הגעתי לאלבום הקינקס הנהדר, הנוקב והמגוון מוסיקלית ביותר עד לרגע זה. ‘ארתור’ ראה אור באוקטובר 1969 והיה אמור לשמש כפס הקול למחזה הטלוויזיוני של חברת גרנאדה. בצורה מוזרה האלבום יצא, המחזה התבטל ונשארנו עם אלבום שהוא קול ללא סרט. זה לא מונע מהאלבום הנהדר הזה להיות אדיר בכל פרמטר. “ארתור? אה בטח – אנגליה, אבירים ושולחנות עגולים. אקסקליבור, קמלוט. סורי לא. זה הוא ארתור מורגן שחי בפרבר לונדוני בבית שנקרא ‘שאנגרי-לה’ עם גינה, מכונית ואישה בשם רוז יחד עם ילד בשם דרק. דרק נשוי לליז. יש להם 2 ילדים נחמדים. טרי ומרלין. הם מהגרים לאוסטרליה. לארתור היה עוד בן, אדי שנקרא על שמו של אחיו של ארתור שנהרג בקרב ב’סומה’ [מלחמת העולם הראשונה 1918]. הבן של ארתור, אדי, נהרג בעצמו בקוריאה.החיים של ארתור והחיים של מיליוני אנגלים כמוהו מוצגים דרך השירים של ריי דיוויס. בסיפור של חברת גרנאדה שמציג את היום האחרון של דרק וליז באנגליה, זהו יום עצוב עבור ארתור כשהוא צופה בהם עוזבים. אף אחד לא הרגיש כזו קרבה אליהם חוץ מארתור. על מה כל זה? עבור זה הוא חי? יש לו בית הרי. אלו חיים טובים לא? לא?”. זהו קטע קטן ומתומצת מדברים שכתב ג’וליאן מיטשל שעבד עם ריי על התסריט עבור ‘ארתור’. הדברים שכתב הופיעו בעטיפה האחורית של האלבום והתגלית המדהימה מדבריו היא שארתור בחלקו הוא גם דמות אוטוביוגרפית. ריי מיזג פנימה את דמותו שלו עצמו, זו שהתייאשה לחלוטין כשצפה באחותו, גיסו ובנם עוזבים לאוסטרליה. בשיר הפותח את אופרת הרוק הראשונה של הקינקס, אנחנו מקבלים הכרות עם האימפריה הרומית כפי שהייתה וכפי שמוצגת בהווה על ידי ארתור. שיאה של האימפריה הבריטית הייתה התקופה הוויקטוריאנית שקיבלה את שמה מהמלכה ויקטוריה. היא עלתה לכס המלכות אי שם ב 1837 ונשארה בו עד יום מותה ב 1901. זו הייתה גם תחילתה של המהפכה התעשייתית בבריטניה שעברה גם מהפכה מחשבתית בכל הקשור לדת, מדינה, מדע וטכנולוגיה. בבית הראשון ב’ויקטוריה’ ריי לא שוכח לקשר את הסיפור גם לאלבום village green כשהוא משייך את אותם כפרים ירוקים לתקופה הוויקטוריאנית. ממש מזמן החיים היו נקיים סקס היה רע ונקרא מגונה העשירים היו כה מרושעים בתים מפוארים היו עבור הלורדים מדשאות קריקט ווילג’ גרין ויקטוריה הייתה המלכה שלי. עד כאן לגבי מה שהיה. ארתור מורגן שהיה חייל צעיר בזמן מלחמת העולם הראשונה נולד בסיום כהונתה של המלכה ויקטוריה ולכן הוא מסביר את מצבו ומצבם של אזרחי הממלכה מהמעמד הבינוני. האזכור לשמש שהייתה מוטיב מרכזי באלבום Something Else, מכוון עכשיו לביטוי שאומר ש’השמש לעולם לא תשקע על האימפריה הבריטית’. לא בגלל שינויים במתווה סיבובו של כדור הארץ, אלא בגלל שהאימפריה השתרעה על פני שטחים נרחבים (בשיאה על 25% אחוז משטחי העולם כולל אוסטרליה), כך שבכל זמן נתון השמש זרחה על אחד מהם. נולדתי, בר מזל שכמוני בארץ שאני אוהב למרות שאני עני, אני חופשי כשאגדל אני אלחם ובעד הארץ הזו אמות מי ייתן שהשמש שלה לעולם לא תשקע מכיוון שהאלבום משפחתי עבור ריי, יש בשיר גם רמיזה לעתיד ולדור הבא. השם הכל כך בריטי הזה, ויקטוריה, הוא גם שמה של בתו השנייה הטרייה. זה משחק מילים נפלא עוד יותר מכיוון שוויקטוריה היא גם אחת מ 6 המדינות שמרכיבות את אוסטרליה – ארץ החלומות. מוסיקלית האלבום נפתח בעצבנות. כל הכלים בשיר אומרים חוסר שקט ובשניות הראשונות זה נשמע שהם מחממים מנועים ונעמדים על הקווים עבור ההצגה הגדולה. ריי שר באופן לא רגיל, מעט מתריס, תיאטרלי ונפלא. מכנה משותף נהדר שחוזר בין שירי האלבום הוא החלפת הסגנון המוסיקלי או הקצב באמצע. יכול להיות שאלו אילוצים שנבעו מהתסריט ובכל מקרה זה מיוחד מאוד. ממש באמצעו של ‘ויקטוריה’ הכל מאט, נעשה דרמטי, כלי הנשיפה המלכותיים מתעצמים וריי חוזר על המשפט Land of hope and Gloria, Land of my Victoria. העיבודים עבור כלי הנשיפה והמיתרים בשיר (בעיבודים נפלאים של לו ווארברטון) ובכלל בכל האלבום כל כך קונטרסטיים באופן נהדר לתפקידי הגיטרה החשמלית, הבס והתופים שהתעצמו בו מאוד. הקונטרסט שדיברנו עליו רבות בין העכשווי לעתיק. תופי המצעד הצבאי שפותחים את השיר הבא חושפים אותנו לעברו הצבאי של ארתור שלנו בזמן מלחמת העולם הראשונה. כמובן שזו הזדמנות מצוינת להעביר ביקורות לא הכי מרומזת על התרבות הצבאית של בריטניה ואולי בכלל על הניוון המחשבתי של נתיני הממלכה. כן אדוני, לא אדוני לאן ללכת אדוני מה לעשות אדוני מה לומר? התשובה ממהרת להגיע מצד האימפריה [בליווי כלי הנשיפה המלכותיים]: אתה חושב שיש לך שאיפות? מספיק עם החלומות ומשאלות הבטלה שלך. אתה בחוץ ואין שום כניסה למחזה שלנו. ארוז את השאיפה שלך בתיק ישן ובקרוב תהיה שמח בחבילה של מתרוממים. חזה זקוף ובטן בפנים – עשה מה שאני אומר ומיד. באמצע השיר, כשמגיע מקבץ התשובות השני של האימפריה, מתחלף המקצב המוסיקלי מאיטי למהיר ועליז, ריי משנה את קולו לגבוה יותר ושר את השורות המצמררות האלו: יש לשמור על הסמכות ואז נדע בדיוק היכן אנחנו נמצאים. תן להם להרגיש שהם חשובים,אבל שיידעו שהם נלחמים על בתיהם רק כדי להיות בטוחים שהם תורמים את כל כולם. תן לחלאה אקדח ותגרום לקבצן להילחם וודא שעריקים נורים מיידית. אם הוא מת נשלח מדלייה לאשתו. אני לא חושב ששמעתי את מיק אבורי מתופף ככה באלבום של הקינקס. כבר כתבתי ששילוב כלי הנשיפה עם להקת הרוק פשוט נפלא? בשיר הבא הקטן והמשלים Some Mother’s Son, ישנה אווירה אנטי מלחמתית גורפת ורמת ביקורתיות צינית יוצאת דופן של ריי. מישהו הרג היום בן של אם כלשהי, ראש של חייל כלשהו פוצץ עם אקדח, בזמן שכל האימהות עומדות ומחכות אפשר לדמיין במחזה שלא קרה, את דמותו של ארתור נזכרת במותם של אחיו ובנו במלחמה. זה אחד השירים הנוגים והמייאשים ביותר באלבום שסוחטים את הלב חזק חזק. הוא נפתח עם הכלי המסורתי שאפיין את הקינקס באלבומים הקודמים – ה’צמבלו. הקונטרסט בין השירה הנינוחה, הצ’מבלו העדין, הגיטרה האקוסטית והמילים הנוקשות והחשופות, הולך ומתעמעם כשהתופים החזקים של מיק אבורי נכנסים ויחד איתם מתעצמים גם קולות הליווי. קולו של ריי הופך אט אט להיסטרי בהתאם לסיטואציה. הסיטואציה היא נוראית בדיוק כמו במלחמה. חייל, סביבו שורקים כדורים, נכנס לחלום ובראשו הוא צעיר ומשחק משחקי ילדות וכל זאת רגע לפני שהוא מוצא את מותו בקרב. דייב סיפר בראיון: “‘ארתור’ טוב יותר מ’ווילג’ גרין’ מכיוון שהסיפורים בו הם על אנשים אמתיים. some mother’s son הוא קטע כל כך מרגש מכיוון שהוא מבוסס על אחיה של אמי ועל הסיפורים ששמענו על אנשי משפחה שמתו במלחמה”. השיר הבא ‘Drivin יצא כסינגל הראשון מתוך הפרויקט הזה ביוני 1969 ואיך לומר זאת בעדינות, הוא נכשל נחרצות במצעדים. אני באמת לא מבין מדוע כיוון שזה שיר יפהפה, עדין ומלודי מאוד. מי שעזב את הקינקס באלבום האחרון שלהם, קיבל תזכורת בפתיחה המרמזת ללחן של picture book ומכאן הלך הרוח הוא שיר ניטרלי מהאגרסיה של הפרויקט הנוכחי. זה תיאור של טיול נינוח במכונית במרחבים הירוקים ובמהותו מתאים יותר לאלבום הקודם. ריי לא מתכחש בשיר שזוהי פאוזה מהאנטי מלחמתיות הקודמת. כך הוא כותב בבית הראשון: זה נראה שכל העולם מתקוטט הם אפילו מדברים על מלחמה תנו לרוסים ולסינים ולספרדים להילחם השמש [שוב השמש] זורחת אנחנו הולכים לנהוג. רגעי הבריחה האלו לא היו זרים לריי. לארתור גיסו הייתה אכן מכונית והוא זכר את רגעי הבריחה האלו כשהם עזבו את לונדון המעיקה ונסעו ברחבי המדינה עם סל פיקניק. ההפסקה הסתיימה והקו המלחמתי של חוסר העצמאות המחשבתית מ yes sir no sir ממשיך גם בשיר הבא. ‘שטוף מוח’ כבר יוצא מהנישה הצבאית ומעלה הילוך לירית ומוסיקלית. זה נראה שכל הרעיונות של ריי עד לנקודה זו מסתכמים יפה בשורה הבאה: יש לך עבודה ובית, אישה, ילדים ומכונית. כן, אתה מותנה להיות מה שהם רוצים שתהיה. שוב באמצעו של השיר ישנו שינוי קו מוסיקלי מיד לאחר קטע סולו הדיסטורשן העצבני. בכל העת כלי הנשיפה נמצאים שם ללוות את הגיטרה הנפלאה של דייב. אחרי קטע הדיסטורשן מגיע קטע שאני אוהב להגדיר אותו כקטע ראפ קדמון של ריי. קראו כמה זה ביקורתי ונוקב: האריסטוקרטים והביורוקרטים הם חולדות מלוכלכות על כך שהפכו אותך למה שאתה. הם שם למעלה ואתה כאן למטה. אתה על הקרקע והם עם הכוכבים. כל חייך הם בעטו ודחפו אותך עד שלא יכולת לשאת זאת יותר. מבחינתם אתה פשוט כתם מלוכלך אבל אתה לא רוצה להתרומם מהרצפה אדוני אתה פשוט שטוף מוח. הם נותנים לך ביטוח לאומי והטבות חיסכון במס שיגדלו כשתתבגר. כן, אתה מותנה להיות מה שהם רוצים שתהיה ולעשות מה שהם רוצים שתעשה. כן אתה. רד על הברכיים. וואוו. זו הכתיבה הישירה ביותר, הנוקבת ביותר והמטלטלת ביותר של ריי עד כה. יחד עם הקו המוסיקלי הקשוח וכלי הנשיפה התזזיתיים, זו מסחטת רגשות אמתית. לאחר כל הטענות, השיר הסוגר את הצד הראשון מביא את הפתרון, לפחות עבור הדור הבא. אוסטרליה. היופי בקטע הארוך הזה הוא מגוון סגנונות המוסיקה שנשפכו לתוכו. הוא מתחיל כמחזמר לכל דבר ועניין. בעליצות אין סופית, הקינקס שרים בסגנון הביץ’ בוייז על ארץ החלומות אוסטרליה. הזדמנויות זמינות בכל תחומי החיים באוסטרליה. אז אם אתה צעיר ובריא מדוע שלא תכנס לסירה ותבוא לאוסטרליה? לאחר דקה וחצי השיר מאט והופך אט אט לקטע פסנתר בריאן ווילסוני. בכל העת ריי מהלל ומשבח את ארץ החלומות. בערך מאמצעו של הקטע, דייב גורר הכל לבלוז גיטרה ארוך שלא מבייש. כלי הנשיפה מצטרפים, הטונים עולים, הפסנתר רועם, הבס של ג’ון דלטון מכה והתופים פשוט נפלאים. ככה זה ממשיך עד לסופו של הצד הראשון של ‘ארתור (הדעיכה והנפילה של האימפריה הבריטית)’. איזו סערת רגשות אדירה קיבלנו בצד הראשון של האלבום. מעניין מה מחכה לנו בצדו השני… האמת? אני כבר לא יכול לחכות. #הקינקס

ב 1967, ג’ורג’ הריסון הוא לא ביטל. ז”א הוא כן חבר רשמית בלהקת הביטלס, אבל הראש שלו נדד אל מחוזות רחוקים. בחופשה שלקחו הביטלס אחד מהשני אחרי סיום מסע ההופעות שלהם בארה”ב בסוף אוגוסט 1966, יחד עם פאטי הם פחות או יותר תפסו את המטוס הראשון להודו ב 14 בספטמבר. הם טיילו, ניקו את הראש, וג’ורג’ החל ללמוד יוגה ולנגן בסיטאר אצל המאסטרו ראבי שאנקר.הזוג חזרו לאדמת אנגליה ב 22 באוקטובר וחודש אחר כך, ב 24 בנובמבר כשהן לנון והן מקרטני חזרו כל אחד מעיסוקיו – לנון מספרד כשבחיקו דמואים מוקלטים שלו על הגיטרה מבצע קטע חדש שכתב – ‘שדות תות לנצח‘ והספיק עד לחידוש ההקלטות לסייר בגלריית האינדיקה כדי לצפות בתערוכה של אמנית אחת, יוקו אונו שמה, ומקרטני שחזר מצרפת יחד עם מל אוונס כשרעיון שתול במוחו – ‘מועדון הלבבות הבודדים של סרג’נט פפר’.עם מה חזר הריסון לעבודה עם הביטלס? לא עם הרבה. בטח שלא עם המון מצב רוח להמשיך לעבוד איתם ובטח שללא רעיונות או שירים מרגשים. “לא הייתי מעוניין להיות ‘פאב’ בנקודה הזו”, הוא סיפר. עם מה הוא כן חזר? הרבה מרירות. מרירות על חבריו לביטלס, מרירות על חברת הפאבלישינג ‘נורת’רן סונגס’ ומרירות על חוסר הכיוון הכללי שלו. הריסון בהודו ספטמבר 1966 מה עושה אומן מריר? מתעל את המרירות אל היצירות שלו. ולכן הוא כתב שיר ישיר מאוד ולא מתפשר על תחושותיו לגבי ההתנהלות הקלוקלת של עולם המוסיקה לטעמו. הוא לא החביא את המרירות גם בשמו של השיר וקרא לו Only a Northern Song. זו רמיזה גם לליברפול ה’עיר הקדושה’ של צפון אנגליה משם הגיעו הביטלס ובנוסף זו ביקורת קשה על חברת הפאבלישינג שלהם בפרט ועולם המוסיקה באופן כללי. “זה לא באמת משנה איזה אקורדים אנגן, או איך אנגן” העיקר שזה ‘שיר צפוני’ שישתלב בחברת הפאבלישינג ויעשה עבורה כסף. בסקירה של ‘נורת’רן סונגס’ קראנו גם שהמון כסף. בעזות מצח הריסונית טיפוסית, הוא מביא את השיר הזה לסשנים של סרג’נט פפר. אם לעשות דווקא – אז עד הסוף. אם אפשר לחבל למקרטני בבייבי שלו, אז מדוע לא? עבור מקרטני וג’ורג’ מרטין הפרויקט הזה לא היה בדיחה ובכל זאת זה לא שהביטלס לא ניסו. 9 טייקים נעשו לשיר של הריסון כשהוא עצמו מנגן על ההאמונד, מקרטני על הבס ורינגו על התופים. אבל זה לא היה זה. מרטין אמר לג’ף אמריק: “אני מאוכזב מכך שג’ורג’ לא הגיע עם משהו טוב יותר”. אמריק שהבין מצוין על מה מרטין מדבר, הרגיש שזה עלול להיות ריסקי מאוד לומר זאת לג’ורג’. “מרטין תמיד נזהר. הוא לא רצה לזלזל. שאר הביטלס גם הם לא הבינו את ג’ורג’. ג’ון היה כל כך חסר השראה מהשיר, שלמעשה הוא החליט לא להשתתף בהקלטה כלל“. ג’ורג’ מרטין היה מוטרד כבר תקופה מסוימת ממקומו של הריסון בביטלס. “ג’ורג’ היה מה שאפשר לקרוא לו ה’איש השלישי’ בביטלס – תמיד שם, אבל איכשהו קשה לתפוס אותו. החשמל שעבר בין ג’ון לפול והוביל ליצירת מוסיקה נהדרת השאיר את ג’ורג’ בצד. היה לו רק עם עצמו לשתף פעולה. אם הוא היה צריך עזרה מהאחרים, הם עזרו לו אבל בחוסר רצון. זה לא שהם לא האמינו בהריסון, אלא שלנון ומקרטני כל כך האמינו בעצמם ולא נשאר להם מקום לאף אחד אחר”. לאחר עוד כמה סשנים, מרטין לוקח את הריסון הצידה לשיחה. “הייתי חייב לומר לג’ורג’ שאני לא חושב שהשיר טוב מספיק עבור פפר. לא חשבתי שהוא מתאים לאלבום חזק שכזה. הצעתי שהוא יבוא עם משהו קצת יותר טוב. ג’ורג’ קיבל זאת קשה. זה אף פעם לא נעים להיות דחוי גם אם מי שדחה הוא חבר”.