top of page

Venus and Mars – חלק 3

עודכן: 14 בנוב׳ 2022

שלום חברים טובים שאוהבים מוסיקה טובה.

היום נחזור לפרויקט הסולו של פול מקרטני בו אנחנו כותבים על כל האלבומים שהקליט מאז פירוק הביטלס ועד ימינו אנו. לאחר הפסקה קלה שהחיים הכתיבו לי לעשות, הנה אני כאן בחלק השלישי והכמעט אחרון על האלבום Venus and Mars. כל הפוסטים שכבר פורסמו על קריירת הסולו של מקרטני נמצאים כאן בבלוג שלנו. מה היה לנו עד עכשיו? בפרקים האחרונים בסדרה נאלץ מקרטני לאייש מחדש את תפקידי הגיטרה והתופים וזאת לאחר עזיבתם של הנרי מקלוק הגיטריסט ודני סוויל המתופף רגע לפני הקלטת האלבום Band on the Run. עם ג’ימי מקולק הגיטריסט החדש, הם מקליטים אלבום נפלא לאחיו הצעיר של פול, מייק מקרטני, הלוא הוא ‘מק’גיר‘. האלבום הזה שהופק על ידי פול ונוגן על ידי ווינגז, נחשב בעיניי רבים ל’אלבום הסודי’ של הלהקה שהביא את התצוגה הראשונה של ג’ימי כגיטריסט בהרכב. הם מגייסים את ג’ף ברייטון לעמדת המתופף וממריאים לבירת הקאנטרי – נאשוויל, על מנת לספוג מעט השראה. שם כותב מקרטני 2 שירים חדשים שיצאו לבסוף משני צדדיו של אותו הסינגל ומקליט על הדרך מחווה לאביו יחד עם צ’ט אטקינס, נגן הגיטרה האגדי. היום, בחלק השלישי, נתחיל לעבור על האלבום שרקחו יחד מקרטני ולהקתו, Venus and Mars שאחרי לא מעט האזנות אני חושב שהוא פשוט נפלא בצדו הראשון וכמעט נפלא בצדו השני. בהצהרה חד משמעית באלבום ההמשך ל’להקה במנוסה’, מקרטני מנתק את הכבלים סופית מלהקת האם ומכריז על השותפות עם לינדה כאלטרנטיבה לזו עם לנון. ונוס ומארס, פול ולינדה. אני תמיד אוהב לדמיין ולספר לעצמי שהאלבום הוא סיפור או מיוזיקל על החברים הטובים ונוס ומארס שאוהבים מוסיקה בכל ליבם ועוקבים אחר הכוכב הגדול שהם מעריצים – כוכב פופ כמו פול או כוכב בחלל. השירים מספרים את הדרך שהם עוברים ואת התובנות שהם מקבלים לגבי אהבה בכלל ולגבי היחסים בין שניהם בפרט וכמובן כיאה למיוזיקל טוב, הופכים לאהבה גדולה. לפעמים זה יותר מסתדר לי כשאני חושב שהם בכלל זוג חוצנים. מקרטני כמו מקרטני, ראה בעיניי רוחו אלבום שיכיל ז’אנרים שונים של מוסיקה שיתערבבו להם אולי כמו באלבום ההוא המהפכני של הביטלס ואולי אפילו את השילוב של הפומפוזיות מהז’אנר החדש והמתפתח, אותו ה’רוק הקברטי’ שבואי, ‘קווין’ ו’ג’נסיס’ כבר הביאו אל מרכז הבמה. אם תרצו, אלבום שהוא גרסת ‘רומיאו ויוליה’ רק עם סאונד מעודכן שלא שוכח לרגע את העבר. בנקודה הזו מקרטני הצליח. יש באלבום הזה את ה’אומף’, המורכבות, ההפקה והסאונד שחסרים ב’להקה במנוסה’. השוואה לשאר האלבומים של חברי הביטלס שיצאו באותה תקופה כמו Dark Horse של ג’ורג’ או Walls and Bridges של ג’ון – שניהם בתקופה לא זוהרת בחייהם, מגלה שהסאונד המעודכן והמתקדם וההפקה שרקח מקרטני, לא משאירים מקום לתחרות ועדיין לא דיברתי בכלל על Goodnight Vienna של רינגו. האלבום לא מושלם ולא אחיד ברמתו. לפחות בין 2 הצדדים. צד א’ מצטיין ומכיל רצף קטעים פשוט נהדר לעומת צד ב’ בו הגבות מורמות והרמה מעט יורדת לשמע קטעים פחות מושחזים ופחות חזקים, שנדבר עליהם בחלק הבא. חסרונו של לנון לצדו של מקרטני מתחיל להיות ניכר מאלבום לאלבום. השילוב בין הניגודים של שניהם שהיה פרי ההצלחה והאיזון באלבומים של הביטלס הולך ונעלם והתוספות החינניות של חברי ווינגז לא מתקרבות לתת פייט למתיקות הרוקית של מקרטני.

