top of page

ההקלטה הראשונה של הקוורימן

נניח שהיתם להקה צעירה, בעידן בו הקלטה ביתית לא אפשרית כלל. ונניח שהייתם מגלים שיש אולפן בעיר שלכם שבסכום סביר יאפשר לכם להקליט את ההקלטה הראשונה שלכם. ונניח שהייתם גרסה מוקדמת של הביטלס והתקליטון היה נעלם לשנים ומתגלה לפתע. אבל למה להניח? הכל אכן קרה. ביום שני, ה-14 ביולי 1958, הוקלטה ההקלטה ההיסטורית הראשונה של הקוורימן. תמורת 3 וחצי שילינג לראש הם הגשימו את החלום. ברחוב קנסינגטון 38 שבליברפול, פרסי אף. פיליפס ניהל את מה שהיה ככל הנראה אולפן ההקלטה וייצור התקליטים היחידי בליברפול. לא שמדובר באולפן מסעיר במיוחד. הוא מוקם בסלון בקומה התחתונה של בית ויקטוריאני, בו גם התגורר פיליפס וששימש גם חנות לדברים אחרים.



פרסי פיליפס

הבית שכן בקירוב לחנויות של הרחוב הראשי וכדי לנסות ולחסום את הרעש, היתה הקומה התחתונה עמוסה כולה בשטיחים ווילונות. מארק לואיסון, חוקר הביטלס המוערץ, טוען שהתאריך הוא סוג של המצאה, שכן יומן ההקלטות של האולפן לא מציין את הקוורימן באופן מפורש. לטענתו ההקלטה יכלה להתקיים חודש לפני או חודשיים אחרי. מכיון שב-2005 נחנך מעל כניסת הבית שלט בו כתוב כי ב-14 ביולי 1958 הוקלטה ההקלטה ההיסטורית, נלך עם התאריך הזה. בנוסף – מה זה באמת חשוב?



אל ההקלטה מגיעים 5 קוורימן – ג’ון, פול וג’ורג’ עם הגיטרות שלהם, קולין האנטון עם סט התופים האישי שלו וג’ון צארלס דאפ לואו, שניגן על הפסנתר שהיה באולפן. לואיסון מספר שאם מנסים להצליב את הזכרונות של כל הנוגעים בדבר, אז הסיפור כולו מלא סתירות. בכל אופן, מוסכם בערך שתמורת 17 וחצי שילינג הם רכשו הקלטה לדיסק דו צדדי בן 10 אינץ’, 78 סל”ד. ההקלטה הוקלטה ישירות לדיסק על ידי מיקרופון בודד שניצב במרכז החדר, וזאת על מנת לחסוך את ה-2 וחצי שילינג שהיה עולה להקליט לטייפ ואז להעביר לדיסק. אם כן, שתי ההקלטות הן חיות, המיקרופון היה תלוי מהתקרה ובלאנס לא היה קיים, אבל בסוף אותה ההקלטה היה בידם תקליטון של הקוורימן, וזה היה מרגש יותר מכל דבר אחר. לצד A הם בחרו ב-That’ll be the day של באדי הולי והקריקטס. לצד השני הם בחרו ב-Inspite of all the danger. הקרדיט לשיר, שנכתב על גבי הלייבל בכתב יד, הוא למקרטני – הריסון. זו הפעם הראשונה והאחרונה שקרדיט כזה יופיע על שיר.