הריסון התאושש והביא את Within you without you והשאר היסטוריה. פרויקט סרג’נט פפר הסתיים לו והביטלס עברו לפרויקט הבא – הקלטת שירים עבור הסרט ‘צוללת צהובה’ שהלך ונרקם. זה מדהים עד כמה ‘מיני הפרויקט’ החדש הזה שהביטלס ניגשו אליו מיד לאחר פפר היה כל כך מנוגד אליו הן בגישה והן בדרכי העבודה. כמו עבור סרג’נט פפר, גם עכשיו הביא ג’ורג’ שיר שלטעמי מבטא בצורה נהדרת את מצב רוחו הנוכחי. את ההתלבטויות לגבי הקריירה שלו, הלבטים בין החומרניות לרוחניות וכמובן שאת מחשבותיו על מצבו בלהקה – ‘הכל היה פשוט יותר מדי’. היום נדבר על התוצר המוסיקלי הנהדר שקיבלנו מהריסון אי שם באמצע 1967. תוצר שלצערי נבלע לו בפרויקט הצוללת הצהובה – אני מתכוון כמובן לקטע הנהדר והפסיכדלי It’s all too much שאני אוהב מאוד ומעדיף לסווג אותו בראשי יותר כתוצר של תקופת פפר מאשר תוצר התקופה הבאה – ‘מסע הקסם המסתורי’. פסיכדליה בתקופה ההיא הייתה מילה נרדפת ל LSD ואכן בראיון מאוחר ג’ורג’ הסביר שהשיר נכתב בצורה ילדותית על דברים שקרו תוך כדי ואחרי חווית LSD ואומתו במדיטציה. הוא גם הדגים זאת על חלק מהמילים בשיר: “השיטו אותי על שמש מוכספת, היכן שאני יודע שאני חופשי. הראו לי שאני בכל מקום וקחו אותי הביתה לתה”. ג’ורג’ צחק והסביר שכשאתה בטריפ אתה רואה את כל המראות הללו ואז אופס, אתה שוב חזרה בבית שותה את תה הערב שלך”. כפשט, מילות השיר הם באמת מרגישים כמו חוויה פסיכדלית ותו לא. בין השורות אפשר גם להרגיש חוויה מיסטית של אדם שחייו הם יותר מדי עבורו והוא נתלה במוסיקה שנובעת ממנו. כשהוא מסתכל פנימה לתוך עיניה של המוסיקה שהוא כל כך אוהב הוא מרגיש שיש עבורו מעבר למה שהוא חווה עכשיו. בפזמון הוא גם מבין שזה לא מספיק. ‘עבורנו’ – עבורו ועבור חבריו לביטלס שכל כך אוהבים מוסיקה וסקרנים לגלות עוד ועוד עולמות חדשים בה, תופעות הלוואי של ה’טריפ’ הזה שנקרא ביטלס הן יותר מדי וזה צריך כבר להסתיים. הריסון בעצם חיבר לעצמו מנטרה אחת גדולה, לירית ומוסיקלית. כשקוראים את מילות השיר זה ברור שהריסון לא סיים את העבודה. אנחנו יודעים שזו לא תקופה פורה מאוד עבורו ונראה שזה שיר לא גמור לירית. אלו חלקי משפטים שהודבקו יחדיו, כמו למשל ‘העולם הוא עוגת יום הולדת, קח פיסה אך לא יותר מדי’. חלקם אולי שורבטו במהלך טריפ כזה או אחר, אבל הלך הרוח ברור. הריסון בתקופת מעבר. דעתו התרחבה והוא מחפש את הדבר הבא.השיר עד כדי כך לא גמור שאת חלקו האחרון “עם השיער הבלונדיני הארוך שלך ועינייך הכחולות” שבקריאה ראשונה קל לסווג לפאטי, הוא לווה מהשיר Sorrow שהתנגן במצעדים בביצוע של ה Merseys, הלהקה הליברפולית. מדוע דווקא השורה הזו נכנסה לסופו של השיר? אני לא באמת יודע. אולי הצדעה ללהקה ליברפולית שגדלה והופיעה יחד איתם במועדון הקאברן. מי יודע? מה שבטוח הוא שזו לא תהיה ההלוואה האחרונה בשיר. אני אגב מת על הגרסה של בואי מאלבום הקאברים הנפלא שלו בעיניי Pin Ups מ 1973 שבו הוא הצדיע לפאזת ה’מודז’ בחייו. מקטע ה’הלוואה’ ועד לסופו של השיר אנחנו מקבלים את הביטלס מבצעים את המנטרה של ג’ורג’ – ‘יותר מדי’ הם חוזרים ואומרים. ב 25 במאי 1967, הביטלס מגיעים לאולפני De Lane Lea בלונדון שהיו ממוקמים במרתף בבניין משרדים באיזור קינגסוויי. ג’ימי הנדריקס בדיוק סיים להקליט שם את אלבום הבכורה שלו Are You Experienced. זה היה אולפן עצמאי שהעסיק טכנאי סאונד משל עצמו ולכן טכנאים מ EMI לא הורשו להשתתף בסשן. דייב סידל יחד עם מייק ווייגהל פיקחו על הסשן בחדר הבקרה. מכיוון שגם ג’ורג’ מרטין שהיה עסוק בעינייניו לא היה נוכח בסשן הזה, הביטלס דיי ניהלו אותו בעצמם כשהם שיכורים מיצירתיות לאחר פרויקט פפר ומתים לתפוס כל רעיון שיש להם על גבי סלילי הקלטה. זה קרה כמה ימים קודם לכן עם You Know My Name ואתם בטח מכירים את האימרה הישנה והטובה – ‘אל תתן לביטל שזה עתה סיים להקליט את פפר להתקרב לאולפן ללא השגחה’. בסשן הזה הריסון הציג לחבריו את השיר החדש שכתב ממש לאחרונה שנקרא Too Much. כמו בהקלטה עבור Only a Northern song הוא בחר לנגן באורגן. התירוץ היה ש’תקופת הסיטאר’ שלו גרמה לו להיות חלוד על הגיטרה. הוא ימשיך בקו האורגן גם בשיר הבא שלו שיקליט עם הביטלס Blue Jay Way. על מה מנגנים שאר החברים? ג’ון על גיטרה חשמלית שמחוברת לאפקט דיסטורשן, פול על הבס ורינגו בתופים. מאי 1967 מכיוון שהשיר היה חדש לגמרי עבור כולם, נדרשו לא מעט חזרות בניצוחו של הריסון ורק לאחר מכן הם הצליחו להקליט ארבעה טייקים מוצלחים. המוצלח ביותר היה טייק 4 שארך 8 דקות ו 9 שניות שנשמעות כאוטיות מאוד לטעמי במובן הטוב של המילה. זה קטע ארוך מאוד עבור שיר בתקופה ההיא והאורך העודף מהגרסה הסופית הארוכה גם כך, נבע מכך שהטייק הזה הכיל מילים נוספות שכתב הריסון שירדו במיקס. חוץ מתוספת לפזמון שירדו גם הם, ירד גם בית שהכיל את המילים הנהדרות הבאות שמחזקות מאוד את הגעגוע של הריסון אל עצמו הפרטי: “נחמד שיש את הזמן לקחת את ההזדמנות הזו. זמן עבורי להסתכל עליך ולך להסתכל עליי”. ב 31 במאי הביטלס חזרו אל אולפני De Lane Lea על מנת לסיים את העבודה על השיר. העבודה המשיכה עדיין ללא ג’ורג’ מרטין וכדי שהביטלס יוכלו להוסיף שכבות מעל טייק 4 המוצלח, מוזגו ארבעת הערוצים לערוץ אחד.התוספות הבולטות היו ‘פעמון הפרה’ המפורסם שבו השתמשו הביטלס עוד באלבומים מוקדמים, תוספות ליין גיטרה, קול השירה של ג’ורג’ וקולות הרקע של ג’ון ופול שהוכפלו כולם. עכשיו ניצבו כל חברי הביטלס מול המיקרופון על מנת להקליט קולות לקטע הסוגר. הם מקליטים מחיאות כף וחוזרים על המנטרה too much שמדי פעם מבוטאת כ’טובה’ או ‘קובה’. במהלך ה’מנטרה הזו, ג’ורג’ חזר פעמיים על השורה מהשיר שביצעו The Merseys. מישהו ממש התלהב ממה שהוקלט מכיוון שיום הקלטה נוסף נקבע באולפני De Lane Lea כדי להמשיך ולעבוד על השיר. מה קרה שם באותו היום? לא יותר מדי. הביטלס עדיין ללא ג’ורג’ מרטין דיי איבדו עצמם לדעת. עד כמה שפרויקט סרג’נט פפר היה מפוקח ומאורגן, כך ב’מיני הפרויקט’ הזה הם לא מפוקסים כלל וכלל. ביום הזה הם בילו את זמנם בהקלטות של ג’אם סשן מפוזר על כלים שונים ומשונים. אולי זה היה התאריך המרגש הזה שבו יצא האלבום המצופה שלהם סרג’נט פפר ברחבי העולם שגרם להם להתרגשות. מארק לואיסון כתב על כך באופן משעשע בספרו: the complete beatles chronicles : “הכישרון הנהדר שלהם שבא לידי ביטוי בפפר, נראה לרגע אחד שנעלם“. ביום המחרת, מגיע ג’ורג’ מרטין לאולפני De Lane Lea. זה לא עוצר את הביטלס מלהמשיך את הקו מהיום הקודם ולמלא עוד 2 סלילים בממבו ג’מבו האינסטרומנטלי שלהם. בכל זאת משהו מעניין קורה ביום הזה. מתווספים כלי הנשיפה הנהדרים שמעטרים את שיר המנטרה של ג’ורג’. ארבעה חצוצרנים ונגן בס קלרינט נכנסו לאולפן, אחד מהם היה דיוויד מייסון שכבר ניגן ב’פני ליין’. הוא נזכר שהיה מתוסכל מאוד מרצף האירועים. הוא סיפר על חוסר התכנון באולפן: “ג’ורג’ הריסון שנראה שהיה אחראי על הסשן הזה, לא ידע מה הוא עושה”. מכיוון שהיה מצב ביזארי בו הזמינו נגנים, אבל לא היה תזמור מקורי מוכן כי מרטין לא הספיק לכתוב כלום, בצר לו מייסון הציע שהם ינגנו את קטע החצוצרות מתוך היצירה “המצעד של נסיך דנמרק” שכתב ג’רמייה קלארק במאה ה 17. באופן אירוני ומוזר בדומה לתחושותיו של הריסון גם ג’רמיה היה מקופח ולא קיבל שנים רבות קרדיט על עבודתו. היצירה הזו נחשבה שנים רבות לקטע שכתב הנרי פרסל, מלחין אחר מהמאה ה 17 עד שהתגלתה הטעות. הנה קטע החצוצרות הנהדר מהיצירה המופלאה של ג’רמייה קלארק: ביום הזה קיבל השיר את שמו המלא It’s All Too Much. הנה טייק 4 בגרסת 8 הדקות כשעליו כל התוספות כולל המילים שירדו בגרסה הסופית. התוצאה הסופית של השיר נפלאה בעיניי למרות שעל מנת להדגיש את הרעיון הכולל לא הייתי מתנגד להוצאת גרסת 8 הדקות ה’פרועה’ עוד יותר. הפתיחה של ג’ון שצועק משהו לא ברור כמו To your mother, המכה של האקורד על הגיטרה מלאת הדיסטורשן והפידבק שהוא הכל חוץ מהפידבק הקטן והעדין של I Feel Fine, נמשך ונמשך ונמשך ומדבר בשפה אחרת לגמרי ממה שדיברו הביטלס בסרג’נט פפר. אין ספק שמשהו מג’ימי הנדריקס שהקליט באולפן הזה דבק בהם בפידבק הזה ובכלל באווירה הפסיכדלית של השיר. חוסר הסדר המוסיקלי מחזק את חוסר הסדר הרעיוני של המילים ואת חוסר הסדר וההתלבטות בראשו של הריסון. השילוב של הדיסטורשן של ג’ון עם קטעי הנשיפה הקלאסים מרחיב את אפשרויות המוסיקה, השילוב של השירה מול המנטרה מבליט את הדיסוננס של הריסון ואורכו של השיר שבגרסתו הסופית הגיע לכמעט 6 וחצי דקות פורץ את גבולות שיר הפופ הקצר עוד הרבה לפני היי ג’וד. אם מקשיבים ממש טוב לסופו של הקטע, בערך מדקה 6 אפשר גם לשמוע את זרעי האוונגרד שנשתלו במוחם של ג’ון וג’ורג’ וההבנה שאפשר לבטא רגשות בעוד דרכים מוסיקליות. #דיוידמייסון #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #סרגנטפפר

אתמול הלך לעולמו שון קונרי. אני חייב לומר שהפתעתי את עצמי עד כמה הופתעתי ונעצבתי מהידיעה על מותו. זה לא שהוא היה פעיל יותר מדי בשנים האחרונות, אבל הוא מסוג הדמויות שפשוט ישנן וטוב לדעת שהם שם. אני מודה שאני לא חסיד ענק של סרטי ג’יימס בונד למרות שחבוי בי עמוק רצון לצפות בכולם. בסרטי בונד בהם השתתף קונרי כן צפיתי. אמנם הם לא מהסרטים הטובים ביותר בהם צפיתי בחיי, אבל אף אחד לא יכול לקחת משון קונרי את השרמנטיות האלגנטית וכשרון המשחק האדיר. בכל זאת, דווקא קונרי המבוגר יותר, המשופם או המזוקן, הוא זה שכבש אותי הרבה יותר. השרמנטיות שלו כאילו עלתה כיתה. תפקידים אלמותים בסרטים נהדרים כמו רובין הוד ב’רובין ומריאן’, ויליאם מבסקרוויל ב’שם הורד’ והמדען המטורף בעל השם הנפלא סיר אוגוסט דה ווינטר ב’נוקמים’ עם המשפט הנהדר: ”אדם עם מטריה הוא אדם המתפלל לגשם”. עם כל זאת, עבורי לעולם הוא יהיה הנרי ג’ונס סיניור, אביו של אינדיאנה ג’ונס בסרט ‘מסע הצלב האחרון’ שאני מכיר בעל פה. מכיוון שאנחנו בלוג ביטלס, אביא היום את תרגום למאמר של ‘מייסון אנד סאנס’ שנקרא: “הקרב של בונד עם הביטלס”. המאמר בדק את נקודות ההשקה השונות של הביטלס עם סדרת סרטי ג’יימס בונד ומסתבר שיש לא מעט כאלו. אני מקדיש את התרגום לזכרו של שון קונרי. “הקרב של בונד עם הביטלס” ניתן לטעון שה 5 באוקטובר 1962 הוא היום החשוב ביותר בהיסטוריה של התרבות הפופולארית הבריטית. הוא יום ההולדת של תופעות יוצאות דופן: בעולם תקליטי הביטלס ובסרטי בונד. בצירוף מקרים ביזארי, אותו היום במדויק נבחר עבור הוצאת הסינגל הראשון של הביטלס Love Me Do ועבור הפרמיירה של הסרט ‘ד”ר נו’. הקשר בין הביטלס לבונד המשיך מעבר לבכורה של שניהם והפך לנושא מחלוקת במהלך סצנה בסרט ‘גולדפינגר’ מ 1964. סצנה בה 007 שגולם על ידי שון קונרי מבדר בלונדינית זוהרת בחדר השינה שלהם ופתאום הוא מבין שהשמפניה שלהם ‘איבדה את הטמפרטורה הקרירה שלה’. הוא מביע את דאגתו: “ילדתי היקרה, ישנם דברים שלא בשלים. כמו לשתות ‘דום פריגנון’ 53 מעל לטמפרטורה של 38 פרנהייט. זה גרוע כמו להאזין לביטלס ללא מחממי אוזניים’. הנה הקטע [הערה שלי: עזבו את חוסר ההבנה במוסיקה של התסריטאים ושימו לב לשרמנטיות הנוטפת] ההערה הראויה לתשומת לב נחגגה על ידי מי שחשב שיותר מסביר שהדמות המתוחכמת הזו של בונד תהנה יותר מאופרה מאשר ממוסיקה פופולארית, אך חטפה לגלוג מאלו שחשבו שהוא מנותק. זה בחלט לא נראה שפגע בביטלס שפצחו בקריירה קולנועית משלהם עם ‘לילה של יום מפרך’ רק חודשיים לפני שחרורו של ‘גולדפינגר’. למרות שסרטם המקורי של הביטלס נמנע מאנטגוניזם עם תעשיית בונד, היה קשר ברור ואולי לא מכוון בין השניים. ישנה סצנת הימורים בה סבו הבדיוני של פול (שמגולם על ידי ווילפרד בארמבל) מופיע בקזינו לונדוני. המיקום היה ה’לה סרקל’, חדר המשחקים של מועדון Les Ambassadeurs ב Hamilton Place היכן ששון קונרי הופיע לראשונה כג’יימס בונד בסרט ‘ד”ר נו’. מי שליוותה את הסבא בסצנה בסרטם של הביטלס הייתה הדוגמנית הזוהרת, שעשתה את דרכה לעולם המשחק, מרגרט נולאן, שממש בקרוב תופיע בסרט כדינק, מעיסת הבריכה של בונד בסרט ‘גולדפינגר’. היא גם הדמות הנשית מכוסת הזהב בכותרות הפותחות את הסרט כשברקע שירה של שירלי באסי. הנה קטע שמסכם את השתתפות של נולאן ב 2 הסרטים: מי שהופיע גם הוא ב 2 הסרטים היה השחקן האנגלי המכובד ריצ’ארד ורנון. כשהוא משחק את ה’סיטי ג’נט’ בסרטם של הביטלס, הוא סבל מקנטור והשפלה של ה’פאב פור’ כשהם נסעו יחד באותו קרון רכבת. ב’גולדפינגר’ כשהוא משחק את הבנקאי קולנל סמית’רז הוא סעד עם בונד והממונה עליו, M. באירוע הזה, היה זה M שהושפל קלות, שכן 007 שוב המחיש את הידע הנעלה שלו בדברים הטובים בחיים: סמית’רז: ‘קח לך עוד מהברנדי המאכזב למדי הזה”. M: “מדוע? מה הבעיה איתו?” בונד: “הייתי אומר שזהו פיין [ברנדי צרפתי מעולה] בן 30 שמעורבב באדישות עם מנת יתר של בון בוייס [קוניאק יוקרתי]. הנה קטע שמסכם את השתתפותו של ורנון ב 2 הסרטים: בשנה העוקבת, הביטלס הוציאו את סרטם השני ‘הצילו’, שהביא טקסט ריגול סאטירי בהשראת ג’יימס בונד כנושא המרכזי: אל רינגו מגיעה טבעת יהלום אקזוטית ולאחר מכן הוא נרדף על ידי אנשים שונים הכוללים צלפים, מיסטיקנים מזרחיים ומדענים מטורפים, דבר המחייב את הצלתו על ידי חבריו ללהקה. פס הקול יצא במקביל להפצת הסרט ומסיבה לא ברורה הופיע פתיח בסגנון ג’יימס בונד בשיר הנושא של האלבום האמריקאי, אך לא באלבום הבריטי או בסינגל ששוחרר ב 2 המדינות. המוסיקאי האנגלי ויק פליק ניגן את ריף הגיטרה המפורסם בנעימת ג’יימס בונד המקורית עבור ‘ד”ר נו’. במקרה הוא תרם גם לאלבום הפסקול של הביטלס, אבל לא ברור מי ניגן את הריף בפתיח ל Help. בעוד שהמוסיקה במקור הפרידה בין בונד והביטלס, היא הפכה לכלי שחיבר בניהם. מעטים קיבלו קרדיט על ההצלחה של הביטלס מאשר סר ג’ורג’ מרטין שהיה מעורב רבות בכל אחד מהאלבומים של הלהקה. מרטין היה מעורב ישירות ובעקיפין בהפקה של קטעי המוסיקה המרכזיים עבור מספר סרטי בונד. למרות שמרטין לא הפיק את שיר הנושא לסרט בונד השני ‘מרוסיה באהבה’ מ 1963, הוא היה אחראי אישית להחתמתו של מאט מונרו ב EMI זמן קצר לפני שהוא הקליט את שיר הנושא. פס הקול הראשון ל 007 שמרטין הפיק היה שוב אירוניה. ‘גולדפינגר’ שהושר על ידי שירלי באסי נחשב בעיניי רבים לשיר הבונד המהוקצע ביותר. ה’גיים צ’יינג’ר’ ביחסי הביטלס/בונד הגיע ב 1973 עם Live and Let Die. ג’ורג’ מרטין הלחין והפיק את התזמור בסרט כמו כן את שיר הנושא שנכתב והוקלט על ידי הלהקה של האקס-ביטל פול מקרטני – ווינגז. זו הייתה נעימת ג’יימס בונד הראשונה שהייתה מועמדת על ידי פרסי האקדמיה