top of page

איך ביטל חי… ג’ון לנון חי ככה – מאת מורין קלייב – ה 4 במרץ 1966

ב 4 במרץ 1966, החלה מורין קלייב לפרסם סדרת כתבות על חברי הביטלס ב London Evening Standard. סדרת הכתבות שנקרא “איך ביטל חי”, סקרה כל פעם את חייו של ביטלס אחר ולבסוף בכתבה האחרונה היא מארחת את בריאן אפשטיין. ה’קורבן’ ראשון היה ג’ון לנון, אליו היא התלוותה במשך יום שלם. הוא אירח אותה בביתו, עשה לה סיבובים ברולס רוייס עם הנהג אנתוני ובעיקר השמיע את דעתו על נושאים מגוונים.

המשפט הכי מפורסם מהכתבה הזו היא מה שאמר על מצבה העכשווי של הנצרות כשהוא משתמש בביטלס כרפרנס להשוואה. האמת? לדעתי זה הדבר הכי פחות מעניין בכתבה. מה כן? אנחנו מקבלים הזדמנות נדירה, להכנס לראשו של לנון הצעיר בן ה 25 כשהוא בגג העולם, אבל לא יודע מה הוא יעשה לכשיהיה גדול. להבין את סדר היום שלו או חוסר סדר היום שלו ואת תחומי העניין והגחמות של הבחור הצעיר. בשבועות הקרובים נביא תרגומים עבור כל 5 הכתבות. הנה התרגום הראשון.

הביטלס עם מורין קלייב ב 1964

איך ביטל חי? ג’ון לנון חי ככה. מאת מורין קלייב

על גבעה בסארי…איש צעיר, מפורסם, עשיר וממתין למשהו.

זה היה לפני 3 שנים כשהביטלס הפכו למפורסמים. מאז ניסו מתבוננים להעריך בדאגה האם תהילתם תישאר או תדרדר. הם ניבאו את נפילתם של הביטלס הישנים וחיפשו בחריצות אחר הביטלס החדשים (מה שהיה חסר טעם כמו לחפש את הביג בן החדש).

לבסוף הם התייאשו. התהילה של הביטלס איננה מוטלת בספק. היא לא קשורה בהאם הם גסים או מנומסים, נשואים או לא, בני 24 או 25, האם הם בראש המצעדים או לא. הם נמצאים הרבה מעל כל עמדה שבה רולינג סטון צריך להתמודד איתה. הם מפורסמים באופן בו המלכה מפורסמת. כשג’ון לנון חולף עם הרולס רויס בעלת הגלגלים והחלונות השחורים שלו, אנשים אומרים: ‘זו כנראה המלכה’ או ‘אלו בטח הביטלס’. יחד אתה הם חולקים את הביטחון של חיים יציבים בפסגה.

שניהם בסטגנציה בתודעה הציבורית. היא בארמון בקינגהאם הם באזור ווייברידג’ – אישר. רק פול נשאר בלונדון.

קהילת ווייברידג’ מורכבת משלושת הביטלס הנשואים. הם גרים שם בין הגבעות המיוערות ובין הברוקרים. הם לא עבדו מאז חג המולד והקיום המבודד שלהם חסר זמן באופן מוזר. “איזה יום זה?” ג’ון שואל בעניין כשמתקשרים עם חדשות מבחוץ. המעריצים עדיין בשער אבל הביטלס נפגשים רק אחד עם השני. הם חברים טובים מאי פעם.

רינגו ואשתו מורין יכולים לקפוץ לג’ון וסין. ג’ון יכול לקפוץ לרינגו, ג’ורג’ ופאטי יכולים לקפוץ לג’ון וסין וכולם יחד יכולים להיכנס לרכב ולקפוץ לרינגו. לצאת מחוץ לאזור זה רק בחגים.

הם רואים סרטים, משחקים ברעש ב’צוללות’, רואים טלוויזיה עד שהיא נכבית ומנגנים תקליטים באותו הזמן. לפנות בוקר הם עושים הקלטות מטורפות. לשינה וארוחות אין משמעות. “אף פעם לא היה לנו זמן לעשות שום דבר חוץ מלהיות ביטלס” אומר ג’ון.

