בשבוע שעבר הגעתי לאלבום המופלא של הקינקס Something Else, אלבום המופת הקונספטואלי השלם הראשון של הקינקס שלקח צעד קדימה את הרעיונות, המענות והטענות של ריי דייוויס כלפי אנגליה היקרה שהלכה לו פייפן. אנגליה של שנות ה 60 היא אנגליה של מעמדות, ישן וחדש, אופנה וזוהר חסר תוכן בחוגים מסוימים, לפחות כך רואה זאת ריי שחש כלפי התופעות הללו רגשי שנאה-משיכה.בצדו הראשון של האלבום, עליו כתבתי בפוסט הקודם, נחשפנו לבעיה. הקינקס היטיבו לתאר אותה דרך עולם סמלי שבראו. את תופעות הלוואי הם ייצגו בעזרת נקודות ספציפיות: קנאה, התמכרויות, בעיות בעולם הזוהר, בעיות במשפחה וזוגות צעירים שנרמסים תחת הכל. צד ב’ של האלבום הנפלא הזה הוקדש לניסיון להביא את הפתרון. בדרך כלל כשהכל קרוב לקריסה, אתחול דמוי המבול, המטריקס או כל דבר אחר שנפוץ בעולם המחשבים, יכול מאוד לעזור. מאתחלים ומקווים שכשהכל ייווצר מחדש, הרוב יהיה טוב ,חדש, נקי וטהור יותר. בצדו השני של האלבום, השמש היא מוטיב חוזר שאמור לספק את הפתרון לבעיה. אם השמש הטובה והזקנה כהקבלה לתרבות הישנה והטובה, תחזור ותזרח שוב מעל הכל, האתחול המיוחל יקרה ואז תוכל לחזור התמימות והטהורות של פעם. ‘משהו אחר’ יתחיל.הצד השני נפתח באותו האופן שבו נפתח ונסגר הצד הראשון. קטע פופ-רוק מעט בלוזי. הסימטריה נשמרת. הפעם הקטע הוא של דייב ששוב בהרמוניה מושלמת עם שיריו של ריי משתלב בסיפור הכללי. עד שהשמש תזרח, לא צריך לעשות כלום. אל תסתכלי, אל תחייכי, אל תבשלי עבורי, אל תעשי שום דבר, רק תאהבי אותי. זה אוטוטו קורה והכל יהיה טוב אחר כך. השיר הנהדר הזה הופיע כבר כביסייד בסינגל הבכורה של דייב ‘מותו של ליצן’ והוא קטע חזק במיוחד עם עבודת התופים המצוינת של מיק אבורי והשתלבות הקלידים של ניקי הופקינס. בזמן אמת השיר נחשב אמנם לפחות טוב מ’הליצן’ של דייב, אבל בכל זאת הוא קטע מרשים עבור מי שעושה את צעדיו הראשונים בעולם כתיבת השירים. כשהשיר מנותק מהקונטקסט של האלבום היו שחשבו שזה פשוט שיר על ‘היי אני ממש חרמן, מה אתך?’.
הקטע הבא הוא תמצית הכל. הלב הפועם של האלבום. סיפורה של השמש העצלה והזקנה, התרבות הישנה שהלכה ונמחקה על ידי הקידמה שדרסה בה כל חלקה טובה. צריך לחלק את יצירת המופת הזו ל 2: ליריקה נפלאה ועיבוד נפלא עוד יותר. ‘שמש זקנה ועצלה, מה עשית לשעות הצהריים? הם מתחבאים, מאחורי ענני רעם ערפילים. לא אכפת לי לבזבז את זמני בלחפש אותך, כי את המציאות האחת שלי. גם כשאמות ואעלם, האור שלך יאיר לנצח. את גורמת לקשתות בענן, ואת גורמת ללילה להעלם. כשהייתי צעיר עולמי היה בגובה 3 פיט ושבע אינץ’, כשאת [השמש] היית צעירה לא היה עולם כלל. נשקי אותי עם קרן אור אחת מהשמש הזקנה והעצלה שלך…’ לדעתי זהו הקטע הטוב ביותר שכתב ריי עד לאותו אלבום. זה תיאור מושלם של כל התחושות שלו לגבי הטוב שנעלם, העמדת עצמו כאדם מול תרבות, כאינדיבידואל מול מדינה. אם זה היה נשאר רק כקטע לירי, הוא עדיין היה נהדר, אבל ברגע שהמילים מתחברים ללחן גאוני עם עיבוד שאולי רק בריאן ווילסון וג’ורג’ מרטין יכלו לחשוב עליו, זו כבר יצירת מופת חריגה וקטנה.הבתים כתובים בפורמט של ‘משפט ותשובה’. כל ‘משפט’ נאמר בלחן הולך ויורד וה’תשובה’ מוחזרת בטון אוונגרדי, פסיכדלי, מעוות, מוזר ומדכא. בסוף הבית המוסיקה שנתמכה על ידי חצוצרה מלנכולית משתתקת בבת אחת וריי נשאר לבדו כשהוא מבקש מהשמש את נשיקת קרן האור שלה. חטיבת כלי הנשיפה והמלוטרון שמלווה את השיר מוסיפים עוד על הדרמה של האדם מול השמש הגדולה. בסופו של השיר החצוצרה מפארת ומעצימה עוד את השמש במין ליין ספרדי. יצירת מופת.
