שלום חברים, בעבר היה לנו מדור חדשות ביטלס שיש לי עבורו פינה חמה בלב. מסיבה כלשהי הפינה נדחקה והיום החלטתי להחזיר אותה. יופיעו בה ידיעות חשובות יותר, חשובות פחות ולא חשובות כלל. המכנה המשותף לכולן, כמובן, הוא הביטלס. אז בואו נתחיל – – מועדון הקאברן, ששמענו לאחרונה שהוא עלול להיסגר לתמיד, פתח את שבוע פסטיבל הביטלס הוירטואלי, שכן הארוע השנתי לא מתקיים השנה בעקבות מתקפת הקורונה העולמית. עד ה-1 בספטמבר תוכלו לשמוע אמנים והרכבים מכל העולם מבצעים שירים של הלהקה בעמוד הפייסבוק של המועדון, סך הכל אמורות להיות כ-100 שעות של מוסיקת ביטלס – https://www.facebook.com/cavernclubliverpool/ זו הידיעה המלאה. – מארק דייויד צ’אפמן, הידוע בכינויו מארק דייויד צ’אפמן החלאה, סורב בפעם ה-11 לבקשת החנינה שלו. למקרה שהגעתם לעמוד הזה בטעות ואין לכם מושג על מה ומי אנחנו מדברים, צ’אפמן בן ה-65 יושב מזה 40 שנים בכלא על רצח ג’ון לנון.במשפט הרצח, על אף המלצת עורכי הדין שלו לטעון לאי שפיות, הוא סרב והודה באשמתו. אם אתם רוצים לקרוא על היום הנוראי בו נרצח לנון, אתם יכולים לעשות זאת כאן. מסתבר שב-2018, אחד הטיעונים נגד מתן חנינה בבקשה הקודמת שהגיש, היה שבטוח יותר עבורו לשהות בכלא, מתוך החשש שמעריץ של לנון יפגע בו בגלל הרצח. ב-2022 יוכל להגיש שוב בקשת חנינה. זו הידיעה המלאה. – אלו מכם שחולקים חיבה ללהקות הכיסוי הרבות של הביטלס מכירים אולי את השם ג’ימי קובורן. הוא מופיע על תקן ג’ון לנון בהרכב The Cavern Club Beatles. הנה דוגמה מההופעה שלהם – בכל אופן, ג’ימי התבקש לכתוב שיר של “טוב לב וחביבות” על ידי תנועת #KIND20 שמאחוריה עומד ארגון הצדקה tuff.earth. מטרת התנועה היא להוות “חיסון רוחני” למשבר הקורונה. השיר אותו ג’ימי התבקש לכתוב אמור להיות המנון חדש למען השלום והאחדות והוא התבקש לכתוב אותו לאחר שראשי ארגון הצדקה האזינו לאלבום הבכורה שלו שיצא לאחרונה, Waterloo Key, שלטענת הידיעה מציב אותו כאחד הקולות המובילים בכותבי השירים הליברפוליים החדשים. שימו לב להגדרה המפוצצת הבאה, מפי דר’ שמנדר טאלוור, אחד המייסדים של הארגון: “Together As 1 הוא כמו Imagine חדש. כמעט 50 שנים אחרי שיצאה הקלאסיקה של לנון, עכשיו בחור ליברפולי אחר כתב את ההמשך שחוזר על הקריאה להראות אחדות. השיר Imagine תמיד יהיה Imagine, ההמנון האוניברסלי ללא מתחרים לשלום, אהבה והבנה, אבל עבור הימים הקודרים החדשים האלה, שהגיעו בעקבות המגיפה, רצינו שיר חדש שחולק את אותו מסר מעורר השראה כדי שיפעל כחיסון רוחני ליאוש הגלובלי. ואיזה מקום טוב יותר לפנות אליו מאשר ליברפול, העיר שלה יש היסטוריה ארוכה כבירת טוב הלב”. ג’ימי מספר: “השיחה בה ביקשו ממני לכתוב שיר בינלאומי של טוב לב הגיעה משום מקום וזו היתה משימה לא פשוטה. התהלכתי ברחבי ליברפול כשאני חושב איך לכתוב את השיר ומה לומר כשפתאום כל השיר פשוט הופיע בראשי – זה היה כאילו הוא נפל מהשמיים”. עוד עמותות כבר בחרו בו כשיר שיוביל אותן ומי יודע לאן זה יוביל בהמשך? אולי לדואט עם יוקו?זה השיר, מה אתם אומרים? שיהיה. הידיעה המלאה. – כבר לפני כמה ימים דיווחנו כאן על האוסף החדש של לנון, אבל עכשיו הגיע הזמן לדיווח נרחב יותר. בשנת 1970 יצא אלבום הסולו הרשמי הראשון של לנון Plastic Ono Band, וכדי לשמח את כל המעריצים שחיכו למארז מיוחד לרגל חגיגות 50 השנה, יוקו החליטה שמזמן לא יצא ללנון אוסף חדש. היא אפילו בחרה עבורו שם של אוסף שיצא כבר לפני 10 שנים. נהדר. אז מה חדש באוסף הזה, אתם שואלים? כנראה שלא קראתם את הדיווח שלנו מלפני כמה ימים. לא נורא. אנחנו כאן כדי לשרת ועל כן נחזור – השירים עברו מיקסים מחודשים. למה זה טוב אתם שואלים? התשובה שתקבלו תשתנה על פי האדם אליו תפנו את השאלה. אני (גיא) חושב שזה מיותר לחלוטין. אני אוהב לשמוע את המיקסים כפי שיצאו במקור, נאמנים לתקופה מבחינת סאונד ורצונות האמן בזמן אמת. אבל אותי כמעט ולא שואלים אף פעם. פול היקס, שהיה אחראי גם על המיקסים של מארז Imagine שיצא לפני כמה שנים, קיבל על עצמו את המשימה. המיקסים החדשים נעשו מהמאסטרים המקוריים וכל העבודה נעשתה באופן אנלוגי, כך שיש בזה נחמה. השאלה לה לא מצאתי תשובה, היא האם המיקסים הועברו בסופו של דבר לאלבומי הויניל באופן אנלוגי או שהשתמשו במיקסים הדיגיטלים. כזכור, אלבומי הסטריאו של הביטלס שיצאו לפני מספר שנים, השתמשו ברימסטרים הדיגיטליים. לאחר הרבה ביקורת, אלבומי המונו שלהם שיצאו כמה שנים מאוחר יותר, הועברו ממקור אנלוגי. נחזור לאוסף. הגרסה הרגילה שלו תכיל 19 שירים על דיסק אחד או שני תקליטים. גרסת הדלוקס שלו תכיל 36 שירים על 2 דיסקים או 4 תקליטים, בלו רי של המיקסים באיכויות סאונד גבוהות, ספר בן 124 עמודים, פוסטר, 2 גלויות ומדבקה. אלה השירים שיהיו שם -CD 1 1 Instant Karma! (We All Shine On) (Ultimate Mix) 2 Cold Turkey (Ultimate Mix) 3 Working Class Hero (Ultimate Mix) 4 Isolation (Ultimate Mix) 5 Love (Ultimate Mix) 6 God (Ultimate Mix) 7 Power To The People (Ultimate Mix) 8 Imagine (Ultimate Mix) 9 Jealous Guy (Ultimate Mix) 10 Gimme Some Truth (Ultimate Mix) 11 Oh My Love (Ultimate Mix) 12 How Do You Sleep? (Ultimate Mix) 13 Oh Yoko! (Ultimate Mix) 14 Angela (Ultimate Mix) 15 Come Together (live) (Ultimate Mix) 16 Mind Games (Ultimate Mix) 17 Out The Blue (Ultimate Mix) 18 I Know (I Know) (Ultimate Mix) CD 2 1 Whatever Gets You Thru The Night (Ultimate Mix) 2 Bless You (Ultimate Mix) 3 #9 Dream (Ultimate Mix) 4 Steel And Glass (Ultimate Mix) 5 Stand By Me (Ultimate Mix) 6 Angel Baby (Ultimate Mix) 7 (Just Like) Starting Over (Ultimate Mix) 8 I’m Losing You (Ultimate Mix) 9 Beautiful Boy (Darling Boy) (Ultimate Mix) 10 Watching the Wheels (Ultimate Mix) 11 Woman (Ultimate Mix) 12 Dear Yoko (Ultimate Mix) 13 Every Man Has A Woman Who Loves Him (Ultimate Mix) 14 Nobody Told Me (Ultimate Mix) 15 I’m Stepping Out (Ultimate Mix) 16 Grow Old With Me (Ultimate Mix) 17 Happy Xmas (War Is Over) (Ultimate Mix) 18 Give Peace A Chance (Ultimate Mix) בנתיים יצא המיקס החדש של “אינסטנט קארמה” והאמת? הופתעתי. אני רגיל לרוורב המטורף של פיל ספקטור ונראה כאילו מיתנו אותו מאוד במיקס הזה, עד כדי שינוי משמעותי בסאונד של השיר. זה מדגיש מצד אחד את הנגינה, אבל מצד שני זה נשמע ממש מוזר, אם כי מעניין מאוד. מסקרן לגלות איזה עוד שינויים מחכים לנו. – מה שבכל זאת נקבל מיוקו לציון 50 שנים לאלבום הבכורה הנפלא של לנון הוא ספר בן 288 עמודים שמוקדש כולו לעשיה של האלבום. הוא יכלול ראיונות שנעשו לאורך השנים עם לנון, אונו ואנשים אחרים שקשורים להפקת האלבום, ודרך זה יספר את סיפור האלבום האישי הנפלא הזה ואת המעבר של ג’ון מביטל ג’ון לג’ון שלא מאמין בלהקה אלא בעצמו וביוקו. כמו תמיד בספרים כאלה, הספר יכלול צילומים רבים, שחלקם רואה אור לראשונה.בניגוד לידיעה הקודמת, זה נשמע באמת מעניין. הספר יצא באוקטובר. זה הלינק להזמנה מוקדמת באמזון. על האלבום תוכלו לקרוא פה. – אנחנו מסיימים עם ידיעה מעניינת שנתקלתי בה וגרמה לבלוטת ה”מה אם” שבמוחי לפעום בעוצמה שהיוותה חשש ממשי לנזק מוחי. אני לא זוכר אם סיפרתי לכם פעם, אבל אני ממש אוהב את ג’ון לנון. לעומת זאת אני זוכר שלא סיפרתי לכם מעולם שכחובב קולנוע גדול, פרנסיס פורד קופולה הוא מהבמאים האהובים עליי. קופולה הוא אחד האנשים הבודדים שאחראי לרצף סרטים מושלם. אצלו אנחנו מדברים על “הסנדק” (1972), “השיחה” (1974), “הסנדק 2” (1974), “אפוקליפסה עכשיו” (1979) ו”אחד מהלב” (1981). לאחר הרצף המושלם הזה הוא הוציא עוד 2 סרטים כמעט מושלמים בשנת 1983 – “נערי הכרך” ו”ראסטי ג’יימס”. אז למה אני מטריד אתכם בסוגיה הזו? כי מסתבר שבתקופה שבה קופולה ישב בג’ונגל בפיליפינים והתמודד עם ההפקה המטורפת של “אפוקליפסה עכשיו”, הוא שלח מכתב ללנון שמבקש ממנו לבוא לביקור כדי לדבר על פרוייקט משותף. וכך כתב קופולה ב-24 במרץ, 1977: “ג’ון היקר, מעולם לא נפגשנו אבל ברור שתמיד נהנתי מעבודתך. אני נמצא כרגע בפיליפינים, עושה את “אפוקליפסה עכשיו”. אני נמצא כאן כבר 8 חודשים, מצפה להיות כאן עוד כמה חודשים נוספים. אני חי בתוך הר געש, שהוא גן עדן בג’ונגל, בו יש מעינות יפייפיים וחשבתי על אם היית אי פעם במזרח הרחוק או אם תהנה לבלות קצת זמן בשיחה על דברים שונים באופן כללי ועל כמה פרוייקטים רחוקים ועתידיים שחשבתי עליהם. בבקשה, אני ממש אשמח לבשל לך ארוחה ורק לדבר, להקשיב למוסיקה ולדבר על סרטים. אם להגיע למזרח הרחוק קשה מדי, אז יום אחד בעתיד, בלוס אנג’לס, סאן פרנסיסקו או ניו יורק, אני אשמח לפגוש אותך. בכנות, פרנסיס קופולה”. – האם קופולה רצה שלנון יכתוב שירים לסרט? הסרט, כזכור, מכיל שירים ידועים משנות ה-60 כשהזכור מכל הוא The End של The Doors שפותח אותו. אבל הוא לא מדבר במכתב על הפרוייקט הזה אלא על פרוייקט עתידי. קשה להבין מהמכתב. לנון לא הגיע לגן העדן הפיליפיני וכנראה שטוב שכך, כיון שהסט הפך לסיוט גדול מאוד עם סופות, בעיות עם הצבא הפיליפיני ומה לא. אבל מסתבר שהם כן נפגשו אחרי שקופולה חזר משם. זה מכתב ששלח לו לנון: “פרנסיס היקר,אחרי שהקדשתי הרבה מחשבה לרעיון, הבנתי שעקב לוחות זמני העבודה שלי, אין לי באמת זמן לפרוייקט חדש גדול כל כך. אני אוהב את הספר אבל זה יקח כל כך הרבה אנרגיה וכו’. ברכותיי לך, היה נחמד לפגוש אותך, באהבה, ג’ון לנון”. “אפוקליפסה עכשיו” היה עיבוד מבריק לספר המצוין של ג’וזף קונראד “לב המאפלייה”. על פי זה, אפשר בהחלט לחשוב שדובר על כתיבת שירים לסרט. אבל הסרט יצא ב-1979. איזה לוחות זמני עבודה קשים היו ללנון בשנת 1978 ותחילת 1979? כשהתחלתי לחשוב, אז באמת התפוצץ לי המוח. כל מה שאני כותב עכשיו הוא fiction, אבל זה מה שעבר לי בראש. קופולה עבד על כמה עיבודים לספרים בתחילת שנות ה-80. החשובים שבהם היו שני ספרים של ס. ה. הינטון – “נערי הכרך” ו”ראסטי ג’יימס”. הספרים הללו הם משנות ה-60. הם מתרחשים בשנות ה-60 ומספרים על נערי שוליים שמחפשים את הדרך לשרוד. חומר מושלם ללנון. אני גם מצליח לראות את לנון נהנה מאוד מאחד הספרים האלה, בעוד שאני בספק אם היה לו כח ו/או חשק לקרוא את “לב המאפלייה”. קופולה עצמו עבד ב-1980 על המיוזיקל “אחד מהלב”, שהוא הסרט האהוב עליי ביותר שלו. זה היה אמור להיות המיוזיקל הראשון מתוך כמה שהוא ייצור (מה שלא קרה לבסוף). זה היה מיוזיקל מאוד לא שיגרתי בו את רוב שירי הסרט לא שרו השחקנים, אלא טום וייטס (שגם כתב אותם) וקריסטל גייל. אם אתם לא מכירים את הסרט והפסקול, עשו לעצמכם טובה וצפו והאזינו בהקדם. אז האם זה ממש מופרך שקופולה מסר לו את הספר של הינטון, ביקש ממנו לקרוא ולחשוב איך הוא יכול לתרום לו מוסיקלית, באופן בו טום ווייטס תרם ל”אחד מהלב”? זה לא באמת חשוב, ואני מניח שלעולם לא נדע, אבל בלוטת ה”מה אם” לא מפסיקה לפעום וכל שנותר לי לומר הוא אוףףףףףףףףף. #גוןלנון #פרנסיספורדקופולה #קופולה #מארקדייווידצפמן #אפוקליפסהעכשיו #מועדוןהקאברן

בנובמבר 1966 יחד עם אלבומם הרביעי של הקינקס, שוחרר גם הסינגל השלישי שלהם לאותה שנה שהיה לדעתי הסינגל השלם ביותר שלהם לאותה תקופה ולכן אתעכב רק עליו. שני השירים בו לא רק שלא סותרים האחד את השני אלא אפילו משלימים. אפשר לקרוא לו הסטרוברי פילדס/פני ליין של הקינקס וממש במקרה הוא הקדים את הסינגל של הביטלס בשלושה חודשים. הקטע dead end street מוזר מאוד במובן החיובי של המילה. הוא אכן ממשיך את הקו הלירי ביקורתי של ריי אבל משהו אחר מתחולל בו. הוא בורא בו עולם שלם של סבל ומסכנות.כשהשיר מתחיל להתנגן זה מזכיר מאוד את sunny afternoon רק בהבדל מהותי. הטרומבון שמדמה חצוצרת לוויות צבאית, נכנס ו’מפריע’ לאקורדים שהפעם בניגוד לשיר ההוא, עומדים במקום ולא זזים כמו במצעד צבאי. ולא בכדי. מצעד הלוויה הזה עומד לצאת ולצעוד ברחוב ‘דד אנד’. זה מסע הלוויה של המעמד הנמוך או המעמד העובד שבחלקו היה בכלל מובטל. אלו שמרגישים סוג ב’, שחיים ומתים ללא כל יכולת להשתחרר מהאומללות והסבל. חיים במבוי סתום. החוויה שהרגיש ריי כלפי הוריו. הוא סיפר: “התחושה שלי לגבי שנות ה 60 הייתה שהם לא היו נהדרים כמו שכולם חושבים. ברחוב קרנבי כולם נראו מאושרים, אבל זו הייתה הסוואה. זה מה שהשיר התייחס אליו. כתבתי אותו כשחיפשתי לקנות בית והייתי פשוט מבועת. אף פעם לא רציתי להיות בעל נכס כי גם אבי מעולם לא החזיק נכס. הוא ירש מאביו את הגישה שצריך לשכור כל החיים, לכן עדיין יש לי בושה מובנת לגבי החזקת נכס. זו פשוט אשמה”. בצורה גאונית ריי בנה בראשו רחוב שנקרא dead end בו הוא מסיר את המסכות מעל פניהם המאושרות של דייריו. דיירים שנידונו כל חייהם לחיות תחת עול השכירות כפי שחיה משפחתו ולאסוף פאונד לפאונד על מנת לאכול. “עבור מה אנחנו חיים? דירת 2 חדרים בקומה השנייה.”כדי לשקף את היותו של השיר ההמנון של המעמד הנמוך, החליט ריי שהוא רוצה להחליף את קרן היער שהייתה אמורה להיות שם בטרומבון בעל צליל יותר פשוט וארצי.עם התקדמות השיר, המילים סוגרות על המאזין. צרה על גבי צרה נערמת. הסדק בתקרה, הכיור הדולף, המחסור בכסף, גובה השכירות שמדפק על הדלת ומנסה להיכנס. זו קלסטרופוביה במעטפת של מיוזקל עליז. המפיק שאל תלמי רצה להקליט את השיר כשיר פופ עליז, שאר חברי הלהקה יחד עם ג’ון דלטון שהחליף את פיט קוויף שהחלים מתאונת הדרכים שלו וניקי הופקינס על הפסנתר חשבו אחרת. כך סיפר ריי:”הוא סיים את העבודה על הטרק ואמר ‘זה נהדר’ ויצא הביתה. עשינו את עצמנו עוזבים אבל חזרנו לאולפן והקלטנו את השיר מחדש. למחרת ניגנו לו את הגרסה שהקלטנו והוא אמר ‘אתם רואים למה התכוונתי! אין בזה שום דבר רע’ הוא חשב שאנחנו מנגנים לו את הגרסה שלו”. את הקליפ שליווה את השיר, הקינקס צילמו ברחוב ליטל גרין בלונדון, רחוב בעל אופי מעט גותי מהמאה ה 18 שהתאים בצורה מושלמת לאווירת ה’דד אנד’ סטריט. הקליפ צולם בשחור לבן כשכל אחד מחברי הלהקה יחד עם פיט קוויף שחזר, היה לבוש כקברן. הקליפ שצולם כמו סרט ישן אילם היה כל כך מוזר, מדכא ומאיים. כדי להעביר את המסר בעוצמה, תמונות סיטלס בו נראים המסכנים והנדכאים שולבו בו והכל יחד גרם מן הסתם לטלוויזיה הבריטית לא לרצות לשדר אותו. אגב, שימו לב לסצנת המרדף סטייל ‘לילה של יום מפרך’ בסופו. קשה לי לא להזכיר את הקליפ שצילמו אואזיס ב 2005 עבור השיר the importance of being idle שניהם, השיר והקליפ לקחו והקצינו במודע את מה שעשו ריי דייוייס וחבריו אבל אני לא רואה בכך העתקה אלא מחווה יפה ומוצלחת לקינקס. לגבי הקליפ אמר ריי: “ברגע שיש לך להיט במצעדים, אתה יכול רק לחזור על עצמך. אתה הולך ל’טופ אוף דה פופס’ ושר אותו. אנחנו רצינו אתגר, משהו שונה ולכן עשינו את הקליפ”.בצדו השני של הסינגל היה השיר Big Black Smoke שהוא תמונה משלימה לצד הראשון. אותה עגמומיות שמלווה בעליצות אבל הפעם את טרומבון הלוויות בתחילת השיר, מחליפים פעמוני חתונה אופטימיים. הפעם מדובר ב’סיפור הצלחה’, האמנם? ריי שר בו על בחורה שהצליחה לברוח ממציאות חייה בחיים המשעממים בכפר. היא בורחת אל ה’עשן הגדול והשחור’, הכינוי של הוריה לעיר הגדולה שם היא מאבדת את עצמה ומתמכרת לסמים. הדרך שהיא עושה סימבולית מאוד. מהכפר אל העיר, מהמאה ה 18 לשנות השישים של המאה העשרים. לבסוף מגיע החוט המקשר בין שני השירים משני צידי הסינגל. היא פוגשת בחור בשם ג’ו שגורר אותה פנימה לתוך ‘העשן הגדול והשחור’ לחיים של שכיריות. הוא גורר אותה אל ‘דד אנד סטריט’ שנמצא בתוך ‘העשן הגדול השחור’. נהדר! בצורה אירציונלית, סינגל קודר שכזה מצליח להגיע למקום החמישי במצעד הסינגלים הבריטי וסוגר את 1966 בצורה דיי מוצלחת עבור הקינקס. מה יקרה איתם הלאה? איך תראה 1967 שלהם? בפוסט הבא.

