אתמול כתבנו על שירו של מקרטני. היום נעבור ללנון. לנון הקדים את מקרטני והוציא את Happy Xmas (War Is Over) כבר בדצמבר 1971. שיר הכריסטמס של לנון היה ההקלטה הראשונה שג’ון עשה בניו יורק, לאחר שעזב את אנגליה בספטמבר 1971. השיר הוקלט כבר באוקטובר. לנון ביקש מפיל ספקטור, איתו כבר עבד על שני אלבומי הסולו הראשונים שלו, לשחזר את הסאונד והאווירה של הסינגל האחרון של אשתו של ספקטור, רוני ספקטור (מהרונטס). את השיר של רוני כתב ג’ורג’ הריסון, שגם השתתף בהפקה. בעיקר אהב לנון את הגיטרה שמנגנת ונשמעת כמו מנדולינה. הריסון עצמו ביצע את השיר בביצוע חלש במיוחד באלבום הסולו החמישי שלו Living in the material world שיצא ב-1973. למרות שמדובר באותו פלייבק במיקס שונה, הביצוע הקולי שלו, יש להודות, פשוט לא טוב. בגלל שאני מאוד אוהב את השיר עצמו, הנה כבונוס הביצוע היפה של דייויד בואי מתוך האלבום Reality שיצא ב-2003. ביצוע שנאמן למקור ומוסיף אליו את הקול האדיר של הזמר הנפלא הזה. אם נחזור לספקטור, הוא כבר היה בעל נסיון עשיר עם שירי כריסטמס. ב-1963 היה אחראי על אלבום שירי כריסטמס בשם A Christmas Gift For You (אלבום שבדרך כלל זוכה לכינוי “אלבום הכריסטמס של פיל ספקטור”) ובו מיטב האמנים איתם עבד, כמו הרונטס והקריסטלס הקליטו גרסאות לשירי חג המולד כמו White Christmas ו- Frosty The Snowman בסגנונו המפורסם. ההתחלה של השיר Happy Xmas החלה עם קמפיין War Is Over של ג’ון ויוקו, בו פרסמו שלטי חוצות ב-15 בדצמבר 1969 ב-12 ערים ברחבי העולם. השלטים היו לבנים ועליהם כתוב בכתב שחור: “המלחמה נגמרה! אם אתם רוצים בכך. חג מולד שמח מג’ון ויוקו.” הם התנוססו, בין היתר, בטיימס סקוור, פיקדילי סקוור, סאנסט סטריפ ושאנז’ אליזה. השלטים תורגמו לשפה המקומית ולוו בפוסטר המשך עליו היה פשוט כתוב “אנחנו רוצים בזה!” כמעט שנתיים מאוחר יותר כתבו יחד על בסיס זה את השיר בחדר המלון בו שהו. זה דמו שלנון הקליט אז. האמונה שהובילה לקמפיין החלה בשכיבה המפורסמת במיטת השלום ב-1969. ב-1969 החליטו לנון ואונו לגשת לקמפיין השלום שלהם כקמפיין פרסום לכל דבר, כשהמוצר שהם יקדמו יהיה שלום. הסלוגן היה War Is Over! הגימיק הפרסומי היה מה שהם כינו Bed-In, שכיבה במיטה והזמנת עיתונאים. זה החל באמסטרדם בירח הדבש שלהם, המשיך בעוד ארועים מוזרים והסתיים במלון במונטריאול, בין ה-26 ל-31 במאי והזמנת עיתונאים ואישים נוספים לבקר אותם שם. הם אף צילמו סרט בתאריכים האלה אותו העלתה יוקו ליוטיוב ביוני השנה. היא כותבת שם: Dear Friends, In 1969, John and I were so naïve to think that doing the Bed-In would help change the world. Well, it might have. But at the time, we didn’t know. It was good that we filmed it, though. The film is powerful now. What we said then could have been said now. In fact, there are things that we said then in the film, which may give some encouragement and inspiration to the activists of today. Good luck to us all. Let’s remember WAR IS OVER If We Want It. It’s up to us, and nobody else. John would have wanted to say that. Love, yoko Yoko Ono Lennon New York, USA May 2017 האמונה הזו המשיכה לקנן בלנון עד מותו. בראיון שנתן לפלייבוי ב-1980 אמר כי השלום הוא באחריותינו. לא ניתן להעביר אותו כמשימה לסוכנים חיצוניים. “אנחנו אחראים ממש כמו האדם שלוחץ על הכפתור”, אמר, “כל עוד אנשים ידמיינו שמישהו עושה להם משהו, כשלהם אין כל כח השפעה, אכן לא יהיה להם כח זה.” השיר מתחיל בלחישות ברכה שהזוג לוחש לילדיהם מנישואיהם הקודמים – “חג מולד שמח קיוקו”, “חג מולד שמח ג’וליאן”. פיל ספקטור טען שהתחלת השיר עצמו הושאלה משירם של האחיות פאריס I Love How You Love Me שהוא עצמו הפיק ב-1961. השיר הוקלט ביום אחד, ב-29 באוקטובר. בסוף היום אף הגיעו למיקס הבסיסי. המקהלה הקהילתית של הארלם, שכללה 31 ילדים, הוקלטה יומיים מאוחר יותר. הצד השני של הסינגל כלל שיר של יוקו אותו כתבה כבר ב-1968 Listen, The Snow Is Falling. גרסה ראשונים שלו, ללא ליווי כלי, אפשר לשמוע בהקלטה משנת 1968. במהלך הקלטת השיר יוקו היתה מתוסכלת מאוד מהנגנים. היא הרגישה שהם לא לוקחים אותה ברצינות. זה התחיל בויכוח עם לנון עצמו על המקצב של השיר. היא רצתה שהשיר יהיה מהיר יותר, אבל הנגנים לקחו את זה לכיוון בו היא לא רצתה. ניקי הופקינס (שניגן בקלידים) לא חסך ממנה את הביקורת שלו והיא הרגישה שנגינת הקלידים שלו באה להגחיך את רצונותיה. כשקלאוס פורמן (חברם הוותיק של הביטלס, ומי שניגן בס בשנים הללו עם לנון) ויו מקראקן (שניגן גיטרה) החלו להוסיף ריפים כדי להעשיר את המלודיה, יוקו התפרצה והחל קרב צעקות בינה לבין פורמן. רק בזכות התערבותו של לנון, פורמן לא עזב את ההקלטות. הסינגל יצא בארה”ב ב-1 בדצמבר 1971 ללא הצלחה גדולה. באנגליה הוא לא יצא בגלל בעיות עם המוציאים לאור שלא הסכימו לקבל את העובדה שיוקו חתומה גם כן על השיר ככותבת, וראו בזה נסיון של לנון לקבל כסף על החלק שלה (ממש כפי שקרה עם פול ולינדה בתקופה הזו.). כאשר יצא לבסוף באנגליה שנה מאוחר יותר, נכנס למקום ה-5. במשך השנים יצא השיר כמה פעמים וצעד במצעד כמה פעמים. למקום הגבוה ביותר הגיע אחרי רצח לנון בדצמבר 1980, עת יצא כצד שני של הוצאה מחודשת של Imagine. הוא הגיע למקום ה-2 ונשאר במצעד 9 שבועות. #הרונטס #דייוידבואי #גוןלנון #פילספקטור #גורגהריסון #HappyXmas #יוקואונו #רוניספקטור

בפוסט האחרון בסדרה עסקתי באלבום Chaos and Creation in the Backyard. זה אלבום שראה אור בספטמבר 2005 ועשה את מה שלא עשה אף אלבום של מקרטני במשך תקופה ממושכת. הוא הפך להיות קלאסיקה בקאנון הגדול שלו. העשור הראשון של שנות האלפיים היה נפלא ופורה מאוד מבחינה מוסיקלית עבור מקרטני. אם נשים בצד את פרויקטי האמביינט והפרויקטים הקלאסים, הוא הוציא שלושה אלבומים משובחים עם אמירה חזקה בכל אחד מהם. האלבום הראשון בטרילוגיית האלפיים היה Driving Rain מ 2001, שהיה אחראי לתקשר, אולי גם עבורו את המעבר הקשה שלו מלינדה לחיים שלאחריה. ב 2003 כשהוא החליט להתחיל ולעבוד על אלבום חדש , הוא החל לעבוד עליו כמיטב המסורת, עם הלהקה שליוותה אותו. את עמדת המפיק לאלבום החדש אייש דיויד קאהאן שהפיק גם את Driving Rain. מקרטני שחשב בו זמנית על פרויקט נוסף, קיבל את שמו של ניג’ל גודריץ’, המפיק המבוקש, והשניים החלו לעבוד יחד על פרויקט אינטימי יותר בו גודריץ’ שיחרר את הלהקה ורצה את מקרטני אינטימי אתו באולפן. התוצאה הנהדרת היא Chaos and Creation in the Backyard שבו מקרטני עמד והצדיע לחברים שליוו אותו הכי הרבה זמן בחייו. המוזה והמוסיקה ועל כך תוכלו לקרוא בהרחבה בפוסט על האלבום. בהפסקה הראשונה מהעבודה עם ניג’ל גודריץ’ על הפרויקט שעדיין היה רחוק מהשלמה, מקרטני עבר מיד לעבוד על אלבום נוסף בהפקתו של דיויד קאהאן. בפברואר 2004 התכנס ההרכב של מקרטני באולפני ‘אבי רואד’ כדי להתחיל לעבוד על אסופת שירים חדשה. שבעה קטעים היו בעבודה עם ההרכב באולפני אבי רואד כשאפשר לומר שחמישה מהם היוו בדיוק כמו באלבום ‘אבי רואד’ מעין מחרוזת שתרכיב את רובו של הצד השני עבור האלבום Memory Almost Full שמתכתב באופן מסוים עם אותו אלבום אגדי של הביטלס. הזיכרון או רוחות הרפאים מהעבר הן המוטיב החוזר באלבום הזה. מקרטני חוזר ומפשפש בזיכרונות שלו ודולה משם אירועים וחזיונות שיוכלו כמו להוכיח שהזיכרון המלא שלו לא משקר. הוא באמת חווה את כל התקופות הנפלאות הללו. סשני ההרכב הללו נפתחו עם הקטע Only Mama Knows, שהשתייך לקבוצת שירי הסיפורת של מקרטני ומתכתב מאוד עם ‘אלינור ריגבי‘. הקטע הזה נפתח בקטע של כלי מיתר קלסיים ופחות דרמטים מכלי המיתר שאפפו את ‘ריגבי’ ואז עובר להיות קטע רוק ‘ווינגזי’ נהדר. בשיר מקרטני כתב על דמות שנמצאת בשדה תעופה בעיירה מלוכלכת כשהיא בדרך לחורבן ומרגישה אבודה. מקרטני סיפר על כך: “אני לא תמיד כותב מפרספקטיבה אישית. זה נחמד כי אתה יכול לשקוע ככה אל תוך הדמיון. כשכתבתי על אלינור ריגבי לא באמת הכרתי מישהי שאוספת אורז בכנסייה. לא הכרתי גם מישהו שעמד בשדה התעופה“. הקטע הזה מבליט מאוד את היכולת של מקרטני לקחת את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב ולהמציא אותו שוב בלי לייצר שום דבר חדש באמת. קטעי כלי המיתר שפתחו וסגרו את השיר יחד עם קטעי הסינתיסייזר של וויקס התווספו בתחילת 2007 באולפני הוג היל של מקרטני. לי השיר הזה יזכיר תמיד את עצמי עומד בין נחיל אנשים בפארק הירקון בתל אביב בספטמבר 2008. בזמן שאני צופה במקרטני ובלהקה מבצעים את השיר מולי, אני חווה תחושת התעלות לא מציאותית. לפעמים נדמה לי שאני עדיין מרחף שם ומסרב לנחות. שיר נוסף שהיה מנותק גם הוא מה’מחרוזת’ ה’אבי רואדית’ של האלבום הזה הוא You Tell Me. קטע נוסטלגי מאוד שבו שקע מקרטני בעולם הדמדומים של הזיכרונות שלו. האם זיכרונות הם כפי שהוא זוכר אותם? האם הם בכלל התקיימו? הרעיון הזה מתכתב באופן נהדר עם שם האלבום העתידי. הזיכרון כמעט מלא ועמוס בחוויות אחרי תקופת חיים שלמה. במהלך ביקור בלונג איילנד בקיץ, הוא כתב את השיר כשהוא חשב על כל עונות הקיץ שחווה בחייו. “עבור המון אנשים, הזיכרונות, במיוחד זיכרונות הילדות נראים כל כך טהורים. ‘האם באמת לא ירד גשם כל הקיץ ההוא, או שאני זוכר רק את הימים השמשיים?’ “. אם בקטע הקודם חזר מקרטני לאלינור ריגבי, הבלדה היפה הזו מתחילה הפעם עם קטע מהופך שאליו נכנס מקרטני בספירה ולאחריה הוא מתחיל לפרוט על הגיטרה האקוסטית שלו. הוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות על עונות הקיץ שעבר. “מתי היה הקיץ כשהשמיים היו כחולים? האם באמת הקרדינל האדום התעופף לו מבין העצים?” ואז הוא ספק מדבר אל עצמו ספק אל דמות משנית ומנסה לברר מתוך הזיכרון הכמעט מלא שלו – ‘האם היינו שם?, האם זה היה אמיתי? האם זה באמת איך שאני מרגיש? אולי. תאמר לי אתה“. ההרכב שלו ליווה ועטף אותו ברוך, אהבה, גיטרות עדינות, תופים מלטפים וקולות הרמוניה מלאכיים. זוכרים את המחרוזת של ‘אבי רואד’? למקרטני ככל הנראה היה משהו לא פתור איתה. לאורך הקריירה שלו הוא מנסה ללא הפסקה לנסות ולהתכתב איתה, לשחזר אותה ולדבר איתה – אבל היא לא עונה. באלבום הזה מקרטני הצליח בעזרת ההרכב שלו ודיויד קהאן להגיע הכי קרוב שהוא יכול אל השמש. זה לא אומר שהוא הפסיק לנסות. המחרוזת הלא רעה שרקחו מקרטני את קאהאן נפתחה ב Vintage Clothes. קטע קצר של קצת יותר משתי דקות שנפתח בליין פסנתר שמרגיש מוכר ומזוהה מאוד עם מקרטני. כבר בתחילתו של השיר הוא החל לייעץ לעצמו את התמצית של מה שהוא עובר בשנים הללו: “אל תחיה בעבר. אל תתלה במשהו שמשתנה במהירות“. השימוש בבגדים כפריט נוסטלגי או דרך לדבר על עצמו, כי אנחנו הוא מה שאנחנו לובשים, מקורי מאוד והתנועה הזו בין העבר לעתיד נהדרת. “השיר הזה הוא על הבגדים הישנים שלי משנות ה 60. הרבה להקות צעירות שאלו אותי האם שמרתי אותם מאז ולמעשה, כן. שמרתי אותם“. בקטע הקצר הזה מקרטני ניגן על הפסנתר, הגיטרה האקוסטית, הבס והמלוטרון. ראסטי אנדרסון מילא את תפקיד הגיטרה החשמלית, אייב לאבורל ג’ונייר הלם בתופים ווויקס הוותיק הוסיף את הקלידים. הקטע הקצר הזה כאמור פתח את המחרוזת ומשם המשיך לקטע הבא שהחל להיות מוקלט בפברואר 2004 ושיחק גם הוא עם תעתועי הזיכרון – That Was Me. הקטע הזה חזר לתחנות בחייו של מקרטני הצעיר – בצופים, בתחנת האוטובוס בדרך לבית הספר, עם הלהקה, כשמהזיכרונות הללו הוא כל פעם מגיע אל עצמו בהווה. הקטע הנהדר הזה מהווה לא רק חזרה לזיכרונות הילדות שלו, אלא משתעשע גם עם סגנון הרוקבילי הישן כשמקרטני מביא לא בפעם האחרונה באלבום, את קול הליטל ריצ’ארד הפלצטי שלו. הקטע הבא במחרוזת Feets in the Cloud נשען שוב על מחוזות הזיכרון וחוזר לימיו בבית הספר היסודי. “חלק מהמורים בבית הספר היו ממש מטורפים. בית הספר היה מאוד אפל ועגמומי. נראה שזה השפיע על הגישה של המורים“. בסופו של דבר הוקלט כל השיר מחדש בתחילת 2007 והעבודה עליו זכורה למפיק דיויד קאהאן כמורכבת עבור האלבום הזה. “עבדנו לא מעט כדי להשיג את את הצליל האקוסטי הספציפי הזה“. אין ספק שקטע ההרמוניות בשיר הזה הוא אחד הדברים המיוחדים באלבום. מקרטני סיפר: “רציתי שזה יהיה קול רובוטי. השתמשי ב’ווקודר’ שמשנה את הקול האנושי וזה נשמע מאוד נוסטלגי ויחד עם זאת גם רובוטי. זה יכול להיות מהעתיד אבל למעשה זה מהעבר. זה מצא חן בעיניי“. גם בעיניי! הקטע House of Wax הוא הקטע הכי אפל מהמחרוזת הזו. עם כל החזרה הזו לזיכרונות ולילדות, תמיד חשבתי על כך שמקרטני חזר בו ליום הכי קשה בחיים שלו. היום שבו הבית ברחוב פורטלין נמס כמו שעווה כשאימו מרי הלכה לעולמה. האירוע הזה ערער מאוד את יציבותה של המשפחה והנער פול בן ה 14 היה ככל הנראה בסערת רגשות שמורגשת היטב בקטע הזה. יש ברקים שמכים בבית השעווה, אישה שצורחת ומתרוצצת ומשהו או מישהו שמוחבא או מתחבא בחצר – אותה חצר אחורית של כאוס ויצירה. דיויד קאהאן המפיק סיפר שבהקלטה של הקטע הזה שולבו 3 שכבות של תופים כששכבה אחת הואטה כדי לייצר את הדרמה הגדולה. לסולואי הגיטרה בשיר הזה אחראי מקרטני. קאהאן הציע לו להקליט כמה סוגי סולאים כדי שאפשר יהיה להשתמש בהם בשיר כדי להעביר אווירה שונה. מקרטני הקליט תוך חצי שעה את כל הסולואים – רגועים יותר וכאלה שמשקפים את סערת הרגשות מלאת הדיסטורשן שלו. לטעמי זה קטע שיא במחרוזת הזו שאם אפשר להשוות אותה למחרוזת של ‘אבי רואד’, הוא יהיה ה’גולדן סלאמברס’ שלה. אם כבר השוואות, הקטע האחרון שהחל להיות מוקלט בפברואר 2004 היה The End of the End שקשה לא להשוות אותו לפחות על פי שמו ל The End של המחרוזת האגדית של אבי רואד. ג’ורג’ הריסון סיפר מתישהו שהוא הבין שמהות החיים היא להתכונן למוות. פול סיפר: “אישה אירית איחלה לי פעם: ‘אני מאחלת לך מוות טוב’. אמרתי: ‘מה???’ ואז חשבתי ‘אני אוהב את הגישה הזו'”. פול ניגש וכתב על כך ש’המוות הוא התחלה של משהו טוב יותר’ ועל איך הוא היה רוצה שיום מותו יראה. ‘בדיחות יסופרו, סיפורים ישנים יתגלגלו כמו שטיחים ופעמונים יצלצלו’. באולפני ‘אבי רואד’ מקרטני ניגן על הפסנתר המוכר ‘גברת מילס’ עליו הוא ניגן גם ב’ליידי מדונה’ וגם את קטע ההונקי טונק המואץ ב You Never Give Me Your Money מהאלבום ‘אבי רואד’. לאחר כמה ניסיונות הקלטה, מקרטני ביקש להוריד את האוזניות כדי להקליט בחופשיות ותוך 3 ניסיונות נוספים השיר היה מוקלט. על גביו הקליט פול תוספת סינתיסייזר וכלי מיתר התווספו. מקרטני זנח את ההקלטות הללו ובאפריל 2004 התחדשה העבודה עם ניג’ל גודריץ’ על האלבום Chaos and Creation in the Backyard. שנתיים לאחר הסשנים ב’אבי רואד’, במרץ 2006, כבר לאחר יציאתו של ‘כאוס’ ולאחר הפרידה המתוקשרת של פול והת’ר מיילס, מקרטני חזר לאולפן עם דיויד קאהאן וללא ההרכב. הפעם היו אלה אולפני הוג היל שלו. מקרטני הביא שיר שכבר עלה בסשנים עבור ‘כאוס’ אבל נשאר בחוץ. השיר נקרא Perfect Lover או בשמו החדש והמתאים יותר לרוח האלבום החדש Ever Present Past – העבר שנוכח תמיד . העיסוק ברוחות הרפאים מהעבר או הזיכרונות היה על סף האובססיבי באלבום הזה. כדי לשבור את הרוח הכל כך רצינית הזו, בניגוד לגישה הפולקית אליה הוא ניגש עם גורדיץ’ לשיר, הפעם הוא רצה שזה יהיה שיר פופי ומדבק. רוחות רפאים בעטיפה של ממתק. הוא הציג לקאהאן את השיר על הפסנתר ומשם הם החלו במלאכת ההקלטה. הכל התקדם במהירות והם הקליטו לופ של גיטרה חשמלית, פול הקליט תופים, הוסיף עוד גיטרה, בס וקולות. כיאה לשיר שדן בעבר, על גבי ההקלטה פול הוסיף הרפסיקורד ועוד כלי שמאוד מזכיר את קלאביולין שאפשר לשמוע ב Baby you’re a rich man של הביטלס. ברוח הזו של העבר והחזרה לילדות קשה להתעלם מהעובדה שהלחן הושאל כמעט במדויק מקטע הג’אז Don’t get around much anymore של דיוק אלינגטון שהוקלט ב 1940. זה קטע שפול הקליט לו גרסה עבור אלבום הבוטלג הרוסי. השיר הבא שהוקלט גם הוא בסשנים הללו הוא לטעמי אחד מהשיאים של האלבום וגם בו מקרטני ניגן על כל הכלים. ‘מר בלאמי’ היה עוד שיר ממשפחת הדמויות של מקרטני שבו הוא בנה סיפור על דמות שמתבצרת ומאיימת לקפוץ אל מר גורלה. זה אחד השירים המיוחדים שתפסו אותי כבר בהאזנה הראשונה לאלבום אי שם ב 2007 בעיקר בגלל משחק התפקידים הלא אופייני של מקרטני והמילים המוזרות הלא אופייניות למקרטני שבו הוא נכנס לדמות הזו, בלאמי ומאיים בהחלטיות שהוא ‘לא הולך לרדת משם ולא משנה מה תאמרו”. מקרטני סיפר: “היה לי אימג’ של בחור שיושב על גורד שחקים וכולם מנסים לשכנע אותו שלא יקפוץ. חיפשתי שם והגעתי ל’מר בלאמי’ שהיה דמות בציור פופ של רוי ליכטנשטיין מ 1961 [שבו רואים שוטר במדים שחושב לעצמו: “אני אמור לדווח למר בלאמי. מעניין איך הוא]“. בגלל האופי המסכם של האלבום והשיר האחרון שבו, חשבו חלק מהמאזינים שפול בעצם שר על עצמו ומבטא בו דיכאון מסוג מסוים שהוא שרוי בו. פול הכחיש ואמר שהוא רק עוד דמות מסדרת הדמויות שהוא ברא עבור השירים שלו. הייחוד הגדול של השיר הזה היה משחק התפקידים הווקאלי הכפול של מקרטני. כמו ב She’s Leaving Home בו הוא גילם את המספר וג’ון את הוריה של הילדה שברחה מהבית, הפעם פול גילם גם את מר בלאמי וגם את המשכנעים אותו לרדת. באולפן את קטע הפסנתר היה אמור לנגן לא אחר מאשר תום יורק מרדיוהד. פול הזמין אותו לנגן את הקטע הזה אבל יורק סירב בתואנה מוזרה: “האזנתי לשיר ואהבתי אותו מאוד, אבל קטע הפסנתר משלב בו נגינה שונה בשני הידיים. אין לי את הכישורים לכך. אמרתי לפול: “אני ‘פורט’ על פסנתר, זה הכל“. מוסיקלית, הקטע הזה כאילו מנסה להטעות. הוא מתחיל בכלי נשיפה קודרים מאוד ואז עובר לפסנתר עולץ. כשפול שר את הפזמון היפה אז הוא שוב הופך למלנכולי. ההטעיה נמשכת כשלקראת סופו של הקטע כשזה נראה שהשיר עומד להסתיים, מתחילה קודה ארוכה של דקה שבה כל כלי שמקרטני מנגן עליו מביא מהעגמומיות שלו. הקודה הזו מזכירה לי מאוד את Flying האינסטרומנטלי של הביטלס והיא נכתבה והוקלטה בנפרד בסשנים הללו . שני הקטעים חוברו יחדיו והנה לנו יצירת מופת. ב Gratitude שהוקלט גם הוא במרץ 2006 באולפני הוג היל, מקרטני גייס שוב את המנעד הקולי הייחודי שבו הוא מאמץ את קולו ומפיק מרגליות או בשמו השני ‘קול הליטל ריצ’ארד שלו’. זה יהיה האלבום האחרון שבו קולו של מקרטני יהיה בכושר והוא יוכל לעשות זאת. למעשה זהו קטע שבו מקרטני ביקר במחוזות הגוספל, משהו שגם היה לא אופייני לו כל כך, ושר שיר הלל או הכרת תודה. למי בדיוק? מי יודע. בהינתן שהאלבום עמד להסתיים עם המחרוזת שבסופה הקטע The End of the End, מקרטני חשש מאוד שזה יכול להיות סיום עגמומי מדי לאלבום וישאיר טעם מר למאזיניו. “חייבים איזה רוקר לסוף“. המחשבה הייתה לבצע קטע רוקר שיהיה אינסטרומנטלי כמו הקטע הענוג שסגר את ‘כאוס’, אבל אז פול החליט להקליט לו מילים. לקטע הזה קרא פול Node your head והוא החל לשיר ולצרוח מילים שהמציא. זה לא בדיוק עבד. קאהאן