לשיר המקורי הטוב ביותר ומכר מעל מיליון עותקים. למרות שמפיקי בונד הארי זלצמן וקובי ברוקולי הזמינו ממקרטני שיר, זלצמן רצה ששירלי באסי או ת’למה יוסטון יבצעו אותו. מקרטני סירב לאפשר זאת, והתעקש שווינגז ינגנו בשיר. כך קרה שזלצמן שדחה את האפשרות להפיק את ‘לילה של יום מפרך’ ב 1964, החליט לא לעשות את אותה טעות שוב. בנוסף לפסקולים, היה קשר נוסף בין בונד לביטלס. המכוניות שלהם. זה לא ממש משנה מה חשפו דבריו של בונד בנוגע לביטלס לגבי טעמו המוסיקלי, לא היה ספק לגבי הטעם שלו כשזה נגע לארבעה גלגלים. ה’אוסטון מרטין’ הפך לרכב נבחר לא רק עבור ג’יימס בונד אלא גם עבור חברי הביטלס פול וג’ורג’. בעוד שהתוספות לרכב של בונד כללו לוחית מספר מסתובבת, מקלעים וכיסא מפלט, מקרטני הסתפק ברדיו של חברת מוטורולה ובנגן תקליטים יוצא דופן של פיליפס. הקשרים יוצאי הדופן נעים מעולם הסרטים, המוסיקה והמנועים אל נישואין. חודשיים לאחר הפרמיירה של ‘ד”ר נו’, שון קונרי התחתן עם אשתו הראשונה דיאן קליינטו בגיברלטר. ב 20 במרץ 1969 ג’ון לנון ויוקו אונו הגיעו לאותו הלוקיישן כדי לחזק את הקשר שלהם. באופן מצער נישואיו הראשונים של קונרי לא החזיקו מעמד, אבל הוא חזר לגיברלטר ב 1975 על מנת להתחתן עם אשתו הנוכחית מישלין רוקברון. האיחוד ההרמוני של הקוריוזים התרבותיים הללו גובש סופית ב 27 באפריל 1981 כאשר מתופף הביטלס רינגו סטאר נישא לדוגמנית והשחקנית האמריקאית ברברה באך שגילמה את נערת הבונד אניה אמאסובה לצד רוג’ר מור בסרט ‘המרגל שאהבה אותי’ שיצא ב 1977. באך התלוותה לסטאר בסיבוב ההופעות, הופיעה בקליפים וניגנה בשיריו. זה השלים בצורה נוחה את המעגל של כוכב ביטלס שמופיע עבור סרט בונד וכוכב בונד שמופיע עבור ביטל. הכל נעשה ללא זוג של מחממי אוזניים בסביבה. עד כאן התרגום. קשר נוסף במשולש ביטלס קונרי מרטין, בא לידי ביטוי בגרסת השיר In My Life ששר בקולו שון קונרי עבור אלבום שנשא את אותו השם שיצא ב 1998 ואיגד בו שירי ביטלס בעיבודים והפקה חדשים של ג’ורג’ מרטין. #גורגמרטין #רינגוסטאר #AHardDaysNight #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #שוןקונרי #Liveandletdie #ווינגס

שלום חברים, היום נמשיך עם החלק השני של המיני פרוייקט שמדבר על כיבוש אמריקה על ידי הביטלס. בפעם שעברה עברנו על שני הסינגלים הראשונים שיצאו ללהקה שם, אז בואו נמשיך בנקודה בה הפסקנו – אלבום ראשון של הביטלס עומד לצאת בארצות הברית. בתחילת מאי 1963 קיבלו בחברת ווי-ג’יי את המאסטרים לשירי האלבום Please Please Me. בעוד שבבריטניה היה נהוג שאלבום פופ מכיל 14 שירים, בארצות הברית היה נהוג שאלבום פופ יכיל רק 12 שירים. כזכור, לאחר שהסינגל Please Please Me היה ללהיט ענק בבריטניה, ג’ורג’ מרטין החליט שצריך להוציא את אלבום הבכורה של הלהקה במהירות המירבית על מנת לרכב על גל ההצלחה של הלהקה. לכן נגזר גם שם האלבום משמו של הסינגל. בארה”ב זה לא היה ככה. Please Please Me לא עורר עניין מיוחד ולכן הוחלט בווי-ג’יי כי אין בעיה לוותר על שני שירי הסינגל וכך להפוך את האלבום לבעל 12 שירים. עכשיו היה צורך לבחור שם חדש, כי שם האלבום הבריטי כבר לא היה רלוונטי יותר. מכיון שהם הרגישו שבאלבום הזה הם מציגים את הביטלס לקהל האמריקני, הוחלט כי שם האלבום יהיה Introducing The Beatles. סדר שירי האלבום נשמר ברובו למעט השמטת שני השירים והעברת Love Me Do לסוף הצד הראשון. הם העבירו את המסטר לחברה איתה עבדו באופן קבוע, על מנת שתיצור מסטרים להדפסת האלבום. הטכנאי במקום, שלא קיבל הוראות מ-EMI או ג’ורג’ מרטין, חשב שהספירה של פול מקרטני בתחילת השיר הפותח I Saw Her Standing There הושארה בטעות. על כן, היה לו ברור שהוא צריך לחתוך את זה. הבעיה היתה שהארבע נפל על התו הראשון. לא דבר פעוט כזה ישפיע על הטכנאי האמיץ שלנו. וכך, במקום הספירה האנרגטית שמתחילה את כל הארוע שהוא אלבומם הראשון של הביטלס באנגליה, האמריקנים קיבלו את השיר כשהוא מתחיל ב-הא! והנגינה הכובשת של הלהקה. התמונה שנבחרה לעטיפת האלבום היתה מתוך אותו סשן צילומים שצילם אגנוס מקבין ושממנו נבחרה גם התמונה שעל העטיפה האנגלית. על מנת שהאמריקנים יבינו שכדאי להם להאזין לאלבום, מתחת לכותרת שלו נכתב בגדול ENGLANDS No. 1 VOCAL GROUP. עכשיו הכל היה מוכן ונקבע תאריך הוצאה ל-22 ביולי 1963. אבל זה לא קרה. על אף שלווי-ג’יי היתה תרנגולת שמטילה ביצי זהב בדמות The Four Seasons, היא היתה בהפסדים קשים. הם הפסיקו לשלם מיסים, לא שילמו תמלוגים וביטלו את כל ההוצאות המתוכננות שלהם. נשיא החברה, אוורט אבנר, היה אדם אהוב מאוד על כל מי שהכיר או עבד איתו. נאמר עליו שהוא עצמו היה ווי-ג’יי. היה לו ראש מבריק לשיווק והוא הצעיד את החברה להתקדמות מדהימה עד לרגע זה. מה קרה? הוא נשאל על ידי השותפים. הוא סיפר להם סיפורים שונים ומשונים עד שהודה שהוא מכור להימורים וש”השאיל” בין 300 ל-400 אלף דולר כדי לשלם חובות. הסיפור הזה שבר את החברה. עם זאת, למרות האהבה הגדולה של אנשים אליו, הדבר נשמר בסוד ולא הופץ כדי לא לבייש אותו. החוזה ארוך הטווח שלו בוטל והוא פרש. בהמשך הדרך הוא מונה למנהל חברת מוטאון והיה מנהלו של סטיבי וואנדר, אבל התמכרות ההימורים תרדוף אותו כל חייו. נחזור לביטלס. ב-8 באוגוסט 1963, נציגי EMI בארה”ב, חברת טרנסגלובל הזכורה לטוב מהפוסט הקודם, שלחה לווי-ג’יי טלגרם ובו היא דורשת כי ווי-ג’יי תחדול באופן מיידי מייצור והפצה של תקליטים המכילים הקלטות של פרנק איפילד והביטלס. טלגרם זה היה תוצאה של חוסר היכולת של ווי-ג’יי לשלם את תמלוגי המכירה על אלבומי האמנים האלה. זה גם סיים באופן מיידי את החוזה שהיה עם החברה וקפיטול זכתה שוב לאפשרות לסירוב ראשון על אמנים אלה. בשלב הזה, אלן ליבינגסטון, נשיא קפיטול, החל לקבל טלפונים מלונדון בנוגע להצלחה של הביטלס. הוא גם החל לקרוא עליהם בעיתונות המוסיקה הבריטית. זה גרם לו לדבר עליהם עם דייב דקסטר בפגישת הצוות השבועית. (דקסטר, כזכור, היה האחראי בקפיטול על ההחלטה איזה אמן של EMI להוציא ואיזה לא. לרוב ההחלטה היתה לא). ליבינגסטון נזכר: “אז בפגישה אחת אמרתי ‘דקס, מה עם הביטלס? קראתי עליהם הרבה, הם מצליחים מאוד בלונדון’. הוא אמר ‘אלן, הם חבורת ילדים עם שיער ארוך. הם כלום. שכח מזה’. אמרתי ‘אוקי’. בטחתי בדקסטר. ולא היה לי עניין במוצר בריטי בתקופה ההיא. וכך עברו להם כמה שבועות והתחלתי להיות עצבני בעקבות העיתונות הבריטית, אפשר היה להבין מקריאה בה שהם ממש מצליחים, אז אמרתי ‘דקס, מה עם הביטלס? והוא אמר ‘אלן, שכח מזה, הם כלום’. אמרתי ‘אוקי’ ודחינו אותם”. כיון שווי-ג’יי הפסיקו להיות המפיצים הרשמיים של הביטלס, קפיטול קיבלו שוב את זכות הראשונים. דקסטר קיבל סינגל של כל אחד מהאמנים שחיפשו עכשיו בית אמריקני – I’m Confessin’ של פרנק איפילד ו-She Loves You של הביטלס. אחרי ששמע את שניהם, השתנתה דעתו והוא החליט לפרסם מודעה בגודל עמוד מלא בבילבורד שמקדמת את הלהיט הבטוח. לא, זה לא היה She Loves You. למרות שויתר על להיטו הקודם של איפילד, הפעם הוא התלהב והחליט להוציא אותו. ג’ורג’ מרטין רתח כשהוא גילה שקפיטול שוב דחו את הסינגל. התשובה שלהם היתה שהמוסיקה של הביטלס לא מתאימה לשוק האמריקני. זה הרתיח אותו עוד יותר. דקסטר דחה את הסינגל בטענה הזו באוגוסט 1963. כדי להבין עד כמה הוא לא שלט בשוק שהוא דיבר עליו, ניתן רק לציין שהסינגל From Me To You שיצא בווי-ג’יי נכנס ל-40 הלהיטים בחצר האחורית שלו, לוס אנג’לס. הוא הפציע לראשונה ב-KRLA TUNE-DEX ב-14 ביולי 1963 והגיע למקום 46. הוא נשאר שם עד סוף אוגוסט, כשבשיא הגיע למקום 32. דיברנו על האופן בו זה קרה בפוסט הקודם. זו אמנם לא היתה הצלחה עצומה, אבל זה בהחלט יכול היה לרמוז על פוטנציאל אם רק היה דקסטר מוציא את אפו מהתח… נמשיך. טרנסגלובל ו-EMI ניסו לעניין את כל החברות הגדולות בביטלס, אבל אף אחד לא התעניין. ליבינגסטון מספר: “הם שלחו אותם (את הסינגלים) לדקה, RCA-Victor, קולומביה, A&M ולכל חברת תקליטים שהם יכלו להגיע אליה, הם היו אצל כולם, ואף אחד מהם לא היה מעוניין”. בואו נחזור מעט אחורה בזמן. כשווי-ג’יי הוציאו בארצות הברית את 2 הסינגלים הראשונים של הביטלס, אחותו של ג’ורג’, לואיז קולדוול, גרה בבנטון אילינוי. כשלא שמעה את השירים מתנגנים ברדיו ולא מצאה אותם בחנויות התקליטים היא התחילה לחשוב שווי-ג’יי עושים עבודת שיווק גרועה מאוד. היא נסעה למשרדי החברה וגילתה שהם סגורים. היא חזרה לביתה וכתבה מכתב לבריאן אפשטיין בו היא משתפת אותו בדאגות שלה בהתייחס לווי-ג’יי. במכתב שמתוארך ל-23 באוגוסט 1963, בריאן ענה לה: “אני עובר על כל מה שכתבת באופן מדוקדק. כבר הוראתי למי שמטפל בכך לשנות את הוצאת הסינגלים של הביטלס ולהעבירם לחברה אחרת. She Loves You לא תצא בווי-ג’יי באופן וודאי. עוד חדשות בקרוב”. מאוחר יותר, בכתב יד, הוסיף כי “זה הולך לצאת ב’סוואן רקורדס’ פילדלפיה”. לא בטוח שהיה בזה כדי להרגיע את לואיז, בהתחשב בכך שדובר עדיין בלייבל קטן. סוואן החלה את דרכה ב-1957. היא היתה חברה קטנה יותר מווי-ג’יי והיו לה מספר להיטים מינוריים. ברני ביניק, הבעלים של הלייבל, שמע את הביטלס כשביקר בלונדון והכיר את הפופולריות שלהם באנגליה. לכן, כשפנו אליו עם הצעה להוציא את She Loves You הוא הסכים באופן מיידי. דיק קלארק, המנחה של American Bandstand, תוכנית ששודרה מפילדלפיה בשידור ארצי והיתה פופולרית מאוד, היה בתחילה בין הבעלים של סוואן, עד שחוקים חדשים של הקונגרס ב-1959 אילצו אותו לוותר על השותפות. הוא עדיין היה חבר טוב של ברני ובזכות זה הסינגל הושמע בתוכנית בספטמבר, במהלך הפינה Rate-A-Record. בפינה זו קלארק השמיע שירים ושאל את בני הנוער מה דעתם עליהם. במהלך הפינה, שני אנשים מהקהל התבקשו לדרג שני שירים בציונים שנעו בין 35 ל-98. קלארק חישב את הממוצע וזה היה ציון השיר. לאחר מכן אלו שנתנו את הציון התבקשו להסביר את הבחירה שלהם. בהופעת הבכורה של שיר של הביטלס בטלוויזיה בארצות הברית התקבל הציון הבינוני 73. קלארק מספר: “כשהילדים ראו תמונה של ארבעת הבחורים בעלי השיער הארוך, הם פשוט צחקו”. הסינגל יצא בארצות הברית ב-16 בספטמבר 1963. הוא קיבל כמה התיחסויות חיוביות אבל לא הפך ללהיט. יום אחרי יציאת הסינגל, ג’ורג’ הריסון ואחיו פיטר הגיעו לארצות הברית לבקר את אחותם. לפני הגעתו של ג’ורג’, לואיז ניסתה ככל יכולתה לגרום לנגינת הסינגלים את אחיה ברדיו. היא שלחה את From me to you לתחנת הרדיו של סט. לואיס KXOK. התשובה שקיבלה היא שהם לא יוכלו להשמיע את הביצוע של הביטלס כי השיר כבר מושמע בביצוע של דל שנון וכך הוא מוכר (הסבר בפוסט הקודם). עכשיו כשג’ורג’ הגיע, היא רצתה לרתום אותו למלאכת השיווק. הוא ממש לא היה בעניין. הוא רצה חופשה אמיתית. לואיז כן הצליחה לגרום לתחנה קטנה בשם WFRX באילינוי להשמיע את הגרסה של הביטלס לFrom Me To You במהלך קיץ 1963. מרסיה שפר בת ה-17, שאביה היה הבעלים של התחנה, השמיע אותו כמה פעמים ויתכן שגם את Love Me Do ו-Please Please Me. היא אמנם לא היתה השדרנית הראשונה שהשמיע את הביטלס בארצות הברית, אבל היא היתה הראשונה שראיינה ביטל בשידור חי. לדברי לואיז, ג’ורג’ רצה להודות למרסיה על ההשמעות של השירים ולבסוף נתן ראיון של כ-20 דקות. תחשבו על ההבדל העצום בן רמת הפרסום וההערצה שג’ורג’ חווה בשלב הזה באנגליה לבין השממה שמצא באמריקה. במהלך הביקור שלו הוא התחבר עם בחור בשם גייב מקרטי שהיה שמאלי וניגן, ניחשתם נכון, על בס. הוא היה חבר בלהקה מקומית בשם The Four Vests. הוא הזמין את ג’ורג’ להופעה שלהם. ב-28 בספטמבר 1963 ג’ורג’ הגיע להופעה. אחרי שסיימו את הסט הראשון, גייב הציע לג’ורג’ להצטרף, וכך ביטל ראשון מופיע בארצות הברית. קני וולש, הגיטריסט המוביל הגיש לג’ורג’ את הריקנבקר שלו והם התחילו לנגן, כשג’ורג’ מוביל אותם דרך רפרטואר הקאברים של הביטלס – צ’אק ברי, קרל פרקינס ועוד. לואיז מספרת: “יכולת לחוש את החשמל באוויר ברגע שג’ורג’ התחיל לנגן. האנשים היכו עם האגרופים שלהם על השולחנות ורקעו עם הרגליים”. אנשים היו בטוחים שמקרטי בוחן את הריסון ללהקה שלו ואמרו לו: “הילד החדש שנבחן ללהקה שלך – יצאת מדעתך אם אתה לא לוקח אותו”. מישהו אחר אמר לג’ורג’ שעם הליווי הנכון מאחוריו הוא יגיע רחוק. בין 75 ל-100 אנשים היו בהופעה הזו. לואיז מספרת שהיא חשבה לעצמה שאם ביטל אחד מצליח להלהיב ככה את האנשים, כמה מלהיב יהיה זה לראות 4 חברי ביטלס. היא לא תאלץ לחכות עוד זמן רב. 4 וחצי חודשים לאחר מכן, הלהקה של אחיה תגרום ללמעלה מ-8000 מעריצים להשתולל בהופעה הראשונה שלהם בארצות הברית. כשג’ורג’ חזר לאנגליה הוא צחק על כך שבעוד ששאר חבריו יצאו לחופשה, הוא היה במשימה סודית לבדיקת סיכויי ההצלחה של הביטלס בארצות הברית. ההערכה שלו, כפי שנמסרה לדרק טיילור: “אני חושב שאנחנו יכולים להצליח. אני לא חושב שיש שם הרבה תחרות” #PleasePleaseMe #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #ביטלס #הביטלס

