בשנת 1984 התראיין פול מקרטני ונשאל מה השיר האהוב עליו ביותר מבין אלה שכתב:
“ובכן קשה לבחור מה השיר הכי אהוב עלי. Here, There and Everywhere הוא אחד האהובים עליי. אתה מסתכל על השירים שלך ומחפש איזה מהם הוא מבני יותר. אני חושב שאם Yesterday לא היה כזה מצליח, הוא היה החביב עליי. אתה יודע איך זה, כשמשהו כל כך מצליח, אנשים בדרך כלל לא רוצים לבחור את ‘המוצלח’ זה שאנשים מצפים שתבחר. אז זה Here there and Everywhere ו-Yesterday אחריו”.
לאחר שמייקל ג’קסון רכש את הזכויות על קטלוג השירים של לנון-מקרטני באוגוסט 1985, פול אמר בראיון שיש לפחות כמה שירים אותם הוא אוהב במיוחד, שעליהם היה שמח לקבל את הזכויות. השיר הזה היה אחד מהם.
ג’וליאן בבית המשפחה בקנווד ליד הבריכה
השיר נכתב על שפת הבריכה בביתו של ג’ון. פול הגיע יום אחד, ביוני 1966, כדי שיכתבו יחדיו שירים וגילה שג’ון עדיין ישן. אתם לא מצפים שדבר פעוט כזה ירפה את ידיו של פול. הוא ביקש כוס תה והתיישב עם הגיטרה שלו לצד בריכת השחיה. “ישבתי ליד בריכת השחייה על אחד מכסאות השמש עם הגיטרה שלי ופרטתי את האקורד E, מהר מאוד כבר היו לי כמה אקורדים ואני חושב שעד שג’ון התעורר, כבר כמעט כל השיר היה כתוב, אז נכנסנו פנימה לבית וסיימנו אותו… יכול להיות שג’ון עזר עם כמה מילים אחרונות… אבל זה מאוד אני, זה אחד השירים האהובים עליי מבין אלה שכתבתי… אז אני אתן לעצמי את רוב הקרדיט לכתיבה פה. נאמר 80-20“. בניגוד לכמה שירים אחרים, פה אין מריבת קרדיט. באופן מפתיע, פה מגיעה גם מחמאה מצידו של ג’ון, אז תחזיקו חזק שלא תיפלו. בשנת 1980 אמר: “Here, There and Everywhere היה לגמרי שיר של פול למיטב זכרוני – ואחד השירים האהובים עליי של הביטלס“. לשמוע את ג’ון מחמיא לפול גורם לי תמיד מחדש להתרגשות. טוב, נו, אז אולי ההצהרה על כך שאין מריבת קרדיט היתה קצת מוקדמת. מל אוונס הנאמן, אחד האנשים היחידים שליוו את הלהקה מההתחלה כמעט (מ-1963) וממש עד הסוף, טוען כי הוא היה שותף לכתיבת שורה אחת: “בזמנו, ניל אספינל ואני שהינו במלון בלונדון. נשארנו ערים עד מאוחר מאוד, בערך עד שבע בבוקר, והיינו גמורים. בתשע בבוקר שמענו מהלומות על הדלת ופול נכנס עם חיוך מאוזן לאוזן. ‘בוקר טוב בחורים, חשבנו לבוא לאכול איתכם ארוחת בוקר’. הו, ברור, פול, השבנו. אז הוא אמר, ‘יש לי שיר ואני תקוע בו עם שורה’. אז הוא מתיישב, מנגן לנו ושר לנו והשורה שאני כתבתי היתה watching her eyes, hoping I’m always there. יש לי מודעות גבוהה לעיניים“.
