top of page

קינקס #5: אלבום המופת הראשון Face to Face

לאחר ההצלחה היחסית של well respected man שהפך לשיר הראשון של הקינקס שהיה ביקורתי, פואמי, הומוריסטי ופנה לסאונד קצת יותר תיאטרלי, ריי כותב את השיר ה’סוציאלי’ הבא שלו. הקטע dedicated follower of fashion כבר מתכתב לא רק עם המעמד הבינוני פלוס אלא גם עם תופעת ה’סווינגינג לונדון’.השיר נפתח עם גיטרה שנשמעת כמו פעמונים שמודיעים על תחילת המופע והכל מצטמצם אחר כך לכדי גיטרה מינימלית בודדת. לאט לאט התיאטרליות מתחילה להבנות שכבה על גבי שכבה, ממש כמו מופע קברטי. הערבוב של הרית’ם אנד בלוז יחד עם משהו שהוא בין הוודוויל העממי לבין המיוזיק הול היוקרתי. שובה לב ומשהו שלא נשמע כמותו. שירה אנגלית מאוד מצד אחד, אבל מורגש מאוד שאופי השירה והכתיבה המליצית גם לועגים לאותה אנגליות. “השיר הגיע לאחר שהשתתפתי בקרב אגרופים אלים במסיבה. כל ה’טרנד-סטרז’ הנוראים של שנות ה 60 היו מגיעים ולובשים את האופנה האחרונה ולי הייתה רתיעה מכך. בכל מקרה זו הייתה מסיבה מחרידה והאנשים האלו החלו ללגלג עליי, אז היה לי קרב אגרופים עם מעצב אופנה. אז אמרתי ‘טוב אני אכתוב עליו שיר’ “. לפי דבריו של ריי אפשר לחשוב שהרתיעה הייתה לא רק מצו האופנה המשתנה, אלא מסדר המיניות שהלך גם הוא והשתנה. ריי לא רק נרתע מתופעת המטרוסקסואליות הגועשת בלונדון אלא ככל הנראה גם נמשך אליה. משהו שבהחלט לא מצא חן בעיניו. זה מרתק לטעמי לראות את הניגודיות הזו של מי שכביכול ייצא נגד הקיבעון הבריטי מצד אחד אבל מצד שני מלגלג בתחילת 1966 על מי שכן מצליח לצאת ממנו.הסינגל dedicated follower of fashion יצא בפברואר 1966 והצליח להגיע למקום ה 4 המרשים במצעד בבריטניה.


סווינגיג לונדון תישאר גם מרכז מחשבותיו של ריי באלבום הבא של הקינקס. אלבום קונספט שיסתובב סביב ההתבוננות של ריי בדמויות שונות ומשונות אבל גם יתעמת עם הרתיעה והחיפוש העצמי שלו עצמו. אולי גם של הלהקה.”כשהסינגל הצליח והפך ללהיט, אנשים התחילו לגשת אליי ברחוב ולשיר לי את הפזמון בפרצוף: ”Oh yes he is, oh yes he is’ כאילו כדי לומר שידעתי מי הייתי. לצערי תחושת המציאות הפנימית המעוותת שלי אמרה לי שזה לא מי שאני רוצה להיות. לא ידעתי מי אני”.באין הופעות בארה”ב, הקינקס התמקדו באירופה. בגרמניה הם עוררו מהומות, בשטוקהולם הנהג שלהם קיבל התקף לב תוך כדי הנסיעה וכמעט ריסק את המכונית. הם הצליחו לעצבן את הסקנדינבים ולהיות מנודים מאיחוד המוסיקה הסקנדינבי. בקיצור כיף גדול.ביוני 1966, סינגל חדש והביקורתיות של ריי מתרחבת כלפי תופעות כלל ארציות שהוא לא רואה עין בעין. יחד עם זאת זו כבר כתיבה שונה בתכלית ממה שעשה בה שימוש בעבר. הפעם זו עגמומיות שמשתלטת על השמחה המאולצת ב dedicated follower of fashion. ב sunny afternoon דמות מעמד הביניים שנלחץ תחת גלגלי החיים או ה’איוב’ שהמציא ריי, מתחילה לקבל את המכות שלה ב 2 הבתים היחידים של השיר, מהחוץ לפנים. בתחילה זה גובה המיסים ואחר כך אלו צרות מבית. ה’ביג פאט מאמא’ או אימא בריטניה שמנסה לשבור אותו כל הזמן, מלווה וחוזרת בפזמון. המוסיקה שונה בתכלית. הפעם היא אפלה ומלווה את ירידת איכות חייו של הגיבור עם התיאטרליות אבל גם בשימוש באקורדים עגמומיים שיורדים תמידית בטון ומשרים אווירת פחד ומתח. זו כבר לא להקת שמנפקת ‘להיטי’ רית’ם אנד בלוז, זו כבר פואטיקה לשמה ואמירה יוצאת דופן. הן לירית והן מוסיקלית.