היום אתחיל לעסוק באלבום הבא, השביעי של הקינקס. אלבום שאפשר לומר שבמידה רבה פתח את הדלת לפאזה השלישית ולא האחרונה של הלהקה. בערך בסוף 1967 קיבל ריי הצעה חביבה. לכתוב שירים עבור תכנית אקטואליה בריטית שבועית בשם At the eleventh hour ששודרה ב BBC בסופי שבוע ושולבו בה גם קטעים מוסיקליים שבוצעו על ידי אמנים שונים.“אחת התקופות החביבות עליי הייתה כאשר הוזמנתי על ידי ה BBC לכתוב שיר בשבוע לתכנית בשם ‘השעה האחד עשר’. קיבלתי את הנושא לכתיבה ביום חמישי, כתבתי את השיר ביום שישי, ובמוצאי שבת זה כבר היה בטלוויזיה. זו דרך העבודה החביבה עליי וקיבלתי גם תשלום של 25 פאונד עבור כל שיר. עשיתי זאת במשך 11 שבועות וזו העבודה הקבועה היחידה שהייתה לי אי פעם. גם השירים לא היו רעים”. אחד השירים שנכתבו עבור התכנית היה Did you see his name, שיר שסיפר על אדם שנתפס גונב אוכל ממכולת, נעצר, עבר מסכת ייסורים כששמו התפרסם, עד שהתאבד מהבושה. הקינקס הקליטו גרסה לשיר שהועברה בזמנו לחברת רפריז יחד עם 15 השירים עבור גרסת האלבום המוקדמת ל village green שנקראה Four More Respected Gentlemen. עוד בקשה טלוויזיונית הגיעה אל ריי גם מסיטקום חדש בשם Where was spring בהשתתפות אלינור ברון (הזכורה מהסרט Help של הביטלס) והקומיקאי ג’ון פורטצ’ון. הרעיון היה שיחדיו הצמד הקומי יבצע מערכונים זוגיים שבניהם מפרידים קטעי אנימציה שצייר קלאוס פורמן (שעיצב את ריבולבר של הביטלס). קטעי האנימציה לוו במוסיקה שכתב ריי. עבור שיר הנושא הוא כתב את ?Where did my spring go. הנה הביצוע של הקינקס לשיר שהוקלט ב 1969 ולא יצא בשום אלבום או סינגל. מדוע הלאתי אתכם וסיפרתי על ההרפתקאות הטלוויזיוניות של ריי? מכיוון שבסוף 1968 קצת אחרי שראסה אשתו ילדה את בתם השנייה ויקטוריה, הוא קיבל עוד בקשה כזו. הפעם מחברת ההפקות גרנאדה. הרעיון שלהם כלל פרויקט ייחודי וניסיוני מאוד. מחזה מקורי שישודר בטלוויזיה ויכיל בו את המוסיקה של הקינקס שתהיה מכוונת בנושא מסוים מאוד. נפילתה של האימפריה הבריטית. אם קשה לכם לדמיין את הפורמט, אפשר לחשוב על מעין מחזמר עם רעיון מוביל, אולי גרסת טלוויזיה לסרט ‘טומי’ של ‘המי’. עוד נחזור לאלבום של ה’מי’. הרעיון של גרנאדה גם כלל מוטיב של קטעי אנימציה שיופיעו בין לבין דיי דומה ל Where was spring. הכוונה הראשונית הייתה שריי יעבוד יחד עם ג’ון בג’מן הפואטיקן והכותב הבריטי. זה לא יצא אל הפועל ולבסוף אל ריי צוות התסריטאי והכותב ג’וליאן מיטשל. העבודה החלה באביב 1969 והמחזה קיבל את השם ‘ארתור’. מדוע ארתור? מי הוא אותו ארתור שבהשראתו כתב ריי את הדמות הראשית במחזה? ההשראה הגיעה מדמות לא דמיונית כלל וכלל. ארתור היה גיסו, נשוי לאחותו האהובה רוזי שעליה הוא כתב את Rosie Won’t You Please Come Home הנהדר מהאלבום face to face. את הדמות שכתבו ריי וג’וליאן מיטשל, הם הזקינו בדור אחד מארתור המקורי והפכו אותה לבוגר מלחמת העולם הראשונה שרואה את ההתדרדרות של הממלכה הבריטית. בעייפות הזו שלו מבריטניה וחוסר האפשרויות עבור הדור הצעיר, בנו של ארתור מחליט להגר עם משפחתו לאוסטרליה. “זו הייתה דינמיקה מעניינת. כתבתי את השירים ואז התסריטאי התערב ואחר כך המפיק ואז הלהקה הציקה לי ‘בחייך אנחנו רק רוצים לעשות תקליט רוק’. זה הניסיון הראשוני שלי בעבודה בה אני ממלא אחרי רצונם של אחרים. עדיין כתבתי את זה אבל רציתי שזה יישקף את התמונה הגדולה”. הסיפור של ארתור גיסו שהיה מבוגר מריי ב 20 שנה, דומה במהותו לתסריט שנכתב עבור המחזה. “ב’ארתור’ רציתי לדבר על חוסר הצדק שהרגשתי שקורה. ה’ארתור’ שכתבתי עליו היה ממעמד הפועלים. הוא היה קרוב שלי וחייתי אתו ועם אשתו, אחותי, במשך כמה שנים. כל מה ששמעתי בארוחות היה עד כמה שבגדו בהם. הם עזבו לאוסטרליה ומה שקרה להם לא היה ממש הרבה. היה להם בית נחמד ועבודה נחמדה. עבורי זה היה הפסד עמוק מפני שלאחר שאחותי רנה מתה בגיל 31, רוזי הייתה זו שהייתה הכי קרובה אליי והיא פספסה את כל הכיף שקרה לי. היא ראתה אותי כילד בית ספר עם המון בעיות, נסעה לאוסטרליה ופתאום אני כותב שירים ומופיע בטלוויזיה“. כשרוזי וארתור יחד עם בנם טרי שהיה צעיר מריי רק בכמה חודשים עזבו לאוסטרליה, ריי בן ה 19 היה עסוק בהופעה בעיר ‘רדקאר’ שבצפון יורקשייר. כשהוא סיים הוא ירד לחוף, התיישב ונשבר לגמרי. “מה אני עושה בחוף ב’רדקאר’. מנגן בהופעה? רציתי להיות איתם. חלק ממני רצה לנסוע איתם לאוסטרליה. אוסטרררראליה!!!!”. מעניין מאוד להבין שהאירוע הזה הניח את היסודות לבוז, הלעג והקלס ל’מעמדות’ הגבוהים והאמפתיה למעמדות הנמוכים. ריי בעצם מאשים את בריטניה על כך שלקחה ממנו את אחותו ומשפחתה היקרים לו. החזרות על השירים החדשים החלו באחוזה החדשה של ריי בבורהאמווד בחדר אחורי גדול. עד תחילת ההקלטות של השירים במאי, הקינקס עברו טלטלות משמעותיות כשנגן הבס פיט קוויף החליט לעזוב את הלהקה לצמיתות ונגן הקלידים ניקי הופקינס נשבע שיותר לא ינגן איתם. ללהקה הצטרף כאמור הבסיסט ג’ון דלטון. באפריל, המריא ריי ללוס אנג’לס על מנת להפיק תקליט ל’טרטלז’ האמריקאים. בזמן שהותו שם הוא עשה מאמצים אדירים על מנת לסיים את ה’חרם’ שהטיל איגוד המוסיקה האמריקאי על הקינקס ב 1965. חרם שלא אפשר את הופעת הלהקה על אדמת ארה”ב. המאמצים עולים יפה והחרם בוטל. ריי מסיים את התחייבויותיו וחוזר לאנגליה כדי לעבוד על האלבום הבא השביעי של הקינקס שתוכנן להיות פס הקול למחזה של גרנאדה. הקינקס עמלו על השירים באולפן וסיימו את העבודה על האלבום שתוכנן לצאת ביולי. זה אלבום שישמע אחרת לגמרי מהאלבום הקודם. אולי אלו העזיבות שגרמו לכך, ואולי זה שינוי הגישה של ריי בעבודה הקבוצתית. השינויים הבולטים על קצה המזלג הם קודם כל העדינות והשלווה ששלטו באלבום הקודם הפכו למעט זעם. הדבר השני הוא השימוש בכלי תזמור אותנטיים במקום המלוטרון ש’חיקה’ כלים כאלו באלבום הקודם. ההבדל הבולט האחרון הוא היותו של האלבום ‘אלבום קונספט’ אמיתי עם סיפור על דמות מובהקת לעומת האמורפיות שסבבה את שני האלבומים האחרונים. כשאני מאזין לאלבום אני לא יכול להתעלם מקווי הדמיון, לפחות הרעיוניים לאופרת הרוק ‘טומי’ של ה’מי’. האלבום המפואר של ה’מי’ יצא במאי 1969, ממש בעיצומם של ההקלטות עבור האלבום הזה והכיל קונספט דומה. על פניו, ילד הלום טראומה עד כדי שיתוק כל חושיו שמתעורר יום אחד, מקים כת וסוחף מאמינים אחריו עד הסוף המר. מאחורי הקלעים סיפר פיט טאונסנד שהסיפור קיבל השראה מיחסי התעללות שעבר מידי סבתו (שלטענתו לקתה בנפשה) כשגדל אצלה בילדותו. ב 20 ביוני יוצא הסינגל הראשון מהפרויקט של הקינקס – שיר בשם Drivin. העבודה על התסריט למעשה הסתיימה גם כן והבמאי לזלי וודהד נשכר לביים את המחזה הטלוויזיוני שתוכנן להיות משודר בספטמבר ואפילו שחקנים כבר לוהקו. הדברים לא הסתדרו על פי התכניות והפקת המחזה המשיכה להידחות עוד ועוד מה שמנע מהאלבום להיות משוחרר. לבסוף נקבע תאריך לשחרורו של האלבום ב 10 באוקטובר 1969. צילום המחזה עמד להתחיל בתחילת דצמבר אבל קרוב מאוד לתחילת הצילומים, הקינקס מקבלים את הבשורה המרה שגרנאדה משכו את תמיכתם הכלכלית מהפרויקט מה שגרם למעשה לביטולו. תחשבו על עוגמת הנפש של ריי בזמן אמת. שנים אחר כך כשכבר השלים עם כך הוא אמר: “שוב קיבלנו אגרוף. אני חושב שעדיף שזה לא קרה. מפני שהסיפור לא היה לעוס היטב. זה היה אמור להיות על המשפחה שלי אבל זה לא היה. ארתור היה פיקציה וגדול בדור מהארתור המקורי. זה היה ניסיון אצילי“. קוריוז עצוב לסוף. ב 1971 ריי נפגש עם ארתור באוסטרליה בביקור של הקינקס שם. ארתור הסיע אותו לשדה התעופה בחזרה הביתה. “הוא אמר לי אהבתי מאוד את האלבום שכתבת עליי”. זו הייתה הפעם האחרונה בה ריי ראה אותו. זמן קצר אחר כך הוא מת. בפוסט הבא אצלול אל האלבום הנפלא (Arthur (Or the Decline and Fall of the British Empire ויהיה ממש ממש ממש כיף. #הקינקס

שלום חברים, הספר “The John Lennon Letters” מאגד בתוכו מכתבים, גלויות, פתקים והקדשות שונות שכתב, כפי שניתן להבין משם הספר, ג’ון לנון.יש לי חיבה גדולה לספר הזה. השילוב בין ההומור הנהדר לזעם ולנפש המסוכסכת של לנון מוצגת בו באופן מושלם. הוא מסודר באופן כרונולוגי, אך אינו ביוגרפיה ואינו מספר את הסיפור של היוצר. הנטר דייויס, שכתב מספר ספרים על הביטלס, בינהם גם את הביוגרפיה הרשמית הראשונה שיצאה ב-1968, מבין שמי שקונה את הספר מכיר את לנון מספיק כדי למצוא בו עניין. מדי פעם אביא לפניכם כמה פתקים או מכתבים מהספר, כי לדעתי גם אתם תמצאו בו עניין. היום החלטתי להציג מספר פריטים שכתב לנון אל ועבור ג’ורג’ מרטין. כידוע, לנון הביע בגלוי את דעתו הלא מאוד חיובית כלפי מרטין בשנות הביטלס האחרונות. מרטין, למרות היותו ג’נטלמן אנגלי, היה מספיק בטוח בעצמו כדי לספר סיפורים שהרגיזו את לנון. נגיע לזה בהמשך. אבל נתחיל בתחילת הדרך, אז היחסים היו שונים לגמרי. הם אפילו יצאו לחופשה יחדיו עם בנות הזוג שלהם. הפריט הראשון הוא הקדשה שלנון כתב למרטין כשהעניק לו את ספרו השני A Spaniard in the Works בשנת 1965. אצל לנון ההתחכמויות הן אינסופיות ולכן תרגום של ההקדשה רק יפגע בה. לכן, אביא אותה בשפת המקור: To George ,May your cottage never fall down, may you always breath A.I.R. May I have the next dance? Thank you from the bottom of my Rubber Soul and my plastic leg. Lots of musicians, From you Uncle John ובקטן למטה הוסיף – (Lennon) ראשי התיבות A.I.R. סימלו את שמם של אולפני ההקלטות העצמאיים שג’ורג’ מרטין הקים כשעזב את EMI בכעס בשנת 1965. שמם המלא היה Associated Independent Recording. פוסט בנושא נמצא כבר הרבה זמן בכתיבה ואין ספק כי הגיע הזמן לספר את הסיפור. אבל היום אנחנו עם ג’ון. נחזור שנה אחורה. בשנת 1964 ג’ורג’ מרטין מוציא אלבום בשם Off the Beatles Track שכולל ביצועים תזמורתיים לשלל להיטי ביטלס. ג’ון התנדב לכתוב את מה שהתפרסם על העטיפה: “ג’ורג’ מרטין הוא אדם גבוה. הוא גם מוסיקאי עם שיער קצר. למרות זאת הוא מקליט הרכבי רוק כדוגמת (ביטלס, בילי ג’יי קריימר, גרי והפוסעים) אם נבחר רק ארבעה, והוא זוכה להערכת כל אנשי התעשייה (מה שגורם לשאול איזו תעשייה זו). כולנו חבים את ההצלחה שלנו לג’ורג’, במיוחד על האופן בו הוא מכוון בסבלנות את ההתלהבות שלנו לכיוונים הנכונים (היה זה ג’ורג’ מרטין הסובלני, שבאחד הסשנים הראשונים שלנו, הסביר לרינגו ההמום שזה קצת יותר מדי לנגן על סט תופים מלא, טמבורין ומאראקס באותו הזמן). אנחנו, הביטלס, באמת ובתמים מרגישים מוחמאים ש’מוסיקאי אמיתי’, כפי שאנו קוראים לו, משקיע את הכישרון שלו כדי להקליט אלבום אריך נגן של השירים שלנו, בהתחשב בזה שהוא עבד בעבר עם אמנים גדולים כמו פיטר סלרס, שירלי בייסי, ג’ימי שנד ומכונה ששרה ‘דייזי דייזי’. חלק מהצלילים של האלבום יהיו חדשים לכם (ולי) מכיון שלג’ורג’ יש תכונה מופלאה לחבר יחדיו בין כלי נגינה לא קשורים (כמו נבל פה ואצבע עם 12 מיתרים) אבל התוצאות נפלאות ואני חושב שהוא צריך לקבל העלאה במשכורת. אז חברו את עצמכם והקשיבו. נ.ב. בבקשה תאמרו לכל חבריכם שיקנו גם כן את האלבום, כדי שג’ורג’ יוכל להיות עשיר ומפורסם – אחרי הכל, למה לא? Good George Martin is our friend Buddy Pal and Mate Buy this record and he’ll send A dog for your front gate Chorus: With an arf arf hereAnd an arf arf there, etc יש לשיר לפי המוסיקה של Old Macdonald had an arm בביצוע הביטלס, להקה.” עטיפת האלבום Off the Beatle Track. שימו לב שעל העטיפה האנגלית ג’ון חתום על הטקסט, בעוד שעל העטיפה האמריקאית נכתב: הודעה מהביטלס. מעניין. לא הצלחתי לחשוב על סיבה טובה מספיק. נעבור כמה שנים קדימה. בשלב מסוים, ורואים את זה בספר באופן ברור, התקשורת של לנון עם אנשים נעשתה בעזרת גלויות ומכתבים. אם אותם אנשים התנהגו אליו בצורה הוגנת הוא היה שולח גלויה ובה הוקרת תודה. אם הם הרגיזו אותו הוא היה שולח מכתב זועם. אין סיבה לחשוב, כמובן, שג’ורג’ מרטין יהיה היוצא מן הכלל. כשמרטין הופיע ביולי 1970 בתוכניתו של דייויד פרוסט ודיבר בהערכה על לנון, הוא קיבל גלויה מהוליווד ובה נכתב: “היית אדיב מאוד בתוכנית של דייויד פרוסט. תודה ושלום, אוהבים, ג’ון ויוקו.” 1971 היתה שנה איומה ביחסים בין ג’ון ופול. הערה של ג’ורג’ מרטין בראיון שנתן לריצ’רד וויליאמס מהמלודי מייקר פוצצה את ג’ון. בתגובה לשאלה שנשאל, ענה ג’ורג’ ש-Please Please Me, From Me to You ו-I Want to Hold Your Hand היו ללא ספק תוצאה של שיתוף פעולה. ג’ון לא יכול היה שלא להגיב. “ג’ורג’ מרטין/ריצ’רד וויליאמס היקרים, אני כתבתי את Please Please Me לבד (קו מתחת ללבד). השיר הוקלט בדיוק בצורה שאני כתבתי אותו. זוכר? באהבה,ג’ון ויוקו.” הפתק הזועם ששלח ג’ון בנוגע לPlease Please Me. החור באמצע גורם לזה להראות כמו לייבל של תקליט, אבל לא הצלחתי למצוא שום הסבר לזה בשום מקום. חודש וחצי מאוחר יותר התפרסמה הכתבה המלאה במלודי מייקר וג’ון לא היה מסוגל להכניס את כל מה שהיה לו לומר על גבי גלויה. מאחר שבשנה שעברה מאז פירוק הביטלס, ההיסטוריה שלהם נותחה ופורקה והם עצמם התראיינו על הנושא, מרטין הרשה לעצמו להיות קצת חופשי יותר ולשוחח על היצירה של הלהקה. אביא כאן את החלקים שהקפיצו את ג’ון – “מלודי מייקר: ג’ון לאחרונה אמר משהו עליך: ‘תראה לי את המוסיקה של ג’ורג’ מרטין. אשמח לשמוע אותה’. איך אתה מרגיש כשמישהו מהם אומר עליך דברים כאלה? ג’ורג’ מרטין: כמובן שזה מטופש. אני מניח שאני מרגיש צער עליו, בגלל שהוא ללא ספק סכיזופרני בנוגע לעניין זה. כנראה שיש לו נפש חצויה… או שהוא לא מתכוון לזה, או שאם הוא כן מתכוון לזה, הוא לא יכול היה להיות במצב נפשי נורמלי באותו זמן. הצד המנוגד הוא שביוני שנה שעברה, הייתי בארצות הברית והשתתפתי בתוכנית של דיייויד פרוסט, עם דיאן קרול. ברור שדיברנו על הביטלס, וסיימתי כשאני מלווה בפסנתר את דיאן ששרה… אחד מאותם דברים איומים של התעשייה האמריקאית… זו היתה תוכנית נעימה ולא חשבתי עליה יותר. 6 שבועות לאחר שחזרתי לאנגליה הגיעה אלי גלויה ממלון בוורלי הילס, כתובה בכתב ידו הנאה של ג’ון ובה נאמר שהוא צפה בתוכנית של פרוסט, חשב שזה היה נהדר, ושהיה נחמד מצידי לומר עליו דברים כל כך נחמדים ואיך הוא מקווה שאשתי והילדים בריאים ושלמים ואהבה מגו’ן ויוקו. זו היתה הפעם האחרונה ששמעתי ממנו, וזה הצד השני של המטבע. הוא בטח שונא את המחשבה שאנשים ידעו שהוא כל כך סנטימנטלי.” נעבור לחלק אחר של הכתבה. “מלודי מייקר: נקודת הציון הבאה חייבת להיות האלבום הלבן שממעיטים מאוד בערכו למרות שלדעתי יש בו הרבה דברים טובים. מרטין: לא אהבתי אותו כי היו בו יותר מדי חומרים. הם כתבו המון חומר כשהם היו בהודו, והם חזרו כשהם רוצים להקליט הכל. אני אמרתי: ‘אוקי, בואו נקליט אותם ונבחר את הטובים ביותר’. אבל אחרי שהקלטנו אותם הם לא רצו לוותר על אף אחד מהם, הם רצו להוציא אלבום כפול. היו כל כך הרבה סגנונות… היו שירים שהיו בוודאות שירים של ג’ון ושירים של פול ושירים של ג’ורג’… ולא היתה שום אחדות בדבר. אחרי האחדות של ‘פפר’… אתה יודע, ‘פפר’ הפך ליצירה אחידה רק כשהרכבנו אותו יחדיו. אבל הוא תוכנן ככה. רק אחרי שחיברתי את כל החתיכות יחדיו ושילבתי את האפקטים של הסאונד וכו’ זה באמת הפך למכלול. חשבתי שזה דבר טוב, והייתי די עצוב כשעשינו את האלבום הלבן וזרקנו את זה מהחלון. עדיין רציתי ליצור משהו קוהרנטי ולא באמת שכנעתי אותם לעשות זאת עד ל’אבי רואד’ ואפילו אז ג’ון התנגד לזה מאוד. רק פול היה זה שרצה לעבוד בצורה הזו. באופן מוזר, אני אוהב את הקטע שבסוף האלבום הלבן – Revolution 9 – אבל אנשים רבים ביקרו אותנו עליו. מלודי מייקר: אתה זוכר את תהליך היצירה של הקטע? מרטין: זה היה פשוט הרחבה של Tomorrow Never Knows, דבר דומה עם סלילים שונים, ואני מניח שזה היה בעיקר בהשראת יוקו, כי זו היתה הסצינה שלה. אבל שוב ציירתי תמונה בסאונד, ואם ישבת מול הרמקולים פשוט איבדת את עצמך בסטריאו. כל מיני דברים קורים שם: אתה יכול לראות אנשים רצים לכל עבר ואש בוערת, זה היה ייצוג אמיתי בסאונד. זה גם היה מצחיק לפרקים, אבל אני מניח שזה נמשך קצת יותר מדי.” נמשיך לנושא אחר: “מלודי מייקר: מה היה חלקך בהקלטת “Let it be”? מרטין: כן, אני הפקתי את כל האלבום במקור, והייתי בהלם כשגיליתי שהוא Re-produced או Over-produced כפי שאני רואה את זה. מלודי מייקר: מה דעתך על מה שספקטור עשה? מרטין: זה היה אלבום עגום מלכתחילה, כי זו היתה תקופה של עימותים. זה היה לפני ‘אבי רואד’, ובאמת חשבתי ש’Let it be’ הולך להיות האלבום האחרון שלנו. הם רבו כמו משוגעים. ג’ון התעקש שזה יהיה אלבום טבעי והוא לא רצה שום תהליך מזויף, שום דבר בסגנון ‘פפר’, שום הפקה. הוא אמר לי ‘התפקיד שלך הוא להבטיח שיהיה לנו סאונד טוב. אני לא רוצה עריכה, תוספות של כלים או קולות. זה צריך להיות כפי שזה’. אז עשינו את זה ככה וזה היה מתיש מאוד בגלל שהם חזרו על אותם קטעים שוב ושוב, וזה מאוד קשה כשאתה מגיע לטייק ה-27 לזכור אם טייק 13 היה טוב יותר מטייק 19. שום דבר מזה לא היה טוב במיוחד, שום דבר לא היה מושלם – זה היה יכול להיות אם היה אפשר לערוך את הקטעים. היה לזה את הגולמיות וראיתי את היתרונות שבכך, אז עשינו את האלבום הזה שהיה אלבום כנה וזהו. הוא נשאר בצד ואנחנו הקלטנו את ‘אבי רואד’ שהיה חזרה לתלם, כי הצלחנו להפיק אותו. הייתי מאושר יותר אז ולאחר מכן.” ועוד אחד אחרון: “מלודי מייקר: אתה יכול לומר לי מה אתה חושב על מה שעשה כל אחד מהם לחוד מאז האלבום האחרון של הביטלס? מרטין: יש בי הערכה גדולה לג’ורג’… הפכנו אותו למתבודד, אני מניח… הוא מעולם לא יכול היה לשתף פעולה בכתיבה ולכן, כשהפירוק הגיע, היה לו יותר כוח כי הוא הכיר את המצב בו הוא לבד. הוא למד הרבה על הפקה, טכניקות אולפן ועוד, אז הוא היה מסוגל… ברור שלכל אחד מהם היתה את היכולת – כי היה להם את הכסף – לבלות את כל הזמן שירצו באולפן ההקלטה, ואני יודע שכשג’ורג’ הקליט את האלבום הוא בילה 6 חודשים כשהוא לא עושה כלום מלבד הכפלות הקול שלו 16 פעמים והפקת האלבום. להתעקש על העשייה הזו זה כבר הישג בפני עצמו, אבל להגיע לכך שבפועל אתה מפיק סאונד טוב ומוסיקה טובה ומילים טובות בנוסף, זה הישג עצום. אני מלא הערכה לזה. אני חושב שהשניים האחרים סובלים בהשוואה אליו, כי כל אחד מהם מנסה לספק את עצמו בדרכו שלו. ג’ון הפך לפשוט יותר במובנים מסוימים… Power to the people הוא עיבוד לGive peace a chance והוא לא באמת טוב. אין לזה את האינטנסיביות שג’ון מסוגל לה. אותו דבר עם אלבום הבכורה של פול… זה היה נחמד, אבל בעיקר הרגיש כתוצר ביתי, תוצר משפחתי קטן. אני לא חושב שהוא באמת חשב שיש לזה את אותו הערך שהיו לדברים שעשה קודם לכן. אני לא חושב שלינדה היא תחליף לג’ון לנון, כפי שיוקו אינה תחליף לפול מקרטני.” עד כאן מהראיון עם ג’ורג’ מרטין. בחור מעניין הג’נטלמן שלנו. לא מדייק בעובדות, אבל שיהיה. אז בואו נראה מה היה לג’ון לומר. “מג’ון הסנטימנטלי בניו יורקספטמבר 1971 ג’ורג’ מרטין/ריצ’רד וויליאמס היקרים: הנה אני שוב! ראשית, אני לא רואה שום דבר ‘סכיזופרני’ בכך שיש לי יותר מרגש אחד, אם כי אתה בברור חושב כך. כשאנשים שואלים אותי ‘מה ג’ורג’ מרטין באמת עשה בשבילך?’ יש לי רק תשובה אחת, ‘מה הוא עושה עכשיו?’, שמתי לב, אגב, שלא היתה לך תשובה לזה! זה לא כדי לרדת עליך, זו האמת. שלחתי את הגלויה בקשר לתוכנית של דייויד פרוסט כי אמרת דברים אדיבים על Across the universe, ועל כך גמלתי באדיבות. אוקי? סכיזופרני בתחת שלי. עכשיו נעבור ל”מהפכה 9″, אותו הקלטתי עם יוקו ובעזרתם של רינגו, ג’ורג’ וג’ורג’ מרטין. זה היה הקונספט שלי במלואו. כדי שמרטין יאמר כי הוא ‘צייר תמונת סאונד’ הוא חייב לסבול מהזיות. שאל כל אחד מהאחרים שהיו מעורבים. את העריכה הסופית עשינו יוקו ואני לבד (זה לקח 4 שעות). כמובן שג’ורג’ מרטין היה עזרה גדולה בהעברת המוסיקה שלנו באמצעים טכנולוגיים, כשהיינו זקוקים לזה, אבל כשהצלם לוקח את הקרדיט מהבמאי, זה קצת יותר מדי. הייתי רוצה לשמוע מה המפיק של Fontana Mix של ג’ון קייג’ יגיד על זה. אל תהיה יותר מדי פרנואידי ג’ורג’, אנחנו עדיין אוהבים אותך. ג’ון (ויוקו, שהיתה שם). נ.ב ובעניין Let it be, פשוט תקשיב לשתי הגרסאות, הבוטלג ה’מקורי’ וההפקה של ספקטור. נ.ב.ב. אני חושב שפול ואני השופטים הטובים ביותר של השותפים שלנו, פשוט תביט במצעדים העולמיים, ודרך אגב, אני מקווה שSeatrain הם תחליף מספק לביטלס. נ.ב.ב.ב. לפחות 50% ממילות “אלינור ריגבי” נכתב על ידי באולפן ובביתו של פול, עובדה שלא לגמרי אפשר להבינה במאמר הקודם.” הבחור ללא ספק כועס. Seatrain היו הרכב שמרטין הפיק לו שני אלבומים ב-1970-71. לא, הם לא היו תחליף טוב לביטלס, אבל מי כן? עד כאן בילוי היום עם ג’ון וג’ורג’. מקווה שנהנתם. #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #יוקואונו #לינדהמקרטני

שלום חברים. היום נמשיך בסקירת סיפורה המרתק של חברת Northern Songs, חברת ההוצאה לאור של לנון ומקרטני. בפעם האחרונה השארנו את חברינו אחרי שהם הוציאו סינגל ראשון. בשלב הזה הם חתומים בחברת בת של EMI שעוסקת בהוצאה לאור של מוסיקה בשם ארדמור ווביצ’ווד. לאחר ההצלחה הבינונית לה זכה הסינגל מחליט בריאן שארדמור וביצ’ווד לא פעלו כמו שצריך לטובת הביטלס? למה? לא באמת ברור. אין לזה תימוכין. מי שאוהב את תאוריות הקונספירציה יכול לחשוד שלג’ורג’ מרטין היה יד בדבר. האם ג’ורג’ הרגיש שיש משהו מיוחד בבחורים האלה והעדיף לסלק עדות לכך שהוא דחה אותם ומישהו אחר “הכריח” אותו להקליט אותם? הרי הסיפור המוכר שסופר שוב ושוב הוא כי מרטין היה האיש שגילה והחתים את הביטלס. תחליטו מה שתחליטו, בריאן לא רצה לעבוד איתם יותר וביקש מג’ורג’, עליו סמך להציע לו מישהו מקומי, ישר ורעב שיטפל בבחורים שלו כמו שצריך. ג’ורג’ הציע 3 שמות, אבל רק על אחד מהם באמת חשב וברצינות. זה היה דיק ג’יימס. את ג’יימס הכיר הכרות טובה. הוא הקליט את ג’יימס כזה ניסה את מזלו כזמר. מרטין עצמו היה חתום אצלו. קריירת השירה של ג’יימס ארכה כמה שנים, והוא אף זכה להיות הזמר הבריטי הראשון שהקלטה של שיר שלו צעדה במצעד האמריקאי, כשב-1948 הגיע השיר “‘You Can’t Be True” למקום ה-19. ההצלחה הגדולה ביותר שלו היתה עם ג’ורג’ מרטין, כשזה הפיק את שיר הפתיחה לסדרת הטלוויזיה “רובין הוד”. השיר הגיע למקום הרביעי באנגליה והסינגל מכר חצי מליון עותקים. בעקבות ההמלצה של מרטין, בריאן נפגש עם ג’יימס בסוף 1962. בריאן חיפש מישהו צעיר ורעב שידאג לבחורים שלו. ג’יימס היה רעב. מאז שפתח את החברה שלו, כשנתיים קודם לכן, הוא לא זכה באף הצלחה. עכשיו הלהקה הזו שמרטין ממליץ עליה ושיש לה להיט, יכולה לשנות את זה. ג’יימס לא היה המקום הראשון אליו הגיע בריאן באותו הבוקר, אבל זה היה המקום בו נשאר. הוא השמיע לו עותק של הסינגל הבא של הביטלס, Please Please me ואמר לו שאם יעזור בהפיכתו ללהיט, הוא יוכל להיות המוציא לאור של 2 שירי לנון ומקרטני שעל הסינגל. הבן של ג’יימס, סטפן, מספר כי בריאן אמר שהוא מצפה ממנו לארגן להם הופעת טלוויזיה עם השיר. מיד במקום הרים ג’יימס טלפון לפיליפ ג’ונס, חברו מתקופת הזוהר שהפיק כעת את אחת מתוכניות המוסיקה החשובות Thank Your Lucky Stars. הוא הסביר לו מי נמצא במשרד והשמיע לו דרך הטלפון את הסינגל. לאחר 8 תיבות אמר המפיק “בסדר, זה מספיק. הם יופיעו אצלנו”. אפשטיין התרשם מאוד איך בשיחת טלפון אחת ג’יימס עשה יותר משארדמור וביצ’ווד עשו לאורך כמה חודשים.הביטלס אכן הופיעו עם השיר בינואר 1963 ובריאן עמד במילתו. ג’יימס היה המוציא לאור של Please Please Me ו-Ask Me Why. כל הכסף שהתקבל ויועד לכותבים הועבר לNEMS, החברה של אפשטיין, ושם התחלק הכסף על פי החוזה שלו עם לנון ומקרטני. הסינגל Please Please Me כל כך הצליח שבינואר 1963 הוחלט על הקמת Northern Songs על ידי דיק ג’יימס מיוזיק מצד אחד ולנון, מקרטני וNEMS מצד שני. הרווח של לנון ומקרטני מהקמת החברה, מלבד הבטחת הזכויות שלהם על השירים אותם הם כותבים, היה שהם גם יהיו בעלי זכויות על כל תחום הPublishing של השירים, שכלל את כל מה שדובר עליו כבר בפוסט הקודם. Nems תרוויח גם היא. החברה לא תיקח עמלת ניהול מהרווחים של לנון ומקרטני ככותבי שירים, אבל תקבל אחוזים מחברת הפאבלישינג במקום 25% שהיא קיבלה באופן רגיל. ב-22 בפברואר 1963 התכנסו הצדדים בביתו של אפשטיין בליברפול וחתמו. 50% קיבל ג’יימס. את החצי השני קיבלו לנון, מקרטני וnems. פיטר בראון, שהיה עם אפשטיין פחות או יותר מתחילת הדרך, אמר שאף אחד מלבד דיק ג’יימס לא הבין בכלל את כל נושא הפאבלישינג. “זה היה פחות או יותר – בואו ניקח מה שניתן, כל עסקה תהיה עסקה טובה מעצם העובדה שיש לנו עסקה.” בראון משוכנע ששני הביטלס לא קראו בכלל את החוזה. “בריאן הושיב אותם והסביר להם את המבנה של החוזה והם אמרו בסדר.” לדעתו ג’יימס פשוט ניצל את זה וגרם להם לחתום על עסקה שנתנה לו 50 אחוז בעבור כלום. החוזה הזה, הפך את ג’יימס בתוך 18 חודשים לעשיר בצורה שהוא לא יכול היה לתאר. ב-2005, בראיון למוג’ו, סיפר מקרטני: “עשו עליי ועל ג’ון סיבוב. אין ספק. ישבנו בכוך קטן בליברפול בוקר אחד והיה שם עורך דין, שאחר כך גילינו שהיה בערך שלנו. הוא לא נראה שלנו והוא בטח לא עשה עסקה כאילו הוא מהצד שלנו. חתמנו על כל זה בוקר אחד לפני שהיינו צריכים לעלות על הרכבת ולא הבנו מה זה. מאוחר יותר, כשניסינו לשנות את ההסכם, המפיץ (דיק ג’יימס) אמר ‘אני לא יכול’. עכשיו, כשיש לי חברת פבלישינג משלי, אני יודע שאתה יכול לשנות ובכל רגע נתון. אז במילים אחרות, כן, הוחתמנו על חוזה עבדות”. ג’יימס מונה להיות המנהל של החברה לעשור. על כך קיבל 10 אחוז נוספים מה-50 של לנון מקרטני ונמס. בנוסף – חלקם של לנון ומקרטני מכל ההכנסות משידור ההופעות החיות של הלהקה, יועבר לחברה ויתחלק באותו אופן. אבל לנון ומקרטני היו מרוצים. הם האמינו בתקופה ההיא שכתיבת שירים היא העתיד שלהם, אחרי שכל עניין הביטלס ידעך, שכן, כמה זמן הוא כבר יכול להימשך? תשמעו איזה ציטוט יפה של לנון: “נורת’רן סונגס היא עניין לטווח ארוך. אלא אם יקרה משהו, אין דבר שיעצור את פול ואותי מלכתוב להיטים כשנהיה זקנים. זה כל כך רווחי ובכל מקרה, אנחנו חברים טובים – אין סיבה שבעולם שנוותר על זה”. על אף שהביטלס הוציאו רק 2 סינגלים, דיק ראה את הפוטנציאל והחליט להקים סניפים מקומיים לחברה מחוץ לאנגליה. עסקאות ההפצה מחוץ למדינה בתקופה ההיא נחלקו כך – 50% הלך לחברה המפיצה ו-50% חזר לחברה האנגלית. 50 האחוזים האלה היו אז מתחלקים לפי החוזה הרגיל ג’יימס חשב שאין הגיון במסירת כל כך הרבה כסף לצד המפיץ. פתיחה של חברות מחוץ לאנגליה לא היה עניין כל כך פשוט, ובסופו של דבר הוא בחר כמה מקומות נבחרים כדי לפתוח בהם סניפי Northern Songs מקומיים – אוסטרליה, צרפת וארצות הברית, שם נקרא הסניף Maclan Music, שכן נורת’רן סונגס כבר היה תפוס. בשאר העולם הוחלט בנתיים לחתום על חוזי הפצה רגילים. בנוסף לזה, ובהתחשב בזה שהחברה הסתמכה על 2 אנשים שיעשו עבורה את הכסף, הוא ביטח את פול וג’ון בביטוח חיים על סך 500 אלף ליש”ט. כל המהלך הזה, בו שני כותבי שירים מקימים חברה, היה מהלך שהמשמעות שלו עבור אמנים צעירים בלונדון בתקופה ההיא היה עצום. לא אתחיל לצטט פה מתוך הספר שמהווה את הבסיס לפוסטים האלה, אבל אנשים מספרים כי המהלך הזה שינה את כל האופן שאמנים החלו להתייחס לכתיבת שירים בעצמם ולמקומם בשרשרת המזון התאגידית. וכך, אנשי התאגיד החדשים שלנו, לנון ומקרטני, חתמו ב-28 בפברואר 1963 על חוזה שסיכם כי לתקופה של 3 שנים, כל שיר שיכתבו שייך לחברת Northern Songs. בנוסף, חוזה בין אפשטיין לצמד דרש 18 שירים במהלך 3 השנים הללו. בפועל כתבו לנון ומקרטני 56 שירים לעצמם ולאחרים. זה מה שעשו כותבי שירים, הסביר מאוחר יותר מקרטני – ישבו וכתבו לאחרים. אלא אם יצא להם שיר טוב, ואז הם שמרו אותו בשביל עצמם, הוסיף עם חיוך. דיק ג’יימס העביר את כל השירים שהיו אצלו ב”דיק ג’יימס מיוזיק” לחברה החדשה, וכשהגיע לשני שירי הסינגל Please Please Me בריאן עצר אותו. סיפור מוזר ומעניין שלא מצאתי לו הסבר. בריאן אמר לו – אל תעביר אותם. אתה לא יודע מה יקרה בעתיד עם נורת’רן סונגס. ככה לפחות יהיה לך להיט ביטלס אצלך. כיום, החל בשנת 1999, הקטלוג של “דיק ג’יימס מיוזק” נמצא אצל חברת יוניברסל. נחזור לעבר. השירים שהביטלס כתבו ונתנו לאמנים אחרים שבריאן החתים וג’ורג’ מרטין הפיק החלו הכניסו סכומים נאים בפני עצמם. זה היה השלב בו בריאן הציע למרטין להצטרף כשותף בנורת’רן סונגס. מרטין הודה לו אך סרב. הוא חשב שזה לא אתי להרוויח מהאמנים שלך על דברים שלא קשורים אליך. בנוסף, הוא היה שכיר בEMI ולא ידע איך זה יתקבל. אפשטיין, שהיה טירון בכל הקשור לעסקי המוסיקה הבינלאומיים, התייעץ עם דיק ג’יימס בדברים רבים. ג’יימס, אומרים רוב האנשים המצוטטים בספר, היה איש עסקים ממולח אך הוגן. העיתונאי נייג’ל האנטר טוען שלמרות שאין ספק, כפי שאומרים כולם, שדיק היה בר מזל על שהיו לו את לנון ומקרטני, גם להם היה מזל שהשירים שלהם היו בידיים נאמנות של אדם שהבין את ערכם וטיפל בהם כראוי. ההצלחה אפשרה לאפשטיין לשנות מיקום מליברפול הרחוקה אל מרכז לונדון ומשרדי Nems עברו דירה. החל באפריל 1964 Nems היתה מחולקת 50 אחוז לבריאן, 40 אחוז לקלייב אחיו ושאר 10 האחוזים התחלקו בין ארבעת חברי הביטלס. עד שנת 1965 חברי הביטלס הרוויחו ממכירות תקליטים, תמלוגים ומכירות דפי תווים סכומים שלא נראו כמותם. נאמר שאין דקה שתקליט של הביטלס לא מנוגן היכן שהוא ברחבי העולם ושקפיטול בארצות הברית לא עומדת בביקוש לתקליטים, זאת על אף שהשתמשה גם במפעלי היצור שלה בקנדה ובאוסטרליה. הונם של ג’ורג’ ורינגו הוערך ב-3 מליון דולר כל אחד. הונם של מקרטני ולנון עמד על מליון דולר יותר, שכן צורפו אליו תמלוגים מכתיבת השירים. החיים חייכו אל חברי הביטלס. עד שהגיע איש המס. בפעם הבאה – Northern Songs מוכרת מניות לציבור הרחב. #גורגמרטין #רינגוסטאר #גוןלנון #בריאןאפשטיין #פולמקרטני #דיקגיימס #ביטלס #הביטלס