ממש בתחילת הביוגרפיה שלו many years from now , פול סיפר על חוויית הכתיבה המוקדמת עם ג’ון ועל כך שהם נעו ונדו בין ביתו שלו לבין ביתה של הדודה מימי, לוקיישן שהיה הרבה פחות נוח עבורם: “פיסית, זה תמיד היה רעיון רע לשבת זה לצד זה על המיטה שלו בחדרו. צווארי הגיטרות תמיד היו מתנגשים זה בזה”. אחד השירים המוקדמים שנכתבו בצורה הזו, היה I call your name: “עבדנו עליו יחד, אבל זה היה הרעיון של ג’ון. כשאני מסתכל לאחור על המילים אני חושב לעצמי ‘רגע אחד, למה הוא התכוון?’ ‘אני קורא בשמך ואת לא שם’ האם זה על אימא שלו? על אביו? אני חייב להודות שלא ראיתי את זה כשהוא כתב את השיר מפני שהיינו רק זוג של בחורים צעירים שכותבים. לא הסתכלתי מאחורי זה כל הזמן, רק מאוחר יותר התחלתי לנתח דברים”. זו דוגמא מצוינת לשיר של לנון שעל פניו נראה כמו שיר אהבה פשוט, אבל אם חושבים עליו קצת יותר אפשר להבין שמדובר במשהו קצת פחות פשטני עם מעט יותר עומק, שברבות השנים התרכב לכדי התוצאה הסופית. האם יש תשובה לשאלה למה התכוון המשורר או הליריקן? לנון לא טרח להעמיק או לספק תשובות, אבל הוא סיפק רמזים שיעזרו לנו להבין. במקרה של השיר הזה חשוב להבין באיזו תקופה נכתב, או באילו תקופות נכתב. זה שיר שמכיל בו את הכאב וההשפעות של לנון לאורך התקופה מתחילת העבודה עליו ועד שמצא את עצמו ב EP של הביטלס. מה אנחנו יודעים עליו? לנון גילה שאת השיר כתב זמן קצר לאחר שקיבל את הגיטרה הראשונה שלו. את גיטרת ה’גלוטון צ’מפיון’ הראשונה שלו, קנה לנון הצעיר דרך הדואר. הוא ראה פרסום של חברת ‘גאלו’ הדרום אפריקאית בשבועון הבריטי ‘רבייל’ ב 7 במרץ 1957 ונדלק על הגיטרה. אמו ג’וליה אפשרה לבנה להזמין את הגיטרה אל ביתה מפני שהדודה מימי לא הייתה מוכנה לשמוע על כך עקב הציונים הגרועים של התלמיד. ג’ון זכר שהגיטרה עלתה 10 פאונד, מארק לואיסון כתב ב tune in שהגיטרות הללו שנשלחו בדואר היו לא כל כך זולות והסיכוי הוא שהיא עלתה כפול מכך. הגיטרה שגודלה היה כשלושת רבעי גיטרה רגילה, נשלחה מדרום אפריקה ולא הייתה בעלת סאונד איכותי כלל וכלל. במדבקה שהייתה ממוקמת בבטנה היה כתוב באפריקאית ‘מובטח לא להיסדק” (שמו של פרק 5 ב tune in ). טיבה של הגיטרה לא מנע מג’ון להסתער ולנגן בה ללא הפסק. אחד הקטעים הראשונים שכתב ממש כשקיבל את הגיטרה, היה קטע בשם calypso או calypso rock. אין כמעט בכלל מידע על הקטע הזה. מוסיקת הקאליפסו שהשפיעה מאוחר יותר על זרמי הרגאיי והסקא הייתה פופולארית מאוד בארה”ב ואיימה לפחות לדעת מומחים שונים, להעפיל על שגעון הרוקנרול. בבריטניה שאהבה לייבא מוסיקה מארה”ב, חשבו שזה עתיד לקרות בכל יום. בדיילי מייל הגדילו והכריזו במרץ 1957 ‘הקאליפסומאניה בדרכה, אבל האם היא תישאר?’. ג’ון סיפר: “בששת החודשים הראשונים התעניינתי ברוק. כש’הארטברייק הוטל’ של אלביס יצא באנגליה הם אמרו: ‘הרוק הולך למות. האם הקאליפסו ישתלט במקום?’ “. שיר נוסף שכתב לנון נקרא My love is like a bird ומתישהו לנון בראיון מאוחר ציטט ממנו שורה: My Love Is Like A Bird With A Broken Wing. יותר מכך אין מידע לגבי השיר הזה וזה מעניין שב Blackbird של מקרטני ישנו דימוי דומה לכך. כנראה במקרה. שני השירים הללו הם סימבולים מאוד מכיוון שכשיקליט לנון בביתו שבדקוטה בניו יורק גרסאות דמו לשירים בעת תקופת ‘עקרת הבית’ שלו, הוא יחבר שני שירים באותה הרוח: האחד borrowed time שיחזור למקצבי הקאליפסו/רגאיי/סקא. עוד נחזור למקצבים הללו בהמשך הפוסט. האזינו לאאוטייק נהדר של השיר, שנשמע מרענן ומלא חיות ממש כמו מישהו שזה עתה גילה את עולם המוסיקה וקיבל את הגיטרה הראשונה שלו. בחזרה ל I call your name עליו אמר לנון: “זה היה השיר שלי, כשלא היו עדיין ביטלס ולא הייתה להקה. פשוט היה לי אותו. זה היה המאמץ שלי לכתוב בלוז מקורי. את המידל אייט כתבתי רק כדי שיכנס לתקליט שנים אחר כך בלונדון. החלק הראשון נכתב אפילו לפני המבורג. זה היה אחד הניסיונות הראשונים שלי לכתוב שיר”. מה ניתן להסיק? לפני המבורג אומר לפני קיץ 1960. לנון אמר שהוא נכתב לאחר שקיבל את הגיטרה הראשונה שלו מה שאומר בסביבות אמצע 1957, פול אמר שהם עבדו עליו יחד אצל הדודה מימי, מה שאומר שזה קרה לאחר הצטרפותו של פול לקוורימן ושם אותנו בכיוון סוף 1957 תחילת 1958. נו מה נעשה עם שני אלה? אם נשקלל את כל המידע, נקבל את זה: לנון החל לכתוב את השיר באזור אמצע 1957 לאחר שקיבל את הגיטרה שלו והמשיך לעבוד עליו יחד עם פול בתחילת 1958. ג’ון עם הגיטרה הראשונה שלו ב 1958 הבתים של השיר ללא המידל אייט שעדיין לא נכתב, נראים על פניהם כחיבוטי נפש של נער צעיר שכותב על אהבת נעורים נכזבת, אבל איפשהו בין השורות אפשר לראות שאין שום רמז לגילוי אהבה שכזה אלא יותר כילד שמדבר לאמו שנטשה אותו. “אני קורא לך ואת לא עונה”, “האם אני אשם בכך שעשיתי משהו לא נכון?” “קשה לי לישון בלילה” ממש פרוטוטייפ לשיר “אימא” מאלבום הבכורה שלו, שם הדמות קיבלה שם, פנים וכתב אישום נוקב. “אימא לך היה אותי אבל לי לא היה אותך” , “אני חייב לומר שלום”. זה נכון שאפשר לסווג את I Call Your Name גם לאביו של ג’ון, ולכן Mother סוגר מעגל עם שניהם בדגש על אמו. פאסט פורוורד ל 1963. מסיבה לא ברורה מספיק, באמצע השנה, לנון שולף את השיר וכותב לו מידל אייט. האם הטריגר היה בריאן שביקש שירים עבור שאר האמנים שלו? האם ג’ון נזכר בו ורצה אותו עבור הביטלס? באמת שאין לי מושג. התוצאה היא מידל אייט שבא להשלים את ג’ון הילד שכתב לאמו החיה. ג’ון הגבר הצעיר כותב לאמו המתה: “את יודעת שאני לא יכול לשאת זאת. לא יודע מי כן יכול. אני לא הולך לעבור את זה, אני לא סוג כזה של אדם”. כשבריאן מבקש מג’ון ופול שירים עבור בילי ג’י. קרמר והדקוטות, ג’ון מעביר לו שני שירים. את I call your name ואת bad to me – עוד שיר על חרדת נטישה, רק שבו ג’ון כותב באופן מפורש ‘אני מאוהב בך’ וברוח האופטימית, האהבה שלו בשיר הזה חוזרת והכל מסתדר. לשניהם הקליט לנון דמו עבור בילי ג’י קרמר, רק אחד שרד. ב 27 ביוני 1963, מקליטים בילי ג’י קרמר והדקוטות את שני השירים. בצדו הראשון של הסינגל מוקם bad to me ובצדו השני I call your name והסינגל הגיע למקום הראשון במצעד הסינגלים בבריטניה. סוף טוב הכל טוב. הנה הגרסה לשיר של בילי ג’יי קרמר והדקוטות: עם הזמן אנחנו למדים שסיפורי הביטלס יותר מורכבים ומעניינים מכך. פאסט פורוורד ל 1 במרץ 1964. ביום האחרון להקלטת השירים עבור סרט הבכורה שלהם, הביטלס מתכנסים באולפנים על מנת לסגור את הקצוות לפני תחילת הצילומים. הם מקליטים את I’m happy just to dance with you ,גרסה יוצאת דופן ל long tall sally שכמו ב’טוויסט אנד שאוט‘ הוקלטה בטייק אחד ומי שמאזין לה לא יכול שלא לפול לרצפה מהתוצאה הנהדרת והפלא ופלא גם את I call your name. שני השירים הללו באמת ובתמים נשקלו לזמן קצר להיות כחלק מפסקול הסרט. מדוע נזכר ג’ון בשיר הזה עכשיו? אני לא באמת יודע, אבל לדעתי זה מחזק את חשיבות השיר בעיניו. השיר היה ביסייד של בילי ג’יי קרמר, מי זוכר אותו? לטעמי ג’ון הרגיש שזהו שיר חשוב מדי מכדי שיסיים את חייו כביסייד של אמן אחר. זה הזמן לסגור אתו מעגל. תסמכו על לנון שידע לסגור אתו מעגל בצורה הכי מרגשת ויפה שאפשר. שבעה ניסיונות נעשו בהקלטת השיר כשהביטלס לא ניגנו בצורה יוצאת דופן או מרשימה למדי. הם אפילו מנגנים כמעט במדויק כפי שניגנו ב you can’t do that שהעבודה עליו החלה בפברואר. כזכור גם הוא היה אמור להשתלב בסרט והדמיון בניהם כנראה הדיר את I call your name מהסרט. יש בו את אותו השטאנס, אותה צורת נגינה, אותו פעמון פרה מפורסם, אבל שימו לב מה קורה באמצע השיר. רגע לפני שג’ון משחרר זעקה קטנה ,התופים משנים מקצב למשהו שדומה לאותו קאליפסו/רגאיי/סקא. ואנחנו מקבלים את לנון שמצדיע לתקופה בה החל לכתוב את השירים הראשונים שלו. מצדיע לגיטרה הראשונה שלו. מצדיע למי שקנתה לו אותה. מצדיע לנושא השיר. צמרמורת. מקליטים את האלבום השלישי את ההשראה למקצב שהזכיר לו את הימים ההם, הוא קיבל משירים בסגנון ה’בלו ביט’ שהחלו להגיע לבריטניה. הזרם קיבל את שמו מהלייבל עם אותו השם שהקים זיגי ג’קסון ב 1961 בלונדון. השירים שיצאו בלייבל הזה נשמעו כמו בלוז רק עם קצב ומכאן שמו של הלייבל. הוא החל להוציא סינגלים ‘קריביים’ כאלו של אמנים כמו לאורל אייטקן שנחשב עד היום לסנדק של הסקא. הנה brother David שלו שיצא ב’בלו נוט’ ב 1962: בנוסף, במאי 1964 יצא בארה”ב הסינגל My Boy Lollipop של הזמרת הג’מייקנית מיילי סמול. שימו לב כמה המקצב דומה למה שהכניסו הביטלס ל I call your name התוצאה הסופית של הביטלס, אמנם הורכבה מהטייק השביעי המוצלח, אבל הסולו של הריסון במידל אייט לא היה כל כך טוב ולכן עבור המיקס נעשה שימוש בסולו מטייק 5. בסוף חודש מרץ, הביטלס ביצעו את השיר עבור תכנית הרדיו של ה BBC Saturday night live: ב 4 במרץ, מתכנס הצוות הטכני בראשותו של ג’ורג’ מרטין על מנת לייצר את מיקס המונו. כבר בסופו של היום, נשלח המיקס המהיר לארה”ב על מנת שהשיר יכנס לאלבום השני של הביטלס בחברת קפיטול שתועד לצאת באפריל. זה לא היה סוף פסוק. ב 10 במרץ שוב מתכנס הצוות הטכני והפעם על מנת לייצר את מיקס הסטריאו. גם הוא מוחש לארה”ב. במיקס הסטריאו נעשה שימוש בפתיחה מטייק אחר. שומעים את ‘פעמון הפרה’ מתחיל מאוחר במיקס הסטריאו. שתי הגרסאות הללו יצאו בארה”ב בגרסת המונו והסטריאו של The Beatles’ Second Album והשיר נחשף לקהל האמריקאי כחודשיים לפני הקהל הבריטי. לקראת יציאת השיר בבריטניה נערכו עוד כמה שינויים לא מהותיים יותר מדי במיקסים ולמי שיאזין למיקס המונו הוא ייווכח שהוא נשמע עמוס מדי. אם צריך להגיד את השינוי המרכזי בין שניהם, זהו קולו של לנון. במיקס המונו הוא נשמע כאילו הוא מתחבא מאחורי רמקול, מוכפל בהכפלת יתר ומעומעם הרבה יותר לעומת מיקס הסטריאו. במיקס הסטריאו הזה לנון כאילו עובר לקדמת הבמה, נשמע בולט אבל גם אינטימי יותר. גם כשקולו מוכפל זה נעשה בעדינות. הנה שני המיקסים. מיקס המונו: מיקס הסטריאו בשלב מסוים, מיזג לנון את אמו עם הישות החדשה שנכנסה לחייו, הגברת יוקו אונו. בשיר oh yoko שהקדיש ג’ון לבת זוגתו ונכנס לאלבום הסולו השני שלו Imagine, הוא לא שכח לתת קריצה לשיר הגעגוע שכתב לאמו יותר מעשור קודם לכן. הוא כותב שם “באמצע הלילה אני קורא בשמך”. הוא עדיין התעורר בלילה ונזכר בה. השיר יצא בבריטניה ב 19 ביוני 1964 כחלק מה EP הפנטסטי Long Tall Sally וזאת ככל הנראה על מנת למשוך קצת זמן עד שייצא האלבום הבא ולתת אורך רוח למעריצים. ב 1990 הקליט רינגו את השיר כמחווה לג’ון לכבודם של שני אירועים עם קונטרסט משמעותי בניהם. יובל להולדתו של ג’ון ועשור להירצחו. את השיר הקליט רינגו עם ג’ף ליין, טום פטי ג’ו וולש וג’ים קלטנר. ה Travelling Ringos כפי שכינה אותם מישהו באחת התגובות בסרטון. הנה הם: אסיים עם גרסה שונה לגמרי לשיר שביצעו ה’מאמז והפאפאז’ עבור אלבום הבכורה שלהם ב 1966. איזה ביצוע נפלא! #בריאןאפשטיין #גוליהלנון #פולמקרטני