בנובמבר 1974, נכנסים חברי ווינגז לאולפני ‘אבי רואד’ בלונדון על מנת להתחיל ולעבוד על האלבום החדש. הם עובדים על 3 שירים חדשים – 2 שכתב מקרטני Letting Go ו Love is Song ובנוסף על שיר בשם Medicine Jar שכתב וביצע לבדו חבר ווינגז אחר. למעשה את המילים כתב קולין אלן, חברו של גיטריסט ווינגז הטרי ג’ימי. שניהם יחדיו היו חברים בהרכב Stone The Crows בו היה ג’ימי גיטריסט ואלן מתופף. את הלחן חיבר ג’ימי והוביל בקולו בהקלטות הללו. השירים למעשה הגיעו לשלב מתקדם בסשנים ב’אבי רואד’ והלהקה אף התקדמה להקליט קטע נוסף בשם Rock Show, אבל מקרטני החליט לנטוש אותו לאחר 10 ימי ניסיונות באולפן מהסיבה הפשוטה שהוא לא הרגיש שהשיר הולך למקום כלשהו. בראיון ל’מלודי מייקר’ הוא דיבר על הניסיונות הללו: “זה ניסיון למשהו מעט ‘רוקי’, סוג הדברים שאתה חייב לעשות כמו שצריך. אני לא אוהב את זה כשאני מנסה להשיג ‘רוקרים’ ואז כותבים ‘הנה עוד רוקר חמוד ורך מפול מקרטני’ אני לא אוהב את זה בכלל”.

לקראת יציאת הסינגל החדשSally G/Junior Farm שתוכנן לצאת קודם בארה”ב בתחילת דצמבר ורק אחר כך בפברואר בבריטניה, מתארחים ווינגז עם ההרכב החדש בתכנית Top of the Pops ומבצעים את Junior’s Farm. שימו לב לג’ימי בן ה 21 שמככב עם הגיטרה ומקבל ממקרטני את קריאת ה “Take me down, Jimmy”. ארבע וחצי שנים לאחר פירוק הביטלס וכמה מעולה נשמע מקרטני יחד עם ההרכב שלו.


קצת לפני היציאה לניו אורלינס להמשך ההקלטות, פול ומשפחתו יוצאים לחופשה בג’מייקה שם הוא לא מפסיק לחשוב ולתכנן איך הוא רוצה שישמע האלבום החדש. “בפעם הראשונה הרכבתי את כל השירים מראש. כתבתי הכל והדבקתי הכל יחד כמו מגילה שהגיעה עד סופו של החדר. היה לי את הכל יחדיו ופשוט התחלנו להקליט”. ההקלטות ממשיכות בינואר 1975 בניו אורלינס באולפני sea saint של הפיגורה הניו אורלינסית אלן טוסיינט שהיה אמן נחשב מצד אחד ודמות נחשבת גם בעולם ההפקה.