הוא נשאר אותו ג’ון כפי שהיה קודם לכן. הוא עדיין מרים את אפו, שחצן כמו נשר, אם כי עדשות מגע סדרו את קצרות הרואי שגרמו מלכתחילה לארשת הזו. הוא נראה יותר כמו הנרי השמיני מאי פעם, עכשיו כשפניו התמלאו מעט, אימפריאליסטי, פחות צפוי, מעושן, לא מאורגן, ילדותי, מעורפל, מקסים ושנון.

הוא עדיין קליל, ועדיין קשוח כמו גיהינום. “לא שאלת על פרד לנון” הוא אומר מאוכזב (פרד הוא אביו, הוא הופיע כמה שבועות אחרי שהתפרסמו). “הוא היה כאן לפני כמה שבועות זו רק הפעם השנייה שראיתי אותו בחיי – הראיתי לו את הדלת”. הוא המשיך בעליזות: “לא הכנסתי אותו לבית”.

ההתלהבות שלו לא דועכת והוא מתעקש לשתף בה. ג’ורג’ הכניס אותו למוסיקה הודית. “את לא מקשיבה נכון?” הוא צועק אחרי 20 דקות של נגינת התקליט. “זה מדהים. זה כל כך ‘קול’. ההודים לא נראים לך ‘קולים’? את מקשיבה? המוסיקה הזו בת אלפי שנים. זה מצחיק אותי שהבריטים הולכים ואמרים להם שם מה לעשות. דיי מדהים”. והוא מדליק את הטלוויזיה.

הניסיון זרע בו זרעים של ספק עצמי. זה לא שהוא מקובע בדעתו, אלא שהוא מקובע סביב מה שהוא מאמין בו באותו הרגע. “הנצרות תיעלם” הוא אומר. “היא תתנדף ותצטמק. אין ויכוח. אני צודק ואוכיח זאת. אנחנו יותר פופולריים מישו עכשיו. אני לא יודע מי יעלם קודם – רוקנרול או הנצרות. ישו היה בסדר אבל המאמינים שלו היו סתומים ורגילים. הם אלו שעיוותו והרסו את זה עבורי”. הוא קורא באדיקות על דת.

הוא קונה בתזזיתיות בימים אלו במיוחד ברשת ‘אספריי’. יש לו יין משובח במרתף, אבל הוא עדיין קצת נבוך. הוא עצלן מדי כדי לשמור על הופעה גם אם הוא הבין מה צריך לעשות – מה שהוא ככל הנראה לא.

הוא בן 25 כיום, מתגורר בבית טודור הענק שמרופד כולו שטיחים וממוקם על גבעה, יחד עם אשתו סינתיה והבן ג’וליאן. יש לו חתול שנקרא על שמה של דודתו מימי וחדר אוכל סגול. ג’וליאן בן 3, הוא ככל הנראה יישלח ל’ליסייד’ בלונדון. “זה נראה המקום היחיד עבורו בפוזיציה שלו”, אומר אביו כשהוא בוחן אותו בביישנות. “אני מרחם עליו. לא יכולתי לסבול אנשים מכוערים גם כשהייתי בן 5. הרבה מכוערים הם זרים, נכון?”.

עשינו סיור מהיר בבית, ג’וליאן נשאר לצייר כשהוא אוחז בחתול סיאמי עשוי פורצלן. ג’ון חולף על גבי חפצים שבהם איבד עניין. “זה סידני (חליפת שריון). זה תחביב שהיה לי למשך שבוע (חדר מלא במודלים של מכוניות מרוץ). סין לא מרשה לי להפטר מזה (מכונת מיצים)”. בחדר הישיבה ישנן 8 קופסאות ירוקות עם נורות אדומות מהבהבות. הוא קנה אותם עבור מתנות לכריסטמס אבל לא עשה בהם שימוש. הם הבהבו כשנה. אפשר לדמיין אותו יושב שם עד כריסטמס הבא מוקף בקופסאות הללו.

הוא משתהה על חפצים שהוא עדיין אוהב. צלב ענקי עם אופי רומאי, זוג קביים מתנה מג’ורג’, תנ”ך ענקי שהוא קנה בצ’סטר וחליפת הגורילה שלו.

“חשבתי שצריך שתהיה לי חליפת גורילה” הוא אומר. הוא נראה מדוכדך לגבי זה. “לבשתי אותה רק פעמיים. חשבתי לקפוץ לתוכה בקיץ ולנסוע עם הפרארי. כולנו רצינו לקנות כזו ולנהוג איתן אבל הייתי היחיד שקנה. חשבתי על כך שאם לא אלבש את הראש, היא תהיה מעיל מדהים עם רגליים. אני מת למעיל פרווה אבל לא נתקלתי באחד”.