השיר עצמו נכתב על ידי מקרטני. הריסון עשה את עיבוד הגיטרה והסולו ומבחינת מקרטני, זה היה מספיק בשביל לתת לו קרדיט. זה לא היה קורה למקרטני כמה שנים מאוחר יותר. מקרטני סיפר ללואיסון: “כתוב על הלייבל שזה שלי ושל ג’ורג’, אבל אני חושב שלמעשה אני כתבתי את זה וג’ורג’ ניגן את סולו הגיטרה! היינו חברים ואף אחד לא הבין בכלל כלום בזכויות והפצה – למעשה חשבנו כשהגענו ללונדון שהשירים שייכים לכולם. אמרתי את זה כבר כמה פעמים, אבל זה נכון, באמת חשבנו שהם באוויר ושאתה לא באמת יכול להיות הבעלים שלהם. אז אתה יכול לדמיין איך נראו המפיצים כשהם ראו אותנו מתקרבים! ‘שלום בחורים, שבו. זה מה שאתם חושבים, אה?’. אז זה מה שהיינו עושים בימים ההם – ובגלל שג’ורג’ ניגן את הסולו הנחנו שהוא ‘כתב’ את הסולו”. כמו הריסון, גם דאף היה חבר של מקרטני והגיע דרכו. הוא סיפר על ההכנה להקלטה: “אני זוכר בבירור, אפילו בחזרה שבביתו בפורטלין רואד, פול היה מאוד ספציפי לגבי האופן בו הוא רצה שהשיר יבוצע ומה הוא רוצה שהפסנתר ינגן. אלתור לא בא בחשבון. נאמר לנו מה עלינו לנגן. הרבה עבודה על העיבוד נערכה אפילו בתקופה המוקדמת ההיא”. פול סיפר ללואיסון: “אני זוכר שכולנו נסענו לשם באוטובוס עם כלי הנגינה שלנו – מגברים וגיטרות – והמתופף נסע לבד. חיכינו בחדר המתנה קטן בחוץ כשמישהו אחר הקליט את הדמו שלו ואז הגיע תורנו. נכנסנו לחדר, בקושי ראינו את הבחור כי הוא היה בחדר הסמוך בתא בקרה קטן. ‘אוקי, מה אתם הולכים לעשות?’. ניגנו את השירים במהירות רבה. רבע שעה וזה נגמר”. בראיון רדיו מ-1975, כשלמעשה הוא לא שמע את התקליטון מאז שהוקלט, נזכר בו לנון: “הדבר הראשון שאי פעם הקלטנו היה That’ll be the day, השיר של באדי הולי, ואחד של פול שנקרא In spite of all the danger. זה עלה לנו 15 שילינג והקלטנו בסלון הבית של איזה בחור שקרא לזה אולפן הקלטה. היה שם את כל הציוד, וזה היה 78, ואני שרתי בשני הצדדים. הייתי כזה בריון בתקופה ההיא. לא נתתי לפול אפילו את השיר שלו. זו ההקלטה הראשונה שאי פעם עשינו”. לואיסון מספר אנקדוטה משעשעת על פרסי שמנופף להם בידיים בשמן שהם מקליטים את השיר המקורי של מקרטני והריסון, כי הוא מביט בדיסק ורואה שעוד רגע המקום מסתיים והלייבל מגיע. כך עמדו להם מחוץ לבית ברחוב קנסינגטון 5 נערים מרוצים שמחזיקים בידם את הגביע הקדוש. אבל הם היו 5 ובידם היה תקליטון אחד ויחיד. הם החליטו כי הם יחזיקו בו בתורות. כל אחד שבוע. ג’ון, כמובן, היה הראשון, פול השני, אחריו ג’ורג’, אז קולין ולבסוף דאף. עוד אנשים כנראה החזיקו בו במהלך הזמן הקצר לפני שנעלם. בשנים האחרונות יש גרסאות שונות לגבי האופן בו התגלגל התקליטון בסופו של דבר בחזרה לידיו של פול מקרטני. הגרסה הידועה ביותר מספרת שדאף מצא את התקליטון כשעשה סדר בעליית הגג בשנת 1981. למיטב זכרונו הוא שלח באופן כלשהו הודעה לביטלס בשנות השישים בה מסר כי התקליטון עדיין אצלו, אבל אף אחד לא חזר אליו והוא שכח ממנו.עכשיו, כשמצא אותו, החליט לקחת אותו להערכת מחיר בבית המכירות הפומביות סותביז. ידיעה בנושא הופיעה בסאנדיי טיימס וכך מקרטני גילה על מציאתו. דאף סיפר: “לפני הצהריים באותו יום ראשון פול מקרטני צלצל לאימי בליברפול. בסופו של דבר דיברנו בטלפון והיו לנו שיחות ארוכות במהלך הימים הבאים כי הוא רצה לקנות אותו ממני. גרתי בוורצ’סטר בזמן ההוא והוא שלח את עורך הדין שלו ואת מנהל העסקים. אני הפקדתי את הדיסק בתיק קטן בסניף המקומי של בנק ברקלי ונפגשנו בחדר קטן שהבנק נתן לנו. העסקה בוצעה, נתתי את התקליטון והלכנו איש איש לביתו”. לא ברור לחלוטין כמה כסף שילם מקרטני עבור התקליטון, אבל זה היה הרבה יותר מ-17 וחצי שילינג. מקרטני לקח את התקליטון והכין ממנו 50 עותקים לבני משפחה וחברים, בינהם ג’ורג’ ורינגו. בשנת 2004 המגזין רקורד קולקטור ערך רשימה של התקליטים היקרים ביותר בעולם. התקליטון הזה של הקוורימן הוצב במקום הראשון כששוויו הוערך ב-100,000 לירות שטרלינג. כל אחד מ-50 העותקים שמקרטני הכין הוצבו במקום השני כשהם מוערכים בכ-10,000 לירות שטרלינג כל אחד. אבל כידוע, ענייני אספנות הם דינאמיים וכיום ההקלטה של הקוורימן נמצאת רק במקום השלישי ברשימה. המקום הראשון הוא סיפור מטורף בפני עצמו שיהפוך בקרוב לסרט בהפקת נטפליקס. האלבום Wu-Tang Clan: Once Upon a Time in Shaolin יצא בעותק אחד בלבד ונקנה במכירה פומבית ב-2015 בסכום מטורף של 2 מליון דולר על ידי מרטין שקרלי, איש עסקים ואחד האנשים השנואים בארה”ב. בהסכם נכתב כי אסור לעשות בו שימוש מסחרי ב-88 השנים הבאות, אבל ניתן לחלק אותו בחינם.

המקום השני שייך לעותק מונו של האלבום הלבן הכפול שנמכר ב-2015 על ידי רינגו. מדובר בעותק האישי שלו. כשיצא האלבום במקור, על כל עותק הוטבע מספר סידורי. העותקים הראשונים הלכו לארבעת הביטלס. העותק של רינגו היה הראשון והמספר שהוטבע עליו היה 0000001. הוא נמכר במכירה פומבית בכ-800 אלף דולר. הביטלס מופיעים עוד מספר פעמים ברשימה הזו. בניגוד לשני האלבומים הקודמים שנמכרו בסכומים המדוברים, התקליטון של הקוורימן נעול בכספת של מקרטני ולא נראה שימכר בקרוב. שוויו מוערך כיום בכ-225 אלף דולר. זהו להיום. מקווה שנהנתם. נראה לי שאני אלך בינתיים לחפש בבויידם של ההורים שלי אוצרות.

22 צפיות0 תגובות
bottom of page