטות. בריאן טרח להדגיש את אחד הדברים שהוא הכי התגאה בהם בנוגע לבחורים שלו: חלק מהשירים נכתבו על ידם. ג’ים הציע שבריאן יקח את ההקלטות אל “ארדמור את ביצ’ווד” שהיתה אחת מזרועות ההוצאה לאור של EMI ובמקרה שכנה מעל החנות. סיד קולמן, מנהל החברה, ירד למטה והאזין להקלטות. הוא אהב את מה ששמע והחליט שהוא מעוניין בזכויות על החומר המקורי. בריאן ענה לו שאם הוא רוצה זכויות על השירים הוא יוכל לקבל אותם, אך רק אם ישיג ללהקה חוזה הקלטה. ככל הנראה ללא קשר לסיד, הגיע בריאן אפשטיין לג’ורג’ מרטין ששמע את ההקלטות ולא התלהב יותר מדי. הוא הציע לעשות להם אודישן, אבל בריאן, שסיפור הדחייה של דקה היה טרי במוחו, לא רצה לעבור את זה שוב. מרטין ואפשטיין בימים טובים יותר. בינתיים, סיד קולמן לא הצליח לשכוח מהלהקה של בריאן. הוא השמיע את ההקלטות לקים בנט, שהיה משווק של ארדמור וביצ’ווד והיה ידוע כעקשן מוחלט כשזה הגיע לאמנים שהוא האמין בהם. הוא לא נכח ביום שבריאן השמיע את ההקלטות. הוא האזין ונדלק על Like dreamers do. בנט החליט שהזכויות לשיר הזה יהיו שלהם. “אמרתי: אני אוהב את זה. איך הם קוראים לעצמם? וסיד אמר הביטלס. נו באמת, איזה מין שם זה? הוא אמר לי שהשיר יכול להיות שלנו אם נשיג להם הקלטה והוצאה שלו. אני עניתי: אני אוהב אותו מאוד, סיד. אני אוהב את הסאונד הזה. אם נשיג להם הקלטה ואם נצליח שהוא יושמע אני מאמין שהוא יכנס אל המצעדים. הוא שונה”. כמו שבריאן כבר גילה בחודשים האחרונים, זו היתה משימה לא פשוטה להלהיב אנשים עם הביטלס. בנט גילה זאת ממקור ראשון כשסיד ניסה לעניין את אנשי ה-A&R של EMI ב-Like dreamers do. כולם הביעו חוסר עניין. קולמן חזר ואמר לבנט שאף אחד שם לא מעוניין להקשיב באמת. בנט, שלא היה מהסוג המוותר, שאל את סיד: “למה שלא תלך ממול (שם מוקם בית EMI) אל לן ווד (מנהל EMI) ותאמר לו שאם EMI תקליט את הסינגל, אנחנו נשלם על העלות. בגלל שזו להקה זו תהיה הקלטה פשוטה וזולה בלי תזמורת. לנו יהיו זכויות יוצרים על שני שירים ל-50 השנים הבאות ואולי אפילו תמלוגים על ההקלטה”. ווד לא קנה את זה ואמר לקולמן שהוא ובנט צריכים להישאר בתחום ההוצאה לאור ולהשאיר את ההקלטות ל-EMI. באופן לא ברור משהו אצל ווד השתנה. המבוי הסתום פתאום נפתח וכמה שבועות לאחר פגישתו עם קולמן לגבי like dreamers do (ככל הנראה בסביבות תחילת אפריל). בנט מספר: “הזמן עבר מאז שהעלתי את רעיון הביטלס שלי. שבועות. ואז פתאום, יום אחר, סיד נכנס למשרד שלי עם חיוך על הפנים כשהוא מחכך את ידיו. הוא אמר: דיברתי הרגע עם לן ווד בטלפון. אנחנו הולכים לקבל את ההקלטה שלנו אחרי הכל. – אחרי שתיקה המומה קצרה שאלתי: באמת? מי הולך לעשות את זה?” בנט הופתע כשהוא גילה שזה יהיה ג’ורג’ מרטין, שדחה את הביטלס כמה שבועות לפני. “הקלטת הביטלס היתה מחווה עבור סיד. כדי לתת לסיד קולמן סוג של שוחד. לן עמד להתכופף לבקשותינו סוף סוף.” אם אתם רוצים לדעת מהי הסברה לגבי שינוי דעתו של סיד, תוכלו לשמוע עליה ועל עוד דברים רבים בפרק השלישי, שכבר ציינתי, במיני סדרה שלנו על ג’ורג’ מרטין. השמחה אצל “ארדמור וביצ’ווד” לא נמשכה זמן רב, שכן ג’ורג’ מרטין, מסיבתו שלו, החליט אחרי שהבין שיש בביטלס משהו, להוציא אותם מחברת ההוצאה לאור המקושרת ל-EMI, החברה בה עבד, ולהעבירם לחברה של חברו דיק ג’יימס. שם תפתח בסופו של דבר חברת Northern Songs. אבל על כך נדבר בפעם הבאה. מרטין, אפשטיין ודיק ג’יימס #ארוויןברלין #גורגמרטין #בריאןאפשטיין #קרולקינג #ברילבילדינג #טיןפאןאלי

בפוסט הקודם עזבנו את החברים שלנו בסוף 1966 כשהם שחררו את הסינגל המושלם שלהם לאותה עת dead end street. אם נלך מעט אחורה, נזכר יחד שבאלבום הקודם face to face הייתה כבר אמירה מעבר לאסופה של שירים ששמרו על נוסחאות הרית’ם אנד בלוז שדרשה חברת התקליטים, אבל אתם יודעים איך זה. עם האוכל בא התיאבון וריי רצה לשכלל את השיטה ולייצר פרויקט גדול שיהווה אמירה על האנגליות שהוא חש אליה אמביוולנטיות כה עזה. מצד אחד, בוז לאנגליות החדשה מצד שני געגוע לכפריות, לשדות הירוקים ולפשטות. זה משהו שאני מאוד יכול מאוד להזדהות אתו למרות שלא גדלתי באנגליה. תחושה שפעם היה טוב יותר. בצורה שאפשר לקרוא לה מגלומנית, ריי היה מעוניין לייצר עולם אוטופי שהוא אנטיתזה לעולם הצר והמנוכר שהוא תיאור בשני צדדי הסינגל dead end street . “אני רואה את הכפר הירוק עם כל האנשים הפשוטים” זה המוטיב החוזר שלא הספיק עבור פרויקט גדול ובטח שלא למלא אלבום. למרות זאת, הקינקס הקליטו כבר בנובמבר 1966 את השיר Village Green, שיר שכל כולו געגועים וארחיב עליו כשנגיע לאלבום המלא שיצא ב 1968 ונוצר סביב המוטיבים הללו של הגעגוע והאנגליות. השיר יצא כבר באפריל 1967 בגרסת EP צרפתית עבור Mister Pleasant שהיה עוד שיר סאטירי ממשפחת face to face. בנוסף אליו צורף גם two sisters מתוך אותם ההקלטות מנובמבר 66. הרעיונות הללו של ריי לא התיישבו בקנה אחד עם שאר חברי הלהקה. למעשה היחיד שתמך בשינוי שעבר על הקינקס היה המתופף מיק אבורי, אבל את דייב ופיט זה לא ממש עניין. הם פשוט רצו לנגן קטעי רית’ם אנד בלוז סוערים עם הסאונד הישן והטוב של הלהקה. ריי עבר תהליך הפוך. כבר לפני ההקלטות של אלבומם הרביעי הוא הרגיש סחוט מהלחצים של תעשיית המוסיקה באופן כללי ובפרט מסיבובי ההופעות. הדוקטרינה שהחלה לקסום לו מאוד הייתה זו של בריאן ווילסון מן העבר השני של האוקיינוס. הלהקה יוצאת לסיבובי הופעות בזמן שבריאן נשאר בבית וכתב את יצירות המופת שלו. ריי הודיע לחברי הלהקה שהוא רוצה להפסיק להופיע. הוא חזר בו לאחר שנוכח לדעת שלמצוא פרונטמן שיחליף אותו לא היה דבר של מה בכך ואולי הוא לא ממש היה מוכן לתצורת העבודה הזו. הפשרה הגיעה בכך שדייב לקח על עצמו לשיר יותר שירים באלבום הבא על מנת שריי יוכל להתעמק בכתיבתו של הפרויקט הגדול village green שהלך והתהווה כפרויקט סולו, לפחות בראשו של ריי. הרעיון המרכזי אמנם קדם לאלבום הבא שהקינקס ישחררו something else, אבל אפשר לומר שבו הונחו היסודות. רבים וטובים נוטים לייחס לתייג את האלבום החמישי של הקינקס כתחנת מעבר לאלבום הקונספט האמיתי ואני יכול להבין את הגישה הזו. עם זאת, כשמו כן הוא. אלבום שמנסה להביא ‘משהו אחר’ אבל עדיין לא מתחייב עד הסוף. לא אכחיש, אני משוחד. מדובר באלבום נפלא מבחינתי שהוא כור היתוך לסגנונות מוסיקה שעוטפים את הליריקה הססגונית בצורה מופלאה. אם face to face דיבר על וביקר את האנגליות החדשה, ב something else זוהי הסתכלות אחרת. החדש אל מול ישן. טוב אל מול רע, רגע לפני שהכל יוקדש לישן. “אנשים כל כך עסוקים גורמים לי להסתחרר אבל כל עוד אני בוהה בשקיעה של ווטרלו אני בגן עדן” הסנונית הראשונה מתוך הקונספט ההולך ומתהווה של ריי היתה בדמות Waterloo sunset שהוקלט באפריל 1967. זה שיר שריי טען שכתב בכלל על ליברפול שכל כך התאהב בה למרות שתחנת ווטרלו ממוקמת בכלל בלונדון. המיקום פחות משנה. זה שיר געגוע שמנסה דרך הגעגועים של הדמויות שבו, טרי וג’ולי האחד לשנייה, לבטא את הגעגוע שלו לא למקום ספציפי, אלא לתקופה. הנהר הישן והמלוכלך זורם לאיטו כנגד זרם האנשים הממהרים שיוצאים מתחנת הרכבת והשקיעה לתוכו מסמלת את גן העדן הישן והטוב, אנגליה הישנה והטובה. עם הרעיונות החדשים נדרש גם סאונד אחר. המפיק שאל תלמי כבר לא התאים לסאונד שריי ראה בעיניי רוחו. זהו הסינגל הראשון שבו המפיק האמריקאי שוחרר מתפקידו לטובת הפקה של ריי עצמו. סאונד הגיטרה המהדהד שנשמע חדשני אז כשיצא הסינגל החדש של הקינקס במאי, ריגש לא מעט אמנים שהאזינו לו. דייב נזכר: “בילינו זמן רב בניסיון להשיג צליל גיטרה אחר כדי לקבל תחושה ייחודית יותר בהקלטה. בסופו של דבר השתמשנו בהד עם דיליי אבל זה נשמע חדשני מכיוון שאיש לא עשה זאת מאז שנות החמישים. אני זוכר שסטיב מריוט מה’סמול פייסז’ הגיע ושאל אותי איך יצרנו את הצליל הזה. היינו כמעט טרנדים לתקופה מסוימת”. דייב הרגיש שגם הוא יכול להתבלט קצת יותר והוא החליט לפצוח גם הוא בקריירת סולו. הוא הוציא סינגל עצמאי שהכיל 2 שירים פרי עטו. בעזרתו של ריי הוא כתב את ‘מותו של ליצן’ הנפלא, שיר ביקורתי על ‘עסקי השעשועים’ ושיר נוסף בשם love me till the sun shine שהיווה הביסייד עבור סינגל הבכורה שלו. הסינגל יצא ביולי 1967 והעפיל למקום השלישי במצעד הסינגלים הבריטי.על שניהם ועוד ארחיב בפוסט הבא שיעסוק כל כולו באלבום המופתי something else.

