צפיתי בסופ"ש האחרון בסרט נהדר שאני מודה לקח לי קצת זמן לחשוב ולעכל.
הסרט Accidental Studio, מביא את סיפורה של חברת הסרטים hand made שהקים ג'ורג' הריסון אחרי ששמע ש Life of Brian, או 'בריאן כוכב עליון' כמו שאוהבים לעברת אותו, הסרט שעליו עבדה חבורת מונטי פייתון, נקלע לבעייה אחרי שחברת EMI, שהיתה אחת משתי החברות הגדולות שהפיקה סרטים, סירבה לעמוד מאחוריו ולהפיק אותו, מחשש להסתבכות דתית והאשמה בכפירה בדת.
הריסון שנטען שאהב מאוד את התסריט, ביקש להפיק את הסרט. הוא ניגש למנהל שלו באותה העת דניס אובריין שהחליף את אלן קליין שהריסון והביטלס קצו בו ושכנע אותו לממן את הפקת הסרט. דניס שהיה טיפוס מוזר לא פחות מקליין, לא היה צריך הרבה כדי להשתכנע. הריסון משכן את ביתו ואת המשרד שלו וצילומי הסרט יצאו לדרך. הריסון קיבל גם תפקיד קטן ודיבוב בקול של שחקן אחר כדי לא להסגיר אותו.
התוצאה היתה מוצלחת מאוד והסרט אפילו הוכתר כסרט הקומי הבריטי הטוב ביותר וזה באמת סיפור מדהים, אבל המחשבה שלא מניחה לי היא עד כמה רחוק היה מוכן הריסון ללכת כדי להתעמת עם העבר שלו ובמקרה הזה עם EMI. המהלך הזה הוביל להקמת חברת הסרטים שההתנהלות שלה מזכירה מאוד את זו של חברת אפל בתחילת דרכה. פזרנות, חוסר התעמקות והוצאה לאור של כל תסריט שהגיע אליהם כשעל השאלטר התיישב המנהל של הריסון, אובריין שהתפזר ואישר מיליונים לכל דורש ובאופן כללי, חוסר היכולת הזו של הריסון ולנון להתחבר לאנשים מתאימים הוא נושא למחקר מדעי.
כמו באפל, החברה הפכה לבית עבור כל אלה שלא הצליחו לעניין את החברות הגדולות. דוגמא טובה היא שלשחקן טרי גיליאן היה רעיון משוגע שילד שוכב במיטה ולפתע פורץ מארון הבגדים שלו אביר שעובר בין זמנים. זהו. ללא שום תסריט ועם הרעיון הזה הוא הלך לדניס אובראין ששאל בפשטות 'כמה?'. אף אחד לא ידע מה לומר אז נאמר לו 3 מליון פאונד. דניס ענה: 'אוקיי, לכו לצלם'. הריסון הנאיבי תאר את זה כ'כל מה שידעתי הוא שטרי הגיע עם שני דפים ורעיון שנשמע טוב'. הרעיון הזה הפך לסרט time bandits שראה אור ב 1981, הפך להצלחה גדולה והתמקם במקום הראשון כ 4 שבועות.
במידה מסויימת ג'ורג' הוכיח שאפשר לעשות סרטים אחרת ולהשתחרר של מהעול המקובע של חברות גדולות, יחד עם זאת היה בו את הצורך הילדותי לממש כל רעיון שעלה בראשו וחבורת מונטי פייתון שהיתה חלק מהקבוצה שעמדה מאחורי חברת הסרטים הזו והוציאה את הרעיונות אל הפועל. ההצלחה והגדילה שהלכה ונבנתה או כמו שצוטט דניס שהלך והפך הדמות הדומיננטית בחברה: 'עשינו את הוליווד בלונדון', הביאה גם את הסוף על חברת הסרטים הזו. כוכבים כמו מדונה גויסו כדי לפרוץ את תקרת הזכוכית, אבל בעיית התסריטים התלושים הלכה והחמירה והסרט Shanghai Surprise הוכתר כאחד הסרטים הגרועים בכל הזמנים.
ג'ורג' אולי קיבל את הנצחון הקטן שלו כש EMI, החליטה שהיא מפסיקה להפיק סרטים, אבל הוא היה מפוקח. בנאום שהוא נשא במסיבת העשור לחברה, הוא אמר: 'זה תענוג להעמיד פנים שאנחנו בעסקי הסרטים'. עשור לאחר ההקמה הספונטנית של hand made, הסוף של חברת הסרטים הקטנה של ג'ורג' כמובן לא היה טוב. הריסון החליט לפרק את החברה בתחילת שנות ה 90 לאחר שהוא הבין שהמצב הזה בו החברה מדממת כסף לא יוכל להימשך.
היחסים בין ג'ורג' לדניס אובריין גם הם עלו על שרטון והלכו לערכאות משפטיות באמצע שנות התשעים. הריסון תבע 16 מליון פאונד על ניהול כושל ובית המשפט קבע שאכן היתה בעיתיות בניהולו של אובריין את חברת הסרטים. הריסון זכה במשפט, אבל כל סכום הכסף בושש להגיע כשדניס הכריז על פשיטת רגל. גם סמוך למותו ב 2001, הריסון עדיין עסק בדרישת הכסף מדניס, אבל מצב בריאותו לא איפשר לו להגיע לדיונים בבית המשפט ולכן התיק נדחה.
הסרט המומלץ הזה מדגיש מאוד את האימפולסיביות של הריסון יחד עם התעוזה ללכת למקומות לא ידועים, אבל גם מאוד מאוד את החוש העסקי ובחירת השותפים הלקויים מאוד שלו. כשזה קורה פעם אחת זו טעות, בפעם השנייה זו כבר תבנית מחשבה.