שלושה חודשים לפני הוצאת האלבום הנהדר The Kinks Are the Village Green Preservation Society, אלבום שאני דש בו כבר במשך שלושה פוסטים וכנראה שאפשר להמשיך עוד, יצא סינגל הסולו השלישי של דייב דייויס. הסינגל החדש Lincoln County השתחרר ב 30 באוגוסט 1969 (בהולנד כבר ביוני) והכיל בצדו הראשון שיר שהוא עצמו כתב והוקלט במהלך הסשנים לאלבום של הקינקס. כמו בסינגלים הקודמים, אפשר מאוד להתבלבל ולסווג את השיר לקינקס מכיוון שמבחינת מתודת העבודה אין כל הבדל. הקינקס מנגנים וריי מפיק. המיתוג שונה. אני מחבב את השיר. זה שיר פופ חמוד וכיפי שעטוף בעושר של כלים אבל תחנות הרדיו משום מה לא השמיעו אותו, מה שחרץ את גורלו במצעדי הסינגלים. למעשה הוא לא נכנס לאף מצעד חוץ אולי ממצעד הסינגלים הגרמני. עם כל העושר המוסיקלי שלו אני אוהב ומעדיף את גרסת המיקס האקוסטי שהשתחררה בשנה שעברה בקופסת ה 50 לאלבום Arthur שאוטוטו אתחיל לדון בו. את השאיפות לקריירת סולו, לפחות בעשור הזה דייב קבר סופית כש Hold My Hand , הסינגל הבא שהוא שיחרר בינואר 1969 נכשל גם הוא בכל המצעדים למרות שינוי הכיוון. זה שיר יותר פולקי דילני סטייל דה בנד. שינוי מבורך לטעמי וביצוע נהדר. השיר בצד השני Creeping Jean, ממשיך את הכיוון ובמידה מסויימת מעניין אפילו יותר. תופים נהדרים, גיטרות מלאות חיים ושירה נהדרת של דייב. זה באמת שיר נהדר וצר לי על דייב אבל קצת פחות אחרי הסיפור הבא. חזרה ללהקת האם. דה מייטי קינקס. מה מעשיהם מאז הוצאת האלבום האגדי Village Green? טוב תודה ואתם? בתחילת 1969 מודיע פיט קוויף לחברי הלהקה בפעם השנייה שהוא עוזב – הפעם לתמיד. הפעם הראשונה אירעה בזמן ההקלטות לאלבום Face to Face כשהוא נפצע בתאונת דרכים והוחלף על ידי ג’ון דלטון. החברים לא התייחסו הפעם לאיום הזה ברצינות, אבל כשהם גילו שהוא הקים להקה חדשה בשם Maple Oak, זה הדליק נורה אדומה. ריי ניסה לשכנע אותו להישאר להקלטות של האלבום הבא או לפחות להוצאת הסינגל הבא. ב 28 במרץ יצא הסינגל הבא של הלהקה וב 31 במרץ פיט פרש. ג’ון דלטון הוזעק שוב. מה היה לריי לומר על כך? “פיט עזב מכמה סיבות. הוא נישא לבחורה דנית עשירה והורחק מלהיות חבר שלנו מכיוון שאני כתבתי את רוב השירים ומירב הפוקוס היה עליי. אבל בעיקר הוא פחד מהעניינים העסקיים שסבבו אותנו. הוא היה מפוחד מכל אנשי העסקים שהיינו איתם בקשר“. אחיו של פיט טען אחרת: “הסיבה לעזיבתו של פיט היא שדייב היה מכה אותו מכות רצח. פיט שמר על זה בסוד כל הזמן הזה“. עוד משבר פרסונלי, הפעם בגזרת ניקי הופקינס, איש הקלידים מאז אלבומם השלישי. על עטיפת האלבום Village Green נכתב: “אני ריימונד דאגלאס דיוויס – גיטריסט, איש קלידים וזמר“. זה הספיק להופקינס. הוא לא עבד איתם יותר לעולם. בראיון שנה לאחר מכן הוא אמר: “עשיתי 70 אחוז מעבודת הקלידים באלבום ולא רק שהם השאירו אותי מחוץ לקרדיטים, הם גם נתנו קרדיט לריי. כל כך כעסתי. אני כבר לא בעניין של הקינקס. ריי דיוויס הוא אדם כל כך לא החלטי. הוא לא ייאמן“. אחר כך הוא גם כינה אותם “מנוולים גרידים” כשפורסם שהם כלל לא שילמו לו עבור הסשנים. לא נחמדים האחים דיוויס. במרץ 1969, הקינקס משחררים את הסינגל הבא שלהם מאז יוני 1968. הריון של תשעה חודשים הוליד את Plastic Man. זה הסינגל שאני פחות אוהב של הקינקס מהתקופה הזו. התיאטרליות מוגזמת והוא מדד נהדר שאיתו אפשר לחוש את הפער העצום בין הקינקס של הסינגלים לאילו של האלבומים. כאילו מדובר באמנים שונים. הביקורת בשיר כלפי קונפורמיזם כבר לא מרומזת ולא מוכוונת מטרה. כל אחד יכול להיות איש הפלסטיק. באופן מוזר, דווקא את השיר הכי פחות חד וביקורתי של ריי ה BBC הדיר מרשימת ההשמעה שלו. מדוע? בסקירת ‘אברי הפלסטיק’ של איש הפלסטיק, ריי ציין גם את ה plastic bum – ישבן הפלסטיק שלו. זה הספיק להם. הנה ביצוע של השיר מתוך Beat Club ב 1969. שימו לב לבסיסט החדש. מסתבר שאני לא היחיד שהרגיש שמספיק לו מהז’אנר הזה של הקינקס. גם פרובוקציה ב BBC לא עזרה לו להצליח. 27 אלף עותקים בלבד נמכרו ממנו. זה לא מה שיגרום לריי לשבוע מהז’אנר. בשנים 73- 75 הוא ירחיק לכת ויגשים את החלום הגדול. הוא ישכלל את הנוסחה, ילחץ על הדוושה עד הסוף וייקח את הקינקס להרפתקאות מעניינות של וודוויל/ברודווי עם אלבומים כמו Everybody’s in Show-Biz ו Preservation שיציג את הקינקס על העטיפה כהרכב ביג באנד. זה יימשך עד ל Schoolboys in Disgrace משם הם יעברו לפאזה הבאה. להקת רוק איצטדיונית. חזרה ל 1969. בצדו השני של הסינגל Plastic Man שיר בשם King Kong והוא מעניין. קודם כל מפני שהסאונד מאוד שייך ומתחבר לאלבום Lola Versus Powerman and the Moneygoround. זה כאילו ש Rats הנהדר קיבל את ריף הגיטרה ממנו. באופן מוזר הקול של ריי נקבר עמוק במיקס מאחורי הכלים אבל זה נהדר ומזכיר סוג של מחווה למארק בולן וטי-רקס שהוציאו את אלבום הבכורה שלהם בשנה הקודמת. בפוסט הבא – הרקע לאלבום הנהדר “ארתור (או דעיכתה ונפילתה של האימפריה הבריטית)”. נשמע מבטיח תודו. #הקינקס

אין הרבה שירים של הביטלס שקשה לי לפענח מה עומד מאחוריהם. במקרה של לנון, אפילו בשיר אבסטרקטי כמו ‘שדות תות לנצח‘, שכיאה לשיר אבסטרקטי, מדבר על הנושא של ילדותו של לנון בערפול ומתאר תחושה של משהו שיכול להיות פתוח לפרשנות. בכל זאת, אנחנו יודעים פחות או יותר על מה מדובר. ישנו שיר אחד בקטלוג של הביטלס שלטעמי חורג מגבולות ההבנה הליריים והוא נכנס תחת קטגוריה ייחודית של כתיבה שיהיו חברים בה 2 שירים מהז’אנר הייחודי הזה – Rain שעליו תוכלו לקרוא בפוסט מלא שהוקדש ולהאזין לפררק פודקאסט מיוחד שהקדשנו לו גם כן. כנראה שאנחנו ממש אוהבים אותו. השיר השני הוא And Your Bird Can Sing, עליו נדבר היום. שני השירים אגב, נמצאים על קו תפר עדין מאוד של סגנון מוסיקלי ייחודי שלא האריך חיים אצל לנון. תחילה שאלה לקהל. האם מי שהאזין לשיר And Your Bird Can Sing בפעמים הראשונות, עוד לפני שתאוריות שונות החלו לחלחל, הבין מה לנון רוצה לומר במילים? אני יודע שאני במשך שנים התמקדתי בסגנון המוסיקה הנהדר שלו והמילים היו פשוט כאלו שנשמעו כמו שירה, אבל ללא כל משמעות מיוחדת. פשוט התרגלתי אליהן ושרתי איתן את המנגינה הנהדרת ביחד עם קולו הענוג של לנון. פיזמתי את ליין הגיטרה הנפלא והלב שלי הלם יחד עם התופים והבס הקצביים. היום החלטתי לעשות לזה סוף. ניגשתי לשיר באופן שונה ואת תוצאות הניתוח המעמיק תוכלו לקרוא בפוסט שלפניכם. מה הכי טוב לעשות כשאתה לא יודע כלום על השיר? לשאול את מי שכתב. לנון בראיון ב 1971: “another horror” (‘עוד אימה’ – זה נשמע מצחיק יותר באנגלית). נקפוץ בזמן, לנון בראיון לפלייבוי 1980: “another of my throwaways” (‘עוד אחד שלי שמיועד לזריקה’). כשנשאל בהזדמנות אחרת הוא הילל אותו עם השירה הבאה: “זו עטיפה מפוארת מסביב לקופסה ריקה”. אולי מקרטני? זה מה שאמר פול על השיר בביוגרפיה Many Years From Now: “אני חושד שעזרתי עם השלמת הבתים מפני שהשירים כמעט תמיד נכתבו ללא בית שני ושלישי. אני נזכר שעבדתי על המידל אייט אתו, אבל זה השיר של ג’ון. 80-20 לג’ון”. השניים האלו לא ממש עזרו לי אז פתחתי את ספרו הנהדר של האנטר דיוויס The Beatles Lyrics ופרסתי לנגד עיניי את כתב היד המקורי של השיר. הכותרת המופיעה בראש הדף היא כותרת השיר כפי שהייתה בתחילת העבודה עליו: You Don’t Get Me – ‘אתה לא מבין אותי’. בספר כתב האנטר דיוויס אנקדוטה מעניינת. אנחנו כבר יודעים שבשנות השישים, המילה ‘ציפור’ הייתה מילת סלנג לבחורה. הצירוף, ‘הציפור שלך יכולה לשיר’ מופיע כבר בבית הראשון. בת זוגו של מי ניחנה ביכולות שירה? דיוויס מעלה השערה שמא הבחור שלא מבין את לנון הוא מיק ג’אגר והציפור שלו היא מריאן פית’פול. אתה אומר לי שיש לך את כל מה שאתה רוצה וה’ציפור’ שלך יכולה לשיר אבל אתה לא מבין אותי אתה לא מבין אותי. זה מסתדר. הוא כתב שיר למיק ג’אגר, החבר הטוב שהוביל את אחת הלהקות המצליחות בבריטניה לצד הביטלס. זוגתו הכישרונית היא מריאן פית’פול’ ושניהם רבו כי ג’ון חשב שהוא לא מבין אותו. נחמד. בוא נראה מה קרה ללנון וג’אגר בבית הבא. אתה אומר שראית את שבעת פלאי עולם והציפור שלך ירוקה אבל אתה לא יכול לראות אותי אתה לא יכול לראות אותי. זה הזכיר לי את הסיפור המוכר על הפעם הראשונה שבה עישנו הביטלס מריחואנה. זה קרה ב 28 באוגוסט 1964 במהלך סיבוב ההופעות השני בארה”ב. לאחר הופעה של הביטלס בקווינס, הם חזרו לניו יורק על מנת להיפגש עם בוב דילן. במהלך המפגש המוזר הזה, דילן גלגל להם ג’וינט והעביר אותו ללנון, לנון לקח שאכטה והעביר לרינגו. רינגו שלא הבין שצריך להעביר הלאה, סיים את הכל לבדו. בקיצור, כולם התמסטלו קשות ופול אמר שם שהוא “בפעם הראשונה באמת מצליח לחשוב”. כדי שיהיה לו חומרים טובים לכתיבה לאחר מכן, הוא ביקש ממל אוונס ללכת אחריו לכל מקום בסוויטה עם מחברת ולרשום כל מה שהוא אומר. המסיבה הסתיימה ובבוקר פול ביקש לראות מה כתב מל. אוונס פתח את המחברת בשמחה ועזוז, כל זאת על מנת למצוא בה שורה אחת: “ישנם 7 רמות!”. הבית השני מוקדש לפול! ‘שבעת פלאי עולם’ הן אותן ‘7 רמות’ שפול ראה כשהציפור שלו הייתה ‘ירוקה’ (מעושנת ממריחואנה). מיק ג’אגר לא מבין אותו ופול מקרטני לא רואה אותו. ישנה גם הרגשה שג’ון עושה שימוש ברפרנס ברור ל You Won’t See Me של מקרטני מ’ראבר סול’ שדיבר על בעיות ביחסים (של ג’יין ופול). מעניין. בבית השלישי נכתב: אתה מספר לי ששמעת כל קול שקיים והציפור שלך מתנועעת [או רוקדת סווינג, או אולי חיה את ‘סויינגינג לונדון’] אבל אתה לא יכול לשמוע אותי אתה לא יכול לשמוע אותי. לנון שלמד בקולג’ לאומנות, ראה את עצמו בעיניי רוחו כבחור האומנותי בביטלס. זה שפתוח לז’אנרים שונים של אמנות ובכללה מוסיקה. ואז הגיעה 1966. פול פיתח תאבון בלתי נשלט לבלוע את העולם. הוא בחן כמעט כל סוג מוסיקה אפשרי. מוסיקה קלאסית, הודית, אוונגרד, וכפי שאמר בכתבה עם מורין קלייב, היו לו אפילו אספירציות להקליט מוסיקה אלקטרונית. בהיותו היחיד מחברי הביטלס שהתגורר במרכז לונדון, הוא הסתובב ברחובות חופשי ומאושר, נע בין גלריה אחת לשנייה וצבר חברים אמנים שהאירו את עיניו. “הדבר היחיד לעשות הוא להאזין לכל דבר ואז לחוות דעה עליו”. כך הוא נהג לומר ככל הנראה גם לאזניו של ג’ון בסשני הכתיבה המשותפים שלהם שנערכו בעיקר בביתו של ג’ון בקנווד. אלו דברים שערערו את בטחונו של האחרון  בהיות הבחור האומנותי המוביל בלהקה – משהו שגרם לו לצאת למסע חיפושים אחר אותה אמנות נשגבת ואולי לנסות ולסגור את הפערים עם מקרטני. המסע הזה יוביל אותו באותה שנה ל’אינדיקה גלרי’ לצפות במייצג של האמנית יוקו אונו. אם שניים מתוך שלושת הבתים מתייחסים להתקדמות האומנותית של פול ולפתיחות הדעת שלו, אני יכול לפסול בבטחה את שיוך הבית הראשון למיק ג’אגר ולהצמיד אותו גם כן למקרטני. מה עם הציפור? למי מתכוון ג’ון? הציפור היא ‘ציפור נפשם’ הן של לנון והן של מקרטני – הבחורה האהובה עליהם ביותר לפחות לרגע זה – הביטלס. ה’ציפור’ בשיר משמשת כתמריץ עבור מקרטני לחזור חזרה. ‘אתה אומר לי שיש לך כל מה שאתה רוצה’ ובטח עכשיו תוכל לעזוב את הלהקה, אבל אנחנו אחלה להקה, אנחנו האקט הטוב ביותר שיש בעולם. הציפור שלך, שלנו, יודעת לשיר. אתה אומר שעישנת מריחואנה ועכשיו הראש שלך נפתח לכיוונים חדשים, אבל היי, כולנו עישנו, הציפור שלנו יכולה להיות גם במוד הזה – ירוקה. אתה רודף אחרי ז’אנרים שונים של מוסיקה? טרנדים מגניבים? גם הציפור שלנו יודעת להיות סווינגית ומגניבה. לאחר כל שכנוע מגיעה גם טענה: אתה לא מבין אותי, אתה לא רואה אותי, אתה לא שומע אותי. במידל אייט יש כבר ‘עצות’ או פרקטיקה ליום שאחרי. כאשר רכושך היקר יתחיל להכביד עליך הסתכל לכיוון שלי, אני אהיה בסביבה. כאשר ה’ציפור’ שלך תהיה שבורה, האם זה ידכדך אותך? יכול להיות [שאז] תתעורר. אני אהיה בסביבה. התרגלנו בפרויקט ‘גט בק’ לקבל את המצב הקבוע שבו מקרטני מנסה להחזיר את לנון לפעילות תקינה ובאופן נדיר, בשיר הזה אנחנו מקבלים תמונת מצב של לנון מאבד שליטה על מקרטני. מקרטני הוא זה שבידל עצמו גיאוגרפית מהלהקה, אבל לא רק. ב 1966 מתחיל פרק חדש בחיי הלהקה. הביטלס הם שלושה חברים  ומנהל עבודה עם רעיונות מרחיקי לכת. מצב שימשך עד פירוק הלהקה. אפשר לראות בשיר הזה חזרה מוקדמת מאוד ל How Do You Sleep שכתב לנון לאחר פירוק הביטלס ונכנס לאלבום הסולו השני שלו, רק בהבדל מהותי. ה’האשמות’ כאן נעשות בצורה עדינה, מרומזת, רכה וסובלנית ואולי אפילו באופן מתחנן על מנת להחזיר את המצב לקדמותו. הכותרת הראשונית שמופיעה בדף המילים מתאימה מאוד. ‘אתה לא מבין אותי’ המתחנן, לעומת ‘איך אתה ישן? המאשים. השיר בכללותו, הוא מייצג אומנותי שירתי עבור מקרטני.