אוקי. סבבה. העיקר שסיימנו עם כל עניין ה”מי כתב כמה”. עכשיו, כשברור מעבר לכל ספק שאולי פול כתב הכל, אולי את הרוב ואולי 80 אחוז, כל שנשאר הוא להסכים כי השיר נכתב ביוני 1966 לקראת הסשן בו התחילו להקליט אותו ב-14 ביוני 1966. כך פול טען בספרו Many years from now. יופי. מה? מה עכשיו פול? מצטער חברים. פול של האנתולוגיה (גרסת הספר) מתחיל לריב עם פול של Many years from now. שלוש שנים מפרידות בין יציאת הספרים, על מה כבר יש להתווכח? מסתבר שפול של האנתולוגיה זוכר משהו אחר: “אחד הזיכרונות המיוחדים שלי הוא מהתקופה שהיינו באוברטאורן שבאוסטריה, במהלך הצילומים של Help!. ג’ון ואני חלקנו חדר והורדנו את מגפי הסקי הכבדים שלנו אחרי יום צילומים, מוכנים להיכנס למקלחת ואחר כך לארוחת ערב נעימה ומשקאות. שמענו ברקע קסטה של ההקלטות החדשות שלנו והשיר שלי Here, There and Everywhere היה בינהם. ואני זוכר את ג’ון אומר ‘אתה יודע, אני כנראה אוהב את השיר הזה יותר מאשר כל שיר שלי על הקסטה’. כשזה מגיע מג’ון זו היתה מחמאה גדולה מאוד“.
ג’ון ופול מתארחים במפתיע בהופעה של Jacky and the Strangers באוברטאורן, שם שהו לרגל צילומי “הצילו!”
בדיקה באתרי אינטרנט שעוסקים בביטלס מגלה לנו שהביטלס שהו בעיר האוסטרית המדוברת במרץ 1965, כלומר אם השיר נכתב לפני, ובהנחה שנאמין לדבריו של מקרטני כי הוא כתב אותו ביום יוני חמים ליד הבריכה, אנחנו חוזרים אחורה עד ליוני 1964. ראשית, יש לומר כי לאוזני שלי השיר נשמע מעט מתקדם בשביל שמקרטני יכתוב אותו ב-64, אבל בלי קשר, הביטלס היו בסיבוב הופעות ביוני 1964, אחר כך סיימו במהרה להקליט את האלבום Hard days night והאי.פי. של Long tall sally לפני שיצאו לעוד סיבובי הופעות ואז לצילומי הסרט. לא ברור מתי יכלו להקליט אותו לאותה קלטת דמו. ונניח שזה קרה, ושניהם כל כך אהבו את השיר, אז למה חיכו עד לRevolver כדי להקליט אותו באופן מקצועי?
חברים, אני יודע מה אתם אומרים, זה חסר חשיבות. אתם צודקים כמובן, אבל אני לא יכול שלא לחשוב איזה שיר היה בקלטת ההיא שלנון כל כך אהב. בלדה של מקרטני שנכתבה ב-1964 או תחילת 1965 ולדעתו היתה טובה יותר מכל השירים שלו באותה קלטת דמו. Yesterday? ממה שאנחנו יודעים על התגובה של שאר חברי הביטלס לשיר אני מתקשה להאמין שמדובר בו. אני יודע שהשיר האהוב עליי ביותר של מקרטני באלבום Help! הוא I’ve just seen a face. אבל ההתייחסות היחידה של לנון לשיר, או לפחות היחידה שאני מכיר, היא בראיון המפורסם מ-1980 בו הוא דן בשירי הביטלס ובמי כתב מה. ההתייחסות היא קונקרטית בלבד – זה של פול. אני מודה, זה משגע אותי, אבל נאלץ להישאר עם הסקרנות. בואו נחזור לשיר שלנו.
כמו ברוב שירי האהבה של התקופה ההיא, מייחסים את המילים כמקושרות אל מי שהיתה בת הזוג שלו, ג’יין אשר. מקרטני טען שההשראה למילים באה בכלל מ-Pet sounds של הביץ’ בויס, ככל הנראה מ-God only knows אותו הגדיר בעבר כשיר היפה ביותר שנכתב אי פעם. מתי? האמת שכמה פעמים.
ב-1990 אמר: “לאחרונה התבקשתי על ידי תחנת רדיו יפנית לבחור את 10 השירים האהובים עליי ביותר… לא חשבתי על זה יותר מדי אבל זה ישר קפץ לי כמי שניצב בראש הרשימה. הוא מאוד עמוק. מאוד רגשי, תמיד גורם לי למחנק“.
