חודש לערך לאחר צאת אלבום המופת Something Else הקינקס שחררו את הסינגל הבא שלהם Autumn Almanac. כביכול שיר שמח ועליז מאסכולת המיוזיק הול שריי דיוויס הביא ללא הרף אל הלהקה, אבל יש בו גם בשורות עבור האלבום הבא של הלהקה. הסינגל מתפקד כמעין תחנת מעבר בין שני האלבומים. הוא ממש נמצא בתווך בין שניהם. יש בו מ Something else שדיבר על הרס וחורבן התרבות הבריטית והעדר השמש מחייו של ריי, אבל הוא כבר מתרכז בטוב שהיה. היופי הוא שהקינקס מאפשרים לנו להשוות. לעומתו, השיר בצדו השני של הסינגל שייך בוודאי לווייב של face to face ו something else. ב Autumn Almanac ריי מצמצם את לוח השנה שלו, ה’אלמנך’ להכיל רק את הסתיו. חוץ מהיותו של הסתיו עונת הדכדוך השנתית, זו היא גם עונה שיש בה הרבה מהנוסטלגיה. עלים מחליפים את צבעם ונושרים מהעצים, מזג האוויר מתקרר והרצון להסתגר הולך וגובר וכאמור נוסטלגיה תהיה הנושא המרכזי של האלבום הבא של הקינקס. הסתיו של ריי הוא הסתיו של ילדותו במאסוול היל ושם לא רק עלים נושרים מהעצים. עבור ריי הנוסטלגי, סתיו הוא אנשים שנפגשים יחדיו, שותים כוס תה ובכל זאת הוא עדיין לא התנתק מהרעיון של something else. שום דבר לא יכול לפצות על העדר השמש, כי כמו שנאמר באלבום ההוא, זה הסוף, העונה הסתיימה, הקיץ נעלם, השמש גוועה. ריי לא שכח להכניס את משחקי הכדורגל שלו בכל שבת אחה”צ כשהיה נער, אולי זו הסיבה שאוהדי אברטון אימצו את השיר והשתמשו בלחן כדי להקניט את ארסנל עם Arsenal are gonna crack, it’s all part of the Everton attack . מוסיקלית זה שיר שנע ונד בין סגנונות שונים עד כמה שאפשר לנוע במסגרת שיר של 3 דקות. הוא מתחיל בגיטרה אקוסטית רצינית ועובר למלנכוליה סתווית שנעה במהירות לפופ קופצני וכך חוזר חלילה. כאילו שהסתיו היא עונה שנויה במחלוקת עבור ריי. מכיוון שהשיר הוקלט בספטמבר 1967 זוהי תמונת מצב אוטנטית של הלהקה ולטעמי תפקידו העיקרי של הסינגל היה לקבור סופית את הקינקס הישנים ולהבהיר שהסאונד המתעתע שלהם הוא כאן כדי להישאר. בהקלטה, הליין אפ של האלבומים הקודמים נשמר: הקינקס יחד עם ניקי הופקינס שהפעם הפליא על הפסנתר והמלוטרון וראזה, אשתו של ריי, בקולות רקע. גם ויזואלית אפשר להבין שהקינקס עברו שינוי מאסיבי מאז הימים של you really got me. בתקופה של שלוש שנים הם כבר לא להקת רוק בועטת. למעשה הם מודים לבושים בהידור, עומדים באיפוק ומייצרים מוסיקה בריטית מובהקת. את השינוי המובהק הזה אפשר לראות בביצוע שלהם ל Autumn Almanac בטופ אוף דה פופס. בצדו השני של הסינגל, Mister Pleasant, שיר “עתיק” יותר מתחילת השנה. אם חילקנו את האלבומים something else ו village green בין ‘טענות והצגת הבעיות’ לבין שקיעה נוסטלגית, השיר הזה בהחלט שייך לקבוצה הראשונה. השיר כבר שוחרר כסינגל בארה”ב במאי 1967 כשבצדו השני Harry Rag שאנחנו מכירים היטב מהאלבום something else. בצרפת השיר יצא כחלק מ EP באותו השם שהכיל בין היתר שיר מ something else ואת village green שכבר הוקלט. בקיצור בלגן שלם. כשמאזינים לשיר אי אפשר שלא להיזכר באדון אחר, ה well respected man, אבל כשמוסיפים אליו את רגשות הקנאה של דיוויד וואטס (השיר הזה אגב, החליף אותו כביסייד בכל שאר העולם) מתקבל שיר סרקסטי, ארסי ועוקצני שמילותיו מנוגדות מאוד למקצב השמח, אפביטי, הונקי טונק שהופק עדיין תחת ידיו של שאל תלמי. הנה הופעה טלוויזיונית ממאי 1967 לשיר ושימו לב למנחה דייב לי טראוויס שלוקח גם הוא חלק פעיל. https://www.youtube.com/watch?v=fwpJGewUyYk הסינגל מגיע למקום ה 3 במצעד הסינגלים הבריטי מה שמצביע על כך שהקהל אוהב את הסינגלים המשונים של הלהקה אבל לא מצליח לעכל את האלבומים הקונספטואליים המורכבים. ביקום מקביל, הקינקס כקולקטיב לא בראש מעיינם של האחים דיוויס. שניהם נושאים עיניהם ליצירה עצמאית וקריירת סולו. הרעיונות לא מפסיקים להגיע. דיבורים על אלבום סולו של ריי מרחפים באוויר, פרויקט שיביא השראה מ under the milk wood של דילן תומס ומיוזיקל שאולי הוא יכתוב. ב 24 בנובמבר 1967, יוצא הסינגל השני של האח הצעיר דייב. בצדו הראשון שיר חדש שכתב בשם Susannah’s Still Alive שאפשר לטעות ולסווג אותו כשיר של הקינקס מהסיבה הפשוטה שלהקת הליווי שמלווה את דייב היא לא אחרת מאשר להקת האם יחד עם ריי שמנגן בפסנתר ומפוחית. לטעמי זהו שיר חלש יחסית לשירים הקודמים של דייב ועדיין יש בו חן מסוים במיוחד כשהריף העולה ויורד מזכיר מאוד את הריף היפה של Picture Book מהאלבום הבא. בצדו השני של הסינגל Funny Face מהאלבום something else. הנה הביצוע של דייב מתחילת 1968. בפוסט הבא נעסוק בדרך לאלבום הבא שהייתה מרתקת ורצופה בבעיות. #הקינקס

שנה טובה חברים! אני מקווה שאתם חשים בטוב ומתמודדים עם הסגר או מה שזה לא יהיה. אנחנו כאן כדי להנעים את זמנכן/ם ובין הכנות לפרק הפודקאסט הבא שלנו שמסתמן כמעניין, הנה תרגום הכתבה הבאה בסדרה של הגברת הנועזת, מורין קלייב ששמה נפשה בכפה, הסתובבה עם כל חבר ביטל ב 1966 והביאה את רשמיה. תוכלו לקרוא בבלוג את הכתבות שעשתה על ג’ון, רינגו וג’ורג’. היום בחלק הרביעי, נהיה עם הביטל האחרון, בחור חביב בן 23, שמו הוא פול מקרטני והוא מצטייר כעפרון החד בקלמר שנקרא הביטלס או בקיצור סחי. מה על הפרק? ציטוטים מהמלט, קצת פוליטיקה, מוסיקה קלאסית, רצון לעשות מוסיקה אלקטרונית, פתק עם שיר זניח על גברת אלינור ריגבי שמונח בכיסו וביקורת על אמריקה כי זה תמיד טוב. איך ביטל חי מס’ 4: פול נשאר לבדו: בתחרות להשיג את המוסיקה. פורסם ב’איבניניג סטנדרט’ ב 25 במרץ 1966 מאת מורין קלייב. פניו של פול מקרטני לעיתים קרובות עוטות הבעה של חפות מתוקה, חמורת סבר ובוטחת. ההבעה הזו היא דיי מושכת, אבל אין שם רמז לדמותו. אלו שאוהבים לחשוב על פול שכתב את Yesterday, אותו שיר של יופי כואב, יעשו טוב אם יזכרו שהוא עצמו תמיד קרא לו ‘ביצים מקושקשות’. הוא איש צעיר בן 23, מעניין ומתוחכם. הוא הגיע למסעדה עם ספר שזה עתה רכש, ספר כיס יקר ומשמעותי למראה שנקרא In the Bronx and Other Stories (‘בברונקס וסיפורים אחרים’). הוא פתח אותו במקום אקראי, עשה פרצוף רציני ובקול חגיגי התחיל לקרוא בקול: “ללוסי לא היו תחתונים…”. התכנית המפלגתית-פוליטית של פול היא יותר בתים, יותר אוטובוסים ויותר קצבאות זקנה לכולם. הוא גבוה, קליל, לבוש בקפידה ומסודר. שיערו אף פעם לא ארוך מדי ולעולם הוא לא יישאר חסר מילים. הוא קנטרן נוראי וחקיין מצוין. יש לו קסם מרושע, שנינות מרתקת, אינטליגנציה ביקורתית וכשרון עצום. עם פול לעולם לא תצא טוב עם הערה לא שקולה או זיכרון מעורפל. הוא מודע לעצמו, עצבני, חסר מנוחה והוא עוד יפתיע את כולנו בסופו של דבר. הוא חצי ביטל וחצי לא. הוא שקל לגור עם האחרים בוויברידג’. “חשבתי שאולי כולנו צריכים לגדול יחד”, אבל הוא אמר, “אני לא רוצה לחיות בוויברידג’. to thine own self be true הוא מצטט מהמלט (השיחה אתו מפולפלת כמו קומדיית רסטורציה בריטית עתיקה. זה עשוי להביך). O, sceptred isle זה משפט שהוא אוהב, אבל הוא לא ממש מייחס אותו למשהו ספציפי. פול גר לבדו בלונדון. “אני אוהב את המראה של לונדון”, הוא אמר. הוא הולך לסרטים, פותר תשבצים, נוהג לבדו ב’מיני’ שלו או באוסטין מרטין די.בי. 6 שלו, הולך לקניות, מקיים פגישות ומגלה את מה שהוא רוצה לדעת. הוא לא סובל מהומות כמו נהגים ומכוניות עם חלונות שחורים. “אני חושב”, הוא אמר בשנינות, “להשיג אופניים עם חלונות שחורים”. הוא נהנה להלך ללא שיזהו אותו, הוא מתכנן לצאת ולהיכנס מהמדינה, מת על תחפושות ומתענג על כתיבת שירים תחת שם בדוי: ברנרד ווב, סטודנט פריזאי. לאחרונה הוא עושה סקי. צלם ניגש אליו ואמר לו, “אתה פול מקרטני”, “מי אני?” אמר פול עם ההבעה הידועה שלו, והאיש הלך. יתכן שתקופת החיזור שלו עם מיס ג’יין אשר היא זו שגרמה לו להיות כל כך חשאי. אם מישהו יחמוק עם חתונה שקטה, זה יהיה פול. פול וג’יין אשר הסכנה שבלהישמע כמו ג’ונתן מילר כרגע הוא נמצא בתכנית לשפור עצמי שהוא נבוך לדון בה, אבל מוחו תוסס לכל הדעות. “אני לא רוצה להישמע כמו ממשיך של ג’ונתן מילר [במאי תיאטרון בריטי]” הוא אמר, “אבל אני מנסה לדחוס פנימה הכל, את כל הדברים שהחמצתי. אנשים אומרים, מציירים, כותבים ומלחינים דברים. דברים נהדרים, ואני חייב לדעת מה אנשים עושים”. יש לו שיעור מוסיקה ממלחין. “שבשום פנים ואופן הוא לא חבר”, הוא אומר בהערצה. “בבית הספר מעולם לא הגעתי רחוק מאשר תרגיל של 6 אצבעות (בדיחה סאטירית) ויום אחד הרגשתי כמו אדם זקן שיושב ואומר ‘הלוואי שהייתי לומד לקרוא מוסיקה’, אז התחלתי ללמוד”. אחד מקטעי המוסיקה הראשונים שהוא כתב היה משהו עבור החברה שלו ג’יין, קטע לניגון עבור גיטרה קלאסית. הוא מוקסם ממלחינים כמו סטוקהאוזן ולוצ’יאנו בריו. הוא מת לכתוב מוסיקה אלקטרונית בעצמו. חסרים לו רק המכשירים. הוא מוקסם מעבודתו של המחזאי הצרפתי אלפרד ג’רי (אובו קוקו, אובו רוי [הערת המתרגם: בשנות ה 90 הוא קרא לתסכית הרדיו של ‘אובו ג’ובו על שמם]) וממשיך לעודד את בריאן להעלותם על הבמות כאן. הוא היה רוצה לצייר והוא היה רוצה לכתוב. אלוהים יודע מה הוא מצייר וכותב תחת שם בדוי ברגעים אלו. הוא לא רואה גבול לאפשרויותיו. אידיאלית הוא היה רוצה לדעת הכל. “אכפת לי כשאנשים יודעים דברים שאני לא”, הוא אמר. “אומר לך מה מרגש אותי וזה היחס של אנשים כלפי מוסיקה, ציור והתרבות ב ה’ הידיעה. אם פועל נראה יוצא מגלריה זו בדיחה. אם כל מה שהוא היה רוצה לעשות זה לברר על מועדוני חשפנות בהמבורג, החברים שלו היו חושבים שזה בסדר”. אביו של פול היה מוכר כותנה ואמו הייתה מיילדת. היא נפטרה כשהוא היה בן 14. הוא יכול להיזכר כשהוא היה בן 5 ועמד בחצר האחורית של אמו. (ווסטרן אווניו 72, ספייק) ושאל את עצמו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. “שום תשובה לא הגיעה אליי”, הוא אמר באכזבה. הוא אוהב תוצאות מהירות. הבעיה צצה שוב כשהיה בן 17. “היו לי את הנתונים להתקבל למכללה למורים, אבל הייתה לי אימה מלעשות משהו רגיל”. התהילה יורדת מכרטיס החנייה שלך וכך הוא לא מילא את הטפסים למכללה. “עם דברים שאני לא רוצה לעשות”, פול אמר, “ובכן אני פשוט לא עושה אותם”. הוא סיים בביטלס. “ידענו שמשהו יקרה במוקדם או במאוחר. תמיד היה את ה’כוכב בית לחם’ שהוביל אותנו. תהילה זה כל מה שכולם רוצים, בצורה זו או אחרת. בטח יש מיליוני אנשים בעולם שמעוצבנים מכך שלא גילו אותם. “מה קורה?” הם שואלים את עצמם. “התהילה בסופו של דבר יורדת מכרטיס החנייה שלך, כי ההוא רוצה חתימה, ותהילה זה כשאישה בת 50 עם פוני מפריעה לך באוכל. ארבעתנו מוכרים כמעט לכולם בעולם, אבל אנחנו לא מרגישים כאלה מפורסמים. אני מתכוון שאנחנו לא מאמינים בתהילה שלנו בצורה שבה זאה זאה גאבור [השחקנית] מאמינה בשלה”. בהיותו כותב שירים הוא עכשיו עשיר מאוד. הוא למד להיות