בפוסט האחרון בסדרה עסקתי באלבום Chaos and Creation in the Backyard. זה אלבום שראה אור בספטמבר 2005 ועשה את מה שלא עשה אף אלבום של מקרטני במשך תקופה ממושכת. הוא הפך להיות קלאסיקה בקאנון הגדול שלו.
העשור הראשון של שנות האלפיים היה נפלא ופורה מאוד מבחינה מוסיקלית עבור מקרטני. אם נשים בצד את פרויקטי האמביינט והפרויקטים הקלאסים, הוא הוציא שלושה אלבומים משובחים עם אמירה חזקה בכל אחד מהם. האלבום הראשון בטרילוגיית האלפיים היה Driving Rain מ 2001, שהיה אחראי לתקשר, אולי גם עבורו את המעבר הקשה שלו מלינדה לחיים שלאחריה.
ב 2003 כשהוא החליט להתחיל ולעבוד על אלבום חדש , הוא החל לעבוד עליו כמיטב המסורת, עם הלהקה שליוותה אותו. את עמדת המפיק לאלבום החדש אייש דיויד קאהאן שהפיק גם את Driving Rain. מקרטני שחשב בו זמנית על פרויקט נוסף, קיבל את שמו של ניג’ל גודריץ’, המפיק המבוקש, והשניים החלו לעבוד יחד על פרויקט אינטימי יותר בו גודריץ’ שיחרר את הלהקה ורצה את מקרטני אינטימי אתו באולפן. התוצאה הנהדרת היא Chaos and Creation in the Backyard שבו מקרטני עמד והצדיע לחברים שליוו אותו הכי הרבה זמן בחייו. המוזה והמוסיקה ועל כך תוכלו לקרוא בהרחבה בפוסט על האלבום.
בהפסקה הראשונה מהעבודה עם ניג’ל גודריץ’ על הפרויקט שעדיין היה רחוק מהשלמה, מקרטני עבר מיד לעבוד על אלבום נוסף בהפקתו של דיויד קאהאן.
בפברואר 2004 התכנס ההרכב של מקרטני באולפני ‘אבי רואד’ כדי להתחיל לעבוד על אסופת שירים חדשה.
שבעה קטעים היו בעבודה עם ההרכב באולפני אבי רואד כשאפשר לומר שחמישה מהם היוו בדיוק כמו באלבום ‘אבי רואד’ מעין מחרוזת שתרכיב את רובו של הצד השני עבור האלבום Memory Almost Full שמתכתב באופן מסוים עם אותו אלבום אגדי של הביטלס. הזיכרון או רוחות הרפאים מהעבר הן המוטיב החוזר באלבום הזה. מקרטני חוזר ומפשפש בזיכרונות שלו ודולה משם אירועים וחזיונות שיוכלו כמו להוכיח שהזיכרון המלא שלו לא משקר. הוא באמת חווה את כל התקופות הנפלאות הללו.
סשני ההרכב הללו נפתחו עם הקטע Only Mama Knows, שהשתייך לקבוצת שירי הסיפורת של מקרטני ומתכתב מאוד עם ‘אלינור ריגבי‘. הקטע הזה נפתח בקטע של כלי מיתר קלסיים ופחות דרמטים מכלי המיתר שאפפו את ‘ריגבי’ ואז עובר להיות קטע רוק ‘ווינגזי’ נהדר. בשיר מקרטני כתב על דמות שנמצאת בשדה תעופה בעיירה מלוכלכת כשהיא בדרך לחורבן ומרגישה אבודה. מקרטני סיפר על כך: “אני לא תמיד כותב מפרספקטיבה אישית. זה נחמד כי אתה יכול לשקוע ככה אל תוך הדמיון. כשכתבתי על אלינור ריגבי לא באמת הכרתי מישהי שאוספת אורז בכנסייה. לא הכרתי גם מישהו שעמד בשדה התעופה“.
