היום היה אמור ג’ורג’ הריסון לחגוג את יום הולדתו ה 79.
את יום הולדתו אציין עם קטע נהדר מתוך ספר נפלא שנקרא Here Comes the Sun שכתב ג’ושוע מ. גרין שמעביר באופן נהדר את המסע הרוחני השלוב עם זה המוסיקלי של הריסון. ספר מרתק וחובת קריאה לכל ביטלמניק באשר הוא.
הקטע הזה הוא מתוך פרק שנקרא ‘לידה מחדש’, שעוסק בתקופה המוזרה הזו ב 1966 שבה ג’ורג’ והביטלס סיימו את מסע ההופעות בארה”ב ולקחו פסק זמן מלהיות ביטלס. הקטע הזה מספר על תחילת התהליך ששינה את חייו של ג’ורג’ מהקצה אל הקצה ואני מוצא בו יופי נהדר יחד עם אותה הייחודיות המעניינת של ג’ורג’ ברצון שלו לשפר את חייו ולגלות כיוון נכון ואמיתי יותר עבורו.
קריאה נעימה.
מחלון הסוויטה שלהם בקומה החמישית של מלון הטאג’ בבומביי, ג’ורג’ ופאטי הביטו החוצה בפקק התנועה, במכוניות הצופרות, בעגלות השוורים הרועמות, בפילים שהשמיעו קולות תרועה ובאופניים המצלצלים. ראבי שאנקר והעוזר שלו הגיעו למלון. החלונות נסגרו מפני השאון מבחוץ. שיעורי הסיטאר של ג’ורג’ המשיכו מהיכן שהפסיקו באנגליה. כשג’ורג’ פיתח כאבי גב מהישיבה הממושכת בפוזיציה הלא מוכרת, ראבי קרא למורה ליוגה שהדריך את ג’ורג’ איך לנשום ולתרגל. בעזרת התירגולים היומיים הללו, ג’ורג’ הצליח לתרגל בנוחות והשיעורים שלו התקדמו.
בתחילה, אף אחד במלון לא זיהה אותו. לאחר כמה ימים כשהוא היה בטוח באנונמיותו, הוא ירד במעלית ללובי, בכוונה לערוך קניות ואז הוא משך את תשומת הלב של מפעיל המעלית הצעיר. ‘האם זה הוא?‘
בבוקר הבא, ג’ורג’ ופאטי כבר התעוררו לקולות של מעריצי ביטלס צעירים מחוץ לחלונם שצעקו: “אנחנו רוצים את ג’ורג’“. “אוי לא” הוא אמר. “לשועלים יש מחילות ולציפורים יש קינים, אבל לביטלס אין שום מקום כדי להניח בו את ראשם“.
התקשורת גילתה גם היא שהביטל הגיע להודו ורדפה אחריו. הוא הסכים לראיון אחד. גם אם רק לאחר זמן קצר כסטודנט של המחשבות והרעיונות ההודים, הוא הרגיש בנוח למסור את ההצהרה הבאה בראיון: “אני מאמין יותר בדת ההודית מכל דבר אחר שלמדתי מהנצרות. ההבדל הוא שהדת ההודית נמצאת בכל שנייה ודקה בחייהם של האנשים ומשפיעה על איך שהם חיים, מתנהלים וחושבים“.
כדי למצוא מעט פרטיות, ג’ורג’, פאטי, ראבי והשותף שלו קאמאלה, תפסו רכבת צפונה למחוז קשמיר. חבל ארץ מלא באגמים. קשמיר היתה מקום מפלט מלכותי, ארץ אידיאלית של פרדסים וגנים פורחים. הם הגיעו לעיר סרינגאר שלמרגלות ההימאליה. שדות זהובים זהרו בשמש הבוקר והאוויר היה מלא בריח פריחה מתוק.
הקבוצה התארחה בבית סירה עשוי עץ ששכן על אחד האגמים הגדולים והרבים בקשמיר. בכל ערב, בעל הסירה מילא את התנור שלו בתפוחים והניח בקבוקי מים חמים בין השמיכות שעל המיטות. בכל בוקר הוא קיפל מפיות בצורה של כיפות המסגדים והניח אותם בגבעי קריסטל על שולחן ארוחת הבוקר. עליהם הונחו אגרטלים עם פרחי זעפרן שזה עתה נקטפו שהעניקו צבעוניות לבית הסירה.
ג’ורג’ הביט החוצה על הרי ההימאליה שנראו מרחוק והתענג על החופש מחייו כביטל. בכל בוקר הוא נשם את אוויר ההרים ותרגל יוגה. לאחר מכן הוא תירגל בנגינה על הסיטאר כשעיניו עצומות והאצבעות זעו להם מעצמן על גבי צווארו הארוך של הכלי. כשהתרגול הסתיים הוא קרא ספרים על הבנה עצמית ברוגע ושלווה של ארץ עתיקה שמגלה דרכי לימוד. כאלה שישפיעו באופן קבוע על חייו.
אחד הספרים היה ‘ראג’ה יוגה’ שהביא לו ראבי. את הספר כתב סוואמי ויוקאננדה.
שם ג’ורג’ למד את המסר המרכזי: כל האנשים הם בעלי שלמות מולדת ונצחית. tat tvam asi או בתרגום לאנגלית that thou art. וכך הסביר זאת ויוקאננדה: “אתה הוא מי שאתה מחפש. אין שום דבר לעשות חוץ מלהבין זאת“.
פסקה אחת תפסה את תשומת ליבו של ג’ורג’ במיוחד: “באיזו זכות אדם יכול לומר שיש לו נשמה אם הוא לא מרגיש זאת, או לומר שיש אלוהים אם הוא לא רואה אותו? אם ישנו אלוהים, אנחנו מוכרחים לראות אותו… אחרת, עדיף שלא להאמין ולהיות אתאיסט מאשר צבוע“.
ג’ורג’ סיפר שנים אחר כך: “התפתחנו וגדלנו במשך תקופה קצרה אבל רציתי משהו טוב יותר ואני זוכר שחשבתי: ‘אני רוצה לפגוש מישהו שבאמת ירשים אותי’ וככה פגשתי את ראבי וזה מצחיק כי הוא איש קטן עם כלי מוזר, שהוביל אותי לעומקים. הרי פגשתי את אלביס שגם הוא הרשים אותי כשהייתי ילד. התרשמתי גם כשפגשתי אותו כי זה היה הבאז של לפגוש את אלביס, אבל לא יכולת ללכת אחר כך ולומר לו: “אלביס, מה קורה עם היקום?”.
ביום המיוחד הזה תוכלו להאזין לפרקים בפודקאסט שהוקדשו כל כולם לג’ורג’:
הקונפליקט של ג’ורג’ הריסון שהציג את ג’ורג’ משני זויות בעזרת שני שירים שלו מתוך האלבום הלבן.
הסיפור המלא על האלבום המשולש של ג’ורג’ ‘כל הדברים הם בני חלוף‘.
יום הולדת שמח ג’ורג’, היכן שלא תהיה.