בוקר טוב ושבוע טוב. מתי לאחרונה תהיתם איך ביטל חי? ז”א הם בני אדם שנושמים ואוכלים כמו כולם, אבל איך אדם שנמצא בפסגת ההר עם אופציה תמידית לנפילה מרגיש? איך הוא מסדר את שגרת יומו או חוסר שגרת יומו? מה שאיפותיו לעתיד? האם הוא אדם כמוני וכמוך? אחרי שנפגשנו עם לנון בחלק הראשון בסדרת הכתבות שעשתה מורין קלייב עבור ה Evening Standard, היום כמובטח החלק הבא. בחלק 2 מתלווה מורין אל המתופף הכי טוב בביטלס הלוא הוא רינגו סטאר. רינגו מתגלה כאדם מיושב בדעתו שמחזיק רובים וכידונים בבית. הוא נלהב מאוד מזאק הקטן, אבל חושש ממה שיהפוך להיות לכשיגדל (מתופף!). הוא מתבאס מאוד ממה שקורה בבריטניה אבל יש לו חלום, חלום אלכוהול, הכבד מתנפח אלוהים גדול. הרי לכם תרגום הכתבה המרתקת במלואו. בשבוע הבא החלק השלישי בו יככב מר ג’ורג’ הריסון. רינגו סטאר גר בווייברידג’ בתחתית הגבעה היכן שגר ג’ון שם למעלה. ביתו גדול גם כן ובסגנון הטודור האנגלי. יש לו גנים עצומים עם מדשאות משופעות, עצים ופרחי כורכום שנפתחים בשמש האביב החמה. בריכת דגי זהב, בית עץ, מקלט ישן להתקפות אוויריות, מלונה לדייזי ודונבן כלבי האיירדייל שלו וקו כביסה עם פח מתכת תלוי ממנו. הוא עבור רינגו ומורין אשתו, בכדי לירות בו עם רובי האוויר שלהם. הם עושים את רוב הדברים יחדיו. רינגו מעדיף לקרוא לכל זה ‘האדמות’. “את רוצה לראות את האדמות?” הוא שואל ומציע מקל הליכה עבור הדרכים היחסית תלולות. יצאנו לדרך. לרינגו היה מקל הליכה משלו עם ראש מוכסף ביד אחת וביד השנייה הוא דחף את העגלה של זאק התינוק. זאק בן חמשת החודשים הוא ילד גדול, בריא, מקסים ומפותח לגילו, עם מטפלת ושני הורים מסורים. הוא לובש מצנפת צמרירית ובעגלה הנאה שלו נראה כמו תמונה של ילדות בריטית. אביו נשאר דמות מפתיעה במקצת במסגרת הגנים של סארי. הוא לבש ג’ינס כחולים צמודים, מגפי זמש שחורים גבוהים, מעיל זמש שחור ומספר רגיל של טבעות זהב, צמידי זהב ושעוני כריסטופר ישנים וכדומה. השיער שלו עכשיו ארוך מאוד ופאות הלחיים המפוארות והשחורות משווים לפרצופו חזות פראית. אני תמיד חושבת עליו כעל קאובוי. אבל מה שהוא היה באמת היה רוצה לראות על האדמות שלו היא חללית. “זה יגרום לכולנו להיות מסודרים” הוא אמר בעגמומיות “נלחמים על פצצות אטום ולא עושים כלום לגבי רעב ודברים כאלו”. פופולארי עם פעוטות: הוא עכשיו בן 25 וחצי, המבוגר ביותר בביטלס. למרות שהוא קטן ממדים, חמוד ואהוב ביותר על פעוטות, נראה שהוא פחות מתוסבך ובוגר מהאחרים. אכן הוא עושה רושם של מרוצה לחלוטין. זה הופך אותו למארח מקסים ולחברה רגועה. האמביציה היחידה שלו, לסיים איכשהו בלתי נשכח – מעורפלת למדי ואת זאת הוא השיג בדרכים עוקפות. הדברים מסתדרים עבור רינגו. קחו לדוגמא את החיזור אחרי אשתו. הוא פגש אותה בקאברן – “מנוחתו עדן” הוא אמר באדיקות, חמישה ימים לאחר שהפך לביטל. היא הייתה בת 16. “לקחת אותך הביתה ילדה?” הוא אמר בהזמנה. “אוקיי” היא אמרה, “אבל החברה שלי איתי”. לרינגו הייתה מכונית – ללא רישיון, אבל מכונית. הוא לקח את שתיהן הביתה. הוא לקח אותן הביתה גם בשבוע לאחר מכן וככה במשך שישה שבועות. “שלושתנו התחברנו מאוד” הוא אמר. יום אחד הוא אמר לה: “האם נוכל לצאת לערב אחד? זה יכול להיות רק את ואני?” “אוקיי היא אמרה ושנתיים מאוחר יותר הם התחתנו”. תעשיית התקליטים הייתה בשוק. שום זמר פופ לא נישא מעולם לאחר שהתפרסם. רינגו לא ראה בכך בעיה. “כל הדברים האלו על לשתות חלב ולא להתחתן” הוא אמר “ובכן תמיד הייתי הטיפוס המתחתן בכל מקרה” הוא הוסיף בצורה הגיונית, “כבר הייתי עשיר אז זה לא ממש שינה”. אם כי בכפוף לטיסות מפוארות, אתם תראו שהוא אדם מבוסס. הבית שלו מרווח ונוח ומוערך מאוד על ידי שאר הביטלס. הוא רוהט בצבעים כהים רכים בעזרתו של אדם שנקרא רוני אואק. חדר הרחצה הראשי בו הכל שקוע הוא מקור הקנאה לכל מי שמבקר בו. (דרך אגב, רינגו אומר שזה קשה להיכנס לאמבט שקוע מבלי לשבור את הרגל). הסלון עצום. יש את שולחן העבודה של רינגו שמשובץ פליז עם שלט שעליו כתוב ‘ביג דדי’, שנשלח על ידי אמריקאי מתחשב כשזאק נולד. ישנם מדפים מלאים בפרסים, מסודרים למשעי. תקליטי זהב, חתיכת עץ מאובנת מהמדבר הלובי בת מיליוני שנים, ספרים (מדף אחד עבור מדע בדיוני, אחר עבור ספרים עטויי עור של ‘אספריי’). קאנון מיניאטורי. “מתנה מאשתי” אומר רינגו בגאווה. “היא תמיד קונה לי מתנות”. ישנו כלבלב חום קטן מפוחלץ ונוראי שניצב על חתיכת שטיח ומעליו כיסוי זכוכית – מתנה מג’ון. “אני חושב שזה נחמד” אמר רינגו. יש לו כידון ורובים ונרתיק האקדח שאלביס נתן לו, סכינים ונדנים לחרבות. אחד הוא אומר לי היה שייך למלכה האחרונה של מדגסקר. גג הבית מלא באנטנות טלוויזיה שמאפשרות לו לקלוט ארבעה ערוצים. “אני יכול לקבל את כל מה שקורה” הוא אמר, “אני מקבל את כל הידע של מהטלוויזיה”. דרי הבית מתעוררים בין 12 ל 4 אחה”צ. יש לו תחושת זמן טובה יותר מהאחרים בכך שהוא יכול לומר איזה יום זה ובאיזה ימים של השבוע הוא עשה דברים. “קניתי את הבית הזה ביום שני” הוא יאמר, אבל הוא פחות ידע באיזה שבוע, חודש או שנה. מה שהוא הכי אוהב לעשות, זה לשבת בבר שלו על שרפרף גבוה. “תמיד רציתי בר כמו בסרטים. מה שאני ממש רוצה הוא ש 15 חברים יופיעו כאן מבלי שהוזמנו, בלי שאפילו אני אהיה כאן”. הבר שלו הוא מקום ראוי להערכה שנקרא ‘הפרה המעופפת’. יש לוח של פרה עם כנפיים שעוצב במיוחד ותלוי על הדלת. ישנה קופה, כיור קטן, מבחר של סיגריות בקופסאות, בקבוקי וויסקי הפוכים על הקירות. יש שם באמת הכל. אבל רינגו מת שזה יהיה פאב אמיתי. “הייתי שמח אם היה לי פאב אמיתי בבית” הוא אמר “אימי הייתה מוזגת מתישהו”. אור בוהק: ריצ’ארד סטארקי הוא בן יחד ואמו עדיין חושבת שהאור זורח מעיניו. הם גרו עם אביו החורג בליברפול בבית ברחוב אדמירל גרוב: “2 חדרים למעלה, 2 למטה, כלב בחצר ובלי אמבטיה”, הוא אמר. “היו לנו תקופות נהדרות שם, מסיבות נהדרות. היה קשה אבל אני מעולם לא התחרטתי שגרתי שם”. “לא יכולתי להחנות את המכוניות שלי בחוץ, אז קניתי להם בונגלו עם מוסך” (המכוניות של רינגו, הרולס רוייס, הפאסל וגה, 2 המיני, כולם בגוון חום). הוא הולך להתארח שם פעמים בשנה ובדיוק היה שם כדי להטביל את התינוק. “יש להם גם גינה נחמדה” הוא אמר. הוא החמיץ 5 מ 10 שנות לימוד עקב מחלה. הוא מתחרט על כך. “אני לא סתום” הוא אמר “פשוט לא התחנכתי. אנשים יכולים להשתמש במילים ואני לא אדע למה הם מתכוונים. אני אומר me במקום my. the sun shines out of MY eyes דברים מוזרים כמו זה, שאני רוצה לתקן. אני יכול לקרוא כל דבר אבל אני לא יודע לאיית – בכל מקרה אני לא כותב כלום בימים האלו”. הרבה ציונים כמו poor ו very poor מעטרים את התעודות הישנות שלו מבית הספר St. Silas, אבל הנער עצמו, הם כותבים, היה ישר, עליז ונכון. הוא שומר את המסמכים מחייו המוקדמים בתיקייה מפלסטיק כמו גם את התמונות שלו כטדי בוי עם נעלי המשי והסוליות עם השרשראות עליהן, תמונות שלו כביטניק עם זקן ואת תעודת הזהות מ 1962. הוא כמעט היגר לאמריקה כדי לפגוש את ליטנינג הופקין (זמר הקאנטרי בלוז האמריקאי) שהוא קרא על העטיפה האחורית של האלבום שלו שהוא גר ביוסטון טקסס. בסופו של דבר הוא הפך לביטל. לדבריו רק לפני 18 חודשים הוא הרגיש כביטל אמיתי”. זה לקח שנתיים” הוא אמר “לפענח אחד את השני. אבל משם הייתה לי ההרגשה שאנחנו ארבעה בזה. אני מניח שאנחנו מסתדרים מפני שיש רק ארבעה כמונו. אנחנו היחידים שיודעים איך זה מרגיש. כשהייתה כל הביטלמאניה, נדחקנו לפינה, רק ארבעתנו. סוג של מלכודת. היינו כמו ארבעה סיאמים שאוכלים מאותה קערה”. ארוחה של פועלים: גברת ג’ורג’ הריסון הועברה לטלפון שבפאב. ג’ון הגיע עם בנו ג’וליאן, שניהם לבושים בשחור. מורין ציינה שמשפחת אדאמס משודר בטלוויזיה. אכלנו ארוחת ערב שהוכנה על ידי אחד העובדים שניקה את הבית. כמו שאמרתי, דברים מסתדרים עבור רינגו. התינוק הגיע. “הייתי מבועת מכלבים ותינוקות. תינוקות בכו וכלבים נשכו אותי. אבל מה שמפיל אותי לגבי התינוק הזה הוא איך שהוא צועק בדרכו חסרת ההיגיון וצוחק משטויות. זה מה שאני אוהב אצל תינוקות”. “הראש שלו מונח טוב? ” הוא שואל בדאגה. מורין אמרה שזה לקח שנים. היא בת 19, יפה ומיושבת. היא קוראת לרינגו ריצ’י. הם מסתדרים טוב יחד. רינגו נכנע לה לגבי ההטבלה, היא נכנעה לו לגבי מטפלת. “אני בבעלותה כמובן” הוא אומר בנחת. “כשהתחתנו ההורים שלה פשוט העבירו אותה אליי. זה הפיל אותי, היא עדיין פעוטה. כשאתה נשוי זה לא כמו בתקופת החיזור כמו שאומרים. שניכם הופכים לאנשים אחרים מפני שאתם מכירים אחד את השני טוב. היא יכולה לצעוק עליי בלי לפתוח את הפה – זה להיות נשוי”. יש לו דעות מוצקות לגבי דברים, אבל לעיתים הוא לא זוכר מה הן. הוא עדיין רוצה לפגוש את פול ניומן. אם הפצצה הולכת להיות מוטלת, הוא רוצה לדעת היכן כדי שיוכל לעמוד שם. לא אכפת לו שהוא קטן “אם הייתי גבוה יותר” הוא אומר באפלוליות, “הייתי עלול להסתובב ולהכות אנשים”. הוא חושב שהמעמדות העליונים השתפרו בהרבה. “את לא חושבת ככה?” הוא אמר “הרבה פחות חזירות ויותר השתלבות. ראיתי דיוקנאות ישנים שלהם והם ממש נראים כמו חזירים. עכשיו הם מתפשטים קצת לאוסטרליה”. הוא כועס כשהבריטים לא חושבים שבריטניה היא הכי טובה. “גוררים אותה למטה” הוא אמר “זה משגע אותי”. הוא מצר על חוסר העידוד הממשלתי שניתן לאתלטים בריטים. “אני לא יכול להבין מדוע מישהו יעשה משהו למען בריטניה עכשיו” הוא אמר. הוא התרגז מתכנית הטלוויזיה ששודרה לאחרונה והראתה אילו דברים בריטים לא הצלחנו לנצל, למשל פניצילין. “הדבר הבא הוא שנוותר על ‘אולי ופרד’ (דמויות בובה מתכנית טלוויזיה לילדים)” הוא אומר ברגש. פעם הייתה לו תכנית ל 4 דקות לכשיהיה ראש ממשלה, אבל כל מה שהוא זוכר עכשיו זה שהוא רצה שהבתים של כולם ירושתו לבתים של חברים על ידי צינורות תת קרקעיים. הוא אפילו התחיל לחפור אחד משלו באדמירל גרוב. זאק – תלמיד בית ספר שמן? הוא מצלם המון תמונות של זאק. “כל האירועים החשובים בחייו”, הוא אמר, כשהוא מראה לי תמונה שלו אוכל ביסקוויט שוקולד. זה מבאס לחשוב למה הוא יהפוך להיות – רוצח, מוזר או משהו אחר. ברור שהוא יהיה רגיל שיש לו מטפלת ואנשים שעושים עבורו דברים שאנחנו לא, אבל אני מת שיהיה פשוט נורמלי”. מחשבה איומה עברה בו: “נניח שהוא יהפוך להיות תלמיד בית ספר שמן!” הוא אמר. כשהגיעה השעה חצות, הם החליטו לנסוע ללונדון למועדון לילה. מורין הלכה להתכונן. רינגו מת על מועדונים, עבורו הם תחליפי פאבים. “הלוואי והיה לי מועדון בביתי”, הוא אומר בהתלהבות. “ברור זה הדבר הכי טוב בלהיות נשוי – יש לך בית לשבת בו וחברה כל הזמן. ואתה עדיין יכול ללכת למועדונים, בונוס על היותך נשוי”. “אני אוהב להיות איש משפחה כביכול” הוא אמר.