אלן טוסיינט מול האולפנים שלו בניו אורלינס

הרעב לחדשנות ולסאונד מדויק מביאים את מקרטני לבחור בניו אורלינס שלכל הדעות הכילה בה את ארסנל המוסיקאים המגוון והפורה שמקום אחד יכול להכיל בו. המחשבה שהסאונד המקומי ואולי נגני המקום יוכלו להשפיע ולקחת את האלבום לכיוון שהוא רוצה היא כרגיל נהדרת, רק שכמו בניגריה, זה עבד חלקית ולא הצליח לחלחל פנימה עד הסוף אל תוך המוסיקה. כך סיפר מקרטני: “האלבום לא ממש נשמע ניו אורלינזי. יש קטעים שבהם אולי הכנסנו כלי נשיפה ניו אורלינזים, אבל פשוט רצינו להקליט באמריקה וחיפשנו עיר מוסיקלית”.

הקטע הראשון שהלהקה התמקדה בו בהקלטות, קיבל את השם המוזר Lunch Box/Odd Sox והיה מעין קטע אינסטרומנטלי ניסוני. דווקא בקטע הזה ישנו שילוב סאונד מעניין שאולי מתקרב הכי הרבה לניסיון לתפוס משהו מהמקומיות ואפשר לשמוע שמקרטני אולי רק מנסה לכייל את עצמו ואת הלהקה בסביבה החדשה. כקטע עצמאי הנעימה המיוחדת הזו ככל הנראה הייתה נשמעת תלושה לגמרי באלבום ולכן אני יכול להבין את ההחלטה לגנוז אותה. אל דאגה, בכל זאת רעיונות ממנה הצליחו להשתרבב לסופו של הקטע Rock Show באלבום בצורה יפהפייה.

הקטע כולו אגב, נכנס כבי סייד עבור הסינגל הראשון מתוך האלבום אולי הכי ניסיוני שיעשה מקרטני בחייו – מקרטני 2. הנה הבי סייד להאזנה.


העבודה על האלבום נמשכה ולאחר כמה שבועות הלהקה יוצאת לחופשה של 5 ימים כדי להשתתף בחגיגות הקרנבל של ה’מארדי גרא’. בתחילת פברואר, הלהקה חוזרת לעבוד על שיר חדש שכתב מקרטני בשם My Carnival בו הוא הושפע מהמראות שראה בקרנבל ואלתר קטע קטן בלוזי בהשפעת פסנתרן הג’אז האהוב עליו הנרי בירד. למען האמת עוד קודם לחופשה הקטנה של הלהקה, הם החלו לנגן באולפן קטע של בירד (שכונה גם ‘פרופסור לונגהייר”) בשם ‘ניו אורלינס’. מקרטני שלא ידע בדיוק מה הוא עושה בקטע האלתור הזה שיבץ לאחר מכן את המילים של My Carnival. כך נשמעת הגרסה המוקדמת של פול עם הלהקה שקיבלה את השם Going to New Orleans:

כך זה נראה באולפן בפברואר 1975 בהקלטות ל My Carnival. שימו לב עד כמה פול נהנה.


באותם סשנים מאולתרים נעשתה גם גרסה בה לינדה מקרטני הובילה בקולות והדבר הנחמד הזה נכנס לאלבום הסולו היחיד והיפה שלה שהוציא מקרטני לאחר מותה Wide Prairie.

השיר נגנז ולבסוף ויצא כבי-סייד לסינגל Spies Like Us שהוציא מקרטני בסוף 1985, עבור סרט באותו השם.

ממש באותה התקופה, כי מזמן לא היה לנו משבר, המתופף ג’ף ברייטון מחליט לעזוב את ההרכב. מסתבר ששני החברים החדשים בהרכב לא היו כאלו חברים טובים. היחסים בין ברייטון לג’ימי עולים על שרטון כבר בהגעה לניו אורלינס, מה שמביא את ברייטון כאמור לומר ‘סיונרה’.