ממושמע עם כסף. “אני אוהב את הרעיון של דברים מפוארים ועשירים כמשהו חדש”, הוא אמר, “אני אוהב נהגים כחידוש. אבל קחי את ג’ון כדוגמא – ג’ון גילה שהוא אוהב שוקולד ‘בורנוויל’. הוא הזמין משלוח, וזה היה מפוזר על כל שולחן בבית. תוך שבוע הוא לא יכל לראות את זה. למדתי לעשות דברים בחלקים קטנים. אם יכול להיות לך הכל, אין בכך טעם נכון? אני לא חושב שאני רוצה הרבה יותר כסף” [הערת המתרגם: פה פרצתי בצחוק]. התעניינותו בפוליטיקה מוגבלת לבחירות הכלליות. “בדיוק כמו הקרב בין לייסטון-קליי [קרב האגרוף בין מוחמד עלי לסוני לייסטון]”, הוא אמר. “הנה 2 אנשים מלקים אחד את השני – אחד מהם מתבדח שהוא לא רואה את השני, והשני מתחזה להיות הילד שבוכה בבית הספר כי הם הפסידו את משחק הכדורגל בשבת”. “הדבר הנוראי הוא לראות אותם [הפוליטיקאים] מסתובבים ומתאימים את עצמם על מנת להתחבר עם האנשים. ‘תשכחו מחליפת 50 הגיני’ הם אומרים ואז הם אומרים ‘הו תראו היא קרועה בדיוק כמו שלכם’. אחרי שווילסון קיבל מכה בעין הוא היה חייב לומר ‘אני לא אגיש תביעה’. אסור לו אפילו להתעצבן – אני מהמר שהוא רצה לסובב את הצוואר של הממזר הקטן”. הוא הוטבל כקתולי אבל עניינו בדת קלוש. אלמלא עניינו בחיים שלאחר המוות, הוא היה קורא לעצמו אתאיסט. הוא כבר לא אובססיבי לדאגה לכך שיזדקן. “זה כבר שחוק”, הוא אמר. “אם הגוף שלנו יישאר צעיר, זה אומר שגם המוח יישאר צעיר, ואף אחד לא רוצה את זה. אבל ברטרנד ראסל [פילוסוף בריטי] נראה טוב – לא אכפת לי להיות כמוהו”. מפתיע למצוא אותו בעד סובסידיה לאומנות ובצד של ה BBC. מה שאמריקה צריכה לדעתו זה BBC משלה. “בין אם אתה רוצה להאזין לזה או לא”, הוא אומר, “זה שם”. “אין להם כמעט הצגות בטלוויזיה באמריקה. כאן יש לנו המון הצגות. אתה שומע אנשים אומרים ‘אני אוהב מחזה טוב’. ובכן באמריקה כמו ב 1984, מחזות הם מחוץ למילון. כך הם רצו זאת”. אמריקה, שם האיש השחור הוא כ*** מלוכלך. “זה מעציב אותי עבורם. זו מדינה מחורבנת בה כל מי ששחור נראה כמו כ*** מלוכלך. יש פסל של כ*** טוב מסיר את הכובע ומתנהג בנימוס בתוך מרזב. ראיתי תמונה שלו. אנחנו מסתכלים על דברים טוב יותר כאן. יש לנו מיליוני אגודות קטנות שמשמרות דברים. יש לנו אגודה לשימור חביות בירה ואגודות קטנות של ג’ון בדג’מן ואגודות לאיסור פצצות. הוא ממשיך עם המשפט שלו O sceptred isle, ועובר לדון כיצד הוא מעוניין לקרוא לעניין המתבגר. הוא חושב ש’מגיע’ לאמריקאים והוא מאושר שהם קיבלו את זה מאתנו. “הנה הם באמריקה” , הוא אמר, “עוברים הכשרה ביתית לבגרות עם עקרון החיים הבלתי מעורער שלהם. שיער קצר שווה גבר, שיער ארוך שווה אישה. ובכן נפטרנו מהמוסכמה הזו עבורם”. “אי אפשר לעבוד עליי שהדור האחרון היה יותר מוסרי מאתנו. הם החביאו זאת טוב יותר. כשאתה מוציא את זה מאנשים, אתה מבין שהם היו גרועים כמונו, רק שהם צמחו מזה”. “אולי”, הוא אמר, עם אוויר של נגיעה באמת, “אולי הם התעייפו מזה”. הוא לא יודע מה יעשה בהמשך. הוא בטוח שזה יהיה מרגש. הוא בקרוב יעבור לבית שקנה בצפון לונדון. הוא נבנה ב 1830 והוא הבית האלגנטי ביותר באנגליה. זה לא מספיק עבור קסמו של פול, יש לו גם פנס רחוב בתוך השער הקדמי. הבית החדש בקאבנדיש הוא מוכן לנהיגה לווייברידג’ כדי לכתוב שירים. היה לו בכיס אחד על בדידות והזדקנות. למעשה זהו שיר נוגע ללב. הוא עוסק במיס אלינור ריגבי. “אלינור ריגבי”, הוא מתחיל להקריא, “אוספת את האורז בכנסייה היכן שהתרחשה חתונה”. כמו שאמרתי, לפול אין רמז על מה שיריו. “אני לא יודע אם אנשים פואטים התנסו בדברים כדי לכתוב עליהם, אבל אני יכול לומר לך שהשירים שלנו כמעט ברובם דמיוניים. 90 אחוז דמיוניים. אני לא חושב שבטהובן היה במצב רוח מרושע כל הזמן. הוא היה?”. פניו של פול לבשו ארשת רצינית מתוקה. “או”, הוא אמר, “בטהובן לא יכול להיות בדיוק כמונו, אחרי הכל”. #גוןלנון #בריאןאפשטיין #פולמקרטני #אלינורריגבי #גייןאשר

בשבוע שעבר הגעתי לאלבום המופלא של הקינקס Something Else, אלבום המופת הקונספטואלי השלם הראשון של הקינקס שלקח צעד קדימה את הרעיונות, המענות והטענות של ריי דייוויס כלפי אנגליה היקרה שהלכה לו פייפן. אנגליה של שנות ה 60 היא אנגליה של מעמדות, ישן וחדש, אופנה וזוהר חסר תוכן בחוגים מסוימים, לפחות כך רואה זאת ריי שחש כלפי התופעות הללו רגשי שנאה-משיכה.בצדו הראשון של האלבום, עליו כתבתי בפוסט הקודם, נחשפנו לבעיה. הקינקס היטיבו לתאר אותה דרך עולם סמלי שבראו. את תופעות הלוואי הם ייצגו בעזרת נקודות ספציפיות: קנאה, התמכרויות, בעיות בעולם הזוהר, בעיות במשפחה וזוגות צעירים שנרמסים תחת הכל. צד ב’ של האלבום הנפלא הזה הוקדש לניסיון להביא את הפתרון. בדרך כלל כשהכל קרוב לקריסה, אתחול דמוי המבול, המטריקס או כל דבר אחר שנפוץ בעולם המחשבים, יכול מאוד לעזור. מאתחלים ומקווים שכשהכל ייווצר מחדש, הרוב יהיה טוב ,חדש, נקי וטהור יותר. בצדו השני של האלבום, השמש היא מוטיב חוזר שאמור לספק את הפתרון לבעיה. אם השמש הטובה והזקנה כהקבלה לתרבות הישנה והטובה, תחזור ותזרח שוב מעל הכל, האתחול המיוחל יקרה ואז תוכל לחזור התמימות והטהורות של פעם. ‘משהו אחר’ יתחיל.הצד השני נפתח באותו האופן שבו נפתח ונסגר הצד הראשון. קטע פופ-רוק מעט בלוזי. הסימטריה נשמרת. הפעם הקטע הוא של דייב ששוב בהרמוניה מושלמת עם שיריו של ריי משתלב בסיפור הכללי. עד שהשמש תזרח, לא צריך לעשות כלום. אל תסתכלי, אל תחייכי, אל תבשלי עבורי, אל תעשי שום דבר, רק תאהבי אותי. זה אוטוטו קורה והכל יהיה טוב אחר כך. השיר הנהדר הזה הופיע כבר כביסייד בסינגל הבכורה של דייב ‘מותו של ליצן’ והוא קטע חזק במיוחד עם עבודת התופים המצוינת של מיק אבורי והשתלבות הקלידים של ניקי הופקינס. בזמן אמת השיר נחשב אמנם לפחות טוב מ’הליצן’ של דייב, אבל בכל זאת הוא קטע מרשים עבור מי שעושה את צעדיו הראשונים בעולם כתיבת השירים. כשהשיר מנותק מהקונטקסט של האלבום היו שחשבו שזה פשוט שיר על ‘היי אני ממש חרמן, מה אתך?’. הקטע הבא הוא תמצית הכל. הלב הפועם של האלבום. סיפורה של השמש העצלה והזקנה, התרבות הישנה שהלכה ונמחקה על ידי הקידמה שדרסה בה כל חלקה טובה. צריך לחלק את יצירת המופת הזו ל 2: ליריקה נפלאה ועיבוד נפלא עוד יותר. ‘שמש זקנה ועצלה, מה עשית לשעות הצהריים? הם מתחבאים, מאחורי ענני רעם ערפילים. לא אכפת לי לבזבז את זמני בלחפש אותך, כי את המציאות האחת שלי. גם כשאמות ואעלם, האור שלך יאיר לנצח. את גורמת לקשתות בענן, ואת גורמת ללילה להעלם. כשהייתי צעיר עולמי היה בגובה 3 פיט ושבע אינץ’, כשאת [השמש] היית צעירה לא היה עולם כלל. נשקי אותי עם קרן אור אחת מהשמש הזקנה והעצלה שלך…’ לדעתי זהו הקטע הטוב ביותר שכתב ריי עד לאותו אלבום. זה תיאור מושלם של כל התחושות שלו לגבי הטוב שנעלם, העמדת עצמו כאדם מול תרבות, כאינדיבידואל מול מדינה. אם זה היה נשאר רק כקטע לירי, הוא עדיין היה נהדר, אבל ברגע שהמילים מתחברים ללחן גאוני עם עיבוד שאולי רק בריאן ווילסון וג’ורג’ מרטין יכלו לחשוב עליו, זו כבר יצירת מופת חריגה וקטנה.הבתים כתובים בפורמט של ‘משפט ותשובה’. כל ‘משפט’ נאמר בלחן הולך ויורד וה’תשובה’ מוחזרת בטון אוונגרדי, פסיכדלי, מעוות, מוזר ומדכא. בסוף הבית המוסיקה שנתמכה על ידי חצוצרה מלנכולית משתתקת בבת אחת וריי נשאר לבדו כשהוא מבקש מהשמש את נשיקת קרן האור שלה. חטיבת כלי הנשיפה והמלוטרון שמלווה את השיר מוסיפים עוד על הדרמה של האדם מול השמש הגדולה. בסופו של השיר החצוצרה מפארת ומעצימה עוד את השמש במין ליין ספרדי. יצירת מופת. השמש הגדולה, המסורבלת והזקנה ממאנת לחזור והיא עומדת לשקוע. רגע לפני השקיעה, אפשר להתנחם במנהג אנגלי עתיק. תה אחה”צ. רגע לפני השקיעה יושב ריי ומעלה בנוסטלגיות נפלאה איך זה היה כל כך כיף פעם לשבת בבית הקפה הקטן, שם הם היו שותים את תה אחה”צ שלהם. השיר נכנס לאלבום בגרסת רוק סטנדרטית ללא הפאר וההדר ואותם הכלים שמעוטרים את חלקם של השירים באלבום ואני אוהב אותו גם כך, למרות הפשטות שלו והתחפשותו לשיר פופ קטן ולא משמעותי. בכל זאת, הוא יכל היה להיות הרבה יותר מכך. האמת שלא צריך לדמיין. אפשר לשמוע זאת בגרסת הדלוקס לאלבום, בו נחשפה גרסה אחרת, אלטרנטיבית, שאתם חייבים לעצמכם. אמנם המילים עדיין לא גמורות בה, אבל בגרסה הזו בעזרת פסנתר, קולות רקע ומשהו דמוי אקורדיון, השיר הופך למעין שאנסון. ריי שר בסגנון נואל קווארד, המחזאי והשחקן מתחילת המאה שנהג להדגיש מאוד את המבטא האנגלי שלו. מכיוון שהרעיון מוצה כבר בקטע end of the season הנהדר שהיה השיר הראשון שהוקלט כבר עבור האלבום הקודם עוד באפריל 1966, אפשר להבין את התרגום של afternoon tea לגרסה פופית-רוקית. בכל זאת, תנו האזנה לגרסה האלטרנטיבית הזו – היא נהדרת. הקטע הבא, האחרון של דייב באלבום נקרא Funny Faces והוא כמו בא לבטא את תקותיהם הנגוזות של הדמויות מהצד הראשון של האלבום. כל אותם פרצופים מוזרים. הם שומעים את הדברים ולא מאמינים. “אומרים שאת לא תחזיקי מעמד. לא תעברי את שערי האהבה. אני רואה אתכם מציצים מבעד לחלונות הקפואים, העיניים לא מחייכות, כל מה שהן עושות זה לבכות”. בניסיון לנחם פונה דייב לאותם פרצופים אפורים ואומר להם בפזמון “היא בסדר”. בסופו של הקטע Funny Faces הכל נכנס לאנדרלמוסיה רגעית שמתחברת לציוץ הציפורים השלווים של ‘סוף העונה’ – קטע ההשלמה הנהדר. אני מדמיין את הקינקס כלהקה נודדת, עוברים ברחובות העיר האפלה ומודיעים על הסוף הקרב. “החורף מגיע, השמיים אפורים, ציפורי הקיץ לא שרות, מאז שהלכת זו סוף העונה”. זהו זה. סוף עונה. סוף משחק. הזכרתי כבר שהשיר הוקלט עבור האלבום הקודם ואחדד ששם הרעיון הראשוני היה לחבר את השירים עם אפקטים ולכן ציוץ הציפורים הוא שריד לכך. שקיעתה של הזריחה או שקיעתה של השמש שמייצגת את ערש התרבות הישנה, מגיעה בקטע הסוגר Waterloo Sunset. קטע נוסטלגי מאוד שכתבתי עליו בהרחבה באחד הפוסטים הקודמים, סוגר את האלבום עם הדמויות האחרונות שמופיעות בו, טרי וג’ולי. הדמויות הללו נפגשות בכל יום שישי בערב כדי להחיות את אהבתם. אולי שריד של קרן אור מהשמש הזקנה והעצלה. זה סיום עגמומי נהדר ומלא פאתוס לאלבום מושלם שבכל יום נתון יהיה אצלי בעשיריית אלבומי המופת אבר. על עטיפת האלבום מופיעים חברי הקינקס כדמויות קלאסיות במעין מתקן תמונות. לי הם נראים כמו 4 שמשות כבויות על רקע אפור עגמומי שמתאים בצורה מדויקת לקונספט האלבום.מצד אחד הביקורות היללו ושיבחו את האלבום, אבל זה לא עזר לו להצליח. הקהל שהתרגל ללהיטים נקודתיים של הקינקס לא רץ לקנות את היצירה המפוארת הזו. גם העובדה ששירים שונים ממנו יצאו כבר בסינגלים ואיפיז לא עזרה לו. אי הצלחתו של האלבום שהיום נחשב לאייקון, מסמלת את ביש המזל של הקינקס באופן כללי. בפוסט הבא אעסוק בסינגל שיצא כחודש לאחר האלבום הזה ונתכונן יחד ל 1968 המצוינת של הקינקס.