סיפר: “זה לא ממש התחבר והקלטנו שוב ושוב ושוב ונוצר מתח באולפן. פול התחיל להשתטות ואז הוא החל לצרוח בזמן שהוא ניגן. בסופו של דבר זה עבד והצרחות הללו הם החלק המגניב של השיר”. על משקל ‘אבי רואד’ כך נוצר ה’Her Majesty‘ עבור האלבום Memory Almost Full. עוד קטע קצר בשם In Private שהפעם גם נשאר אינסטרומנטלי הוקלט בסשנים הללו. זה קטע ניסיוני חמוד מאוד שבו מקרטני שילב ריף רוקי עם מנעד ג’אזי עדין מאוד וכמעט לא מורגש. הקטע הזה עם עוד קטעים שלא נכנסו לאלבום ראה אור בדיסק נוסף שצורף לגרסה מיוחדת של האלבום. בתקופה הזו מקרטני עבד על פרויקט נוסף בשם Ecce Cor Meum. אלבום רביעי ממשפחת האלבומים הקלאסים שלו (שמונה נכון לרגעים אלה חמישה אלבומים). הפרויקט הזה תוכנן לצאת כבר בסוף שנות התשעים, והרעיון עלה בביקור של לינדה ופול בקולג’ באוקספורד. פול כתב אורטוריה בארבעה חלקים לאחר שראה את הביטוי Ecce Cor Meum כתוב מתחת לפסל בכנסייה בניו יורק. הביטוי הזה שפירושו מלטנית הוא ‘הנה הלב שלי’, היה הכותרת של הפרויקט שהוקפא בעקבות מותה של לינדה. עכשיו, פול הרגיש שהגיע הזמן לעבוד עליו עם תזמורת ומקהלה באולפני אבי רואד. באמצע השנה חזרו קאהאן את מקרטני לאולפני הוג היל כדי להקליט שני שירים נוספים. אחד מהם See Your Sunshine נכתב על הת’ר מיילס. למרות שזו הייתה תקופה של פרידה, וחיכוכים מרים, מקרטני נזכר דווקא בשיר הזה שכתב באחד הרגעים היפים שלהם. “אני לא רוצה להתכחש לזמנים האלה” הוא סיפר. השיר הזה למעשה נדחה על ידי גודריץ’ בהקלטות ל’כאוס’ למרות שהוא מאוד שייך לשם ברוחו, אבל אני מודה שזה אחד הקטעים החלשים באלבום עבורי. אם צריך למצוא בו טוב זה כנראה יהיה ליין הבס המתפתל. פול סיפר: “כבר הקלטתי את רוב השיר. כשהגיע הזמן להקליט את הבס התחלתי להקליט אותו מאוד פשוט. רק עבור ההנאה התחלתי להשתטות ולנגן מוגזם. בסוף ההקלטה אמרתי למפיק: ‘וואוו זה היה ממש אובר דה טופ!” – הוא ענה: ‘ממש לא. תעשה עוד טייק. זה בדיוק מה שהשיר צריך’ “. הקטע השני שהוקלט באמצעה של 2006 היה Why So Blue? – בלדה חמודה שלא נכנסה לאלבום ואולי חבל שכך. היא יכלה להחליף את See Your Sunshine באופן מובהק. זה קטע נהדר של מקרטני ששוב נפלט מהסשנים ל’כאוס’, והוקלט עכשיו מחדש. תמיד תהיתי איך זה מרגיש להיפלט משני אלבומים של מקרטני. בסוף ספטמבר 2006 ראה אור האלבום הקלאסי Ecce Cor Meum וזכה להצלחה כבירה במצעדי האלבומים הקלסיים ולתשבחות מהמבקרים. בתחילת 2007 חזר מקרטני לאולפן עם קאהאן כדי לסיים את האלבום Memory Almost Full כשהוא הביא אתו 2 קטעים חדשים. קטע ניסיוני אינסטרומנטלי על סף הג’אזי-אמביינטי בשם 222. מקרטני ניגן בו על שורה ארוכה של כלים כמו גיטרות, תופים, אורגן, קסילופון, וויברפון ומדי פעם לחש בו משפטים חסרי פשר. הקטע הזה נכתב ב 2005 כשביאטריס, הבת שלו מנשואיו להת’ר מיילס חגגה שנתיים. לקטע הזה התווסף גם קלרינט והוא נשמע כמו משהו שקשור יותר לפרויקט הפיירמן שלו מאשר לאלבומי הרוק הרגילים שלו. הקטע הזה גם כן נכנס לאלבום וראה אור בגרסה המורחבת בעלת שני הדיסקים. הקטע השני והאחרון שהוקלט עבור האלבום היה Dance Tonight – הקטע שגם יפתח אותו. בעת ביקור בחנות כלי הנגינה הלונדונית שהוא נהג לפקוד, הציע לו המוכר מנדולינה שמאלית שתתאים לו. פול לא ממש ידע איך לנגן בה ובמהלך הכריסטמס של 2006 הוא שיחק איתה בבית. כשביאטריס הקטנה בת ה 3, ילדתם המשותפת של הת’ר ושלו רצה ורקדה, הוא החל לאלתר עם המנדולינה סביב המשפט ‘כולם הולכים לרקוד הערב’. באולפן השיר הוקלט באופן פשוט מאוד ובאופן ספונטני, עם השיר המדבק הפשוט הזה בעל שלושת האקורדים, הוא החליט לפתוח את האלבום. בקליפ עבור השיר שהיה הסינגל השני מהאלבום החדש, הוא שיחזר את מעמד קבלת המנדולינה רק שהפעם זה היה שליח שהביא אותה לביתו. ברגע שפול מתחיל לנגן בה, צצות רוחות רפאים מכל עבר לתדהמתו של השליח שרק רצה לשתות כוס תה עם פול מקרטני וברח משם מבועת. בסופו של הקליפ מקרטני הצטרף עם גיטרת ההופנר לנגן במסיבת הרפאים של הרוחות. האם רוחות הרפאים הללו הם אותם זיכרונות שסביבם סובב האלבום? האם מקרטני סבר בתקופה הזו שהוא כבר רגל וחצי בצד של הרוחות? אולי. לאחר סיום ההקלטות, מקרטני עזב את חברת EMI שחשב שהייתה ארכאית מדי וחתם על חוזה עם חברת Hear Music ה’חדשנית’ שתכננה להפיץ את האלבום העתידי בחנויות סטארבאקס אליהם היא השתייכה. האלבום החדש של מקרטני בן ה 65, ראה אור בתחילת יוני 2007 ונראה שהאסטרטגיה החדשה להפצת האלבום עובדת. האלבום הגיע למקום הראשון בארה”ב ולמעשה זו הייתה הפעם הראשונה מאז האלבום Tug of War מ 1982 שאלבום של מקרטני שהה שם בעשרת המקומות הראשונים. הוא סיפר ששמו של האלבום הגיע מהודעה שראה בטלפון הסלולורי שלו אבל זה מאוד אפיין גם אותו. “הגעת ל 99 אחוז מהזיכרון הפנוי שלך. אני לא יכול להמשיך עד שלא אמחק משהו“. יש מי שגילה שהשם Memory Almost Full הוא אנגרמה למשפט for my soulmate LLM הלא היא לינדה לואיז מקרטני. פול לא הכחיש. הגירושים בין הת’ר מיילס לפול אושרו על ידי הסדר בבית המשפט בשנה הבאה כשהת’ר קיבלה סכום של 24.3 מיליון פאונד והנה עוד תקופה שהפכה לזכרון. לאחר שמקרטני התיישב על הכורסא וסיפר, סיכם ושיתף את זיכרונותיו באלבום הנפלא הזה שסגר טרילוגיה נהדרת של אלבומים בעשור ההוא, המסר והסימנים הראו שאולי הוא מנסה לשדר משהו סופני כלשהו. האם זה יהיה האלבום האחרון שלו? האם זה הסוף של הסוף? #דיוידקאהאן #פולמקרטני

היום היה אמור ג’ורג’ הריסון לחגוג את יום הולדתו ה 79. את יום הולדתו אציין עם קטע נהדר מתוך ספר נפלא שנקרא Here Comes the Sun שכתב ג’ושוע מ. גרין שמעביר באופן נהדר את המסע הרוחני השלוב עם זה המוסיקלי של הריסון. ספר מרתק וחובת קריאה לכל ביטלמניק באשר הוא. הקטע הזה הוא מתוך פרק שנקרא ‘לידה מחדש’, שעוסק בתקופה המוזרה הזו ב 1966 שבה ג’ורג’ והביטלס סיימו את מסע ההופעות בארה”ב ולקחו פסק זמן מלהיות ביטלס. הקטע הזה מספר על תחילת התהליך ששינה את חייו של ג’ורג’ מהקצה אל הקצה ואני מוצא בו יופי נהדר יחד עם אותה הייחודיות המעניינת של ג’ורג’ ברצון שלו לשפר את חייו ולגלות כיוון נכון ואמיתי יותר עבורו. קריאה נעימה. מחלון הסוויטה שלהם בקומה החמישית של מלון הטאג’ בבומביי, ג’ורג’ ופאטי הביטו החוצה בפקק התנועה, במכוניות הצופרות, בעגלות השוורים הרועמות, בפילים שהשמיעו קולות תרועה ובאופניים המצלצלים. ראבי שאנקר והעוזר שלו הגיעו למלון. החלונות נסגרו מפני השאון מבחוץ. שיעורי הסיטאר של ג’ורג’ המשיכו מהיכן שהפסיקו באנגליה. כשג’ורג’ פיתח כאבי גב מהישיבה הממושכת בפוזיציה הלא מוכרת, ראבי קרא למורה ליוגה שהדריך את ג’ורג’ איך לנשום ולתרגל. בעזרת התירגולים היומיים הללו, ג’ורג’ הצליח לתרגל בנוחות והשיעורים שלו התקדמו. בתחילה, אף אחד במלון לא זיהה אותו. לאחר כמה ימים כשהוא היה בטוח באנונמיותו, הוא ירד במעלית ללובי, בכוונה לערוך קניות ואז הוא משך את תשומת הלב של מפעיל המעלית הצעיר. ‘האם זה הוא?‘ בבוקר הבא, ג’ורג’ ופאטי כבר התעוררו לקולות של מעריצי ביטלס צעירים מחוץ לחלונם שצעקו: “אנחנו רוצים את ג’ורג’“. “אוי לא” הוא אמר. “לשועלים יש מחילות ולציפורים יש קינים, אבל לביטלס אין שום מקום כדי להניח בו את ראשם“. התקשורת גילתה גם היא שהביטל הגיע להודו ורדפה אחריו. הוא הסכים לראיון אחד. גם אם רק לאחר זמן קצר כסטודנט של המחשבות והרעיונות ההודים, הוא הרגיש בנוח למסור את ההצהרה הבאה בראיון: “אני מאמין יותר בדת ההודית מכל דבר אחר שלמדתי מהנצרות. ההבדל הוא שהדת ההודית נמצאת בכל שנייה ודקה בחייהם של האנשים ומשפיעה על איך שהם חיים, מתנהלים וחושבים“. כדי למצוא מעט פרטיות, ג’ורג’, פאטי, ראבי והשותף שלו קאמאלה, תפסו רכבת צפונה למחוז קשמיר. חבל ארץ מלא באגמים. קשמיר היתה מקום מפלט מלכותי, ארץ אידיאלית של פרדסים וגנים פורחים. הם הגיעו לעיר סרינגאר שלמרגלות ההימאליה. שדות זהובים זהרו בשמש הבוקר והאוויר היה מלא בריח פריחה מתוק. הקבוצה התארחה בבית סירה עשוי עץ ששכן על אחד האגמים הגדולים והרבים בקשמיר. בכל ערב, בעל הסירה מילא את התנור שלו בתפוחים והניח בקבוקי מים חמים בין השמיכות שעל המיטות. בכל בוקר הוא קיפל מפיות בצורה של כיפות המסגדים והניח אותם בגבעי קריסטל על שולחן ארוחת הבוקר. עליהם הונחו אגרטלים עם פרחי זעפרן שזה עתה נקטפו שהעניקו צבעוניות לבית הסירה. ג’ורג’ הביט החוצה על הרי ההימאליה שנראו מרחוק והתענג על החופש מחייו כביטל. בכל בוקר הוא נשם את אוויר ההרים ותרגל יוגה. לאחר מכן הוא תירגל בנגינה על הסיטאר כשעיניו עצומות והאצבעות זעו להם מעצמן על גבי צווארו הארוך של הכלי. כשהתרגול הסתיים הוא קרא ספרים על הבנה עצמית ברוגע ושלווה של ארץ עתיקה שמגלה דרכי לימוד. כאלה שישפיעו באופן קבוע על חייו. אחד הספרים היה ‘ראג’ה יוגה’ שהביא לו ראבי. את הספר כתב סוואמי ויוקאננדה. שם ג’ורג’ למד את המסר המרכזי: כל האנשים הם בעלי שלמות מולדת ונצחית. tat tvam asi או בתרגום לאנגלית that thou art. וכך הסביר זאת ויוקאננדה: “אתה הוא מי שאתה מחפש. אין שום דבר לעשות חוץ מלהבין זאת“. פסקה אחת תפסה את תשומת ליבו של ג’ורג’ במיוחד: “באיזו זכות אדם יכול לומר שיש לו נשמה אם הוא לא מרגיש זאת, או לומר שיש אלוהים אם הוא לא רואה אותו? אם ישנו אלוהים, אנחנו מוכרחים לראות אותו… אחרת, עדיף שלא להאמין ולהיות אתאיסט מאשר צבוע“. ג’ורג’ סיפר שנים אחר כך: “התפתחנו וגדלנו במשך תקופה קצרה אבל רציתי משהו טוב יותר ואני זוכר שחשבתי: ‘אני רוצה לפגוש מישהו שבאמת ירשים אותי’ וככה פגשתי את ראבי וזה מצחיק כי הוא איש קטן עם כלי מוזר, שהוביל אותי לעומקים. הרי פגשתי את אלביס שגם הוא הרשים אותי כשהייתי ילד. התרשמתי גם כשפגשתי אותו כי זה היה הבאז של לפגוש את אלביס, אבל לא יכולת ללכת אחר כך ולומר לו: “אלביס, מה קורה עם היקום?”. ביום המיוחד הזה תוכלו להאזין לפרקים בפודקאסט שהוקדשו כל כולם לג’ורג’: הקונפליקט של ג’ורג’ הריסון שהציג את ג’ורג’ משני זויות בעזרת שני שירים שלו מתוך האלבום הלבן. הסיפור המלא על האלבום המשולש של ג’ורג’ ‘כל הדברים הם בני חלוף‘. יום הולדת שמח ג’ורג’, היכן שלא תהיה. #גורגהריסון #פאטיבויד #ראווישאנקר