ב-2007 אמר: “God only knows הוא אחד השירים היחידים שגורם לי לדמוע כל פעם שאני שומע אותו מחדש. זה למעשה רק שיר אהבה, אבל הוא כתוב ומבוצע באופן מבריק. הוא מצביע על הגאונות של בריאן. אני למעשה ביצעתי את השיר איתו ואני חושש לומר שבמהלך הסאונד צ’ק נשברתי. זה היה פשוט יותר מדי עבורי לעמוד שם ולשיר את השיר הזה שמסחרר את ראשי ולעמוד שם לשיר אותו עם בריאן“. פול מקרטני מהביטלס מתרגש מלבצע שיר עם בריאן וילסון. אותי זה מרגש. זה הביצוע שלהם.
איזו שורת פתיחה מופתית יש לשיר הזה – I may not always love you. איזו הצהרה לפתוח איתה שיר אהבה. השיר הזה הוא, לטעמי, ההפך מ-Here there and everywhere. כמובן שגם הוא שיר אהבה, ושיר אהבה נפלא, אבל יש בו את החרדה הקיומית והעמוקה של בריאן וילסון. החרדה הזו לא נמצאת בשיר של מקרטני, כי מקרטני אינו וילסון. מקרטני הוא אופטימי. בואו נדבר על המילים של השיר של מקרטני. שם השיר הוא אימרה אנגלית נפוצה שהשתמשו בה פעמים רבות במקומות רבים, אבל אולי המקום המפורסם ביותר הוא במחזה ובספר The Scarlet Pimpernel מאת הברונית אורצ’י שראה אור ב-1903. פול ככל הנראה למד אותו בבית הספר. “They seek him here, they seek him there
Those Frenchies seek him everywhere
Is he in heaven or is he in hell?
That demned elusive Pimpernel”
מצד אחד, המילים של השיר הן סנטימנטליות ורומנטיות ברמה דביקה. מצד שני, יש תחכום יפה מאוד בשיר. למילות הכותרת יש משמעות בהתפתחות המבנית של השיר.
זה מתחיל בהצהרה שאינה קשורה לא מבחינת המילים ולא מבחינת המוסיקה למבנה של שאר השיר – כדי לחיות חיים טובים יותר, אני זקוק לאהובתי כאן. רק אז למעשה מתחיל השיר. הבית הראשון פותח ב-Here. כל הדברים שהאהבה מספקת לו כאן, עכשיו. הוא והיא. הבית נגמר במילת הכותרת השנייה – There. פה מתחיל להיכנס העולם החיצוני. ההתחלה היא עדיין הוא והיא, אבל קולות חיצוניים כבר נכנסים למרות שהם עדיין לא שומעים אותם. לא שומעים, אבל מודעים לקיומם ולנסיון שלהם להיכנס מהעולם החיצוני לעולמם הפנימי.
זה השלב שהשיר הופך להיות בנאלי יותר. אני רוצה אותה Everywhere, סוף הכותרת מגיע. שנינו מאמינים שהאהבה לעולם לא מתה. מביט בעיניה ומקווה שאני תמיד שם. בנאלי, אבל יכול להיות שכשאתה ניצב כבר מחוץ לבועה הבטוחה שלך, אין ברירה אלא לחפש נקודות להאחז בהם. אתם יכולים לשאול את עצמכם, השיר הקיטשי הזה היה השיר שלנון כל כך אהב? שב-1980 טען שהוא אחד השירים האהובים ביותר עליו של הביטלס? כן וזה ברור כל כך. זה הלא שיר על ג’ון ויוקו. זה בדיוק מה שג’ון חיכה לו בשנות הביניים של הביטלס, לכן לא פלא שהתחבר לשיר. ההצהרה ההתחלתית היא ממש הדבר לו חיכה, כשזעק בפתיחת השיר Help! שהוא מחפש לא סתם מישהו. הוא ידע שכדי לחיות חיים טובים יותר כרגע הוא זקוק שהאהבה תתייצב לצידו ותציל אותו מעצמו. מהרגע בו פגש את יוקו, הוא חש שאין איש שיכול להכחיש שיש באהבה שלהם משהו אמיתי. מהרגע בו פגש אותה הפסיק לשמוע את מה שמדברים סביבו. מהרגע שפגש אותה רצה אותה בכל מקום. Here, There and Everywhere.
