דמיינו את הסצינה הבאה – אתם מעריצי ביטלס הדוקים. אלי המוסיקה שלכם הוציאו סינגל חדש ואתם רצים אל החנות על מנת לרכוש אותו. אתם חוזרים הביתה, לא טורחים לענות למי שמדבר אליכם מהסלון, נכנסים במהירות לחדר וסוגרים את הדלת, מתיישבים ליד הפטיפון, מניחים עליו את הסינגל, את המחט על הסינגל, מגבירים ו- זעקה לעזרה ממלאת את חלל החדר שלכם.
לנון, כפי שאתם כבר יודעים מפוסטים קודמים שלנו, אהב לכנות רבים משיריו בכינויים אוהבים כגון: “זבל”, אשפה” וכו’. Help! היה אחד השירים היחידים שתמיד אהב. ב-1970 אמר: “השירים האמיתיים היחידים שאי פעם כתבתי היו Help! ו-Strawberry Fields. הם היו אלה שכתבתי מתוך התנסות ולא מתוך נסיון לדמיין את עצמי בסיטואציה ואז לכתוב סיפור נחמד על זה, דבר שתמיד הרגיש לי מזויף. המילים טובות עכשיו כפי שהיו גם אז. הידיעה שהייתי אז כל כך מחובר לעצמי גורמת לי להרגיש ביטחון… זה היה ללא אסיד, ללא כלום (טוב, עם גראס).”
איך שיר שנכתב כשיר מוזמן כדי לשמש שיר הנושא לסרטם השני של הביטלס יכול היה להיות כל כך אישי? הסיבה כנראה נעוצה בעובדה שלנון התחיל לעבוד על השיר עוד בטרם העבודה על הסרט החלה.
ב-1965 סיפר: “כתבנו אותו אצלי בבית. היה לי חלק משיר, ששרתי בזמן שכתבנו, שנקרא משהו בסגנון Keep your hands off my babe. בכל מקרה, השיר הסתובב אצלי כבר זמן רב וכשפול הגיע, החלטנו לעבד אותו. כתבנו את Help! אחרי שנאמר לנו מה יהיה שם הסרט. לא כתבנו אף פעם כדי להתאים שיר לסיפור העלילה, אבל נראה שהוא התאים באופן טוב.”
הביטלס ולסטר על הסט
ריצ’רד לסטר, במאי הסרט, והתסריטאים רצו לקרוא לסרט Help. הבעיה היתה שהיה כבר סרט בשם זה. הם חשבו על שמות נוספים כשעורך הדין צלצל לשאול את לסטר אם יש להם בכותרת סימן כלשהו כמו סימן שאלה או סימן קריאה. לסטר ענה שאין בעיה להוסיף אם יש בכך צורך. כיון שלסרט השני לא היו סימנים בשמו, לא היתה בעיה להשתמש בשם עם התוספת. כך בעצם נולד השם Help!. סיפור שולי, אבל לסימן הקריאה הזה יש חשיבות מאוד גדולה, כי בעזרתו הקריאה לעזרה הופכת לצעקה נואשת.
ואכן השיר מתחיל בזעקה. Help שרים חברי הביטלס שלצידו ואז לנון בקול שבור מבקש I need somebody. הוא חוזר ומדגיש שלא מדובר בסתם מישהו. הוא מביט לחברי הלהקה שלצידו ומדגיש שגם להם יהיה ברור – אתם יודעים שאני צריך מישהו.
אלה לא רק המילים, זו גם המוסיקה. ראשית – השיר מתחיל בכניסה פתאומית של הקריאה לעזרה. בנוסף – בעוד שקריאות ה”הצילו” עולות, כאילו הופכות נואשות יותר, כך הגיטרה של ג’ורג’, שאולי מייצגת את הלהקה ואולי מייצגת את העולם, לא מאפשרת להאחז בה, שכן היא יורדת ויורדת. אכן ברור שהוא זקוק למישהו באופן נואש.
וכמובן יש את האופן בו ג’ון שר. אי אפשר שלא להאמין לו. ב-1970 הוא אמר: “אני זוכר שהייתי מאוד אמוציונאלי בזמן ששרתי את המילים. לא משנה מה אני שר, אני תמיד מתכוון לזה. אני לא עושה סתם. גם אם אני שר ‘ awop-bop-alooma-awop-bam-boom’ אני באמת מתכוון לזה. ובנוסף יש את המוסיקה האמוציונלית שמלווה את השירה.”
המישהו הזה אליו הוא מייחל יגיע בצורת מישהי כעבור מספר שנים, אבל עד להגעתה לנון ירגיש שיש בתוכו בור גדול. כשהיא כבר תגיע, הצורך שלו יהיה כל כך גדול שהיא תהווה עבורו את כל מה שתמיד חיפש, בעוד שכל שאר הדברים יהפכו למשניים עד חסרי חשיבות.
אבל נחזור להווה – 1965. כמו בפעמים נוספות אנו צופים בצמד כשהם רבים על קרדיטים. בניגוד לסיפור שסיפר ב-65, בשנת 1980 טען לנון שהוא כתב את השיר לחלוטין בעצמו. “Help!, אותו כתבתי – באם! באם! ממש ככה – וקיבלתי את הסינגל”.