ג’ו אינגליש

מה עושים במצב כזה? חיפושים אחר מתופף מתחילים במידית ונמצא מחליף בדמות ג’ו אינגליש האמריקאי בן ה 26. אינגליש ראה מודעה בעיתון, הגיע למרתף בבניין ישן ולהפתעתו ניצב פנים אל פנים מול פול מקרטני. באודישן חפוז מאוד ג’ו אינגליש מתקבל להרכב. מי שתכנן לבקר את מקרטני בהקלטות בניו אורלינס היה לא אחר מאשר ג’ון לנון שבאותה תקופה היה בשלהי סוף השבוע האבוד שלו בלוס אנג’לס. לאחר שהקשר חודש בינו לבין פול בשנה הקודמת בסשן ספונטני, לנון היה מוכן לקחת את היחסים עוד צעד קדימה. התכניות נגנזו לאחר שהיחסים בין ג’ון ויוקו שוקמו וג’ון חזר לניו יורק. במידה מסוימת לפול יש חלק בפיוס הזה. השמועה גורסת שבדרך ללוס אנג’לס שם נפגשו ג’ון ופול ב 1974, הזוג מקרטני עברו בניו יורק בבניין הדקוטה ונפגשו עם יוקו, שהעבירה עם פול מסר פיוס לג’ון.

חזרה ל 1975. כשמסתיימות ההקלטות הבסיסיות לאלבום בניו אורלינס, עוברת הלהקה ללוס אנג’לס לאולפני ‘היידר וואלי’ כדי להמשיך ולעבוד על תוספות ותזמורים עבור השירים. על הדרך מקבלים המקרטנים פרס גראמי על האלבום Band on the Run. מקרטני לא היה פרוע במיוחד בתקופה הזו וסמים מסוגים שונים לא היו בז’רגון הקבוע שלו אבל עישון מריחואנה נשאר הרגל קבוע. בדרכו להסיע את לינדה והילדים מביתם השכור במאליבו, עוצרת אותם ניידת משטרה כשפול מספיק לזרוק את הג’וינט שלו על רצפת המכונית. זה לא עוזר וכשלינדה מתעקשת שהג’וינט היה שלה ולא של פול שנהג, פול מורשה להסיע את הילדים חזרה הביתה בזמן שהיא נעצרת. סיבה אחרת ללקיחת האחריות הזו של לינדה היא היותה אזרחית אמריקאית. פול ששהה עם אשרת עבודה ככל הנראה היה מאבד אותה. לינדה הורשעה באחזקת מריחואנה וגזר הדין היה השתתפות בסשנים פסיכולוגים על מנת לטפל בבעיה. כך עשתה כשחזרו לבריטניה.

עד כאן סיפור הרקע. בואו נתחיל להאזין לאלבום. האלבום ‘ונוס ומארס’ נפתח עם צלילי גיטרה אקוסטית בשיר הנושא שמקרטני הכחיש שיש לו קשר כלשהו אליו או אל לינדה. מה שנקרא לא מודע אל התת מודע. “כשאני כותב שירים אני לא בהכרח מדבר על עצמי למרות שכל פסיכולוג יאמר: ‘ אתה כן חבר’. עד כמה שאני יודע אני לא”. הסימבוליות של האלבום והשיר יכולות להתפרש בהמון מובנים. הכוכבים, האוהבים, האלים במיתולוגיה היוונית ועוד. “השיר הוא על חבר דמיוני שיש לו חברה שהיא מסוג האנשים ששואלים אותך על המזל שלך עוד לפני שהם אומרים לך שלום: ‘חברה טובה שלי עוקבת אחרי הכוכבים’ וזה יכול להיות דו משמעי. אסטרולוגית או גרופית של להקה”. בחזרה על השיר שפותחת את צד ב’ עליו נדבר בחלק הבא, מקרטני כבר ספציפי יותר לגבי ה’כוכבים’ כשהוא מדבר על חללית מסוג 21zna9 שאמורה להגיע ולאסוף את גיבורנו.

מקרטני שבטח אי אפשר להאשים אותו בחוסר מעודכנות והאזנה לרחשי הסביבה המוסיקלית בה הוא חי, מבין שכתיבת שירים על בנושא החלל החיצון הוא טרנד שמסרב לגווע שאת יריית הפתיחה שלו אפשר אולי לסמן עם Space Oddity הנפלא של דיוויד בואי ובהמשך עם עוד קטעים כמו ‘רוקט מן’ של אלטון ג’ון ואפילו אלבומים שלמים כמו Dark Side of the Moon המופתי של פינק פלויד. מקרטני שומע וחייב כזה גם כן. יחד עם ההשפעה של ספרים שהוא קרא באותה תקופה כמו אלו של אייזק אסימוב, סופר המדע הבדיוני עושים את שלהם. אם לא זיהיתם, הצליל המוזר שמלווה את הגיטרה האקוסטית הוא המוג סינתיסייזר הזכור לטוב עליו מנגנת לינדה.

