בפוסט הקודם עזבנו את החברים שלנו בסוף 1966 כשהם שחררו את הסינגל המושלם שלהם לאותה עת dead end street. אם נלך מעט אחורה, נזכר יחד שבאלבום הקודם face to face הייתה כבר אמירה מעבר לאסופה של שירים ששמרו על נוסחאות הרית’ם אנד בלוז שדרשה חברת התקליטים, אבל אתם יודעים איך זה. עם האוכל בא התיאבון וריי רצה לשכלל את השיטה ולייצר פרויקט גדול שיהווה אמירה על האנגליות שהוא חש אליה אמביוולנטיות כה עזה. מצד אחד, בוז לאנגליות החדשה מצד שני געגוע לכפריות, לשדות הירוקים ולפשטות. זה משהו שאני מאוד יכול מאוד להזדהות אתו למרות שלא גדלתי באנגליה. תחושה שפעם היה טוב יותר. בצורה שאפשר לקרוא לה מגלומנית, ריי היה מעוניין לייצר עולם אוטופי שהוא אנטיתזה לעולם הצר והמנוכר שהוא תיאור בשני צדדי הסינגל dead end street . “אני רואה את הכפר הירוק עם כל האנשים הפשוטים” זה המוטיב החוזר שלא הספיק עבור פרויקט גדול ובטח שלא למלא אלבום. למרות זאת, הקינקס הקליטו כבר בנובמבר 1966 את השיר Village Green, שיר שכל כולו געגועים וארחיב עליו כשנגיע לאלבום המלא שיצא ב 1968 ונוצר סביב המוטיבים הללו של הגעגוע והאנגליות. השיר יצא כבר באפריל 1967 בגרסת EP צרפתית עבור Mister Pleasant שהיה עוד שיר סאטירי ממשפחת face to face. בנוסף אליו צורף גם two sisters מתוך אותם ההקלטות מנובמבר 66. הרעיונות הללו של ריי לא התיישבו בקנה אחד עם שאר חברי הלהקה. למעשה היחיד שתמך בשינוי שעבר על הקינקס היה המתופף מיק אבורי, אבל את דייב ופיט זה לא ממש עניין. הם פשוט רצו לנגן קטעי רית’ם אנד בלוז סוערים עם הסאונד הישן והטוב של הלהקה. ריי עבר תהליך הפוך. כבר לפני ההקלטות של אלבומם הרביעי הוא הרגיש סחוט מהלחצים של תעשיית המוסיקה באופן כללי ובפרט מסיבובי ההופעות. הדוקטרינה שהחלה לקסום לו מאוד הייתה זו של בריאן ווילסון מן העבר השני של האוקיינוס. הלהקה יוצאת לסיבובי הופעות בזמן שבריאן נשאר בבית וכתב את יצירות המופת שלו. ריי הודיע לחברי הלהקה שהוא רוצה להפסיק להופיע. הוא חזר בו לאחר שנוכח לדעת שלמצוא פרונטמן שיחליף אותו לא היה דבר של מה בכך ואולי הוא לא ממש היה מוכן לתצורת העבודה הזו. הפשרה הגיעה בכך שדייב לקח על עצמו לשיר יותר שירים באלבום הבא על מנת שריי יוכל להתעמק בכתיבתו של הפרויקט הגדול village green שהלך והתהווה כפרויקט סולו, לפחות בראשו של ריי. הרעיון המרכזי אמנם קדם לאלבום הבא שהקינקס ישחררו something else, אבל אפשר לומר שבו הונחו היסודות. רבים וטובים נוטים לייחס לתייג את האלבום החמישי של הקינקס כתחנת מעבר לאלבום הקונספט האמיתי ואני יכול להבין את הגישה הזו. עם זאת, כשמו כן הוא. אלבום שמנסה להביא ‘משהו אחר’ אבל עדיין לא מתחייב עד הסוף. לא אכחיש, אני משוחד. מדובר באלבום נפלא מבחינתי שהוא כור היתוך לסגנונות מוסיקה שעוטפים את הליריקה הססגונית בצורה מופלאה. אם face to face דיבר על וביקר את האנגליות החדשה, ב something else זוהי הסתכלות אחרת. החדש אל מול ישן. טוב אל מול רע, רגע לפני שהכל יוקדש לישן. “אנשים כל כך עסוקים גורמים לי להסתחרר אבל כל עוד אני בוהה בשקיעה של ווטרלו אני בגן עדן” הסנונית הראשונה מתוך הקונספט ההולך ומתהווה של ריי היתה בדמות Waterloo sunset שהוקלט באפריל 1967. זה שיר שריי טען שכתב בכלל על ליברפול שכל כך התאהב בה למרות שתחנת ווטרלו ממוקמת בכלל בלונדון. המיקום פחות משנה. זה שיר געגוע שמנסה דרך הגעגועים של הדמויות שבו, טרי וג’ולי האחד לשנייה, לבטא את הגעגוע שלו לא למקום ספציפי, אלא לתקופה. הנהר הישן והמלוכלך זורם לאיטו כנגד זרם האנשים הממהרים שיוצאים מתחנת הרכבת והשקיעה לתוכו מסמלת את גן העדן הישן והטוב, אנגליה הישנה והטובה.
עם הרעיונות החדשים נדרש גם סאונד אחר. המפיק שאל תלמי כבר לא התאים לסאונד שריי ראה בעיניי רוחו. זהו הסינגל הראשון שבו המפיק האמריקאי שוחרר מתפקידו לטובת הפקה של ריי עצמו. סאונד הגיטרה המהדהד שנשמע חדשני אז כשיצא הסינגל החדש של הקינקס במאי, ריגש לא מעט אמנים שהאזינו לו. דייב נזכר: “בילינו זמן רב בניסיון להשיג צליל גיטרה אחר כדי לקבל תחושה ייחודית יותר בהקלטה. בסופו של דבר השתמשנו בהד עם דיליי אבל זה נשמע חדשני מכיוון שאיש לא עשה זאת מאז שנות החמישים. אני זוכר שסטיב מריוט מה’סמול פייסז’ הגיע ושאל אותי איך יצרנו את הצליל הזה. היינו כמעט טרנדים לתקופה מסוימת”. דייב הרגיש שגם הוא יכול להתבלט קצת יותר והוא החליט לפצוח גם הוא בקריירת סולו. הוא הוציא סינגל עצמאי שהכיל 2 שירים פרי עטו. בעזרתו של ריי הוא כתב את ‘מותו של ליצן’ הנפלא, שיר ביקורתי על ‘עסקי השעשועים’ ושיר נוסף בשם love me till the sun shine שהיווה הביסייד עבור סינגל הבכורה שלו. הסינגל יצא ביולי 1967 והעפיל למקום השלישי במצעד הסינגלים הבריטי.על שניהם ועוד ארחיב בפוסט הבא שיעסוק כל כולו באלבום המופתי something else.