השמש הגדולה, המסורבלת והזקנה ממאנת לחזור והיא עומדת לשקוע. רגע לפני השקיעה, אפשר להתנחם במנהג אנגלי עתיק. תה אחה”צ. רגע לפני השקיעה יושב ריי ומעלה בנוסטלגיות נפלאה איך זה היה כל כך כיף פעם לשבת בבית הקפה הקטן, שם הם היו שותים את תה אחה”צ שלהם. השיר נכנס לאלבום בגרסת רוק סטנדרטית ללא הפאר וההדר ואותם הכלים שמעוטרים את חלקם של השירים באלבום ואני אוהב אותו גם כך, למרות הפשטות שלו והתחפשותו לשיר פופ קטן ולא משמעותי. בכל זאת, הוא יכל היה להיות הרבה יותר מכך. האמת שלא צריך לדמיין. אפשר לשמוע זאת בגרסת הדלוקס לאלבום, בו נחשפה גרסה אחרת, אלטרנטיבית, שאתם חייבים לעצמכם. אמנם המילים עדיין לא גמורות בה, אבל בגרסה הזו בעזרת פסנתר, קולות רקע ומשהו דמוי אקורדיון, השיר הופך למעין שאנסון. ריי שר בסגנון נואל קווארד, המחזאי והשחקן מתחילת המאה שנהג להדגיש מאוד את המבטא האנגלי שלו. מכיוון שהרעיון מוצה כבר בקטע end of the season הנהדר שהיה השיר הראשון שהוקלט כבר עבור האלבום הקודם עוד באפריל 1966, אפשר להבין את התרגום של afternoon tea לגרסה פופית-רוקית. בכל זאת, תנו האזנה לגרסה האלטרנטיבית הזו – היא נהדרת.
הקטע הבא, האחרון של דייב באלבום נקרא Funny Faces והוא כמו בא לבטא את תקותיהם הנגוזות של הדמויות מהצד הראשון של האלבום. כל אותם פרצופים מוזרים. הם שומעים את הדברים ולא מאמינים. “אומרים שאת לא תחזיקי מעמד. לא תעברי את שערי האהבה. אני רואה אתכם מציצים מבעד לחלונות הקפואים, העיניים לא מחייכות, כל מה שהן עושות זה לבכות”. בניסיון לנחם פונה דייב לאותם פרצופים אפורים ואומר להם בפזמון “היא בסדר”.
בסופו של הקטע Funny Faces הכל נכנס לאנדרלמוסיה רגעית שמתחברת לציוץ הציפורים השלווים של ‘סוף העונה’ – קטע ההשלמה הנהדר. אני מדמיין את הקינקס כלהקה נודדת, עוברים ברחובות העיר האפלה ומודיעים על הסוף הקרב. “החורף מגיע, השמיים אפורים, ציפורי הקיץ לא שרות, מאז שהלכת זו סוף העונה”. זהו זה. סוף עונה. סוף משחק. הזכרתי כבר שהשיר הוקלט עבור האלבום הקודם ואחדד ששם הרעיון הראשוני היה לחבר את השירים עם אפקטים ולכן ציוץ הציפורים הוא שריד לכך.
שקיעתה של הזריחה או שקיעתה של השמש שמייצגת את ערש התרבות הישנה, מגיעה בקטע הסוגר Waterloo Sunset. קטע נוסטלגי מאוד שכתבתי עליו בהרחבה באחד הפוסטים הקודמים, סוגר את האלבום עם הדמויות האחרונות שמופיעות בו, טרי וג’ולי. הדמויות הללו נפגשות בכל יום שישי בערב כדי להחיות את אהבתם. אולי שריד של קרן אור מהשמש הזקנה והעצלה. זה סיום עגמומי נהדר ומלא פאתוס לאלבום מושלם שבכל יום נתון יהיה אצלי בעשיריית אלבומי המופת אבר. על עטיפת האלבום מופיעים חברי הקינקס כדמויות קלאסיות במעין מתקן תמונות. לי הם נראים כמו 4 שמשות כבויות על רקע אפור עגמומי שמתאים בצורה מדויקת לקונספט האלבום.מצד אחד הביקורות היללו ושיבחו את האלבום, אבל זה לא עזר לו להצליח. הקהל שהתרגל ללהיטים נקודתיים של הקינקס לא רץ לקנות את היצירה המפוארת הזו. גם העובדה ששירים שונים ממנו יצאו כבר בסינגלים ואיפיז לא עזרה לו. אי הצלחתו של האלבום שהיום נחשב לאייקון, מסמלת את ביש המזל של הקינקס באופן כללי. בפוסט הבא אעסוק בסינגל שיצא כחודש לאחר האלבום הזה ונתכונן יחד ל 1968 המצוינת של הקינקס.