אני חוזר היום לקינקס, אחת הלהקות המשפיעות והחשובות שקמו בבריטניה בשנות ה 60. היום אתמקד באלבום החשוב שלהם Something Else שראה אור בבריטניה ב 15 בספטמבר 1967, מה שאומר שממש עוד כמה ימים הוא חוגג 53 שנים לכינונו. מכיוון שיש לי לא מעט לומר עליו, אחלק אותו ל 2 פוסטים. הצד הראשון והצד השני. בפוסט הקודם בשבוע שעבר, אפשר היה לקבל את התחושה שהאלבום הזה הוא מעין תחנת מעבר עד שיואיל המאסטרו ריי דייויס להשלים את יצירת המופת העתידית שלו. אותו Village Green שבו היא ישטח את משנתו לגבי מה הלך לאיבוד באנגליה. הקצב המהיר של הדברים לא מאפשר לעצור הכל עד לסיום הפרויקט שבכלל מתחיל להיות מדובר כמשהו שריי יוציא בעצמו. לכן הדברים נעים בשני מסלולים נפרדים: הקינקס ממשיכים לעבוד ולהופיע והסינגל Waterloo Sunset שדווקא התאים רעיונית לפרויקט הגדול של ריי, יוצא ב 5 במאי. במסלול נפרד, דייב האח הצעיר החל לגשש לכיוון קריירת סולו בעצמו והוציא סינגל שהכיל שני שירים שכתב (אחד מהם בשילוב עם ריי). הוא אפילו קצר הצלחה. מהסיבות האלו האלבום Something else הוקלט בתקופה דיי ארוכה, בין סוף 1966 ועד לקיץ 1967. המפיק שאל תלמי שנטש את העבודה עם הקינקס באמצע 1967, השאיר את ריי בעמדת המפיק, משהו שעד היום יש לריי רגשות מעורבים לגביו: ” אני מרגיש שאסור היה לאפשר לי להפיק את something else. מה שנכנס לאלבום דרש מישהו עם גישה שגרתית יותר”. אני כמובן לא מסכים אתו כלל וכלל. עבורי זהו האלבום השלם ביותר של הקינקס מבחינה קונספטואלית. כמו שהביטלס בראו באלבום סרג’נט פפר להקה חדשה, הקינקס בראו עולם שלם של סיפור אגדה. יש בו התחלה, אמצע וסוף, דמויות מתחלפות, ומוסיקה רבגונית שמשתלבת ומשרתת את הסיפור. מהיכן הבאתי את התזה הזו אתם שואלים? הצצתי בעטיפה האחורית של האלבום וכך נכתב על ה’עליסה בארץ הפלאות’ החברתי שבראו הקינקס: “ברוכים הבאים ל’דייויס-לנד’, היכן שה’קינקלינגז’ הקטנים בממלכה הקסומה חובשים כובעי באוולר שחורים, מגפי רוגבי, חליפות חיילים ושותים חצי פיינט של הנוזל המר, נושאים איתם מחבטי קריקט ונוסעים ברכבות טיוב קטנות. כאן כל גברות ה’קינקלינגז’ עם סיכות לשערן, ובבעלותן מקררים ומכונות כביסה, מטגנות בייקון וביצים ושותות תה של מנחה”. בסוף המאמר הקטן נכתבה המלצה: “עצה קטנה כשמאזינים לשירים הללו – לעולם, לעולם אל תתייחסו ליצירות של דייויס כמות שהם כי כל כך הרבה מתרחש מאחורי המילים בעולם המופלא של האחים D כשבזווית ממלכת הקינקס, לעולם תהיה אנגליה!”. בהאזנה לצד הראשון של האלבום אנחנו מגלים עולם לא שמח בלשון המעטה. עולם של קנאה, בעיות משפחתיות והתמכרויות, או כמו שאני אוהב לקרוא לו ‘דד אנד סטריט’ גרסת האלבום. בצדו השני מתחילה להשתלט הנוסטלגיה והחולמניות עד למסקנות הסופיות שיניחו את המצע המתבקש לאלבום הבא שיבנה כל כולו סביב הגעגועים. אמרנו קינאה? השיר שמהווה את המבוא, זורק אותה לפנים. “הלוואי שיכלתי להיות כמו דיויד וואטס” אותו ‘נער בית ספר’ אהוד שכולם אוהבים ורוצים להיות בקרבתו אבל הוא בכלל dedicated follower of fashion גאה ומהודר וריי מקנא בו על היותו כזה. הוא סיפר שדיוויד וואטס הוא לא פרי דמיונו, אלא מקדם הופעות אנגלי שניסה ללא הצלחה להתחיל עם דייב. כשאני מאזין לו אני תמיד תוהה ביני לבין עצמי האם ריי הושפע מ Richard Cory שכתב פול סיימון ב 1965 עבור אלבום השני של הצמד סיימון וגרפונקל, רק שבמקרה של סיימון, קורי הפועל המסכן נטל לבסוף את חייו. הקטע הנפלא הבא נפתח עם צליל של תיבת נגינה עצובה, ובעזרת הסאונד הקרקסי, מתאר דייב את קשיי ההתבגרות שלו. הוא מבין שהלהקה משתנה תחת רגליו ותפקידו כרוקר הולך ומשתנה, הוא כבר לא ליצן רית’ם אנד בלוז, הוא משתייך ללהקה פואטית בוגרת ורצינית. בכל זאת העתיד לא ברור ומגדת העתידות שוכבת גם היא מתה על הרצפה כי “אף אחד כבר לא צריך את שרותיה”. בקטע הבא, היחסים הבעייתיים בין האחים נבחנים דרך 2 אחיות פיקטיביות בשם סיבילייה ופרסילה. הראשונה היא נפש חופשיה שממלאה את ימיה בבילויים כשהשנייה עסוקה בטרדות חייי הנישואים והמשפחה. פרסילה או ריי כל כך מקנאת באחות סיבלייה או דייב. מקנאה בחופשיות שלה בחברים המתוחכמים שיש לה. בסופו של דבר פרסילה ‘מאבדת’ את זה, מה שמסמל את התמוטטות העצבים שקיבל ריי, זורקת את הילדים והכביסה הצידה וכל זה רק כדי להיות חופשיה. עכשיו היא כבר לא מקנאת באחותה. הצליל הגותי באדיבות ההרפסיקורד של ניקי הופקינס מייצר אווירה קודרת מאוד ובשלב בו מאבדת האחות את שפיותה נכנסת גם רביעיית המיתרים המנחמת בתזמון מושלם. זו הפעם הראשונה אגב, שעשו בה הקינקס שימוש בשיר שלהם. לאחר הסערה של השיר הקודם, מגיע הקטע המשלים שלו No Return. ברגע שבחרה האחות לפרוץ את מסגרת חייה, אין כבר חזרה משם. במקצב בוסה נובה מעורב בפלמנקו, מתאר ריי את השלווה שנחה עליה. אנחנו חוזרים ל’דד אנד סטריט’, ומקבלים את אותו הלך רוח מארשי והפעם מתמקדים באחד מדיריו, בחור בשם טום. טום מכור לסיגריות שבסלנג הבריטי מכונות fag (בסלנג אחר זה מקבל משמעות פוגענית עבור הומוסקסואלים). בכישרון רב מחליף ריי את הסלנג ב harry rag, שהוא ביטוי אחר עבור סיגריות שקיבל את שמו ממאמן סוסי המרוץ Harry Wragg, עוד סמל אנגלי ואם אפשר להשתמש בסמלים אנגלים כמו סוסי מרוץ מדוע לא? טום מקלל את עצמו על החיים שיצר ומגלגל עוד הארי ראג, אבל הוא בסך הכל ממשיך את השושלת המשפחתית של חיי שכירות ומסכנות. גם אמו הזקנה והגוססת שכל עצמותיה כואבות, לא מוותרת על שכטה ובכלל, בכל ‘קינקלנד’, כולם לא יכולים להעביר את שגרת יומם ללא ההארי ראג. באחד הבתים בשיר אנחנו מקבלים הצצה לבחור האומלל מ sunny afternoon, אותו נדכא שלקחו לו את הכל. כאן הוא כבר מעבר לדיכאון, פונה לאיש המס ואומר לו “תוכל לקחת חלק אבל לא הכל”. פשוט ענק ריי דיוויס. עוד דייר שמתגורר ב’ענן השחור הגדול’ שנמצא בארץ הפלאות של הקינקס, הוא חייל ממושמע שבכל בוקר מתלבש וצועד ברחוב יחד עם שאר החיילים. הפרודיה של ריי על שיר ילדים כמו Grand Old Duke Of York פשוט פנטסטית. זה קטע מושלם ,שמושר בצורה מעוררת השראה בליווי קולות הרקע של דייב יחד עם תזמורת כלי נשיפה מופלאה. אם הצד הראשון נפתח בשיר שהוא יותר רוקי ופחות פומפוזי, אז גם הצד הראשון נסגר עם שיר רוק שמספר בפעם האחרונה על עוד דיירים חביבים שמתגוררים ב’דד אנד סטריט’. הפעם מדובר בזוג ג’וני וסוזי. לקטע קוראים situation vacant על שם מדור חיפוש העבודה בעיתון, רמז עבה לעיסוק בבעיית אבטלה. בעיה שעבור זוג שמתגורר בשכירות מעוררת שבר גדול. הפעם מתלכדות גם הבעיות המשפחתיות הרחבות לתוך מצב הביש, כשאמה של סוזי מתערבת וגורמת לפרידה של השניים. אופרת סבון שמזכירה מאוד את התסריט עבור הסרט A Kind of Loving של הבמאי ג’ון שלזינגר מ 1962. הקודה העליזה והנעלמת, חוזרת ומסיימת את הצד הפסימי מאוד של האלבום המושלם הזה. בפוסט הבא נעבור על צד ב’ שיש בו מן הנחמה הנוסטלגית. קשה לומר שזה מעורר תקווה למשהו אבל הוא בהחלט מביא בו עוד כמה יצירות מופת של ריי דיוויס, מה שמעלה בי את השאלה – כמה יצירות מופת יכול אדם אחד לכתוב?

קראתי מאמר נחמד מאוד על היותו של האלבום ‘ראבר סול’ לא רק נקודת מפנה במוסיקה של הביטלס, אלא גם נקודת מפנה ביחס שלהם אל נשים בשירים שכתבו. אני דיי מסכים עם הסברה הזו. אם עוברים על שירי האלבום, ישנה תחושה שהנשים עברו להיות אקטיביסטיות, יוזמות ומובילות יותר בשונה מהנשים שהופיעו כיעד לכיבוש או מושא לאהבה בשירים המוקדמים יותר של הביטלס. זה מתחבר לי לפרק מעולה שהקדיש רוב שפילד ל’ראבר סול’ בספר הנהדר שלו ‘לחלום את הביטלס’. שם גם הוא התייחס לתופעת ה’פמיניזם’ באלבום. בלי קשר זה ספר כיפי מאוד שמשלב בו מידע על הביטלס יחד עם חוויות אישיות ועוד נקודות מבט מעניינות על הלהקה. הרי בסופו של דבר הכל מסתכם לכדי חוויה אישית. ‘לחלום את הביטלס’ לטעמי נושא ה’פמיניזם’ ב’ראבר סול’ יכול להיות נושא קצר, חמוד ומעניין שמתאים לפוסט קצר, חמוד, מעניין ולא מחייב, כי הרי מי מתחייב בימים כאלה למשהו? ולכן היום אביא היום את תרגום המאמר שקראתי שכתבה הגברת איימי פוטר. המאמר קיבל את הכותרת היפה בעיניי “הנשים של ‘ראבר סול’ ” והוא התפרסם במקור ב’קאלצ’ר סנואר’ לפני כשנתיים. כשמאמר עם דעה כזו כזה מגיע מכותבת זה מעצים אותו עוד יותר בעיניי. הנה התרגום. בזמן ש’אבי רואד’ יתפוס תמיד מקום מיוחד בליבי, חלקו בגלל שהתאהבתי בכתיבה של ג’ורג’ הריסון במהלך לימודי שיעורי תאוריה מוסיקלית בקולג’, יש משהו ב’ראבר סול’ שגורם לי לשוב ולחזור אליו לעוד האזנות. זה ברור, האלבום הזה מלא בקטעי פופ-רוק קליטים וקטעי פולק, אבל זה נושא הנשים שבלב השירים, שגורם להם להיות השירים המעניינים ביותר שהלהקה כתבה. ג’ון לנון אולי כינה את האלבום ‘אלבום המריחואנה’, אבל ‘ראבר סול’ שקוע במחשבות על נשים ‘קוליות’. בזמן שהאלבום סימן תזוזה מוסיקלית עבור הביטלס, הוא גם ייצג את עמדותיהם המשתנות כלפי נשים לא רק משיר לשיר אלא ביטל לביטל. נעלמו להן הנערות המתוקות מההקלטות המוקדמות כמו ב She Loves You ו I want to hold your hand. במקום, עכשיו אנחנו מקבלים נשים עצמאיות עם משרות ואמצעים מיניים. קחו לדוגמא את השיר הפותח של האלבום Drive my Car שבמרכזו אישה פלרטטנית, יפהפייה שאומרת לגבר שהוא יכול להיות הנהג שלה ורק אז אולי היא תאהב אותו. כמו בכל שירי הפופ הטובים, זה בבירור לשון נקייה עבור מין, אבל בכך שהפכו את האישה לרודפת ולא לנרדפת, השיר מרגיש חדשני ומתקדם בצורה מזעזעת עבור 1965 (בה הגלולה הייתה עדיין מחוץ לחוק לנשים לא נשואות בבריטניה). האישה הספציפית הזו יודעת מה היא רוצה והיא הולכת בעקבות זה. היא רוח חופשית. הדמות שהיא הנושא בלב ליבו של השיר של לנון שהושפע מדילן Norwegian Wood, היא גם כן רוח חופשית, רעיון שמודגש על ידי הסיטאר של ג’ורג’, שמופיע לראשונה אצל הביטלס ואולי גם בשיר מערבי. “פעם הייתה לי בחורה” ג’ון שר, “או אולי אני צריך לומר, לה היה אותי”. שוב האישה היא הרודפת ומזמינה את הגבר אליה. הם מדברים ושותים עד 2 לפנות בוקר, והיא הולכת לישון בלעדיו, מרסקת את תקוותיו. בבוקר היא הולכת לעבודה ומשאירה את הגבר להצית את ביתה ככל הנראה כנקמה. איימי פוטר הסוף השחור והמפתיע הזה מדגיש את הקונפליקט האישי של לנון לגבי נשים מושכות. רעיון שליווה את שאר שיריו באלבום. לדוגמא ב Girl הוא שר על ‘אישה קטלנית’ ש”אתה רוצה כל כך אבל היא תגרום לך להצטער”. הוא בו זמנית חושק בה וגם מתמרמר ממנה, מפני שהיא גורמת לו להרגיש מטופש ליד חבריו. אשתו הראשונה של ג’ון, סינתיה, האמינה שהשיר היה עליה ועל היחסים היציבים של הזוג, אבל הוא תמיד נהג לומר שהשיר היה פשוט על נערת חלומות. השלושה האחרים ברביעייה, נאבקו גם הם בנושא היחסים עם נשים בשירים שלהם גם כן. ב What Goes On, רינגו סטאר תוהה על המחשבות הפנימיות של אישה ששברה את ליבו. ב You Wont See Me ו I’m looking thorough you של פול מקרטני, הוא מביע את התסכול שלו מהחברה שלו דאז, ג’יין אשר והוא דוחף את הכתיבה שלו לכיוון הרבה יותר אישי ממה שעשה באלבומים הקודמים. בינתיים, If I Needed Someone החצוף של ג’ורג’ הביא עוד רודפת נשית שהוא התמסר לה בשמחה, אבל אם הוא לא היה מתמסר, היא הייתה הראשונה ברשימותיו. אפילו ב’מישל’ פול מעלה תמונה של אישה צרפתייה מפתה ששולטת. הנשים הן נושאים אקטיביים ולא פאסיביים בשירים. למרות ש’ראבר סול’ יכול להתפרש כפרו פמיניסטי בדרכים רבות, הוא מכיל גם את אחד השירים המיזוגיניים של הביטלס. השיר הסוגר את האלבום Run For Your Life, מביא שורה ישירות מאלביס פרסלי “אני מעדיף לראות אותך מתה, נערה צעירה, מאשר שתהיי עם גבר אחר”. בסטנדרטים של 1965, לשיר על הרג של אישה מתוך קנאה רכושנית, מוטל בספק במקרה הטוב, אבל כשמתסכלים דרך העדשות של 2018 ודרך תנועת MeToo, זה מטריד, במיוחד לאור המקצב הקליט של השיר. לטובתו, לנון מאוחר יותר גינה את השיר ב 1971 בראיון עבור ה’רולינג סטון’, ולקראת סוף חייו, הביע חרטה עמוקה על ההתנהגות הפוגענית שלו בעבר. עדיין, זה מדגיש שלמרות שהמוסיקה שלהם התקדמה לכאורה כלהקה, באופן אינדיבידואלי, השקפותיהם של הביטלס והיחס לנשים לא היו תמיד בראש פתוח ואידיאליסטי. תמונה נהדרת בעיניי מפס הייצור של האלבום עם זאת, אני מדמיינת לעצמי להאזין ללהקה הגדולה בעולם ששרה על נשים משוחררות מינית בתקופה של שינויים במנהגים חברתיים. במיוחד אם היית אחת ממיליוני הבנות המסורות שהעריצו אותם (שהיו תמיד הפוסקים העיקריים של מוסיקת פופ טובה), הן היו חייבות להיות מזועזעות ונרגשות. בין אם הביטלס התכוונו לכך או לא, השירים הללו שלחו מסר שתשוקה נשית ועצמאות הם מגניבים, מקובלים (גם אם לארבעתם היה קשה לקבל דחייה נשית) , ובהתחשב בתדירות שזה קרה ב’ראבר סול’, זה הפך לחלק נורמלי מהחיים. זו דרך נוספת בה הביטלס הקדימו את בני גילם. #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #ראברסול