נניח שהיתם להקה צעירה, בעידן בו הקלטה ביתית לא אפשרית כלל. ונניח שהייתם מגלים שיש אולפן בעיר שלכם שבסכום סביר יאפשר לכם להקליט את ההקלטה הראשונה שלכם. ונניח שהייתם גרסה מוקדמת של הביטלס והתקליטון היה נעלם לשנים ומתגלה לפתע. אבל למה להניח? הכל אכן קרה. ביום שני, ה-14 ביולי 1958, הוקלטה ההקלטה ההיסטורית הראשונה של הקוורימן. תמורת 3 וחצי שילינג לראש הם הגשימו את החלום. ברחוב קנסינגטון 38 שבליברפול, פרסי אף. פיליפס ניהל את מה שהיה ככל הנראה אולפן ההקלטה וייצור התקליטים היחידי בליברפול. לא שמדובר באולפן מסעיר במיוחד. הוא מוקם בסלון בקומה התחתונה של בית ויקטוריאני, בו גם התגורר פיליפס וששימש גם חנות לדברים אחרים. פרסי פיליפס הבית שכן בקירוב לחנויות של הרחוב הראשי וכדי לנסות ולחסום את הרעש, היתה הקומה התחתונה עמוסה כולה בשטיחים ווילונות. מארק לואיסון, חוקר הביטלס המוערץ, טוען שהתאריך הוא סוג של המצאה, שכן יומן ההקלטות של האולפן לא מציין את הקוורימן באופן מפורש. לטענתו ההקלטה יכלה להתקיים חודש לפני או חודשיים אחרי. מכיון שב-2005 נחנך מעל כניסת הבית שלט בו כתוב כי ב-14 ביולי 1958 הוקלטה ההקלטה ההיסטורית, נלך עם התאריך הזה. בנוסף – מה זה באמת חשוב? אל ההקלטה מגיעים 5 קוורימן – ג’ון, פול וג’ורג’ עם הגיטרות שלהם, קולין האנטון עם סט התופים האישי שלו וג’ון צארלס דאפ לואו, שניגן על הפסנתר שהיה באולפן. לואיסון מספר שאם מנסים להצליב את הזכרונות של כל הנוגעים בדבר, אז הסיפור כולו מלא סתירות. בכל אופן, מוסכם בערך שתמורת 17 וחצי שילינג הם רכשו הקלטה לדיסק דו צדדי בן 10 אינץ’, 78 סל”ד. ההקלטה הוקלטה ישירות לדיסק על ידי מיקרופון בודד שניצב במרכז החדר, וזאת על מנת לחסוך את ה-2 וחצי שילינג שהיה עולה להקליט לטייפ ואז להעביר לדיסק. אם כן, שתי ההקלטות הן חיות, המיקרופון היה תלוי מהתקרה ובלאנס לא היה קיים, אבל בסוף אותה ההקלטה היה בידם תקליטון של הקוורימן, וזה היה מרגש יותר מכל דבר אחר. לצד A הם בחרו ב-That’ll be the day של באדי הולי והקריקטס. לצד השני הם בחרו ב-Inspite of all the danger. הקרדיט לשיר, שנכתב על גבי הלייבל בכתב יד, הוא למקרטני – הריסון. זו הפעם הראשונה והאחרונה שקרדיט כזה יופיע על שיר. השיר עצמו נכתב על ידי מקרטני. הריסון עשה את עיבוד הגיטרה והסולו ומבחינת מקרטני, זה היה מספיק בשביל לתת לו קרדיט. זה לא היה קורה למקרטני כמה שנים מאוחר יותר. מקרטני סיפר ללואיסון: “כתוב על הלייבל שזה שלי ושל ג’ורג’, אבל אני חושב שלמעשה אני כתבתי את זה וג’ורג’ ניגן את סולו הגיטרה! היינו חברים ואף אחד לא הבין בכלל כלום בזכויות והפצה – למעשה חשבנו כשהגענו ללונדון שהשירים שייכים לכולם. אמרתי את זה כבר כמה פעמים, אבל זה נכון, באמת חשבנו שהם באוויר ושאתה לא באמת יכול להיות הבעלים שלהם. אז אתה יכול לדמיין איך נראו המפיצים כשהם ראו אותנו מתקרבים! ‘שלום בחורים, שבו. זה מה שאתם חושבים, אה?’. אז זה מה שהיינו עושים בימים ההם – ובגלל שג’ורג’ ניגן את הסולו הנחנו שהוא ‘כתב’ את הסולו”. כמו הריסון, גם דאף היה חבר של מקרטני והגיע דרכו. הוא סיפר על ההכנה להקלטה: “אני זוכר בבירור, אפילו בחזרה שבביתו בפורטלין רואד, פול היה מאוד ספציפי לגבי האופן בו הוא רצה שהשיר יבוצע ומה הוא רוצה שהפסנתר ינגן. אלתור לא בא בחשבון. נאמר לנו מה עלינו לנגן. הרבה עבודה על העיבוד נערכה אפילו בתקופה המוקדמת ההיא”. פול סיפר ללואיסון: “אני זוכר שכולנו נסענו לשם באוטובוס עם כלי הנגינה שלנו – מגברים וגיטרות – והמתופף נסע לבד. חיכינו בחדר המתנה קטן בחוץ כשמישהו אחר הקליט את הדמו שלו ואז הגיע תורנו. נכנסנו לחדר, בקושי ראינו את הבחור כי הוא היה בחדר הסמוך בתא בקרה קטן. ‘אוקי, מה אתם הולכים לעשות?’. ניגנו את השירים במהירות רבה. רבע שעה וזה נגמר”. בראיון רדיו מ-1975, כשלמעשה הוא לא שמע את התקליטון מאז שהוקלט, נזכר בו לנון: “הדבר הראשון שאי פעם הקלטנו היה That’ll be the day, השיר של באדי הולי, ואחד של פול שנקרא In spite of all the danger. זה עלה לנו 15 שילינג והקלטנו בסלון הבית של איזה בחור שקרא לזה אולפן הקלטה. היה שם את כל הציוד, וזה היה 78, ואני שרתי בשני הצדדים. הייתי כזה בריון בתקופה ההיא. לא נתתי לפול אפילו את השיר שלו. זו ההקלטה הראשונה שאי פעם עשינו”. לואיסון מספר אנקדוטה משעשעת על פרסי שמנופף להם בידיים בשמן שהם מקליטים את השיר המקורי של מקרטני והריסון, כי הוא מביט בדיסק ורואה שעוד רגע המקום מסתיים והלייבל מגיע. כך עמדו להם מחוץ לבית ברחוב קנסינגטון 5 נערים מרוצים שמחזיקים בידם את הגביע הקדוש. אבל הם היו 5 ובידם היה תקליטון אחד ויחיד. הם החליטו כי הם יחזיקו בו בתורות. כל אחד שבוע. ג’ון, כמובן, היה הראשון, פול השני, אחריו ג’ורג’, אז קולין ולבסוף דאף. עוד אנשים כנראה החזיקו בו במהלך הזמן הקצר לפני שנעלם. בשנים האחרונות יש גרסאות שונות לגבי האופן בו התגלגל התקליטון בסופו של דבר בחזרה לידיו של פול מקרטני. הגרסה הידועה ביותר מספרת שדאף מצא את התקליטון כשעשה סדר בעליית הגג בשנת 1981. למיטב זכרונו הוא שלח באופן כלשהו הודעה לביטלס בשנות השישים בה מסר כי התקליטון עדיין אצלו, אבל אף אחד לא חזר אליו והוא שכח ממנו.עכשיו, כשמצא אותו, החליט לקחת אותו להערכת מחיר בבית המכירות הפומביות סותביז. ידיעה בנושא הופיעה בסאנדיי טיימס וכך מקרטני גילה על מציאתו. דאף סיפר: “לפני הצהריים באותו יום ראשון פול מקרטני צלצל לאימי בליברפול. בסופו של דבר דיברנו בטלפון והיו לנו שיחות ארוכות במהלך הימים הבאים כי הוא רצה לקנות אותו ממני. גרתי בוורצ’סטר בזמן ההוא והוא שלח את עורך הדין שלו ואת מנהל העסקים. אני הפקדתי את הדיסק בתיק קטן בסניף המקומי של בנק ברקלי ונפגשנו בחדר קטן שהבנק נתן לנו. העסקה בוצעה, נתתי את התקליטון והלכנו איש איש לביתו”. לא ברור לחלוטין כמה כסף שילם מקרטני עבור התקליטון, אבל זה היה הרבה יותר מ-17 וחצי שילינג. מקרטני לקח את התקליטון והכין ממנו 50 עותקים לבני משפחה וחברים, בינהם ג’ורג’ ורינגו. בשנת 2004 המגזין רקורד קולקטור ערך רשימה של התקליטים היקרים ביותר בעולם. התקליטון הזה של הקוורימן הוצב במקום הראשון כששוויו הוערך ב-100,000 לירות שטרלינג. כל אחד מ-50 העותקים שמקרטני הכין הוצבו במקום השני כשהם מוערכים בכ-10,000 לירות שטרלינג כל אחד. אבל כידוע, ענייני אספנות הם דינאמיים וכיום ההקלטה של הקוורימן נמצאת רק במקום השלישי ברשימה. המקום הראשון הוא סיפור מטורף בפני עצמו שיהפוך בקרוב לסרט בהפקת נטפליקס. האלבום Wu-Tang Clan: Once Upon a Time in Shaolin יצא בעותק אחד בלבד ונקנה במכירה פומבית ב-2015 בסכום מטורף של 2 מליון דולר על ידי מרטין שקרלי, איש עסקים ואחד האנשים השנואים בארה”ב. בהסכם נכתב כי אסור לעשות בו שימוש מסחרי ב-88 השנים הבאות, אבל ניתן לחלק אותו בחינם. המקום השני שייך לעותק מונו של האלבום הלבן הכפול שנמכר ב-2015 על ידי רינגו. מדובר בעותק האישי שלו. כשיצא האלבום במקור, על כל עותק הוטבע מספר סידורי. העותקים הראשונים הלכו לארבעת הביטלס. העותק של רינגו היה הראשון והמספר שהוטבע עליו היה 0000001. הוא נמכר במכירה פומבית בכ-800 אלף דולר. הביטלס מופיעים עוד מספר פעמים ברשימה הזו. בניגוד לשני האלבומים הקודמים שנמכרו בסכומים המדוברים, התקליטון של הקוורימן נעול בכספת של מקרטני ולא נראה שימכר בקרוב. שוויו מוערך כיום בכ-225 אלף דולר. זהו להיום. מקווה שנהנתם. נראה לי שאני אלך בינתיים לחפש בבויידם של ההורים שלי אוצרות. #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #הקוורימן #הביטלס

שלום חברים, בעבר היה לנו מדור חדשות ביטלס שיש לי עבורו פינה חמה בלב. מסיבה כלשהי הפינה נדחקה והיום החלטתי להחזיר אותה. יופיעו בה ידיעות חשובות יותר, חשובות פחות ולא חשובות כלל. המכנה המשותף לכולן, כמובן, הוא הביטלס. אז בואו נתחיל – – מועדון הקאברן, ששמענו לאחרונה שהוא עלול להיסגר לתמיד, פתח את שבוע פסטיבל הביטלס הוירטואלי, שכן הארוע השנתי לא מתקיים השנה בעקבות מתקפת הקורונה העולמית. עד ה-1 בספטמבר תוכלו לשמוע אמנים והרכבים מכל העולם מבצעים שירים של הלהקה בעמוד הפייסבוק של המועדון, סך הכל אמורות להיות כ-100 שעות של מוסיקת ביטלס – https://www.facebook.com/cavernclubliverpool/ זו הידיעה המלאה. – מארק דייויד צ’אפמן, הידוע בכינויו מארק דייויד צ’אפמן החלאה, סורב בפעם ה-11 לבקשת החנינה שלו. למקרה שהגעתם לעמוד הזה בטעות ואין לכם מושג על מה ומי אנחנו מדברים, צ’אפמן בן ה-65 יושב מזה 40 שנים בכלא על רצח ג’ון לנון.במשפט הרצח, על אף המלצת עורכי הדין שלו לטעון לאי שפיות, הוא סרב והודה באשמתו. אם אתם רוצים לקרוא על היום הנוראי בו נרצח לנון, אתם יכולים לעשות זאת כאן. מסתבר שב-2018, אחד הטיעונים נגד מתן חנינה בבקשה הקודמת שהגיש, היה שבטוח יותר עבורו לשהות בכלא, מתוך החשש שמעריץ של לנון יפגע בו בגלל הרצח. ב-2022 יוכל להגיש שוב בקשת חנינה. זו הידיעה המלאה. – אלו מכם שחולקים חיבה ללהקות הכיסוי הרבות של הביטלס מכירים אולי את השם ג’ימי קובורן. הוא מופיע על תקן ג’ון לנון בהרכב The Cavern Club Beatles. הנה דוגמה מההופעה שלהם – בכל אופן, ג’ימי התבקש לכתוב שיר של “טוב לב וחביבות” על ידי תנועת #KIND20 שמאחוריה עומד ארגון הצדקה tuff.earth. מטרת התנועה היא להוות “חיסון רוחני” למשבר הקורונה. השיר אותו ג’ימי התבקש לכתוב אמור להיות המנון חדש למען השלום והאחדות והוא התבקש לכתוב אותו לאחר שראשי ארגון הצדקה האזינו לאלבום הבכורה שלו שיצא לאחרונה, Waterloo Key, שלטענת הידיעה מציב אותו כאחד הקולות המובילים בכותבי השירים הליברפוליים החדשים. שימו לב להגדרה המפוצצת הבאה, מפי דר’ שמנדר טאלוור, אחד המייסדים של הארגון: “Together As 1 הוא כמו Imagine חדש. כמעט 50 שנים אחרי שיצאה הקלאסיקה של לנון, עכשיו בחור ליברפולי אחר כתב את ההמשך שחוזר על הקריאה להראות אחדות. השיר Imagine תמיד יהיה Imagine, ההמנון האוניברסלי ללא מתחרים לשלום, אהבה והבנה, אבל עבור הימים הקודרים החדשים האלה, שהגיעו בעקבות המגיפה, רצינו שיר חדש שחולק את אותו מסר מעורר השראה כדי שיפעל כחיסון רוחני ליאוש הגלובלי. ואיזה מקום טוב יותר לפנות אליו מאשר ליברפול, העיר שלה יש היסטוריה ארוכה כבירת טוב הלב”. ג’ימי מספר: “השיחה בה ביקשו ממני לכתוב שיר בינלאומי של טוב לב הגיעה משום מקום וזו היתה משימה לא פשוטה. התהלכתי ברחבי ליברפול כשאני חושב איך לכתוב את השיר ומה לומר כשפתאום כל השיר פשוט הופיע בראשי – זה היה כאילו הוא נפל מהשמיים”. עוד עמותות כבר בחרו בו כשיר שיוביל אותן ומי יודע לאן זה יוביל בהמשך? אולי לדואט עם יוקו?