להראות לו שהנה גם לנון יודע להיות אומנותי ולכתוב שירה כמו החברים הטרנדיים והמגניבים שסיגל לעצמו מקרטני. אפשר לראות זאת גם בשינוי שמו של השיר ל And Your Bird Can Sing. עד כה שיר הביטלס היחיד שכותרתו החלה במילה And היה ‘And I love Her‘. לא עוד. אני ג’ון יכול להשתוות אליך פול. ככל שאני חושב כל כך, זו הפעם האחרונה בתקופת הביטלס שבה ג’ון בכלל ניסה לעשות זאת. בשלב כלשהו הוא מסר את כלוב הציפור לפול ונתן את הכלוב החדש שבנה ליוקו. עכשיו נעבור ביעף על תהליך ההקלטה עבור השיר שהיה דיי סטנדרטי במונחים של הביטלס, למרות שאני מאוד אוהב את הצליל שהושג. עבורי השיר הזה הוא בעיקר ליין הגיטרה הכפול הנהדר שיש בו מעט רמיזות מזרחיות ובאופן כללי הסאונד המעט כבד שכאמור מתחבר לי עם הסגנון הנהדר של Rain שחבל שחלף חיש מהר מעולמו של ג’ון. ההקלטות ליצירה של ג’ון התחילו ב 20 באפריל 1966. זה היה היום העשירי לעבודה על האלבום החדש ריבולבר. לאחר דין ודברים הוחלט שאם מדובר על ציפור בשיר, זה יהיה מאוד נחמד אם ג’ורג’ ינגן ליין גיטרה שישמע כמו משהו שמזכיר שירה של ציפור. כך מוקלטים 2 טייקים יחד עם ג’ון על גיטרת הליווי ורינגו על התופים. עם הטייק השני נראה היה שאפשר להתקדם. על גביו מוקלט הבס, מתווספים קטעי גיטרה נהדרים שהייחוד שלהם היה ג’ורג’ מנגן בהרמוניה שיתופית את אותו קטע גיטרה נהדר יחד עם שותף. מי הוא השותף? אליך ג’ורג’: “אני חושב שאלו היו פול ואני, או אולי ג’ון ואני שניגנו בהרמוניה. זו היה ליין גיטרות קטן אבל סבוך שנוגן סביב המידל אייט”. הסברה הרווחת היא שפול היה השותף לליין הגיטרה הנפלא המיוחד הזה. לאחר מכן מקליט ג’ון את הקול הראשי המוכפל וכשהוא מסיים, הוא מקליט יחד עם פול את ההרמוניות. אחד הניסיונות להשלים את עבודת הקולות לשיר בצורה רצינית, נכנס לחלקה השני של האנתולוגיה. שם אפשר לשמוע את ג’ון ופול כשהם לא יכולים להפסיק לצחוק תוך כדי העבודה. כשאני מאזין לניסיונות הללו אני שואל ביני לבין עצמי האם פול הרגיש או ידע שג’ון מדבר אליו מתוך השורות שהוא שר בעצמו. בעזרת הגרסה המוקדמת והעולצת הזו, אפשר להבחין שמשחקי האולפן הלהיבו מאוד את הביטלס באותה תקופה ושהגרסה הסופית מואטת יחסית אליה. האם הגרסה הזו השביעה את רצונם? נראה שכן. בסופו של יום העבודה הארוך, ג’ורג’ מרטין יחד עם ג’ף אמריק ופיל מקדונלד טורחים ומכינים חמישה מיקסי מונו לשיר. כמעט שבוע עבר מאז וב 26 באפריל, היום ה 13 לעבודה על האלבום, מגיעים הביטלס שוב לאולפן ונחשו מה. הם רוצים להקליט את השיר מחדש. תריסר שעות תמימות הם עובדים ביום הזה על השיר. הם מקליטים 11 טייקים שבהם הם מנגנים בליין אפ מיום העבודה הקודם רק שהפעם פול מנגן מלכתחילה על הבס ולא כתוספת מאוחרת. עצרנו ביום הקודם בטייק 2 ולכן הטייקים הללו מסומנים כטייקים 3 – 13 בהם ג’ורג’ מנגן לבדו את קטעי הגיטרה שניגן עם פול ביום הקודם. פול כבר יקליט את חלקו כתוספות נפרדות. הניסיון העשירי נבחר כטוב ביותר ואתו הם המשיכו לעבוד. ג’ון מקליט את הקולות שהפעם הוכפלו בשימוש בטכנולוגיית ה ADT – הכפלת הקול המלאכותית שעושה שימוש בדיליי. פול כאמור משלים את ליין הגיטרה ורינגו מוסיף עוד מצילות. הפעם ג’ורג’ מרטין לא ממהר והעבודה על מיקס המונו מסתיימת רק ב 12 במאי. היא נשלחת מיד לחברת קפיטול בארה”ב יחד עם עוד שני שירים שיועדו לאלבום שהיה מתוכנן לצאת בארה”ב חודש לאחר מכן. האלבום המוזר הזה קיבל את השם Yesterday and Today ועיקר פרסומו בכוונה או שלא סבב סביב העטיפה שגנבה את תשומת הלב. בעטיפה נראים הביטלס ב’מופע הקצבים’ שלהם בתמונות שצילם רוברט וויטאקר ולאחר סערה שעוררה הוחלפה בכזו עדינה יותר כשחברת התקליטים הדביקה את העטיפה החדשה על גבי הישנה. רשימת השירים באלבום היא מישמש מוחלט. גיבור הפוסט שלנו And Your Bird Can Sing  פתח את צד ב’ שלו. ב 5 באוגוסט יצא האלבום ריבולבר בבריטניה. בנקודה זו הקהל האמריקאי כבר הכיר את השיר כחודשיים. בגרסה האמריקאית לריבולבר שיצאה שלושה ימים אחר כך, שלושה שירים של לנון מתוך ריבולבר הבריטי, נעדרו בבוטות מהגרסה האמריקאית. מדובר ב I’m only sleeping ,Doctor Roberts ו And Your Bird Can Sing. הסיבה ההגיונית או שלא הייתה שהם הופיעו כבר ב Yesterday and Today. אני באופן אישי, כצעד מחאה על הדרת השירים הנפלאים הללו של לנון, הדרתי את גרסת ריבולבר האמריקאית מהתקליטייה שלי. זהו האלבום האמריקאי היחיד של הביטלס שאני לא מחזיק. זה אגב לא אומר שהשאר נהדרים. עטיפת הקצבים אם עדיין לא הצלחתי להרגיז אתכם מספיק לגבי חברת קפיטול, הנה עוד סיפור שלבטח יעצבן. לאחר ששקדו ג’ורג’ מרטין והחברים על מיקסי סטריאו עבור שלושת השירים החדשים של ג’ון שיועדו ל Yesterday and Today, הם נשלחו לארה”ב. לטענת חברת קפיטול הם הגיעו מאוחר מדי. מה עשתה החברה? הכינה ‘מיקסי סטריאו’ מזויפים מתוך מיקסי המונו שקיבלה קודם לכן. איתם הם שיחררו את הגרסאות הראשונות של אלבום הסטריאו. מאוחר יותר הם כבר שיבצו את המיקסים האותנטיים.  עבור זה המציאו את הביטוי ‘להוסיף חטא על פשע’. לסיום, נתקלתי בגרסה נהדרת שביצעו לשיר ווילקו הנהדרים. הם ביצעו את השיר במסגרת פסטיבל ה’סוליד סאונד’ ב 2013 והביצוע שלהם רק הדגיש לי איזו להקת רוק נהדרת היתה הביטלס. #גורגמרטין #manyyearsfromnow #גורגהריסון #StrawberryFieldsForever #בובדילן

איזה כיף לחזור לאלבום הנפלא The Kinks are the village green preservation society. ברגעים כאלו אתה מצטער שזה לא היה אלבום כפול בסופו של דבר. בפוסט הקודם התענגנו על צד א’, היום קדימה, לצד ב’. “היכן שאנשים הם רק אנשים ולא מעמידים פנים” הצד השני נפתח בהוד, הדר ופאר של כתיבה וסאונד. ‘חוות החיות’ הוא אחד השירים האהובים עליי באלבום שבו כל השירים אהובים עליי ועושים לי קווץ’ קטן בלב. בספרו של ג’ורג’ אורוול, ‘חוות החיות’, החיות הן אלו המתמרדות כנגד החיים בחווה הקטנה באנגליה תחת הרודנות של הבעלים. לדעתם הם הפכו משועבדים וצייתנים מדי. הם מנהיגים מרד ובדרך אל החופש כמו בכל התארגנות, המנהיגים שיכורי הכוח מגלים שהם יכולים להתעלות מעל החלשים. בהדרגה נבנה שלטון היררכי לא רצוי שאולי אפילו גרוע מקודמו בסופו של דבר. בשיר הפותח את צד ב’ שקיבל את אותו השם כמו זה של ספרו של ארוול, ריי מדבר על בני אדם ולא על חיות. הוא מטיף לחזור לחווה הקטנה שמסמלת את כל מה שמנוגד לעיר הקרה והמנוכרת. מה צריך יותר מצריף קטן, נביחות כלבים להסתובב בין החתולים והכלבים, החזירים והעזים? ריי מקפיד שלא לערב בין 2 היצירות והוא מדגיש כל הזמן שמדובר באנשים שחיים בקרב החיות, היכן שהם יכולים להיות הם עצמם בניגוד לעיר הגדולה שם המעמדות של ג’ורג’ אורוול הופכות למציאות. “בשיר, זה אני חושב על כך שכולנו מטורפים ושכולנו חיות בכל מקרה. זהו בעצם הרעיון של כל האלבום”. ההקלטה עבור השיר התרחשה באולפן 1 הגדול באולפני פאיי, אולפן שהיה שמור לתזמורות גדולות ובמקרה היה פנוי באותו היום. לראייה, אפשר לשמוע שהסאונד בשיר הזה גדול ורחב יותר משאר השירים באלבום. זה לא שההקלטה עברה חלק. חילוקי דעות נתגלעו בין האחים דיוויס לפיט קוייף בנוגע לליין הבס, וויכוח שהאחים ניצחו בו. עוד משהו מעניין – כלי המיתר הנהדרים בשיר אינם אלא מלוטרון. והשאלה הנשאלת היא אם כבר מקליטים באולפן שמתאים לתזמורת, מדוע לא להשתמש באחת כזאת? התשובה תהיה ככל הנראה עלויות. עלות השכרת שירותם של נגנים היה משהו שהקינקס לא יכלו לדרוש. בבתים בשיר, ריי שר כאילו הוא רדוף. הוא סוחט את עצמו לקצה. כשהוא מגיע ל’פזמון’ והוא שר ‘חוות החיות שלי, ביתם של החיות שלי‘, הוא עדין, רך ומלודי מאוד וזה קונטרסט מעולה. “אני מתגעגע לווילג’ גרין ולכל האנשים הפשוטים” הצ’מבלו של ניקי הופקינס מהדהד ויחד עם קולות הרקע הדרמטיים, אנחנו נזרקים לאווירה בארוקית עתיקה. כשמתווספים האקורדים החותכים של הגיטרה החשמלית זה כבר ישן מול חדש, כפר מול עיר, טוב מול רע. על מנת לבטא את הבארוקיות הנכספת, ריי רצה תזמור מתאים. בקטע הזה משתתפים אבוב, צ’לו, פיקולו וויולה שמנגנים קטע שעיבד דיוויד ויטאקר שעשה עבודה גם עבור חלק מהשירים ב something else. תבואו ותגידו, רגע אבל עכשיו בלבלת את המוח שלא היה תקציב באלבום הזה לנגני תזמורת ואני אומר – נכון. זהו השיר ה’עתיק’ ביותר באלבום שהוקלט כבר בנובמבר 1966. זה אומר שני דברים: קודם כל ששיר נפלא ברמה גבוהה כזו שכב אצל ריי לא מעט זמן, והדבר השני: הקונספט של האלבום או לפחות משהו שדמה לו, הסתובב גם הוא תקופה לא מבוטלת. זה נהדר לחשוב שסביב השיר הזה או הרעיון שלו נבנה אלבום שלם. בשיר הזה אנחנו מגלים סוד שהופך אותו לעוד יותר אישי עבור ריי. דייזי הדמות הנשית בשיר, היא לא דמות בדיונית. היא הבחורה הראשונה שריי התאהב בה אי שם במאסוויל היל. הוא עזב את ה’ווילג’ גרין’ כדי להיות כוכב אבל הוא השתוקק לחזור לפשטות של ילדותו. דייזי, לפחות בשיר לא חיכתה ונישאה לטום שעבד בחנות המכולת ועכשיו הוא הבעלים. העצבות הזו, הגעגועים והחרטה ניכרים בכל תו בשיר. ישנה הצלבה מעניינת בין הסיפור האישי של ריי לקו העלילה בספר ‘גטסבי הגדול’ של פרנסיס סקוט פיצ’גארלד. זה הופך למעניין עוד יותר, כששמות הדמויות בשיר תואמות לאלו בספר. ריי לא שכח להכניס ביקורות על אמריקה המנדה כשהוא כותב שעכשיו תיירים אמריקאים נוהרים לראות את הווילג’ גרין. רמז על התרומה של התרבות האמריקאית להרס התרבות האנגלית. כשמדובר בשיר הזה אפשר מבחינתי להחליף את שמו ל’געגוע מזדחל עמוק ללב שמכווץ אותו חזק חזק’. “קורבן של אורות העיר הבוהקים” סטארסטרק הוא ביטוי שמתאר גרופיז. התיאור של בחורה שמסתנוורת מהתהילה בשיר פופ קופצני שקצת קורץ לקינקס המוקדמים יותר הוא נהדר. אתם יודעים שזו שירה מורכבת יותר אצל ריי ואני מרגיש שזה שיר היאנג לשיר הקודם. בשיר הקודם על הווילג’ גרין יש רוגע וגעגוע ובשיר הזה שהוא שיר החזרה מהווילג’ גרין לעיר, הרוקסטאר רואה את הגרופיז שלו ומייעץ להם לא להסתנוור. “אתם חושבים שהעולם לרגליכם“, אבל גם הוא חשב כך בסוף צד א’ בשיר Sitting by the riverside, ואז באיווחת קרשנדו הכל קרס והוא נאלץ לחזור לעיר. בראיון מאוחר יותר ריי הביע את הפתעתו שהשיר הזה בכלל נכלל באלבום. “זה מוזר שהקינקס הקליטו שיר כזה. הוא היה צריך להיות באלבום סולו של מישהו מאתנו“. תרשו לי לא להסכים אתו. בשלב מסויים, כנראה שגם הם חשבו שיש לו פוטנציאל לקדם את האלבום מכיוון שהשיר שוחרר כסינגל באמריקה, גרמניה וסקנדינביה. את הסינגל ליווה קליפ שבו נראים הקינקס בסוף 1968 משתטים בפארק חורפי שבועות בודדים לפני שיעזוב פיט קוויף את הלהקה. למי שתהה, קולות רביעיית המיתרים וכלי הנשיפה בשיר מופקים שוב מהמלוטרון. “איש לא הפריע לו כשישב מרוצה בעץ שלו” ב something else דיברנו על lazy old sun כקטע שיש בו קריצות לעולם הפסיכדלי. ב’חתול פנומנלי’ ישנה גם כן הרגשה של פלירטוט פסיכדלי. כמו בנסיון הקודם, אי אפשר לומר שזה פסיכדלי אול דה ויי, וואט אוור דאט מינז. כבר מהצלילים הראשונים אפשר להבין שמדובר באגדה או סיפור קטן. לי כמו להרבה מאזינים האסוציאציה הראשונית היא לחתול צ’שר מ’אליס בארץ הפלאות’, ואולי זה נכון, אבל מקריאה של כל המילים אני מקבל את הרושם שהחתול מסווה את האדם כמו בחוות החיות. האדם שהיה כבר בכל מקום, הפך למפורסם ובסופו של דבר התיישב על העץ או על שפת הנהר ומעיין בתמונות העבר בזיכרונו. ואולי הכל בעצם הזיה על שפת הנהר לאחר שרוקן את בקבוק היין. לא אכחיש שצלילי החליל שמופקים מהמלוטרון והאווירה החולמנית משהו, שאבו אותי מיד ל’שדות תות לנצח‘ של הביטלס. כמו לנון בשיר ההוא, גם החתול/אדם מחפש את מקומו הבטוח שבו הוא יכול לשבת ללא הפרעה ולעשות את הדבר הקל ביותר בעולם (לפחות עבורי) – לאכול ולהשמין, אבל מוסיקלית נראה שהשיר שאב השפעה גדולה יותר מ The Gnome הנפלא של פינק פלויד – שיר מתוך מאלבום הבכורה הפנטסטי שלהם ואת זה אפשר לשמוע גם בשימוש באפקט הקולות המואצים שמהווים את שירו של החתול שמבוצעים על ידי דייב ששוברים את הרצינות התהומית בשיר. הנה מיקס אלטרנטיבי ערום קצת יותר אבל לא ממש שונה. בכל זאת זה יפהפה. “הסברתי לקהל והם התחילו ללעוג” ‘כל חבריי היו שם’ הוא השיר הביוגרפי השני באלבום. ריי כותב בו על אירוע אמיתי שהתרחש בחייו כשעלה על במה. “זה היה מופע רית’ם אנד בלוז ולי היה חום, אבל ביקשו ממני לעשות זאת בכל זאת כי הייתי כבול בחוזה. שתיתי המון וחשבתי ‘לא משנה’. הווילון נפתח וכל החברים שלי ישבו בשורה הראשונה… זה היה ערב איום וחשבתי שאני צריך לכתוב שיר על כך“. אני חושב שבצורה מתוחכמת מאוד ישנה הפרדה בשיר בין שתי קבוצות חברים. זו שלעגה בעיר וזו שפרגנה בכפר – החברים שהיו לו עוד מהתקופה שלפני חיי הפרסום. ההפרדה נועדה להבליט את חסרונות החברה החדשה ולהדגיש את ביקורתית היתר ולדבר על מושג ההצלחה, על נטיעת ציפיות בלתי אפשריות וכמובן על העומס הבלתי יתואר שאיתו הוא התמודד וכתב עליו כבר בעבר. מבחינה מוסיקלית חזרו הקינקס לסגנון ה’מיוזיק הול’ שבו כתב ריי כשהחל לשנות את סגנון כתיבתו רק שהפעם משולב בו גם סגנון ואלסי עתיק. “הרגשתי את עיניה שורפות את נשמתי, מעוותות את מוחי” ‘אנאבלה המרושעת’ הוא הקטע הפסיכדלי השני באלבום ואולי הקטע הכי ‘מלוכלך’ נהדר שעשו הקינקס. כידוע זו לא הפעם הראשונה בה הם השתמשו בדיסטורשן אבל המהלך האיטי, הכבד של השיר שמלווה בריף דומה מאוד ל Light my Fire של הדורז, יחד עם השירה המסתורית, גורמת לשיר להישמע אפל מאוד. זה הגיוני כשמדובר שוב בשיר אגדה/ערש אימתי כפרי על המכשפה אנאבלה. “רציתי שיר שישמע נוראי ככל שאפשר. מין צליל חצוף. והשגתי זאת“. פיט קוויף זוכר שזו הייתה אחת הפעמים הנדירות שבהם ריי שיתף פעולה עם כל הלהקה. דייב קיבל את תפקיד השירה המרכזי היחיד שלו באלבום שהתאים במדויק עבור האווירה האפילה – למרות שזה שיר שנכתב במלואו על ידי ריי, ופיט עצמו קיבל את הפריבילגיה להכניס ליין בס כרצונו. הוא הביא ליין בס שהושפע מ Joy of Man’s Desiring של באך והשאר אהבו את מה שהם שמעו. “כולם יודעים שמוניקה זוהרת בלילה” אנחנו עוברים מדמות לדמות ומגיעים אל מוניקה. יותר ממרומז שמוניקה היא זונת הכפר ואולי זה פחות העניין של השיר, למרות שריי היה מאוד מרוצה ששיר שכזה עבר את המשוכות של ה BBC מכיוון שהמילה המפורשת לא הוזכרה בו. מה שמעניין הוא ההמשך הישיר לסגנון הקליפסו הג’מייקני של i’m on an island מתוך The Kink Kontroversy מ 1965 – אלבומם השלישי של הקינקס. מוניקה הוא שיר נפלא שמוביל אותנו לשיר האחרון באלבום. “אנשים מצלמים תמונות האחד של השני, כדי להוכיח שהם היו קיימים” את השיר הסוגר אי אפשר שלא לקשר ל Picture Book מצד א’. אלבום התמונות הוא הנגזרת של צילומי האנשים. ומדוע הם מצלמים? כדי לשמר את הרגעים ולהוכיח שהם היו קיימים. ההשראה לשיר הגיעה מחתונה שבה השתתף ריי: “זו הייתה חתונה קטנה בכפר, חזרנו מהכנסייה, כולם נעמדו והחלו להצטלם ואז היא לקחה את המצלמה והחלה לצלם אותו והוא החל לצלם אותה. זה היה מוזר. הייתה לי את השורה הזו ומשם בניתי את השיר“. כדי שנהיה בטוחים שאנחנו עדיין בווילג’ גרין, מוזכר גם עץ האלון הישן מהשיר ווילג’ גרין. המסקנה בסופו של דבר היא “אל תראו לי עוד“. יש גבול לכמה אפשר לשקוע בזיכרון.