צפיתי בסופ"ש האחרון בסרט נהדר שאני מודה לקח לי קצת זמן לחשוב ולעכל. הסרט Accidental Studio, מביא את סיפורה של חברת הסרטים hand made שהקים ג'ורג' הריסון אחרי ששמע ש Life of Brian, או 'בריאן כוכב עליון' כמו שאוהבים לעברת אותו, הסרט שעליו עבדה חבורת מונטי פייתון, נקלע לבעייה אחרי שחברת EMI, שהיתה אחת משתי החברות הגדולות שהפיקה סרטים, סירבה לעמוד מאחוריו ולהפיק אותו, מחשש להסתבכות דתית והאשמה בכפירה בדת. הריסון שנטען שאהב מאוד את התסריט, ביקש להפיק את הסרט. הוא ניגש למנהל שלו באותה העת דניס אובריין שהחליף את אלן קליין שהריסון והביטלס קצו בו ושכנע אותו לממן את הפקת הסרט. דניס שהיה טיפוס מוזר לא פחות מקליין, לא היה צריך הרבה כדי להשתכנע. הריסון משכן את ביתו ואת המשרד שלו וצילומי הסרט יצאו לדרך. הריסון קיבל גם תפקיד קטן ודיבוב בקול של שחקן אחר כדי לא להסגיר אותו. התוצאה היתה מוצלחת מאוד והסרט אפילו הוכתר כסרט הקומי הבריטי הטוב ביותר וזה באמת סיפור מדהים, אבל המחשבה שלא מניחה לי היא עד כמה רחוק היה מוכן הריסון ללכת כדי להתעמת עם העבר שלו ובמקרה הזה עם EMI. המהלך הזה הוביל להקמת חברת הסרטים שההתנהלות שלה מזכירה מאוד את זו של חברת אפל בתחילת דרכה. פזרנות, חוסר התעמקות והוצאה לאור של כל תסריט שהגיע אליהם כשעל השאלטר התיישב המנהל של הריסון, אובריין שהתפזר ואישר מיליונים לכל דורש ובאופן כללי, חוסר היכולת הזו של הריסון ולנון להתחבר לאנשים מתאימים הוא נושא למחקר מדעי. כמו באפל, החברה הפכה לבית עבור כל אלה שלא הצליחו לעניין את החברות הגדולות. דוגמא טובה היא שלשחקן טרי גיליאן היה רעיון משוגע שילד שוכב במיטה ולפתע פורץ מארון הבגדים שלו אביר שעובר בין זמנים. זהו. ללא שום תסריט ועם הרעיון הזה הוא הלך לדניס אובראין ששאל בפשטות 'כמה?'. אף אחד לא ידע מה לומר אז נאמר לו 3 מליון פאונד. דניס ענה: 'אוקיי, לכו לצלם'. הריסון הנאיבי תאר את זה כ'כל מה שידעתי הוא שטרי הגיע עם שני דפים ורעיון שנשמע טוב'. הרעיון הזה הפך לסרט time bandits שראה אור ב 1981, הפך להצלחה גדולה והתמקם במקום הראשון כ 4 שבועות. במידה מסויימת ג'ורג' הוכיח שאפשר לעשות סרטים אחרת ולהשתחרר של מהעול המקובע של חברות גדולות, יחד עם זאת היה בו את הצורך הילדותי לממש כל רעיון שעלה בראשו וחבורת מונטי פייתון שהיתה חלק מהקבוצה שעמדה מאחורי חברת הסרטים הזו והוציאה את הרעיונות אל הפועל. ההצלחה והגדילה שהלכה ונבנתה או כמו שצוטט דניס שהלך והפך הדמות הדומיננטית בחברה: 'עשינו את הוליווד בלונדון', הביאה גם את הסוף על חברת הסרטים הזו. כוכבים כמו מדונה גויסו כדי לפרוץ את תקרת הזכוכית, אבל בעיית התסריטים התלושים הלכה והחמירה והסרט Shanghai Surprise הוכתר כאחד הסרטים הגרועים בכל הזמנים. ג'ורג' אולי קיבל את הנצחון הקטן שלו כש EMI, החליטה שהיא מפסיקה להפיק סרטים, אבל הוא היה מפוקח. בנאום שהוא נשא במסיבת העשור לחברה, הוא אמר: 'זה תענוג להעמיד פנים שאנחנו בעסקי הסרטים'. עשור לאחר ההקמה הספונטנית של hand made, הסוף של חברת הסרטים הקטנה של ג'ורג' כמובן לא היה טוב. הריסון החליט לפרק את החברה בתחילת שנות ה 90 לאחר שהוא הבין שהמצב הזה בו החברה מדממת כסף לא יוכל להימשך. היחסים בין ג'ורג' לדניס אובריין גם הם עלו על שרטון והלכו לערכאות משפטיות באמצע שנות התשעים. הריסון תבע 16 מליון פאונד על ניהול כושל ובית המשפט קבע שאכן היתה בעיתיות בניהולו של אובריין את חברת הסרטים. הריסון זכה במשפט, אבל כל סכום הכסף בושש להגיע כשדניס הכריז על פשיטת רגל. גם סמוך למותו ב 2001, הריסון עדיין עסק בדרישת הכסף מדניס, אבל מצב בריאותו לא איפשר לו להגיע לדיונים בבית המשפט ולכן התיק נדחה. הסרט המומלץ הזה מדגיש מאוד את האימפולסיביות של הריסון יחד עם התעוזה ללכת למקומות לא ידועים, אבל גם מאוד מאוד את החוש העסקי ובחירת השותפים הלקויים מאוד שלו. כשזה קורה פעם אחת זו טעות, בפעם השנייה זו כבר תבנית מחשבה.

42 שנה לרצח הנורא של ג'ון. בימים כאלה אני אוהב לחזור לסיפורים הקטנים שעשו את ג'ון ומציגים אותו דווקא כאדם בשר ודם, לא מושלם, אימפולסיבי לעיתים וגם המוסיקאי הגדול שאנחנו אוהבים. בספר הנהדר והמומלץ Being John Lennon של ריי קונולי, העיתונאי והידיד הטוב והקרוב של ג'ון, יש לא מעט סיפורים קטנים כאלה. בחרתי להביא מתוכו היום קטע קטן על תקופה מבולבלת, מוזרה, אי שם בסופה של 1974. תקופה שהיתה שלהי 'סוף השבוע האבוד' של ג'ון האבוד ובה משפחת הביטלס הישנה המשיכה לרחף מעליו כשבאופן מוזר התנקזו כולם לארה"ב ואיך אנחנו כמעריצים הפסדנו אלבום ושיתוף פעולה בין ג'ון לפול, אבל ג'ון מצידו הרוויח משפחה קטנה גרעינית משלו. כריסטמס 1974 הייתה תקופה טובה עבור ג'ון. ההופעה שלו עם אלטון ג'ון הייתה הצלחה גדולה, היה לו אלבום מצליח וסינגל שצעד גבוה במצעדים, הוא נפגש שוב עם פול והוא חי את חיי המנהטן שלו עם בת זוג שהעריצה אותו. כנראה שהוא לא אהב אותה כפי שהיא אהבה אותו, אבל הוא היה איתה כבר שנה וחצי ולמרות הסחות הדעת הוא תמיד חזר אליה במהרה. היחסים שלהם שהיו חמימים ונעימים וללא הפרעות שבהם מיי פאנג הייתה זו שטיפלה בכל השכרות הרכבים ובנהיגה עצמה, בקביעת פגישות ובארגון המפגשים החברתיים עם החברים שלהם, והיתה דיי עמוסה. מצד שני חייו של ג'ון היו מסובכים מתמיד כשהוא גילה פתאום שארבעה דברים שונים מעברו מתכנסים לעברו. העניין הראשון היתה בעיית הפירוק של הביטלס. לקח כ 4 שנים ו 5 צוותים משפטיים שונים, אבל כעת כשעורכי הדין שלו הראו לו את התנאים בזמן שהוא ישב על המיטה יחד עם מיי בסגנון ג'ון ויוקו, הוא רצה עוד זמן לחשוב על כך. זה היה חשוב מבחינת המיסוי שכל החוזים יחתמו לפני סוף השנה, אבל עדיין ג'ון היסס. העניין השני היה יותר ברכה מאשר קללה והיה קשור בבנו, ג'וליאן שלגביו הוא חש רגשות אשמה במשך שנים. ג'וליאן הגיע לשהות יחד אתו ועם מיי במשך הכריסטמס. הייתה את יוקו. האם היא באמת חשבה 'לקחת אותו חזרה' כמו שהיא עכשיו אמרה למיי? הוא לא ידע. הוא לא ידע אם הוא רוצה לחזור חזרה. הוא היה מאושר עכשיו כמו שהוא לא היה כבר שנים. לבסוף היה את ג'ורג'. ג'ורג' לא היה מאושר. הוא היה במסע הופעות בארה"ב, אבל קיבל ביקורות גרועות והקהל שהתמעט סירב להאזין ל 40 דקות הנגינה של ראבי שאנקר על הבמה. ג'ורג' נשא עיניים לג'ון כדי שיעזור לו. כשמסע ההופעות הגיע לניו יורק, קצת לפני כריסטמס, ג'ון שלח הודעה לג'ורג' כשהוא מציע עזרה בכל מה שיוכל לסייע עבורו. עבור ג'ורג' זה כבר היה מאוחר מדי. האם הוא לא עשה במשך שנים את כל מה שג'ון ביקש ממנו? ג'ורג' שאל במרירות. זה כלל גם את הבקשה של ג'ון למנות את אלן קליין למנהל של הביטלס. אבל היכן היה ג'ון כשהוא נזקק לו? שוב הטינה ארוכת השנים של ג'ורג' התעוררה והוא חש כ'ביטל מדרגה שנייה'. ג'ון הבין. אף אחד חוץ מחברי הביטלס לא יכל להבין מה הם חוו. זה היה כמו סכסוך משפחתי כי בכל כך הרבה דרכים הביטלס היו משפחה. עכשיו ג'ורג' הרגיש נטוש. הוא החל את סיבוב ההופעות הזה לבדו והוא יסיים אותו לבדו הוא אמר לג'ון במרירות. ערב אחד כשפול, ג'ורג' וג'ון היו אמורים להיפגש במלון הפלאזה כדי לחתום על מסמכי הפירוק, ג'ון לא הופיע. הוא שכב במיטתו בדירה ב'סאטון פלייס'. "לא חתמתי עליהם מכיוון שהאסטרולוג שלי אמר לי שזה לא היום הנכון לעשות זאת" הוא אמר מאוחר יותר. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו שמע שלג'ון יש אסטרולוג. ליוקו היה אחד. בסופו של דבר ג'ון שלח במקום בלון לבן. פול וג'ורג' רתחו מזעם. עם כל כך הרבה רגשות שלילים סביבו, זו הייתה רווחה לקחת את מיי ואת ג'וליאן לפלורידה כדי לבקר ב'דיסני וורלד'. שם במלון פולינזייאן, ג'ון התעשת וחתם על המסמכים. שם בעולמו של מיקי מאוס, הקריירה של הביטלס שהשתרעה על פני כמעט שני עשורים של שותפות, הגיעה לקיצה. המתח השתחרר. כולם היו שמחים וחזרו הביתה לסאטון פארק, שם ג'ון, מיי וג'וליאן חגגו כריסטמס רגיל עם עץ ומתנות. הם נסעו לטיול למונטאק כדי להראות לג'וליאן את הבית שג'ון ראה כשהוא היה עם מיק ג'אגר, בית שהוא חשב לרכוש. שם ג'וליאן יוכל לשהות בשנה הבאה הוא סיפר לו. הכל השתפר כשהגיע הזמן עבור ג'וליאן לחזור ללונדון, פול ולינדה הזמינו את ג'ון ומיי לצאת יחד וג'ון היה באולפן יחד עם דיוויד בואי היכן שהם ג'ימג'מו את Fame. כמעט מיידית בעיה חדשה התעוררה כשמוריס לוי מי שג'ון חשב שהיה 'טיפוס', החליט לשווק כאלבום את ההקלטות הלא מעובדות של Rock n Roll שג'ון שלח לו. ג'ון קיבל שוב אזהרה שהשיפוט שלו במה שהיה קשור באנשים לא היה הדבר החזק בו. שוב עורכי דין נקראו לדגל, הפעם על חשבון חברת קפיטול, כי זה היה האלבום שלהם שמוריס לקח. במהרה הובהר למוריס שגרסת האלבום שלו שהוא קרא לה Roots, לא תשוחרר. ג'ון החל לעבוד במשרדי Lennono Music בחברת קפיטול על המיקסים האחרונים לאלבום. הוא היה במצב רוח צוהל ועסוק נזכרה מיי. עוד לפני שסיים את העבודה על האלבום Rock n Roll לנון החל לאסוף חומרים לאלבום חדש וניגן את השירים למיי תוך כדי. אז הגיעה גם שיחה מפול. הוא היה בדרכו לניו אורלינס כדי להקליט את האלבום החדש שלו [ונוס ומארס]. פול שאל האם ג'ון ומיי ירצו להצטרף אליהם. האם ג'ון רצה? במהלך ארוחה משותפת עם ארט גרפונקל ג'ון סיפר לו על ההזמנה של פול. גרפונקל חשב שהוא צריך להיענות לה ושאם פול רוצה שהוא יצטרף אליו להקלטות הוא צריך לעשות זאת. ג'ון השתעשע ברעיון ושאל את מיי: "מה את חושבת על כך שאתחיל לכתוב שוב עם פול?". "אתה צוחק???" מיי ענתה שבעת רצון. במכתב שכתב ג'ון לדרק טיילור שחדל מלהיות קצין העיתונות של חברת אפל הוא כתב: "בואי עושה את universe אז אולי אני אגיע לניו אורלינס לראות את ה McCatknees". עד היום מיי משוכנעת שאם ג'ון היה מצטרף לפול בניו אורלניס, הם לא יכלו לעמוד בפיתוי לעבוד יחד. היא התרגשה מאוד. ואז יוקו התקשרה. היא סיפרה שהיא מצאה דרך להפסיק לעשן וזה היה אפקטיבי מאוד. זה קרה בעזרת היפנוזה. ג'ון נהג לעשן אז 2 חפיסות סיגריות ליום מהברנד הצרפתי האהוב עליו ורצה להגמל. ההיפנוזה, סיפרה יוקו, תקרה בבית הדקוטה. במשך שבועיים יוקו שינתה את מועד הפגישה בתואנה שהכוכבים לא מסתדרים. ג'ון המשיך לכתוב את האלבום הבא שלו. שיר אחד מיי אהבה במיוחד. שיר שנקרא Tennessee. ב 31 בינואר 1975, יוקו התקשרה ואמרה שהכוכבים הסתדרו. 'אתקשר אלייך מאוחר יותר' ג'ון אמר למיי ועשה דרכו לדקוטה כדי לעבור היפנוזה. כשג'ון בושש להגיע חזרה, מיי דאגה והתקשרה ליוקו וביקשה לדבר אתו. "ג'ון ישן" ענתה יוקו. "הריפוי היה קשה. ג'ון יתקשר אלייך מחר". הוא לא התקשר. בשבת מיי התקשרה שוב. "ג'ון תשוש ועדיין ישן" ענתה יוקו. יום ראשון הגיע ללא שום סימן מג'ון. מיי החלה להבין את התמונה ממנה היא חששה. ביום שני מיי הגיעה לתור שקבעה עבור שניהם לרופא השיניים. היא ראתה את ג'ון מחכה שם. כשהוא יצא, הם חזרו לדירה שלהם. כשהם הגיעו הוא אמר לה את מה שכבר ניחשה. יוקו 'מרשה' לו לחזור הביתה. הוא רק הגיע לאסוף את החפצים שלו. "זו לא אשמתו של אף אחד. זה פשוט קרה" הוא הסביר ואז הוא הצית סיגריה.

שלום חברים טובים שאוהבים מוסיקה טובה. היום נחזור לפרויקט הסולו של פול מקרטני בו אנחנו כותבים על כל האלבומים שהקליט מאז פירוק הביטלס ועד ימינו אנו. לאחר הפסקה קלה שהחיים הכתיבו לי לעשות, הנה אני כאן בחלק השלישי והכמעט אחרון על האלבום Venus and Mars. כל הפוסטים שכבר פורסמו על קריירת הסולו של מקרטני נמצאים כאן בבלוג שלנו. מה היה לנו עד עכשיו? בפרקים האחרונים בסדרה נאלץ מקרטני לאייש מחדש את תפקידי הגיטרה והתופים וזאת לאחר עזיבתם של הנרי מקלוק הגיטריסט ודני סוויל המתופף רגע לפני הקלטת האלבום Band on the Run. עם ג’ימי מקולק הגיטריסט החדש, הם מקליטים אלבום נפלא לאחיו הצעיר של פול, מייק מקרטני, הלוא הוא ‘מק’גיר‘. האלבום הזה שהופק על ידי פול ונוגן על ידי ווינגז, נחשב בעיניי רבים ל’אלבום הסודי’ של הלהקה שהביא את התצוגה הראשונה של ג’ימי כגיטריסט בהרכב. הם מגייסים את ג’ף ברייטון לעמדת המתופף וממריאים לבירת הקאנטרי – נאשוויל, על מנת לספוג מעט השראה. שם כותב מקרטני 2 שירים חדשים שיצאו לבסוף משני צדדיו של אותו הסינגל ומקליט על הדרך מחווה לאביו יחד עם צ’ט אטקינס, נגן הגיטרה האגדי. היום, בחלק השלישי, נתחיל לעבור על האלבום שרקחו יחד מקרטני ולהקתו, Venus and Mars שאחרי לא מעט האזנות אני חושב שהוא פשוט נפלא בצדו הראשון וכמעט נפלא בצדו השני. בהצהרה חד משמעית באלבום ההמשך ל’להקה במנוסה’, מקרטני מנתק את הכבלים סופית מלהקת האם ומכריז על השותפות עם לינדה כאלטרנטיבה לזו עם לנון. ונוס ומארס, פול ולינדה. אני תמיד אוהב לדמיין ולספר לעצמי שהאלבום הוא סיפור או מיוזיקל על החברים הטובים ונוס ומארס שאוהבים מוסיקה בכל ליבם ועוקבים אחר הכוכב הגדול שהם מעריצים – כוכב פופ כמו פול או כוכב בחלל. השירים מספרים את הדרך שהם עוברים ואת התובנות שהם מקבלים לגבי אהבה בכלל ולגבי היחסים בין שניהם בפרט וכמובן כיאה למיוזיקל טוב, הופכים לאהבה גדולה. לפעמים זה יותר מסתדר לי כשאני חושב שהם בכלל זוג חוצנים. מקרטני כמו מקרטני, ראה בעיניי רוחו אלבום שיכיל ז’אנרים שונים של מוסיקה שיתערבבו להם אולי כמו באלבום ההוא המהפכני של הביטלס ואולי אפילו את השילוב של הפומפוזיות מהז’אנר החדש והמתפתח, אותו ה’רוק הקברטי’ שבואי, ‘קווין’ ו’ג’נסיס’ כבר הביאו אל מרכז הבמה. אם תרצו, אלבום שהוא גרסת ‘רומיאו ויוליה’ רק עם סאונד מעודכן שלא שוכח לרגע את העבר. בנקודה הזו מקרטני הצליח. יש באלבום הזה את ה’אומף’, המורכבות, ההפקה והסאונד שחסרים ב’להקה במנוסה’. השוואה לשאר האלבומים של חברי הביטלס שיצאו באותה תקופה כמו Dark Horse של ג’ורג’ או Walls and Bridges של ג’ון – שניהם בתקופה לא זוהרת בחייהם, מגלה שהסאונד המעודכן והמתקדם וההפקה שרקח מקרטני, לא משאירים מקום לתחרות ועדיין לא דיברתי בכלל על Goodnight Vienna של רינגו. האלבום לא מושלם ולא אחיד ברמתו. לפחות בין 2 הצדדים. צד א’ מצטיין ומכיל רצף קטעים פשוט נהדר לעומת צד ב’ בו הגבות מורמות והרמה מעט יורדת לשמע קטעים פחות מושחזים ופחות חזקים, שנדבר עליהם בחלק הבא. חסרונו של לנון לצדו של מקרטני מתחיל להיות ניכר מאלבום לאלבום. השילוב בין הניגודים של שניהם שהיה פרי ההצלחה והאיזון באלבומים של הביטלס הולך ונעלם והתוספות החינניות של חברי ווינגז לא מתקרבות לתת פייט למתיקות הרוקית של מקרטני. בנובמבר 1974, נכנסים חברי ווינגז לאולפני ‘אבי רואד’ בלונדון על מנת להתחיל ולעבוד על האלבום החדש. הם עובדים על 3 שירים חדשים – 2 שכתב מקרטני Letting Go ו Love is Song ובנוסף על שיר בשם Medicine Jar שכתב וביצע לבדו חבר ווינגז אחר. למעשה את המילים כתב קולין אלן, חברו של גיטריסט ווינגז הטרי ג’ימי. שניהם יחדיו היו חברים בהרכב Stone The Crows בו היה ג’ימי גיטריסט ואלן מתופף. את הלחן חיבר ג’ימי והוביל בקולו בהקלטות הללו. השירים למעשה הגיעו לשלב מתקדם בסשנים ב’אבי רואד’ והלהקה אף התקדמה להקליט קטע נוסף בשם Rock Show, אבל מקרטני החליט לנטוש אותו לאחר 10 ימי ניסיונות באולפן מהסיבה הפשוטה שהוא לא הרגיש שהשיר הולך למקום כלשהו. בראיון ל’מלודי מייקר’ הוא דיבר על הניסיונות הללו: “זה ניסיון למשהו מעט ‘רוקי’, סוג הדברים שאתה חייב לעשות כמו שצריך. אני לא אוהב את זה כשאני מנסה להשיג ‘רוקרים’ ואז כותבים ‘הנה עוד רוקר חמוד ורך מפול מקרטני’ אני לא אוהב את זה בכלל”. לקראת יציאת הסינגל החדשSally G/Junior Farm שתוכנן לצאת קודם בארה”ב בתחילת דצמבר ורק אחר כך בפברואר בבריטניה, מתארחים ווינגז עם ההרכב החדש בתכנית Top of the Pops ומבצעים את Junior’s Farm. שימו לב לג’ימי בן ה 21 שמככב עם הגיטרה ומקבל ממקרטני את קריאת ה “Take me down, Jimmy”. ארבע וחצי שנים לאחר פירוק הביטלס וכמה מעולה נשמע מקרטני יחד עם ההרכב שלו. קצת לפני היציאה לניו אורלינס להמשך ההקלטות, פול ומשפחתו יוצאים לחופשה בג’מייקה שם הוא לא מפסיק לחשוב ולתכנן איך הוא רוצה שישמע האלבום החדש. “בפעם הראשונה הרכבתי את כל השירים מראש. כתבתי הכל והדבקתי הכל יחד כמו מגילה שהגיעה עד סופו של החדר. היה לי את הכל יחדיו ופשוט התחלנו להקליט”. ההקלטות ממשיכות בינואר 1975 בניו אורלינס באולפני sea saint של הפיגורה הניו אורלינסית אלן טוסיינט שהיה אמן נחשב מצד אחד ודמות נחשבת גם בעולם ההפקה. אלן טוסיינט מול האולפנים שלו בניו אורלינס הרעב לחדשנות ולסאונד מדויק מביאים את מקרטני לבחור בניו אורלינס שלכל הדעות הכילה בה את ארסנל המוסיקאים המגוון והפורה שמקום אחד יכול להכיל בו. המחשבה שהסאונד המקומי ואולי נגני המקום יוכלו להשפיע ולקחת את האלבום לכיוון שהוא רוצה היא כרגיל נהדרת, רק שכמו בניגריה, זה עבד חלקית ולא הצליח לחלחל פנימה עד הסוף אל תוך המוסיקה. כך סיפר מקרטני: “האלבום לא ממש נשמע ניו אורלינזי. יש קטעים שבהם אולי הכנסנו כלי נשיפה ניו אורלינזים, אבל פשוט רצינו להקליט באמריקה וחיפשנו עיר מוסיקלית”. הקטע הראשון שהלהקה התמקדה בו בהקלטות, קיבל את השם המוזר Lunch Box/Odd Sox והיה מעין קטע אינסטרומנטלי ניסוני. דווקא בקטע הזה ישנו שילוב סאונד מעניין שאולי מתקרב הכי הרבה לניסיון לתפוס משהו מהמקומיות ואפשר לשמוע שמקרטני אולי רק מנסה לכייל את עצמו ואת הלהקה בסביבה החדשה. כקטע עצמאי הנעימה המיוחדת הזו ככל הנראה הייתה נשמעת תלושה לגמרי באלבום ולכן אני יכול להבין את ההחלטה לגנוז אותה. אל דאגה, בכל זאת רעיונות ממנה הצליחו להשתרבב לסופו של הקטע Rock Show באלבום בצורה יפהפייה. הקטע כולו אגב, נכנס כבי סייד עבור הסינגל הראשון מתוך האלבום אולי הכי ניסיוני שיעשה מקרטני בחייו – מקרטני 2. הנה הבי סייד להאזנה. העבודה על האלבום נמשכה ולאחר כמה שבועות הלהקה יוצאת לחופשה של 5 ימים כדי להשתתף בחגיגות הקרנבל של ה’מארדי גרא’. בתחילת פברואר, הלהקה חוזרת לעבוד על שיר חדש שכתב מקרטני בשם My Carnival בו הוא הושפע מהמראות שראה בקרנבל ואלתר קטע קטן בלוזי בהשפעת פסנתרן הג’אז האהוב עליו הנרי בירד. למען האמת עוד קודם לחופשה הקטנה של הלהקה, הם החלו לנגן באולפן קטע של בירד (שכונה גם ‘פרופסור לונגהייר”) בשם ‘ניו אורלינס’. מקרטני שלא ידע בדיוק מה הוא עושה בקטע האלתור הזה