שבוע טוב. אני מחפש איגלו 4 וחצי חדרים עם חלון לים התיכון. אם מישהו שמע על אחד פנוי, קוראים לי אורי ואני בתהליך התכה מתקדם. יש כאלה ששפר עליהם מזלם והם נולדו בליברפול הצפונית והקרירה ובאוגוסט הם מסתובבים להם עליזים ושמחים בלונדון עם סוודר ומטריה. אחד שכזה הוא צעיר בשם ג’ורג’ הריסון שב 1966 הספיק להיות הגיטריסט של הלהקה הטובה בעולם והוא רק בן 23. הכתבת מורין קלייב התלוותה אליו ליום שלם בסדרת הכתבות שעשתה על חברי הביטלס עבור ה’איונינג סטנרט’. היא גילתה לנו מה הוא חושב במיוחד על אבוקדו, כיצד נראים חיי הנישואים שלו עם פאטי בת ה 22, היכן הוא מתגורר ומה שאיפותיו. מבחינתי זה רגע נהדר בזמן להכניס את זכוכית המגדלת על ג’ורג’, רגע לפני המפץ הגדול. חצי שנה לפני הפסקת ההופעות של הביטלס שתפיק ממנו אנחת רווחה גדולה ורגע לפני שיממש את חלומו ללמוד סיטאר אצל ראבי שאנקר. כל זה לא משנה את העובדה שמעל הכל תמיד תמיד מרחף הצל הענק שמטילים עליו לנון ומקרטני. היום התרגום המלא ל ‘איך ביטל חי – חלק 3 – ג’ורג’ הריסון – אבוקדו עם כל דבר…’. פורסם ב 19 במרץ 1966 ב’איוונינג סטנדרדט’ מאת מורין קלייב. ג’ורג’ הריסון, בן 23 הוא הביטל הצעיר ביותר והפחות מוכר. הוא לא אחד מהשניים ששרים והוא לא רינגו. בהחלט ישנם אנשים שאוהבים אותו הכי מכולם בגלל שהם חושבים (בטעות) שאף אחד אחר לא. “ג’ורג’ הישן והטוב”, ככה הוא נהג לראות את עצמו, “ג’ורג’ הממוצע והזקן, מהלך בכבדות, פשוטו כמשמעו”. למעשה הוא דמות בעלת רצון חזק ובלתי מתפשר עם יחס ישר למה שהוא מחשיב להיות האמת, וקפדן עוד יותר לגבי זכויותיו. “רציתי להיות מצליח”, הוא אומר. “אף פעם לא רציתי להיות מפורסם. אני יכול לומר לך שאני מפורסם יותר ממה שרציתי להיות. אף פעם לא התכוונתי להיות ‘ביג דיל’ “. אחר כך מגיעה חתיכה טיפוסית של הגיון הריסוני: “אנשים תמיד אומרים ‘עשינו אותך מה שאתה’ ובכן אני עשיתי את מר הוביס מה שהוא ואני לא הולך מסביב וזוחל בשעריו ומנתץ את החומות מסביב לביתו. אני לא מבין את ההתנהגות הגסה של חלקם. אני מניח שהם מרגישים מוקטנים ורוצים משהו מארבעה פראים מלוכלכים כמונו”. הוא דיי עצמאי. האחרים חושבים שהוא קצת שונה ולמרות שהם צוחקים עליו, לעיתים קרובות הם עושים את אותם הדברים בעצמם. הוא היה הראשון לעבור מחוץ ללונדון והראשון להתעניין במוסיקה הודית. הוא לא צופה בטלוויזיה בכל שעות הערות שלו והוא חושב שרולס רוייס נראית נורא. הוא אוהב להתעורר בבוקר ב 10:30 ויש לו רעיון מהפכני שהביטלס צריכים להתעמל. “רק לשחות” הוא אומר בחופזה, “לא התעמלות שאפשר להרגיש אותה. אני רוצה שכולנו נהיה בריאים ולא נלך למועדונים”. נראה שהמודעות העצמאית עזבה אותו בימים המוקדמים בליברפול כשהוא נהג לעמוד בתחנת האוטובוס לבוש בחליפת עור שחורה, מגפי קאובוי לבנים, וכובע ורוד חיוור. כשהאוטובוס הגיע הוא היה עולה עליו עם גיטרה, מגבר, ומין בס שהיה מורכב מתיבת תה. ג’ורג’ אוהב להיות עצמו ומתחרט במרירות שנטש את ההרגלים המוקדמים שלו לאכול ולישון על הבמה. “היינו צריכים לדבוק בזה” הוא אמר, “לאכול טוסט וצ’יפס יחד עם עוף. אנחנו כל הזמן רק גוזרים את השיער שלנו ואומרים את כל ה’כן אדוני לא אדוני, 3 שקיות מלאות אדוני’ כדי להיכנס”. הוא גר באישר עם אשתו הצעירה פאטי בבונגלו מואר ולבן שמוקף בחומת אבן ישנה. “זה היה חלק מהשטח הכפרי של המלכה ויקטוריה” הוא אומר בגאווה, ול’קלייב מהודו’ היה אותו גם לזמן מה. זה קיר של ה’נשיונל טראסט’ – אסור לך לשבור אותו או משהו כזה”. הוא הוסיף בפואטיות שהוא זוהר באדום בשקיעה. יש לו עוזרת בית בשם מרגרט, יש לו פרארי, 2 מיני [מיינור], 48 כרכים עשויים עור על ההיסטוריה הצרפתית, הדפס של סידני נולאן שהוא אוהב, יש לו חממה, חדר מוסיקה עם מכשירי הקלטה, מכונת תקליטים קטנה וקירות מכוסים בגיטרות. קטורת אחרי החתונה בתפאורה הזו הוא היה דמות אלגנטית יוצאת דופן בקטיפה שחורה עם רגליו הדקות והארוכות, הלחיים המחודדות והשיער הפרוע. היה זה ג’ורג’ שבחר להתחתן במעיל של ‘מונגוליין לאמב’ ואחרי החתונה הם חזרו הביתה והדליקו קטורת. הוא עונד שעון שהוא המילה האחרונה בתחום השעונים. הוא אליפטי בצורתו ועשוי זהב לבן ועולה מחיר עצום בחברת קרטייה. הנקודה עבור ג’ורג’ מתוחכמת: זה נראה כמו שעון צעצוע. “או אחד מהשעונים של סלבדור דאלי” הוא אמר, “זורם לכל עבר”. מכריו דקורטיביים כמוהו. המראה של ג’ורג’ ופאטי מציגים את חבריהם הצעירים, ארוכי השיער והרזים סביב הצמחים הוורודים בחממה, זה מראה משמח של מה שיהיה קסם תקופתי אלמלא חליפות המכנסיים. “אני רוצה להביא את הבית לכך שכל דבר יהיה מענג בו”, הוא אמר בהתלהבות. “זה”, הוא טפח על שולחן האוכל המודרני “הייתי אני לפני שנתיים. הוא יצטרך ללכת. הדבר הטבעי כשאתה מקבל כסף הוא לרכוש טעם. הרבה מהטעם שלי הוא מפאטי. אתה מקבל גם טעם באוכל. במקום ביצים, שעועית וסטייק אתה מגיע לסצנת האבוקדו. אף פעם לא חלמתי שאוהב אבוקדו. חשבתי שזה כמו לאכול חתיכת שעווה – זה נראה כמו אגסים מזויפים מתוך קערה כשראיתי אנשים ‘דוחפים אותם'”. עכשיו הוא ‘דוחף’ אותם כמו האחרים. הוא מסביר פנים, מקסים וחברה טובה. ההתלהבות שלו כה מושכת – אפשר לראות מדוע כולם אוהבים את ג’ורג’. הוא גאה בביתו, גאה באשתו. פאטי (בויד כמו שהיא הייתה) בת 22. היא דוגמנית מצליחה ומנהלת את ביתה בצורה כשרונית. היא שקטה, עדינה, יפה וטבחית מעולה. “בבקשה” ג’ורג’ אמר לפני אחת הארוחות של פאטי. נראה שיש היצע אדיר של נערות בויד יפות. אחותה ג’ני היא דוגמנית ואחותה הצעירה פאולה היא הבחורה שמאוהבת מדי מכדי לאכול את דגני הבוקר שלה [מתוך פרסומת]. ג’ורג’ פגש את פאטי לפני שנתיים כשעשה סרט. זה הרקע שלה על פי ג’ורג’. היא נולדה בטאונטון, נסעה למזרח אפריקה כדי לחיות ושבה חזרה. “התחתנתי אתה”, הוא אומר, “כי אהבתי אותה ובגלל שנמאס לי להיות לא נשוי. 22 הוא גיל נורמלי עבור אנשים להתחתן. זה הגיל שבו מתדלק בתחנת דלק מתחתן אם כי אין את כל האנשים האלו שמסתכלים עליו. הדבר הגדול בלהתחתן הוא שהכל שונה. לפני כן נהגתי לחשוב – הנה פאטי מבשלת את הארוחה עבורי בסירים והמחבתות שלי. עכשיו הם הסירים והמחבתות שלה והמקום הזה הוא בית”. “אנחנו מתאימים אחד לשנייה”, הוא ממשיך. “אנשים אמורים לדעת הכל האחד על השני לפני שהם מתחתנים. אני רוצה שתכניסי את זה לכתבה. לא כמעט הכל, אלא הכל. אתה חייב להוציא הכל ולהוריד את זה מהחזה כאילו שאתה הולך לפסיכיאטר. הדבר הגדול באישה. היא היותה החברה הטובה ביותר שלך”. התשוקה הרומנטית השנייה של ג’ורג’ היא מוסיקה. הוא אומר שזו הדת שלו והוא דואג מכך לא מעט. הוא היה רוצה לכתוב שירים טובים כפי שעושים לנון ומקרטני, אבל יש לו בעיה עם המילים. “פאטי מבקשת כל הזמן שאכתוב יותר מילים יפות”, הוא אמר. קולו נשמע ממכשיר ההקלטה עם יצירה חדשה שכתב. “תאהבי אותי כמה שתוכלי, לפני שאהיה אדם זקן ומת”. ג’ורג’ מודע לכך שהמילים הללו לא ממש יפות. הוא קיבל את ה’תזאורוס של רוגט’ [מילון מילים נרדפות] על מנת שיעזור לו. “רציתי עוד מילה ל’טיפש’ [thick] הוא חיפש והיה נרגש למצוא רשימת מילים נרדפות עבורו. שמעתם את מה שהוא מצא באלבום [ראבר סול]: “למרות שהמוח שלך אטום [[opaque, נסה לחשוב קצת יותר, זה לטובתך”. הוא מנגן בגיטרה במשך שעות, ממש כמו סריגה. יוצא לו באך, ו’הלו דולי’, כל דבר בעצם. “זה היה עכשיו ה Trumpet Voluntary [שמה של יצירה]?” הוא שאל בחשדנות בזיכרון מעורפל. כן זו הייתה היצירה הזו. מושב על השטיח, כמו ראבי כשזו לא הגיטרה, זה הסיטאר. עבור ג’ורג’ הכלי הזה ששייך למוסיקה ההודית הקלאסית, נתן משמעות חדשה לחיים. הוא הלך לשמוע את ראבי שאנקאר מנגן בפסטיבל הול. “לא יכולתי להאמין לזה”, הוא אמר. “זה היה בדיוק כמו כל הדברים הגדולים שחשבת עליהם, יוצאים כולם בבת אחת”. הוא ניגש ל’אינדיקראפט’ [חנות לכלי מוסיקה הודים] וקנה כמה סיטארים. הוא התיישב על השטיח, עיקל את רגליו כמו שעשה ראבי בתמונה. הרגליים שלו נרדמו וכשהוא נעמד הוא נפל. “הלוואי ויכולתי לשבת על הרצפה כמו ראבי” הוא אמר ברצינות. הכלי מתוסבך, וההתלהבות של ג’ורג’ אמנם לא מגבירה את ההבנה בו, אבל היא מדבקת. הוא מתעקש שאספור אתו את 16 הפעימות בקטעים מסוימים. הוא מעקל את פיו כדי לשיר עם הגברת ההודית הזקנה בת ה70 בתקליט. הוא שקל לנסוע להודו לשש שנים כדי לנגן עליו כמו שצריך, אבל הוא חושב שיתגעגע לחבריו. “רגע לפני שנרדמתי לילה אחד, חשבתי איך זה ירגיש להיות בתוך הסיטאר של ראבי”. ישנו צד פרקטי לג’ורג’, צד ללא תעלומות או סתירות בחיים. הוא איתן במקומות שהוא מאמין ששם הוא צודק – שזה בעצם רוב הזמן. לדוגמא, מלחמת ויאטנם. “אני חושב על זה כל יום”, הוא אמר. “זה מוטעה. כל מה שקשור במלחמה הוא טעות. כולם עטופים בנלסונים , בצ’רצ’ילים ובמונטיז שלהם – תמיד מדברים על גיבורי מלחמה. תסתכלי על כל ה’אתמולים’ שלנו. איך הרגנו מעט יותר ‘הונים’ פה ושם. זה גורם לי לבחילה. הם מהסוג שנשענים על מקל ההליכה שלהם ואומרים לנו שכמה שנים בצבא יעשו לנו טוב”. מר ווליסון – השריף של נוטינגהאם הדעות שלו פשוטות באופן מטריד. הוא חושב שהמיסים האישיים שלו הולכים ישירות לתשלום עבור מטוסי F111. הוא רואה את מר ווילסון, ראש ממשלת אנגליה כשריף של נוטניגהאם, “לוקח את כל הכסף” הוא אמר, “ואז מתלונן על גירעונות כאן וגירעונות שם – תמיד מתלונן על גירעונות”. למעשה הוא לא מאשר לאף אחד להיות בעל הסמכויות, דתי או חילוני. האנשים האלו נקראים ‘גבינות גדולות’ או ‘מלכי הנרי’. עליהם לתרגל את מה שהם מטיפים לו ולדברי ג’ורג’ הם לא. “כך לדוגמא מורים”, הוא אמר. “בכל כיתה שהייתי בה בבית הספר תמיד היה ילד קטן שהיה מופרע ומסריח, והעונש היה לשבת ליד הילד המסריח. תנסה לחבב מורה שעושה את זה. וזה ממשיך לדת”, ג’ורג’ אמר (הוא נולד כקתולי). “אני חושב שהדת נפלה על פניה. למשל ה’תאהב את שכנך’, אבל אף אחד מהם לא עושה זאת. איך מישהו מהם מגיע לפוזיציה של להיות אפיפיור ולקבל את כל התהילה והכסף והמרסדס בנץ וכל זה? אני לעולם לא הייתי יכול להיות אפיפיור עד שאמכור את השערים העשירים שלי והכובע המהודר. לא הייתי יכול לשבת שם עם כל הכסף עליי ולהאמין שזו דת”. הוא זעם כשהדיון על הלורד סופר-לודויק קנדי [שכתב ספרים שהטילו ספק בהרשעות במספר מקרים בולטים בהיסטוריה הפלילית הבריטית] הסתיים בטלוויזיה. הוא עקב אחריו מקרוב. “זה משהו שאני רוצה להעמיק בו בכתבה עלי” הוא אמר. “מדוע אנחנו לא יכולים לפתוח את הכל? מדוע יש את כל הדברים האלו על חילול השם? אם הנצרות טובה כמו שהם אומרים זה אמור לעמוד לדיון”. תינוקות – והרוע בחברה העירונית הוא מדבר על הרוע של החברה העירונית וההשפעות של תקשורת ההמונים. “כשתינוקות נולדים”, ג’ורג’ אמר, “הם טהורים. בהדרגה הם נעשים יותר ויותר טמאים עם כל האשפה שמוזרקת להם על ידי החברה והטלוויזיה וכל זה. עד לבגרות הם כבר גוועים ומלאים בהכל”.זו הייתה מחשבה מטרידה. הגיטרה הראתה סימנים של חזרה אל תוך Trumpet Voluntary שוב פעם וג’ורג’ שהיה עסוק עד כה בראיון, הראה סימני חרדה מסופו. “אני לא רוצה שהמאמר שלי יסתיים בדכדוך ועצבות” הוא אמר, “כאילו שאני בארץ שום מקום עושה את כל תכניות הכלום שלי עבור אף אחד. אני לא רוצה סוף של בחור צעיר ועצבני כנגד כל העולם. אני אגיד לך מה אני חושב. הדבר המרכזי הוא לעשות כיף ואת המיטב שלך. אוקיי – אנחנו הביטלס המפורסמים. אז מה? יש עוד דברים חוץ מלהיות הביטלס המפורסמים. זה לא סוף החיים נכון? מצד שני, אני מרגיש שראיתי כפול חיים ממה שרוב האנשים יעשו עד שימותו. אני מאוד מרוצה שאני זה אני, מכיוון שאחרי הכל יכולתי להיות מישהו אחר נכון?” #גורגהריסון #מוריןקלייב #פאטיבויד

שלום חברים, בימים האחרונים התחלתי לקרוא ספר מרתק בשם Northern Songs: The True Story of the Beatles Song Publishing Empire שמספר, כפי שאפשר להסיק משמו, על חברת ההוצאה לאור של שירי הביטלס. בגלל שמדובר בנושא חשוב בסיפור הכולל של הביטלס, החלטתי לכתוב בשבועות הקרובים פוסטים שיסכמו אותו. היום נדון קצת בהיסטוריה ונגיע עד לרגע בו הם חותמים בחברת הוצאה לאור של EMI. אם אתם זוכרים, בפוסט של אתמול כתבתי כי מקרטני נזכר שכשהם הגיעו ללונדון הם חשבו שהשירים הם נחלת האוויר ושייכים לכולם. שם הם גילו משפט אותו כנראה לא הפנימו טוב מספיק – לעולם אל תוותר על זכויותיך על השיר. הקונספט של זכויות יוצרים לשיר חוזר אחורה בזמן ל-1847, כשכותב שירים צרפתי בשם ארנסט בורגט ביקר בבית קפה בפאריז. הוא שתה את כוס הקפה שלו, אכל את הארוחה שהוגשה לו ולפתע שמע את המוזיקה שלו מבוצעת כבידור עבור לקוחות בית הקפה. לאחר שטען כלפי המנהל כי המוזיקה שלו “נצרכה” באותו אופן בו הוא צרך את הסעודה, הוא לא רק סירב לשלם את החשבון אלא אף תבע את בית הקפה. בית המשפט פסק לטובתו והורה על בעלי בית הקפה לשלם לו פיצויים. כתוצאה מכך נוסדה האגודה הצרפתית הראשונה להגנת זכויות היוצרים ואיסוף התמלוגים בשמם. מהר מאוד נפתחו אגודות כאלה גם במדינות נוספות. הוצאה לאור של תווים היתה ככל הנראה תעשיית המוסיקה המסחרית הראשונה בהיסטוריה. היא התפתחה מתוך האפשרות להדפיס באופן זול. כך הפכו דפי התווים לפופולריים מאוד בקרב אוהבי המוסיקה של המאה ה-19. אבל המצאה אחת היא שהקפיצה את כל התעשייה הזו, וזו המצאת פסנתר הקיר. הפסנתר הומצא בסביבות 1700, אבל מעבר להיותו יקר מאוד, הוא דרש מקום רב. ב-1827 הומצא ה-Upright Piano אותו ניתן היה להכניס לכל חדר והוא שהפך את תעשיית מפיצי תווי המוסיקה לחזקה כל כך. לפתע יכולת לקנות את השירים האהובים עליך – מילים ותווים – ולנגן אותם בפסנתר שנמצא בסלון ביתך הצנוע. סלון הבית הפך לפתע למקור של בידור. עם התפתחות הפונוגרף והרדיו תפקיד המוציא לאור המשיך להשתנות. עכשיו הוא גם צריך היה לדאוג לגשת למועדונים מצליחים ולהציע את מרכולתו – השירים שכתבו עבורו הכותבים החתומים אצלו – להרכבים השונים. כשהגיעה מהפכת הרוקנרול והפופ שוב הכל השתנה. מכירות התקליטים גדלו והתמלוגים הגדולים החלו להגיע ממכירתם, מה שהפך אותם כמובן באופן מיידי לחשובים יותר. גם אופן הכתיבה השתנה. ב-1900 התמקמו המוציאים לאור הגדולים בארה”ב בניו יורק, ובאופן ספציפי יותר – ברח’ 28 במנהטן. האיזור שכונה “טין פאן אלי” שיכן מוציאים לאור, כותבים ויחצני שירים שעבדו כולם במשרדים קטנים. בכל משרד היה פסנתר וכולם התמקדו בלעשות ככל יכולתם על מנת ששיר שלהם יזכה לביצוע מזמר או זמרת מפורסמים או יבחר למופע בברודווי. בתקופה הזו כותבי השירים החלו להפוך גם למוציאים לאור בעצמם, שכן הם החלו להבין את החשיבות