הקטע הזה מבליט מאוד את היכולת של מקרטני לקחת את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב ולהמציא אותו שוב בלי לייצר שום דבר חדש באמת.
קטעי כלי המיתר שפתחו וסגרו את השיר יחד עם קטעי הסינתיסייזר של וויקס התווספו בתחילת 2007 באולפני הוג היל של מקרטני. לי השיר הזה יזכיר תמיד את עצמי עומד בין נחיל אנשים בפארק הירקון בתל אביב בספטמבר 2008. בזמן שאני צופה במקרטני ובלהקה מבצעים את השיר מולי, אני חווה תחושת התעלות לא מציאותית. לפעמים נדמה לי שאני עדיין מרחף שם ומסרב לנחות.
שיר נוסף שהיה מנותק גם הוא מה’מחרוזת’ ה’אבי רואדית’ של האלבום הזה הוא You Tell Me. קטע נוסטלגי מאוד שבו שקע מקרטני בעולם הדמדומים של הזיכרונות שלו. האם זיכרונות הם כפי שהוא זוכר אותם? האם הם בכלל התקיימו? הרעיון הזה מתכתב באופן נהדר עם שם האלבום העתידי. הזיכרון כמעט מלא ועמוס בחוויות אחרי תקופת חיים שלמה.
במהלך ביקור בלונג איילנד בקיץ, הוא כתב את השיר כשהוא חשב על כל עונות הקיץ שחווה בחייו. “עבור המון אנשים, הזיכרונות, במיוחד זיכרונות הילדות נראים כל כך טהורים. ‘האם באמת לא ירד גשם כל הקיץ ההוא, או שאני זוכר רק את הימים השמשיים?’ “.
אם בקטע הקודם חזר מקרטני לאלינור ריגבי, הבלדה היפה הזו מתחילה הפעם עם קטע מהופך שאליו נכנס מקרטני בספירה ולאחריה הוא מתחיל לפרוט על הגיטרה האקוסטית שלו. הוא מתחיל לשאול את עצמו שאלות על עונות הקיץ שעבר. “מתי היה הקיץ כשהשמיים היו כחולים? האם באמת הקרדינל האדום התעופף לו מבין העצים?” ואז הוא ספק מדבר אל עצמו ספק אל דמות משנית ומנסה לברר מתוך הזיכרון הכמעט מלא שלו – ‘האם היינו שם?, האם זה היה אמיתי? האם זה באמת איך שאני מרגיש? אולי. תאמר לי אתה“.
ההרכב שלו ליווה ועטף אותו ברוך, אהבה, גיטרות עדינות, תופים מלטפים וקולות הרמוניה מלאכיים.
זוכרים את המחרוזת של ‘אבי רואד’? למקרטני ככל הנראה היה משהו לא פתור איתה. לאורך הקריירה שלו הוא מנסה ללא הפסקה לנסות ולהתכתב איתה, לשחזר אותה ולדבר איתה – אבל היא לא עונה. באלבום הזה מקרטני הצליח בעזרת ההרכב שלו ודיויד קהאן להגיע הכי קרוב שהוא יכול אל השמש. זה לא אומר שהוא הפסיק לנסות. המחרוזת הלא רעה שרקחו מקרטני את קאהאן נפתחה ב Vintage Clothes. קטע קצר של קצת יותר משתי דקות שנפתח בליין פסנתר שמרגיש מוכר ומזוהה מאוד עם מקרטני. כבר בתחילתו של השיר הוא החל לייעץ לעצמו את התמצית של מה שהוא עובר בשנים הללו: “אל תחיה בעבר. אל תתלה במשהו שמשתנה במהירות“. השימוש בבגדים כפריט נוסטלגי או דרך לדבר על עצמו, כי אנחנו הוא מה שאנחנו לובשים, מקורי מאוד והתנועה הזו בין העבר לעתיד נהדרת. “השיר הזה הוא על הבגדים הישנים שלי משנות ה 60. הרבה להקות צעירות שאלו אותי האם שמרתי אותם מאז ולמעשה, כן. שמרתי אותם“.