לאחר ההצלחה היחסית של well respected man שהפך לשיר הראשון של הקינקס שהיה ביקורתי, פואמי, הומוריסטי ופנה לסאונד קצת יותר תיאטרלי, ריי כותב את השיר ה’סוציאלי’ הבא שלו. הקטע dedicated follower of fashion כבר מתכתב לא רק עם המעמד הבינוני פלוס אלא גם עם תופעת ה’סווינגינג לונדון’.השיר נפתח עם גיטרה שנשמעת כמו פעמונים שמודיעים על תחילת המופע והכל מצטמצם אחר כך לכדי גיטרה מינימלית בודדת. לאט לאט התיאטרליות מתחילה להבנות שכבה על גבי שכבה, ממש כמו מופע קברטי. הערבוב של הרית’ם אנד בלוז יחד עם משהו שהוא בין הוודוויל העממי לבין המיוזיק הול היוקרתי. שובה לב ומשהו שלא נשמע כמותו. שירה אנגלית מאוד מצד אחד, אבל מורגש מאוד שאופי השירה והכתיבה המליצית גם לועגים לאותה אנגליות. “השיר הגיע לאחר שהשתתפתי בקרב אגרופים אלים במסיבה. כל ה’טרנד-סטרז’ הנוראים של שנות ה 60 היו מגיעים ולובשים את האופנה האחרונה ולי הייתה רתיעה מכך. בכל מקרה זו הייתה מסיבה מחרידה והאנשים האלו החלו ללגלג עליי, אז היה לי קרב אגרופים עם מעצב אופנה. אז אמרתי ‘טוב אני אכתוב עליו שיר’ “. לפי דבריו של ריי אפשר לחשוב שהרתיעה הייתה לא רק מצו האופנה המשתנה, אלא מסדר המיניות שהלך גם הוא והשתנה. ריי לא רק נרתע מתופעת המטרוסקסואליות הגועשת בלונדון אלא ככל הנראה גם נמשך אליה. משהו שבהחלט לא מצא חן בעיניו. זה מרתק לטעמי לראות את הניגודיות הזו של מי שכביכול ייצא נגד הקיבעון הבריטי מצד אחד אבל מצד שני מלגלג בתחילת 1966 על מי שכן מצליח לצאת ממנו.הסינגל dedicated follower of fashion יצא בפברואר 1966 והצליח להגיע למקום ה 4 המרשים במצעד בבריטניה. סווינגיג לונדון תישאר גם מרכז מחשבותיו של ריי באלבום הבא של הקינקס. אלבום קונספט שיסתובב סביב ההתבוננות של ריי בדמויות שונות ומשונות אבל גם יתעמת עם הרתיעה והחיפוש העצמי שלו עצמו. אולי גם של הלהקה.”כשהסינגל הצליח והפך ללהיט, אנשים התחילו לגשת אליי ברחוב ולשיר לי את הפזמון בפרצוף: ”Oh yes he is, oh yes he is’ כאילו כדי לומר שידעתי מי הייתי. לצערי תחושת המציאות הפנימית המעוותת שלי אמרה לי שזה לא מי שאני רוצה להיות. לא ידעתי מי אני”.באין הופעות בארה”ב, הקינקס התמקדו באירופה. בגרמניה הם עוררו מהומות, בשטוקהולם הנהג שלהם קיבל התקף לב תוך כדי הנסיעה וכמעט ריסק את המכונית. הם הצליחו לעצבן את הסקנדינבים ולהיות מנודים מאיחוד המוסיקה הסקנדינבי. בקיצור כיף גדול.ביוני 1966, סינגל חדש והביקורתיות של ריי מתרחבת כלפי תופעות כלל ארציות שהוא לא רואה עין בעין. יחד עם זאת זו כבר כתיבה שונה בתכלית ממה שעשה בה שימוש בעבר. הפעם זו עגמומיות שמשתלטת על השמחה המאולצת ב dedicated follower of fashion. ב sunny afternoon דמות מעמד הביניים שנלחץ תחת גלגלי החיים או ה’איוב’ שהמציא ריי, מתחילה לקבל את המכות שלה ב 2 הבתים היחידים של השיר, מהחוץ לפנים. בתחילה זה גובה המיסים ואחר כך אלו צרות מבית. ה’ביג פאט מאמא’ או אימא בריטניה שמנסה לשבור אותו כל הזמן, מלווה וחוזרת בפזמון. המוסיקה שונה בתכלית. הפעם היא אפלה ומלווה את ירידת איכות חייו של הגיבור עם התיאטרליות אבל גם בשימוש באקורדים עגמומיים שיורדים תמידית בטון ומשרים אווירת פחד ומתח. זו כבר לא להקת שמנפקת ‘להיטי’ רית’ם אנד בלוז, זו כבר פואטיקה לשמה ואמירה יוצאת דופן. הן לירית והן מוסיקלית. בצדו השני של הסינגל, שיר מעניין נוסף. הקטע I’m Not Like Everybody Else שלמעשה נכתב עבור האנימלז שלא ממש רצו אותו. הקינקס החליטו להוציא אותו בעצמם ודייב קיבל את מלאכת השירה. זו אמנם לא פואטיקה במיטבה, אבל החספוס ורוח המחאה בעד ה’שונים’ ניכרים היטב. מין אמירה שאפשר למחות גם בדרכים אחרות. זה שיר רוק עשוי היטב שליווה את הקינקס כחלק מההופעות שלהם שנים רבות. הקהל פשוט אהב אותו. כמו גם להקות גאראג’ אמריקאיות שהחלו מבצעות קאברים לקטע.באלבום ההופעה to the bone מ 1994 ריי הציג את השיר בצורה חיננית: “זה שיר מתוך ביסייד, אני אוהב את השיר הזה מאוד. הוא דיי מסכם את כל מה שהקינקס היו אז כי כולם ציפו שנעשה דברים נהדרים ובדרך כלל הרסנו את זה”. הסינגל הגיע לראש המצעד הבריטי והדיח את paperback writer של הביטלס. האלבום Face to Face הוא הרביעי במספר של הקינקס ובפעם הרביעית, גלידה. הקינקס נחושים להביא משהו קוהרנטי חד ולא מבולבל. שני הסינגלים הקודמים בישרו על השינוי הגדול ועכשיו נשאר לבדוק האם האלבום עומד בציפיות.בדרך כלל כשמדברים על אלבומים חשובים מאותה תקופה כמו ריבולבר, פט סאונדס, אפטרמאת’ או בלונד או בלונד, לא תשמעו את שמו של האלבום הזה. מדוע? אין לי באמת תשובה טובה. זה אלבום נהדר וחדשני. הן בקונספט, הן כתיבה והן במתודות ההקלטה והשימוש באפקטים וכלים שלא נופלים מאלו שהשתמשו בהם הביטלס. על האלבום הם עבדו באולפני פיי בקיץ 1966 והקדישו לו את מירב הזמן שהקדישו עבור אלבום עד אז מה שמן הסתם ייקר את עלות הפקתו. זהו גם האלבום הראשון שבו כל השירים הם מקוריים. העבודה לא הייתה נטולת בעיות. ריי הגיע להקלטות כשהוא מתאושש מהתמוטטות עצבים שעבר לפני תחילת ההקלטות עקב הלחץ הנפשי סביב סיבובי ההופעות ולחות הזמנים הדוחקים. הבסיסט פיט קווייף נפצע בתאונת דרכים והוחלף לפרקים על ידי ג’ון דלטון (שיחליף אותו שוב לכשיפרוש ב 1969). האלבום בנוי כמחזה בו עובר ריי מדמות לדמות, מפרצוף לפרצוף. הוא נפתח עם צלצול טלפון אליו עונה מנהל הלהקה, שריד לרעיון לחבר את השירים עם אפקטים שונים בניהם. רק 2 שירים נוספים שרדו את הקונספט. השיר הפותח Party Line ממשיך את הקו של dedicated follower of fashion ובו האווירה אמנם סקיפלית ומסיבתית אבל ריי תוהה במילים האם ‘היא זו היא בכלל?’ רמז לחיבוטי התקופה שלו. אגב בביוגרפיה שלו, טען דייב שהוא כתב את המילים אבל שינה את הגרסה לכך שהוא נעזר בריי. השיר הזה מעט חריג באלבום שהוא יותר בלוזי באופיו, למרות העטיפה הצבעונית והמזמינה. הוא מזכיר לי את wouldn’t id be nice של הביץ’ בוייז שעדיין קרץ ללהקה הישנה רגע לפני שהשינוי לוקח חלק. הבלוזיות מכה כבר בשיר השני. ‘רוזי שובי הביתה’ שיר שכתב ריי על אחותו רוזי שהגרה לאוסטרליה, משהו שכל כך העיב עליו שהוא לא טרח אפילו לשנות את שמה בשיר. העזיבה של רוזי ובעלה ארתור כה השפיעו עליו והגיעו גם לאלבום המכונן ‘ארתור’. השיר לא נטול עקיצה למעמד העליון כשהוא כותב שרוזי עזבה מכיוון שהיא שייכת עכשיו למעמד העליון והיא לא מכירה בהם יותר.מבחינה מוסיקלית ‘רוזי’ הוא חגיגה. הצ’מבלו הגיטרות האקוסטיות הרועמות והתופים הדומיננטיים הם לב ליבם של הקטע היפהפה הזה יחד עם שירה נוגה ושוברת לב של ריי. הדמות של מעצב האופנה מ dedicated follower of fashion מתגלה שוב בדמות ‘דאנדי’ בשיר נהדר ששוב בא חשבון עם סווינגינג לונדון במקצב התיאטרלי כמו בשיר ההוא. יצירה רודפת יצירה וב it’s too much on my mind חוזר ריי ל’איוב’ שלו, ז”א אליו עצמו. זה הקטע שהכי מרגש אותי באלבום. המילים, יחד עם מארג הצלילים מושלם. קטע המעבר המינורי שובר אותי לרסיסים כשריי שר על המשבר שלו יחד עם הצ’מבלו שמנגן כמו הוריקן ברקע. אותו צ’מבלו של ניקי הופקינס ממשיך ביתר שאת ומקשר בין הקטע הזה ל session man ולא במקרה. הפעם הופקינס הוא נושא השיר. ובכן בעקיפין. ריי מדבר על אותם נגני סשן אולפנים שלא מעניין אותם עם מי הם מנגנים. היום זו להקת רוק ומחר זו תזמורת. בעקיפין זו גם ביקורת על איחוד המוסיקה הבריטי והסטריקטיות הנוקשה שלו. ניקי הופקינס ‘יום גשום ביוני’ הוא הקטע השני שמכיל את שריד האפקטים האולפנים והוא נפתח ברעם. הסערה שריי מתאר בשיר שמושר כמו בסיפור אגדה, מתארת ככל הנראה יום קשה שעובר עליו, או סערה נפשית אישית. “אין תקווה ואין הגיון, רק יום גשום ביוני” והרעם שב ומכה. השיר הסוגר את צד א’ המצטיין house in the country, מנסה להתנער מהעגמומיות עם קצב מהיר וסולו גיטרה סטייל צ’אק ברי. בכל זאת הוא לא חוסך ומבקר את תופעת כוכבי הפופ שרכשו לעצמם בתים ענקיים בכפרים הקרובים ללונדון. ריי עצמו חיפש בית כזה ולכן הביקורות מופנה גם כלפי עצמו. מעריץ קינקס בשם דיימון אלברן ישתמש בשיר ובמוטיב שלו כשיוציא סינגל עם הלהקה שלו בלר ב 1995. צד ב’ חלש יותר מול צד א’. הוא נפתח עם שרידי אפקטים של גלי ים. ‘חופשה בווייקיקי’ שמבצע דייב, הוא שיר מטעה. הוא מדבר על אכזבה מווייקיקי העיירה בהוואי שהבטיחה גן עדן ובעצם הכל בה זיוף, אבל ה’צרות בגן עדן’ מרמזות גם על צרות מבית. בנוסף יש גם רמיזה על הזיוף האמריקאי כקולקטיב, מה שהגיוני מאוד לאור מצבם של הקינקס מול תעשיית המוסיקה האמריקאית. מוסיקלית זהו שיר סרף שמאוד מזכיר משהו של הביץ’ בוייז, אבל בעזרת התופים ה’אפריקאים’ השבטיים, אפשר לקבל את התחושה של הוואי.מצעד הדמויות של ריי נמשך. בשיר ההמשך או ה’אח’ שממשיך את הרעיון של house in the country מופיע עוד ‘קורבן’ שירד מנכסיו ממש כמו ב sunny afternoon כשאורח החיים הראוותני מאלץ אותו לבסוף למכור את ביתו היוקרתי כדי לממן את חובותיו. מין ייחול שכזה. ב Fancy הקטן והנהדר, שוב ערפל מיני עוטף את הדמות שבשיר. ריי חוזר בו לצליל של המזרח וכמו ב see my friend הקטע נע סביב המוסיקה ההודית וסובב סביב אקורד אחד באווירה מעט פסיכדלית. בקטע הג’אזי Little Miss Queen of Darkness מביא ריי עוד דמות מעורפלת סביב רקדנית בדיסקוטק. היא רוקדת ובצורה פנטסטית, התופים של ג’ון דלטון הופכים את הריקוד למצעד צבאי. דמותה של לולה מתחילה להתהוות. ‘סאני אפטרנון’ משמש כתחילת האפילוג של האלבום וזה מעניין שהקינקס בעצם הולכים כנגד חוקי התעשייה שהיו נהוגים אז לגבי אי הכנסת סינגלים לאלבומים ובפעם השנייה מכניסים לאלבום סינגל מצליח.האלבום נסגר עם I’ll Remember, קטע נוסטלגי אופטימי בעל אופי יותר אפ ביט עם בס דומיננטי שמרמז שעם כל התסכול, התופעות והמוזרויות שנחשפו באלבום, בסה”כ היה לנו טוב יחד. עטיפת האלבום צבעונית ומזמינה אבל הדמות שמראשה פורחים פרפרים מתכתבת יותר עם ריי של it’s too much on my mind שראשו מתפוצץ מרוב לחץ. דואליות מבריקה.כאמור האלבום לא הצליח כפי שהיה צריך והסיבה נעוצה אולי בריבוי אלבומי מופת באותה שנה ויותר חשוב, אולי בחוסר הבנה והקדמת זמנו של ריי בשילוב פואטיקה וסאטירה באלבום פופ. כיום האלבום נחשב ליצירת המופת הראשונה של הקינקס שפתחה את השער לאלבומים מופתיים שעוד אדבר עליהם בשבועות הקרובים.בפוסט הבא, הסינגל הנהדר שסוגר את 1966 של הקינקס והמרוץ לאלבום הבא.

אנחנו עם פרק חדש לגמרי בפודקאסט שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס” ובו נדון באלבום מעורר המחלוקות, לפחות אצל 2 אנשים, גיא ואורי – אלבום הסולו העשירי של פול מקרטני Flaming Pie. האלבום יצא ב 1997 והחזיר את מקרטני של פוסט פרויקט האנתולוגיה שקרנו ירדה מעט בשנות השמונים, למרכז התודעה. עד כאן ההסכמה. על טיבו של האלבום נתווכח בפרק החדש ובין אי הסכמה אחת לשנייה, נעבור עם מקרטני את הדרך להשלמתו, מסיום העבודה על האנתולוגיה ועד לסיום ההקלטות שלו. זו היתה חתיכת דרך עם לא מעט שותפים ונשמח עם תבואו לעבור אותה יחד איתנו ויחד עם פול. לפרק החדש “תמיד חזרנו לשירים ששרנו”, תוכלו להאזין בשלל דרכים רובן מצויינות ב‘פוד לינק’ שלנו https://bit.ly/2SQoAGo, אבל למרות זאת הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://www.deezer.com/us/show/1318802 כמו כן תוכלו להאזין באפליקציות השונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג אותנו ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa כמו תמיד נשמח לקרוא את תגובותיכם על הפרק והאם אתם אוהבים את האלבום Flaming Pie של מקרטני? כיתבו לנו בתגובות.