הכלכלית שבשליטה על הזכויות על השיר. אחד היוצרים הראשונים שעשו זאת היה ארווין ברלין, שכתב שירים כמו “White Christmas”, “There’s no business like show business” ועוד. ב-1920, כשהוא בשנות ה-30 של חייו, ברלין החל לקנות בחזרה את הזכויות על שיריו המוקדמים ולאט לאט ביסס עצמו כמוציא לאור רציני עם חברה משל עצמו. הוא הבין שהשירים שכתב היו מקוריים ובעלי ערך וצריך לשמור עליהם ולטפח אותם. הכותב האמריקאי סמי קוהן אמר פעם על ברלין: “הוא כותב השירים היחיד שמעולם לא היה צריך לדרוש כלום. הוא כותב השירים היחיד בהיסטוריה של המוסיקה שבבעלותו 100% מכל שיר שהוא אי פעם כתב”. ארווין ברלין וחברים עם הגעת מהפכת הפופ ואחריה הרוקנרול, ה”טין פן אלי” איבד מזוהרו. השרביט עבר מרח’ 28 אל ליבה של ברודווי, אל הבריל בילדינג. הבריל בילדינג – שנקרא כך על שם החנות של האחים בריל ששכנה שם – הפך לבית האגדי של סגנון הפופ החדש ששטף את אמריקה. בתחילת שנות ה-60 שכנו בו למעלה מ-150 חברות מוסיקה. כאן, בבית המתפורר הזה, כותבים יכלו לכתוב שיר, למצוא לו מוציא לאור, להדפיס עמודי תווים, להקליט דמו ואפילו להשיג עסקה עם זמר או חברת תקליטים. במרחק של כמה דקות הליכה יכולת למצוא בניין דומה שהוקם על ידי חברת המוסיקה קירשנר. בין שני הבניינים האלה מצאו את ביתם כותבים אגדיים רבים כולל זוגות הכותבים גופין וקינג, בכראך ודיויד, דוק פומוס ושומן, מאן ווייל וליבר וסטולר. בגזרת הכותבים הבודדים יכולתם למצוא שם את ניל סדקה, ניל דיימונד, בובי דארן ופול אנקה. גופין וקינג הבריל בילדינג ככל שמהפכת הרוק השתלטה, ואומנים החלו לפתע לשיר שירים שהם כתבו, הלחץ החל לחלחל בתעשייה של כותבי השירים המקצועיים, הן בארה”ב והן ואנגליה. רחוב דנמרק בסוהו החל להיקרא בשנות ה-20 ה”טין פאן אלי” של לונדון. הוא היה קרוב לתאטראות, למועדונים ולפאבים של מרכז לונדון. הוא החל כמרכז לעמודי תווים, אבל המיקום שלו, יחד עם שכר דירה זול, משך אליו מהר מאוד מוציאים לאור של מוסיקה. אחריהם הגיעו למקום חנויות כלי נגינה ואפילו אולפני הקלטה קטנים. בשנות ה-60 רחוב דנמרק והרחוב הסמוך צ’רינג קרוס, היו ביתה של תעשיית הרוק והפופ הבריטית. למרות זאת, הוצאה לאור נשארה תחום ספציפי שרק מוציאים לאור וכותבים הבינו, אבל שרוב האמנים התעלמו ממנו. וגם כאן, כמו בארצות הברית, כותבים התחילו להבין את הערך שבלהפוך למוציאים לאור של מוסיקה. מי שהבין את זה טוב מכולם היה ביל מרטין, שיחד עם השותף שלו פיל קולטר כתב לאמנים כמו קליף ריצ’רד, סיליה בלאק ואפילו אלביס פרסלי. מרטין וקולטר הפכו מכותבים פשוטים למייסדים של חברת “מרטין – קולטר” שגם החתימה יוצרים כמו ואן מוריסון.ההשראה שלהם היתה החברה שנוסדה ב-1963 על ידי בריאן אפשטיין, האמרגן של הביטלס ודיק ג’יימס. “החברה נוסדה עם שני כותבים צעירים בלבד והיא שנתנה לי את ההשראה ללמוד את העסק. התחלתי ללמוד ולהבין איך מקימים חברה ואיך עולם ההוצאה לאור המוסיקלי עובד. מחוץ לחברות הגדולות, אנו היינו מכותבי השירים הבודדים שהקמנו את החברה שלנו והכל התחיל מ’נורת’רן סונגס'”. סיפר מרטין. אם רק לנון ומקרטני היו טורחים ללמוד את הנושא כפי שמרטין עשה, ככל הנראה הם היו מתחילים את כל הסיפור המתיש הזה בצורה אחרת. אבל הם לא התעניינו בנושא בכלל. היה להם בשביל זה את בריאן אפשטיין והם האמינו בו בעיניים עצומות. העניין הוא שגם אפשטיין גילה שהוא דג קטן בבריכה גדולה. לונדון לא היתה המבורג או ליברפול. העולם אליו נכנסו היה עולם של חוזים מורכבים ותאגידי ענק. אם תהיתם, החוזים נטו תמיד לטובת הגוף הגדול. בריאן גילה שבניגוד אליו, שהתאהב בארבעת הבחורים שלו ורצה בשבילם את כל הטוב שבעולם, הגופים הגדולים לא הכניסו רגש לעניין. לבריאן לא היה קשה להבין את תפקידן של חברות התקליטים. הם החתימו אמנים, נתנו להם מקדמה, חיכו להוצאה של האלבום ודחפו את מכירתו. חלק מכל מכירה של כל אלבום שולם לאמן כתמלוגים. זה כמובן לא היה מהסכום המלא של מכירת האלבום, אלא לאחר הורדת העלויות של חברת התקליטים. לעומת זאת, תחום ההוצאה לאור היה בשביל אפשטיין מורכב יותר. שם, בניגוד ליחס שקיבל האמן בחברת התקליטים, התייחסו אל השיר והכותב. מוציאים לאור לקחו שיר, שיכנעו אמן וחברת תקליטים להקליט ולהוציא אותו ובתמורה הם חלקו בהכנסה ממכירות התקליט. הם גם טיפלו בהוצאת השירים בארצות אחרות, דחיפה לביצועי כיסוי, ניהול משא ומתן על שימוש בסרטים וטלוויזיה והוצאת דפי תווים. בנוסף, הם דאגו לכך שכל ההכנסות משידורים חיים ברדיו ובטלוויזיה יגיעו גם כן. זה היה עולם המוסיקה אליו הגיע אפשטיין ב-1962 כשניסה למכור את הביטלס ל-4 החברות הגדולות. את מה שאכתוב מעכשיו בתמצית, תוכלו למצוא בהרחבה גדולה יותר בפרק הפודקאסט השלישי שלנו במיני סדרה על ג’ורג’ מרטין. כידוע, היחידים שהסכימו לתת לביטלס את האפשרות לעשות עבורם אודישן היו חברת דקה, אבל לאחר האודישן החברה דחתה את הלהקה. בריאן לקח את הסלילים של האודישן למשרדים של בוב בוסט, שניהל את חנות HMV הגדולה שבאוקספורד סטריט. בריאן שפך את ליבו על חוסר המוכנות של חברות התקליטים להקשיב באמת ובוב הציע לו לעלות לקומה הראשונה, בה היה אולפן הקלטה קטן, ולהמיר את הסלילים לדיסק של 78 סל”ד. ג’ים פוי, שהיה הבחור שאחראי להמרה, התלהב מאוד מההקלטות. בריאן טרח להדגיש את אחד הדברים שהוא הכי התגאה בהם בנוגע לבחורים שלו: חלק מהשירים נכתבו על ידם. ג’ים הציע שבריאן יקח את ההקלטות אל “ארדמור את ביצ’ווד” שהיתה אחת מזרועות ההוצאה לאור של EMI ובמקרה שכנה מעל החנות. סיד קולמן, מנהל החברה, ירד למטה והאזין להקלטות. הוא אהב את מה ששמע והחליט שהוא מעוניין בזכויות על החומר המקורי. בריאן ענה לו שאם הוא רוצה זכויות על השירים הוא יוכל לקבל אותם, אך רק אם ישיג ללהקה חוזה הקלטה. ככל הנראה ללא קשר לסיד, הגיע בריאן אפשטיין לג’ורג’ מרטין ששמע את ההקלטות ולא התלהב יותר מדי. הוא הציע לעשות להם אודישן, אבל בריאן, שסיפור הדחייה של דקה היה טרי במוחו, לא רצה לעבור את זה שוב. מרטין ואפשטיין בימים טובים יותר. בינתיים, סיד קולמן לא הצליח לשכוח מהלהקה של בריאן. הוא השמיע את ההקלטות לקים בנט, שהיה משווק של ארדמור וביצ’ווד והיה ידוע כעקשן מוחלט כשזה הגיע לאמנים שהוא האמין בהם. הוא לא נכח ביום שבריאן השמיע את ההקלטות. הוא האזין ונדלק על Like dreamers do. בנט החליט שהזכויות לשיר הזה יהיו שלהם. “אמרתי: אני אוהב את זה. איך הם קוראים לעצמם? וסיד אמר הביטלס. נו באמת, איזה מין שם זה? הוא אמר לי שהשיר יכול להיות שלנו אם נשיג להם הקלטה והוצאה שלו. אני עניתי: אני אוהב אותו מאוד, סיד. אני אוהב את הסאונד הזה. אם נשיג להם הקלטה ואם נצליח שהוא יושמע אני מאמין שהוא יכנס אל המצעדים. הוא שונה”. כמו שבריאן כבר גילה בחודשים האחרונים, זו היתה משימה לא פשוטה להלהיב אנשים עם הביטלס. בנט גילה זאת ממקור ראשון כשסיד ניסה לעניין את אנשי ה-A&R של EMI ב-Like dreamers do. כולם הביעו חוסר עניין. קולמן חזר ואמר לבנט שאף אחד שם לא מעוניין להקשיב באמת. בנט, שלא היה מהסוג המוותר, שאל את סיד: “למה שלא תלך ממול (שם מוקם בית EMI) אל לן ווד (מנהל EMI) ותאמר לו שאם EMI תקליט את הסינגל, אנחנו נשלם על העלות. בגלל שזו להקה זו תהיה הקלטה פשוטה וזולה בלי תזמורת. לנו יהיו זכויות יוצרים על שני שירים ל-50 השנים הבאות ואולי אפילו תמלוגים על ההקלטה”. ווד לא קנה את זה ואמר לקולמן שהוא ובנט צריכים להישאר בתחום ההוצאה לאור ולהשאיר את ההקלטות ל-EMI. באופן לא ברור משהו אצל ווד השתנה. המבוי הסתום פתאום נפתח וכמה שבועות לאחר פגישתו עם קולמן לגבי like dreamers do (ככל הנראה בסביבות תחילת אפריל). בנט מספר: “הזמן עבר מאז שהעלתי את רעיון הביטלס שלי. שבועות. ואז פתאום, יום אחר, סיד נכנס למשרד שלי עם חיוך על הפנים כשהוא מחכך את ידיו. הוא אמר: דיברתי הרגע עם לן ווד בטלפון. אנחנו הולכים לקבל את ההקלטה שלנו אחרי הכל. – אחרי שתיקה המומה קצרה שאלתי: באמת? מי הולך לעשות את זה?” בנט הופתע כשהוא גילה שזה יהיה ג’ורג’ מרטין, שדחה את הביטלס כמה שבועות לפני. “הקלטת הביטלס היתה מחווה עבור סיד. כדי לתת לסיד קולמן סוג של שוחד. לן עמד להתכופף לבקשותינו סוף סוף.” אם אתם רוצים לדעת מהי הסברה לגבי שינוי דעתו של סיד, תוכלו לשמוע עליה ועל עוד דברים רבים בפרק השלישי, שכבר ציינתי, במיני סדרה שלנו על ג’ורג’ מרטין. השמחה אצל “ארדמור וביצ’ווד” לא נמשכה זמן רב, שכן ג’ורג’ מרטין, מסיבתו שלו, החליט אחרי שהבין שיש בביטלס משהו, להוציא אותם מחברת ההוצאה לאור המקושרת ל-EMI, החברה בה עבד, ולהעבירם לחברה של חברו דיק ג’יימס. שם תפתח בסופו של דבר חברת Northern Songs. אבל על כך נדבר בפעם הבאה. מרטין, אפשטיין ודיק ג’יימס #ארוויןברלין #גורגמרטין #בריאןאפשטיין #קרולקינג #ברילבילדינג #טיןפאןאלי

בפוסט הקודם עזבנו את החברים שלנו בסוף 1966 כשהם שחררו את הסינגל המושלם שלהם לאותה עת dead end street. אם נלך מעט אחורה, נזכר יחד שבאלבום הקודם face to face הייתה כבר אמירה מעבר לאסופה של שירים ששמרו על נוסחאות הרית’ם אנד בלוז שדרשה חברת התקליטים, אבל אתם יודעים איך זה. עם האוכל בא התיאבון וריי רצה לשכלל את השיטה ולייצר פרויקט גדול שיהווה אמירה על האנגליות שהוא חש אליה אמביוולנטיות כה עזה. מצד אחד, בוז לאנגליות החדשה מצד שני געגוע לכפריות, לשדות הירוקים ולפשטות. זה משהו שאני מאוד יכול מאוד להזדהות אתו למרות שלא גדלתי באנגליה. תחושה שפעם היה טוב יותר. בצורה שאפשר לקרוא לה מגלומנית, ריי היה מעוניין לייצר עולם אוטופי שהוא אנטיתזה לעולם הצר והמנוכר שהוא תיאור בשני צדדי הסינגל dead end street . “אני רואה את הכפר הירוק עם כל האנשים הפשוטים” זה המוטיב החוזר שלא הספיק עבור פרויקט גדול ובטח שלא למלא אלבום. למרות זאת, הקינקס הקליטו כבר בנובמבר 1966 את השיר Village Green, שיר שכל כולו געגועים וארחיב עליו כשנגיע לאלבום המלא שיצא ב 1968 ונוצר סביב המוטיבים הללו של הגעגוע והאנגליות. השיר יצא כבר באפריל 1967 בגרסת EP צרפתית עבור Mister Pleasant שהיה עוד שיר סאטירי ממשפחת face to face. בנוסף אליו צורף גם two sisters מתוך אותם ההקלטות מנובמבר 66. הרעיונות הללו של ריי לא התיישבו בקנה אחד עם שאר חברי הלהקה. למעשה היחיד שתמך בשינוי שעבר על הקינקס היה המתופף מיק אבורי, אבל את דייב ופיט זה לא ממש עניין. הם פשוט רצו לנגן קטעי רית’ם אנד בלוז סוערים עם הסאונד הישן והטוב של הלהקה. ריי עבר תהליך הפוך. כבר לפני ההקלטות של אלבומם הרביעי הוא הרגיש סחוט מהלחצים של תעשיית המוסיקה באופן כללי ובפרט מסיבובי ההופעות. הדוקטרינה שהחלה לקסום לו מאוד הייתה זו של בריאן ווילסון מן העבר השני של האוקיינוס. הלהקה יוצאת לסיבובי הופעות בזמן שבריאן נשאר בבית וכתב את יצירות המופת שלו. ריי הודיע לחברי הלהקה שהוא רוצה להפסיק להופיע. הוא חזר בו לאחר שנוכח לדעת שלמצוא פרונטמן שיחליף אותו לא היה דבר של מה בכך ואולי הוא לא ממש היה מוכן לתצורת העבודה הזו. הפשרה הגיעה בכך שדייב לקח על עצמו לשיר יותר שירים באלבום הבא על מנת שריי יוכל להתעמק בכתיבתו של הפרויקט הגדול village green שהלך והתהווה כפרויקט סולו, לפחות בראשו של ריי. הרעיון המרכזי אמנם קדם לאלבום הבא שהקינקס ישחררו something else, אבל אפשר לומר שבו הונחו היסודות. רבים וטובים נוטים לייחס לתייג את האלבום החמישי של הקינקס כתחנת מעבר לאלבום הקונספט האמיתי ואני יכול להבין את הגישה הזו. עם זאת, כשמו כן הוא. אלבום שמנסה להביא ‘משהו אחר’ אבל עדיין לא מתחייב עד הסוף. לא אכחיש, אני משוחד. מדובר באלבום נפלא מבחינתי שהוא כור היתוך לסגנונות מוסיקה שעוטפים את הליריקה הססגונית בצורה מופלאה. אם face to face דיבר על וביקר את האנגליות החדשה, ב something else זוהי הסתכלות אחרת. החדש אל מול ישן. טוב אל מול רע, רגע לפני שהכל יוקדש לישן. “אנשים כל כך עסוקים גורמים לי להסתחרר אבל כל עוד אני בוהה בשקיעה של ווטרלו אני בגן עדן” הסנונית הראשונה מתוך הקונספט ההולך ומתהווה של ריי היתה בדמות Waterloo sunset שהוקלט באפריל 1967. זה שיר שריי טען שכתב בכלל על ליברפול שכל כך התאהב בה למרות שתחנת ווטרלו ממוקמת בכלל בלונדון. המיקום פחות משנה. זה שיר געגוע שמנסה דרך הגעגועים של הדמויות שבו, טרי וג’ולי האחד לשנייה, לבטא את הגעגוע שלו לא למקום ספציפי, אלא לתקופה. הנהר הישן והמלוכלך זורם לאיטו כנגד זרם האנשים הממהרים שיוצאים מתחנת הרכבת והשקיעה לתוכו מסמלת את גן העדן הישן והטוב, אנגליה הישנה והטובה. עם הרעיונות החדשים נדרש גם סאונד אחר. המפיק שאל תלמי כבר לא התאים לסאונד שריי ראה בעיניי רוחו. זהו הסינגל הראשון שבו המפיק האמריקאי שוחרר מתפקידו לטובת הפקה של ריי עצמו. סאונד הגיטרה המהדהד שנשמע חדשני אז כשיצא הסינגל החדש של הקינקס במאי, ריגש לא מעט אמנים שהאזינו לו. דייב נזכר: “בילינו זמן רב בניסיון להשיג צליל גיטרה אחר כדי לקבל תחושה ייחודית יותר בהקלטה. בסופו של דבר השתמשנו בהד עם דיליי אבל זה נשמע חדשני מכיוון שאיש לא עשה זאת מאז שנות החמישים. אני זוכר שסטיב מריוט מה’סמול פייסז’ הגיע ושאל אותי איך יצרנו את הצליל הזה. היינו כמעט טרנדים לתקופה מסוימת”. דייב הרגיש שגם הוא יכול להתבלט קצת יותר והוא החליט לפצוח גם הוא בקריירת סולו. הוא הוציא סינגל עצמאי שהכיל 2 שירים פרי עטו. בעזרתו של ריי הוא כתב את ‘מותו של ליצן’ הנפלא, שיר ביקורתי על ‘עסקי השעשועים’ ושיר נוסף בשם love me till the sun shine שהיווה הביסייד עבור סינגל הבכורה שלו. הסינגל יצא ביולי 1967 והעפיל למקום השלישי במצעד הסינגלים הבריטי.על שניהם ועוד ארחיב בפוסט הבא שיעסוק כל כולו באלבום המופתי something else.