בקטע הקצר הזה מקרטני ניגן על הפסנתר, הגיטרה האקוסטית, הבס והמלוטרון. ראסטי אנדרסון מילא את תפקיד הגיטרה החשמלית, אייב לאבורל ג’ונייר הלם בתופים ווויקס הוותיק הוסיף את הקלידים.
הקטע הקצר הזה כאמור פתח את המחרוזת ומשם המשיך לקטע הבא שהחל להיות מוקלט בפברואר 2004 ושיחק גם הוא עם תעתועי הזיכרון – That Was Me. הקטע הזה חזר לתחנות בחייו של מקרטני הצעיר – בצופים, בתחנת האוטובוס בדרך לבית הספר, עם הלהקה, כשמהזיכרונות הללו הוא כל פעם מגיע אל עצמו בהווה. הקטע הנהדר הזה מהווה לא רק חזרה לזיכרונות הילדות שלו, אלא משתעשע גם עם סגנון הרוקבילי הישן כשמקרטני מביא לא בפעם האחרונה באלבום, את קול הליטל ריצ’ארד הפלצטי שלו.
הקטע הבא במחרוזת Feets in the Cloud נשען שוב על מחוזות הזיכרון וחוזר לימיו בבית הספר היסודי. “חלק מהמורים בבית הספר היו ממש מטורפים. בית הספר היה מאוד אפל ועגמומי. נראה שזה השפיע על הגישה של המורים“. בסופו של דבר הוקלט כל השיר מחדש בתחילת 2007 והעבודה עליו זכורה למפיק דיויד קאהאן כמורכבת עבור האלבום הזה. “עבדנו לא מעט כדי להשיג את את הצליל האקוסטי הספציפי הזה“. אין ספק שקטע ההרמוניות בשיר הזה הוא אחד הדברים המיוחדים באלבום. מקרטני סיפר: “רציתי שזה יהיה קול רובוטי. השתמשי ב’ווקודר’ שמשנה את הקול האנושי וזה נשמע מאוד נוסטלגי ויחד עם זאת גם רובוטי. זה יכול להיות מהעתיד אבל למעשה זה מהעבר. זה מצא חן בעיניי“. גם בעיניי!
הקטע House of Wax הוא הקטע הכי אפל מהמחרוזת הזו. עם כל החזרה הזו לזיכרונות ולילדות, תמיד חשבתי על כך שמקרטני חזר בו ליום הכי קשה בחיים שלו. היום שבו הבית ברחוב פורטלין נמס כמו שעווה כשאימו מרי הלכה לעולמה. האירוע הזה ערער מאוד את יציבותה של המשפחה והנער פול בן ה 14 היה ככל הנראה בסערת רגשות שמורגשת היטב בקטע הזה. יש ברקים שמכים בבית השעווה, אישה שצורחת ומתרוצצת ומשהו או מישהו שמוחבא או מתחבא בחצר – אותה חצר אחורית של כאוס ויצירה.
דיויד קאהאן המפיק סיפר שבהקלטה של הקטע הזה שולבו 3 שכבות של תופים כששכבה אחת הואטה כדי לייצר את הדרמה הגדולה. לסולואי הגיטרה בשיר הזה אחראי מקרטני. קאהאן הציע לו להקליט כמה סוגי סולאים כדי שאפשר יהיה להשתמש בהם בשיר כדי להעביר אווירה שונה. מקרטני הקליט תוך חצי שעה את כל הסולואים – רגועים יותר וכאלה שמשקפים את סערת הרגשות מלאת הדיסטורשן שלו. לטעמי זה קטע שיא במחרוזת הזו שאם אפשר להשוות אותה למחרוזת של ‘אבי רואד’, הוא יהיה ה’גולדן סלאמברס’ שלה.