זה השיר, מה אתם אומרים? שיהיה. הידיעה המלאה. – כבר לפני כמה ימים דיווחנו כאן על האוסף החדש של לנון, אבל עכשיו הגיע הזמן לדיווח נרחב יותר. בשנת 1970 יצא אלבום הסולו הרשמי הראשון של לנון Plastic Ono Band, וכדי לשמח את כל המעריצים שחיכו למארז מיוחד לרגל חגיגות 50 השנה, יוקו החליטה שמזמן לא יצא ללנון אוסף חדש. היא אפילו בחרה עבורו שם של אוסף שיצא כבר לפני 10 שנים. נהדר. אז מה חדש באוסף הזה, אתם שואלים? כנראה שלא קראתם את הדיווח שלנו מלפני כמה ימים. לא נורא. אנחנו כאן כדי לשרת ועל כן נחזור – השירים עברו מיקסים מחודשים. למה זה טוב אתם שואלים? התשובה שתקבלו תשתנה על פי האדם אליו תפנו את השאלה. אני (גיא) חושב שזה מיותר לחלוטין. אני אוהב לשמוע את המיקסים כפי שיצאו במקור, נאמנים לתקופה מבחינת סאונד ורצונות האמן בזמן אמת. אבל אותי כמעט ולא שואלים אף פעם. פול היקס, שהיה אחראי גם על המיקסים של מארז Imagine שיצא לפני כמה שנים, קיבל על עצמו את המשימה. המיקסים החדשים נעשו מהמאסטרים המקוריים וכל העבודה נעשתה באופן אנלוגי, כך שיש בזה נחמה. השאלה לה לא מצאתי תשובה, היא האם המיקסים הועברו בסופו של דבר לאלבומי הויניל באופן אנלוגי או שהשתמשו במיקסים הדיגיטלים. כזכור, אלבומי הסטריאו של הביטלס שיצאו לפני מספר שנים, השתמשו ברימסטרים הדיגיטליים. לאחר הרבה ביקורת, אלבומי המונו שלהם שיצאו כמה שנים מאוחר יותר, הועברו ממקור אנלוגי. נחזור לאוסף. הגרסה הרגילה שלו תכיל 19 שירים על דיסק אחד או שני תקליטים. גרסת הדלוקס שלו תכיל 36 שירים על 2 דיסקים או 4 תקליטים, בלו רי של המיקסים באיכויות סאונד גבוהות, ספר בן 124 עמודים, פוסטר, 2 גלויות ומדבקה. אלה השירים שיהיו שם -CD 1 1 Instant Karma! (We All Shine On) (Ultimate Mix) 2 Cold Turkey (Ultimate Mix) 3 Working Class Hero (Ultimate Mix) 4 Isolation (Ultimate Mix) 5 Love (Ultimate Mix) 6 God (Ultimate Mix) 7 Power To The People (Ultimate Mix) 8 Imagine (Ultimate Mix) 9 Jealous Guy (Ultimate Mix) 10 Gimme Some Truth (Ultimate Mix) 11 Oh My Love (Ultimate Mix) 12 How Do You Sleep? (Ultimate Mix) 13 Oh Yoko! (Ultimate Mix) 14 Angela (Ultimate Mix) 15 Come Together (live) (Ultimate Mix) 16 Mind Games (Ultimate Mix) 17 Out The Blue (Ultimate Mix) 18 I Know (I Know) (Ultimate Mix) CD 2 1 Whatever Gets You Thru The Night (Ultimate Mix) 2 Bless You (Ultimate Mix) 3 #9 Dream (Ultimate Mix) 4 Steel And Glass (Ultimate Mix) 5 Stand By Me (Ultimate Mix) 6 Angel Baby (Ultimate Mix) 7 (Just Like) Starting Over (Ultimate Mix) 8 I’m Losing You (Ultimate Mix) 9 Beautiful Boy (Darling Boy) (Ultimate Mix) 10 Watching the Wheels (Ultimate Mix) 11 Woman (Ultimate Mix) 12 Dear Yoko (Ultimate Mix) 13 Every Man Has A Woman Who Loves Him (Ultimate Mix) 14 Nobody Told Me (Ultimate Mix) 15 I’m Stepping Out (Ultimate Mix) 16 Grow Old With Me (Ultimate Mix) 17 Happy Xmas (War Is Over) (Ultimate Mix) 18 Give Peace A Chance (Ultimate Mix) בנתיים יצא המיקס החדש של “אינסטנט קארמה” והאמת? הופתעתי. אני רגיל לרוורב המטורף של פיל ספקטור ונראה כאילו מיתנו אותו מאוד במיקס הזה, עד כדי שינוי משמעותי בסאונד של השיר. זה מדגיש מצד אחד את הנגינה, אבל מצד שני זה נשמע ממש מוזר, אם כי מעניין מאוד. מסקרן לגלות איזה עוד שינויים מחכים לנו. – מה שבכל זאת נקבל מיוקו לציון 50 שנים לאלבום הבכורה הנפלא של לנון הוא ספר בן 288 עמודים שמוקדש כולו לעשיה של האלבום. הוא יכלול ראיונות שנעשו לאורך השנים עם לנון, אונו ואנשים אחרים שקשורים להפקת האלבום, ודרך זה יספר את סיפור האלבום האישי הנפלא הזה ואת המעבר של ג’ון מביטל ג’ון לג’ון שלא מאמין בלהקה אלא בעצמו וביוקו. כמו תמיד בספרים כאלה, הספר יכלול צילומים רבים, שחלקם רואה אור לראשונה.בניגוד לידיעה הקודמת, זה נשמע באמת מעניין. הספר יצא באוקטובר. זה הלינק להזמנה מוקדמת באמזון. על האלבום תוכלו לקרוא פה. – אנחנו מסיימים עם ידיעה מעניינת שנתקלתי בה וגרמה לבלוטת ה”מה אם” שבמוחי לפעום בעוצמה שהיוותה חשש ממשי לנזק מוחי. אני לא זוכר אם סיפרתי לכם פעם, אבל אני ממש אוהב את ג’ון לנון. לעומת זאת אני זוכר שלא סיפרתי לכם מעולם שכחובב קולנוע גדול, פרנסיס פורד קופולה הוא מהבמאים האהובים עליי. קופולה הוא אחד האנשים הבודדים שאחראי לרצף סרטים מושלם. אצלו אנחנו מדברים על “הסנדק” (1972), “השיחה” (1974), “הסנדק 2” (1974), “אפוקליפסה עכשיו” (1979) ו”אחד מהלב” (1981). לאחר הרצף המושלם הזה הוא הוציא עוד 2 סרטים כמעט מושלמים בשנת 1983 – “נערי הכרך” ו”ראסטי ג’יימס”. אז למה אני מטריד אתכם בסוגיה הזו? כי מסתבר שבתקופה שבה קופולה ישב בג’ונגל בפיליפינים והתמודד עם ההפקה המטורפת של “אפוקליפסה עכשיו”, הוא שלח מכתב ללנון שמבקש ממנו לבוא לביקור כדי לדבר על פרוייקט משותף. וכך כתב קופולה ב-24 במרץ, 1977: “ג’ון היקר, מעולם לא נפגשנו אבל ברור שתמיד נהנתי מעבודתך. אני נמצא כרגע בפיליפינים, עושה את “אפוקליפסה עכשיו”. אני נמצא כאן כבר 8 חודשים, מצפה להיות כאן עוד כמה חודשים נוספים. אני חי בתוך הר געש, שהוא גן עדן בג’ונגל, בו יש מעינות יפייפיים וחשבתי על אם היית אי פעם במזרח הרחוק או אם תהנה לבלות קצת זמן בשיחה על דברים שונים באופן כללי ועל כמה פרוייקטים רחוקים ועתידיים שחשבתי עליהם. בבקשה, אני ממש אשמח לבשל לך ארוחה ורק לדבר, להקשיב למוסיקה ולדבר על סרטים. אם להגיע למזרח הרחוק קשה מדי, אז יום אחד בעתיד, בלוס אנג’לס, סאן פרנסיסקו או ניו יורק, אני אשמח לפגוש אותך. בכנות, פרנסיס קופולה”. – האם קופולה רצה שלנון יכתוב שירים לסרט? הסרט, כזכור, מכיל שירים ידועים משנות ה-60 כשהזכור מכל הוא The End של The Doors שפותח אותו. אבל הוא לא מדבר במכתב על הפרוייקט הזה אלא על פרוייקט עתידי. קשה להבין מהמכתב. לנון לא הגיע לגן העדן הפיליפיני וכנראה שטוב שכך, כיון שהסט הפך לסיוט גדול מאוד עם סופות, בעיות עם הצבא הפיליפיני ומה לא. אבל מסתבר שהם כן נפגשו אחרי שקופולה חזר משם. זה מכתב ששלח לו לנון: “פרנסיס היקר,אחרי שהקדשתי הרבה מחשבה לרעיון, הבנתי שעקב לוחות זמני העבודה שלי, אין לי באמת זמן לפרוייקט חדש גדול כל כך. אני אוהב את הספר אבל זה יקח כל כך הרבה אנרגיה וכו’. ברכותיי לך, היה נחמד לפגוש אותך, באהבה, ג’ון לנון”. “אפוקליפסה עכשיו” היה עיבוד מבריק לספר המצוין של ג’וזף קונראד “לב המאפלייה”. על פי זה, אפשר בהחלט לחשוב שדובר על כתיבת שירים לסרט. אבל הסרט יצא ב-1979. איזה לוחות זמני עבודה קשים היו ללנון בשנת 1978 ותחילת 1979? כשהתחלתי לחשוב, אז באמת התפוצץ לי המוח. כל מה שאני כותב עכשיו הוא fiction, אבל זה מה שעבר לי בראש. קופולה עבד על כמה עיבודים לספרים בתחילת שנות ה-80. החשובים שבהם היו שני ספרים של ס. ה. הינטון – “נערי הכרך” ו”ראסטי ג’יימס”. הספרים הללו הם משנות ה-60. הם מתרחשים בשנות ה-60 ומספרים על נערי שוליים שמחפשים את הדרך לשרוד. חומר מושלם ללנון. אני גם מצליח לראות את לנון נהנה מאוד מאחד הספרים האלה, בעוד שאני בספק אם היה לו כח ו/או חשק לקרוא את “לב המאפלייה”. קופולה עצמו עבד ב-1980 על המיוזיקל “אחד מהלב”, שהוא הסרט האהוב עליי ביותר שלו. זה היה אמור להיות המיוזיקל הראשון מתוך כמה שהוא ייצור (מה שלא קרה לבסוף). זה היה מיוזיקל מאוד לא שיגרתי בו את רוב שירי הסרט לא שרו השחקנים, אלא טום וייטס (שגם כתב אותם) וקריסטל גייל. אם אתם לא מכירים את הסרט והפסקול, עשו לעצמכם טובה וצפו והאזינו בהקדם. אז האם זה ממש מופרך שקופולה מסר לו את הספר של הינטון, ביקש ממנו לקרוא ולחשוב איך הוא יכול לתרום לו מוסיקלית, באופן בו טום ווייטס תרם ל”אחד מהלב”? זה לא באמת חשוב, ואני מניח שלעולם לא נדע, אבל בלוטת ה”מה אם” לא מפסיקה לפעום וכל שנותר לי לומר הוא אוףףףףףףףףף. #גוןלנון #פרנסיספורדקופולה #קופולה #מארקדייווידצפמן #אפוקליפסהעכשיו #מועדוןהקאברן

בנובמבר 1966 יחד עם אלבומם הרביעי של הקינקס, שוחרר גם הסינגל השלישי שלהם לאותה שנה שהיה לדעתי הסינגל השלם ביותר שלהם לאותה תקופה ולכן אתעכב רק עליו. שני השירים בו לא רק שלא סותרים האחד את השני אלא אפילו משלימים. אפשר לקרוא לו הסטרוברי פילדס/פני ליין של הקינקס וממש במקרה הוא הקדים את הסינגל של הביטלס בשלושה חודשים. הקטע dead end street מוזר מאוד במובן החיובי של המילה. הוא אכן ממשיך את הקו הלירי ביקורתי של ריי אבל משהו אחר מתחולל בו. הוא בורא בו עולם שלם של סבל ומסכנות.כשהשיר מתחיל להתנגן זה מזכיר מאוד את sunny afternoon רק בהבדל מהותי. הטרומבון שמדמה חצוצרת לוויות צבאית, נכנס ו’מפריע’ לאקורדים שהפעם בניגוד לשיר ההוא, עומדים במקום ולא זזים כמו במצעד צבאי. ולא בכדי. מצעד הלוויה הזה עומד לצאת ולצעוד ברחוב ‘דד אנד’. זה מסע הלוויה של המעמד הנמוך או המעמד העובד שבחלקו היה בכלל מובטל. אלו שמרגישים סוג ב’, שחיים ומתים ללא כל יכולת להשתחרר מהאומללות והסבל. חיים במבוי סתום. החוויה שהרגיש ריי כלפי הוריו. הוא סיפר: “התחושה שלי לגבי שנות ה 60 הייתה שהם לא היו נהדרים כמו שכולם חושבים. ברחוב קרנבי כולם נראו מאושרים, אבל זו הייתה הסוואה. זה מה שהשיר התייחס אליו. כתבתי אותו כשחיפשתי לקנות בית והייתי פשוט מבועת. אף פעם לא רציתי להיות בעל נכס כי גם אבי מעולם לא החזיק נכס. הוא ירש מאביו את הגישה שצריך לשכור כל החיים, לכן עדיין יש לי בושה מובנת לגבי החזקת נכס. זו פשוט אשמה”. בצורה גאונית ריי בנה בראשו רחוב שנקרא dead end בו הוא מסיר את המסכות מעל פניהם המאושרות של דייריו. דיירים שנידונו כל חייהם לחיות תחת עול השכירות כפי שחיה משפחתו ולאסוף פאונד לפאונד על מנת לאכול. “עבור מה אנחנו חיים? דירת 2 חדרים בקומה השנייה.”כדי לשקף את היותו של השיר ההמנון של המעמד הנמוך, החליט ריי שהוא רוצה להחליף את קרן היער שהייתה אמורה להיות שם בטרומבון בעל צליל יותר פשוט וארצי.עם התקדמות השיר, המילים סוגרות על המאזין. צרה על גבי צרה נערמת. הסדק בתקרה, הכיור הדולף, המחסור בכסף, גובה השכירות שמדפק על הדלת ומנסה להיכנס. זו קלסטרופוביה במעטפת של מיוזקל עליז. המפיק שאל תלמי רצה להקליט את השיר כשיר פופ עליז, שאר חברי הלהקה יחד עם ג’ון דלטון שהחליף את פיט קוויף שהחלים מתאונת הדרכים שלו וניקי הופקינס על הפסנתר חשבו אחרת. כך סיפר ריי:”הוא סיים את העבודה על הטרק ואמר ‘זה נהדר’ ויצא הביתה. עשינו את עצמנו עוזבים אבל חזרנו לאולפן והקלטנו את השיר מחדש. למחרת ניגנו לו את הגרסה שהקלטנו והוא אמר ‘אתם רואים למה התכוונתי! אין בזה שום דבר רע’ הוא חשב שאנחנו מנגנים לו את הגרסה שלו”. את הקליפ שליווה את השיר, הקינקס צילמו ברחוב ליטל גרין בלונדון, רחוב בעל אופי מעט גותי מהמאה ה 18 שהתאים בצורה מושלמת לאווירת ה’דד אנד’ סטריט. הקליפ צולם בשחור לבן כשכל אחד מחברי הלהקה יחד עם פיט קוויף שחזר, היה לבוש כקברן. הקליפ שצולם כמו סרט ישן אילם היה כל כך מוזר, מדכא ומאיים. כדי להעביר את המסר בעוצמה, תמונות סיטלס בו נראים המסכנים והנדכאים שולבו בו והכל יחד גרם מן הסתם לטלוויזיה הבריטית לא לרצות לשדר אותו. אגב, שימו לב לסצנת המרדף סטייל ‘לילה של יום מפרך’ בסופו. קשה לי לא להזכיר את הקליפ שצילמו אואזיס ב 2005 עבור השיר the importance of being idle שניהם, השיר והקליפ לקחו והקצינו במודע את מה שעשו ריי דייוייס וחבריו אבל אני לא רואה בכך העתקה אלא מחווה יפה ומוצלחת לקינקס. לגבי הקליפ אמר ריי: “ברגע שיש לך להיט במצעדים, אתה יכול רק לחזור על עצמך. אתה הולך ל’טופ אוף דה פופס’ ושר אותו. אנחנו רצינו אתגר, משהו שונה ולכן עשינו את הקליפ”.בצדו השני של הסינגל היה השיר Big Black Smoke שהוא תמונה משלימה לצד הראשון. אותה עגמומיות שמלווה בעליצות אבל הפעם את טרומבון הלוויות בתחילת השיר, מחליפים פעמוני חתונה אופטימיים. הפעם מדובר ב’סיפור הצלחה’, האמנם? ריי שר בו על בחורה שהצליחה לברוח ממציאות חייה בחיים המשעממים בכפר. היא בורחת אל ה’עשן הגדול והשחור’, הכינוי של הוריה לעיר הגדולה שם היא מאבדת את עצמה ומתמכרת לסמים. הדרך שהיא עושה סימבולית מאוד. מהכפר אל העיר, מהמאה ה 18 לשנות השישים של המאה העשרים. לבסוף מגיע החוט המקשר בין שני השירים משני צידי הסינגל. היא פוגשת בחור בשם ג’ו שגורר אותה פנימה לתוך ‘העשן הגדול והשחור’ לחיים של שכיריות. הוא גורר אותה אל ‘דד אנד סטריט’ שנמצא בתוך ‘העשן הגדול השחור’. נהדר! בצורה אירציונלית, סינגל קודר שכזה מצליח להגיע למקום החמישי במצעד הסינגלים הבריטי וסוגר את 1966 בצורה דיי מוצלחת עבור הקינקס. מה יקרה איתם הלאה? איך תראה 1967 שלהם? בפוסט הבא.