נניח שהיתם להקה צעירה, בעידן בו הקלטה ביתית לא אפשרית כלל. ונניח שהייתם מגלים שיש אולפן בעיר שלכם שבסכום סביר יאפשר לכם להקליט את ההקלטה הראשונה שלכם. ונניח שהייתם גרסה מוקדמת של הביטלס והתקליטון היה נעלם לשנים ומתגלה לפתע. אבל למה להניח? הכל אכן קרה. ביום שני, ה-14 ביולי 1958, הוקלטה ההקלטה ההיסטורית הראשונה של הקוורימן. תמורת 3 וחצי שילינג לראש הם הגשימו את החלום. ברחוב קנסינגטון 38 שבליברפול, פרסי אף. פיליפס ניהל את מה שהיה ככל הנראה אולפן ההקלטה וייצור התקליטים היחידי בליברפול. לא שמדובר באולפן מסעיר במיוחד. הוא מוקם בסלון בקומה התחתונה של בית ויקטוריאני, בו גם התגורר פיליפס וששימש גם חנות לדברים אחרים. פרסי פיליפס הבית שכן בקירוב לחנויות של הרחוב הראשי וכדי לנסות ולחסום את הרעש, היתה הקומה התחתונה עמוסה כולה בשטיחים ווילונות. מארק לואיסון, חוקר הביטלס המוערץ, טוען שהתאריך הוא סוג של המצאה, שכן יומן ההקלטות של האולפן לא מציין את הקוורימן באופן מפורש. לטענתו ההקלטה יכלה להתקיים חודש לפני או חודשיים אחרי. מכיון שב-2005 נחנך מעל כניסת הבית שלט בו כתוב כי ב-14 ביולי 1958 הוקלטה ההקלטה ההיסטורית, נלך עם התאריך הזה. בנוסף – מה זה באמת חשוב? אל ההקלטה מגיעים 5 קוורימן – ג’ון, פול וג’ורג’ עם הגיטרות שלהם, קולין האנטון עם סט התופים האישי שלו וג’ון צארלס דאפ לואו, שניגן על הפסנתר שהיה באולפן. לואיסון מספר שאם מנסים להצליב את הזכרונות של כל הנוגעים בדבר, אז הסיפור כולו מלא סתירות. בכל אופן, מוסכם בערך שתמורת 17 וחצי שילינג הם רכשו הקלטה לדיסק דו צדדי בן 10 אינץ’, 78 סל”ד. ההקלטה הוקלטה ישירות לדיסק על ידי מיקרופון בודד שניצב במרכז החדר, וזאת על מנת לחסוך את ה-2 וחצי שילינג שהיה עולה להקליט לטייפ ואז להעביר לדיסק. אם כן, שתי ההקלטות הן חיות, המיקרופון היה תלוי מהתקרה ובלאנס לא היה קיים, אבל בסוף אותה ההקלטה היה בידם תקליטון של הקוורימן, וזה היה מרגש יותר מכל דבר אחר. לצד A הם בחרו ב-That’ll be the day של באדי הולי והקריקטס. לצד השני הם בחרו ב-Inspite of all the danger. הקרדיט לשיר, שנכתב על גבי הלייבל בכתב יד, הוא למקרטני – הריסון. זו הפעם הראשונה והאחרונה שקרדיט כזה יופיע על שיר. השיר עצמו נכתב על ידי מקרטני. הריסון עשה את עיבוד הגיטרה והסולו ומבחינת מקרטני, זה היה מספיק בשביל לתת לו קרדיט. זה לא היה קורה למקרטני כמה שנים מאוחר יותר. מקרטני סיפר ללואיסון: “כתוב על הלייבל שזה שלי ושל ג’ורג’, אבל אני חושב שלמעשה אני כתבתי את זה וג’ורג’ ניגן את סולו הגיטרה! היינו חברים ואף אחד לא הבין בכלל כלום בזכויות והפצה – למעשה חשבנו כשהגענו ללונדון שהשירים שייכים לכולם. אמרתי את זה כבר כמה פעמים, אבל זה נכון, באמת חשבנו שהם באוויר ושאתה לא באמת יכול להיות הבעלים שלהם. אז אתה יכול לדמיין איך נראו המפיצים כשהם ראו אותנו מתקרבים! ‘שלום בחורים, שבו. זה מה שאתם חושבים, אה?’. אז זה מה שהיינו עושים בימים ההם – ובגלל שג’ורג’ ניגן את הסולו הנחנו שהוא ‘כתב’ את הסולו”. כמו הריסון, גם דאף היה חבר של מקרטני והגיע דרכו. הוא סיפר על ההכנה להקלטה: “אני זוכר בבירור, אפילו בחזרה שבביתו בפורטלין רואד, פול היה מאוד ספציפי לגבי האופן בו הוא רצה שהשיר יבוצע ומה הוא רוצה שהפסנתר ינגן. אלתור לא בא בחשבון. נאמר לנו מה עלינו לנגן. הרבה עבודה על העיבוד נערכה אפילו בתקופה המוקדמת ההיא”. פול סיפר ללואיסון: “אני זוכר שכולנו נסענו לשם באוטובוס עם כלי הנגינה שלנו – מגברים וגיטרות – והמתופף נסע לבד. חיכינו בחדר המתנה קטן בחוץ כשמישהו אחר הקליט את הדמו שלו ואז הגיע תורנו. נכנסנו לחדר, בקושי ראינו את הבחור כי הוא היה בחדר הסמוך בתא בקרה קטן. ‘אוקי, מה אתם הולכים לעשות?’. ניגנו את השירים במהירות רבה. רבע שעה וזה נגמר”. בראיון רדיו מ-1975, כשלמעשה הוא לא שמע את התקליטון מאז שהוקלט, נזכר בו לנון: “הדבר הראשון שאי פעם הקלטנו היה That’ll be the day, השיר של באדי הולי, ואחד של פול שנקרא In spite of all the danger. זה עלה לנו 15 שילינג והקלטנו בסלון הבית של איזה בחור שקרא לזה אולפן הקלטה. היה שם את כל הציוד, וזה היה 78, ואני שרתי בשני הצדדים. הייתי כזה בריון בתקופה ההיא. לא נתתי לפול אפילו את השיר שלו. זו ההקלטה הראשונה שאי פעם עשינו”. לואיסון מספר אנקדוטה משעשעת על פרסי שמנופף להם בידיים בשמן שהם מקליטים את השיר המקורי של מקרטני והריסון, כי הוא מביט בדיסק ורואה שעוד רגע המקום מסתיים והלייבל מגיע. כך עמדו להם מחוץ לבית ברחוב קנסינגטון 5 נערים מרוצים שמחזיקים בידם את הגביע הקדוש. אבל הם היו 5 ובידם היה תקליטון אחד ויחיד. הם החליטו כי הם יחזיקו בו בתורות. כל אחד שבוע. ג’ון, כמובן, היה הראשון, פול השני, אחריו ג’ורג’, אז קולין ולבסוף דאף. עוד אנשים כנראה החזיקו בו במהלך הזמן הקצר לפני שנעלם. בשנים האחרונות יש גרסאות שונות לגבי האופן בו התגלגל התקליטון בסופו של דבר בחזרה לידיו של פול מקרטני. הגרסה הידועה ביותר מספרת שדאף מצא את התקליטון כשעשה סדר בעליית הגג בשנת 1981. למיטב זכרונו הוא שלח באופן כלשהו הודעה לביטלס בשנות השישים בה מסר כי התקליטון עדיין אצלו, אבל אף אחד לא חזר אליו והוא שכח ממנו.עכשיו, כשמצא אותו, החליט לקחת אותו להערכת מחיר בבית המכירות הפומביות סותביז. ידיעה בנושא הופיעה בסאנדיי טיימס וכך מקרטני גילה על מציאתו. דאף סיפר: “לפני הצהריים באותו יום ראשון פול מקרטני צלצל לאימי בליברפול. בסופו של דבר דיברנו בטלפון והיו לנו שיחות ארוכות במהלך הימים הבאים כי הוא רצה לקנות אותו ממני. גרתי בוורצ’סטר בזמן ההוא והוא שלח את עורך הדין שלו ואת מנהל העסקים. אני הפקדתי את הדיסק בתיק קטן בסניף המקומי של בנק ברקלי ונפגשנו בחדר קטן שהבנק נתן לנו. העסקה בוצעה, נתתי את התקליטון והלכנו איש איש לביתו”. לא ברור לחלוטין כמה כסף שילם מקרטני עבור התקליטון, אבל זה היה הרבה יותר מ-17 וחצי שילינג. מקרטני לקח את התקליטון והכין ממנו 50 עותקים לבני משפחה וחברים, בינהם ג’ורג’ ורינגו. בשנת 2004 המגזין רקורד קולקטור ערך רשימה של התקליטים היקרים ביותר בעולם. התקליטון הזה של הקוורימן הוצב במקום הראשון כששוויו הוערך ב-100,000 לירות שטרלינג. כל אחד מ-50 העותקים שמקרטני הכין הוצבו במקום השני כשהם מוערכים בכ-10,000 לירות שטרלינג כל אחד. אבל כידוע, ענייני אספנות הם דינאמיים וכיום ההקלטה של הקוורימן נמצאת רק במקום השלישי ברשימה. המקום הראשון הוא סיפור מטורף בפני עצמו שיהפוך בקרוב לסרט בהפקת נטפליקס. האלבום Wu-Tang Clan: Once Upon a Time in Shaolin יצא בעותק אחד בלבד ונקנה במכירה פומבית ב-2015 בסכום מטורף של 2 מליון דולר על ידי מרטין שקרלי, איש עסקים ואחד האנשים השנואים בארה”ב. בהסכם נכתב כי אסור לעשות בו שימוש מסחרי ב-88 השנים הבאות, אבל ניתן לחלק אותו בחינם. המקום השני שייך לעותק מונו של האלבום הלבן הכפול שנמכר ב-2015 על ידי רינגו. מדובר בעותק האישי שלו. כשיצא האלבום במקור, על כל עותק הוטבע מספר סידורי. העותקים הראשונים הלכו לארבעת הביטלס. העותק של רינגו היה הראשון והמספר שהוטבע עליו היה 0000001. הוא נמכר במכירה פומבית בכ-800 אלף דולר. הביטלס מופיעים עוד מספר פעמים ברשימה הזו. בניגוד לשני האלבומים הקודמים שנמכרו בסכומים המדוברים, התקליטון של הקוורימן נעול בכספת של מקרטני ולא נראה שימכר בקרוב. שוויו מוערך כיום בכ-225 אלף דולר. זהו להיום. מקווה שנהנתם. נראה לי שאני אלך בינתיים לחפש בבויידם של ההורים שלי אוצרות. #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #הקוורימן #הביטלס

שלום חברים, בעבר היה לנו מדור חדשות ביטלס שיש לי עבורו פינה חמה בלב. מסיבה כלשהי הפינה נדחקה והיום החלטתי להחזיר אותה. יופיעו בה ידיעות חשובות יותר, חשובות פחות ולא חשובות כלל. המכנה המשותף לכולן, כמובן, הוא הביטלס. אז בואו נתחיל – – מועדון הקאברן, ששמענו לאחרונה שהוא עלול להיסגר לתמיד, פתח את שבוע פסטיבל הביטלס הוירטואלי, שכן הארוע השנתי לא מתקיים השנה בעקבות מתקפת הקורונה העולמית. עד ה-1 בספטמבר תוכלו לשמוע אמנים והרכבים מכל העולם מבצעים שירים של הלהקה בעמוד הפייסבוק של המועדון, סך הכל אמורות להיות כ-100 שעות של מוסיקת ביטלס – https://www.facebook.com/cavernclubliverpool/ זו הידיעה המלאה. – מארק דייויד צ’אפמן, הידוע בכינויו מארק דייויד צ’אפמן החלאה, סורב בפעם ה-11 לבקשת החנינה שלו. למקרה שהגעתם לעמוד הזה בטעות ואין לכם מושג על מה ומי אנחנו מדברים, צ’אפמן בן ה-65 יושב מזה 40 שנים בכלא על רצח ג’ון לנון.במשפט הרצח, על אף המלצת עורכי הדין שלו לטעון לאי שפיות, הוא סרב והודה באשמתו. אם אתם רוצים לקרוא על היום הנוראי בו נרצח לנון, אתם יכולים לעשות זאת כאן. מסתבר שב-2018, אחד הטיעונים נגד מתן חנינה בבקשה הקודמת שהגיש, היה שבטוח יותר עבורו לשהות בכלא, מתוך החשש שמעריץ של לנון יפגע בו בגלל הרצח. ב-2022 יוכל להגיש שוב בקשת חנינה. זו הידיעה המלאה. – אלו מכם שחולקים חיבה ללהקות הכיסוי הרבות של הביטלס מכירים אולי את השם ג’ימי קובורן. הוא מופיע על תקן ג’ון לנון בהרכב The Cavern Club Beatles. הנה דוגמה מההופעה שלהם – בכל אופן, ג’ימי התבקש לכתוב שיר של “טוב לב וחביבות” על ידי תנועת #KIND20 שמאחוריה עומד ארגון הצדקה tuff.earth. מטרת התנועה היא להוות “חיסון רוחני” למשבר הקורונה. השיר אותו ג’ימי התבקש לכתוב אמור להיות המנון חדש למען השלום והאחדות והוא התבקש לכתוב אותו לאחר שראשי ארגון הצדקה האזינו לאלבום הבכורה שלו שיצא לאחרונה, Waterloo Key, שלטענת הידיעה מציב אותו כאחד הקולות המובילים בכותבי השירים הליברפוליים החדשים. שימו לב להגדרה המפוצצת הבאה, מפי דר’ שמנדר טאלוור, אחד המייסדים של הארגון: “Together As 1 הוא כמו Imagine חדש. כמעט 50 שנים אחרי שיצאה הקלאסיקה של לנון, עכשיו בחור ליברפולי אחר כתב את ההמשך שחוזר על הקריאה להראות אחדות. השיר Imagine תמיד יהיה Imagine, ההמנון האוניברסלי ללא מתחרים לשלום, אהבה והבנה, אבל עבור הימים הקודרים החדשים האלה, שהגיעו בעקבות המגיפה, רצינו שיר חדש שחולק את אותו מסר מעורר השראה כדי שיפעל כחיסון רוחני ליאוש הגלובלי. ואיזה מקום טוב יותר לפנות אליו מאשר ליברפול, העיר שלה יש היסטוריה ארוכה כבירת טוב הלב”. ג’ימי מספר: “השיחה בה ביקשו ממני לכתוב שיר בינלאומי של טוב לב הגיעה משום מקום וזו היתה משימה לא פשוטה. התהלכתי ברחבי ליברפול כשאני חושב איך לכתוב את השיר ומה לומר כשפתאום כל השיר פשוט הופיע בראשי – זה היה כאילו הוא נפל מהשמיים”. עוד עמותות כבר בחרו בו כשיר שיוביל אותן ומי יודע לאן זה יוביל בהמשך? אולי לדואט עם יוקו?