זה מרגיש שהרכוש שלו שהולך וגודל מיום ליום, קיבל עליונות. כל מכשירי ההקלטה, הטלוויזיות, המכוניות, הטלפונים שהוא לא זוכר בהם מספר אחד.

שש מתוך הקופסאות המהבהבות, אמורות להחזיק עד כריסטמס הבא, אבל הן כבר נראות מוזר. המכוניות שלו, הרולס והמיני קופר, הפרארי שצבועה בשחור – הם תעלומה.

יש את בריכת השחייה, והעצים המשופעים למטה ממנה. “זה לא מה שהזמנתי” הוא אומר בהכנעה. הוא רצה שהתחתית תהיה כמו מראה. “זה משק בית מדהים” הוא אומר “שום גאדג’ט לא ממש עובד חוץ מחליפת הגורילה. זו החליפה היחידה שמתאימה לי”.

הוא עסוק מאוד בספרים. תמיד ישאל מה טוב לקרוא. הוא קונה כמויות של ספרים ומסדר אותם בחדר מיוחד. יש לו את סוויפט, טניסון, האקסלי, אורוול, מהדורות יקרות מעור של טולסטוי, אוסקר וויילד. ויש גם ‘נשים קטנות’, כל ספרי ווילייאם מילדותו וכמה לא צפויים כמו ’41 שנה בהודו’ של פילד מארשל לורד רוברטס ו’סקרנות ההיסטוריה של הטבע’ מאת פרנסיס ט. באקלנד עם כותרות הפרקים שלו: ‘חתולים חסרי אוזניים’, ‘אנשים עם רגליים מעץ’, ‘אמו של הארווי האלמותי’.

הוא ניגש לקריאה מתוך עניין מלא חיים שלא מונע מיותר מדי חינוך פורמלי. “קראתי מיליוני ספרים”, הוא אמר, “בגלל זה נראה לי שאני יודע דברים”. הוא אובססיבי על ה’קלטים’. “החלטתי שאני ‘קלט'”, הוא אמר. “אני בצד של בודיסאה – כל הבלונדיניות המדממות האלו שקוצצות אנשים. יש לי תחושה נוראית שהלוואי שהייתי שם – לא דרך צלקות ופצעים אלא דרך קריאה על כך. הספרים לא נותנים לך יותר מפסקה על חייהם, אני חייב לדמיין את זה”.

הוא יכול לישון כמעט ללא הגבלת זמן, הוא ככל הנראה האדם הכי עצלן באנגליה. “עצלן פיזית” הוא אומר. “לא אכפת לי לכתוב, לקרוא או לצפות או לדבר, אבל מין זה הדבר הפיזי היחיד שאפשר להטריד אותי אתו”. לעיתים הוא נוסע ללונדון ברולס על ידי שומר ראש וולשי לשעבר בשם אנתוני. לאנתוני יש שפם שמסקרן אותו.

ביום בו ביקרתי אותו הוא הוזמן לארוחת צהריים בלונדון, שהוא די התלהב ממנה. “את יודעת כמה זמן ארוחת הצהריים נמשכת?” הוא שאל. “מעולם לא הייתי בארוחת צהריים לפני כן. הלכתי ל’ליונס’ שלשום ואכלתי ביצים וצ’יפס ושתיתי כוס תה. המלצרים המשיכו להסתכל ואמרו: ‘לא, זה לא הוא, זה לא יכול להיות הוא”.

הוא התיישב במכונית והדגים את הטלוויזיה, את המיטה המתקפלת, את המקרר, את שולחן הכתיבה, את הטלפון. הוא בזבז שעות רבות בניסיון לדבר בטלפון הזה. “רק פעם אחת העבירו אותי למישהו” הוא אמר, “והוא לא היה בבית”.

אנתוני בילה את סוף השבוע בוויילס. ג’ון שאל אם הם קיבלו את פניו במורד ההר ואנתוני אמר שכן. הם דנו באפשרות של שלוחה נוספת לטלפון. היינו חייבים להתקשר לרופא מכיוון שג’ון היה עם קוץ של קיפוד ים בבהונותיו. “לא רוצה להיות כמו דורותי דנדרידג'” אמר. “למות מרסיס כעבור 50 שנה”. הוא הוסיף באופן מרגיע כי שטף את הרגל המדוברת.