ממש בתחילת הביוגרפיה שלו many years from now , פול סיפר על חוויית הכתיבה המוקדמת עם ג’ון ועל כך שהם נעו ונדו בין ביתו שלו לבין ביתה של הדודה מימי, לוקיישן שהיה הרבה פחות נוח עבורם: “פיסית, זה תמיד היה רעיון רע לשבת זה לצד זה על המיטה שלו בחדרו. צווארי הגיטרות תמיד היו מתנגשים זה בזה”. אחד השירים המוקדמים שנכתבו בצורה הזו, היה I call your name: “עבדנו עליו יחד, אבל זה היה הרעיון של ג’ון. כשאני מסתכל לאחור על המילים אני חושב לעצמי ‘רגע אחד, למה הוא התכוון?’ ‘אני קורא בשמך ואת לא שם’ האם זה על אימא שלו? על אביו? אני חייב להודות שלא ראיתי את זה כשהוא כתב את השיר מפני שהיינו רק זוג של בחורים צעירים שכותבים. לא הסתכלתי מאחורי זה כל הזמן, רק מאוחר יותר התחלתי לנתח דברים”. זו דוגמא מצוינת לשיר של לנון שעל פניו נראה כמו שיר אהבה פשוט, אבל אם חושבים עליו קצת יותר אפשר להבין שמדובר במשהו קצת פחות פשטני עם מעט יותר עומק, שברבות השנים התרכב לכדי התוצאה הסופית. האם יש תשובה לשאלה למה התכוון המשורר או הליריקן? לנון לא טרח להעמיק או לספק תשובות, אבל הוא סיפק רמזים שיעזרו לנו להבין. במקרה של השיר הזה חשוב להבין באיזו תקופה נכתב, או באילו תקופות נכתב. זה שיר שמכיל בו את הכאב וההשפעות של לנון לאורך התקופה מתחילת העבודה עליו ועד שמצא את עצמו ב EP של הביטלס. מה אנחנו יודעים עליו? לנון גילה שאת השיר כתב זמן קצר לאחר שקיבל את הגיטרה הראשונה שלו. את גיטרת ה’גלוטון צ’מפיון’ הראשונה שלו, קנה לנון הצעיר דרך הדואר. הוא ראה פרסום של חברת ‘גאלו’ הדרום אפריקאית בשבועון הבריטי ‘רבייל’ ב 7 במרץ 1957 ונדלק על הגיטרה. אמו ג’וליה אפשרה לבנה להזמין את הגיטרה אל ביתה מפני שהדודה מימי לא הייתה מוכנה לשמוע על כך עקב הציונים הגרועים של התלמיד. ג’ון זכר שהגיטרה עלתה 10 פאונד, מארק לואיסון כתב ב tune in שהגיטרות הללו שנשלחו בדואר היו לא כל כך זולות והסיכוי הוא שהיא עלתה כפול מכך. הגיטרה שגודלה היה כשלושת רבעי גיטרה רגילה, נשלחה מדרום אפריקה ולא הייתה בעלת סאונד איכותי כלל וכלל. במדבקה שהייתה ממוקמת בבטנה היה כתוב באפריקאית ‘מובטח לא להיסדק” (שמו של פרק 5 ב tune in ). טיבה של הגיטרה לא מנע מג’ון להסתער ולנגן בה ללא הפסק. אחד הקטעים הראשונים שכתב ממש כשקיבל את הגיטרה, היה קטע בשם calypso או calypso rock. אין כמעט בכלל מידע על הקטע הזה. מוסיקת הקאליפסו שהשפיעה מאוחר יותר על זרמי הרגאיי והסקא הייתה פופולארית מאוד בארה”ב ואיימה לפחות לדעת מומחים שונים, להעפיל על שגעון הרוקנרול. בבריטניה שאהבה לייבא מוסיקה מארה”ב, חשבו שזה עתיד לקרות בכל יום. בדיילי מייל הגדילו והכריזו במרץ 1957 ‘הקאליפסומאניה בדרכה, אבל האם היא תישאר?’. ג’ון סיפר: “בששת החודשים הראשונים התעניינתי ברוק. כש’הארטברייק הוטל’ של אלביס יצא באנגליה הם אמרו: ‘הרוק הולך למות. האם הקאליפסו ישתלט במקום?’ “. שיר נוסף שכתב לנון נקרא My love is like a bird ומתישהו לנון בראיון מאוחר ציטט ממנו שורה: My Love Is Like A Bird With A Broken Wing. יותר מכך אין מידע לגבי השיר הזה וזה מעניין שב Blackbird של מקרטני ישנו דימוי דומה לכך. כנראה במקרה. שני השירים הללו הם סימבולים מאוד מכיוון שכשיקליט לנון בביתו שבדקוטה בניו יורק גרסאות דמו לשירים בעת תקופת ‘עקרת הבית’ שלו, הוא יחבר שני שירים באותה הרוח: האחד borrowed time שיחזור למקצבי הקאליפסו/רגאיי/סקא. עוד נחזור למקצבים הללו בהמשך הפוסט. האזינו לאאוטייק נהדר של השיר, שנשמע מרענן ומלא חיות ממש כמו מישהו שזה עתה גילה את עולם המוסיקה וקיבל את הגיטרה הראשונה שלו. בחזרה ל I call your name עליו אמר לנון: “זה היה השיר שלי, כשלא היו עדיין ביטלס ולא הייתה להקה. פשוט היה לי אותו. זה היה המאמץ שלי לכתוב בלוז מקורי. את המידל אייט כתבתי רק כדי שיכנס לתקליט שנים אחר כך בלונדון. החלק הראשון נכתב אפילו לפני המבורג. זה היה אחד הניסיונות הראשונים שלי לכתוב שיר”. מה ניתן להסיק? לפני המבורג אומר לפני קיץ 1960. לנון אמר שהוא נכתב לאחר שקיבל את הגיטרה הראשונה שלו מה שאומר בסביבות אמצע 1957, פול אמר שהם עבדו עליו יחד אצל הדודה מימי, מה שאומר שזה קרה לאחר הצטרפותו של פול לקוורימן ושם אותנו בכיוון סוף 1957 תחילת 1958. נו מה נעשה עם שני אלה? אם נשקלל את כל המידע, נקבל את זה: לנון החל לכתוב את השיר באזור אמצע 1957 לאחר שקיבל את הגיטרה שלו והמשיך לעבוד עליו יחד עם פול בתחילת 1958. ג’ון עם הגיטרה הראשונה שלו ב 1958 הבתים של השיר ללא המידל אייט שעדיין לא נכתב, נראים על פניהם כחיבוטי נפש של נער צעיר שכותב על אהבת נעורים נכזבת, אבל איפשהו בין השורות אפשר לראות שאין שום רמז לגילוי אהבה שכזה אלא יותר כילד שמדבר לאמו שנטשה אותו. “אני קורא לך ואת לא עונה”, “האם אני אשם בכך שעשיתי משהו לא נכון?” “קשה לי לישון בלילה” ממש פרוטוטייפ לשיר “אימא” מאלבום הבכורה שלו, שם הדמות קיבלה שם, פנים וכתב אישום נוקב. “אימא לך היה אותי אבל לי לא היה אותך” , “אני חייב לומר שלום”. זה נכון שאפשר לסווג את I Call Your Name גם לאביו של ג’ון, ולכן Mother סוגר מעגל עם שניהם בדגש על אמו. פאסט פורוורד ל 1963. מסיבה לא ברורה מספיק, באמצע השנה, לנון שולף את השיר וכותב לו מידל אייט. האם הטריגר היה בריאן שביקש שירים עבור שאר האמנים שלו? האם ג’ון נזכר בו ורצה אותו עבור הביטלס? באמת שאין לי מושג. התוצאה היא מידל אייט שבא להשלים את ג’ון הילד שכתב לאמו החיה. ג’ון הגבר הצעיר כותב לאמו המתה: “את יודעת שאני לא יכול לשאת זאת. לא יודע מי כן יכול. אני לא הולך לעבור את זה, אני לא סוג כזה של אדם”. כשבריאן מבקש מג’ון ופול שירים עבור בילי ג’י. קרמר והדקוטות, ג’ון מעביר לו שני שירים. את I call your name ואת bad to me – עוד שיר על חרדת נטישה, רק שבו ג’ון כותב באופן מפורש ‘אני מאוהב בך’ וברוח האופטימית, האהבה שלו בשיר הזה חוזרת והכל מסתדר. לשניהם הקליט לנון דמו עבור בילי ג’י קרמר, רק אחד שרד. ב 27 ביוני 1963, מקליטים בילי ג’י קרמר והדקוטות את שני השירים. בצדו הראשון של הסינגל מוקם bad to me ובצדו השני I call your name והסינגל הגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים בבריטניה. סוף טוב הכל טוב. הנה הגרסה לשיר של בילי ג’יי קרמר והדקוטות: עם הזמן אנחנו למדים שסיפורי הביטלס יותר מורכבים ומעניינים מכך. פאסט פורוורד ל 1 במרץ 1964. ביום האחרון להקלטת השירים עבור סרט הבכורה שלהם, הביטלס מתכנסים באולפנים על מנת לסגור את הקצוות לפני תחילת הצילומים. הם מקליטים את I’m happy just to dance with you ,גרסה יוצאת דופן ל long tall sally שכמו ב’טוויסט אנד שאוט‘ הוקלטה בטייק אחד ומי שמאזין לה לא יכול שלא לפול לרצפה מהתוצאה הנהדרת והפלא ופלא גם את I call your name. שני השירים הללו באמת ובתמים נשקלו לזמן קצר להיות כחלק מפסקול הסרט. מדוע נזכר ג’ון בשיר הזה עכשיו? אני לא באמת יודע, אבל לדעתי זה מחזק את חשיבות השיר בעיניו. השיר היה ביסייד של בילי ג’יי קרמר, מי זוכר אותו? לטעמי ג’ון הרגיש שזהו שיר חשוב מדי מכדי שיסיים את חייו כביסייד של אמן אחר. זה הזמן לסגור אתו מעגל. תסמכו על לנון שידע לסגור אתו מעגל בצורה הכי מרגשת ויפה שאפשר. שבעה ניסיונות נעשו בהקלטת השיר כשהביטלס לא ניגנו בצורה יוצאת דופן או מרשימה למדי. הם אפילו מנגנים כמעט במדויק כפי שניגנו ב you can’t do that שהעבודה עליו החלה בפברואר. כזכור גם הוא היה אמור להשתלב בסרט והדמיון בניהם כנראה הדיר את I call your name מהסרט. יש בו את אותו השטאנס, אותה צורת נגינה, אותו פעמון פרה מפורסם, אבל שימו לב מה קורה באמצע השיר. רגע לפני שג’ון משחרר זעקה קטנה ,התופים משנים מקצב למשהו שדומה לאותו קאליפסו/רגאיי/סקא. ואנחנו מקבלים את לנון שמצדיע לתקופה בה החל לכתוב את השירים הראשונים שלו. מצדיע לגיטרה הראשונה שלו. מצדיע למי שקנתה לו אותה. מצדיע לנושא השיר. צמרמורת. מקליטים את האלבום השלישי את ההשראה למקצב שהזכיר לו את הימים ההם, הוא קיבל משירים בסגנון ה’בלו ביט’ שהחלו להגיע לבריטניה. הזרם קיבל את שמו מהלייבל עם אותו השם שהקים זיגי ג’קסון ב 1961 בלונדון. השירים שיצאו בלייבל הזה נשמעו כמו בלוז רק עם קצב ומכאן שמו של הלייבל. הוא החל להוציא סינגלים ‘קריביים’ כאלו של אמנים כמו לאורל אייטקן שנחשב עד היום לסנדק של הסקא. הנה brother David שלו שיצא ב’בלו נוט’ ב 1962: בנוסף, במאי 1964 יצא בארה”ב הסינגל My Boy Lollipop של הזמרת הג’מייקנית מיילי סמול. שימו לב כמה המקצב דומה למה שהכניסו הביטלס ל I call your name התוצאה הסופית של הביטלס, אמנם הורכבה מהטייק השביעי המוצלח, אבל הסולו של הריסון במידל אייט לא היה כל כך טוב ולכן עבור המיקס נעשה שימוש בסולו מטייק 5. בסוף חודש מרץ, הביטלס ביצעו את השיר עבור תכנית הרדיו של ה BBC Saturday night live: ב 4 במרץ, מתכנס הצוות הטכני בראשותו של ג’ורג’ מרטין על מנת לייצר את מיקס המונו. כבר בסופו של היום, נשלח המיקס המהיר לארה”ב על מנת שהשיר יכנס לאלבום השני של הביטלס בחברת קפיטול שתועד לצאת באפריל. זה לא היה סוף פסוק. ב 10 במרץ שוב מתכנס הצוות הטכני והפעם על מנת לייצר את מיקס הסטריאו. גם הוא מוחש לארה”ב. במיקס הסטריאו נעשה שימוש בפתיחה מטייק אחר. שומעים את ‘פעמון הפרה’ מתחיל מאוחר במיקס הסטריאו. שתי הגרסאות הללו יצאו בארה”ב בגרסת המונו והסטריאו של The Beatles’ Second Album והשיר נחשף לקהל האמריקאי כחודשיים לפני הקהל הבריטי. לקראת יציאת השיר בבריטניה נערכו עוד כמה שינויים לא מהותיים יותר מדי במיקסים ולמי שיאזין למיקס המונו הוא ייווכח שהוא נשמע עמוס מדי. אם צריך להגיד את השינוי המרכזי בין שניהם, זהו קולו של לנון. במיקס המונו הוא נשמע כאילו הוא מתחבא מאחורי רמקול, מוכפל בהכפלת יתר ומעומעם הרבה יותר לעומת מיקס הסטריאו. במיקס הסטריאו הזה לנון כאילו עובר לקדמת הבמה, נשמע בולט אבל גם אינטימי יותר. גם כשקולו מוכפל זה נעשה בעדינות. הנה שני המיקסים. מיקס המונו: מיקס הסטריאו בשלב מסוים, מיזג לנון את אמו עם הישות החדשה שנכנסה לחייו, הגברת יוקו אונו. בשיר oh yoko שהקדיש ג’ון לבת זוגתו ונכנס לאלבום הסולו השני שלו Imagine, הוא לא שכח לתת קריצה לשיר הגעגוע שכתב לאמו יותר מעשור קודם לכן. הוא כותב שם “באמצע הלילה אני קורא בשמך”. הוא עדיין התעורר בלילה ונזכר בה. השיר יצא בבריטניה ב 19 ביוני 1964 כחלק מה EP הפנטסטי Long Tall Sally וזאת ככל הנראה על מנת למשוך קצת זמן עד שייצא האלבום הבא ולתת אורך רוח למעריצים. ב 1990 הקליט רינגו את השיר כמחווה לג’ון לכבודם של שני אירועים עם קונטרסט משמעותי בניהם. יובל להולדתו של ג’ון ועשור להירצחו. את השיר הקליט רינגו עם ג’ף ליין, טום פטי ג’ו וולש וג’ים קלטנר. ה Travelling Ringos כפי שכינה אותם מישהו באחת התגובות בסרטון. הנה הם: אסיים עם גרסה שונה לגמרי לשיר שביצעו ה’מאמז והפאפאז’ עבור אלבום הבכורה שלהם ב 1966. איזה ביצוע נפלא! #בריאןאפשטיין #גוליהלנון #פולמקרטני