השיר מבוצע שוב בסגנון המיוזיק הול הקופצני והפעם את תוספת הואלס מחליף מקצב יווני. ב’שמחה’ הכפויה הזו, אפשר להבין שריי ויתר איפשהו על רעיון הקפאת העבר. “תמונות רק מעודדות נוסטלגיה. אני רוצה לזכור אנשים כמו שהם היו. המצלמה אולי לא משקרת, אבל היא לא כנה לגמרי” .זהו. הסתיים לו האלבום הנפלא הזה. הביקורות היללו ושיבחו, הקהל לא קנה. אבל אתם יודעים איך זה. זה לא נגמר עד שהגברת השמנה שרה והיא שרה בקול ברור שזהו האלבום המצליח ביותר של הקינקס בימנו אנו ואם אפשר להעניק לריי את הכבוד, זהו ללא ספק הסרג’נט פפר שלו. בפוסט הבא: תחילת-אמצע 1969 של הקינקס. #הקינקס

שלום חברים. כפי שכולם יודעים הביטלס כבשו את ארצות הברית בסערה בשנת 1964. נכון, הם כבר היו כוכבי ענק במולדתם ושמם החל להיות מוכר גם במדינות אירופה, אבל הביטלס הפכו לתופעה האדירה שהיו רק לאחר כיבוש אמריקה. לאחר ההצלחה הגדולה שהשיגו שם, לא ניתן יותר היה לעמוד מהצד ולא להתפעל מהאופן בו 4 חברים מליברפול הצליחו לשבש את דעתם של בני הנוער בכל העולם המערבי. היום אני פותח בפרוייקט שיעקוב אחר ההופעות והאלבומים המוזרים שיצאו לביטלס בשנת 1964 בארצות הברית. אני אעשה זאת בעזרת ספריו הנפלאים של ברוס ספייזר על ההוצאות האמריקאיות ובעזרת הספר הנהדר Some fun tonight של צ’אק גנדרסון, שבשני כרכיו עוקב אחר כל ההופעות של הביטלס בארצות הברית. עכשיו, אחרי שהסברתי לכם שאני הולך להתעסק בשנת 1964, אני הולך לשבור את מילתי, שכן אני מתחיל דווקא ב-1963. למה? כי אפשר אולי לחשוב שההגעה של הביטלס לאמריקה וכיבוש ארה”ב היתה פשוטה מאוד, אך למעשה זה היה תהליך מפרך בו בריאן אפשטיין וג’ורג’ מרטין ניסו להפעיל את היכולות המוגבלות שלהם על מנת להכריח את חברת קפיטול רקורדס להוציא את ההקלטות של הביטלס בארה”ב. לחברים בקפיטול לקח כמעט שנה עד שהם הסכימו. בינתיים, חברות אחרות הוציאו את השירים ללא הצלחה גדולה במיוחד. אז בואו ונצלול לתהליך הראשוני הזה של הבאת הסאונד של הביטלס למאזינים האמריקאים. בדיוק שנה לפני שהגיעו הביטלס לראשונה לניו יורק, הוציאה חברת Vee-Jay את תקליטון הבכורה האמריקאי של הלהקה ב-7 בפברואר 1963. הוא כלל את השירים Please Please Me ו- Ask me why. שם הלהקה נכתב באופן שגוי – The Beattles. למה מלכתחילה הסינגל יצא בחברת Vee-Jay ולא בחברת קפיטול, בה יצאו החל משנת 1964 כל אלבומי הלהקה? שאלתם שאלה יפה. אמנם כבר ניסיתי לענות עליה בעבר, אבל עכשיו, כשאני מתחיל את הסקירה המורחבת יותר של הביטלס באמריקה, ניכנס יותר לעומק הדברים. קצת היסטוריה על קפיטול רקורדס, אם לא אכפת לכם. החברה נוסדה ב-1942 על ידי ג’וני מרסר, גלן ווליך ובאדי דסילבה. סיפור ההקמה הוא יפה – אשתו של מרסר, ג’ינג’ר, חיפשה מתנת יום הולדת מיוחדת לבעלה. חבר הציע לה שתתקין לו רדיו ברכב, וכך עשתה. ג’וני כל כך התלהב מהרדיו שהותקן, שהוא הלך לביקור אצל גלן ווליך שהתקין את הרדיו. תוך זמן קצר הם הפכו לחברים. מרסר היה מלחין שירים נודע שחשב שגם המבצעים וגם הכותבים לא הוצגו במיטבם באלבומים. ווליך, שהיה בעל חנות מוסיקה, תכנן בדיוק להרחיב את מחלקת הקלטת המוסיקה שהיתה בחנותו. הם החליטו להקים חברת תקליטים משלהם. מרסר חשב שיש לו משקיע. הוא הזמין לארוחת צהריים את באדי דסילבה, שהיה מפיק באולפני פארמונט, וזה השקיע באופן מיידי 25 אלף דולר באולפן. קפיטול רקורדס הוקמה. החברה היתה חדשנית באופן בו עשתה עסקים מראשיתה. בעוד שחברות תקליטים אחרות העדיפו שלא ישדרו את האלבומים שלהם ברדיו מתוך אמונה שזה פוגע להם במכירות, קפיטול רקורדס שלחה עותקים חינמיים לשדרים. זה השתלם שכן הם הפכו לחביבי השדרנים וזכו להשמעות רבות. ב-1948 היתה קפיטול רקורדס לחברה הראשונה שהקליטה על סרטים מגנטיים, מה שהוביל לסאונד טוב יותר וליכולת לערוך. שנה מאוחר יותר החברה היתה לראשונה שהוציאה תקליטים ב-3 פורמטים שונים – 78, 45 ו-33.3 סל”ד. תוך זמן קצר הפכה החברה לאחת החברות המובילות בתעשייה. האומנים של החברה כללו בסוף שנות ה-40 שמות כמו נט קינג קול, בני גודמן, פגי לי, לס פול, דין מרטין וכמובן – פרנק סינטרה. בשנת 1955 קנתה EMI הבריטית 95% ממניות החברה בשמונה וחצי מליון דולר. EMI זכו באופציה לשווק את אומני קפיטול באנגליה וקפיטול קיבלה זכות סירוב ראשונה להוצאת אומנים אנגליים בארה”ב. נראה שזכות הסירוב קסמה מאוד לחברים בקפיטול, שכן הם עשו בה שימוש תדיר. ב-1962 התמנה אלן ליווינגסטון לראש קפיטול. הוא הסביר את ההסדר הזה בינם לבין EMI כך: “זה נעשה מתוך נימוס, כי לא היתה לנו מחויבות. הייתי מדי פעם לוקח הקלטה של EMI, בעיקר אנגלית, ומוציא את זה בארצות הברית ללא שום הצלחה. לא היה שום עניין באמנים אנגליים פה. והם לחצו עליי קצת, אבל לא יותר מדי, והייתי ממשיך לנסות כל זמן מה להוציא משהו. לא היתה לנו שום הצלחה, אבל בגלל מערכת היחסים הרגשתי שאנחנו צריכים לעבור על כל מה שהם שלחו לנו. לא יכולתי פשוט להעיף את זה, אז נתתי לאחד המפיקים שלי בקפיטול את המשימה להאזין לכל הקלטה ש-EMI שולחת לנו. שמו היה דייב דקסטר. ודייב היה מוסיקולוג מצוין, הוא היה כותב, הוא היה מפיק, וסמכתי על האוזניים של דייב וזה לא הטריד אותי”. דייב דקסטר דקסטר, שהיה באמצע שנות הארבעים שלו, אהב ג’אז וביג בנד. רוקנרול לא ממש היה הקטע שלו. כל אלבום בסגנון הזה שהיה מגיע, היה נדחה מיידית. חברת ווי ג’יי היתה לייבל עצמאי קטן משיקגו שהתמחה בR&B. באפריל 1962 החברה חתמה על חוזה הפצה בינלאומי עם EMI. החוזה אפשר ל-EMI להדפיס ולשווק את כל הקטלוג של הלייבל במדינות בהן היו לחברת EMI חברות תקליטים, בינהם: אפגניסטן, גיברלטר, הודו, איראן, עיראק, ירדן, כווית, ערב הסעודית ועוד. אה, כן, גם באנגליה. הגענו אם כן לקיץ 1962. הסקפטיות של קפיטול בנוגע למוסיקה שמגיעה מאנגליה גרמה להם להחלטה לוותר על הוצאת מה שהיה להיט ענק באנגליה בקיץ ההוא – I remember you של פרנק איפילד. ההסבר שלהם היה שאם קליף ריצ’רדס, שהיה כוכב גדול באנגליה, לא מכר באמריקה, אז למה שזה יהיה שונה במקרה הזה? חברת EMI רצתה מאוד להוציא את השיר בארה”ב. היא פנתה לחברת טרנסגלובל, ששימשה כסוכן שלה בארה”ב, וביקשה שימצאו מישהו שירצה להוציא את ההקלטה הזו. פול מארשל, שהיה באותו זמן יועץ גם EMI, גם בטרנסגלובל וגם בווי ג’יי, ניסה להציע את השיר למספר לייבלים עד שלבסוף חשב על ווי ג’יי. החברה החלה לרשום הצלחה עם כמה סינגלים לאחרונה ופרצה לשוק הפופ עם להיטים שהיו יותר מרק גוספל או R&B. החברה התחילה בדיוק להפתח להרכבים ואמנים שונים ממה שייצגו עד עכשיו. כלומר, גם אמנים לבנים. הם בדיוק החתימו את The Four Seasons של פרנקי ואלי. ההצעה להוציא שיר שיכול להיות להיט עם השקעה כספית נמוכה נראתה להם כרעיון טוב והם עשו זאת בשמחה. גם פה כשיצא הסינגל, שמו של האמן נכתב עם שגיאת כתיב – Farnk Ifield. תזכורת לעצמי – לבדוק האם זה סוג של סימן היכר של החברה? השיר, כמובן, היה הצלחה גדולה. פרנק איפילד והנה סוף סוף אנחנו מגיעים ללהקה שבשבילה אנחנו כאן. כשיצא באנגליה הסינגל הראשון של הביטלס, Love me do, עותק שלו נשלח לדייב דקסטר. דקסטר לא התרשם והמליץ שקפיטול תוותר על הזכות. מאוחר יותר אמר שהמפוחית של ג’ון היתה מה שגרם לו לדחות את השיר. כמי שהפיק כמה הקלטות R&B הוא האמין שמפוחית היתה כלי למוסיקת בלוז ושאין לה מקום במוסיקת פופ. כשנשלח אל דקסטר הסינגל השני של הביטלס, Please Please Me, דעתו לא היתה שונה. הוא לא אהב את קיומה של מפוחית בשיר ולא התלהב באופן כללי. ג’ורג’ מרטין, שידע שקשה עד בלתי אפשרי להוציא בקפיטול שירים שמקורם באנגליה, היה מתוסכל לחלוטין. הוא היה מרוצה מאוד מהסינגל והאמין שיש לו סיכוי ממשי להצליח בארה”ב. הוא פנה לראשי EMI על מנת שידרשו מקפיטול להוציא את השיר. התשובה שקיבל היתה שקפיטול פועלת באופן עצמאי ושהחברה מכירה טוב את השוק האמריקאי ויודעת מה נכון ומה לא נכון עבורו. גם בריאן אפשטיין היה מאוד לא מרוצה. אפשטיין, בנוסף להיותו מנהל הלהקה, היה כזכור גם מנהל חנות התקליטים החשובה והמוכרת ביותר בצפון אנגליה. לא מישהו שרוצים שלא יהיה מרוצה. כדי לנסות לרצות את שניהם, ועל פי נסיון העבר, השיר הועבר לטרנסגלובל בתקווה שהם ימצאו מישהו שירצה להוציא אותו בארה”ב. פול מארשל שוב החל מחפש חברת תקליטים אך קיבל רק דחיות. חברת אטלנטיק כתבה לו שהשיר “מועתק ולא מקורי”. לבסוף הוא נזכר בהצלחה שהיתה לווי ג’יי עם איפילד ופנה אליהם. הם זכרו כמה הרוויחו עם הסינגל של איפילד ואמרו לעצמם – מה אכפת לנו להוציא את זה? החוזה של ווי. ג’יי. כלל שלל סעיפים. החלק המעניין בו היה שהם מקבלים את זכות הויתור הראשונה על כל ההקלטות הבאות של הביטלס. במידה והחוזה מבוטל, הם רשאים להמשיך למכור אלבומים וסינגלים של הלהקה שנלקחים מהמסטרים שיקבלו לתקופה של חצי שנה מיום ביטול החוזה. והנה יוצא סינגל הבכורה של הביטלס בארצות הברית. מרגש. חבל רק שהוא זוכה באפס תשומת לב. לווי ג’יי לא היה מושג איך לשווק אותו. זה פופ? R&B? קאונטרי? זה לא שהוא היה כישלון מוחלט, שכן הוא מכר כמה אלפי עותקים, ועדיין, זה רחוק ממה שקיוו לו. בעקבות זכות הסירוב הראשונה בחוזה שלהם, ווי ג’יי קיבלה את הסינגל החדש של הביטלס From me to you ולא קפיטול (שביננו, בין כה היו מוותרים עליו). הסינגל יצא במאי 1963. באנגליה השיר יצא חודש קודם לכן והגיע במהירות לפסגה. בארה”ב גם השיר הזה יזכה לחוסר התייחסות כמעט מוחלט. כלומר, כשהוא בגרסה שלהם. חודשיים מאוחר יותר השיר יכנס למאה הגדולים, אבל לא על ידם. דל שנון, ששמע את השיר כשהופיע עם הביטלס באנגליה, שאל אם הוא יכול להקליט אותו, דבר שיעניק לביטלס חשיפה גדולה יותר באמריקה. לנון היה מוחמא, אך חשש שזה יכול לפגוע בהצלחת הסינגל בביצוע שלהם. כך או כך, השיר הוקלט, יצא והגיע עד המקום ה-77 בבילבורד. שדרני הרדיו, שלא שמו לב בכלל לסינגל של הביטלס, השמיעו את הביצוע של דל שנון, ככל הנראה כיון שהיו לו כבר להיטים בעבר. דיק ביונדי, שדרן רדיו משיקגו, היה נפגש דרך קבע עם מנהל ווי ג’יי. זה נתן לו עותק של הסינגל הראשון של הלהקה והוא אכן השמיע אותם, במה שהוא כנראה ההשמעה הראשונה של הביטלס בארצות הברית, ב-8 בפברואר 1963. הוא חיבב את הסינגל. לאחר מכן הוא גם קיבל את הסינגל השני, בדיוק כשעבר לשדר בקליפורניה. הוא שיכנע את מנהל התחנה להכניס את From me to you לפלייליסט של התחנה. לקח לזה זמן, אבל הסינגל החל לצעוד במצעד התחנה במשך 6 שבועות ביולי 14. לפני שהשיר נוסף לפלייליסט של התחנה, ווי ג’יי מכרו 3900 עותקים עד סוף יוני. לאחר שהשיר החל להיות מושמע, מכרו בשלושה חודשים עוד 8775 יחידות. זה גרם לביטלס להופיע בבילבורד בחלק של “מבעבעים מחת ל-100 הלוהטים” במקום ה-116. הופעה ראשונה לביטלס בבילבורד. מעניין אם יופיעו שוב או שישארו להקה שמבעבעת מתחת ל-100 פעם אחת. בסך הכל, בהוצאה הזו, כולל מכירות משנת 1964, מכר הסינגל 22,126 עותקים. זהו להיום. בפעם הבאה – ווי ג’יי מוציאים אלבום ראשון לביטלס בארצות הברית. איך אפשר שלא להתרגש? #גורגמרטין #בריאןאפשטיין #EMI #קפיטול #הביטלס

אנחנו עם פרק חדש לגמרי בפודקאסט שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס” והפעם נמשיך עם הסדרה שלנו ‘1969 של הביטלס’. האמינו או לא, כי לנו קשה להאמין, פרויקט ‘גט בק’ עומד להסתיים. 6 ימים לגראנד פינאלה של הסרט המדובר, רק שהלוקיישן עדיין בגדר תעלומה. בפרק הזה נעבור עם הביטלס 3 ימים באולפני אפל בהם הם מנסים לפתור את תעלומת הלוקיישן, נמשיך להקליט ולהשחיז את השירים, נפגוש את שחקנית החיזוק החדשה של הביטלס – הת’ר הקטנה והמתוקה ואחרי כל הטוב הזה, שוב נסטה לסימטה חשוכה, נפגוש שוב את אלן קליין (ולא בפעם האחרונה) ונתחיל רשמית את פירוק הביטלס כי הטוב והרע שזורים זה בזה. לפרק החדש “גג מעל מים סוערים”, תוכלו להאזין בשלל דרכים רובן מצויינות ב‘פוד לינק’ שלנו https://bit.ly/2SQoAGo, אבל למרות זאת הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://www.deezer.com/us/show/1318802 כמו כן תוכלו להאזין באפליקציות השונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג אותנו ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa כמו תמיד נשמח תמיד לקרוא את תגובותיכם על הפרק. האזנה נעימה.