לעומתו פול סיפר: “ג’ון הלך הביתה וחשב על השיר וכתב את הבסיס. אחר כך היה לנו סשן של כתיבה. ישבנו בבית שלו וכתבנו, אז זה כבר אומר שלא היה לו את כל השיר. אני חושב שהקרדיט הוא בעיקר לג’ון על ההשראה המקורית, הייתי אומר 70-30. התרומה העיקרית שלי היא המלודיה הנגדית לג’ון. אם אתה מנתח את השירים שלנו, אלו של ג’ון הם בדרך כלל מתבססים על תו אחד בעוד ששלי הם בדרך כלל הרבה יותר מלודיים. אני אוהב להתנסות עם המלודיות. אני אוהב את מה שג’ון עשה גם כן, אבל השירים שלו בנויים יותר על קצב.”
הביטלס ומורין קליב
ג’ון כן זכר השפעה אחרת על הכתיבה של השיר: “אני זוכר שמורין קליב, (שהיתה עיתונאית)… אמרה לי ‘למה אתה אף פעם לא כותב שיר עם יותר מהברה אחת במילים?’ אף פעם לא חשבתי על זה לפני כן, אז אחרי זה הכנסתי כמה מילים עם שלוש הברות פנימה, אבל היא לא התלהבה מהשיר כשניגנתי לה אותו. הייתי חסר ביטחון אז, ודברים כאלה קרו לא פעם”.
סשן הכתיבה המשותף של לנון ומקרטני התרחש ב-11 באפריל 1965. פול זוכר שבעוד שהוא וג’ון כתבו למעלה, סינתיה ומורין קליב היו בסלון. “ברגע שסיימנו את סשן הכתיבה שלנו לא נותר לעשות יותר דבר למעט להתחיל לנגן אותו. זו הסיבה שבכלל הייתי שם, כדי לעזור להשלים אותו. אם ג’ון היה נשאר לעבוד עליו לבדו יכלו לקחת לו שבועות עד שהיה משלים אותו, אבל ביקור אחד שלי וצללנו פנימה והשלמנו אותו. אז ירדנו למטה וניגנו את ההקדמה, שעברה לבית, שעברה לבית השני. הכל כבר היה מושלם, הכל היה שם, הבתים האחרונים והסוף. ‘נחמד מאוד’, הן אמרו. ‘אהבנו את זה'”.
במלחמת הגרסאות הזו אין לנו דרך לדעת מה באמת קרה. בכל מקרה, אני חושב שגם פול יסכים שהמילים היו של לנון. התקופה היתה טראומטית מאוד ללנון. הוא החל להרגיש שבתוך כל עניין הביטלס שגדל למימדים מפלצתיים, הוא מאבד את האחיזה במי שהיה פעם, בבחור הצעיר שלפני היותו ביטל נקרא בפשטות ג’ון לנון. “אני מתכוון לזה. זה אמיתי! זה פשוט אני שר הצילו! והתכוונתי לזה… כש-Help! יצא אני זעקתי לעזרה. רוב האנשים חושבים שזה פשוט שיר רוקנרול מהיר. אני לא הבנתי את זה בזמן אמת, פשוט כתבתי את זה כי הייתי צריך לכתוב את השיר לסרט. אבל מאוחר יותר, הבנתי שבאמת זעקתי לעזרה. זו היתה תקופת אלביס השמן שלי. אתם רואים בסרט, הוא – אני – מאוד שמן, מאוד חסר ביטחון והוא לגמרי איבד את עצמו. ואני שר על התקופה שהייתי צעיר בהרבה וכל השאר, מביט אחורה על כמה פשוט היה הכל.”
ג’ון חוזר אל העבר, אל הילדות שהיתה חופשיה מדאגות, בה הוא לא היה זקוק לעזרתו של אף אחד באף צורה שהיא. זו התחלת החזרה אל הילדות כסמל לניגוד בין הפשטות של התקופה ההיא לתוהו ובוהו שבחייו הנוכחיים. זה יחזור באופנים שונים בעתיד, בין אם באופן נוסטלגי בהסתכלות רומנטית כמו ב-In my life או בנסיון לחזור למקום האחרון אותו הוא זוכר במקום מפלט נפשי כמו בשדות תות לנצח. זה לא ג’ון הציני. זה ג’ון החשוף שמבין שהמגננות בהן השתמש עד עתה לא יכולות להגן עליו עוד. עכשיו החיים שלו השתנו באופנים רבים והוא מבין שהוא זקוק לבחורה שאיתו כפי שלא היה זקוק לה מעולם. אם בעבר הוא היה זקוק לה כדי שתמלא את בקשתו Please Please me, היום הוא מתחנן Please, please help me. בתקופה הזו, בה שירי הביטלס התעסקו עדיין רובם באהבה ומערכות יחסים, גם כאן, כשהוא כל כך חשוף, הוא אינו מצליח עדיין להשתחרר מהתבנית. באלבום הבא זה כבר ישתנה.