בוקר טוב ושבוע טוב. מתי לאחרונה תהיתם איך ביטל חי? ז”א הם בני אדם שנושמים ואוכלים כמו כולם, אבל איך אדם שנמצא בפסגת ההר עם אופציה תמידית לנפילה מרגיש? איך הוא מסדר את שגרת יומו או חוסר שגרת יומו? מה שאיפותיו לעתיד? האם הוא אדם כמוני וכמוך? אחרי שנפגשנו עם לנון בחלק הראשון בסדרת הכתבות שעשתה מורין קלייב עבור ה Evening Standard, היום כמובטח החלק הבא. בחלק 2 מתלווה מורין אל המתופף הכי טוב בביטלס הלוא הוא רינגו סטאר. רינגו מתגלה כאדם מיושב בדעתו שמחזיק רובים וכידונים בבית. הוא נלהב מאוד מזאק הקטן, אבל חושש ממה שיהפוך להיות לכשיגדל (מתופף!). הוא מתבאס מאוד ממה שקורה בבריטניה אבל יש לו חלום, חלום אלכוהול, הכבד מתנפח אלוהים גדול. הרי לכם תרגום הכתבה המרתקת במלואו. בשבוע הבא החלק השלישי בו יככב מר ג’ורג’ הריסון. רינגו סטאר גר בווייברידג’ בתחתית הגבעה היכן שגר ג’ון שם למעלה. ביתו גדול גם כן ובסגנון הטודור האנגלי. יש לו גנים עצומים עם מדשאות משופעות, עצים ופרחי כורכום שנפתחים בשמש האביב החמה. בריכת דגי זהב, בית עץ, מקלט ישן להתקפות אוויריות, מלונה לדייזי ודונבן כלבי האיירדייל שלו וקו כביסה עם פח מתכת תלוי ממנו. הוא עבור רינגו ומורין אשתו, בכדי לירות בו עם רובי האוויר שלהם. הם עושים את רוב הדברים יחדיו. רינגו מעדיף לקרוא לכל זה ‘האדמות’. “את רוצה לראות את האדמות?” הוא שואל ומציע מקל הליכה עבור הדרכים היחסית תלולות. יצאנו לדרך. לרינגו היה מקל הליכה משלו עם ראש מוכסף ביד אחת וביד השנייה הוא דחף את העגלה של זאק התינוק. זאק בן חמשת החודשים הוא ילד גדול, בריא, מקסים ומפותח לגילו, עם מטפלת ושני הורים מסורים. הוא לובש מצנפת צמרירית ובעגלה הנאה שלו נראה כמו תמונה של ילדות בריטית. אביו נשאר דמות מפתיעה במקצת במסגרת הגנים של סארי. הוא לבש ג’ינס כחולים צמודים, מגפי זמש שחורים גבוהים, מעיל זמש שחור ומספר רגיל של טבעות זהב, צמידי זהב ושעוני כריסטופר ישנים וכדומה. השיער שלו עכשיו ארוך מאוד ופאות הלחיים המפוארות והשחורות משווים לפרצופו חזות פראית. אני תמיד חושבת עליו כעל קאובוי. אבל מה שהוא היה באמת היה רוצה לראות על האדמות שלו היא חללית. “זה יגרום לכולנו להיות מסודרים” הוא אמר בעגמומיות “נלחמים על פצצות אטום ולא עושים כלום לגבי רעב ודברים כאלו”. פופולארי עם פעוטות: הוא עכשיו בן 25 וחצי, המבוגר ביותר בביטלס. למרות שהוא קטן ממדים, חמוד ואהוב ביותר על פעוטות, נראה שהוא פחות מתוסבך ובוגר מהאחרים. אכן הוא עושה רושם של מרוצה לחלוטין. זה הופך אותו למארח מקסים ולחברה רגועה. האמביציה היחידה שלו, לסיים איכשהו בלתי נשכח – מעורפלת למדי ואת זאת הוא השיג בדרכים עוקפות. הדברים מסתדרים עבור רינגו. קחו לדוגמא את החיזור אחרי אשתו. הוא פגש אותה בקאברן – “מנוחתו עדן” הוא אמר באדיקות, חמישה ימים לאחר שהפך לביטל. היא הייתה בת 16. “לקחת אותך הביתה ילדה?” הוא אמר בהזמנה. “אוקיי” היא אמרה, “אבל החברה שלי איתי”. לרינגו הייתה מכונית – ללא רישיון, אבל מכונית. הוא לקח את שתיהן הביתה. הוא לקח אותן הביתה גם בשבוע לאחר מכן וככה במשך שישה שבועות. “שלושתנו התחברנו מאוד” הוא אמר. יום אחד הוא אמר לה: “האם נוכל לצאת לערב אחד? זה יכול להיות רק את ואני?” “אוקיי היא אמרה ושנתיים מאוחר יותר הם התחתנו”. תעשיית התקליטים הייתה בשוק. שום זמר פופ לא נישא מעולם לאחר שהתפרסם. רינגו לא ראה בכך בעיה. “כל הדברים האלו על לשתות חלב ולא להתחתן” הוא אמר “ובכן תמיד הייתי הטיפוס המתחתן בכל מקרה” הוא הוסיף בצורה הגיונית, “כבר הייתי עשיר אז זה לא ממש שינה”. אם כי בכפוף לטיסות מפוארות, אתם תראו שהוא אדם מבוסס. הבית שלו מרווח ונוח ומוערך מאוד על ידי שאר הביטלס. הוא רוהט בצבעים כהים רכים בעזרתו של אדם שנקרא רוני אואק. חדר הרחצה הראשי בו הכל שקוע הוא מקור הקנאה לכל מי שמבקר בו. (דרך אגב, רינגו אומר שזה קשה להיכנס לאמבט שקוע מבלי לשבור את הרגל). הסלון עצום. יש את שולחן העבודה של רינגו שמשובץ פליז עם שלט שעליו כתוב ‘ביג דדי’, שנשלח על ידי אמריקאי מתחשב כשזאק נולד. ישנם מדפים מלאים בפרסים, מסודרים למשעי. תקליטי זהב, חתיכת עץ מאובנת מהמדבר הלובי בת מיליוני שנים, ספרים (מדף אחד עבור מדע בדיוני, אחר עבור ספרים עטויי עור של ‘אספריי’). קאנון מיניאטורי. “מתנה מאשתי” אומר רינגו בגאווה. “היא תמיד קונה לי מתנות”. ישנו כלבלב חום קטן מפוחלץ ונוראי שניצב על חתיכת שטיח ומעליו כיסוי זכוכית – מתנה מג’ון. “אני חושב שזה נחמד” אמר רינגו. יש לו כידון ורובים ונרתיק האקדח שאלביס נתן לו, סכינים ונדנים לחרבות. אחד הוא אומר לי היה שייך למלכה האחרונה של מדגסקר. גג הבית מלא באנטנות טלוויזיה שמאפשרות לו לקלוט ארבעה ערוצים. “אני יכול לקבל את כל מה שקורה” הוא אמר, “אני מקבל את כל הידע של מהטלוויזיה”. דרי הבית מתעוררים בין 12 ל 4 אחה”צ. יש לו תחושת זמן טובה יותר מהאחרים בכך שהוא יכול לומר איזה יום זה ובאיזה ימים של השבוע הוא עשה דברים. “קניתי את הבית הזה ביום שני” הוא יאמר, אבל הוא פחות ידע באיזה שבוע, חודש או שנה. מה שהוא הכי אוהב לעשות, זה לשבת בבר שלו על שרפרף גבוה. “תמיד רציתי בר כמו בסרטים. מה שאני ממש רוצה הוא ש 15 חברים יופיעו כאן מבלי שהוזמנו, בלי שאפילו אני אהיה כאן”. הבר שלו הוא מקום ראוי להערכה שנקרא ‘הפרה המעופפת’. יש לוח של פרה עם כנפיים שעוצב במיוחד ותלוי על הדלת. ישנה קופה, כיור קטן, מבחר של סיגריות בקופסאות, בקבוקי וויסקי הפוכים על הקירות. יש שם באמת הכל. אבל רינגו מת שזה יהיה פאב אמיתי. “הייתי שמח אם היה לי פאב אמיתי בבית” הוא אמר “אימי הייתה מוזגת מתישהו”. אור בוהק: ריצ’ארד סטארקי הוא בן יחד ואמו עדיין חושבת שהאור זורח מעיניו. הם גרו עם אביו החורג בליברפול בבית ברחוב אדמירל גרוב: “2 חדרים למעלה, 2 למטה, כלב בחצר ובלי אמבטיה”, הוא אמר. “היו לנו תקופות נהדרות שם, מסיבות נהדרות. היה קשה אבל אני מעולם לא התחרטתי שגרתי שם”. “לא יכולתי להחנות את המכוניות שלי בחוץ, אז קניתי להם בונגלו עם מוסך” (המכוניות של רינגו, הרולס רוייס, הפאסל וגה, 2 המיני, כולם בגוון חום). הוא הולך להתארח שם פעמים בשנה ובדיוק היה שם כדי להטביל את התינוק. “יש להם גם גינה נחמדה” הוא אמר. הוא החמיץ 5 מ 10 שנות לימוד עקב מחלה. הוא מתחרט על כך. “אני לא סתום” הוא אמר “פשוט לא התחנכתי. אנשים יכולים להשתמש במילים ואני לא אדע למה הם מתכוונים. אני אומר me במקום my. the sun shines out of MY eyes דברים מוזרים כמו זה, שאני רוצה לתקן. אני יכול לקרוא כל דבר אבל אני לא יודע לאיית – בכל מקרה אני לא כותב כלום בימים האלו”. הרבה ציונים כמו poor ו very poor מעטרים את התעודות הישנות שלו מבית הספר St. Silas, אבל הנער עצמו, הם כותבים, היה ישר, עליז ונכון. הוא שומר את המסמכים מחייו המוקדמים בתיקייה מפלסטיק כמו גם את התמונות שלו כטדי בוי עם נעלי המשי והסוליות עם השרשראות עליהן, תמונות שלו כביטניק עם זקן ואת תעודת הזהות מ 1962. הוא כמעט היגר לאמריקה כדי לפגוש את ליטנינג הופקין (זמר הקאנטרי בלוז האמריקאי) שהוא קרא על העטיפה האחורית של האלבום שלו שהוא גר ביוסטון טקסס. בסופו של דבר הוא הפך לביטל. לדבריו רק לפני 18 חודשים הוא הרגיש כביטל אמיתי”. זה לקח שנתיים” הוא אמר “לפענח אחד את השני. אבל משם הייתה לי ההרגשה שאנחנו ארבעה בזה. אני מניח שאנחנו מסתדרים מפני שיש רק ארבעה כמונו. אנחנו היחידים שיודעים איך זה מרגיש. כשהייתה כל הביטלמאניה, נדחקנו לפינה, רק ארבעתנו. סוג של מלכודת. היינו כמו ארבעה סיאמים שאוכלים מאותה קערה”. ארוחה של פועלים: גברת ג’ורג’ הריסון הועברה לטלפון שבפאב. ג’ון הגיע עם בנו ג’וליאן, שניהם לבושים בשחור. מורין ציינה שמשפחת אדאמס משודר בטלוויזיה. אכלנו ארוחת ערב שהוכנה על ידי אחד העובדים שניקה את הבית. כמו שאמרתי, דברים מסתדרים עבור רינגו. התינוק הגיע. “הייתי מבועת מכלבים ותינוקות. תינוקות בכו וכלבים נשכו אותי. אבל מה שמפיל אותי לגבי התינוק הזה הוא איך שהוא צועק בדרכו חסרת ההיגיון וצוחק משטויות. זה מה שאני אוהב אצל תינוקות”. “הראש שלו מונח טוב? ” הוא שואל בדאגה. מורין אמרה שזה לקח שנים. היא בת 19, יפה ומיושבת. היא קוראת לרינגו ריצ’י. הם מסתדרים טוב יחד. רינגו נכנע לה לגבי ההטבלה, היא נכנעה לו לגבי מטפלת. “אני בבעלותה כמובן” הוא אומר בנחת. “כשהתחתנו ההורים שלה פשוט העבירו אותה אליי. זה הפיל אותי, היא עדיין פעוטה. כשאתה נשוי זה לא כמו בתקופת החיזור כמו שאומרים. שניכם הופכים לאנשים אחרים מפני שאתם מכירים אחד את השני טוב. היא יכולה לצעוק עליי בלי לפתוח את הפה – זה להיות נשוי”. יש לו דעות מוצקות לגבי דברים, אבל לעיתים הוא לא זוכר מה הן. הוא עדיין רוצה לפגוש את פול ניומן. אם הפצצה הולכת להיות מוטלת, הוא רוצה לדעת היכן כדי שיוכל לעמוד שם. לא אכפת לו שהוא קטן “אם הייתי גבוה יותר” הוא אומר באפלוליות, “הייתי עלול להסתובב ולהכות אנשים”. הוא חושב שהמעמדות העליונים השתפרו בהרבה. “את לא חושבת ככה?” הוא אמר “הרבה פחות חזירות ויותר השתלבות. ראיתי דיוקנאות ישנים שלהם והם ממש נראים כמו חזירים. עכשיו הם מתפשטים קצת לאוסטרליה”. הוא כועס כשהבריטים לא חושבים שבריטניה היא הכי טובה. “גוררים אותה למטה” הוא אמר “זה משגע אותי”. הוא מצר על חוסר העידוד הממשלתי שניתן לאתלטים בריטים. “אני לא יכול להבין מדוע מישהו יעשה משהו למען בריטניה עכשיו” הוא אמר. הוא התרגז מתכנית הטלוויזיה ששודרה לאחרונה והראתה אילו דברים בריטים לא הצלחנו לנצל, למשל פניצילין. “הדבר הבא הוא שנוותר על ‘אולי ופרד’ (דמויות בובה מתכנית טלוויזיה לילדים)” הוא אומר ברגש. פעם הייתה לו תכנית ל 4 דקות לכשיהיה ראש ממשלה, אבל כל מה שהוא זוכר עכשיו זה שהוא רצה שהבתים של כולם ירושתו לבתים של חברים על ידי צינורות תת קרקעיים. הוא אפילו התחיל לחפור אחד משלו באדמירל גרוב. זאק – תלמיד בית ספר שמן? הוא מצלם המון תמונות של זאק. “כל האירועים החשובים בחייו”, הוא אמר, כשהוא מראה לי תמונה שלו אוכל ביסקוויט שוקולד. זה מבאס לחשוב למה הוא יהפוך להיות – רוצח, מוזר או משהו אחר. ברור שהוא יהיה רגיל שיש לו מטפלת ואנשים שעושים עבורו דברים שאנחנו לא, אבל אני מת שיהיה פשוט נורמלי”. מחשבה איומה עברה בו: “נניח שהוא יהפוך להיות תלמיד בית ספר שמן!” הוא אמר. כשהגיעה השעה חצות, הם החליטו לנסוע ללונדון למועדון לילה. מורין הלכה להתכונן. רינגו מת על מועדונים, עבורו הם תחליפי פאבים. “הלוואי והיה לי מועדון בביתי”, הוא אומר בהתלהבות. “ברור זה הדבר הכי טוב בלהיות נשוי – יש לך בית לשבת בו וחברה כל הזמן. ואתה עדיין יכול ללכת למועדונים, בונוס על היותך נשוי”. “אני אוהב להיות איש משפחה כביכול” הוא אמר.