ב 4 במרץ 1966, החלה מורין קלייב לפרסם סדרת כתבות על חברי הביטלס ב London Evening Standard. סדרת הכתבות שנקרא “איך ביטל חי”, סקרה כל פעם את חייו של ביטלס אחר ולבסוף בכתבה האחרונה היא מארחת את בריאן אפשטיין. ה’קורבן’ ראשון היה ג’ון לנון, אליו היא התלוותה במשך יום שלם. הוא אירח אותה בביתו, עשה לה סיבובים ברולס רוייס עם הנהג אנתוני ובעיקר השמיע את דעתו על נושאים מגוונים. המשפט הכי מפורסם מהכתבה הזו היא מה שאמר על מצבה העכשווי של הנצרות כשהוא משתמש בביטלס כרפרנס להשוואה. האמת? לדעתי זה הדבר הכי פחות מעניין בכתבה. מה כן? אנחנו מקבלים הזדמנות נדירה, להכנס לראשו של לנון הצעיר בן ה 25 כשהוא בגג העולם, אבל לא יודע מה הוא יעשה לכשיהיה גדול. להבין את סדר היום שלו או חוסר סדר היום שלו ואת תחומי העניין והגחמות של הבחור הצעיר. בשבועות הקרובים נביא תרגומים עבור כל 5 הכתבות. הנה התרגום הראשון. הביטלס עם מורין קלייב ב 1964 איך ביטל חי? ג’ון לנון חי ככה. מאת מורין קלייב על גבעה בסארי…איש צעיר, מפורסם, עשיר וממתין למשהו. זה היה לפני 3 שנים כשהביטלס הפכו למפורסמים. מאז ניסו מתבוננים להעריך בדאגה האם תהילתם תישאר או תדרדר. הם ניבאו את נפילתם של הביטלס הישנים וחיפשו בחריצות אחר הביטלס החדשים (מה שהיה חסר טעם כמו לחפש את הביג בן החדש). לבסוף הם התייאשו. התהילה של הביטלס איננה מוטלת בספק. היא לא קשורה בהאם הם גסים או מנומסים, נשואים או לא, בני 24 או 25, האם הם בראש המצעדים או לא. הם נמצאים הרבה מעל כל עמדה שבה רולינג סטון צריך להתמודד איתה. הם מפורסמים באופן בו המלכה מפורסמת. כשג’ון לנון חולף עם הרולס רויס בעלת הגלגלים והחלונות השחורים שלו, אנשים אומרים: ‘זו כנראה המלכה’ או ‘אלו בטח הביטלס’. יחד אתה הם חולקים את הביטחון של חיים יציבים בפסגה. שניהם בסטגנציה בתודעה הציבורית. היא בארמון בקינגהאם הם באזור ווייברידג’ – אישר. רק פול נשאר בלונדון. קהילת ווייברידג’ מורכבת משלושת הביטלס הנשואים. הם גרים שם בין הגבעות המיוערות ובין הברוקרים. הם לא עבדו מאז חג המולד והקיום המבודד שלהם חסר זמן באופן מוזר. “איזה יום זה?” ג’ון שואל בעניין כשמתקשרים עם חדשות מבחוץ. המעריצים עדיין בשער אבל הביטלס נפגשים רק אחד עם השני. הם חברים טובים מאי פעם. רינגו ואשתו מורין יכולים לקפוץ לג’ון וסין. ג’ון יכול לקפוץ לרינגו, ג’ורג’ ופאטי יכולים לקפוץ לג’ון וסין וכולם יחד יכולים להיכנס לרכב ולקפוץ לרינגו. לצאת מחוץ לאזור זה רק בחגים. הם רואים סרטים, משחקים ברעש ב’צוללות’, רואים טלוויזיה עד שהיא נכבית ומנגנים תקליטים באותו הזמן. לפנות בוקר הם עושים הקלטות מטורפות. לשינה וארוחות אין משמעות. “אף פעם לא היה לנו זמן לעשות שום דבר חוץ מלהיות ביטלס” אומר ג’ון. הוא נשאר אותו ג’ון כפי שהיה קודם לכן. הוא עדיין מרים את אפו, שחצן כמו נשר, אם כי עדשות מגע סדרו את קצרות הרואי שגרמו מלכתחילה לארשת הזו. הוא נראה יותר כמו הנרי השמיני מאי פעם, עכשיו כשפניו התמלאו מעט, אימפריאליסטי, פחות צפוי, מעושן, לא מאורגן, ילדותי, מעורפל, מקסים ושנון. הוא עדיין קליל, ועדיין קשוח כמו גיהינום. “לא שאלת על פרד לנון” הוא אומר מאוכזב (פרד הוא אביו, הוא הופיע כמה שבועות אחרי שהתפרסמו). “הוא היה כאן לפני כמה שבועות זו רק הפעם השנייה שראיתי אותו בחיי – הראיתי לו את הדלת”. הוא המשיך בעליזות: “לא הכנסתי אותו לבית”. ההתלהבות שלו לא דועכת והוא מתעקש לשתף בה. ג’ורג’ הכניס אותו למוסיקה הודית. “את לא מקשיבה נכון?” הוא צועק אחרי 20 דקות של נגינת התקליט. “זה מדהים. זה כל כך ‘קול’. ההודים לא נראים לך ‘קולים’? את מקשיבה? המוסיקה הזו בת אלפי שנים. זה מצחיק אותי שהבריטים הולכים ואמרים להם שם מה לעשות. דיי מדהים”. והוא מדליק את הטלוויזיה. הניסיון זרע בו זרעים של ספק עצמי. זה לא שהוא מקובע בדעתו, אלא שהוא מקובע סביב מה שהוא מאמין בו באותו הרגע. “הנצרות תיעלם” הוא אומר. “היא תתנדף ותצטמק. אין ויכוח. אני צודק ואוכיח זאת. אנחנו יותר פופולריים מישו עכשיו. אני לא יודע מי יעלם קודם – רוקנרול או הנצרות. ישו היה בסדר אבל המאמינים שלו היו סתומים ורגילים. הם אלו שעיוותו והרסו את זה עבורי”. הוא קורא באדיקות על דת. הוא קונה בתזזיתיות בימים אלו במיוחד ברשת ‘אספריי’. יש לו יין משובח במרתף, אבל הוא עדיין קצת נבוך. הוא עצלן מדי כדי לשמור על הופעה גם אם הוא הבין מה צריך לעשות – מה שהוא ככל הנראה לא. הוא בן 25 כיום, מתגורר בבית טודור הענק שמרופד כולו שטיחים וממוקם על גבעה, יחד עם אשתו סינתיה והבן ג’וליאן. יש לו חתול שנקרא על שמה של דודתו מימי וחדר אוכל סגול. ג’וליאן בן 3, הוא ככל הנראה יישלח ל’ליסייד’ בלונדון. “זה נראה המקום היחיד עבורו בפוזיציה שלו”, אומר אביו כשהוא בוחן אותו בביישנות. “אני מרחם עליו. לא יכולתי לסבול אנשים מכוערים גם כשהייתי בן 5. הרבה מכוערים הם זרים, נכון?”. עשינו סיור מהיר בבית, ג’וליאן נשאר לצייר כשהוא אוחז בחתול סיאמי עשוי פורצלן. ג’ון חולף על גבי חפצים שבהם איבד עניין. “זה סידני (חליפת שריון). זה תחביב שהיה לי למשך שבוע (חדר מלא במודלים של מכוניות מרוץ). סין לא מרשה לי להפטר מזה (מכונת מיצים)”. בחדר הישיבה ישנן 8 קופסאות ירוקות עם נורות אדומות מהבהבות. הוא קנה אותם עבור מתנות לכריסטמס אבל לא עשה בהם שימוש. הם הבהבו כשנה. אפשר לדמיין אותו יושב שם עד כריסטמס הבא מוקף בקופסאות הללו. הוא משתהה על חפצים שהוא עדיין אוהב. צלב ענקי עם אופי רומאי, זוג קביים מתנה מג’ורג’, תנ”ך ענקי שהוא קנה בצ’סטר וחליפת הגורילה שלו. “חשבתי שצריך שתהיה לי חליפת גורילה” הוא אומר. הוא נראה מדוכדך לגבי זה. “לבשתי אותה רק פעמיים. חשבתי לקפוץ לתוכה בקיץ ולנסוע עם הפרארי. כולנו רצינו לקנות כזו ולנהוג איתן אבל הייתי היחיד שקנה. חשבתי על כך שאם לא אלבש את הראש, היא תהיה מעיל מדהים עם רגליים. אני מת למעיל פרווה אבל לא נתקלתי באחד”. זה מרגיש שהרכוש שלו שהולך וגודל מיום ליום, קיבל עליונות. כל מכשירי ההקלטה, הטלוויזיות, המכוניות, הטלפונים שהוא לא זוכר בהם מספר אחד. שש מתוך הקופסאות המהבהבות, אמורות להחזיק עד כריסטמס הבא, אבל הן כבר נראות מוזר. המכוניות שלו, הרולס והמיני קופר, הפרארי שצבועה בשחור – הם תעלומה. יש את בריכת השחייה, והעצים המשופעים למטה ממנה. “זה לא מה שהזמנתי” הוא אומר בהכנעה. הוא רצה שהתחתית תהיה כמו מראה. “זה משק בית מדהים” הוא אומר “שום גאדג’ט לא ממש עובד חוץ מחליפת הגורילה. זו החליפה היחידה שמתאימה לי”. הוא עסוק מאוד בספרים. תמיד ישאל מה טוב לקרוא. הוא קונה כמויות של ספרים ומסדר אותם בחדר מיוחד. יש לו את סוויפט, טניסון, האקסלי, אורוול, מהדורות יקרות מעור של טולסטוי, אוסקר וויילד. ויש גם ‘נשים קטנות’, כל ספרי ווילייאם מילדותו וכמה לא צפויים כמו ’41 שנה בהודו’ של פילד מארשל לורד רוברטס ו’סקרנות ההיסטוריה של הטבע’ מאת פרנסיס ט. באקלנד עם כותרות הפרקים שלו: ‘חתולים חסרי אוזניים’, ‘אנשים עם רגליים מעץ’, ‘אמו של הארווי האלמותי’. הוא ניגש לקריאה מתוך עניין מלא חיים שלא מונע מיותר מדי חינוך פורמלי. “קראתי מיליוני ספרים”, הוא אמר, “בגלל זה נראה לי שאני יודע דברים”. הוא אובססיבי על ה’קלטים’. “החלטתי שאני ‘קלט'”, הוא אמר. “אני בצד של בודיסאה – כל הבלונדיניות המדממות האלו שקוצצות אנשים. יש לי תחושה נוראית שהלוואי שהייתי שם – לא דרך צלקות ופצעים אלא דרך קריאה על כך. הספרים לא נותנים לך יותר מפסקה על חייהם, אני חייב לדמיין את זה”. הוא יכול לישון כמעט ללא הגבלת זמן, הוא ככל הנראה האדם הכי עצלן באנגליה. “עצלן פיזית” הוא אומר. “לא אכפת לי לכתוב, לקרוא או לצפות או לדבר, אבל מין זה הדבר הפיזי היחיד שאפשר להטריד אותי אתו”. לעיתים הוא נוסע ללונדון ברולס על ידי שומר ראש וולשי לשעבר בשם אנתוני. לאנתוני יש שפם שמסקרן אותו. ביום בו ביקרתי אותו הוא הוזמן לארוחת צהריים בלונדון, שהוא די התלהב ממנה. “את יודעת כמה זמן ארוחת הצהריים נמשכת?” הוא שאל. “מעולם לא הייתי בארוחת צהריים לפני כן. הלכתי ל’ליונס’ שלשום ואכלתי ביצים וצ’יפס ושתיתי כוס תה. המלצרים המשיכו להסתכל ואמרו: ‘לא, זה לא הוא, זה לא יכול להיות הוא”. הוא התיישב במכונית והדגים את הטלוויזיה, את המיטה המתקפלת, את המקרר, את שולחן הכתיבה, את הטלפון. הוא בזבז שעות רבות בניסיון לדבר בטלפון הזה. “רק פעם אחת העבירו אותי למישהו” הוא אמר, “והוא לא היה בבית”. אנתוני בילה את סוף השבוע בוויילס. ג’ון שאל אם הם קיבלו את פניו במורד ההר ואנתוני אמר שכן. הם דנו באפשרות של שלוחה נוספת לטלפון. היינו חייבים להתקשר לרופא מכיוון שג’ון היה עם קוץ של קיפוד ים בבהונותיו. “לא רוצה להיות כמו דורותי דנדרידג'” אמר. “למות מרסיס כעבור 50 שנה”. הוא הוסיף באופן מרגיע כי שטף את הרגל המדוברת. התגלגלנו לנו באופן יוקרתי בכביש צדדי. “מפורסם ועשיר”, ככה הוא מתאר את עצמו בימים אלו. “הם כל הזמן אומרים לי שאני טוב עבור כסף, אבל אני חושב שאני אבזבז את הכל עד גיל 40, אם אני אמשיך כך. זו הסיבה שהתחלתי למכור מכוניות. ואז שיניתי את דעתי והחזרתי את כולן פלוס עוד אחת חדשה”. “אני רוצה את הכסף רק כדי להיות עשיר. הדרך האחרת להשיג אותו היא להיוולד עשיר. אם יש לך כסף זה כוח ללא הצורך להיות עוצמתי. לעתים קרובות אני חושב שזו קונספירציה אחת גדולה, שהזוכים הם הממשלה ואנשים כמונו שיש להם את הכסף. הבדיחה הזו של לשמור את הפועלים בורים עדיין נכונה. זה מה שהם אמרו על ה’טוריז’ (השמרנים) ובעלי האדמות, ואז ה’לייבורז’ היו אמורים לחנך את הפועלים, אבל לא נראה שהם עושים זאת יותר”. יש לו אימה חולנית מאנשים טיפשים: “מפורסם ועשיר כמו שאני, עדיין אני צריך לפגוש אנשים רפים. לעתים קרובות זה מהדהד בי שאני בכלל לא עשיר. יש אנשים באמת עשירים אבל אני לא יודע היכן הם”. הוא חושב שלהיות עשיר זה דיי קל, מה שמאשר את החשד שהביטלס כיוונו לשם כל חייהם. “כולם חושבים שהם היו יכולים להיות מפורסמים, רק אם היה להם את ה’לטיניות’ הזו. וכשזה קורה זה בא בטבעיות. אתה נזכר בסבתא שלך הזקנה שהייתה אומרת דברים כמו: “אתה תצליח עם הקול הזה”. הוא מוסיף “לא שיש לי סבתות זקנות”. הוא הגיע לרופא שעתיים ושלושת רבעי מוקדם ממה שנקבע והגיע לארוחת הצהריים בזמן אבל למקום הלא נכון. הוא רכש אוסף ענקי של משחקים מ’אספריי’ וברגע שפתח אותם לא יכול היה לסגור. הוא חשב מה עוד יוכל לקנות. הוא הגיע למשרד של בריאן אפשטיין. “יש מתנות?” הוא שאל בשקיקה. הוא ציין שאין כמו לקבל דברים בחינם. הוא מדד את המשקפיים של גברת הנסון המושכת. השמועה שביטל מתהלך ברחוב אוקספורד, עשתה לה כנפיים! “אחד האחרים כנראה מסתובב בחוץ” הוא אומר, כאילו שמדובר בדוב שברח. “אנחנו משחררים אותם אחד בכל פעם” אומרת גברת הנסון המושכת בתקיפות. הוא אמר שלחיות ולצחוק זה הדבר לעשות, אבל האם זה מספיק עבור נשמה חופשית ? “לוויברידג'” הוא אומר “אני פשוט עוצר שם כמו בתחנת אוטובוס. בנקאים וסוחרי וברוקרים גרים שם. שם הם חיים והם חושבים שזה הסוף. הם באמת חושבים ככה. אני חושב על זה כל יום – אני ובית ההנזל וגרטל שלי. אני אקח את הזמן שלי. אני אשיג את הבית האמתי שלי כשאדע מה אני רוצה”. “את מבינה, יש עוד משהו שאני מתכוון לעשות, משהו שאני חייב לעשות – אני רק לא יודע מה הוא. לכן אני מסתובב סביב ציור והקלטה וכתיבה וכל זה, כי זה יכול להיות אחד מהם. כל מה שאני יודע שזה, לא עבורי”. אנתוני הכניס אותו ואת האוסף שלו למכונית ועשה דרכו הביתה כשהטלוויזיה מרצדת באפלה השקטה בזמן שהלונדוניים בחוץ מהרו הביתה מהעבודה. #גוןלנון #מוריןקלייב #סינתיהלנון