זה השיר, מה אתם אומרים? שיהיה. הידיעה המלאה. – כבר לפני כמה ימים דיווחנו כאן על האוסף החדש של לנון, אבל עכשיו הגיע הזמן לדיווח נרחב יותר. בשנת 1970 יצא אלבום הסולו הרשמי הראשון של לנון Plastic Ono Band, וכדי לשמח את כל המעריצים שחיכו למארז מיוחד לרגל חגיגות 50 השנה, יוקו החליטה שמזמן לא יצא ללנון אוסף חדש. היא אפילו בחרה עבורו שם של אוסף שיצא כבר לפני 10 שנים. נהדר. אז מה חדש באוסף הזה, אתם שואלים? כנראה שלא קראתם את הדיווח שלנו מלפני כמה ימים. לא נורא. אנחנו כאן כדי לשרת ועל כן נחזור – השירים עברו מיקסים מחודשים. למה זה טוב אתם שואלים? התשובה שתקבלו תשתנה על פי האדם אליו תפנו את השאלה. אני (גיא) חושב שזה מיותר לחלוטין. אני אוהב לשמוע את המיקסים כפי שיצאו במקור, נאמנים לתקופה מבחינת סאונד ורצונות האמן בזמן אמת. אבל אותי כמעט ולא שואלים אף פעם. פול היקס, שהיה אחראי גם על המיקסים של מארז Imagine שיצא לפני כמה שנים, קיבל על עצמו את המשימה. המיקסים החדשים נעשו מהמאסטרים המקוריים וכל העבודה נעשתה באופן אנלוגי, כך שיש בזה נחמה. השאלה לה לא מצאתי תשובה, היא האם המיקסים הועברו בסופו של דבר לאלבומי הויניל באופן אנלוגי או שהשתמשו במיקסים הדיגיטלים. כזכור, אלבומי הסטריאו של הביטלס שיצאו לפני מספר שנים, השתמשו ברימסטרים הדיגיטליים. לאחר הרבה ביקורת, אלבומי המונו שלהם שיצאו כמה שנים מאוחר יותר, הועברו ממקור אנלוגי. נחזור לאוסף. הגרסה הרגילה שלו תכיל 19 שירים על דיסק אחד או שני תקליטים. גרסת הדלוקס שלו תכיל 36 שירים על 2 דיסקים או 4 תקליטים, בלו רי של המיקסים באיכויות סאונד גבוהות, ספר בן 124 עמודים, פוסטר, 2 גלויות ומדבקה. אלה השירים שיהיו שם -CD 1 1 Instant Karma! (We All Shine On) (Ultimate Mix) 2 Cold Turkey (Ultimate Mix) 3 Working Class Hero (Ultimate Mix) 4 Isolation (Ultimate Mix) 5 Love (Ultimate Mix) 6 God (Ultimate Mix) 7 Power To The People (Ultimate Mix) 8 Imagine (Ultimate Mix) 9 Jealous Guy (Ultimate Mix) 10 Gimme Some Truth (Ultimate Mix) 11 Oh My Love (Ultimate Mix) 12 How Do You Sleep? (Ultimate Mix) 13 Oh Yoko! (Ultimate Mix) 14 Angela (Ultimate Mix) 15 Come Together (live) (Ultimate Mix) 16 Mind Games (Ultimate Mix) 17 Out The Blue (Ultimate Mix) 18 I Know (I Know) (Ultimate Mix) CD 2 1 Whatever Gets You Thru The Night (Ultimate Mix) 2 Bless You (Ultimate Mix) 3 #9 Dream (Ultimate Mix) 4 Steel And Glass (Ultimate Mix) 5 Stand By Me (Ultimate Mix) 6 Angel Baby (Ultimate Mix) 7 (Just Like) Starting Over (Ultimate Mix) 8 I’m Losing You (Ultimate Mix) 9 Beautiful Boy (Darling Boy) (Ultimate Mix) 10 Watching the Wheels (Ultimate Mix) 11 Woman (Ultimate Mix) 12 Dear Yoko (Ultimate Mix) 13 Every Man Has A Woman Who Loves Him (Ultimate Mix) 14 Nobody Told Me (Ultimate Mix) 15 I’m Stepping Out (Ultimate Mix) 16 Grow Old With Me (Ultimate Mix) 17 Happy Xmas (War Is Over) (Ultimate Mix) 18 Give Peace A Chance (Ultimate Mix) בנתיים יצא המיקס החדש של “אינסטנט קארמה” והאמת? הופתעתי. אני רגיל לרוורב המטורף של פיל ספקטור ונראה כאילו מיתנו אותו מאוד במיקס הזה, עד כדי שינוי משמעותי בסאונד של השיר. זה מדגיש מצד אחד את הנגינה, אבל מצד שני זה נשמע ממש מוזר, אם כי מעניין מאוד. מסקרן לגלות איזה עוד שינויים מחכים לנו. – מה שבכל זאת נקבל מיוקו לציון 50 שנים לאלבום הבכורה הנפלא של לנון הוא ספר בן 288 עמודים שמוקדש כולו לעשיה של האלבום. הוא יכלול ראיונות שנעשו לאורך השנים עם לנון, אונו ואנשים אחרים שקשורים להפקת האלבום, ודרך זה יספר את סיפור האלבום האישי הנפלא הזה ואת המעבר של ג’ון מביטל ג’ון לג’ון שלא מאמין בלהקה אלא בעצמו וביוקו. כמו תמיד בספרים כאלה, הספר יכלול צילומים רבים, שחלקם רואה אור לראשונה.בניגוד לידיעה הקודמת, זה נשמע באמת מעניין. הספר יצא באוקטובר. זה הלינק להזמנה מוקדמת באמזון. על האלבום תוכלו לקרוא פה. – אנחנו מסיימים עם ידיעה מעניינת שנתקלתי בה וגרמה לבלוטת ה”מה אם” שבמוחי לפעום בעוצמה שהיוותה חשש ממשי לנזק מוחי. אני לא זוכר אם סיפרתי לכם פעם, אבל אני ממש אוהב את ג’ון לנון. לעומת זאת אני זוכר שלא סיפרתי לכם מעולם שכחובב קולנוע גדול, פרנסיס פורד קופולה הוא מהבמאים האהובים עליי. קופולה הוא אחד האנשים הבודדים שאחראי לרצף סרטים מושלם. אצלו אנחנו מדברים על “הסנדק” (1972), “השיחה” (1974), “הסנדק 2” (1974), “אפוקליפסה עכשיו” (1979) ו”אחד מהלב” (1981). לאחר הרצף המושלם הזה הוא הוציא עוד 2 סרטים כמעט מושלמים בשנת 1983 – “נערי הכרך” ו”ראסטי ג’יימס”. אז למה אני מטריד אתכם בסוגיה הזו? כי מסתבר שבתקופה שבה קופולה ישב בג’ונגל בפיליפינים והתמודד עם ההפקה המטורפת של “אפוקליפסה עכשיו”, הוא שלח מכתב ללנון שמבקש ממנו לבוא לביקור כדי לדבר על פרוייקט משותף. וכך כתב קופולה ב-24 במרץ, 1977: “ג’ון היקר, מעולם לא נפגשנו אבל ברור שתמיד נהנתי מעבודתך. אני נמצא כרגע בפיליפינים, עושה את “אפוקליפסה עכשיו”. אני נמצא כאן כבר 8 חודשים, מצפה להיות כאן עוד כמה חודשים נוספים. אני חי בתוך הר געש, שהוא גן עדן בג’ונגל, בו יש מעינות יפייפיים וחשבתי על אם היית אי פעם במזרח הרחוק או אם תהנה לבלות קצת זמן בשיחה על דברים שונים באופן כללי ועל כמה פרוייקטים רחוקים ועתידיים שחשבתי עליהם. בבקשה, אני ממש אשמח לבשל לך ארוחה ורק לדבר, להקשיב למוסיקה ולדבר על סרטים. אם להגיע למזרח הרחוק קשה מדי, אז יום אחד בעתיד, בלוס אנג’לס, סאן פרנסיסקו או ניו יורק, אני אשמח לפגוש אותך. בכנות, פרנסיס קופולה”. – האם קופולה רצה שלנון יכתוב שירים לסרט? הסרט, כזכור, מכיל שירים ידועים משנות ה-60 כשהזכור מכל הוא The End של The Doors שפותח אותו. אבל הוא לא מדבר במכתב על הפרוייקט הזה אלא על פרוייקט עתידי. קשה להבין מהמכתב. לנון לא הגיע לגן העדן הפיליפיני וכנראה שטוב שכך, כיון שהסט הפך לסיוט גדול מאוד עם סופות, בעיות עם הצבא הפיליפיני ומה לא. אבל מסתבר שהם כן נפגשו אחרי שקופולה חזר משם. זה מכתב ששלח לו לנון: “פרנסיס היקר,אחרי שהקדשתי הרבה מחשבה לרעיון, הבנתי שעקב לוחות זמני העבודה שלי, אין לי באמת זמן לפרוייקט חדש גדול כל כך. אני אוהב את הספר אבל זה יקח כל כך הרבה אנרגיה וכו’. ברכותיי לך, היה נחמד לפגוש אותך, באהבה, ג’ון לנון”. “אפוקליפסה עכשיו” היה עיבוד מבריק לספר המצוין של ג’וזף קונראד “לב המאפלייה”. על פי זה, אפשר בהחלט לחשוב שדובר על כתיבת שירים לסרט. אבל הסרט יצא ב-1979. איזה לוחות זמני עבודה קשים היו ללנון בשנת 1978 ותחילת 1979? כשהתחלתי לחשוב, אז באמת התפוצץ לי המוח. כל מה שאני כותב עכשיו הוא fiction, אבל זה מה שעבר לי בראש. קופולה עבד על כמה עיבודים לספרים בתחילת שנות ה-80. החשובים שבהם היו שני ספרים של ס. ה. הינטון – “נערי הכרך” ו”ראסטי ג’יימס”. הספרים הללו הם משנות ה-60. הם מתרחשים בשנות ה-60 ומספרים על נערי שוליים שמחפשים את הדרך לשרוד. חומר מושלם ללנון. אני גם מצליח לראות את לנון נהנה מאוד מאחד הספרים האלה, בעוד שאני בספק אם היה לו כח ו/או חשק לקרוא את “לב המאפלייה”. קופולה עצמו עבד ב-1980 על המיוזיקל “אחד מהלב”, שהוא הסרט האהוב עליי ביותר שלו. זה היה אמור להיות המיוזיקל הראשון מתוך כמה שהוא ייצור (מה שלא קרה לבסוף). זה היה מיוזיקל מאוד לא שיגרתי בו את רוב שירי הסרט לא שרו השחקנים, אלא טום וייטס (שגם כתב אותם) וקריסטל גייל. אם אתם לא מכירים את הסרט והפסקול, עשו לעצמכם טובה וצפו והאזינו בהקדם. אז האם זה ממש מופרך שקופולה מסר לו את הספר של הינטון, ביקש ממנו לקרוא ולחשוב איך הוא יכול לתרום לו מוסיקלית, באופן בו טום ווייטס תרם ל”אחד מהלב”? זה לא באמת חשוב, ואני מניח שלעולם לא נדע, אבל בלוטת ה”מה אם” לא מפסיקה לפעום וכל שנותר לי לומר הוא אוףףףףףףףףף. #גוןלנון #פרנסיספורדקופולה #קופולה #מארקדייווידצפמן #אפוקליפסהעכשיו #מועדוןהקאברן

בנובמבר 1966 יחד עם אלבומם הרביעי של הקינקס, שוחרר גם הסינגל השלישי שלהם לאותה שנה שהיה לדעתי הסינגל השלם ביותר שלהם לאותה תקופה ולכן אתעכב רק עליו. שני השירים בו לא רק שלא סותרים האחד את השני אלא אפילו משלימים. אפשר לקרוא לו הסטרוברי פילדס/פני ליין של הקינקס וממש במקרה הוא הקדים את הסינגל של הביטלס בשלושה חודשים. הקטע dead end street מוזר מאוד במובן החיובי של המילה. הוא אכן ממשיך את הקו הלירי ביקורתי של ריי אבל משהו אחר מתחולל בו. הוא בורא בו עולם שלם של סבל ומסכנות.כשהשיר מתחיל להתנגן זה מזכיר מאוד את sunny afternoon רק בהבדל מהותי. הטרומבון שמדמה חצוצרת לוויות צבאית, נכנס ו’מפריע’ לאקורדים שהפעם בניגוד לשיר ההוא, עומדים במקום ולא זזים כמו במצעד צבאי. ולא בכדי. מצעד הלוויה הזה עומד לצאת ולצעוד ברחוב ‘דד אנד’. זה מסע הלוויה של המעמד הנמוך או המעמד העובד שבחלקו היה בכלל מובטל. אלו שמרגישים סוג ב’, שחיים ומתים ללא כל יכולת להשתחרר מהאומללות והסבל. חיים במבוי סתום. החוויה שהרגיש ריי כלפי הוריו. הוא סיפר: “התחושה שלי לגבי שנות ה 60 הייתה שהם לא היו נהדרים כמו שכולם חושבים. ברחוב קרנבי כולם נראו מאושרים, אבל זו הייתה הסוואה. זה מה שהשיר התייחס אליו. כתבתי אותו כשחיפשתי לקנות בית והייתי פשוט מבועת. אף פעם לא רציתי להיות בעל נכס כי גם אבי מעולם לא החזיק נכס. הוא ירש מאביו את הגישה שצריך לשכור כל החיים, לכן עדיין יש לי בושה מובנת לגבי החזקת נכס. זו פשוט אשמה”. בצורה גאונית ריי בנה בראשו רחוב שנקרא dead end בו הוא מסיר את המסכות מעל פניהם המאושרות של דייריו. דיירים שנידונו כל חייהם לחיות תחת עול השכירות כפי שחיה משפחתו ולאסוף פאונד לפאונד על מנת לאכול. “עבור מה אנחנו חיים? דירת 2 חדרים בקומה השנייה.”כדי לשקף את היותו של השיר ההמנון של המעמד הנמוך, החליט ריי שהוא רוצה להחליף את קרן היער שהייתה אמורה להיות שם בטרומבון בעל צליל יותר פשוט וארצי.עם התקדמות השיר, המילים סוגרות על המאזין. צרה על גבי צרה נערמת. הסדק בתקרה, הכיור הדולף, המחסור בכסף, גובה השכירות שמדפק על הדלת ומנסה להיכנס. זו קלסטרופוביה במעטפת של מיוזקל עליז. המפיק שאל תלמי רצה להקליט את השיר כשיר פופ עליז, שאר חברי הלהקה יחד עם ג’ון דלטון שהחליף את פיט קוויף שהחלים מתאונת הדרכים שלו וניקי הופקינס על הפסנתר חשבו אחרת. כך סיפר ריי:”הוא סיים את העבודה על הטרק ואמר ‘זה נהדר’ ויצא הביתה. עשינו את עצמנו עוזבים אבל חזרנו לאולפן והקלטנו את השיר מחדש. למחרת ניגנו לו את הגרסה שהקלטנו והוא אמר ‘אתם רואים למה התכוונתי! אין בזה שום דבר רע’ הוא חשב שאנחנו מנגנים לו את הגרסה שלו”. את הקליפ שליווה את השיר, הקינקס צילמו ברחוב ליטל גרין בלונדון, רחוב בעל אופי מעט גותי מהמאה ה 18 שהתאים בצורה מושלמת לאווירת ה’דד אנד’ סטריט. הקליפ צולם בשחור לבן כשכל אחד מחברי הלהקה יחד עם פיט קוויף שחזר, היה לבוש כקברן. הקליפ שצולם כמו סרט ישן אילם היה כל כך מוזר, מדכא ומאיים. כדי להעביר את המסר בעוצמה, תמונות סיטלס בו נראים המסכנים והנדכאים שולבו בו והכל יחד גרם מן הסתם לטלוויזיה הבריטית לא לרצות לשדר אותו. אגב, שימו לב לסצנת המרדף סטייל ‘לילה של יום מפרך’ בסופו. קשה לי לא להזכיר את הקליפ שצילמו אואזיס ב 2005 עבור השיר the importance of being idle שניהם, השיר והקליפ לקחו והקצינו במודע את מה שעשו ריי דייוייס וחבריו אבל אני לא רואה בכך העתקה אלא מחווה יפה ומוצלחת לקינקס. לגבי הקליפ אמר ריי: “ברגע שיש לך להיט במצעדים, אתה יכול רק לחזור על עצמך. אתה הולך ל’טופ אוף דה פופס’ ושר אותו. אנחנו רצינו אתגר, משהו שונה ולכן עשינו את הקליפ”.בצדו השני של הסינגל היה השיר Big Black Smoke שהוא תמונה משלימה לצד הראשון. אותה עגמומיות שמלווה בעליצות אבל הפעם את טרומבון הלוויות בתחילת השיר, מחליפים פעמוני חתונה אופטימיים. הפעם מדובר ב’סיפור הצלחה’, האמנם? ריי שר בו על בחורה שהצליחה לברוח ממציאות חייה בחיים המשעממים בכפר. היא בורחת אל ה’עשן הגדול והשחור’, הכינוי של הוריה לעיר הגדולה שם היא מאבדת את עצמה ומתמכרת לסמים. הדרך שהיא עושה סימבולית מאוד. מהכפר אל העיר, מהמאה ה 18 לשנות השישים של המאה העשרים. לבסוף מגיע החוט המקשר בין שני השירים משני צידי הסינגל. היא פוגשת בחור בשם ג’ו שגורר אותה פנימה לתוך ‘העשן הגדול והשחור’ לחיים של שכיריות. הוא גורר אותה אל ‘דד אנד סטריט’ שנמצא בתוך ‘העשן הגדול השחור’. נהדר! בצורה אירציונלית, סינגל קודר שכזה מצליח להגיע למקום החמישי במצעד הסינגלים הבריטי וסוגר את 1966 בצורה דיי מוצלחת עבור הקינקס. מה יקרה איתם הלאה? איך תראה 1967 שלהם? בפוסט הבא.