לאחר ההצלחה היחסית של well respected man שהפך לשיר הראשון של הקינקס שהיה ביקורתי, פואמי, הומוריסטי ופנה לסאונד קצת יותר תיאטרלי, ריי כותב את השיר ה’סוציאלי’ הבא שלו. הקטע dedicated follower of fashion כבר מתכתב לא רק עם המעמד הבינוני פלוס אלא גם עם תופעת ה’סווינגינג לונדון’.השיר נפתח עם גיטרה שנשמעת כמו פעמונים שמודיעים על תחילת המופע והכל מצטמצם אחר כך לכדי גיטרה מינימלית בודדת. לאט לאט התיאטרליות מתחילה להבנות שכבה על גבי שכבה, ממש כמו מופע קברטי. הערבוב של הרית’ם אנד בלוז יחד עם משהו שהוא בין הוודוויל העממי לבין המיוזיק הול היוקרתי. שובה לב ומשהו שלא נשמע כמותו. שירה אנגלית מאוד מצד אחד, אבל מורגש מאוד שאופי השירה והכתיבה המליצית גם לועגים לאותה אנגליות. “השיר הגיע לאחר שהשתתפתי בקרב אגרופים אלים במסיבה. כל ה’טרנד-סטרז’ הנוראים של שנות ה 60 היו מגיעים ולובשים את האופנה האחרונה ולי הייתה רתיעה מכך. בכל מקרה זו הייתה מסיבה מחרידה והאנשים האלו החלו ללגלג עליי, אז היה לי קרב אגרופים עם מעצב אופנה. אז אמרתי ‘טוב אני אכתוב עליו שיר’ “. לפי דבריו של ריי אפשר לחשוב שהרתיעה הייתה לא רק מצו האופנה המשתנה, אלא מסדר המיניות שהלך גם הוא והשתנה. ריי לא רק נרתע מתופעת המטרוסקסואליות הגועשת בלונדון אלא ככל הנראה גם נמשך אליה. משהו שבהחלט לא מצא חן בעיניו. זה מרתק לטעמי לראות את הניגודיות הזו של מי שכביכול ייצא נגד הקיבעון הבריטי מצד אחד אבל מצד שני מלגלג בתחילת 1966 על מי שכן מצליח לצאת ממנו.הסינגל dedicated follower of fashion יצא בפברואר 1966 והצליח להגיע למקום ה 4 המרשים במצעד בבריטניה. סווינגיג לונדון תישאר גם מרכז מחשבותיו של ריי באלבום הבא של הקינקס. אלבום קונספט שיסתובב סביב ההתבוננות של ריי בדמויות שונות ומשונות אבל גם יתעמת עם הרתיעה והחיפוש העצמי שלו עצמו. אולי גם של הלהקה.”כשהסינגל הצליח והפך ללהיט, אנשים התחילו לגשת אליי ברחוב ולשיר לי את הפזמון בפרצוף: ”Oh yes he is, oh yes he is’ כאילו כדי לומר שידעתי מי הייתי. לצערי תחושת המציאות הפנימית המעוותת שלי אמרה לי שזה לא מי שאני רוצה להיות. לא ידעתי מי אני”.באין הופעות בארה”ב, הקינקס התמקדו באירופה. בגרמניה הם עוררו מהומות, בשטוקהולם הנהג שלהם קיבל התקף לב תוך כדי הנסיעה וכמעט ריסק את המכונית. הם הצליחו לעצבן את הסקנדינבים ולהיות מנודים מאיחוד המוסיקה הסקנדינבי. בקיצור כיף גדול.ביוני 1966, סינגל חדש והביקורתיות של ריי מתרחבת כלפי תופעות כלל ארציות שהוא לא רואה עין בעין. יחד עם זאת זו כבר כתיבה שונה בתכלית ממה שעשה בה שימוש בעבר. הפעם זו עגמומיות שמשתלטת על השמחה המאולצת ב dedicated follower of fashion. ב sunny afternoon דמות מעמד הביניים שנלחץ תחת גלגלי החיים או ה’איוב’ שהמציא ריי, מתחילה לקבל את המכות שלה ב 2 הבתים היחידים של השיר, מהחוץ לפנים. בתחילה זה גובה המיסים ואחר כך אלו צרות מבית. ה’ביג פאט מאמא’ או אימא בריטניה שמנסה לשבור אותו כל הזמן, מלווה וחוזרת בפזמון. המוסיקה שונה בתכלית. הפעם היא אפלה ומלווה את ירידת איכות חייו של הגיבור עם התיאטרליות אבל גם בשימוש באקורדים עגמומיים שיורדים תמידית בטון ומשרים אווירת פחד ומתח. זו כבר לא להקת שמנפקת ‘להיטי’ רית’ם אנד בלוז, זו כבר פואטיקה לשמה ואמירה יוצאת דופן. הן לירית והן מוסיקלית. בצדו השני של הסינגל, שיר מעניין נוסף. הקטע I’m Not Like Everybody Else שלמעשה נכתב עבור האנימלז שלא ממש רצו אותו. הקינקס החליטו להוציא אותו בעצמם ודייב קיבל את מלאכת השירה. זו אמנם לא פואטיקה במיטבה, אבל החספוס ורוח המחאה בעד ה’שונים’ ניכרים היטב. מין אמירה שאפשר למחות גם בדרכים אחרות. זה שיר רוק עשוי היטב שליווה את הקינקס כחלק מההופעות שלהם שנים רבות. הקהל פשוט אהב אותו. כמו גם להקות גאראג’ אמריקאיות שהחלו מבצעות קאברים לקטע.באלבום ההופעה to the bone מ 1994 ריי הציג את השיר בצורה חיננית: “זה שיר מתוך ביסייד, אני אוהב את השיר הזה מאוד. הוא דיי מסכם את כל מה שהקינקס היו אז כי כולם ציפו שנעשה דברים נהדרים ובדרך כלל הרסנו את זה”. הסינגל הגיע לראש המצעד הבריטי והדיח את paperback writer של הביטלס. האלבום Face to Face הוא הרביעי במספר של הקינקס ובפעם הרביעית, גלידה. הקינקס נחושים להביא משהו קוהרנטי חד ולא מבולבל. שני הסינגלים הקודמים בישרו על השינוי הגדול ועכשיו נשאר לבדוק האם האלבום עומד בציפיות.בדרך כלל כשמדברים על אלבומים חשובים מאותה תקופה כמו ריבולבר, פט סאונדס, אפטרמאת’ או בלונד או בלונד, לא תשמעו את שמו של האלבום הזה. מדוע? אין לי באמת תשובה טובה. זה אלבום נהדר וחדשני. הן בקונספט, הן כתיבה והן במתודות ההקלטה והשימוש באפקטים וכלים שלא נופלים מאלו שהשתמשו בהם הביטלס. על האלבום הם עבדו באולפני פיי בקיץ 1966 והקדישו לו את מירב הזמן שהקדישו עבור אלבום עד אז מה שמן הסתם ייקר את עלות הפקתו. זהו גם האלבום הראשון שבו כל השירים הם מקוריים. העבודה לא הייתה נטולת בעיות. ריי הגיע להקלטות כשהוא מתאושש מהתמוטטות עצבים שעבר לפני תחילת ההקלטות עקב הלחץ הנפשי סביב סיבובי ההופעות ולחות הזמנים הדוחקים. הבסיסט פיט קווייף נפצע בתאונת דרכים והוחלף לפרקים על ידי ג’ון דלטון (שיחליף אותו שוב לכשיפרוש ב 1969). האלבום בנוי כמחזה בו עובר ריי מדמות לדמות, מפרצוף לפרצוף. הוא נפתח עם צלצול טלפון אליו עונה מנהל הלהקה, שריד לרעיון לחבר את השירים עם אפקטים שונים בניהם. רק 2 שירים נוספים שרדו את הקונספט. השיר הפותח Party Line ממשיך את הקו של dedicated follower of fashion ובו האווירה אמנם סקיפלית ומסיבתית אבל ריי תוהה במילים האם ‘היא זו היא בכלל?’ רמז לחיבוטי התקופה שלו. אגב בביוגרפיה שלו, טען דייב שהוא כתב את המילים אבל שינה את הגרסה לכך שהוא נעזר בריי. השיר הזה מעט חריג באלבום שהוא יותר בלוזי באופיו, למרות העטיפה הצבעונית והמזמינה. הוא מזכיר לי את wouldn’t id be nice של הביץ’ בוייז שעדיין קרץ ללהקה הישנה רגע לפני שהשינוי לוקח חלק. הבלוזיות מכה כבר בשיר השני. ‘רוזי שובי הביתה’ שיר שכתב ריי על אחותו רוזי שהגרה לאוסטרליה, משהו שכל כך העיב עליו שהוא לא טרח אפילו לשנות את שמה בשיר. העזיבה של רוזי ובעלה ארתור כה השפיעו עליו והגיעו גם לאלבום המכונן ‘ארתור’. השיר לא נטול עקיצה למעמד העליון כשהוא כותב שרוזי עזבה מכיוון שהיא שייכת עכשיו למעמד העליון והיא לא מכירה בהם יותר.מבחינה מוסיקלית ‘רוזי’ הוא חגיגה. הצ’מבלו הגיטרות האקוסטיות הרועמות והתופים הדומיננטיים הם לב ליבם של הקטע היפהפה הזה יחד עם שירה נוגה ושוברת לב של ריי. הדמות של מעצב האופנה מ dedicated follower of fashion מתגלה שוב בדמות ‘דאנדי’ בשיר נהדר ששוב בא חשבון עם סווינגינג לונדון במקצב התיאטרלי כמו בשיר ההוא. יצירה רודפת יצירה וב it’s too much on my mind חוזר ריי ל’איוב’ שלו, ז”א אליו עצמו. זה הקטע שהכי מרגש אותי באלבום. המילים, יחד עם מארג הצלילים מושלם. קטע המעבר המינורי שובר אותי לרסיסים כשריי שר על המשבר שלו יחד עם הצ’מבלו שמנגן כמו הוריקן ברקע. אותו צ’מבלו של ניקי הופקינס ממשיך ביתר שאת ומקשר בין הקטע הזה ל session man ולא במקרה. הפעם הופקינס הוא נושא השיר. ובכן בעקיפין. ריי מדבר על אותם נגני סשן אולפנים שלא מעניין אותם עם מי הם מנגנים. היום זו להקת רוק ומחר זו תזמורת. בעקיפין זו גם ביקורת על איחוד המוסיקה הבריטי והסטריקטיות הנוקשה שלו. ניקי הופקינס ‘יום גשום ביוני’ הוא הקטע השני שמכיל את שריד האפקטים האולפנים והוא נפתח ברעם. הסערה שריי מתאר בשיר שמושר כמו בסיפור אגדה, מתארת ככל הנראה יום קשה שעובר עליו, או סערה נפשית אישית. “אין תקווה ואין הגיון, רק יום גשום ביוני” והרעם שב ומכה. השיר הסוגר את צד א’ המצטיין house in the country, מנסה להתנער מהעגמומיות עם קצב מהיר וסולו גיטרה סטייל צ’אק ברי. בכל זאת הוא לא חוסך ומבקר את תופעת כוכבי הפופ שרכשו לעצמם בתים ענקיים בכפרים הקרובים ללונדון. ריי עצמו חיפש בית כזה ולכן הביקורות מופנה גם כלפי עצמו. מעריץ קינקס בשם דיימון אלברן ישתמש בשיר ובמוטיב שלו כשיוציא סינגל עם הלהקה שלו בלר ב 1995. צד ב’ חלש יותר מול צד א’. הוא נפתח עם שרידי אפקטים של גלי ים. ‘חופשה בווייקיקי’ שמבצע דייב, הוא שיר מטעה. הוא מדבר על אכזבה מווייקיקי העיירה בהוואי שהבטיחה גן עדן ובעצם הכל בה זיוף, אבל ה’צרות בגן עדן’ מרמזות גם על צרות מבית. בנוסף יש גם רמיזה על הזיוף האמריקאי כקולקטיב, מה שהגיוני מאוד לאור מצבם של הקינקס מול תעשיית המוסיקה האמריקאית. מוסיקלית זהו שיר סרף שמאוד מזכיר משהו של הביץ’ בוייז, אבל בעזרת התופים ה’אפריקאים’ השבטיים, אפשר לקבל את התחושה של הוואי.מצעד הדמויות של ריי נמשך. בשיר ההמשך או ה’אח’ שממשיך את הרעיון של house in the country מופיע עוד ‘קורבן’ שירד מנכסיו ממש כמו ב sunny afternoon כשאורח החיים הראוותני מאלץ אותו לבסוף למכור את ביתו היוקרתי כדי לממן את חובותיו. מין ייחול שכזה. ב Fancy הקטן והנהדר, שוב ערפל מיני עוטף את הדמות שבשיר. ריי חוזר בו לצליל של המזרח וכמו ב see my friend הקטע נע סביב המוסיקה ההודית וסובב סביב אקורד אחד באווירה מעט פסיכדלית. בקטע הג’אזי Little Miss Queen of Darkness מביא ריי עוד דמות מעורפלת סביב רקדנית בדיסקוטק. היא רוקדת ובצורה פנטסטית, התופים של ג’ון דלטון הופכים את הריקוד למצעד צבאי. דמותה של לולה מתחילה להתהוות. ‘סאני אפטרנון’ משמש כתחילת האפילוג של האלבום וזה מעניין שהקינקס בעצם הולכים כנגד חוקי התעשייה שהיו נהוגים אז לגבי אי הכנסת סינגלים לאלבומים ובפעם השנייה מכניסים לאלבום סינגל מצליח.האלבום נסגר עם I’ll Remember, קטע נוסטלגי אופטימי בעל אופי יותר אפ ביט עם בס דומיננטי שמרמז שעם כל התסכול, התופעות והמוזרויות שנחשפו באלבום, בסה”כ היה לנו טוב יחד. עטיפת האלבום צבעונית ומזמינה אבל הדמות שמראשה פורחים פרפרים מתכתבת יותר עם ריי של it’s too much on my mind שראשו מתפוצץ מרוב לחץ. דואליות מבריקה.כאמור האלבום לא הצליח כפי שהיה צריך והסיבה נעוצה אולי בריבוי אלבומי מופת באותה שנה ויותר חשוב, אולי בחוסר הבנה והקדמת זמנו של ריי בשילוב פואטיקה וסאטירה באלבום פופ. כיום האלבום נחשב ליצירת המופת הראשונה של הקינקס שפתחה את השער לאלבומים מופתיים שעוד אדבר עליהם בשבועות הקרובים.בפוסט הבא, הסינגל הנהדר שסוגר את 1966 של הקינקס והמרוץ לאלבום הבא.

אנחנו עם פרק חדש לגמרי בפודקאסט שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס” ובו נדון באלבום מעורר המחלוקות, לפחות אצל 2 אנשים, גיא ואורי – אלבום הסולו העשירי של פול מקרטני Flaming Pie. האלבום יצא ב 1997 והחזיר את מקרטני של פוסט פרויקט האנתולוגיה שקרנו ירדה מעט בשנות השמונים, למרכז התודעה. עד כאן ההסכמה. על טיבו של האלבום נתווכח בפרק החדש ובין אי הסכמה אחת לשנייה, נעבור עם מקרטני את הדרך להשלמתו, מסיום העבודה על האנתולוגיה ועד לסיום ההקלטות שלו. זו היתה חתיכת דרך עם לא מעט שותפים ונשמח עם תבואו לעבור אותה יחד איתנו ויחד עם פול. לפרק החדש “תמיד חזרנו לשירים ששרנו”, תוכלו להאזין בשלל דרכים רובן מצויינות ב‘פוד לינק’ שלנו https://bit.ly/2SQoAGo, אבל למרות זאת הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://www.deezer.com/us/show/1318802 כמו כן תוכלו להאזין באפליקציות השונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג אותנו ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa כמו תמיד נשמח לקרוא את תגובותיכם על הפרק והאם אתם אוהבים את האלבום Flaming Pie של מקרטני? כיתבו לנו בתגובות.