את Rock Show התזזיתי והרוקי שמתחבר בצורה פתאומית לעדינות של שיר הפתיחה כתב מקרטני בכוונה תחילה כשיר שיפתח את המופע החדש של ווינגז. “זה התחיל ברעיון ‘מופע רוק, בום! ואז הגיע לי לראש ה Concertgebouw שהוא מקום הופעות באמסטרדם וזה התחרז לי עם rock show”. מקרטני מזכיר עוד כמה לוקיישנים להופעה בשיר כמו ה’מדיסון סקוור’ בניו יורק וה’הוליווד באוול’ בו הופיעו הביטלס כמה פעמים ,אבל המילים לא מבריקות. השילוב הנהדר שבין הבתים הרוקים והאינטנסיביים לבין המידל אייט הרך שמלווה במין פעמונים עדינים נהדר בעיניי וחושף את כל הצדדים של מקרטני בשיר אחד וכשהוא נסגר עם השאריות של Lunch Box/Odd Sox והדיבורים של פול ,זו חגיגה לאזניים.

השתתפו בהקלטה אורחים כמו אלן טוסיינט על פסנתר שהיה כאמור הבעלים של האולפן, קנת’ ווילייאמס על תופי קונגו ואלן אודאפי שהיה טכנאי הסאונד בהקלטות ככל הנראה על ‘פעמון הפרה’ שנשמע היטב לאורך הקטע. החיבור מושלם לשיר הבא באלבום שהוא אחד האהובים עליי ממנו, Love is Song שנכתב עוד באוגוסט בשנה הקודמת וכאמור החל להיות מוקלט כבר באולפני ‘אבי רואד’. מה אפשר לומר. מקרטני פשוט גדול בשירים הקטנים. אין לי מושג איך הוא מצליח לפגוע בדיוק במיתרי הלב אבל הוא עושה זאת פעם אחר פעם ובפעם הזו כשהוא מגיע לקטע בו הלחן משתנה והוא שר ברגש: “אני יכול לראות את המקומות שנהגנו ללכת אליהם…“, אני מתרגש ולא יכול שלא לחשוב על ג’ון. “הייתה לי גיטרת 12 מיתרים והתחלתי לכתוב את השיר עליה. כתבתי את הפתיחה ‘הלב שלי זועק לאהבה’ ואז שאלתי את לינדה ‘מה את חושבת על זה?’ וזהו זה”. פול מנגן בשיר על הקונטרבס שהיה שייך לביל בלאק, הבסיסט של אלביס. את הכלי הוא קיבל מלינדה עבור יום הולדתו ה 32. אפשר לשמוע את לינדה שוב על המוג סינתיסייזר ובלוס אנג’לס התווסף להקלטות מ’אבי רואד’ הנבל עליו ניגן גייל לבאנט.

ב You Gave Me the Answer חוזר מקרטני אל המיוזיקלס, הוודוויל והמוסיקה עליה גדל בבית אבא ג’יימס. את השיר כתב פול לאחר שצפה בסרט ישן בו השתתף פרד אסטר שהוקרן בטלוויזיה אי שם ב 1972-1973. בטח תרצו לשמוע דמו מוקדם שביצע מקרטני לשיר.