ממש בתחילת הביוגרפיה שלו many years from now , פול סיפר על חוויית הכתיבה המוקדמת עם ג’ון ועל כך שהם נעו ונדו בין ביתו שלו לבין ביתה של הדודה מימי, לוקיישן שהיה הרבה פחות נוח עבורם: “פיסית, זה תמיד היה רעיון רע לשבת זה לצד זה על המיטה שלו בחדרו. צווארי הגיטרות תמיד היו מתנגשים זה בזה”. אחד השירים המוקדמים שנכתבו בצורה הזו, היה I call your name: “עבדנו עליו יחד, אבל זה היה הרעיון של ג’ון. כשאני מסתכל לאחור על המילים אני חושב לעצמי ‘רגע אחד, למה הוא התכוון?’ ‘אני קורא בשמך ואת לא שם’ האם זה על אימא שלו? על אביו? אני חייב להודות שלא ראיתי את זה כשהוא כתב את השיר מפני שהיינו רק זוג של בחורים צעירים שכותבים. לא הסתכלתי מאחורי זה כל הזמן, רק מאוחר יותר התחלתי לנתח דברים”. זו דוגמא מצוינת לשיר של לנון שעל פניו נראה כמו שיר אהבה פשוט, אבל אם חושבים עליו קצת יותר אפשר להבין שמדובר במשהו קצת פחות פשטני עם מעט יותר עומק, שברבות השנים התרכב לכדי התוצאה הסופית. האם יש תשובה לשאלה למה התכוון המשורר או הליריקן? לנון לא טרח להעמיק או לספק תשובות, אבל הוא סיפק רמזים שיעזרו לנו להבין. במקרה של השיר הזה חשוב להבין באיזו תקופה נכתב, או באילו תקופות נכתב. זה שיר שמכיל בו את הכאב וההשפעות של לנון לאורך התקופה מתחילת העבודה עליו ועד שמצא את עצמו ב EP של הביטלס. מה אנחנו יודעים עליו? לנון גילה שאת השיר כתב זמן קצר לאחר שקיבל את הגיטרה הראשונה שלו. את גיטרת ה’גלוטון צ’מפיון’ הראשונה שלו, קנה לנון הצעיר דרך הדואר. הוא ראה פרסום של חברת ‘גאלו’ הדרום אפריקאית בשבועון הבריטי ‘רבייל’ ב 7 במרץ 1957 ונדלק על הגיטרה. אמו ג’וליה אפשרה לבנה להזמין את הגיטרה אל ביתה מפני שהדודה מימי לא הייתה מוכנה לשמוע על כך עקב הציונים הגרועים של התלמיד. ג’ון זכר שהגיטרה עלתה 10 פאונד, מארק לואיסון כתב ב tune in שהגיטרות הללו שנשלחו בדואר היו לא כל כך זולות והסיכוי הוא שהיא עלתה כפול מכך. הגיטרה שגודלה היה כשלושת רבעי גיטרה רגילה, נשלחה מדרום אפריקה ולא הייתה בעלת סאונד איכותי כלל וכלל. במדבקה שהייתה ממוקמת בבטנה היה כתוב באפריקאית ‘מובטח לא להיסדק” (שמו של פרק 5 ב tune in ). טיבה של הגיטרה לא מנע מג’ון להסתער ולנגן בה ללא הפסק. אחד הקטעים הראשונים שכתב ממש כשקיבל את הגיטרה, היה קטע בשם calypso או calypso rock. אין כמעט בכלל מידע על הקטע הזה. מוסיקת הקאליפסו שהשפיעה מאוחר יותר על זרמי הרגאיי והסקא הייתה פופולארית מאוד בארה”ב ואיימה לפחות לדעת מומחים שונים, להעפיל על שגעון הרוקנרול. בבריטניה שאהבה לייבא מוסיקה מארה”ב, חשבו שזה עתיד לקרות בכל יום. בדיילי מייל הגדילו והכריזו במרץ 1957 ‘הקאליפסומאניה בדרכה, אבל האם היא תישאר?’. ג’ון סיפר: “בששת החודשים הראשונים התעניינתי ברוק. כש’הארטברייק הוטל’ של אלביס יצא באנגליה הם אמרו: ‘הרוק הולך למות. האם הקאליפסו ישתלט במקום?’ “. שיר נוסף שכתב לנון נקרא My love is like a bird ומתישהו לנון בראיון מאוחר ציטט ממנו שורה: My Love Is Like A Bird With A Broken Wing. יותר מכך אין מידע לגבי השיר הזה וזה מעניין שב Blackbird של מקרטני ישנו דימוי דומה לכך. כנראה במקרה. שני השירים הללו הם סימבולים מאוד מכיוון שכשיקליט לנון בביתו שבדקוטה בניו יורק גרסאות דמו לשירים בעת תקופת ‘עקרת הבית’ שלו, הוא יחבר שני שירים באותה הרוח: האחד borrowed time שיחזור למקצבי הקאליפסו/רגאיי/סקא. עוד נחזור למקצבים הללו בהמשך הפוסט. האזינו לאאוטייק נהדר של השיר, שנשמע מרענן ומלא חיות ממש כמו מישהו שזה עתה גילה את עולם המוסיקה וקיבל את הגיטרה הראשונה שלו. בחזרה ל I call your name עליו אמר לנון: “זה היה השיר שלי, כשלא היו עדיין ביטלס ולא הייתה להקה. פשוט היה לי אותו. זה היה המאמץ שלי לכתוב בלוז מקורי. את המידל אייט כתבתי רק כדי שיכנס לתקליט שנים אחר כך בלונדון. החלק הראשון נכתב אפילו לפני המבורג. זה היה אחד הניסיונות הראשונים שלי לכתוב שיר”. מה ניתן להסיק? לפני המבורג אומר לפני קיץ 1960. לנון אמר שהוא נכתב לאחר שקיבל את הגיטרה הראשונה שלו מה שאומר בסביבות אמצע 1957, פול אמר שהם עבדו עליו יחד אצל הדודה מימי, מה שאומר שזה קרה לאחר הצטרפותו של פול לקוורימן ושם אותנו בכיוון סוף 1957 תחילת 1958. נו מה נעשה עם שני אלה? אם נשקלל את כל המידע, נקבל את זה: לנון החל לכתוב את השיר באזור אמצע 1957 לאחר שקיבל את הגיטרה שלו והמשיך לעבוד עליו יחד עם פול בתחילת 1958. ג’ון עם הגיטרה הראשונה שלו ב 1958 הבתים של השיר ללא המידל אייט שעדיין לא נכתב, נראים על פניהם כחיבוטי נפש של נער צעיר שכותב על אהבת נעורים נכזבת, אבל איפשהו בין השורות אפשר לראות שאין שום רמז לגילוי אהבה שכזה אלא יותר כילד שמדבר לאמו שנטשה אותו. “אני קורא לך ואת לא עונה”, “האם אני אשם בכך שעשיתי משהו לא נכון?” “קשה לי לישון בלילה” ממש פרוטוטייפ לשיר “אימא” מאלבום הבכורה שלו, שם הדמות קיבלה שם, פנים וכתב אישום נוקב. “אימא לך היה אותי אבל לי לא היה אותך” , “אני חייב לומר שלום”. זה נכון שאפשר לסווג את I Call Your Name גם לאביו של ג’ון, ולכן Mother סוגר מעגל עם שניהם בדגש על אמו. פאסט פורוורד ל 1963. מסיבה לא ברורה מספיק, באמצע השנה, לנון שולף את השיר וכותב לו מידל אייט. האם הטריגר היה בריאן שביקש שירים עבור שאר האמנים שלו? האם ג’ון נזכר בו ורצה אותו עבור הביטלס? באמת שאין לי מושג. התוצאה היא מידל אייט שבא להשלים את ג’ון הילד שכתב לאמו החיה. ג’ון הגבר הצעיר כותב לאמו המתה: “את יודעת שאני לא יכול לשאת זאת. לא יודע מי כן יכול. אני לא הולך לעבור את זה, אני לא סוג כזה של אדם”. כשבריאן מבקש מג’ון ופול שירים עבור בילי ג’י. קרמר והדקוטות, ג’ון מעביר לו שני שירים. את I call your name ואת bad to me – עוד שיר על חרדת נטישה, רק שבו ג’ון כותב באופן מפורש ‘אני מאוהב בך’ וברוח האופטימית, האהבה שלו בשיר הזה חוזרת והכל מסתדר. לשניהם הקליט לנון דמו עבור בילי ג’י קרמר, רק אחד שרד. ב 27 ביוני 1963, מקליטים בילי ג’י קרמר והדקוטות את שני השירים. בצדו הראשון של הסינגל מוקם bad to me ובצדו השני I call your name והסינגל הגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים בבריטניה. סוף טוב הכל טוב. הנה הגרסה לשיר של בילי ג’יי קרמר והדקוטות: עם הזמן אנחנו למדים שסיפורי הביטלס יותר מורכבים ומעניינים מכך. פאסט פורוורד ל 1 במרץ 1964. ביום האחרון להקלטת השירים עבור סרט הבכורה שלהם, הביטלס מתכנסים באולפנים על מנת לסגור את הקצוות לפני תחילת הצילומים. הם מקליטים את I’m happy just to dance with you ,גרסה יוצאת דופן ל long tall sally שכמו ב’טוויסט אנד שאוט‘ הוקלטה בטייק אחד ומי שמאזין לה לא יכול שלא לפול לרצפה מהתוצאה הנהדרת והפלא ופלא גם את I call your name. שני השירים הללו באמת ובתמים נשקלו לזמן קצר להיות כחלק מפסקול הסרט. מדוע נזכר ג’ון בשיר הזה עכשיו? אני לא באמת יודע, אבל לדעתי זה מחזק את חשיבות השיר בעיניו. השיר היה ביסייד של בילי ג’יי קרמר, מי זוכר אותו? לטעמי ג’ון הרגיש שזהו שיר חשוב מדי מכדי שיסיים את חייו כביסייד של אמן אחר. זה הזמן לסגור אתו מעגל. תסמכו על לנון שידע לסגור אתו מעגל בצורה הכי מרגשת ויפה שאפשר. שבעה ניסיונות נעשו בהקלטת השיר כשהביטלס לא ניגנו בצורה יוצאת דופן או מרשימה למדי. הם אפילו מנגנים כמעט במדויק כפי שניגנו ב you can’t do that שהעבודה עליו החלה בפברואר. כזכור גם הוא היה אמור להשתלב בסרט והדמיון בניהם כנראה הדיר את I call your name מהסרט. יש בו את אותו השטאנס, אותה צורת נגינה, אותו פעמון פרה מפורסם, אבל שימו לב מה קורה באמצע השיר. רגע לפני שג’ון משחרר זעקה קטנה ,התופים משנים מקצב למשהו שדומה לאותו קאליפסו/רגאיי/סקא. ואנחנו מקבלים את לנון שמצדיע לתקופה בה החל לכתוב את השירים הראשונים שלו. מצדיע לגיטרה הראשונה שלו. מצדיע למי שקנתה לו אותה. מצדיע לנושא השיר. צמרמורת. מקליטים את האלבום השלישי את ההשראה למקצב שהזכיר לו את הימים ההם, הוא קיבל משירים בסגנון ה’בלו ביט’ שהחלו להגיע לבריטניה. הזרם קיבל את שמו מהלייבל עם אותו השם שהקים זיגי ג’קסון ב 1961 בלונדון. השירים שיצאו בלייבל הזה נשמעו כמו בלוז רק עם קצב ומכאן שמו של הלייבל. הוא החל להוציא סינגלים ‘קריביים’ כאלו של אמנים כמו לאורל אייטקן שנחשב עד היום לסנדק של הסקא. הנה brother David שלו שיצא ב’בלו נוט’ ב 1962: בנוסף, במאי 1964 יצא בארה”ב הסינגל My Boy Lollipop של הזמרת הג’מייקנית מיילי סמול. שימו לב כמה המקצב דומה למה שהכניסו הביטלס ל I call your name התוצאה הסופית של הביטלס, אמנם הורכבה מהטייק השביעי המוצלח, אבל הסולו של הריסון במידל אייט לא היה כל כך טוב ולכן עבור המיקס נעשה שימוש בסולו מטייק 5. בסוף חודש מרץ, הביטלס ביצעו את השיר עבור תכנית הרדיו של ה BBC Saturday night live: ב 4 במרץ, מתכנס הצוות הטכני בראשותו של ג’ורג’ מרטין על מנת לייצר את מיקס המונו. כבר בסופו של היום, נשלח המיקס המהיר לארה”ב על מנת שהשיר יכנס לאלבום השני של הביטלס בחברת קפיטול שתועד לצאת באפריל. זה לא היה סוף פסוק. ב 10 במרץ שוב מתכנס הצוות הטכני והפעם על מנת לייצר את מיקס הסטריאו. גם הוא מוחש לארה”ב. במיקס הסטריאו נעשה שימוש בפתיחה מטייק אחר. שומעים את ‘פעמון הפרה’ מתחיל מאוחר במיקס הסטריאו. שתי הגרסאות הללו יצאו בארה”ב בגרסת המונו והסטריאו של The Beatles’ Second Album והשיר נחשף לקהל האמריקאי כחודשיים לפני הקהל הבריטי. לקראת יציאת השיר בבריטניה נערכו עוד כמה שינויים לא מהותיים יותר מדי במיקסים ולמי שיאזין למיקס המונו הוא ייווכח שהוא נשמע עמוס מדי. אם צריך להגיד את השינוי המרכזי בין שניהם, זהו קולו של לנון. במיקס המונו הוא נשמע כאילו הוא מתחבא מאחורי רמקול, מוכפל בהכפלת יתר ומעומעם הרבה יותר לעומת מיקס הסטריאו. במיקס הסטריאו הזה לנון כאילו עובר לקדמת הבמה, נשמע בולט אבל גם אינטימי יותר. גם כשקולו מוכפל זה נעשה בעדינות. הנה שני המיקסים. מיקס המונו: מיקס הסטריאו בשלב מסוים, מיזג לנון את אמו עם הישות החדשה שנכנסה לחייו, הגברת יוקו אונו. בשיר oh yoko שהקדיש ג’ון לבת זוגתו ונכנס לאלבום הסולו השני שלו Imagine, הוא לא שכח לתת קריצה לשיר הגעגוע שכתב לאמו יותר מעשור קודם לכן. הוא כותב שם “באמצע הלילה אני קורא בשמך”. הוא עדיין התעורר בלילה ונזכר בה. השיר יצא בבריטניה ב 19 ביוני 1964 כחלק מה EP הפנטסטי Long Tall Sally וזאת ככל הנראה על מנת למשוך קצת זמן עד שייצא האלבום הבא ולתת אורך רוח למעריצים. ב 1990 הקליט רינגו את השיר כמחווה לג’ון לכבודם של שני אירועים עם קונטרסט משמעותי בניהם. יובל להולדתו של ג’ון ועשור להירצחו. את השיר הקליט רינגו עם ג’ף ליין, טום פטי ג’ו וולש וג’ים קלטנר. ה Travelling Ringos כפי שכינה אותם מישהו באחת התגובות בסרטון. הנה הם: אסיים עם גרסה שונה לגמרי לשיר שביצעו ה’מאמז והפאפאז’ עבור אלבום הבכורה שלהם ב 1966. איזה ביצוע נפלא! #בריאןאפשטיין #גוליהלנון #פולמקרטני