התגלגלנו לנו באופן יוקרתי בכביש צדדי. “מפורסם ועשיר”, ככה הוא מתאר את עצמו בימים אלו. “הם כל הזמן אומרים לי שאני טוב עבור כסף, אבל אני חושב שאני אבזבז את הכל עד גיל 40, אם אני אמשיך כך. זו הסיבה שהתחלתי למכור מכוניות. ואז שיניתי את דעתי והחזרתי את כולן פלוס עוד אחת חדשה”.

“אני רוצה את הכסף רק כדי להיות עשיר. הדרך האחרת להשיג אותו היא להיוולד עשיר. אם יש לך כסף זה כוח ללא הצורך להיות עוצמתי. לעתים קרובות אני חושב שזו קונספירציה אחת גדולה, שהזוכים הם הממשלה ואנשים כמונו שיש להם את הכסף. הבדיחה הזו של לשמור את הפועלים בורים עדיין נכונה. זה מה שהם אמרו על ה’טוריז’ (השמרנים) ובעלי האדמות, ואז ה’לייבורז’ היו אמורים לחנך את הפועלים, אבל לא נראה שהם עושים זאת יותר”.

יש לו אימה חולנית מאנשים טיפשים: “מפורסם ועשיר כמו שאני, עדיין אני צריך לפגוש אנשים רפים. לעתים קרובות זה מהדהד בי שאני בכלל לא עשיר. יש אנשים באמת עשירים אבל אני לא יודע היכן הם”.

הוא חושב שלהיות עשיר זה דיי קל, מה שמאשר את החשד שהביטלס כיוונו לשם כל חייהם. “כולם חושבים שהם היו יכולים להיות מפורסמים, רק אם היה להם את ה’לטיניות’ הזו. וכשזה קורה זה בא בטבעיות. אתה נזכר בסבתא שלך הזקנה שהייתה אומרת דברים כמו: “אתה תצליח עם הקול הזה”. הוא מוסיף “לא שיש לי סבתות זקנות”.

הוא הגיע לרופא שעתיים ושלושת רבעי מוקדם ממה שנקבע והגיע לארוחת הצהריים בזמן אבל למקום הלא נכון. הוא רכש אוסף ענקי של משחקים מ’אספריי’ וברגע שפתח אותם לא יכול היה לסגור.

הוא חשב מה עוד יוכל לקנות. הוא הגיע למשרד של בריאן אפשטיין. “יש מתנות?” הוא שאל בשקיקה. הוא ציין שאין כמו לקבל דברים בחינם. הוא מדד את המשקפיים של גברת הנסון המושכת.

השמועה שביטל מתהלך ברחוב אוקספורד, עשתה לה כנפיים! “אחד האחרים כנראה מסתובב בחוץ” הוא אומר, כאילו שמדובר בדוב שברח. “אנחנו משחררים אותם אחד בכל פעם” אומרת גברת הנסון המושכת בתקיפות.

הוא אמר שלחיות ולצחוק זה הדבר לעשות, אבל האם זה מספיק עבור נשמה חופשית ?

“לוויברידג'” הוא אומר “אני פשוט עוצר שם כמו בתחנת אוטובוס. בנקאים וסוחרי וברוקרים גרים שם. שם הם חיים והם חושבים שזה הסוף. הם באמת חושבים ככה. אני חושב על זה כל יום – אני ובית ההנזל וגרטל שלי. אני אקח את הזמן שלי. אני אשיג את הבית האמתי שלי כשאדע מה אני רוצה”.

“את מבינה, יש עוד משהו שאני מתכוון לעשות, משהו שאני חייב לעשות – אני רק לא יודע מה הוא. לכן אני מסתובב סביב ציור והקלטה וכתיבה וכל זה, כי זה יכול להיות אחד מהם. כל מה שאני יודע שזה, לא עבורי”.

אנתוני הכניס אותו ואת האוסף שלו למכונית ועשה דרכו הביתה כשהטלוויזיה מרצדת באפלה השקטה בזמן שהלונדוניים בחוץ מהרו הביתה מהעבודה.

29 צפיות0 תגובות
bottom of page