כשאני מאזין לקטע הקטן והיפה של מקרטני For No One, אני רואה בעיניי רוחי את כל האבולוציה שעבר פול ב 3 השנים שעברו מאז פרצו הביטלס כתופעה ארצית ועולמית. הוא מכיל ואוצר בו את כל מה שהיה ואת כל מה שיהיה. קטע של 2 דקות פחות שנייה, שכל שנייה בו חשובה. רק כדי למקם אותנו על ציר הזמן, השיר הזה נכתב במרץ 1966 ועד לרגע זה פול הצליח להכניס שיר אחד מאוד אישי שביצע לבדו באולפן יחד עם תוספות תזמור שכתב ג’ורג’ מרטין. בשונה משאר השירים שכתבו עד אז לנון ומקרטני, ב Yesterday אין את הסממנים של שירי האהבה הקלאסיים. יש בו דכדוך, חרטה ופחד מהלא נודע וביצוע בלוזי שלא מתאים לביטלס של אותה תקופה. נכון, שיר הנושא של האלבום דן בזעקה לעזרה, אבל הוא בוצע כשיר פופ לכל דבר ועניין. למרות הכתוב לעיל, Yesterday מצליח לעבור את המשוכות ולהיכנס לצד ב’ הנידח של Help, בטח שלא לסרט עצמו שהיה צריך להמשיך ולשדר ביטלמניה כרגיל. באלמנטים המהורהרים של Yesterday, פול ממשיך ומשתמש גם בראבר סול בשירים כמו You won’t see me ו I’m looking through you – שירים על משברים בין בני זוג שעטופים בעטיפה של ממתק כשירי פופ שמתאימים עבור הלהקה לבצע. בנקודה של ראבר סול זה נראה שהחד פעמיות של yesterday כבר לא תשרת אלבום של הביטלס בפורמט הקיים ובצדק. מישל שמובא מן הארכיון ונשמע יותר מקרטני מאשר הביטלס, עטוף ברוך ואהבה ומנוגן על ידי כל הלהקה ולכן קשה לשייך אותו לקטגוריה של Yesterday. ריבולבר הוא אלבום שונה בתכלית. הוא האלבום בו מקרטני בחר צד. אם תרצו, מין חזרה גנרלית עבור סרג’נט פפר ובדיקת התכנות שזרמים שונים של מוסיקה יכולים להיפגש יחד לאלבום אחד. אפשר להסתכל על האלבום הזה כמיני אלבום האסיד רוק המחוספס, הסמי פסיכדלי והנפלא של ג’ון, אבל גם כמיני האלבום המתוזמר, המעובד והמלודי מאוד של פול. אלינור ריגבי, חייב להכניס אותך לחיי, Good Day Sunshine, כאן שם ובכל מקום וכמובן For no one שעליו נדבר היום. במרץ 1966, ג’יין אשר ופול נמצאים בחופשת סקי בשוויץ, שם הם השכירו בקתה. “הייתי בשוויץ בחופשת הסקי הראשונה שלי. עשיתי קצת סקי במהלך צילומי Help ודי אהבתי את זה, אז חזרתי ומצאתי את עצמי בשירותים קטנים בבקתה שווייצרית כותב את ‘for no one’ “. מרץ 1966 בשווייץ אם ניקח כדוגמא את אלינור רגבי שם המציא פול עולם שלם סביב 2 דמויות, ב for no one אין יותר מדי אינפורמציה על האירוע המתחולל. 2 נקודות מבט על סיטואציה לא מאושרת שמאוד דומה לדרך בה נכתב She Love You: מספר מצד שלישי שמעביר את המצלמה בין 2 בני הזוג כשבבתים האחרונים התמונה מתמזגת, אבל יש גם חפיפה בין 2 השירים. במוות ובבדידות הממשמשת ובאה. האחד בצורה הגרפית יותר של המילה והשני במוות של יחסים ‘שהיו אמורים להחזיק שנים‘ שאגב מתכתב בצורה נפלאה עם And I love Her האופטימי והוורוד שמכיל את השורה הנהדרת: ‘אהבה כמו שלנו לא יכולה למות“. איזה כותב נפלא מקרטני נכון? מכיוון שמקרטני גם בהמשך הדרך תמיד נתן דעתו יותר בפרטים בשירים בהם הוא כותב סיפור, אפשר להבין שהאירוע או ‘צילום הרגע’ בשיר הזה הוא אוטוביוגרפי. קל לחשוב שהדמות הנשית בשיר היא ג’יין מכיוון שזוהי מערכת היחסים של פול בעת כתיבת השיר, למרות שפול עצמו לא סיפק את התשובה בצורה ישירה. זה מה שנכתב בספר many years from now: “אני חושד שהשיר הוא על עוד ויכוח. אין לי מערכות יחסים קלות עם נשים, אף פעם לא היו לי. אני כנה מדי”. בראיונות אחרים ומוקדמים יותר, פול היה מעורפל עוד יותר לגבי זהותה של האישה בשיר ודיבר על דמות כללית של ‘בחורה עובדת טיפוסית’ וזה רעיון נהדר בעיניי שפול כותב בעצם על כל מערכות היחסים שהיו לו עד לאותה נקודה, כולל זו עם ג’ין שהחלה לעלות על שרטון בשנים האלו עקב רצונה של ג’ין לפרוץ כשחקנית. המילים שהתחיל לכתוב פול אי שם בשווייץ, לא היו קרובות כמעט כלל למילים הסופיות של השיר. גם הכותרת שהוא נתן ל’פואמה’ שכתב לא דמתה לכותרת הסופית. הוא קרא לקטע הזה ?Why Did It Die. כך הוא כתב באותה גרסה מוקדמת: מדוע זה מת? היית רוצה לדעת בוכה ומאשים אותה אתה ממתין אתה מאחר בזמן שאתה מחליט מדוע הלא נכונים זוכים, הסוף מתחיל ואתה תפסיד אותה מדוע זה מת? הייתי רוצה לדעת נסה לשמור זאת אתה רוצה אותה אתה צריך (אוהב) אותה אז תגרום לה לראות שאתה מאמין שזה יעבוד ויום אחד תזדקקו האחד לשנייה. כבר בדראפט האישי הזה אפשר לראות את הצד השלישי, אותו מספר שנע בין בני הזוג. הסקיצה הגסה הזו שהיא יותר הרהורים שבסופם מסקנות של פול עם עצמו, מחזקת את האפשרות שמדובר באירוע עכשווי שהתרחש עם ג’יין והוא הטריגר לכתיבה. שימו לב שרק שני משפטים שרדו מתוך הדראפט הזה והגיעו לשיר המוגמר. הכותרת הסופית ‘עבור אף אחד’ בפשטותה, מרמזת על כך שהיחסים מסתיימים והקשר מתנתק, אבל לי תמיד זה נשמע כמו משפט לא שלם. אם הייתי צריך להשלים אותו הייתי מחבר לו את צמד המילים time waits ואז אולי גם היינו מקבלים משמעות פילוסופית על חוסר היכולת של האדם לשלוט בגלגל חייו, כמו גם במעגל האהבה, אבל זו 2020 ולי לא קוראים פול מקרטני. ב 9 במאי 1966 בשעה 7 בערב, הגיעו פול ורינגו לאולפן על מנת לעבוד על For no one. הסיבה לכך ששני ביטלס בלבד מקליטים לא ידועה לי בבירור, אבל נראית כמו משהו מתוכנן מראש. פול התיישב ליד הפסנתר, רינגו התמקם על התופים וג’ורג’ מרטין הפעיל הקלטה מתמשכת ללא עצירות. כל אחד מהכלים הוקלט בערוץ נפרד וכך נעשו 10 טייקים כשפול ניגן בסגנון וואלסי על הפסנתר לא בצורה מתוחכמת מדי. אם מתחשק לכם להאזין לחלקם, תוכלו לעשות זאת בלינק הבא. אותי זה ריתק עד מאוד. הטייק העשירי השביע את רצונם של כולם והם התפנו לחשוב מה עוד אפשר להוסיף לקטע הזה על מנת לייחד ולהבליט אותו. הקו המנחה כפי שיתברר מאוחר יותר הוא אווירה בארוקית עתיקה שאולי באה להדגיש את הנוסטלגיות לראשוניות של האהבה. באווירה הזו, רעיון שעולה בין הצמד המאוד מוצלח, מקרטני את מרטין, הוחלט לעשות שימוש בכלי שנקרא קלוויקורד. כלי נגינה קלידי עתיק שהתפתח באירופה והפיק צליל מאוד דומה לצ’מבלו אבל לעומתו הוא היה מוגבל במנעד, מכיוון שקלידים שונים השתמשו באותו המיתר להפקת הצליל. גם הדרך בה הצליל היה מופק הייתה שונה. הצליל שהופק בקלוויקורד נוצר באמצעות לשוניות מתכתיות שמכות על המיתרים, בניגוד לצ’מבלו בו ישנו מנגנון שפורט עליהם ממש כמו בגיטרה. מהיכן הגיע קלוויקורד שכזה לאולפני EMI? לג’ורג’ מרטין הפתרונים: “עבור for no one השתמשנו בקלוויקורד הפרטי שלי. הבאתי אותו מהבית כי חשבתי שיש לו צליל נחמד. זה היה כלי מאוד מוזר עבור ההקלטות ופול ניגן בו”. הקלוויקורד איזו נדיבות מצדו של ג’ורג’ מרטין. אבל רגע. בא מארק לואיסון ומקלקל את החגיגה. בספר The Beatles Recording Sessions הוא כותב שלמעשה הקלוויקורד נשכר בעבור 5 גינאות (שווי ערך של 5 פאונד) מאולפני אייר של ג’ורג’ מרטין. נשכר, נתרם, מהבית או מאולפני אייר, זה לא משנה את העובדה שהצליל העתיק, המאופק שהפיק ממנו מקרטני והתווסף באותו היום בערוץ נפרד לאותו טייק 10, יחד עם תוספות בס של פול וטמבורין של רינגו, עשה את העבודה. למעשה, הקלוויקורד הגיע לאולפן רק ב 11 בלילה ומכיוון שכך עקב השעה המאוחרת, הוחלט לוותר על המשך העבודה ולהקליט את הקול של פול בסשן נפרד ביום אחר שאכן הוקלט כשבוע לאחר מכן, ב 16 במאי. הקול של פול הוקלט על גבי סלילים שהסתובבו במהירות נמוכה יותר על מנת לתת לו מין חיות כשיושמע במהירות רגילה. מקרטני בהקלטות לריבולבר משהו בהתנהלות של for no one גורם לי את הרצון לתת לו את התואר ה’אב הקדמון’ של Penny lane. שניהם נכתבו על נוסטלגיה למשהו טוב שהיה פעם, כתיבה שבפני ליין הפכה למופת, שניהם שירי פסנתר מובהקים ובשניהם התווסף נגן קלאסי חיצוני לשיר על מנת שינגן את קטע הסולו. כך סיפר מקרטני: “לפעמים היה לנו רעיון לכלי חדש, במיוחד לסולואים. ב for no one התעניינתי בקרן היער, כי זה היה כלי שתמיד אהבתי אותו עוד מהילדות. היה לו צליל יפהפה. הלכתי לג’ורג’ מרטין ואמרתי, ‘איך אנחנו יכולים לארגן זאת? ‘, והוא אמר, ‘תן לי להגיע לנגן הטוב ביותר’. ‘זה היה אחד הדברים הגדולים בג’ורג’. הוא ידע להשיג את מיטב הנגנים. הוא הציע את אלן סיביל, שכמו כל הברנשים הגדולים האלה נראה רגיל למדי בסשן – אבל ניגן כמו מלאך”. הנה קטע בו אלן סיביל הקרנאי (נגן קרן היער או ה’קרן הצרפתית’), מנגן סולו ב Firebird Pantomime של סטרווינסקי. הקרנאי של התזמורת הסימפונית של ה BBC, אלן סיביל, מקבל שיחה מג’ורג’ מרטין שהכיר אותו מסשני הקלטה שונים באולפני EMI: “אנחנו רוצים אובליגטו [קטע מוסיקלי כתוב] של קרן צרפתית בשיר של הביטלס. אתה יכול לעשות את זה?”. באחד מפרקי הפודקאסט, דיברנו על הביוגרפיה של פול many years from now ועל חוסר הדיוק שמופיע בו לפרקים, אם בצורה מכוונת, או בשגגה ואפילו ציינתי שמצאתי בו טעות. בהמשך לאותה שיחה, בספר נכתב על קטע קרן היער של for no one שבתחילה, נקבע סשן ההקלטה עם הקרנאי דניס בריין. על פי הספר, כמה ימים לפני הסשן, נהרג בריין בתאונת דרכים וזה אכן מצער מאוד. מה שמצער לא פחות הוא שזה נכון שהוא נהרג בתאונה, אך זה קרה ב 1957. לא נורא. טעות. ב 19 במאי, מקרטני שהתחיל את היום בצהריים יחד עם הביטלס בצילומים של הגרסאות הראשונות לקליפים עבור rain ו paperback writer יחד עם הבמאי מייקל לינדזי הוג, ממשיך לעבוד כשאלן סיביל מגיע לאולפנים בשעה 7 בערב. כך סיפר על החוויה שלו אלן סיביל: “חשבתי שהשיר נקרא ‘For Number One’ כי ראיתי את ‘For No One’ כתוב במקום כלשהו. בכל אופן, הם השמיעו לי את ההקלטה וחשבתי שהיא הוקלטה בסגנון מוסיקלי גרוע למדי, בכך שהיא הייתה ‘בין לבין’, לא ב B-flat ולא B-major. זה היווה קושי מסוים בכוונון הכלי שלי. פול אמר ‘אנחנו רוצים שם קטע. אתה יכול לנגן משהו שמשתלב?’. היה די קשה להבין בדיוק מה הם רוצים אז הבאתי משהו שהוא בסולם אמצעי, מין סולו בסגנון בארוקי. ניגנתי אותו כמה פעמים, כשכל ניסיון שלי הוקלט על גבי הניסיון הקודם”. פה נשאלת השאלה, האם הקטע האלמותי שניגן אלן סיביל נכתב מראש על ידי ג’ורג’ מרטין או נהגה על ידי הנגן עצמו. לפי מיטב זכרונו של סיביל, מקרטני ביקש ממנו לאלתר סולו בסגנון בארוקי. פול זכר שהוא המהם את המנגינה לג’ורג’ מרטין, שלקח את הקו המנחה וכתב את המנגינה עבור סיביל מה שנשמע יותר הגיוני מכיוון שמרטין המסודר עבד בצורה זו כשכתב את כל התזמורים לביטלס. צריך להבין את הסיטואציה בה נמצא אותו אלן סיביל. סיטואציה מאוד דומה לזו שיעבור נגן חצוצרת הפיקולו דיוויד מייסון בהקלטות עבור פני ליין. עומד פול מקרטני ורוצה ממך קטע סולו, ולא רק זאת. הצעיר החצוף הזה, מקרטני, רוצה שתגיע לתו מסוים שיש לו בראש. כך סיפר ג’ף אמריק על ייסורי סיריל: “אלן היה תחת לחץ רב, מכיוון שהיה כל כך קשה לתו הגבוה בסולו. למעשה, רוב האנשים מעולם לא היו כותבים את הקטע הזה עבור קרנאי מכיוון שהוא היה גבוה מכדי לנגן, אבל זה היה התו שפול רצה לשמוע, וזה היה התו שהוא יקבל. הרגשנו שאלן, בהיותו הקרנאי הטוב ביותר בלונדון, יכול להגיע אליו, למרות שרוב נגני הקרניים לא יכלו. אלן לא רצה אפילו לנסות את זה; הוא החל להזיע ואמר לכולם שזה לא צריך להיעשות כך. אבל בסופו של דבר הוא עשה זאת. הביטלס היו פרפקציוניסטים, והם לא תמיד הבינו … היחס של פול למוסיקאים חיצוניים היה ‘משלמים לך כדי לעשות עבודה, אז פשוט תעשה אותה’ … היה לזה גם פן של התנגשות דורית, מכיוון שרוב אותם מוסיקאים היו לא מבוגרים מהביטלס. הם שמחו להיות שם, שמחו לקבל את הקרדיט בקורות החיים שלהם, אבל הם גם לא ידעו איך לאכול את הביטלס וגם הביטלס לא ממש ידעו איך להתייחס אליהם. ג’ורג’ מרטין שימש כמתווך, כגשר בין שני הדורות”. ג’ורג’ מרטין נזכר: “פול לא הבין בכמה גאונות אלן סיביל ניגן. קיבלנו את הביצוע המושלם ופול אמר: ‘אוקיי, אני חושב שאפשר לעשות את זה טוב יותר מזה. אתה יכול אלן?’ אלן כמעט התפוצץ. ברור שהוא לא עשה זאת טוב יותר אלא באותה דרך שכבר שמענו שהוא הקטע המוכר לכולם”. אלן סיביל קיבל 50 פאונד על עבודתו, תהילת עולם ומשהו שרק הוא ואניל בהגוואט, נגן הטאבלה ב Love You To יכולים להתהדר בו – קרדיט על האלבום ריבולבר. בפעם הבאה שאתם שולפים את האלבום מהתקליטייה שלכם, שימו לב לשמו של אלן סיביל והזדהו עם כאבו. הוא אגב סבל עד כדי כך, שחזר לנגן עם הביטלס כחלק מהתזמורת שניגנה ב A Day in the life. כמנהגנו בקודש כשמדובר בשירים של פול, תמיד מעניין לשמוע את דעתו של ג’ון. בראיון מ 1972 ג’ון שייך את השיר חד משמעית בלעדית לפול ואמר: “עוד אחד שלו שאני ממש אוהב“. בראיון המפורסם עבור הפליבויי מגזין ב 1980 הוא אמר: “זה אחד מהאהובים עליי שלו גם כן. זה ו Here, There And Everywhere. חתיכת יצירה נחמדה“. זה נשמע כל כך טוב ומרגש שזה מגיע מלנון. תודו. בתחילת שנות השמונים כשהחליט מקרטני באופן תמוהה ללכת על הפרויקט ‘דרישת שלום לרחוב ברוד‘ הוא הזמין את ג’ורג’ מרטין להפיק את פס הקול שלו ועל הדרך גם חידש חלק משירי הביטלס שכתב. כשמרטין ישוב בחדר הבקרה, נטל מקרטני גיטרה אקוסטית וביצע גרסה יפהפייה לטעמי של for no one בביצוע קולי מושלם, כאילו לא עברו יותר מ 15 שנה. את קטע הסולו של אלן סיביל הוא מפזם לא לפני שהוא מכריז שזוהי French horn. #אלןסיביל #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #פולמקרטני

בשנת 1984 התראיין פול מקרטני ונשאל מה השיר האהוב עליו ביותר מבין אלה שכתב: “ובכן קשה לבחור מה השיר הכי אהוב עלי. Here, There and Everywhere הוא אחד האהובים עליי. אתה מסתכל על השירים שלך ומחפש איזה מהם הוא מבני יותר. אני חושב שאם Yesterday לא היה כזה מצליח, הוא היה החביב עליי. אתה יודע איך זה, כשמשהו כל כך מצליח, אנשים בדרך כלל לא רוצים לבחור את ‘המוצלח’ זה שאנשים מצפים שתבחר. אז זה Here there and Everywhere ו-Yesterday אחריו”. לאחר שמייקל ג’קסון רכש את הזכויות על קטלוג השירים של לנון-מקרטני באוגוסט 1985, פול אמר בראיון שיש לפחות כמה שירים אותם הוא אוהב במיוחד, שעליהם היה שמח לקבל את הזכויות. השיר הזה היה אחד מהם. ג’וליאן בבית המשפחה בקנווד ליד הבריכה השיר נכתב על שפת הבריכה בביתו של ג’ון. פול הגיע יום אחד, ביוני 1966, כדי שיכתבו יחדיו שירים וגילה שג’ון עדיין ישן. אתם לא מצפים שדבר פעוט כזה ירפה את ידיו של פול. הוא ביקש כוס תה והתיישב עם הגיטרה שלו לצד בריכת השחיה. “ישבתי ליד בריכת השחייה על אחד מכסאות השמש עם הגיטרה שלי ופרטתי את האקורד E, מהר מאוד כבר היו לי כמה אקורדים ואני חושב שעד שג’ון התעורר, כבר כמעט כל השיר היה כתוב, אז נכנסנו פנימה לבית וסיימנו אותו… יכול להיות שג’ון עזר עם כמה מילים אחרונות… אבל זה מאוד אני, זה אחד השירים האהובים עליי מבין אלה שכתבתי… אז אני אתן לעצמי את רוב הקרדיט לכתיבה פה. נאמר 80-20“. בניגוד לכמה שירים אחרים, פה אין מריבת קרדיט. באופן מפתיע, פה מגיעה גם מחמאה מצידו של ג’ון, אז תחזיקו חזק שלא תיפלו. בשנת 1980 אמר: “Here, There and Everywhere היה לגמרי שיר של פול למיטב זכרוני – ואחד השירים האהובים עליי של הביטלס“. לשמוע את ג’ון מחמיא לפול גורם לי תמיד מחדש להתרגשות. טוב, נו, אז אולי ההצהרה על כך שאין מריבת קרדיט היתה קצת מוקדמת. מל אוונס הנאמן, אחד האנשים היחידים שליוו את הלהקה מההתחלה כמעט (מ-1963) וממש עד הסוף, טוען כי הוא היה שותף לכתיבת שורה אחת: “בזמנו, ניל אספינל ואני שהינו במלון בלונדון. נשארנו ערים עד מאוחר