שיבץ לאחר מכן את המילים של My Carnival. כך נשמעת הגרסה המוקדמת של פול עם הלהקה שקיבלה את השם Going to New Orleans: כך זה נראה באולפן בפברואר 1975 בהקלטות ל My Carnival. שימו לב עד כמה פול נהנה. באותם סשנים מאולתרים נעשתה גם גרסה בה לינדה מקרטני הובילה בקולות והדבר הנחמד הזה נכנס לאלבום הסולו היחיד והיפה שלה שהוציא מקרטני לאחר מותה Wide Prairie. השיר נגנז ולבסוף ויצא כבי-סייד לסינגל Spies Like Us שהוציא מקרטני בסוף 1985, עבור סרט באותו השם. ממש באותה התקופה, כי מזמן לא היה לנו משבר, המתופף ג’ף ברייטון מחליט לעזוב את ההרכב. מסתבר ששני החברים החדשים בהרכב לא היו כאלו חברים טובים. היחסים בין ברייטון לג’ימי עולים על שרטון כבר בהגעה לניו אורלינס, מה שמביא את ברייטון כאמור לומר ‘סיונרה’. ג’ו אינגליש מה עושים במצב כזה? חיפושים אחר מתופף מתחילים במידית ונמצא מחליף בדמות ג’ו אינגליש האמריקאי בן ה 26. אינגליש ראה מודעה בעיתון, הגיע למרתף בבניין ישן ולהפתעתו ניצב פנים אל פנים מול פול מקרטני. באודישן חפוז מאוד ג’ו אינגליש מתקבל להרכב. מי שתכנן לבקר את מקרטני בהקלטות בניו אורלינס היה לא אחר מאשר ג’ון לנון שבאותה תקופה היה בשלהי סוף השבוע האבוד שלו בלוס אנג’לס. לאחר שהקשר חודש בינו לבין פול בשנה הקודמת בסשן ספונטני, לנון היה מוכן לקחת את היחסים עוד צעד קדימה. התכניות נגנזו לאחר שהיחסים בין ג’ון ויוקו שוקמו וג’ון חזר לניו יורק. במידה מסוימת לפול יש חלק בפיוס הזה. השמועה גורסת שבדרך ללוס אנג’לס שם נפגשו ג’ון ופול ב 1974, הזוג מקרטני עברו בניו יורק בבניין הדקוטה ונפגשו עם יוקו, שהעבירה עם פול מסר פיוס לג’ון. חזרה ל 1975. כשמסתיימות ההקלטות הבסיסיות לאלבום בניו אורלינס, עוברת הלהקה ללוס אנג’לס לאולפני ‘היידר וואלי’ כדי להמשיך ולעבוד על תוספות ותזמורים עבור השירים. על הדרך מקבלים המקרטנים פרס גראמי על האלבום Band on the Run. מקרטני לא היה פרוע במיוחד בתקופה הזו וסמים מסוגים שונים לא היו בז’רגון הקבוע שלו אבל עישון מריחואנה נשאר הרגל קבוע. בדרכו להסיע את לינדה והילדים מביתם השכור במאליבו, עוצרת אותם ניידת משטרה כשפול מספיק לזרוק את הג’וינט שלו על רצפת המכונית. זה לא עוזר וכשלינדה מתעקשת שהג’וינט היה שלה ולא של פול שנהג, פול מורשה להסיע את הילדים חזרה הביתה בזמן שהיא נעצרת. סיבה אחרת ללקיחת האחריות הזו של לינדה היא היותה אזרחית אמריקאית. פול ששהה עם אשרת עבודה ככל הנראה היה מאבד אותה. לינדה הורשעה באחזקת מריחואנה וגזר הדין היה השתתפות בסשנים פסיכולוגים על מנת לטפל בבעיה. כך עשתה כשחזרו לבריטניה. עד כאן סיפור הרקע. בואו נתחיל להאזין לאלבום. האלבום ‘ונוס ומארס’ נפתח עם צלילי גיטרה אקוסטית בשיר הנושא שמקרטני הכחיש שיש לו קשר כלשהו אליו או אל לינדה. מה שנקרא לא מודע אל התת מודע. “כשאני כותב שירים אני לא בהכרח מדבר על עצמי למרות שכל פסיכולוג יאמר: ‘ אתה כן חבר’. עד כמה שאני יודע אני לא”. הסימבוליות של האלבום והשיר יכולות להתפרש בהמון מובנים. הכוכבים, האוהבים, האלים במיתולוגיה היוונית ועוד. “השיר הוא על חבר דמיוני שיש לו חברה שהיא מסוג האנשים ששואלים אותך על המזל שלך עוד לפני שהם אומרים לך שלום: ‘חברה טובה שלי עוקבת אחרי הכוכבים’ וזה יכול להיות דו משמעי. אסטרולוגית או גרופית של להקה”. בחזרה על השיר שפותחת את צד ב’ עליו נדבר בחלק הבא, מקרטני כבר ספציפי יותר לגבי ה’כוכבים’ כשהוא מדבר על חללית מסוג 21zna9 שאמורה להגיע ולאסוף את גיבורנו. מקרטני שבטח אי אפשר להאשים אותו בחוסר מעודכנות והאזנה לרחשי הסביבה המוסיקלית בה הוא חי, מבין שכתיבת שירים על בנושא החלל החיצון הוא טרנד שמסרב לגווע שאת יריית הפתיחה שלו אפשר אולי לסמן עם Space Oddity הנפלא של דיוויד בואי ובהמשך עם עוד קטעים כמו ‘רוקט מן’ של אלטון ג’ון ואפילו אלבומים שלמים כמו Dark Side of the Moon המופתי של פינק פלויד. מקרטני שומע וחייב כזה גם כן. יחד עם ההשפעה של ספרים שהוא קרא באותה תקופה כמו אלו של אייזק אסימוב, סופר המדע הבדיוני עושים את שלהם. אם לא זיהיתם, הצליל המוזר שמלווה את הגיטרה האקוסטית הוא המוג סינתיסייזר הזכור לטוב עליו מנגנת לינדה. את Rock Show התזזיתי והרוקי שמתחבר בצורה פתאומית לעדינות של שיר הפתיחה כתב מקרטני בכוונה תחילה כשיר שיפתח את המופע החדש של ווינגז. “זה התחיל ברעיון ‘מופע רוק, בום! ואז הגיע לי לראש ה Concertgebouw שהוא מקום הופעות באמסטרדם וזה התחרז לי עם rock show”. מקרטני מזכיר עוד כמה לוקיישנים להופעה בשיר כמו ה’מדיסון סקוור’ בניו יורק וה’הוליווד באוול’ בו הופיעו הביטלס כמה פעמים ,אבל המילים לא מבריקות. השילוב הנהדר שבין הבתים הרוקים והאינטנסיביים לבין המידל אייט הרך שמלווה במין פעמונים עדינים נהדר בעיניי וחושף את כל הצדדים של מקרטני בשיר אחד וכשהוא נסגר עם השאריות של Lunch Box/Odd Sox והדיבורים של פול ,זו חגיגה לאזניים. השתתפו בהקלטה אורחים כמו אלן טוסיינט על פסנתר שהיה כאמור הבעלים של האולפן, קנת’ ווילייאמס על תופי קונגו ואלן אודאפי שהיה טכנאי הסאונד בהקלטות ככל הנראה על ‘פעמון הפרה’ שנשמע היטב לאורך הקטע. החיבור מושלם לשיר הבא באלבום שהוא אחד האהובים עליי ממנו, Love is Song שנכתב עוד באוגוסט בשנה הקודמת וכאמור החל להיות מוקלט כבר באולפני ‘אבי רואד’. מה אפשר לומר. מקרטני פשוט גדול בשירים הקטנים. אין לי מושג איך הוא מצליח לפגוע בדיוק במיתרי הלב אבל הוא עושה זאת פעם אחר פעם ובפעם הזו כשהוא מגיע לקטע בו הלחן משתנה והוא שר ברגש: “אני יכול לראות את המקומות שנהגנו ללכת אליהם…“, אני מתרגש ולא יכול שלא לחשוב על ג’ון. “הייתה לי גיטרת 12 מיתרים והתחלתי לכתוב את השיר עליה. כתבתי את הפתיחה ‘הלב שלי זועק לאהבה’ ואז שאלתי את לינדה ‘מה את חושבת על זה?’ וזהו זה”. פול מנגן בשיר על הקונטרבס שהיה שייך לביל בלאק, הבסיסט של אלביס. את הכלי הוא קיבל מלינדה עבור יום הולדתו ה 32. אפשר לשמוע את לינדה שוב על המוג סינתיסייזר ובלוס אנג’לס התווסף להקלטות מ’אבי רואד’ הנבל עליו ניגן גייל לבאנט. ב You Gave Me the Answer חוזר מקרטני אל המיוזיקלס, הוודוויל והמוסיקה עליה גדל בבית אבא ג’יימס. את השיר כתב פול לאחר שצפה בסרט ישן בו השתתף פרד אסטר שהוקרן בטלוויזיה אי שם ב 1972-1973. בטח תרצו לשמוע דמו מוקדם שביצע מקרטני לשיר. קולו של פול כמו בתחילת ‘האני פאי‘ עובר דרך אפקט שמשווה לו סאונד של תקליט ישן וזו החלטה יפה בעיניי לשבץ שיר שמתכתב בצורה יפה גם עם העבר וגם מעט עם ההווה והגלאם רוק הפומפוזי היחסית חדש שאפיין להקות כמו ‘קווין’ באותה תקופה. לאוהבי הפרטים חסרי המשמעות כמוני, ממש בתחילת הקטע רגע לפני שמתחילים התווים הראשונים, אפשר לשמוע שארית שיעול של פול, שהושארה שם בכוונה. יש לי חיבה לא מוסברת לשיר, קצת אפילו יותר מל’האני פאי’, כי איך אפשר לעמוד בפני שורה שאומרת “אני אוהב אותך ונראה שאת/ה אוהב/ת אותי”. לא אמרתי ג’ון. אם את השיר הזה נכתב אחרי שצפה מקרטני בסרט, את השיר הבא הוא כותב לאחר שהוא נתקל בחוברת קומיקס בחופשה בג’מייקה. “כשהיינו שם בחופשה הגענו לסופרמרקט בכל יום ראשון כשהם היו מקבלים סטוקים חדשים של חוברות קומיקס. חשבתי שנגמלתי מהם מאז גיל 11 אבל חזרתי לזה. זה מאוד מחוכם איך שהם עושים זאת. אני מת על השמות”. כמו בכל סיפור קומיקס, גם בשיר של מקרטני ישנם הגיבור והנבל. השיר נשען על חוברת קומיקס של מארוול שנקראה ‘אקסמן נגד הכוח של מגנטו’ ואם אני מצליח להשליך זאת על סיפור המסגרת של האלבום זוהי אולי מטאפורה על מערכות יחסים כי הרי באהבה ישנם ימים בהם אתה גיבור וימים בהם אתה נבל. ואולי לאו דווקא מלחמת אוהבים אלא מלחמת שותפים. זה לא משנה את העובדה שזה שיר כיפי עם מילים שלא משנות. הציור שהתנוסס על הדף הראשון של חוברת הקומיקס הופיע אחר כך על המסך בסיבוב ההופעות של הלהקה וגם על עטיפת הסינגל שיצאה בסוף השנה בארה”ב על ידי חברת קפיטול. סטן לי מייסד מארוול חשב אגב שהשיר ממש נהדר. הזכרתי את ‘קווין’ כבר פעמיים וכחובב גלידות אזכיר אותם פעם שלישית ואחרונה. אני יכול לשמוע את הפתיחה של Magneto and Titanium Man ב You’re My Best Friend שהוציאו קווין באלבום המופת שלהם ‘לילה באופרה’ וכתב ג’ון דיקן. רק אומר. הגענו לשיר האחרון של צד א’. “אני רוצה להכניס אותה למופע ברודווי…“. זה ביטוי אהבה נהדר שפול כותב ב Letting Go הנהדר שנכתב ב 72-73 ומכיל מילים מרגשות ונפלאות. בראייה אישית אפשר לנחש שפול הרגיש שההצלחה שלו השתלטה ללינדה על החיים הפרטיים והוא צריך לשחרר את אחיזתו על מנת שהיא תוכל להתפתח כאדם עצמאי, אבל יצר ה’הכל קשור ללנון’ רומז לי בעדינות שאולי הוא כתב בכלל על היחסים בין ג’ון ויוקו שהגיעו למבוי סתום עד שדרשה יוקו את השחרור והעצמאות, מה שהוליד את סוף השבוע האבוד. השיר הוקלט כבר באולפני ‘אבי רואד’ ובגרסתו הראשונית נשמע הרבה יותר רגוע ובלוזי מאשר מהגרסה הסופית בה התווספו כלי נשיפה נהדרים של טוני דורסי על פי הוראותיו של מקרטני והד בקולו על מנת לתת הרגשה של שיר הופעות גדול. אם בהופעות עסקינן, הנה ביצוע של השיר הנפלא הזה בביצוע מתוך ההופעה ב’גראנד סנטראל סטיישן’ בניו יורק ב 2018: בחלק הבא, הרביעי והאחרון על האלבום ‘ונוס ומארס’ נצלח יחד את צדו השני של האלבום ונישא עיניים אל האתגרים הבאים שניצבים בפני פול בקריירת הסולו המרתקת שלו. תודה שהייתם איתי. #ניואורלינס #הוליוודבאוול #אלןטוסיינט #לינדהמקרטני #גואינגליש #ווינגס