בואו נעבור לאולפן ההקלטה. ג’ף אמריק, טכנאי ההקלטה המיתולוגי של הביטלס, סיפר: “הקדשנו לשיר הזה 3 ימים מלאים, ובאותה תקופה דובר על הרבה מאוד זמן“. סך הכל הוקדשו 16 וחצי שעות לסיים את השיר וזה אכן היה זמן רב להשקיע בשיר בודד בתקופה ההיא.
זה היה השיר הלפני אחרון שהוקלט ל-Revolver. הם נכנסו ב-14 ביוני לאולפן 2 ובעיקר הקדישו את הזמן לעיבוד השיר. הוקלטו רק 4 טייקים של טרק הקצב הבסיסי. פול ניגן גיטרת קצב, רינגו תופים וג’ורג’ גיטרה מובילה בגשרים של השיר. הטייקים האלה היו מהירים יותר ממה שאנו מכירים כשיר הסופי. טייק 4 נחשב הטוב ביותר ואליו הוסיפו את קולות הרקע של פול, ג’ון וג’ורג’. אמריק מספר שהכל תוכנן כך שישאר טרק ייעודי לבס של מקרטני, כך שהוא יקבל את הכבוד המגיע לו וכל תו ישמע.
מקרטני הזכיר שהמילים, וכנראה גם המוסיקה, הושפעו מאופן הכתיבה של Pet sounds. יכול להיות. מה שבטוח הוא שקולות הרקע הושפעו מהביץ’ בויז. מקרטני נכח במאי במסיבת השמעה של האלבום הזה וההשפעה עליו היתה גדולה מאוד. את העיבוד של הקולות עשה ג’ורג’ מרטין, שגם עמד לידם בזמן ההקלטה וניצח על הביצוע. אמריק סיפר: “המומחיות האמיתית של ג’ורג’ היתה עדיין בעבודה על ההרמוניות הקוליות, אין ספק בקשר לזה. זו החוזקה שלו, אריגת ההרמוניות הנפלאות האלו“.
ג’ורג’ מרטין עצמו אמר: “ההרמוניות בשיר הזה הן מאוד פשוטות, שלשות בסיסיות שהבחורים הימהמו ומצאו קלות מאוד לביצוע. אין שם שום דבר מתוחכם במיוחד, שום ניגודיות, פשוט הרמוניות שזזות בבלוקים. פשוט מאוד לביצוע… אבל אפקטיבי ביותר“.
אחרי שבע שעות עבודה שהסתיימו בשתיים בלילה הם סיימו את יום ההקלטה. יומיים לאחר מכן הם זנחו את כל מה שהוקלט והתחילו מחדש. הם השאירו את ההרמוניות, אבל החליטו שצריך להאיט את השיר. הם הקליטו 9 טייקים כשהם מנגנים באותו אופן שניגנו ב-4 הטייקים הראשונים, כלומר ג’ון ישב בצד וספר כבשים. ההבדל היחידי היה שהפעם פול שר יחד עם הנגינה. טייק 13, האחרון (הספירה המשיכה ביום זה את הספירה של היום הקודם, לכן הוקלטו טייקים 5-13), נבחר לטוב ביותר.
כך נשמע טייק 7 יחד עם התוספות שהוקלטו מאוחר יותר. המיקס הזה יצא כבונוס בסינגל Real love ב-1996.
התוספות היו רבות. שני סטים של הרמוניות עם נקישות אצבע לקראת הסוף, הכפלה של הגיטרה של ג’ורג’ עם תוספות גם לבתים והבס של פול.
אז ניגש פול להקליט את השירה שלו מחדש. הוא סיפר: “כששרתי את זה באולפן אני זוכר שחשבתי, אני אשיר את זה כמו מריאן פייתפול, דבר שאיש לא ידע אף פעם. דברים כאלה צצים להם במחשבות, אתה חושב, אני אשיר את זה כמו שג’יימס בראון היה שר את זה, אבל ברור שבסופו של דבר זה תמיד אתה ששר את זה, אבל בראש שלך יש קצת מג’יימס בראון לסשן הזה. אם אתה לא יכול לחשוב על איך לשיר את השיר, זה תמיד רעיון טוב: דמיין שארתה פרנקלין באה ושרה את זה, ריי צ’ארלס הולך לשיר את זה. אז כאן זה היה קול קטן, השתמשתי כמעט בפלצ’טו, חיקוי המריאן פייתפול שלי“.