מאוד, בערך עד שבע בבוקר, והיינו גמורים. בתשע בבוקר שמענו מהלומות על הדלת ופול נכנס עם חיוך מאוזן לאוזן. ‘בוקר טוב בחורים, חשבנו לבוא לאכול איתכם ארוחת בוקר’. הו, ברור, פול, השבנו. אז הוא אמר, ‘יש לי שיר ואני תקוע בו עם שורה’. אז הוא מתיישב, מנגן לנו ושר לנו והשורה שאני כתבתי היתה watching her eyes, hoping I’m always there. יש לי מודעות גבוהה לעיניים“. אוקי. סבבה. העיקר שסיימנו עם כל עניין ה”מי כתב כמה”. עכשיו, כשברור מעבר לכל ספק שאולי פול כתב הכל, אולי את הרוב ואולי 80 אחוז, כל שנשאר הוא להסכים כי השיר נכתב ביוני 1966 לקראת הסשן בו התחילו להקליט אותו ב-14 ביוני 1966. כך פול טען בספרו Many years from now. יופי. מה? מה עכשיו פול? מצטער חברים. פול של האנתולוגיה (גרסת הספר) מתחיל לריב עם פול של Many years from now. שלוש שנים מפרידות בין יציאת הספרים, על מה כבר יש להתווכח? מסתבר שפול של האנתולוגיה זוכר משהו אחר: “אחד הזיכרונות המיוחדים שלי הוא מהתקופה שהיינו באוברטאורן שבאוסטריה, במהלך הצילומים של Help!. ג’ון ואני חלקנו חדר והורדנו את מגפי הסקי הכבדים שלנו אחרי יום צילומים, מוכנים להיכנס למקלחת ואחר כך לארוחת ערב נעימה ומשקאות. שמענו ברקע קסטה של ההקלטות החדשות שלנו והשיר שלי Here, There and Everywhere היה בינהם. ואני זוכר את ג’ון אומר ‘אתה יודע, אני כנראה אוהב את השיר הזה יותר מאשר כל שיר שלי על הקסטה’. כשזה מגיע מג’ון זו היתה מחמאה גדולה מאוד“. ג’ון ופול מתארחים במפתיע בהופעה של Jacky and the Strangers באוברטאורן, שם שהו לרגל צילומי “הצילו!” בדיקה באתרי אינטרנט שעוסקים בביטלס מגלה לנו שהביטלס שהו בעיר האוסטרית המדוברת במרץ 1965, כלומר אם השיר נכתב לפני, ובהנחה שנאמין לדבריו של מקרטני כי הוא כתב אותו ביום יוני חמים ליד הבריכה, אנחנו חוזרים אחורה עד ליוני 1964. ראשית, יש לומר כי לאוזני שלי השיר נשמע מעט מתקדם בשביל שמקרטני יכתוב אותו ב-64, אבל בלי קשר, הביטלס היו בסיבוב הופעות ביוני 1964, אחר כך סיימו במהרה להקליט את האלבום Hard days night והאי.פי. של Long tall sally לפני שיצאו לעוד סיבובי הופעות ואז לצילומי הסרט. לא ברור מתי יכלו להקליט אותו לאותה קלטת דמו. ונניח שזה קרה, ושניהם כל כך אהבו את השיר, אז למה חיכו עד לRevolver כדי להקליט אותו באופן מקצועי? חברים, אני יודע מה אתם אומרים, זה חסר חשיבות. אתם צודקים כמובן, אבל אני לא יכול שלא לחשוב איזה שיר היה בקלטת ההיא שלנון כל כך אהב. בלדה של מקרטני שנכתבה ב-1964 או תחילת 1965 ולדעתו היתה טובה יותר מכל השירים שלו באותה קלטת דמו. Yesterday? ממה שאנחנו יודעים על התגובה של שאר חברי הביטלס לשיר אני מתקשה להאמין שמדובר בו. אני יודע שהשיר האהוב עליי ביותר של מקרטני באלבום Help! הוא I’ve just seen a face. אבל ההתייחסות היחידה של לנון לשיר, או לפחות היחידה שאני מכיר, היא בראיון המפורסם מ-1980 בו הוא דן בשירי הביטלס ובמי כתב מה. ההתייחסות היא קונקרטית בלבד – זה של פול. אני מודה, זה משגע אותי, אבל נאלץ להישאר עם הסקרנות. בואו נחזור לשיר שלנו. כמו ברוב שירי האהבה של התקופה ההיא, מייחסים את המילים כמקושרות אל מי שהיתה בת הזוג שלו, ג’יין אשר. מקרטני טען שההשראה למילים באה בכלל מ-Pet sounds של הביץ’ בויס, ככל הנראה מ-God only knows אותו הגדיר בעבר כשיר היפה ביותר שנכתב אי פעם. מתי? האמת שכמה פעמים. ב-1990 אמר: “לאחרונה התבקשתי על ידי תחנת רדיו יפנית לבחור את 10 השירים האהובים עליי ביותר… לא חשבתי על זה יותר מדי אבל זה ישר קפץ לי כמי שניצב בראש הרשימה. הוא מאוד עמוק. מאוד רגשי, תמיד גורם לי למחנק“. ב-2007 אמר: “God only knows הוא אחד השירים היחידים שגורם לי לדמוע כל פעם שאני שומע אותו מחדש. זה למעשה רק שיר אהבה, אבל הוא כתוב ומבוצע באופן מבריק. הוא מצביע על הגאונות של בריאן. אני למעשה ביצעתי את השיר איתו ואני חושש לומר שבמהלך הסאונד צ’ק נשברתי. זה היה פשוט יותר מדי עבורי לעמוד שם ולשיר את השיר הזה שמסחרר את ראשי ולעמוד שם לשיר אותו עם בריאן“. פול מקרטני מהביטלס מתרגש מלבצע שיר עם בריאן וילסון. אותי זה מרגש. זה הביצוע שלהם. איזו שורת פתיחה מופתית יש לשיר הזה – I may not always love you. איזו הצהרה לפתוח איתה שיר אהבה. השיר הזה הוא, לטעמי, ההפך מ-Here there and everywhere. כמובן שגם הוא שיר אהבה, ושיר אהבה נפלא, אבל יש בו את החרדה הקיומית והעמוקה של בריאן וילסון. החרדה הזו לא נמצאת בשיר של מקרטני, כי מקרטני אינו וילסון. מקרטני הוא אופטימי. בואו נדבר על המילים של השיר של מקרטני. שם השיר הוא אימרה אנגלית נפוצה שהשתמשו בה פעמים רבות במקומות רבים, אבל אולי המקום המפורסם ביותר הוא במחזה ובספר The Scarlet Pimpernel מאת הברונית אורצ’י שראה אור ב-1903. פול ככל הנראה למד אותו בבית הספר. “They seek him here, they seek him there Those Frenchies seek him everywhere Is he in heaven or is he in hell? That demned elusive Pimpernel” מצד אחד, המילים של השיר הן סנטימנטליות ורומנטיות ברמה דביקה. מצד שני, יש תחכום יפה מאוד בשיר. למילות הכותרת יש משמעות בהתפתחות המבנית של השיר. זה מתחיל בהצהרה שאינה קשורה לא מבחינת המילים ולא מבחינת המוסיקה למבנה של שאר השיר – כדי לחיות חיים טובים יותר, אני זקוק לאהובתי כאן. רק אז למעשה מתחיל השיר. הבית הראשון פותח ב-Here. כל הדברים שהאהבה מספקת לו כאן, עכשיו. הוא והיא. הבית נגמר במילת הכותרת השנייה – There. פה מתחיל להיכנס העולם החיצוני. ההתחלה היא עדיין הוא והיא, אבל קולות חיצוניים כבר נכנסים למרות שהם עדיין לא שומעים אותם. לא שומעים, אבל מודעים לקיומם ולנסיון שלהם להיכנס מהעולם החיצוני לעולמם הפנימי. זה השלב שהשיר הופך להיות בנאלי יותר. אני רוצה אותה Everywhere, סוף הכותרת מגיע. שנינו מאמינים שהאהבה לעולם לא מתה. מביט בעיניה ומקווה שאני תמיד שם. בנאלי, אבל יכול להיות שכשאתה ניצב כבר מחוץ לבועה הבטוחה שלך, אין ברירה אלא לחפש נקודות להאחז בהם. אתם יכולים לשאול את עצמכם, השיר הקיטשי הזה היה השיר שלנון כל כך אהב? שב-1980 טען שהוא אחד השירים האהובים ביותר עליו של הביטלס? כן וזה ברור כל כך. זה הלא שיר על ג’ון ויוקו. זה בדיוק מה שג’ון חיכה לו בשנות הביניים של הביטלס, לכן לא פלא שהתחבר לשיר. ההצהרה ההתחלתית היא ממש הדבר לו חיכה, כשזעק בפתיחת השיר Help! שהוא מחפש לא סתם מישהו. הוא ידע שכדי לחיות חיים טובים יותר כרגע הוא זקוק שהאהבה תתייצב לצידו ותציל אותו מעצמו. מהרגע בו פגש את יוקו, הוא חש שאין איש שיכול להכחיש שיש באהבה שלהם משהו אמיתי. מהרגע בו פגש אותה הפסיק לשמוע את מה שמדברים סביבו. מהרגע שפגש אותה רצה אותה בכל מקום. Here, There and Everywhere. בואו נעבור לאולפן ההקלטה. ג’ף אמריק, טכנאי ההקלטה המיתולוגי של הביטלס, סיפר: “הקדשנו לשיר הזה 3 ימים מלאים, ובאותה תקופה דובר על הרבה מאוד זמן“. סך הכל הוקדשו 16 וחצי שעות לסיים את השיר וזה אכן היה זמן רב להשקיע בשיר בודד בתקופה ההיא. זה היה השיר הלפני אחרון שהוקלט ל-Revolver. הם נכנסו ב-14 ביוני לאולפן 2 ובעיקר הקדישו את הזמן לעיבוד השיר. הוקלטו רק 4 טייקים של טרק הקצב הבסיסי. פול ניגן גיטרת קצב, רינגו תופים וג’ורג’ גיטרה מובילה בגשרים של השיר. הטייקים האלה היו מהירים יותר ממה שאנו מכירים כשיר הסופי. טייק 4 נחשב הטוב ביותר ואליו הוסיפו את קולות הרקע של פול, ג’ון וג’ורג’. אמריק מספר שהכל תוכנן כך שישאר טרק ייעודי לבס של מקרטני, כך שהוא יקבל את הכבוד המגיע לו וכל תו ישמע. מקרטני הזכיר שהמילים, וכנראה גם המוסיקה, הושפעו מאופן הכתיבה של Pet sounds. יכול להיות. מה שבטוח הוא שקולות הרקע הושפעו מהביץ’ בויז. מקרטני נכח במאי במסיבת השמעה של האלבום הזה וההשפעה עליו היתה גדולה מאוד. את העיבוד של הקולות עשה ג’ורג’ מרטין, שגם עמד לידם בזמן ההקלטה וניצח על הביצוע. אמריק סיפר: “המומחיות האמיתית של ג’ורג’ היתה עדיין בעבודה על ההרמוניות הקוליות, אין ספק בקשר לזה. זו החוזקה שלו, אריגת ההרמוניות הנפלאות האלו“. ג’ורג’ מרטין עצמו אמר: “ההרמוניות בשיר הזה הן מאוד פשוטות, שלשות בסיסיות שהבחורים הימהמו ומצאו קלות מאוד לביצוע. אין שם שום דבר מתוחכם במיוחד, שום ניגודיות, פשוט הרמוניות שזזות בבלוקים. פשוט מאוד לביצוע… אבל אפקטיבי ביותר“. אחרי שבע שעות עבודה שהסתיימו בשתיים בלילה הם סיימו את יום ההקלטה. יומיים לאחר מכן הם זנחו את כל מה שהוקלט והתחילו מחדש. הם השאירו את ההרמוניות, אבל החליטו שצריך להאיט את השיר. הם הקליטו 9 טייקים כשהם מנגנים באותו אופן שניגנו ב-4 הטייקים הראשונים, כלומר ג’ון ישב בצד וספר כבשים. ההבדל היחידי היה שהפעם פול שר יחד עם הנגינה. טייק 13, האחרון (הספירה המשיכה ביום זה את הספירה של היום הקודם, לכן הוקלטו טייקים 5-13), נבחר לטוב ביותר. כך נשמע טייק 7 יחד עם התוספות שהוקלטו מאוחר יותר. המיקס הזה יצא כבונוס בסינגל Real love ב-1996. התוספות היו רבות. שני סטים של הרמוניות עם נקישות אצבע לקראת הסוף, הכפלה של הגיטרה של ג’ורג’ עם תוספות גם לבתים והבס של פול. אז ניגש פול להקליט את השירה שלו מחדש. הוא סיפר: “כששרתי את זה באולפן אני זוכר שחשבתי, אני אשיר את זה כמו מריאן פייתפול, דבר שאיש לא ידע אף פעם. דברים כאלה צצים להם במחשבות, אתה חושב, אני אשיר את זה כמו שג’יימס בראון היה שר את זה, אבל ברור שבסופו של דבר זה תמיד אתה ששר את זה, אבל בראש שלך יש קצת מג’יימס בראון לסשן הזה. אם אתה לא יכול לחשוב על איך לשיר את השיר, זה תמיד רעיון טוב: דמיין שארתה פרנקלין באה ושרה את זה, ריי צ’ארלס הולך לשיר את זה. אז כאן זה היה קול קטן, השתמשתי כמעט בפלצ’טו, חיקוי המריאן פייתפול שלי“. כדי לעזור לו להגיע לקול הפייתפולי שהוא רצה, השירה הוקלטה באופן מעט איטי יותר, כך שכשתנוגן היא תהיה מעט מהירה יותר. כמה יפה נשמעה מריאן פייתפול אז. כעבור 23 שנים מריאן פייתפול תבצע את השיר שוב, אבל קול הפעמונים והתמימות מתחלפים בקול מרוסק שהפך לסימן ההיכר שלה בשנים שלאחר ההתמכרות הקשה לסמים וצרות אחרות. לשמחת כל אוהביה, זה לא הפריע לה להפוך ליוצרת חשובה אף יותר. נחזור למקרטני. עם כל כמה שאני אוהב אותו, שנות ה-80 לא הייטיבו עמו. לא כי מבחינה אומנותית הוא דעך. את רוב מה שהוציא בעשור הזה אני אוהב מאוד. אבל מהרגע שג’ון לנון נרצח החל שכתוב היסטורי שבמרכזו – לנון היה הגאון האמיתי בביטלס. מקרטני הוא האמן הסכריני שהוא סחב על גבו. אני אולי מגזים, אבל אם תקראו את הביוגרפיה החשובה ביותר על הביטלס שיצאה באותה תקופה, Shout של פיליפ נורמן, תגלו שאני לא לגמרי טועה. נראה היה שלהוציא את פול רע זה רעיון פופולרי. גם מבחינת פופולריות מוזיקלית הוא החל לדעוך, וזה מובן, הטעם השתנה. הוא החל להיכנס ללחץ ועשה הרבה שטויות. אחת מהן היא הסרט Give my regards to broad street. הרעיון הבסיסי של הסרט היה לקבל שליטה מחודשת בתודעת הקהל על שירי הביטלס שהוא כתב. הוא ביצע אותם שוב, בניצוחו של ג’ורג’ מרטין, והביצועים האלה שולבו בסרט אותו גם כתב. מקרטני הוא אחד האנשים הכי מוכשרים שאי פעם נולדו. כתיבת תסריט הוא לא אחד הכשרונות שלו. את כל זה אני מספר כי בביצוע של השיר עליו אנו מדברים ניתן לראות את הנסיון לקחת בחזרה את הקרדיט אליו. איך עושים את זה? לוקחים את הפתיחה שכל כך הרבה אנשים מכירים בעל פה ומשנים שורה. שורה אחת – במקום To lead a better life I need my love to be here שרים – I need a love of my own. זה אולי נשמע שולי, אבל הוא לא צריך שהאהבה שלו תהיה פה, הוא צריך אהבה משלו. יש פה עניין של בעלות. אני לא חושב שזו היתה החלטה מקרית. לסיום עוד משהו קטן ומעניין – מילות השיר נכתבו על ידי מקרטני בצידו השני של דף עליו הופיעה רשימה מודפסת ובה פרטים הקשורים להופעות והוצאות של הביטלס עד אוגוסט 1966. רשימה זו נערכה על ידי בריאן אפשטיין כדי להישלח למועדון המעריצים של הביטלס, כדי שאלה ישתפו אותה עם מעריצי הלהקה. אתם יכולים לראות פה את כל ההופעות שתוכננו לביטלס עד אוגוסט 1966, פרטים על אלבום חדש שהקליטו לו כבר שירים, על הסינגל Paperback writer/Rain, את ההצהרה כי קשה להאמין שיתחילו לעבוד על סרט שלישי לפני שיחזרו מאמריקה, ועל כך שבריאן אישר שהביטלס יצאו בוודאות למסע הופעות באנגליה לקראת סוף השנה, אבל תאריכים עדיין לא קיימים ולכן לא מפורסמים. תאריכים אלה גם לא יפורסמו מאוחר יותר, שכן הופעתם של הביטלס בסוף אוגוסט בסאן פרנסיסקו תהיה ההופעה האחרונה שלהם לפני קהל משלם. מילות השיר עמוד שמפרט את מה שהביטלס אמורים לעשות בשנת 1966. על הצד השני שלו כתב מקרטני את המילים בכתב יד. #גורגמרטין #גףאמריק #רינגוסטאר #גוןלנון #Herethereandeverywhere #גורגהריסון #פולמקרטני #Givemyregardstobroadstreet #יוקואונו #מריאןפייתפול #Godonlyknows #בריאןוילסון