קולו של פול כמו בתחילת ‘האני פאי‘ עובר דרך אפקט שמשווה לו סאונד של תקליט ישן וזו החלטה יפה בעיניי לשבץ שיר שמתכתב בצורה יפה גם עם העבר וגם מעט עם ההווה והגלאם רוק הפומפוזי היחסית חדש שאפיין להקות כמו ‘קווין’ באותה תקופה. לאוהבי הפרטים חסרי המשמעות כמוני, ממש בתחילת הקטע רגע לפני שמתחילים התווים הראשונים, אפשר לשמוע שארית שיעול של פול, שהושארה שם בכוונה. יש לי חיבה לא מוסברת לשיר, קצת אפילו יותר מל’האני פאי’, כי איך אפשר לעמוד בפני שורה שאומרת “אני אוהב אותך ונראה שאת/ה אוהב/ת אותי”. לא אמרתי ג’ון. אם את השיר הזה נכתב אחרי שצפה מקרטני בסרט, את השיר הבא הוא כותב לאחר שהוא נתקל בחוברת קומיקס בחופשה בג’מייקה. “כשהיינו שם בחופשה הגענו לסופרמרקט בכל יום ראשון כשהם היו מקבלים סטוקים חדשים של חוברות קומיקס. חשבתי שנגמלתי מהם מאז גיל 11 אבל חזרתי לזה. זה מאוד מחוכם איך שהם עושים זאת. אני מת על השמות”. כמו בכל סיפור קומיקס, גם בשיר של מקרטני ישנם הגיבור והנבל. השיר נשען על חוברת קומיקס של מארוול שנקראה ‘אקסמן נגד הכוח של מגנטו’ ואם אני מצליח להשליך זאת על סיפור המסגרת של האלבום זוהי אולי מטאפורה על מערכות יחסים כי הרי באהבה ישנם ימים בהם אתה גיבור וימים בהם אתה נבל. ואולי לאו דווקא מלחמת אוהבים אלא מלחמת שותפים. זה לא משנה את העובדה שזה שיר כיפי עם מילים שלא משנות.

הציור שהתנוסס על הדף הראשון של חוברת הקומיקס הופיע אחר כך על המסך בסיבוב ההופעות של הלהקה וגם על עטיפת הסינגל שיצאה בסוף השנה בארה”ב על ידי חברת קפיטול. סטן לי מייסד מארוול חשב אגב שהשיר ממש נהדר. הזכרתי את ‘קווין’ כבר פעמיים וכחובב גלידות אזכיר אותם פעם שלישית ואחרונה. אני יכול לשמוע את הפתיחה של Magneto and Titanium Man ב You’re My Best Friend שהוציאו קווין באלבום המופת שלהם ‘לילה באופרה’ וכתב ג’ון דיקן. רק אומר. הגענו לשיר האחרון של צד א’. אני רוצה להכניס אותה למופע ברודווי…“. זה ביטוי אהבה נהדר שפול כותב ב Letting Go הנהדר שנכתב ב 72-73 ומכיל מילים מרגשות ונפלאות. בראייה אישית אפשר לנחש שפול הרגיש שההצלחה שלו השתלטה ללינדה על החיים הפרטיים והוא צריך לשחרר את אחיזתו על מנת שהיא תוכל להתפתח כאדם עצמאי, אבל יצר ה’הכל קשור ללנון’ רומז לי בעדינות שאולי הוא כתב בכלל על היחסים בין ג’ון ויוקו שהגיעו למבוי סתום עד שדרשה יוקו את השחרור והעצמאות, מה שהוליד את סוף השבוע האבוד. השיר הוקלט כבר באולפני ‘אבי רואד’ ובגרסתו הראשונית נשמע הרבה יותר רגוע ובלוזי מאשר מהגרסה הסופית בה התווספו כלי נשיפה נהדרים של טוני דורסי על פי הוראותיו של מקרטני והד בקולו על מנת לתת הרגשה של שיר הופעות גדול. אם בהופעות עסקינן, הנה ביצוע של השיר הנפלא הזה בביצוע מתוך ההופעה ב’גראנד סנטראל סטיישן’ בניו יורק ב 2018:


בחלק הבא, הרביעי והאחרון על האלבום ‘ונוס ומארס’ נצלח יחד את צדו השני של האלבום ונישא עיניים אל האתגרים הבאים שניצבים בפני פול בקריירת הסולו המרתקת שלו. תודה שהייתם איתי.

12 צפיות0 תגובות
bottom of page