אם כבר השוואות, הקטע האחרון שהחל להיות מוקלט בפברואר 2004 היה The End of the End שקשה לא להשוות אותו לפחות על פי שמו ל The End של המחרוזת האגדית של אבי רואד. ג’ורג’ הריסון סיפר מתישהו שהוא הבין שמהות החיים היא להתכונן למוות. פול סיפר: “אישה אירית איחלה לי פעם: ‘אני מאחלת לך מוות טוב’. אמרתי: ‘מה???’ ואז חשבתי ‘אני אוהב את הגישה הזו'”. פול ניגש וכתב על כך ש’המוות הוא התחלה של משהו טוב יותר’ ועל איך הוא היה רוצה שיום מותו יראה. ‘בדיחות יסופרו, סיפורים ישנים יתגלגלו כמו שטיחים ופעמונים יצלצלו’. באולפני ‘אבי רואד’ מקרטני ניגן על הפסנתר המוכר ‘גברת מילס’ עליו הוא ניגן גם ב’ליידי מדונה’ וגם את קטע ההונקי טונק המואץ ב You Never Give Me Your Money מהאלבום ‘אבי רואד’. לאחר כמה ניסיונות הקלטה, מקרטני ביקש להוריד את האוזניות כדי להקליט בחופשיות ותוך 3 ניסיונות נוספים השיר היה מוקלט. על גביו הקליט פול תוספת סינתיסייזר וכלי מיתר התווספו.
מקרטני זנח את ההקלטות הללו ובאפריל 2004 התחדשה העבודה עם ניג’ל גודריץ’ על האלבום Chaos and Creation in the Backyard.
שנתיים לאחר הסשנים ב’אבי רואד’, במרץ 2006, כבר לאחר יציאתו של ‘כאוס’ ולאחר הפרידה המתוקשרת של פול והת’ר מיילס, מקרטני חזר לאולפן עם דיויד קאהאן וללא ההרכב. הפעם היו אלה אולפני הוג היל שלו. מקרטני הביא שיר שכבר עלה בסשנים עבור ‘כאוס’ אבל נשאר בחוץ. השיר נקרא Perfect Lover או בשמו החדש והמתאים יותר לרוח האלבום החדש Ever Present Past – העבר שנוכח תמיד . העיסוק ברוחות הרפאים מהעבר או הזיכרונות היה על סף האובססיבי באלבום הזה. כדי לשבור את הרוח הכל כך רצינית הזו, בניגוד לגישה הפולקית אליה הוא ניגש עם גורדיץ’ לשיר, הפעם הוא רצה שזה יהיה שיר פופי ומדבק. רוחות רפאים בעטיפה של ממתק. הוא הציג לקאהאן את השיר על הפסנתר ומשם הם החלו במלאכת ההקלטה. הכל התקדם במהירות והם הקליטו לופ של גיטרה חשמלית, פול הקליט תופים, הוסיף עוד גיטרה, בס וקולות. כיאה לשיר שדן בעבר, על גבי ההקלטה פול הוסיף הרפסיקורד ועוד כלי שמאוד מזכיר את קלאביולין שאפשר לשמוע ב Baby you’re a rich man של הביטלס.
ברוח הזו של העבר והחזרה לילדות קשה להתעלם מהעובדה שהלחן הושאל כמעט במדויק מקטע הג’אז Don’t get around much anymore של דיוק אלינגטון שהוקלט ב 1940. זה קטע שפול הקליט לו גרסה עבור אלבום הבוטלג הרוסי.