יומיים לאחר סשן הכתיבה המדובר, ב-13 באפריל, נכנסים הביטלס לאולפני EMI באבי רואד בשעות הערב לסשן בן 4 שעות על מנת להקליט את השיר. כפי שמקרטני ציין, העיבוד היה כבר גמור בראשם של לנון ומקרטני כשסיימו לכתוב אותו. עכשיו נשאר להשמיע אותו לשני חברי הביטלס הנותרים.
על אף שציפו שהעניינים יתחילו באופן מהיר וחלק, הסשן מתחיל בחריקה מסויימת. הטייק הראשון מסתיים עוד לפני שהחל כייון שמיתר נקרע.
הביטלס נתקלים בקשיים שלא ציפו להם. זה מתחיל עם ג’ון, שמנגן על הגיטרה האקוסטית, ומתקשה עם מעברי האקורדים. אחר כך ג’ורג’, שמנגן על החשמלית, מתקשה גם כן ומחליט שחלק מנגינת הגיטרה שלו תהיה מוקלטת מאוחר יותר כתוספת.
אבל אל דאגה, אחרי כמה נסיונות כושלים, הם עולים על דרך המלך. טייק 7 אמנם נקטע לקראות סופו אבל תשמעו כמה טוב הם נשמעים.
בסופו של דבר טייק 9 נבחר לטרק הבסיס.
בסשן הזה ג’ורג’ מרטין והצוות שלו עושים משהו חדש בהקלטות הביטלס, שיהפוך באופן מיידי לעניין שבשגרה. הביטלס הקליטו בשלב הזה במכונת הקלטה בת 4 ערוצים, דבר שהגביל אותם מאוד. מה שג’ורג’ והצוות שלו עשו היה להעביר כמה ערוצים נפרדים לטרק 1 וכך לפנות ערוצים להקלטה נוספת. הבעיה בשיטה הזו היא שאיכות ההקלטה יורדת. התועלת – אפשרות להוסיף עוד הרבה טרקים.
מרטין לקח את טרק 9, את ערוצי הבס והתופים איחד לטרק מס. 1. הגיטרות אוחדו לטרק מס. 2.
אחר כך הקליט את השירה של לנון והכפיל אותה, את קולות הרקע של מקרטני והריסון וטמבורין עליו ניגן רינגו. אלה מוקססו ביחד לטרק 3.
טרק 4 נשאר עבור תוספת הגיטרה של ג’ורג’. וזהו. השיר היה מוכן ומזומן לכבוש את העולם בסערה, והוא אכן עשה זאת, כשהגיע לראש המצעדים משני צידי האוקינוס.
אבל ההצלחה כבר לא היוותה את אותה הנאה עבור לנון. מי שטען רק שנתיים קודם לכן בראיון כי מה שמעניין אותו זה כסף והצלחה, מי שהסכים ללבוש את החליפות שבריאן אפשטיין הלביש אותו בהן, מי שהיה מוכן להתגמש על דברים רבים כדי להצליח, אמר עכשיו דברים אחרים: “הסינגל Help! מכר הרבה יותר מהשניים שקדמו לו, I feel fine ו-Ticket to ride. אבל היו עדיין הרבה מעריצים שלא אהבו את ‘הצילו!’. הם אמרו ‘אה, הביטלס עוזבים אותנו. זה לא טוב כמו ש-A hard day’s night היה. אז אתה לא יכול לנצח. זה בלתי אפשרי לנסות לספק את כולם – אם תנסה לעשות את זה תגמור במרכז מבלי שאף אחד יאהב אותך. אתה פשוט חייב לקבל את ההחלטה על מהו לדעתך הטוב ביותר שלך ואז לעשות את זה.
אנשים חושבים עלינו כעל מכונות. הם משלמים 6s8d לאלבום ואנחנו צריכים לעשות את מה שהם דורשים – כמו בובה מכנית הקופצת מקופסה. אני לא אוהב את החלק הזה כל כך. ישנם אנשים שקולטים את כל החלק הזה באופן שגוי. אנחנו מייצרים משהו, משהו נפלא כל פעם. הציבור צריך להחליט אם הוא אוהב את זה או לא. זה מרגיז כשאנשים אומרים ‘אבל אנחנו עשינו אתכם, חזירים כפויי טובה שכמוכם’. אני יודע שזה נכון, באופן מסויים, אבל יש גבול לעד כמה אנחנו מחוייבים לחיות לפי הציפיות שלהם, כאילו שזו חובה.”
האלבום Help! יצא באנגליה שבועיים אחרי יציאת הסינגל, ב-6 באוגוסט 1965. בארה”ב יצא האלבום בגרסת פסקול לסרט (כפי שקרה גם עם “לילה של יום מפרך”) שכללה את הצד הראשון של האלבום האנגלי (שכלל את השירים שהופיעו בסרט) וקטעים אינסטרומנטליים מהסרט.
האלבום האמריקאי נפתח בהקדמה שהיתה פרודיה קומית על סרטי ג’יימס בונד ורק משם גלש לשיר הנושא. זה נחמד כגימיק, אבל מפחית מהעוצמה של פתיחת השיר.