כדי לעזור לו להגיע לקול הפייתפולי שהוא רצה, השירה הוקלטה באופן מעט איטי יותר, כך שכשתנוגן היא תהיה מעט מהירה יותר. כמה יפה נשמעה מריאן פייתפול אז.
כעבור 23 שנים מריאן פייתפול תבצע את השיר שוב, אבל קול הפעמונים והתמימות מתחלפים בקול מרוסק שהפך לסימן ההיכר שלה בשנים שלאחר ההתמכרות הקשה לסמים וצרות אחרות. לשמחת כל אוהביה, זה לא הפריע לה להפוך ליוצרת חשובה אף יותר.
נחזור למקרטני. עם כל כמה שאני אוהב אותו, שנות ה-80 לא הייטיבו עמו. לא כי מבחינה אומנותית הוא דעך. את רוב מה שהוציא בעשור הזה אני אוהב מאוד. אבל מהרגע שג’ון לנון נרצח החל שכתוב היסטורי שבמרכזו – לנון היה הגאון האמיתי בביטלס. מקרטני הוא האמן הסכריני שהוא סחב על גבו. אני אולי מגזים, אבל אם תקראו את הביוגרפיה החשובה ביותר על הביטלס שיצאה באותה תקופה, Shout של פיליפ נורמן, תגלו שאני לא לגמרי טועה. נראה היה שלהוציא את פול רע זה רעיון פופולרי. גם מבחינת פופולריות מוזיקלית הוא החל לדעוך, וזה מובן, הטעם השתנה. הוא החל להיכנס ללחץ ועשה הרבה שטויות. אחת מהן היא הסרט Give my regards to broad street. הרעיון הבסיסי של הסרט היה לקבל שליטה מחודשת בתודעת הקהל על שירי הביטלס שהוא כתב. הוא ביצע אותם שוב, בניצוחו של ג’ורג’ מרטין, והביצועים האלה שולבו בסרט אותו גם כתב. מקרטני הוא אחד האנשים הכי מוכשרים שאי פעם נולדו. כתיבת תסריט הוא לא אחד הכשרונות שלו.
את כל זה אני מספר כי בביצוע של השיר עליו אנו מדברים ניתן לראות את הנסיון לקחת בחזרה את הקרדיט אליו. איך עושים את זה? לוקחים את הפתיחה שכל כך הרבה אנשים מכירים בעל פה ומשנים שורה. שורה אחת – במקום To lead a better life I need my love to be here שרים – I need a love of my own. זה אולי נשמע שולי, אבל הוא לא צריך שהאהבה שלו תהיה פה, הוא צריך אהבה משלו. יש פה עניין של בעלות. אני לא חושב שזו היתה החלטה מקרית.
לסיום עוד משהו קטן ומעניין – מילות השיר נכתבו על ידי מקרטני בצידו השני של דף עליו הופיעה רשימה מודפסת ובה פרטים הקשורים להופעות והוצאות של הביטלס עד אוגוסט 1966. רשימה זו נערכה על ידי בריאן אפשטיין כדי להישלח למועדון המעריצים של הביטלס, כדי שאלה ישתפו אותה עם מעריצי הלהקה. אתם יכולים לראות פה את כל ההופעות שתוכננו לביטלס עד אוגוסט 1966, פרטים על אלבום חדש שהקליטו לו כבר שירים, על הסינגל Paperback writer/Rain, את ההצהרה כי קשה להאמין שיתחילו לעבוד על סרט שלישי לפני שיחזרו מאמריקה, ועל כך שבריאן אישר שהביטלס יצאו בוודאות למסע הופעות באנגליה לקראת סוף השנה, אבל תאריכים עדיין לא קיימים ולכן לא מפורסמים. תאריכים אלה גם לא יפורסמו מאוחר יותר, שכן הופעתם של הביטלס בסוף אוגוסט בסאן פרנסיסקו תהיה ההופעה האחרונה שלהם לפני קהל משלם.
מילות השיר
עמוד שמפרט את מה שהביטלס אמורים לעשות בשנת 1966. על הצד השני שלו כתב מקרטני את המילים בכתב יד.