השיר הבא שהוקלט גם הוא בסשנים הללו הוא לטעמי אחד מהשיאים של האלבום וגם בו מקרטני ניגן על כל הכלים. ‘מר בלאמי’ היה עוד שיר ממשפחת הדמויות של מקרטני שבו הוא בנה סיפור על דמות שמתבצרת ומאיימת לקפוץ אל מר גורלה. זה אחד השירים המיוחדים שתפסו אותי כבר בהאזנה הראשונה לאלבום אי שם ב 2007 בעיקר בגלל משחק התפקידים הלא אופייני של מקרטני והמילים המוזרות הלא אופייניות למקרטני שבו הוא נכנס לדמות הזו, בלאמי ומאיים בהחלטיות שהוא ‘לא הולך לרדת משם ולא משנה מה תאמרו”. מקרטני סיפר: “היה לי אימג’ של בחור שיושב על גורד שחקים וכולם מנסים לשכנע אותו שלא יקפוץ. חיפשתי שם והגעתי ל’מר בלאמי’ שהיה דמות בציור פופ של רוי ליכטנשטיין מ 1961 [שבו רואים שוטר במדים שחושב לעצמו: “אני אמור לדווח למר בלאמי. מעניין איך הוא]“.
בגלל האופי המסכם של האלבום והשיר האחרון שבו, חשבו חלק מהמאזינים שפול בעצם שר על עצמו ומבטא בו דיכאון מסוג מסוים שהוא שרוי בו. פול הכחיש ואמר שהוא רק עוד דמות מסדרת הדמויות שהוא ברא עבור השירים שלו. הייחוד הגדול של השיר הזה היה משחק התפקידים הווקאלי הכפול של מקרטני. כמו ב She’s Leaving Home בו הוא גילם את המספר וג’ון את הוריה של הילדה שברחה מהבית, הפעם פול גילם גם את מר בלאמי וגם את המשכנעים אותו לרדת.
באולפן את קטע הפסנתר היה אמור לנגן לא אחר מאשר תום יורק מרדיוהד. פול הזמין אותו לנגן את הקטע הזה אבל יורק סירב בתואנה מוזרה: “האזנתי לשיר ואהבתי אותו מאוד, אבל קטע הפסנתר משלב בו נגינה שונה בשני הידיים. אין לי את הכישורים לכך. אמרתי לפול: “אני ‘פורט’ על פסנתר, זה הכל“.
מוסיקלית, הקטע הזה כאילו מנסה להטעות. הוא מתחיל בכלי נשיפה קודרים מאוד ואז עובר לפסנתר עולץ. כשפול שר את הפזמון היפה אז הוא שוב הופך למלנכולי. ההטעיה נמשכת כשלקראת סופו של הקטע כשזה נראה שהשיר עומד להסתיים, מתחילה קודה ארוכה של דקה שבה כל כלי שמקרטני מנגן עליו מביא מהעגמומיות שלו. הקודה הזו מזכירה לי מאוד את Flying האינסטרומנטלי של הביטלס והיא נכתבה והוקלטה בנפרד בסשנים הללו . שני הקטעים חוברו יחדיו והנה לנו יצירת מופת.
ב Gratitude שהוקלט גם הוא במרץ 2006 באולפני הוג היל, מקרטני גייס שוב את המנעד הקולי הייחודי שבו הוא מאמץ את קולו ומפיק מרגליות או בשמו השני ‘קול הליטל ריצ’ארד שלו’. זה יהיה האלבום האחרון שבו קולו של מקרטני יהיה בכושר והוא יוכל לעשות זאת. למעשה זהו קטע שבו מקרטני ביקר במחוזות הגוספל, משהו שגם היה לא אופייני לו כל כך, ושר שיר הלל או הכרת תודה. למי בדיוק? מי יודע.
בהינתן שהאלבום עמד להסתיים עם המחרוזת שבסופה הקטע The End of the End, מקרטני חשש מאוד שזה יכול להיות סיום עגמומי מדי לאלבום וישאיר טעם מר למאזיניו. “חייבים איזה רוקר לסוף“. המחשבה הייתה לבצע קטע רוקר שיהיה אינסטרומנטלי כמו הקטע הענוג שסגר את ‘כאוס’, אבל אז פול החליט להקליט לו מילים. לקטע הזה קרא פול Node your head והוא החל לשיר ולצרוח מילים שהמציא. זה לא בדיוק עבד. קאהאן סיפר: “זה לא ממש התחבר והקלטנו שוב ושוב ושוב ונוצר מתח באולפן. פול התחיל להשתטות ואז הוא החל לצרוח בזמן שהוא ניגן. בסופו של דבר זה עבד והצרחות הללו הם החלק המגניב של השיר”. על משקל ‘אבי רואד’ כך נוצר ה’Her Majesty‘ עבור האלבום Memory Almost Full.