ב 4 במרץ 1966, החלה מורין קלייב לפרסם סדרת כתבות על חברי הביטלס ב London Evening Standard. סדרת הכתבות שנקרא “איך ביטל חי”, סקרה כל פעם את חייו של ביטלס אחר ולבסוף בכתבה האחרונה היא מארחת את בריאן אפשטיין. ה’קורבן’ ראשון היה ג’ון לנון, אליו היא התלוותה במשך יום שלם. הוא אירח אותה בביתו, עשה לה סיבובים ברולס רוייס עם הנהג אנתוני ובעיקר השמיע את דעתו על נושאים מגוונים. המשפט הכי מפורסם מהכתבה הזו היא מה שאמר על מצבה העכשווי של הנצרות כשהוא משתמש בביטלס כרפרנס להשוואה. האמת? לדעתי זה הדבר הכי פחות מעניין בכתבה. מה כן? אנחנו מקבלים הזדמנות נדירה, להכנס לראשו של לנון הצעיר בן ה 25 כשהוא בגג העולם, אבל לא יודע מה הוא יעשה לכשיהיה גדול. להבין את סדר היום שלו או חוסר סדר היום שלו ואת תחומי העניין והגחמות של הבחור הצעיר. בשבועות הקרובים נביא תרגומים עבור כל 5 הכתבות. הנה התרגום הראשון. הביטלס עם מורין קלייב ב 1964 איך ביטל חי? ג’ון לנון חי ככה. מאת מורין קלייב על גבעה בסארי…איש צעיר, מפורסם, עשיר וממתין למשהו. זה היה לפני 3 שנים כשהביטלס הפכו למפורסמים. מאז ניסו מתבוננים להעריך בדאגה האם תהילתם תישאר או תדרדר. הם ניבאו את נפילתם של הביטלס הישנים וחיפשו בחריצות אחר הביטלס החדשים (מה שהיה חסר טעם כמו לחפש את הביג בן החדש). לבסוף הם התייאשו. התהילה של הביטלס איננה מוטלת בספק. היא לא קשורה בהאם הם גסים או מנומסים, נשואים או לא, בני 24 או 25, האם הם בראש המצעדים או לא. הם נמצאים הרבה מעל כל עמדה שבה רולינג סטון צריך להתמודד איתה. הם מפורסמים באופן בו המלכה מפורסמת. כשג’ון לנון חולף עם הרולס רויס בעלת הגלגלים והחלונות השחורים שלו, אנשים אומרים: ‘זו כנראה המלכה’ או ‘אלו בטח הביטלס’. יחד אתה הם חולקים את הביטחון של חיים יציבים בפסגה. שניהם בסטגנציה בתודעה הציבורית. היא בארמון בקינגהאם הם באזור ווייברידג’ – אישר. רק פול נשאר בלונדון. קהילת ווייברידג’ מורכבת משלושת הביטלס הנשואים. הם גרים שם בין הגבעות המיוערות ובין הברוקרים. הם לא עבדו מאז חג המולד והקיום המבודד שלהם חסר זמן באופן מוזר. “איזה יום זה?” ג’ון שואל בעניין כשמתקשרים עם חדשות מבחוץ. המעריצים עדיין בשער אבל הביטלס נפגשים רק אחד עם השני. הם חברים טובים מאי פעם. רינגו ואשתו מורין יכולים לקפוץ לג’ון וסין. ג’ון יכול לקפוץ לרינגו, ג’ורג’ ופאטי יכולים לקפוץ לג’ון וסין וכולם יחד יכולים להיכנס לרכב ולקפוץ לרינגו. לצאת מחוץ לאזור זה רק בחגים. הם רואים סרטים, משחקים ברעש ב’צוללות’, רואים טלוויזיה עד שהיא נכבית ומנגנים תקליטים באותו הזמן. לפנות בוקר הם עושים הקלטות מטורפות. לשינה וארוחות אין משמעות. “אף פעם לא היה לנו זמן לעשות שום דבר חוץ מלהיות ביטלס” אומר ג’ון. הוא נשאר אותו ג’ון כפי שהיה קודם לכן. הוא עדיין מרים את אפו, שחצן כמו נשר, אם כי עדשות מגע סדרו את קצרות הרואי שגרמו מלכתחילה לארשת הזו. הוא נראה יותר כמו הנרי השמיני מאי פעם, עכשיו כשפניו התמלאו מעט, אימפריאליסטי, פחות צפוי, מעושן, לא מאורגן, ילדותי, מעורפל, מקסים ושנון. הוא עדיין קליל, ועדיין קשוח כמו גיהינום. “לא שאלת על פרד לנון” הוא אומר מאוכזב (פרד הוא אביו, הוא הופיע כמה שבועות אחרי שהתפרסמו). “הוא היה כאן לפני כמה שבועות זו רק הפעם השנייה שראיתי אותו בחיי – הראיתי לו את הדלת”. הוא המשיך בעליזות: “לא הכנסתי אותו לבית”. ההתלהבות שלו לא דועכת והוא מתעקש לשתף בה. ג’ורג’ הכניס אותו למוסיקה הודית. “את לא מקשיבה נכון?” הוא צועק אחרי 20 דקות של נגינת התקליט. “זה מדהים. זה כל כך ‘קול’. ההודים לא נראים לך ‘קולים’? את מקשיבה? המוסיקה הזו בת אלפי שנים. זה מצחיק אותי שהבריטים הולכים ואמרים להם שם מה לעשות. דיי מדהים”. והוא מדליק את הטלוויזיה. הניסיון זרע בו זרעים של ספק עצמי. זה לא שהוא מקובע בדעתו, אלא שהוא מקובע סביב מה שהוא מאמין בו באותו הרגע. “הנצרות תיעלם” הוא אומר. “היא תתנדף ותצטמק. אין ויכוח. אני צודק ואוכיח זאת. אנחנו יותר פופולריים מישו עכשיו. אני לא יודע מי יעלם קודם – רוקנרול או הנצרות. ישו היה בסדר אבל המאמינים שלו היו סתומים ורגילים. הם אלו שעיוותו והרסו את זה עבורי”. הוא קורא באדיקות על דת. הוא קונה בתזזיתיות בימים אלו במיוחד ברשת ‘אספריי’. יש לו יין משובח במרתף, אבל הוא עדיין קצת נבוך. הוא עצלן מדי כדי לשמור על הופעה גם אם הוא הבין מה צריך לעשות – מה שהוא ככל הנראה לא. הוא בן 25 כיום, מתגורר בבית טודור הענק שמרופד כולו שטיחים וממוקם על גבעה, יחד עם אשתו סינתיה והבן ג’וליאן. יש לו חתול שנקרא על שמה של דודתו מימי וחדר אוכל סגול. ג’וליאן בן 3, הוא ככל הנראה יישלח ל’ליסייד’ בלונדון. “זה נראה המקום היחיד עבורו בפוזיציה שלו”, אומר אביו כשהוא בוחן אותו בביישנות. “אני מרחם עליו. לא יכולתי לסבול אנשים מכוערים גם כשהייתי בן 5. הרבה מכוערים הם זרים, נכון?”. עשינו סיור מהיר בבית, ג’וליאן נשאר לצייר כשהוא אוחז בחתול סיאמי עשוי פורצלן. ג’ון חולף על גבי חפצים שבהם איבד עניין. “זה סידני (חליפת שריון). זה תחביב שהיה לי למשך שבוע (חדר מלא במודלים של מכוניות מרוץ). סין לא מרשה לי להפטר מזה (מכונת מיצים)”. בחדר הישיבה ישנן 8 קופסאות ירוקות עם נורות אדומות מהבהבות. הוא קנה אותם עבור מתנות לכריסטמס אבל לא עשה בהם שימוש. הם הבהבו כשנה. אפשר לדמיין אותו יושב שם עד כריסטמס הבא מוקף בקופסאות הללו. הוא משתהה על חפצים שהוא עדיין אוהב. צלב ענקי עם אופי רומאי, זוג קביים מתנה מג’ורג’, תנ”ך ענקי שהוא קנה בצ’סטר וחליפת הגורילה שלו. “חשבתי שצריך שתהיה לי חליפת גורילה” הוא אומר. הוא נראה מדוכדך לגבי זה. “לבשתי אותה רק פעמיים. חשבתי לקפוץ לתוכה בקיץ ולנסוע עם הפרארי. כולנו רצינו לקנות כזו ולנהוג איתן אבל הייתי היחיד שקנה. חשבתי על כך שאם לא אלבש את הראש, היא תהיה מעיל מדהים עם רגליים. אני מת למעיל פרווה אבל לא נתקלתי באחד”. זה מרגיש שהרכוש שלו שהולך וגודל מיום ליום, קיבל עליונות. כל מכשירי ההקלטה, הטלוויזיות, המכוניות, הטלפונים שהוא לא זוכר בהם מספר אחד. שש מתוך הקופסאות המהבהבות, אמורות להחזיק עד כריסטמס הבא, אבל הן כבר נראות מוזר. המכוניות שלו, הרולס והמיני קופר, הפרארי שצבועה בשחור – הם תעלומה. יש את בריכת השחייה, והעצים המשופעים למטה ממנה. “זה לא מה שהזמנתי” הוא אומר בהכנעה. הוא רצה שהתחתית תהיה כמו מראה. “זה משק בית מדהים” הוא אומר “שום גאדג’ט לא ממש עובד חוץ מחליפת הגורילה. זו החליפה היחידה שמתאימה לי”. הוא עסוק מאוד בספרים. תמיד ישאל מה טוב לקרוא. הוא קונה כמויות של ספרים ומסדר אותם בחדר מיוחד. יש לו את סוויפט, טניסון, האקסלי, אורוול, מהדורות יקרות מעור של טולסטוי, אוסקר וויילד. ויש גם ‘נשים קטנות’, כל ספרי ווילייאם מילדותו וכמה לא צפויים כמו ’41 שנה בהודו’ של פילד מארשל לורד רוברטס ו’סקרנות ההיסטוריה של הטבע’ מאת פרנסיס ט. באקלנד עם כותרות הפרקים שלו: ‘חתולים חסרי אוזניים’, ‘אנשים עם רגליים מעץ’, ‘אמו של הארווי האלמותי’. הוא ניגש לקריאה מתוך עניין מלא חיים שלא מונע מיותר מדי חינוך פורמלי. “קראתי מיליוני ספרים”, הוא אמר, “בגלל זה נראה לי שאני יודע דברים”. הוא אובססיבי על ה’קלטים’. “החלטתי שאני ‘קלט'”, הוא אמר. “אני בצד של בודיסאה – כל הבלונדיניות המדממות האלו שקוצצות אנשים. יש לי תחושה נוראית שהלוואי שהייתי שם – לא דרך צלקות ופצעים אלא דרך קריאה על כך. הספרים לא נותנים לך יותר מפסקה על חייהם, אני חייב לדמיין את זה”. הוא יכול לישון כמעט ללא הגבלת זמן, הוא ככל הנראה האדם הכי עצלן באנגליה. “עצלן פיזית” הוא אומר. “לא אכפת לי לכתוב, לקרוא או לצפות או לדבר, אבל מין זה הדבר הפיזי היחיד שאפשר להטריד אותי אתו”. לעיתים הוא נוסע ללונדון ברולס על ידי שומר ראש וולשי לשעבר בשם אנתוני. לאנתוני יש שפם שמסקרן אותו. ביום בו ביקרתי אותו הוא הוזמן לארוחת צהריים בלונדון, שהוא די התלהב ממנה. “את יודעת כמה זמן ארוחת הצהריים נמשכת?” הוא שאל. “מעולם לא הייתי בארוחת צהריים לפני כן. הלכתי ל’ליונס’ שלשום ואכלתי ביצים וצ’יפס ושתיתי כוס תה. המלצרים המשיכו להסתכל ואמרו: ‘לא, זה לא הוא, זה לא יכול להיות הוא”. הוא התיישב במכונית והדגים את הטלוויזיה, את המיטה המתקפלת, את המקרר, את שולחן הכתיבה, את הטלפון. הוא בזבז שעות רבות בניסיון לדבר בטלפון הזה. “רק פעם אחת העבירו אותי למישהו” הוא אמר, “והוא לא היה בבית”. אנתוני בילה את סוף השבוע בוויילס. ג’ון שאל אם הם קיבלו את פניו במורד ההר ואנתוני אמר שכן. הם דנו באפשרות של שלוחה נוספת לטלפון. היינו חייבים להתקשר לרופא מכיוון שג’ון היה עם קוץ של קיפוד ים בבהונותיו. “לא רוצה להיות כמו דורותי דנדרידג'” אמר. “למות מרסיס כעבור 50 שנה”. הוא הוסיף באופן מרגיע כי שטף את הרגל המדוברת. התגלגלנו לנו באופן יוקרתי בכביש צדדי. “מפורסם ועשיר”, ככה הוא מתאר את עצמו בימים אלו. “הם כל הזמן אומרים לי שאני טוב עבור כסף, אבל אני חושב שאני אבזבז את הכל עד גיל 40, אם אני אמשיך כך. זו הסיבה שהתחלתי למכור מכוניות. ואז שיניתי את דעתי והחזרתי את כולן פלוס עוד אחת חדשה”. “אני רוצה את הכסף רק כדי להיות עשיר. הדרך האחרת להשיג אותו היא להיוולד עשיר. אם יש לך כסף זה כוח ללא הצורך להיות עוצמתי. לעתים קרובות אני חושב שזו קונספירציה אחת גדולה, שהזוכים הם הממשלה ואנשים כמונו שיש להם את הכסף. הבדיחה הזו של לשמור את הפועלים בורים עדיין נכונה. זה מה שהם אמרו על ה’טוריז’ (השמרנים) ובעלי האדמות, ואז ה’לייבורז’ היו אמורים לחנך את הפועלים, אבל לא נראה שהם עושים זאת יותר”. יש לו אימה חולנית מאנשים טיפשים: “מפורסם ועשיר כמו שאני, עדיין אני צריך לפגוש אנשים רפים. לעתים קרובות זה מהדהד בי שאני בכלל לא עשיר. יש אנשים באמת עשירים אבל אני לא יודע היכן הם”. הוא חושב שלהיות עשיר זה דיי קל, מה שמאשר את החשד שהביטלס כיוונו לשם כל חייהם. “כולם חושבים שהם היו יכולים להיות מפורסמים, רק אם היה להם את ה’לטיניות’ הזו. וכשזה קורה זה בא בטבעיות. אתה נזכר בסבתא שלך הזקנה שהייתה אומרת דברים כמו: “אתה תצליח עם הקול הזה”. הוא מוסיף “לא שיש לי סבתות זקנות”. הוא הגיע לרופא שעתיים ושלושת רבעי מוקדם ממה שנקבע והגיע לארוחת הצהריים בזמן אבל למקום הלא נכון. הוא רכש אוסף ענקי של משחקים מ’אספריי’ וברגע שפתח אותם לא יכול היה לסגור. הוא חשב מה עוד יוכל לקנות. הוא הגיע למשרד של בריאן אפשטיין. “יש מתנות?” הוא שאל בשקיקה. הוא ציין שאין כמו לקבל דברים בחינם. הוא מדד את המשקפיים של גברת הנסון המושכת. השמועה שביטל מתהלך ברחוב אוקספורד, עשתה לה כנפיים! “אחד האחרים כנראה מסתובב בחוץ” הוא אומר, כאילו שמדובר בדוב שברח. “אנחנו משחררים אותם אחד בכל פעם” אומרת גברת הנסון המושכת בתקיפות. הוא אמר שלחיות ולצחוק זה הדבר לעשות, אבל האם זה מספיק עבור נשמה חופשית ? “לוויברידג'” הוא אומר “אני פשוט עוצר שם כמו בתחנת אוטובוס. בנקאים וסוחרי וברוקרים גרים שם. שם הם חיים והם חושבים שזה הסוף. הם באמת חושבים ככה. אני חושב על זה כל יום – אני ובית ההנזל וגרטל שלי. אני אקח את הזמן שלי. אני אשיג את הבית האמתי שלי כשאדע מה אני רוצה”. “את מבינה, יש עוד משהו שאני מתכוון לעשות, משהו שאני חייב לעשות – אני רק לא יודע מה הוא. לכן אני מסתובב סביב ציור והקלטה וכתיבה וכל זה, כי זה יכול להיות אחד מהם. כל מה שאני יודע שזה, לא עבורי”. אנתוני הכניס אותו ואת האוסף שלו למכונית ועשה דרכו הביתה כשהטלוויזיה מרצדת באפלה השקטה בזמן שהלונדוניים בחוץ מהרו הביתה מהעבודה. #גוןלנון #מוריןקלייב #סינתיהלנון