השיר המקסים Every Little Thing נכתב על ידי מקרטני (בהשראת היחסים שלו עם ג’יין אשר) במטרה להפוך לסינגל הבא של החיפושיות. הוא מספר שממש אהב אותו וחשב שהוא קליט מאוד, אבל משום מה הוא הגיע להיות פילר באלבום הרביעי של הלהקה (Beatles for sale) ולא קטע מוביל. בתקופת צילומי Let it be הריסון סיפר שזה אחד השירים החביבים עליו מהתקופה ההיא. גם כיום אנשים לא ממש מחשיבים אותו כשיר טוב במיוחד, אבל אצלי בלב יש פינה חמה עבורו. הוא אולי לא השיר הכי מתוחכם, הן במילותיו והן בלחנו, אבל אני מודה שבכל פעם שתווי הפסנתר מתחילים את הירידה שלהם (לדוגמה ב-0:23) , ובטח בכל פעם שהטימפאני הנהדר מצטרף לפסנתר בפזמון (לדוגמה ב-0:30), אני מתרגש מחדש. רגעים כאלה הופכים את אלבומה הרביעי של הלהקה, שרבים מגדירים כדריכה במקום או אפילו כנסיגה אומנותית, לאלבום שאהוב עליי מאוד וכזה שמרמז על המורכבות העתידית שתגיע אליה הלהקה. אחרי סיבוב הופעות בצפון אמריקה שכלל 25 הופעות, חזרו הביטלס לאולפן ב-29 בספטמבר 1964 לעוד תקופת הקלטות וזה היה השיר הראשון שהוקלט. ביום הראשון ג’ורג’ לא נכח בהקלטות השיר כי הגיע מאוחר. ביום שאחריו סיימה הלהקה את הקלטת השיר. בגלל שג’ורג’ לא נכח ביום ההקלטה הראשון קיים ויכוח בין מקורות שונים מי אחראי לנגינת הגיטרה המובילה (חלק אומרים ג’ון וחלק ג’ורג’) אבל ביננו, בשיר הזה זה לא ממש חשוב. למרות שהשיר נכתב על ידי מקרטני, לנון הוא הדומיננטי בשירה ועושה זאת נפלא. וזה הביצוע הנהדר של להקת Yes לשיר במשנת 1969 שנכלל באלבומם הראשון – #EveryLittleThing #רינגוסטאר #yes #BeatlesForSale #יס #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #ביטלס

היום אספר קצת על השיר הפותח את אלבום הבכורה של הביטלס I Saw Her Standing There – את השיר כתב פול ביולי 1962. ההשראה היתה כנראה חברתו דאז אייריס קאלדוול. אייריס היתה אחותו של רורי סטורם שהנהיג להקה פופולרית אחרת בליברפול, Rory Storm & the Hurricans. חברי הלהקות היו מיודדים מאוד. למתופף של אותה להקה קראו ריצ’רד סטארקי, שהיה ידוע יותר בשמו הבימתי רינגו סטאר. (עד ה-11 בפברואר 1963, אז הוקלט השיר, רינגו כבר הפך למתופף הביטלס כמובן) שנים אחר כך סיפר מקרטני שהוא וג’ון הבריזו מבית הספר כדי לסיים את השיר על גיטרה וקצת על הפסנתר. במקור הוא הכיל את השורה “Just seventeen never been a beauty queen” כשהוא שר את השורה לג’ון, ג’ון התפוצץ מצחוק. “אתה צוחק, נכון?” כשהבין שמקרטני רציני, עמד על כך שישנו את המשפט והוא שונה ל- “You know what I mean” את ריף הבס הנפלאה שחוזר לאורך השיר השאיל פול משירו של צ’אק ברי  “I’m Talking about You” פול מספר שניגן את אותם התווים והם התאימו באופן מדוייק. ג’ון, שאהב את השיר והחמיא למקרטני על העיבוד שלו, בחר לשיר אותו כשהתארח אצל אלטון ג’ון במופע במדיסון סקוור גארדן ב1974. לפני שהחל בביצוע הציג את השיר כשיר שנכתב על ידי “old estranged fiancee of mine called Paul” מכיון שקפיטול, השלוחה האמריקאית של EMI, לא רצו להוציא את האלבום הראשון של הביטלס בארה”ב, חברת וי-ג’יי הוציאה גרסה של האלבום. כשקיבלו הטכנאים שלה את המסטרים, הם היו בטוחים שהספירה בתחילת השיר היא טעות וניסו להוריד אותה. בגלל שהספרה 4 מופיעה על תחילת השיר לא ניתן היה להשמיט אותה וגרסת השיר בהוצאתם מתחילה בקריאה “4” עד כאן להיום #Imtalkingaboutyou #רינגוסטאר #גוןלנון #Isawherstandingthere #גורגהריסון #פולמקרטני #אלטוןגון #צאקברי

מזל טוב לפול מקרטני שחוגג היום את יום הולדתו ה-75. זמן טוב לדבר על ההתפרקות האישית שחווה עם התפרקות הביטלס – בספטמבר 1969 נאלץ מקרטני לקבל את העובדה שהביטלס סיימו את דרכם המשותפת, עם הודעתו של לנון כי הוא פורש מהלהקה. (הוסכם שלא יפרסמו את העניין כדי לא לחבל באלבום האחרון של הביטלס Let it be שעדיין לא יצא). כל מה שפול ידע אי פעם זה להיות ביטל. להיות חלק מהצמד לנון/מקרטני. אז אם אין ביטלס, מי הוא? בגיל 27 הוא הרגיש פתאום חסר אונים. מבולבל ונסער הוא יצא לגלות מרצון בחווה שלו בסקוטלנד את החווה בסקוטלנד קנה פול כהשקעה בעצת מנהלים עסקיים. הוא היה בה בעבר אבל מעולם לא באמת טרח להפוך את המקום למקום מגורים נוח. כעת, כשהגיע לגור פה עם אישה, ילדה ותינוקת זה נראה אחרת. שטח החווה היה גדול מאוד, אבל הבית היה צנוע (שני חדרי שינה ומטבח ללא ריצפה בנויה). מקרטני שהיה שרוי בדיכאון בילה את רוב היום במיטה. כשהוא כבר קם, זה היה כדי לשתות אלכוהול ולעשן חשיש. מקרטני ארגן לעצמו מכשיר הקלטה של 4 ערוצים ופתח במבנה הרעוע שבקצה החווה את Rude studios, מקום שבמשך שנות ה-70 יקליט בו דמואים, אלבומים ויעשה חזרות עם חברי להקתו כנפיים. בתמיכתה של לינדה חזרה המשפחה ללונדון ופול החל להקליט את אלבום הסולו שלו. את כולו הקליט לבד. חלקו בביתו עם טייפ 4 ערוצים ללא טכנאי או מיקסר – פשוט מתחבר ועושה נסיונות עד שהכל נשמע בהיר וטוב. תיקונים ושירים מלאים נוספים הקליט באולפני אבי רואד ואולימפיק בשם בדוי. הוא לא רצה שאף אחד ובטח לא הביטלס האחרים ידעו על התקליט. לתקליט קרא “מקרטני”. העצמאות המוחלטת. לא עוד חלק מצמד. האלבום היה בנוי משירים וקטעים אינסטרומנטליים ולמרות התחושה הקלילה שיש בו הוא היה אלבום שתאר בצורה מדוייקת את מצב רוחו של פול, את הבדידות, את התלות המתפתחת בלינדה, את חוסר השלווה. כוחו של האלבום בפשטותו. האלבום הנהדר הזה מכיל את אחד השירים היפים ביותר שאני מכיר ואותו צירפתי כאן – Maybe I’m Amazed,שהוקלט באולפני אייבי רואד, כשמקרטני, כאמור, מנגן בכל הכלים. אם אתם מעוניינים לקרוא את הפוסט המלא על החצי השני של שנת 1969, בו תוכלו גם להאזין ולהוריד אוסף שערכתי משיריו האהובים עליי ביותר של פול, אתם יכולים לעשות זאת בלינק הבא – https://www.youtube.com/watch?v=cm2YyVZBL8U #פולמקרטני #MaybeImAmazed #mccartney #מקרטני #לינדהמקרטני

היום אספר על הריב שניהלו לנון ומקרטני דרך האלבומים שלהם בשנת 1971 – בשנת 1971 הוציא פול מקרטני את אלבומו הטוב ביותר לטעמי Ram. האלבום הזה, מבחינת ג’ון לנון, היה התקפה חזיתית וישירה עליו ועל יוקו. זה התחיל בעטיפת האלבום שכללה תמונה של שתי חיפושיות, אחת על השנייה, כשהן מזדווגות. השיר הפותח Too many people פתח במילים Piss off. (מקרטני הודה מאוחר יותר כי הוא כוון אל לנון). אבל מקרטני, שלא מסוגל לפתוח אלבום באמירה שלילית, הרגיש שהוא חייב להוסיף את הcake כדי לעדן. לנון הבין את המסר. בהמשך השיר כותב מקרטני That Was Your First Mistake You Took Your Lucky Break And Broke It In Two Now What Can Be Done For You You Broke It In Two ולג’ון ויוקו – Too Many People Preaching Practices Don’t Let Them Tell You What You Wanna Be האלבום ממשיך עם 3 Legs, שיר בו לכלב יש שלוש רגליים והוא אינו יכול לרוץ. לעומת זאת הזבוב בעל רגל אחת בלבד אך הוא יכול לעוף גבוה גבוה לשמיים. A dog is here, (a dog is here), a dog is there (a dog is there) My dog he got three legs But he can’t run Well when I thought, well I thought When I thought you was my friend (when I thought I could call you my friend) When I thought, when I thought When I thought you was my friend (when I thought I could call you my friend) But you let me down, put my heart around the bend A fly flies in (a fly flies in), a fly flies out (a fly flies out) Most flies they got three legs, but mine got one Well when I fly when I fly when I fly, when I fly above the cloud (When I fly above the man in the crowd) Well when I fly when I fly when I fly, when I fly above the crowd (When I fly above the man in the crowd) You can knock me down with a feather, yes you could But you know it’s not allowed (but you know it’s not allowed) מובן נכון? בשיר Dear boy לנון היה משוכנע שמקרטני פונה אליו אישית כדי לומר לו שהוא לא מבין על מה הוא וויתר ואיזו טעות איומה עשה. I hope you never know, dear boy, how much you missed, And even when you fall in love, dear boy, It won’t be half as good as this מקרטני טען שזה בכלל שיר שהוא כתב על בעלה לשעבר של לינדה. כך או כך זה עוד שיר שמתאר עד כמה מקרטני זקוק ללינדה ומעריך את תרומתה הרבה ליציבותו אחרי פירוק הביטלס. בSmile away הדמות בשיר פוגשת בשלושה חברים נבזיים, אחד בכל בית, שמעירים לה על הבל פיה, שיניה ורגליה המסריחות. לנון הקשיב בעיון לאלבום וחיפש בכל שיר כל משפט שיכול היה להתאים למה שראה כהתקפה של מקרטני. בשיר הסיום היה משוכנע שמשפט הסיום שחוזר כמה פעמים – We believe that we can’t be wrong – היה לעג לו וליוקו. השיר מתחיל ברעשים של כיוון כלים שמזכירים את התחלת פפר והמילים לא משאירות מקום לספק בקשר לכוונת המשורר בנוסף, הוא מתייחס לסינגל שהוציא אז מקרטני – “Another day”. So Sgt. Pepper took you by surprise You better see right through that mother’s eyes Those freaks was right when they said you was dead The one mistake you made was in your head Ah, how do you sleep Ah, how do you sleep at night You live with straights who tell you, you was king Jump when your momma tell you anything The only thing you done was yesterday And since you’re gone you’re just another day Ah, how do you sleep Ah, how do