עוד קטע קצר בשם In Private שהפעם גם נשאר אינסטרומנטלי הוקלט בסשנים הללו. זה קטע ניסיוני חמוד מאוד שבו מקרטני שילב ריף רוקי עם מנעד ג’אזי עדין מאוד וכמעט לא מורגש. הקטע הזה עם עוד קטעים שלא נכנסו לאלבום ראה אור בדיסק נוסף שצורף לגרסה מיוחדת של האלבום.
בתקופה הזו מקרטני עבד על פרויקט נוסף בשם Ecce Cor Meum. אלבום רביעי ממשפחת האלבומים הקלאסים שלו (שמונה נכון לרגעים אלה חמישה אלבומים). הפרויקט הזה תוכנן לצאת כבר בסוף שנות התשעים, והרעיון עלה בביקור של לינדה ופול בקולג’ באוקספורד. פול כתב אורטוריה בארבעה חלקים לאחר שראה את הביטוי Ecce Cor Meum כתוב מתחת לפסל בכנסייה בניו יורק. הביטוי הזה שפירושו מלטנית הוא ‘הנה הלב שלי’, היה הכותרת של הפרויקט שהוקפא בעקבות מותה של לינדה. עכשיו, פול הרגיש שהגיע הזמן לעבוד עליו עם תזמורת ומקהלה באולפני אבי רואד.
באמצע השנה חזרו קאהאן את מקרטני לאולפני הוג היל כדי להקליט שני שירים נוספים. אחד מהם See Your Sunshine נכתב על הת’ר מיילס. למרות שזו הייתה תקופה של פרידה, וחיכוכים מרים, מקרטני נזכר דווקא בשיר הזה שכתב באחד הרגעים היפים שלהם. “אני לא רוצה להתכחש לזמנים האלה” הוא סיפר. השיר הזה למעשה נדחה על ידי גודריץ’ בהקלטות ל’כאוס’ למרות שהוא מאוד שייך לשם ברוחו, אבל אני מודה שזה אחד הקטעים החלשים באלבום עבורי. אם צריך למצוא בו טוב זה כנראה יהיה ליין הבס המתפתל. פול סיפר: “כבר הקלטתי את רוב השיר. כשהגיע הזמן להקליט את הבס התחלתי להקליט אותו מאוד פשוט. רק עבור ההנאה התחלתי להשתטות ולנגן מוגזם. בסוף ההקלטה אמרתי למפיק: ‘וואוו זה היה ממש אובר דה טופ!” – הוא ענה: ‘ממש לא. תעשה עוד טייק. זה בדיוק מה שהשיר צריך’ “.
הקטע השני שהוקלט באמצעה של 2006 היה Why So Blue? – בלדה חמודה שלא נכנסה לאלבום ואולי חבל שכך. היא יכלה להחליף את See Your Sunshine באופן מובהק. זה קטע נהדר של מקרטני ששוב נפלט מהסשנים ל’כאוס’, והוקלט עכשיו מחדש. תמיד תהיתי איך זה מרגיש להיפלט משני אלבומים של מקרטני.
בסוף ספטמבר 2006 ראה אור האלבום הקלאסי Ecce Cor Meum וזכה להצלחה כבירה במצעדי האלבומים הקלסיים ולתשבחות מהמבקרים.