כשאני מאזין לקטע הקטן והיפה של מקרטני For No One, אני רואה בעיניי רוחי את כל האבולוציה שעבר פול ב 3 השנים שעברו מאז פרצו הביטלס כתופעה ארצית ועולמית. הוא מכיל ואוצר בו את כל מה שהיה ואת כל מה שיהיה. קטע של 2 דקות פחות שנייה, שכל שנייה בו חשובה. רק כדי למקם אותנו על ציר הזמן, השיר הזה נכתב במרץ 1966 ועד לרגע זה פול הצליח להכניס שיר אחד מאוד אישי שביצע לבדו באולפן יחד עם תוספות תזמור שכתב ג’ורג’ מרטין. בשונה משאר השירים שכתבו עד אז לנון ומקרטני, ב Yesterday אין את הסממנים של שירי האהבה הקלאסיים. יש בו דכדוך, חרטה ופחד מהלא נודע וביצוע בלוזי שלא מתאים לביטלס של אותה תקופה. נכון, שיר הנושא של האלבום דן בזעקה לעזרה, אבל הוא בוצע כשיר פופ לכל דבר ועניין. למרות הכתוב לעיל, Yesterday מצליח לעבור את המשוכות ולהיכנס לצד ב’ הנידח של Help, בטח שלא לסרט עצמו שהיה צריך להמשיך ולשדר ביטלמניה כרגיל. באלמנטים המהורהרים של Yesterday, פול ממשיך ומשתמש גם בראבר סול בשירים כמו You won’t see me ו I’m looking through you – שירים על משברים בין בני זוג שעטופים בעטיפה של ממתק כשירי פופ שמתאימים עבור הלהקה לבצע. בנקודה של ראבר סול זה נראה שהחד פעמיות של yesterday כבר לא תשרת אלבום של הביטלס בפורמט הקיים ובצדק. מישל שמובא מן הארכיון ונשמע יותר מקרטני מאשר הביטלס, עטוף ברוך ואהבה ומנוגן על ידי כל הלהקה ולכן קשה לשייך אותו לקטגוריה של Yesterday. ריבולבר הוא אלבום שונה בתכלית. הוא האלבום בו מקרטני בחר צד. אם תרצו, מין חזרה גנרלית עבור סרג’נט פפר ובדיקת התכנות שזרמים שונים של מוסיקה יכולים להיפגש יחד לאלבום אחד. אפשר להסתכל על האלבום הזה כמיני אלבום האסיד רוק המחוספס, הסמי פסיכדלי והנפלא של ג’ון, אבל גם כמיני האלבום המתוזמר, המעובד והמלודי מאוד של פול. אלינור ריגבי, חייב להכניס אותך לחיי, Good Day Sunshine, כאן שם ובכל מקום וכמובן For no one שעליו נדבר היום. במרץ 1966, ג’יין אשר ופול נמצאים בחופשת סקי בשוויץ, שם הם השכירו בקתה. “הייתי בשוויץ בחופשת הסקי הראשונה שלי. עשיתי קצת סקי במהלך צילומי Help ודי אהבתי את זה, אז חזרתי ומצאתי את עצמי בשירותים קטנים בבקתה שווייצרית כותב את ‘for no one’ “. מרץ 1966 בשווייץ אם ניקח כדוגמא את אלינור רגבי שם המציא פול עולם שלם סביב 2 דמויות, ב for no one אין יותר מדי אינפורמציה על האירוע המתחולל. 2 נקודות מבט על סיטואציה לא מאושרת שמאוד דומה לדרך בה נכתב She Love You: מספר מצד שלישי שמעביר את המצלמה בין 2 בני הזוג כשבבתים האחרונים התמונה מתמזגת, אבל יש גם חפיפה בין 2 השירים. במוות ובבדידות הממשמשת ובאה. האחד בצורה הגרפית יותר של המילה והשני במוות של יחסים ‘שהיו אמורים להחזיק שנים‘ שאגב מתכתב בצורה נפלאה עם And I love Her האופטימי והוורוד שמכיל את השורה הנהדרת: ‘אהבה כמו שלנו לא יכולה למות“. איזה כותב נפלא מקרטני נכון? מכיוון שמקרטני גם בהמשך הדרך תמיד נתן דעתו יותר בפרטים בשירים בהם הוא כותב סיפור, אפשר להבין שהאירוע או ‘צילום הרגע’ בשיר הזה הוא אוטוביוגרפי. קל לחשוב שהדמות הנשית בשיר היא ג’יין מכיוון שזוהי מערכת היחסים של פול בעת כתיבת השיר, למרות שפול עצמו לא סיפק את התשובה בצורה ישירה. זה מה שנכתב בספר many years from now: “אני חושד שהשיר הוא על עוד ויכוח. אין לי מערכות יחסים קלות עם נשים, אף פעם לא היו לי. אני כנה מדי”. בראיונות אחרים ומוקדמים יותר, פול היה מעורפל עוד יותר לגבי זהותה של האישה בשיר ודיבר על דמות כללית של ‘בחורה עובדת טיפוסית’ וזה רעיון נהדר בעיניי שפול כותב בעצם על כל מערכות היחסים שהיו לו עד לאותה נקודה, כולל זו עם ג’ין שהחלה לעלות על שרטון בשנים האלו עקב רצונה של ג’ין לפרוץ כשחקנית. המילים שהתחיל לכתוב פול אי שם בשווייץ, לא היו קרובות כמעט כלל למילים הסופיות של השיר. גם הכותרת שהוא נתן ל’פואמה’ שכתב לא דמתה לכותרת הסופית. הוא קרא לקטע הזה ?Why Did It Die. כך הוא כתב באותה גרסה מוקדמת: מדוע זה מת? היית רוצה לדעת בוכה ומאשים אותה אתה ממתין אתה מאחר בזמן שאתה מחליט מדוע הלא נכונים זוכים, הסוף מתחיל ואתה תפסיד אותה מדוע זה מת? הייתי רוצה לדעת נסה לשמור זאת אתה רוצה אותה אתה צריך (אוהב) אותה אז תגרום לה לראות שאתה מאמין שזה יעבוד ויום אחד תזדקקו האחד לשנייה. כבר בדראפט האישי הזה אפשר לראות את הצד השלישי, אותו מספר שנע בין בני הזוג. הסקיצה הגסה הזו שהיא יותר הרהורים שבסופם מסקנות של פול עם עצמו, מחזקת את האפשרות שמדובר באירוע עכשווי שהתרחש עם ג’יין והוא הטריגר לכתיבה. שימו לב שרק שני משפטים שרדו מתוך הדראפט הזה והגיעו לשיר המוגמר. הכותרת הסופית ‘עבור אף אחד’ בפשטותה, מרמזת על כך שהיחסים מסתיימים והקשר מתנתק, אבל לי תמיד זה נשמע כמו משפט לא שלם. אם הייתי צריך להשלים אותו הייתי מחבר לו את צמד המילים time waits ואז אולי גם היינו מקבלים משמעות פילוסופית על חוסר היכולת של האדם לשלוט בגלגל חייו, כמו גם במעגל האהבה, אבל זו 2020 ולי לא קוראים פול מקרטני. ב 9 במאי 1966 בשעה 7 בערב, הגיעו פול ורינגו לאולפן על מנת לעבוד על For no one. הסיבה לכך ששני ביטלס בלבד מקליטים לא ידועה לי בבירור, אבל נראית כמו משהו מתוכנן מראש. פול התיישב ליד הפסנתר, רינגו התמקם על התופים וג’ורג’ מרטין הפעיל הקלטה מתמשכת ללא עצירות. כל אחד מהכלים הוקלט בערוץ נפרד וכך נעשו 10 טייקים כשפול ניגן בסגנון וואלסי על הפסנתר לא בצורה מתוחכמת מדי. אם מתחשק לכם להאזין לחלקם, תוכלו לעשות זאת בלינק הבא. אותי זה ריתק עד מאוד. הטייק העשירי השביע את רצונם של כולם והם התפנו לחשוב מה עוד אפשר להוסיף לקטע הזה על מנת לייחד ולהבליט אותו. הקו המנחה כפי שיתברר מאוחר יותר הוא אווירה בארוקית עתיקה שאולי באה להדגיש את הנוסטלגיות לראשוניות של האהבה. באווירה הזו, רעיון שעולה בין הצמד המאוד מוצלח, מקרטני את מרטין, הוחלט לעשות שימוש בכלי שנקרא קלוויקורד. כלי נגינה קלידי עתיק שהתפתח באירופה והפיק צליל מאוד דומה לצ’מבלו אבל לעומתו הוא היה מוגבל במנעד, מכיוון שקלידים שונים השתמשו באותו המיתר להפקת הצליל. גם הדרך בה הצליל היה מופק הייתה שונה. הצליל שהופק בקלוויקורד נוצר באמצעות לשוניות מתכתיות שמכות על המיתרים, בניגוד לצ’מבלו בו ישנו מנגנון שפורט עליהם ממש כמו בגיטרה. מהיכן הגיע קלוויקורד שכזה לאולפני EMI? לג’ורג’ מרטין הפתרונים: “עבור for no one השתמשנו בקלוויקורד הפרטי שלי. הבאתי אותו מהבית כי חשבתי שיש לו צליל נחמד. זה היה כלי מאוד מוזר עבור ההקלטות ופול ניגן בו”. הקלוויקורד איזו נדיבות מצדו של ג’ורג’ מרטין. אבל רגע. בא מארק לואיסון ומקלקל את החגיגה. בספר The Beatles Recording Sessions הוא כותב שלמעשה הקלוויקורד נשכר בעבור 5 גינאות (שווי ערך של 5 פאונד) מאולפני אייר של ג’ורג’ מרטין. נשכר, נתרם, מהבית או מאולפני אייר, זה לא משנה את העובדה שהצליל העתיק, המאופק שהפיק ממנו מקרטני והתווסף באותו היום בערוץ נפרד לאותו טייק 10, יחד עם תוספות בס של פול וטמבורין של רינגו, עשה את העבודה. למעשה, הקלוויקורד הגיע לאולפן רק ב 11 בלילה ומכיוון שכך עקב השעה המאוחרת, הוחלט לוותר על המשך העבודה ולהקליט את הקול של פול בסשן נפרד ביום אחר שאכן הוקלט כשבוע לאחר מכן, ב 16 במאי. הקול של פול הוקלט על גבי סלילים שהסתובבו במהירות נמוכה יותר על מנת לתת לו מין חיות כשיושמע במהירות רגילה. מקרטני בהקלטות לריבולבר משהו בהתנהלות של for no one גורם לי את הרצון לתת לו את התואר ה’אב הקדמון’ של Penny lane. שניהם נכתבו על נוסטלגיה למשהו טוב שהיה פעם, כתיבה שבפני ליין הפכה למופת, שניהם שירי פסנתר מובהקים ובשניהם התווסף נגן קלאסי חיצוני לשיר על מנת שינגן את קטע הסולו. כך סיפר מקרטני: “לפעמים היה לנו רעיון לכלי חדש, במיוחד לסולואים. ב for no one התעניינתי בקרן היער, כי זה היה כלי שתמיד אהבתי אותו עוד מהילדות. היה לו צליל יפהפה. הלכתי לג’ורג’ מרטין ואמרתי, ‘איך אנחנו יכולים לארגן זאת? ‘, והוא אמר, ‘תן לי להגיע לנגן הטוב ביותר’. ‘זה היה אחד הדברים הגדולים בג’ורג’. הוא ידע להשיג את מיטב הנגנים. הוא הציע את אלן סיביל, שכמו כל הברנשים הגדולים האלה נראה רגיל למדי בסשן – אבל ניגן כמו מלאך”. הנה קטע בו אלן סיביל הקרנאי (נגן קרן היער או ה’קרן הצרפתית’), מנגן סולו ב Firebird Pantomime של סטרווינסקי. הקרנאי של התזמורת הסימפונית של ה BBC, אלן סיביל, מקבל שיחה מג’ורג’ מרטין שהכיר אותו מסשני הקלטה שונים באולפני EMI: “אנחנו רוצים אובליגטו [קטע מוסיקלי כתוב] של קרן צרפתית בשיר של הביטלס. אתה יכול לעשות את זה?”. באחד מפרקי הפודקאסט, דיברנו על הביוגרפיה של פול many years from now ועל חוסר הדיוק שמופיע בו לפרקים, אם בצורה מכוונת, או בשגגה ואפילו ציינתי שמצאתי בו טעות. בהמשך לאותה שיחה, בספר נכתב על קטע קרן היער של for no one שבתחילה, נקבע סשן ההקלטה עם הקרנאי דניס בריין. על פי הספר, כמה ימים לפני הסשן, נהרג בריין בתאונת דרכים וזה אכן מצער מאוד. מה שמצער לא פחות הוא שזה נכון שהוא נהרג בתאונה, אך זה קרה ב 1957. לא נורא. טעות. ב 19 במאי, מקרטני שהתחיל את היום בצהריים יחד עם הביטלס בצילומים של הגרסאות הראשונות לקליפים עבור rain ו paperback writer יחד עם הבמאי מייקל לינדזי הוג, ממשיך לעבוד כשאלן סיביל מגיע לאולפנים בשעה 7 בערב. כך סיפר על החוויה שלו אלן סיביל: “חשבתי שהשיר נקרא ‘For Number One’ כי ראיתי את ‘For No One’ כתוב במקום כלשהו. בכל אופן, הם השמיעו לי את ההקלטה וחשבתי שהיא הוקלטה בסגנון מוסיקלי גרוע למדי, בכך שהיא הייתה ‘בין לבין’, לא ב B-flat ולא B-major. זה היווה קושי מסוים בכוונון הכלי שלי. פול אמר ‘אנחנו רוצים שם קטע. אתה יכול לנגן משהו שמשתלב?’. היה די קשה להבין בדיוק מה הם רוצים אז הבאתי משהו שהוא בסולם אמצעי, מין סולו בסגנון בארוקי. ניגנתי אותו כמה פעמים, כשכל ניסיון שלי הוקלט על גבי הניסיון הקודם”. פה נשאלת השאלה, האם הקטע האלמותי שניגן אלן סיביל נכתב מראש על ידי ג’ורג’ מרטין או נהגה על ידי הנגן עצמו. לפי מיטב זכרונו של סיביל, מקרטני ביקש ממנו לאלתר סולו בסגנון בארוקי. פול זכר שהוא המהם את המנגינה לג’ורג’ מרטין, שלקח את הקו המנחה וכתב את המנגינה עבור סיביל מה שנשמע יותר הגיוני מכיוון שמרטין המסודר עבד בצורה זו כשכתב את כל התזמורים לביטלס. צריך להבין את הסיטואציה בה נמצא אותו אלן סיביל. סיטואציה מאוד דומה לזו שיעבור נגן חצוצרת הפיקולו דיוויד מייסון בהקלטות עבור פני ליין. עומד פול מקרטני ורוצה ממך קטע סולו, ולא רק זאת. הצעיר החצוף הזה, מקרטני, רוצה שתגיע לתו מסוים שיש לו בראש. כך סיפר ג’ף אמריק על ייסורי סיריל: “אלן היה תחת לחץ רב, מכיוון שהיה כל כך קשה לתו הגבוה בסולו. למעשה, רוב האנשים מעולם לא היו כותבים את הקטע הזה עבור קרנאי מכיוון שהוא היה גבוה מכדי לנגן, אבל זה היה התו שפול רצה לשמוע, וזה היה התו שהוא יקבל. הרגשנו שאלן, בהיותו הקרנאי הטוב ביותר בלונדון, יכול להגיע אליו, למרות שרוב נגני הקרניים לא יכלו. אלן לא רצה אפילו לנסות את זה; הוא החל להזיע ואמר לכולם שזה לא צריך להיעשות כך. אבל בסופו של דבר הוא עשה זאת. הביטלס היו פרפקציוניסטים, והם לא תמיד הבינו … היחס של פול למוסיקאים חיצוניים היה ‘משלמים לך כדי לעשות עבודה, אז פשוט תעשה אותה’ … היה לזה גם פן של התנגשות דורית, מכיוון שרוב אותם מוסיקאים היו לא מבוגרים מהביטלס. הם שמחו להיות שם, שמחו לקבל את הקרדיט בקורות החיים שלהם, אבל הם גם לא ידעו איך לאכול את הביטלס וגם הביטלס לא ממש ידעו איך להתייחס אליהם. ג’ורג’ מרטין שימש כמתווך, כגשר בין שני הדורות”. ג’ורג’ מרטין נזכר: “פול לא הבין בכמה גאונות אלן סיביל ניגן. קיבלנו את הביצוע המושלם ופול אמר: ‘אוקיי, אני חושב שאפשר לעשות את זה טוב יותר מזה. אתה יכול אלן?’ אלן כמעט התפוצץ. ברור שהוא לא עשה זאת טוב יותר אלא באותה דרך שכבר שמענו שהוא הקטע המוכר לכולם”. אלן סיביל קיבל 50 פאונד על עבודתו, תהילת עולם ומשהו שרק הוא ואניל בהגוואט, נגן הטאבלה ב Love You To יכולים להתהדר בו – קרדיט על האלבום ריבולבר. בפעם הבאה שאתם שולפים את האלבום מהתקליטייה שלכם, שימו לב לשמו של אלן סיביל והזדהו עם כאבו. הוא אגב סבל עד כדי כך, שחזר לנגן עם הביטלס כחלק מהתזמורת שניגנה ב A Day in the life. כמנהגנו בקודש כשמדובר בשירים של פול, תמיד מעניין לשמוע את דעתו של ג’ון. בראיון מ 1972 ג’ון שייך את השיר חד משמעית בלעדית לפול ואמר: “עוד אחד שלו שאני ממש אוהב“. בראיון המפורסם עבור הפליבויי מגזין ב 1980 הוא אמר: “זה אחד מהאהובים עליי שלו גם כן. זה ו Here, There And Everywhere. חתיכת יצירה נחמדה“. זה נשמע כל כך טוב ומרגש שזה מגיע מלנון. תודו. בתחילת שנות השמונים כשהחליט מקרטני באופן תמוהה ללכת על הפרויקט ‘דרישת שלום לרחוב ברוד‘ הוא הזמין את ג’ורג’ מרטין להפיק את פס הקול שלו ועל הדרך גם חידש חלק משירי הביטלס שכתב. כשמרטין ישוב בחדר הבקרה, נטל מקרטני גיטרה אקוסטית וביצע גרסה יפהפייה לטעמי של for no one בביצוע קולי מושלם, כאילו לא עברו יותר מ 15 שנה. את קטע הסולו של אלן סיביל הוא מפזם לא לפני שהוא מכריז שזוהי French horn. #אלןסיביל #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #פולמקרטני