you sleep at night Ah, how do you sleep Ah, how do you sleep at night A pretty face may last a year or two But pretty soon they’ll see what you can do The sound you make is muzak to my ears You must have learned something in all those years Ah, how do you sleep Ah, how do you sleep at night בנוסף, כדי שבטוח לא יפספסו שהוא נעלב עד עמקי נשמתו, הצטלם לנון לגלויה שצורפה לאלבום כשהוא אוחז באזני חזיר, לגלוג לעטיפת ראם בה נראה מקרטני אוחז בקרניו של ראם. בראיונות, כשנשאל על השיר הארסי, חזר על המנטרה – תקשיבו לראם. זו תשובה לראם. הוא שכח לציין שבאלבום הקודם שלו, שיצא ב-1970, היה זה הוא שהתחיל את מסע ההעלבות כשבשיר I Found Out הוא כתב: I’ve seen through junkies, I been through it all I’ve seen religion from Jesus to Paul באלבום הבא שמקרטני הוציא, Wild life, שהיה האלבום הראשון של להקתו החדשה Wings, הופיע השיר Dear Friend. השיר הוקלט למעשה בסשנים של ראם, אבל יצא רק באלבום שלאחר הסאגה המכוערת בינהם, ולדעתי קשה לשמוע אותו ולא לפרש אותו כשיר פיוס שמופנה ללנון. עד כאן להיום – אל תשכחו את ההגרלה שלנו בה אנו מגרילים את ההוצאה המחודשת של האלבום Flowers in the dirt של מקרטני. כדי להשתתף בהגרלה היכנסו לעמוד שלנו –ביטלמניקס – עשו לייק לעמוד ושתפו את פוסט ההגרלה שנעוץ בראש הדף. #SMILEAWAY #3legs #plasticonoband #כנפייםווינגס #גוןלנון #backseatofmycar #פולמקרטני #wings #dearfriend #toomanypeople #RAM #imagine #יוקואונו #dearboy #WILDLIFE #JohnLennonPlasticOnoBand #ifoundout #לינדהמקרטני #howdoyousleep

לסיום שבוע יום ההולדת של פול מקרטני, נסיים עם האלבום הכי מצליח שלו, וזה שנחשב בעיני רבים לטוב ביותר שלו – “Band on the run” שהיה האלבום השלישי של להקת Wings. האלבום הראשון והשני זכו לביקרות קוטלות ומקרטני הרגיש שהוא כבר לא בטוח לגבי הדרך. אבל אז בא השיר “Live and let die” שכתב לסרט “ג’יימס בונד” באותו שם ונהיה להיט גדול. זה כמובן שיפר מאוד את מצב רוחו. הוא החליט שהוא רוצה להתחיל אלבום חדש באווירה טובה, וכדי לעשות את זה הוא החליט להקליט אותו מחוץ לאנגליה. הוא ביקש מEMI רשימה של כל אתרי ההקלטה שלה ובחר באולפן שבלאגוס ניגריה. ימים ספורים לפני העזיבה ללאגוס הנרי מקולוך, הגיטריסט של הלהקה, עזב לאחר מספר פיצוצים בינו לבין פול. בלילה שלפני הנסיעה התקשר אל פול דני סוול, המתופף, והודיע שגם הוא לא מתכוון להגיע לשדה התעופה ביום למחרת. הוא היה נשוי והגעגועים של בני הזוג לניו יורק הכריעו. בנוסף הוא לא ראה שהלהקה מתקדמת באמת לשום מקום וכנגן אולפן בניו יורק הוא הרוויח הרבה יותר כסף. מקרטני התקשר לדני ליין, היחיד שנשאר מלבדו ומלבד לינדה אשתו, לברר מה הוא רוצה לעשות. ליין אמר שכל החלטה שפול לוקח, הוא יהיה לצידו. פול החליט לנסוע. יותר גרוע מזה כבר לא יהיה. שם, חשבו, יוכלו לשכב על החוף, לנוח, ובין לבין להקליט. מכיון שלא בררו את מזג האוויר מראש, הם גילו עם הגיעם שהם נמצאים בעיצומה של תקופת המונסון – כלומר גשמים כבדים כל היום וחום גבוה מאוד. את המטוס הנוחת ליוותה נוכחות צבאית מוגברת שכן ניגריה היתה תחת משטר צבאי. כשהם הגיעו לאולפן הם גילו שהוא בכלל בבנייה, חסר עזרים רבים, ומה שכבר קיים בנוי בבנייה ירודה ביותר. כשמקרטני התלונן שהתא לתופים לא גמור שאלו אותו אם הוא צריך גם את הזכוכית שמפרידה בינו לאולפן. למזלם הם לקחו איתם את ג’ף אמריק, טכנאי הסאונד המפורסם שעבד עם מקרטני על אלבומי הביטלס הגדולים. אבל זה לא היה הכל – יום אחרי שהגיעו ללאגוס התהלכו להם פול ולינדה מביתו של ליין לביתם. בדרך הם נשדדו על ידי כמה אנשים. שלל הגניבה כלל גם את ההקלטות של הדמו שהוכנו על ידי הלהקה באנגליה. הכוונה היתה להשתמש בהקלטות כדי לשחזר רעיונות. עכשיו הם נאלצו להתחיל הכל מחדש. פול, כמוזיקאי המרכזי בהרכב שנשאר, הפך למתופך, בסיסט, גיטריסט ומה לא. הוא הקליט את הבסיס, ליין תרם רעיונות וגיטרה וכולם עשו הרמוניות. פול עם פלה קוטי באמצע תקופת ההקלטות נוצר עימות עם אמן מקומי ידוע בשם Fella kuti (שהיה מלחין, מולטי אינסטרומנטליסט ופעיל זכויות אדם) שטען שהם באו ללאגוס לגנוב את המקצבים של המקומיים ושצריך לעצור אותם. פול צלצל אליו והסביר שהם באו רק בשביל האווירה של המקום ושאין להם כוונה לגנוב שום מקצבים. כדי להרגיע אותו הזמין אותו לאולפן לשמוע את החומרים. כששמע אותם פלה אכן נרגע. לסיום המשבר הוא הזמין את הלהקה למועדון שלו לשמוע הופעה שפול מספר שהיתה נהדרת. כשחזרה הלהקה לאנגליה, נכנסו חבריה לאולפן והשלימו את ההקלטות. לאחר מכן טוני ויסקונטי (המפיק המופלא שעבד רבות עם דייויד בואי) הוסיף עיבודים תזמורתיים מעולים (ולא קיבל קרדיט בעטיפה). עטיפת האלבום המפורסמת מציגה את שלושת חברי הלהקה מגובים ב-6 אנשים ידועים נוספים (בינהם השחקן ג’יימס קובורן, מנחה הטלוויזיה מייקל פרקינסון והשחקן כריסטופר לי) כאסירים שנלכדו בזרקור במהלך מנוסה. הביקורות על האלבום היו מצוינות. ב-NME כתבו – “The ex-Beatle least likely to re-establish his credibility and lead the field has pulled it off with a positive master-stroke of an album entitled Band On The Run.” מבקר הניו יורק טיימס כתב – “McCartney has managed to make the complexities of multi-track recording sound as natural and fresh as tomorrow.” הרולינג סטון בחר בו כאלבום השנה ונכתב בו כי – “With the possible exception of John Lennon’s Plastic Ono Band, the finest record yet released by any of the four musicians who were once called the Beatles” סוף סוף זכה מקרטני להצלחה. האלבום והסינגלים הגיעו לראש המצעדים וסללו את הדרך להמשך פעילות להקת “כנפיים” זהו להיום. אל תשכחו שאנחנו מגרילים את ההוצאה המחודשת של האלבום Flowers in the dirt של מקרטני. כדי להשתתף בהגרלה היכנסו לעמוד שלנו – ביטלמניקס – עשו לייק לעמוד ושתפו את פוסט ההגרלה שנעוץ בראש הדף. בהצלחה! #גףאמריק #כנפיים #טוניויסקונטי #פלהקוטי #פולמקרטני #לינדהמקרטני #ווינגס #דניליין

את דניס אודל פגשו חברי הביטלס כשהיה מפיק סרטים שעבד עם הבמאי ריצ’רד לסטר. הביטלס הכירו אותו כשהפיק את סרטם הראשון “לילה של יום מפרך” (אותו ביים לסטר). כשהגיעו ליצירת הסרט “מסע הקסם המסתורי” הזמינו אותו להפיק אותו ומשם הדרך לתפקיד מנהל מחלקת הסרטים של חברת “אפל” היתה קצרה. מקרטני היה הביטל הנלהב ביותר מעשיית סרטים. בשנים 1966-1967 הסתובב תמיד עם מצלמת 8 מ”מ. הוא גם היה הביטל שדחף בהתלהבות הרבה ביותר ליצירת “מסע הקסם המסתורי”. אבל ב-1968, נראה היה שהביקורות הקטלניות שהופנו כלפי “מסע הקסם המסתורי” ציננו את ההתלהבות הרבה של מקרטני ליצירת סרטים. ב-1968 הסרט היחידי שיצא ב”אפל” היה “צוללת צהובה” – סרט שבריאן אפשטיין אישר לפני מותו ושלביטלס לא היה בו עניין או תרומה מהותית למעט כמה שירים, שרובם היו שאריות מסשנים של שנת 1967, והופעה קצרצרה בסוף הסרט. דניס אודל ניסה להניע את גלגלי היצירה הקולנועית והביא כמה רעיונות. אף אחד מהם לא התממש כמובן, אבל שניים מהם היו מעניינים מאוד. 1) שר הטבעות אודל ראה בעיני רוחו הפקה ענקית לטרילוגיה של טולקין. כשהביטלס היו בהודו הוא ניסה להלהיב אותם, ולמרות שרק לנון באמת התלהב, כבר חולקו בינהם התפקידים – פול ישחק את פרודו, ג’ון את גולום, ג’ורג’ את גאנדלף ורינגו את סם. ג’ון כל כך התלהב שאמר לאודל שהוא יכתוב אלבום כפול כפס הקול של הסרט. כדי לביים את הסרט פנה אודל לסטנלי קיובריק. קיובריק נפגש עם פול וג’ון, הוקסם מהם, אבל הודה שהוא לא רואה דרך להעביר את הסיפור למסך הקולנוע. העסק קרס סופית כשטולקין סרב בכלל לדון באפשרות של גרסה קולנועית עם הביטלס. לא ברור אם הוא התנגד אליהם כליהוק או מעצם היותם להקת רוק, אבל ניתן ללמוד את דעתו עליהם ממכתב שכתב ב 1964 לחבר בו התלונן: “רדיו, טלוויזיה, כלבים, אופנועים, אופניים ומכוניות מכל הגדלים מלבד הקטנים ביותר עושים רעד מצאת החמה ועד 2 בצהריים. בנוסף, בבית שבמרחק 3 דלתות ממני שוכן חבר בלהקת צעירים שמטרתם הוודאית היא לההפך ללהקת ביטל. בימים שתורו לארח את אימוני הלהקה, הרעש הוא בלתי ניתן לתאור”. עיבוד של סטנלי קיובריק עם הביטלס ל”שר הטבעות”. זה נשמע כל כך פנטסטי שאני לא מאמין שזה לא קרה. לא נורא, נשארנו עם עיבוד של פיטר ג’קסון ל”Let it be”. 2) השתתפות בסרט של גודאר הבמאי הצרפתי ז’אן לוק גודאר פנה לדניס אודל כדי להציע לביטלס שישתתפו בסרט שיצולם בלונדון ויכלול חומרים מצולמים של הביטלס באולפן ההקלטות לצד חומרים תעודיים שיעסקו באווירה הפוליטית הנפיצה של תחילת 1968. אודל קיבל תסריט ואהב אותו מאוד. הוא היה משוכנע שפול, חובב האוונגרד, יקפוץ על המציאה וישכנע את חבריו תוך 5 דקות להתחייב לפרוייקט. כשהגיע אודל כמה ימים לאחר מכן אל פול, הודיע לו מקרטני שהם החליטו לא להשתתף בפרוייקט כיוון שהריסון לא מעוניין. אודל ניסה לשכנע אותו אבל ההחלטה היתה סופית. במקום בביטלס השתמש גודאר בלהקת האבנים המתגלגלות והסרט שיצא מזה היה Sympathy for the Devil. עכשיו נותר רק לדמיין את הצילומים שפספסנו מהקלטות האלבום הלבן הכפול. לאחר המקרה הזה, מספר אודל, לו ולפול לא היו יותר שיחות רציניות על סרטים. לסיום – מגוון ציורי פאנפיקשן של “שר הטבעות”. #רינגוסטאר #דניסאודל #גוןלנון #גורגהריסון #סטנליקיובריק #פולמקרטני #טולקין #זאןלוקגודאר #סטנליקובריק