בצדו השני של הסינגל, שיר מעניין נוסף. הקטע I’m Not Like Everybody Else שלמעשה נכתב עבור האנימלז שלא ממש רצו אותו. הקינקס החליטו להוציא אותו בעצמם ודייב קיבל את מלאכת השירה. זו אמנם לא פואטיקה במיטבה, אבל החספוס ורוח המחאה בעד ה’שונים’ ניכרים היטב. מין אמירה שאפשר למחות גם בדרכים אחרות. זה שיר רוק עשוי היטב שליווה את הקינקס כחלק מההופעות שלהם שנים רבות. הקהל פשוט אהב אותו. כמו גם להקות גאראג’ אמריקאיות שהחלו מבצעות קאברים לקטע.באלבום ההופעה to the bone מ 1994 ריי הציג את השיר בצורה חיננית: “זה שיר מתוך ביסייד, אני אוהב את השיר הזה מאוד. הוא דיי מסכם את כל מה שהקינקס היו אז כי כולם ציפו שנעשה דברים נהדרים ובדרך כלל הרסנו את זה”. הסינגל הגיע לראש המצעד הבריטי והדיח את paperback writer של הביטלס.


האלבום Face to Face הוא הרביעי במספר של הקינקס ובפעם הרביעית, גלידה. הקינקס נחושים להביא משהו קוהרנטי חד ולא מבולבל. שני הסינגלים הקודמים בישרו על השינוי הגדול ועכשיו נשאר לבדוק האם האלבום עומד בציפיות.בדרך כלל כשמדברים על אלבומים חשובים מאותה תקופה כמו ריבולבר, פט סאונדס, אפטרמאת’ או בלונד או בלונד, לא תשמעו את שמו של האלבום הזה. מדוע? אין לי באמת תשובה טובה. זה אלבום נהדר וחדשני. הן בקונספט, הן כתיבה והן במתודות ההקלטה והשימוש באפקטים וכלים שלא נופלים מאלו שהשתמשו בהם הביטלס. על האלבום הם עבדו באולפני פיי בקיץ 1966 והקדישו לו את מירב הזמן שהקדישו עבור אלבום עד אז מה שמן הסתם ייקר את עלות הפקתו. זהו גם האלבום הראשון שבו כל השירים הם מקוריים. העבודה לא הייתה נטולת בעיות. ריי הגיע להקלטות כשהוא מתאושש מהתמוטטות עצבים שעבר לפני תחילת ההקלטות עקב הלחץ הנפשי סביב סיבובי ההופעות ולחות הזמנים הדוחקים. הבסיסט פיט קווייף נפצע בתאונת דרכים והוחלף לפרקים על ידי ג’ון דלטון (שיחליף אותו שוב לכשיפרוש ב 1969). האלבום בנוי כמחזה בו עובר ריי מדמות לדמות, מפרצוף לפרצוף. הוא נפתח עם צלצול טלפון אליו עונה מנהל הלהקה, שריד לרעיון לחבר את השירים עם אפקטים שונים בניהם. רק 2 שירים נוספים שרדו את הקונספט. השיר הפותח Party Line ממשיך את הקו של dedicated follower of fashion ובו האווירה אמנם סקיפלית ומסיבתית אבל ריי תוהה במילים האם ‘היא זו היא בכלל?’ רמז לחיבוטי התקופה שלו. אגב בביוגרפיה שלו, טען דייב שהוא כתב את המילים אבל שינה את הגרסה לכך שהוא נעזר בריי. השיר הזה מעט חריג באלבום שהוא יותר בלוזי באופיו, למרות העטיפה הצבעונית והמזמינה. הוא מזכיר לי את wouldn’t id be nice של הביץ’ בוייז שעדיין קרץ ללהקה הישנה רגע לפני שהשינוי לוקח חלק. הבלוזיות מכה כבר בשיר השני. ‘רוזי שובי הביתה’ שיר שכתב ריי על אחותו רוזי שהגרה לאוסטרליה, משהו שכל כך העיב עליו שהוא לא טרח אפילו לשנות את שמה בשיר. העזיבה של רוזי ובעלה ארתור כה השפיעו עליו והגיעו גם לאלבום המכונן ‘ארתור’. השיר לא נטול עקיצה למעמד העליון כשהוא כותב שרוזי עזבה מכיוון שהיא שייכת עכשיו למעמד העליון והיא לא מכירה בהם יותר.מבחינה מוסיקלית ‘רוזי’ הוא חגיגה. הצ’מבלו הגיטרות האקוסטיות הרועמות והתופים הדומיננטיים הם לב ליבם של הקטע היפהפה הזה יחד עם שירה נוגה ושוברת לב של ריי. הדמות של מעצב האופנה מ dedicated follower of fashion מתגלה שוב בדמות ‘דאנדי’ בשיר נהדר ששוב בא חשבון עם סווינגינג לונדון במקצב התיאטרלי כמו בשיר ההוא. יצירה רודפת יצירה וב it’s too much on my mind חוזר ריי ל’איוב’ שלו, ז”א אליו עצמו. זה הקטע שהכי מרגש אותי באלבום. המילים, יחד עם מארג הצלילים מושלם. קטע המעבר המינורי שובר אותי לרסיסים כשריי שר על המשבר שלו יחד עם הצ’מבלו שמנגן כמו הוריקן ברקע. אותו צ’מבלו של ניקי הופקינס ממשיך ביתר שאת ומקשר בין הקטע הזה ל session man ולא במקרה. הפעם הופקינס הוא נושא השיר. ובכן בעקיפין. ריי מדבר על אותם נגני סשן אולפנים שלא מעניין אותם עם מי הם מנגנים. היום זו להקת רוק ומחר זו תזמורת. בעקיפין זו גם ביקורת על איחוד המוסיקה הבריטי והסטריקטיות הנוקשה שלו.

