אני חוזר היום לקינקס, אחת הלהקות המשפיעות והחשובות שקמו בבריטניה בשנות ה 60. היום אתמקד באלבום החשוב שלהם Something Else שראה אור בבריטניה ב 15 בספטמבר 1967, מה שאומר שממש עוד כמה ימים הוא חוגג 53 שנים לכינונו. מכיוון שיש לי לא מעט לומר עליו, אחלק אותו ל 2 פוסטים. הצד הראשון והצד השני. בפוסט הקודם בשבוע שעבר, אפשר היה לקבל את התחושה שהאלבום הזה הוא מעין תחנת מעבר עד שיואיל המאסטרו ריי דייויס להשלים את יצירת המופת העתידית שלו. אותו Village Green שבו היא ישטח את משנתו לגבי מה הלך לאיבוד באנגליה. הקצב המהיר של הדברים לא מאפשר לעצור הכל עד לסיום הפרויקט שבכלל מתחיל להיות מדובר כמשהו שריי יוציא בעצמו. לכן הדברים נעים בשני מסלולים נפרדים: הקינקס ממשיכים לעבוד ולהופיע והסינגל Waterloo Sunset שדווקא התאים רעיונית לפרויקט הגדול של ריי, יוצא ב 5 במאי. במסלול נפרד, דייב האח הצעיר החל לגשש לכיוון קריירת סולו בעצמו והוציא סינגל שהכיל שני שירים שכתב (אחד מהם בשילוב עם ריי). הוא אפילו קצר הצלחה. מהסיבות האלו האלבום Something else הוקלט בתקופה דיי ארוכה, בין סוף 1966 ועד לקיץ 1967. המפיק שאל תלמי שנטש את העבודה עם הקינקס באמצע 1967, השאיר את ריי בעמדת המפיק, משהו שעד היום יש לריי רגשות מעורבים לגביו: ” אני מרגיש שאסור היה לאפשר לי להפיק את something else. מה שנכנס לאלבום דרש מישהו עם גישה שגרתית יותר”. אני כמובן לא מסכים אתו כלל וכלל. עבורי זהו האלבום השלם ביותר של הקינקס מבחינה קונספטואלית. כמו שהביטלס בראו באלבום סרג’נט פפר להקה חדשה, הקינקס בראו עולם שלם של סיפור אגדה. יש בו התחלה, אמצע וסוף, דמויות מתחלפות, ומוסיקה רבגונית שמשתלבת ומשרתת את הסיפור. מהיכן הבאתי את התזה הזו אתם שואלים? הצצתי בעטיפה האחורית של האלבום וכך נכתב על ה’עליסה בארץ הפלאות’ החברתי שבראו הקינקס: “ברוכים הבאים ל’דייויס-לנד’, היכן שה’קינקלינגז’ הקטנים בממלכה הקסומה חובשים כובעי באוולר שחורים, מגפי רוגבי, חליפות חיילים ושותים חצי פיינט של הנוזל המר, נושאים איתם מחבטי קריקט ונוסעים ברכבות טיוב קטנות. כאן כל גברות ה’קינקלינגז’ עם סיכות לשערן, ובבעלותן מקררים ומכונות כביסה, מטגנות בייקון וביצים ושותות תה של מנחה”. בסוף המאמר הקטן נכתבה המלצה: “עצה קטנה כשמאזינים לשירים הללו – לעולם, לעולם אל תתייחסו ליצירות של דייויס כמות שהם כי כל כך הרבה מתרחש מאחורי המילים בעולם המופלא של האחים D כשבזווית ממלכת הקינקס, לעולם תהיה אנגליה!”. בהאזנה לצד הראשון של האלבום אנחנו מגלים עולם לא שמח בלשון המעטה. עולם של קנאה, בעיות משפחתיות והתמכרויות, או כמו שאני אוהב לקרוא לו ‘דד אנד סטריט’ גרסת האלבום. בצדו השני מתחילה להשתלט הנוסטלגיה והחולמניות עד למסקנות הסופיות שיניחו את המצע המתבקש לאלבום הבא שיבנה כל כולו סביב הגעגועים. אמרנו קינאה? השיר שמהווה את המבוא, זורק אותה לפנים. “הלוואי שיכלתי להיות כמו דיויד וואטס” אותו ‘נער בית ספר’ אהוד שכולם אוהבים ורוצים להיות בקרבתו אבל הוא בכלל dedicated follower of fashion גאה ומהודר וריי מקנא בו על היותו כזה. הוא סיפר שדיוויד וואטס הוא לא פרי דמיונו, אלא מקדם הופעות אנגלי שניסה ללא הצלחה להתחיל עם דייב. כשאני מאזין לו אני תמיד תוהה ביני לבין עצמי האם ריי הושפע מ Richard Cory שכתב פול סיימון ב 1965 עבור אלבום השני של הצמד סיימון וגרפונקל, רק שבמקרה של סיימון, קורי הפועל המסכן נטל לבסוף את חייו.