דמיינו את הסצינה הבאה – אתם מעריצי ביטלס הדוקים. אלי המוסיקה שלכם הוציאו סינגל חדש ואתם רצים אל החנות על מנת לרכוש אותו. אתם חוזרים הביתה, לא טורחים לענות למי שמדבר אליכם מהסלון, נכנסים במהירות לחדר וסוגרים את הדלת, מתיישבים ליד הפטיפון, מניחים עליו את הסינגל, את המחט על הסינגל, מגבירים ו- זעקה לעזרה ממלאת את חלל החדר שלכם. לנון, כפי שאתם כבר יודעים מפוסטים קודמים שלנו, אהב לכנות רבים משיריו בכינויים אוהבים כגון: “זבל”, אשפה” וכו’. Help! היה אחד השירים היחידים שתמיד אהב. ב-1970 אמר: “השירים האמיתיים היחידים שאי פעם כתבתי היו Help! ו-Strawberry Fields. הם היו אלה שכתבתי מתוך התנסות ולא מתוך נסיון לדמיין את עצמי בסיטואציה ואז לכתוב סיפור נחמד על זה, דבר שתמיד הרגיש לי מזויף. המילים טובות עכשיו כפי שהיו גם אז. הידיעה שהייתי אז כל כך מחובר לעצמי גורמת לי להרגיש ביטחון… זה היה ללא אסיד, ללא כלום (טוב, עם גראס).” איך שיר שנכתב כשיר מוזמן כדי לשמש שיר הנושא לסרטם השני של הביטלס יכול היה להיות כל כך אישי? הסיבה כנראה נעוצה בעובדה שלנון התחיל לעבוד על השיר עוד בטרם העבודה על הסרט החלה. ב-1965 סיפר: “כתבנו אותו אצלי בבית. היה לי חלק משיר, ששרתי בזמן שכתבנו, שנקרא משהו בסגנון Keep your hands off my babe. בכל מקרה, השיר הסתובב אצלי כבר זמן רב וכשפול הגיע, החלטנו לעבד אותו. כתבנו את Help! אחרי שנאמר לנו מה יהיה שם הסרט. לא כתבנו אף פעם כדי להתאים שיר לסיפור העלילה, אבל נראה שהוא התאים באופן טוב.” הביטלס ולסטר על הסט ריצ’רד לסטר, במאי הסרט, והתסריטאים רצו לקרוא לסרט Help. הבעיה היתה שהיה כבר סרט בשם זה. הם חשבו על שמות נוספים כשעורך הדין צלצל לשאול את לסטר אם יש להם בכותרת סימן כלשהו כמו סימן שאלה או סימן קריאה. לסטר ענה שאין בעיה להוסיף אם יש בכך צורך. כיון שלסרט השני לא היו סימנים בשמו, לא היתה בעיה להשתמש בשם עם התוספת. כך בעצם נולד השם Help!. סיפור שולי, אבל לסימן הקריאה הזה יש חשיבות מאוד גדולה, כי בעזרתו הקריאה לעזרה הופכת לצעקה נואשת. ואכן השיר מתחיל בזעקה. Help שרים חברי הביטלס שלצידו ואז לנון בקול שבור מבקש I need somebody. הוא חוזר ומדגיש שלא מדובר בסתם מישהו. הוא מביט לחברי הלהקה שלצידו ומדגיש שגם להם יהיה ברור – אתם יודעים שאני צריך מישהו. אלה לא רק המילים, זו גם המוסיקה. ראשית – השיר מתחיל בכניסה פתאומית של הקריאה לעזרה. בנוסף – בעוד שקריאות ה”הצילו” עולות, כאילו הופכות נואשות יותר, כך הגיטרה של ג’ורג’, שאולי מייצגת את הלהקה ואולי מייצגת את העולם, לא מאפשרת להאחז בה, שכן היא יורדת ויורדת. אכן ברור שהוא זקוק למישהו באופן נואש. וכמובן יש את האופן בו ג’ון שר. אי אפשר שלא להאמין לו. ב-1970 הוא אמר: “אני זוכר שהייתי מאוד אמוציונאלי בזמן ששרתי את המילים. לא משנה מה אני שר, אני תמיד מתכוון לזה. אני לא עושה סתם. גם אם אני שר ‘ awop-bop-alooma-awop-bam-boom’ אני באמת מתכוון לזה. ובנוסף יש את המוסיקה האמוציונלית שמלווה את השירה.” המישהו הזה אליו הוא מייחל יגיע בצורת מישהי כעבור מספר שנים, אבל עד להגעתה לנון ירגיש שיש בתוכו בור גדול. כשהיא כבר תגיע, הצורך שלו יהיה כל כך גדול שהיא תהווה עבורו את כל מה שתמיד חיפש, בעוד שכל שאר הדברים יהפכו למשניים עד חסרי חשיבות. אבל נחזור להווה – 1965. כמו בפעמים נוספות אנו צופים בצמד כשהם רבים על קרדיטים. בניגוד לסיפור שסיפר ב-65, בשנת 1980 טען לנון שהוא כתב את השיר לחלוטין בעצמו. “Help!, אותו כתבתי – באם! באם! ממש ככה – וקיבלתי את הסינגל”. לעומתו פול סיפר: “ג’ון הלך הביתה וחשב על השיר וכתב את הבסיס. אחר כך היה לנו סשן של כתיבה. ישבנו בבית שלו וכתבנו, אז זה כבר אומר שלא היה לו את כל השיר. אני חושב שהקרדיט הוא בעיקר לג’ון על ההשראה המקורית, הייתי אומר 70-30. התרומה העיקרית שלי היא המלודיה הנגדית לג’ון. אם אתה מנתח את השירים שלנו, אלו של ג’ון הם בדרך כלל מתבססים על תו אחד בעוד ששלי הם בדרך כלל הרבה יותר מלודיים. אני אוהב להתנסות עם המלודיות. אני אוהב את מה שג’ון עשה גם כן, אבל השירים שלו בנויים יותר על קצב.” הביטלס ומורין קליב ג’ון כן זכר השפעה אחרת על הכתיבה של השיר: “אני זוכר שמורין קליב, (שהיתה עיתונאית)… אמרה לי ‘למה אתה אף פעם לא כותב שיר עם יותר מהברה אחת במילים?’ אף פעם לא חשבתי על זה לפני כן, אז אחרי זה הכנסתי כמה מילים עם שלוש הברות פנימה, אבל היא לא התלהבה מהשיר כשניגנתי לה אותו. הייתי חסר ביטחון אז, ודברים כאלה קרו לא פעם”. סשן הכתיבה המשותף של לנון ומקרטני התרחש ב-11 באפריל 1965. פול זוכר שבעוד שהוא וג’ון כתבו למעלה, סינתיה ומורין קליב היו בסלון. “ברגע שסיימנו את סשן הכתיבה שלנו לא נותר לעשות יותר דבר למעט להתחיל לנגן אותו. זו הסיבה שבכלל הייתי שם, כדי לעזור להשלים אותו. אם ג’ון היה נשאר לעבוד עליו לבדו יכלו לקחת לו שבועות עד שהיה משלים אותו, אבל ביקור אחד שלי וצללנו פנימה והשלמנו אותו. אז ירדנו למטה וניגנו את ההקדמה, שעברה לבית, שעברה לבית השני. הכל כבר היה מושלם, הכל היה שם, הבתים האחרונים והסוף. ‘נחמד מאוד’, הן אמרו. ‘אהבנו את זה'”. במלחמת הגרסאות הזו אין לנו דרך לדעת מה באמת קרה. בכל מקרה, אני חושב שגם פול יסכים שהמילים היו של לנון. התקופה היתה טראומטית מאוד ללנון. הוא החל להרגיש שבתוך כל עניין הביטלס שגדל למימדים מפלצתיים, הוא מאבד את האחיזה במי שהיה פעם, בבחור הצעיר שלפני היותו ביטל נקרא בפשטות ג’ון לנון. “אני מתכוון לזה. זה אמיתי! זה פשוט אני שר הצילו! והתכוונתי לזה… כש-Help! יצא אני זעקתי לעזרה. רוב האנשים חושבים שזה פשוט שיר רוקנרול מהיר. אני לא הבנתי את זה בזמן אמת, פשוט כתבתי את זה כי הייתי צריך לכתוב את השיר לסרט. אבל מאוחר יותר, הבנתי שבאמת זעקתי לעזרה. זו היתה תקופת אלביס השמן שלי. אתם רואים בסרט, הוא – אני – מאוד שמן, מאוד חסר ביטחון והוא לגמרי איבד את עצמו. ואני שר על התקופה שהייתי צעיר בהרבה וכל השאר, מביט אחורה על כמה פשוט היה הכל.” ג’ון חוזר אל העבר, אל הילדות שהיתה חופשיה מדאגות, בה הוא לא היה זקוק לעזרתו של אף אחד באף צורה שהיא. זו התחלת החזרה אל הילדות כסמל לניגוד בין הפשטות של התקופה ההיא לתוהו ובוהו שבחייו הנוכחיים. זה יחזור באופנים שונים בעתיד, בין אם באופן נוסטלגי בהסתכלות רומנטית כמו ב-In my life או בנסיון לחזור למקום האחרון אותו הוא זוכר במקום מפלט נפשי כמו בשדות תות לנצח. זה לא ג’ון הציני. זה ג’ון החשוף שמבין שהמגננות בהן השתמש עד עתה לא יכולות להגן עליו עוד. עכשיו החיים שלו השתנו באופנים רבים והוא מבין שהוא זקוק לבחורה שאיתו כפי שלא היה זקוק לה מעולם. אם בעבר הוא היה זקוק לה כדי שתמלא את בקשתו Please Please me, היום הוא מתחנן Please, please help me. בתקופה הזו, בה שירי הביטלס התעסקו עדיין רובם באהבה ומערכות יחסים, גם כאן, כשהוא כל כך חשוף, הוא אינו מצליח עדיין להשתחרר מהתבנית. באלבום הבא זה כבר ישתנה. יומיים לאחר סשן הכתיבה המדובר, ב-13 באפריל, נכנסים הביטלס לאולפני EMI באבי רואד בשעות הערב לסשן בן 4 שעות על מנת להקליט את השיר. כפי שמקרטני ציין, העיבוד היה כבר גמור בראשם של לנון ומקרטני כשסיימו לכתוב אותו. עכשיו נשאר להשמיע אותו לשני חברי הביטלס הנותרים. על אף שציפו שהעניינים יתחילו באופן מהיר וחלק, הסשן מתחיל בחריקה מסויימת. הטייק הראשון מסתיים עוד לפני שהחל כייון שמיתר נקרע. הביטלס נתקלים בקשיים שלא ציפו להם. זה מתחיל עם ג’ון, שמנגן על הגיטרה האקוסטית, ומתקשה עם מעברי האקורדים. אחר כך ג’ורג’, שמנגן על החשמלית, מתקשה גם כן ומחליט שחלק מנגינת הגיטרה שלו תהיה מוקלטת מאוחר יותר כתוספת. אבל אל דאגה, אחרי כמה נסיונות כושלים, הם עולים על דרך המלך. טייק 7 אמנם נקטע לקראות סופו אבל תשמעו כמה טוב הם נשמעים. בסופו של דבר טייק 9 נבחר לטרק הבסיס. בסשן הזה ג’ורג’ מרטין והצוות שלו עושים משהו חדש בהקלטות הביטלס, שיהפוך באופן מיידי לעניין שבשגרה. הביטלס הקליטו בשלב הזה במכונת הקלטה בת 4 ערוצים, דבר שהגביל אותם מאוד. מה שג’ורג’ והצוות שלו עשו היה להעביר כמה ערוצים נפרדים לטרק 1 וכך לפנות ערוצים להקלטה נוספת. הבעיה בשיטה הזו היא שאיכות ההקלטה יורדת. התועלת – אפשרות להוסיף עוד הרבה טרקים. מרטין לקח את טרק 9, את ערוצי הבס והתופים איחד לטרק מס. 1. הגיטרות אוחדו לטרק מס. 2. אחר כך הקליט את השירה של לנון והכפיל אותה, את קולות הרקע של מקרטני והריסון וטמבורין עליו ניגן רינגו. אלה מוקססו ביחד לטרק 3. טרק 4 נשאר עבור תוספת הגיטרה של ג’ורג’. וזהו. השיר היה מוכן ומזומן לכבוש את העולם בסערה, והוא אכן עשה זאת, כשהגיע לראש המצעדים משני צידי האוקינוס. אבל ההצלחה כבר לא היוותה את אותה הנאה עבור לנון. מי שטען רק שנתיים קודם לכן בראיון כי מה שמעניין אותו זה כסף והצלחה, מי שהסכים ללבוש את החליפות שבריאן אפשטיין הלביש אותו בהן, מי שהיה מוכן להתגמש על דברים רבים כדי להצליח, אמר עכשיו דברים אחרים: “הסינגל Help! מכר הרבה יותר מהשניים שקדמו לו, I feel fine ו-Ticket to ride. אבל היו עדיין הרבה מעריצים שלא אהבו את ‘הצילו!’. הם אמרו ‘אה, הביטלס עוזבים אותנו. זה לא טוב כמו ש-A hard day’s night היה. אז אתה לא יכול לנצח. זה בלתי אפשרי לנסות לספק את כולם – אם תנסה לעשות את זה תגמור במרכז מבלי שאף אחד יאהב אותך. אתה פשוט חייב לקבל את ההחלטה על מהו לדעתך הטוב ביותר שלך ואז לעשות את זה. אנשים חושבים עלינו כעל מכונות. הם משלמים 6s8d לאלבום ואנחנו צריכים לעשות את מה שהם דורשים – כמו בובה מכנית הקופצת מקופסה. אני לא אוהב את החלק הזה כל כך. ישנם אנשים שקולטים את כל החלק הזה באופן שגוי. אנחנו מייצרים משהו, משהו נפלא כל פעם. הציבור צריך להחליט אם הוא אוהב את זה או לא. זה מרגיז כשאנשים אומרים ‘אבל אנחנו עשינו אתכם, חזירים כפויי טובה שכמוכם’. אני יודע שזה נכון, באופן מסויים, אבל יש גבול לעד כמה אנחנו מחוייבים לחיות לפי הציפיות שלהם, כאילו שזו חובה.” האלבום Help! יצא באנגליה שבועיים אחרי יציאת הסינגל, ב-6 באוגוסט 1965. בארה”ב יצא האלבום בגרסת פסקול לסרט (כפי שקרה גם עם “לילה של יום מפרך”) שכללה את הצד הראשון של האלבום האנגלי (שכלל את השירים שהופיעו בסרט) וקטעים אינסטרומנטליים מהסרט. האלבום האמריקאי נפתח בהקדמה שהיתה פרודיה קומית על סרטי ג’יימס בונד ורק משם גלש לשיר הנושא. זה נחמד כגימיק, אבל מפחית מהעוצמה של פתיחת השיר. #help #גוןלנון #פולמקרטני

שבוע חדש ונפלא לכולם. פרק חדש ונוצץ עלה לפודקאסט שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס” ואתם כמובן מוזמנים להאזין לו. בפרק החדש שהוא הפרק השישי בסדרה שלנו על שנת 1969 של הביטלס, אפשר לומר שאנחנו גוזרים את הסרט רשמית לתחילת הפירוק של הביטלס. בפרק החדש נמשיך כמובן את פרויקט גט בק שתאמינו או לא עוד ממש כמה פרקים יסתיים לו, אבל ברקע אלן קליין או ‘מלך השדים’, כמו שכינה אותו דרק טיילור, חורש מזימות. בפרק נשמע את הביטלס בוראים יצירות מופת כמעט ‘יש – מאין’. הם בוראים את Get Back מחדש יחד עם בילי פרסטון, וביום בו בילי מבושש להגיע, הם בוראים את Two of Us שהופך מקישקוש חשמלי חסר תצורה ליצירת מופת אקוסטית. העניין הנהדר והנפלא הוא שכל תהליך העבודה על השירים הללו מתועד לפרוטרוט ונותן הצצה נדירה לתהליך העבודה של הביטלס ואתם מוזמנים להציץ איתנו. לצד האור הגדול, מגיח גם חושך צלמוות. האיש שרוצה את הביטלס כבר שנים, מזהה את התקופה העדינה בה הם נמצאים, ולאחר שהוא מבין מראיון שנתן לנון, שחברת אפל נמצאת בצרות כלכליות, הוא מצליח לאתר את הפרצה ולחדור פנימה. פרק של אור וחושך, לבן ושחור, או “תחילתו של עידן הדי-קליין”. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל דרכים רובן מצויינות ב‘פוד לינק’ שלנו https://bit.ly/2SQoAGo, אבל למרות זאת הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje כמו כן תוכלו להאזין באפליקציות השונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג אותנו ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa נשמח לקרוא את חוויותיכם מהפרק החדש, האם אתם חושבים שאלן קליין הוא הסיבה העיקרית לפירוק הביטלס? האזנה נעימה.

בוקר ושבוע מצויינים ! אנחנו יותר מגאים להציג את פרק הפודקאסט החדש שלנו במסגרת “ביטלמניקס מדברים ביטלס”. הפרק שהתפרסם זה עתה, הוא החמישי במספר בסדרה שלנו על “1969 של הביטלס”. בפרק הזה נלווה את הביטלס בתחילת העבודה שלהם באולפני אפל החדשים, לאחר חוויית טוויקנהאם הקשה שעברו. במשך יומיים הם משנים את אופי הפרויקט ועוברים להקליט אלבום חדש מאז האלבום הלבן, שזה מרגש לכל הדיעות. הפרק החדש נקרא “ואז הם היו חמישה”, בפרפרזה על האלבום של להקת ג’נסיס המופלאה שהלכה והתכווצה עם השנים. בפרק הנוכחי, הביטלס לא רק שלא מתכווצים, הם אפילו מתרחבים כשבילי פרסטון, האורח שלנו לפרק הזה, מצטרף ללהקה למשך שאר ימי פרויקט ‘גט בק’. במקרה או בצורה מיסטית כלשהי, צויין אתמול יום פטירתו של פרסטון ב 2006, בגיל 59. איך הביטלס מסתגלים לאופי העבודה השונה? מה מתפרסם על הביטלס בתקשורת שמוציא אותם מדעתם? כיצד מגיע בילי להצטרף להקה בפרויקט? מתי עולה שמו של סטיוארט סטטקליף, הבסיסט הראשון של הביטלס? איך מייקל לינדזי הוג האומלל מעוניין לסיים את הסרט שהוא עושה והאם הביטלס משתפים פעולה? עם מי קבעו ג’ון ויוקו להפגש, פגישה גורלית שתכריע את גורל הביטלס? כל התשובות ועוד המון נושאים וקטעים מתוך הקלטות האודיו הרבות של הפרויקט בפרק מעט ארוך אבל מתגמל מאוד. לפרק החדש תוכלו להאזין כמובן בכל פלטפורמות הפודקאסטים הנפוצות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://www.deezer.com/us/show/1318802 ובאפליקציות השונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’. כמו כן גם באתר פודקאסטים שם תוכלו גם לדרג אותנו ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa האתר ‘פוד לינק’ מרכז את רוב הפלטפורמות והאתרים בהם ניתן להאזין לפודקאסט שלנו: https://bit.ly/2SQoAGo ספרו לנו את חוויותיכם מהפרק. האזנה נעימה.