בתחילת 2007 חזר מקרטני לאולפן עם קאהאן כדי לסיים את האלבום Memory Almost Full כשהוא הביא אתו 2 קטעים חדשים. קטע ניסיוני אינסטרומנטלי על סף הג’אזי-אמביינטי בשם 222. מקרטני ניגן בו על שורה ארוכה של כלים כמו גיטרות, תופים, אורגן, קסילופון, וויברפון ומדי פעם לחש בו משפטים חסרי פשר. הקטע הזה נכתב ב 2005 כשביאטריס, הבת שלו מנשואיו להת’ר מיילס חגגה שנתיים. לקטע הזה התווסף גם קלרינט והוא נשמע כמו משהו שקשור יותר לפרויקט הפיירמן שלו מאשר לאלבומי הרוק הרגילים שלו. הקטע הזה גם כן נכנס לאלבום וראה אור בגרסה המורחבת בעלת שני הדיסקים.
הקטע השני והאחרון שהוקלט עבור האלבום היה Dance Tonight – הקטע שגם יפתח אותו. בעת ביקור בחנות כלי הנגינה הלונדונית שהוא נהג לפקוד, הציע לו המוכר מנדולינה שמאלית שתתאים לו. פול לא ממש ידע איך לנגן בה ובמהלך הכריסטמס של 2006 הוא שיחק איתה בבית. כשביאטריס הקטנה בת ה 3, ילדתם המשותפת של הת’ר ושלו רצה ורקדה, הוא החל לאלתר עם המנדולינה סביב המשפט ‘כולם הולכים לרקוד הערב’. באולפן השיר הוקלט באופן פשוט מאוד ובאופן ספונטני, עם השיר המדבק הפשוט הזה בעל שלושת האקורדים, הוא החליט לפתוח את האלבום. בקליפ עבור השיר שהיה הסינגל השני מהאלבום החדש, הוא שיחזר את מעמד קבלת המנדולינה רק שהפעם זה היה שליח שהביא אותה לביתו. ברגע שפול מתחיל לנגן בה, צצות רוחות רפאים מכל עבר לתדהמתו של השליח שרק רצה לשתות כוס תה עם פול מקרטני וברח משם מבועת. בסופו של הקליפ מקרטני הצטרף עם גיטרת ההופנר לנגן במסיבת הרפאים של הרוחות. האם רוחות הרפאים הללו הם אותם זיכרונות שסביבם סובב האלבום? האם מקרטני סבר בתקופה הזו שהוא כבר רגל וחצי בצד של הרוחות? אולי.
לאחר סיום ההקלטות, מקרטני עזב את חברת EMI שחשב שהייתה ארכאית מדי וחתם על חוזה עם חברת Hear Music ה’חדשנית’ שתכננה להפיץ את האלבום העתידי בחנויות סטארבאקס אליהם היא השתייכה.
האלבום החדש של מקרטני בן ה 65, ראה אור בתחילת יוני 2007 ונראה שהאסטרטגיה החדשה להפצת האלבום עובדת. האלבום הגיע למקום הראשון בארה”ב ולמעשה זו הייתה הפעם הראשונה מאז האלבום Tug of War מ 1982 שאלבום של מקרטני שהה שם בעשרת המקומות הראשונים.
הוא סיפר ששמו של האלבום הגיע מהודעה שראה בטלפון הסלולורי שלו אבל זה מאוד אפיין גם אותו. “הגעת ל 99 אחוז מהזיכרון הפנוי שלך. אני לא יכול להמשיך עד שלא אמחק משהו“. יש מי שגילה שהשם Memory Almost Full הוא אנגרמה למשפט for my soulmate LLM הלא היא לינדה לואיז מקרטני. פול לא הכחיש.
הגירושים בין הת’ר מיילס לפול אושרו על ידי הסדר בבית המשפט בשנה הבאה כשהת’ר קיבלה סכום של 24.3 מיליון פאונד והנה עוד תקופה שהפכה לזכרון.
לאחר שמקרטני התיישב על הכורסא וסיפר, סיכם ושיתף את זיכרונותיו באלבום הנפלא הזה שסגר טרילוגיה נהדרת של אלבומים בעשור ההוא, המסר והסימנים הראו שאולי הוא מנסה לשדר משהו סופני כלשהו. האם זה יהיה האלבום האחרון שלו? האם זה הסוף של הסוף?