ניקי הופקינס

‘יום גשום ביוני’ הוא הקטע השני שמכיל את שריד האפקטים האולפנים והוא נפתח ברעם. הסערה שריי מתאר בשיר שמושר כמו בסיפור אגדה, מתארת ככל הנראה יום קשה שעובר עליו, או סערה נפשית אישית. “אין תקווה ואין הגיון, רק יום גשום ביוני” והרעם שב ומכה. השיר הסוגר את צד א’ המצטיין house in the country, מנסה להתנער מהעגמומיות עם קצב מהיר וסולו גיטרה סטייל צ’אק ברי. בכל זאת הוא לא חוסך ומבקר את תופעת כוכבי הפופ שרכשו לעצמם בתים ענקיים בכפרים הקרובים ללונדון. ריי עצמו חיפש בית כזה ולכן הביקורות מופנה גם כלפי עצמו. מעריץ קינקס בשם דיימון אלברן ישתמש בשיר ובמוטיב שלו כשיוציא סינגל עם הלהקה שלו בלר ב 1995.

צד ב’ חלש יותר מול צד א’. הוא נפתח עם שרידי אפקטים של גלי ים. ‘חופשה בווייקיקי’ שמבצע דייב, הוא שיר מטעה. הוא מדבר על אכזבה מווייקיקי העיירה בהוואי שהבטיחה גן עדן ובעצם הכל בה זיוף, אבל ה’צרות בגן עדן’ מרמזות גם על צרות מבית. בנוסף יש גם רמיזה על הזיוף האמריקאי כקולקטיב, מה שהגיוני מאוד לאור מצבם של הקינקס מול תעשיית המוסיקה האמריקאית. מוסיקלית זהו שיר סרף שמאוד מזכיר משהו של הביץ’ בוייז, אבל בעזרת התופים ה’אפריקאים’ השבטיים, אפשר לקבל את התחושה של הוואי.מצעד הדמויות של ריי נמשך. בשיר ההמשך או ה’אח’ שממשיך את הרעיון של house in the country מופיע עוד ‘קורבן’ שירד מנכסיו ממש כמו ב sunny afternoon כשאורח החיים הראוותני מאלץ אותו לבסוף למכור את ביתו היוקרתי כדי לממן את חובותיו. מין ייחול שכזה. ב Fancy הקטן והנהדר, שוב ערפל מיני עוטף את הדמות שבשיר. ריי חוזר בו לצליל של המזרח וכמו ב see my friend הקטע נע סביב המוסיקה ההודית וסובב סביב אקורד אחד באווירה מעט פסיכדלית. בקטע הג’אזי Little Miss Queen of Darkness מביא ריי עוד דמות מעורפלת סביב רקדנית בדיסקוטק. היא רוקדת ובצורה פנטסטית, התופים של ג’ון דלטון הופכים את הריקוד למצעד צבאי. דמותה של לולה מתחילה להתהוות. ‘סאני אפטרנון’ משמש כתחילת האפילוג של האלבום וזה מעניין שהקינקס בעצם הולכים כנגד חוקי התעשייה שהיו נהוגים אז לגבי אי הכנסת סינגלים לאלבומים ובפעם השנייה מכניסים לאלבום סינגל מצליח.האלבום נסגר עם I’ll Remember, קטע נוסטלגי אופטימי בעל אופי יותר אפ ביט עם בס דומיננטי שמרמז שעם כל התסכול, התופעות והמוזרויות שנחשפו באלבום, בסה”כ היה לנו טוב יחד. עטיפת האלבום צבעונית ומזמינה אבל הדמות שמראשה פורחים פרפרים מתכתבת יותר עם ריי של it’s too much on my mind שראשו מתפוצץ מרוב לחץ. דואליות מבריקה.כאמור האלבום לא הצליח כפי שהיה צריך והסיבה נעוצה אולי בריבוי אלבומי מופת באותה שנה ויותר חשוב, אולי בחוסר הבנה והקדמת זמנו של ריי בשילוב פואטיקה וסאטירה באלבום פופ. כיום האלבום נחשב ליצירת המופת הראשונה של הקינקס שפתחה את השער לאלבומים מופתיים שעוד אדבר עליהם בשבועות הקרובים.בפוסט הבא, הסינגל הנהדר שסוגר את 1966 של הקינקס והמרוץ לאלבום הבא.

38 צפיות0 תגובות
bottom of page