הקטע הנפלא הבא נפתח עם צליל של תיבת נגינה עצובה, ובעזרת הסאונד הקרקסי, מתאר דייב את קשיי ההתבגרות שלו. הוא מבין שהלהקה משתנה תחת רגליו ותפקידו כרוקר הולך ומשתנה, הוא כבר לא ליצן רית’ם אנד בלוז, הוא משתייך ללהקה פואטית בוגרת ורצינית. בכל זאת העתיד לא ברור ומגדת העתידות שוכבת גם היא מתה על הרצפה כי “אף אחד כבר לא צריך את שרותיה”.
בקטע הבא, היחסים הבעייתיים בין האחים נבחנים דרך 2 אחיות פיקטיביות בשם סיבילייה ופרסילה. הראשונה היא נפש חופשיה שממלאה את ימיה בבילויים כשהשנייה עסוקה בטרדות חייי הנישואים והמשפחה. פרסילה או ריי כל כך מקנאת באחות סיבלייה או דייב. מקנאה בחופשיות שלה בחברים המתוחכמים שיש לה. בסופו של דבר פרסילה ‘מאבדת’ את זה, מה שמסמל את התמוטטות העצבים שקיבל ריי, זורקת את הילדים והכביסה הצידה וכל זה רק כדי להיות חופשיה. עכשיו היא כבר לא מקנאת באחותה. הצליל הגותי באדיבות ההרפסיקורד של ניקי הופקינס מייצר אווירה קודרת מאוד ובשלב בו מאבדת האחות את שפיותה נכנסת גם רביעיית המיתרים המנחמת בתזמון מושלם. זו הפעם הראשונה אגב, שעשו בה הקינקס שימוש בשיר שלהם.
לאחר הסערה של השיר הקודם, מגיע הקטע המשלים שלו No Return. ברגע שבחרה האחות לפרוץ את מסגרת חייה, אין כבר חזרה משם. במקצב בוסה נובה מעורב בפלמנקו, מתאר ריי את השלווה שנחה עליה.
אנחנו חוזרים ל’דד אנד סטריט’, ומקבלים את אותו הלך רוח מארשי והפעם מתמקדים באחד מדיריו, בחור בשם טום. טום מכור לסיגריות שבסלנג הבריטי מכונות fag (בסלנג אחר זה מקבל משמעות פוגענית עבור הומוסקסואלים). בכישרון רב מחליף ריי את הסלנג ב harry rag, שהוא ביטוי אחר עבור סיגריות שקיבל את שמו ממאמן סוסי המרוץ Harry Wragg, עוד סמל אנגלי ואם אפשר להשתמש בסמלים אנגלים כמו סוסי מרוץ מדוע לא? טום מקלל את עצמו על החיים שיצר ומגלגל עוד הארי ראג, אבל הוא בסך הכל ממשיך את השושלת המשפחתית של חיי שכירות ומסכנות. גם אמו הזקנה והגוססת שכל עצמותיה כואבות, לא מוותרת על שכטה ובכלל, בכל ‘קינקלנד’, כולם לא יכולים להעביר את שגרת יומם ללא ההארי ראג. באחד הבתים בשיר אנחנו מקבלים הצצה לבחור האומלל מ sunny afternoon, אותו נדכא שלקחו לו את הכל. כאן הוא כבר מעבר לדיכאון, פונה לאיש המס ואומר לו “תוכל לקחת חלק אבל לא הכל”. פשוט ענק ריי דיוויס.
עוד דייר שמתגורר ב’ענן השחור הגדול’ שנמצא בארץ הפלאות של הקינקס, הוא חייל ממושמע שבכל בוקר מתלבש וצועד ברחוב יחד עם שאר החיילים. הפרודיה של ריי על שיר ילדים כמו Grand Old Duke Of York פשוט פנטסטית. זה קטע מושלם ,שמושר בצורה מעוררת השראה בליווי קולות הרקע של דייב יחד עם תזמורת כלי נשיפה מופלאה.
אם הצד הראשון נפתח בשיר שהוא יותר רוקי ופחות פומפוזי, אז גם הצד הראשון נסגר עם שיר רוק שמספר בפעם האחרונה על עוד דיירים חביבים שמתגוררים ב’דד אנד סטריט’. הפעם מדובר בזוג ג’וני וסוזי. לקטע קוראים situation vacant על שם מדור חיפוש העבודה בעיתון, רמז עבה לעיסוק בבעיית אבטלה. בעיה שעבור זוג שמתגורר בשכירות מעוררת שבר גדול. הפעם מתלכדות גם הבעיות המשפחתיות הרחבות לתוך מצב הביש, כשאמה של סוזי מתערבת וגורמת לפרידה של השניים. אופרת סבון שמזכירה מאוד את התסריט עבור הסרט A Kind of Loving של הבמאי ג’ון שלזינגר מ 1962. הקודה העליזה והנעלמת, חוזרת ומסיימת את הצד הפסימי מאוד של האלבום המושלם הזה.
בפוסט הבא נעבור על צד ב’ שיש בו מן הנחמה הנוסטלגית. קשה לומר שזה מעורר תקווה למשהו אבל הוא בהחלט מביא בו עוד כמה יצירות מופת של ריי דיוויס, מה שמעלה בי את השאלה – כמה יצירות מופת יכול אדם אחד לכתוב?