top of page

מכתבי ג’ון לנון – חלק א’ – ג’ורג’ מרטין

שלום חברים, הספר “The John Lennon Letters” מאגד בתוכו מכתבים, גלויות, פתקים והקדשות שונות שכתב, כפי שניתן להבין משם הספר, ג’ון לנון.יש לי חיבה גדולה לספר הזה. השילוב בין ההומור הנהדר לזעם ולנפש המסוכסכת של לנון מוצגת בו באופן מושלם. הוא מסודר באופן כרונולוגי, אך אינו ביוגרפיה ואינו מספר את הסיפור של היוצר. הנטר דייויס, שכתב מספר ספרים על הביטלס, בינהם גם את הביוגרפיה הרשמית הראשונה שיצאה ב-1968, מבין שמי שקונה את הספר מכיר את לנון מספיק כדי למצוא בו עניין.

מדי פעם אביא לפניכם כמה פתקים או מכתבים מהספר, כי לדעתי גם אתם תמצאו בו עניין. היום החלטתי להציג מספר פריטים שכתב לנון אל ועבור ג’ורג’ מרטין. כידוע, לנון הביע בגלוי את דעתו הלא מאוד חיובית כלפי מרטין בשנות הביטלס האחרונות. מרטין, למרות היותו ג’נטלמן אנגלי, היה מספיק בטוח בעצמו כדי לספר סיפורים שהרגיזו את לנון. נגיע לזה בהמשך. אבל נתחיל בתחילת הדרך, אז היחסים היו שונים לגמרי. הם אפילו יצאו לחופשה יחדיו עם בנות הזוג שלהם. הפריט הראשון הוא הקדשה שלנון כתב למרטין כשהעניק לו את ספרו השני A Spaniard in the Works בשנת 1965. אצל לנון ההתחכמויות הן אינסופיות ולכן תרגום של ההקדשה רק יפגע בה. לכן, אביא אותה בשפת המקור: To George ,May your cottage never fall down, may you always breath A.I.R. May I have the next dance? Thank you from the bottom of my Rubber Soul and my plastic leg. Lots of musicians, From you Uncle John ובקטן למטה הוסיף – (Lennon) ראשי התיבות A.I.R. סימלו את שמם של אולפני ההקלטות העצמאיים שג’ורג’ מרטין הקים כשעזב את EMI בכעס בשנת 1965. שמם המלא היה Associated Independent Recording. פוסט בנושא נמצא כבר הרבה זמן בכתיבה ואין ספק כי הגיע הזמן לספר את הסיפור. אבל היום אנחנו עם ג’ון. נחזור שנה אחורה. בשנת 1964 ג’ורג’ מרטין מוציא אלבום בשם Off the Beatles Track שכולל ביצועים תזמורתיים לשלל להיטי ביטלס. ג’ון התנדב לכתוב את מה שהתפרסם על העטיפה: “ג’ורג’ מרטין הוא אדם גבוה. הוא גם מוסיקאי עם שיער קצר. למרות זאת הוא מקליט הרכבי רוק כדוגמת (ביטלס, בילי ג’יי קריימר, גרי והפוסעים) אם נבחר רק ארבעה, והוא זוכה להערכת כל אנשי התעשייה (מה שגורם לשאול איזו תעשייה זו). כולנו חבים את ההצלחה שלנו לג’ורג’, במיוחד על האופן בו הוא מכוון בסבלנות את ההתלהבות שלנו לכיוונים הנכונים (היה זה ג’ורג’ מרטין הסובלני, שבאחד הסשנים הראשונים שלנו, הסביר לרינגו ההמום שזה קצת יותר מדי לנגן על סט תופים מלא, טמבורין ומאראקס באותו הזמן). אנחנו, הביטלס, באמת ובתמים מרגישים מוחמאים ש’מוסיקאי אמיתי’, כפי שאנו קוראים לו, משקיע את הכישרון שלו כדי להקליט אלבום אריך נגן של השירים שלנו, בהתחשב בזה שהוא עבד בעבר עם אמנים גדולים כמו פיטר סלרס, שירלי בייסי, ג’ימי שנד ומכונה ששרה ‘דייזי דייזי’. חלק מהצלילים של האלבום יהיו חדשים לכם (ולי) מכיון שלג’ורג’ יש תכונה מופלאה לחבר יחדיו בין כלי נגינה לא קשורים (כמו נבל פה ואצבע עם 12 מיתרים) אבל התוצאות נפלאות ואני חושב שהוא צריך לקבל העלאה במשכורת. אז חברו את עצמכם והקשיבו. נ.ב. בבקשה תאמרו לכל חבריכם שיקנו גם כן את האלבום, כדי שג’ורג’ יוכל להיות עשיר ומפורסם – אחרי הכל, למה לא? Good George Martin is our friend Buddy Pal and Mate Buy this record and he’ll send A dog for your front gate Chorus: With an arf arf hereAnd an arf arf there, etc יש לשיר לפי המוסיקה של Old Macdonald had an arm בביצוע הביטלס, להקה.”




עטיפת האלבום Off the Beatle Track. שימו לב שעל העטיפה האנגלית ג’ון חתום על הטקסט, בעוד שעל העטיפה האמריקאית נכתב: הודעה מהביטלס. מעניין. לא הצלחתי לחשוב על סיבה טובה מספיק.

נעבור כמה שנים קדימה. בשלב מסוים, ורואים את זה בספר באופן ברור, התקשורת של לנון עם אנשים נעשתה בעזרת גלויות ומכתבים. אם אותם אנשים התנהגו אליו בצורה הוגנת הוא היה שולח גלויה ובה הוקרת תודה. אם הם הרגיזו אותו הוא היה שולח מכתב זועם. אין סיבה לחשוב, כמובן, שג’ורג’ מרטין יהיה היוצא מן הכלל. כשמרטין הופיע ביולי 1970 בתוכניתו של דייויד פרוסט ודיבר בהערכה על לנון, הוא קיבל גלויה מהוליווד ובה נכתב: “היית אדיב מאוד בתוכנית של דייויד פרוסט. תודה ושלום, אוהבים, ג’ון ויוקו.” 1971 היתה שנה איומה ביחסים בין ג’ון ופול. הערה של ג’ורג’ מרטין בראיון שנתן לריצ’רד וויליאמס מהמלודי מייקר פוצצה את ג’ון. בתגובה לשאלה שנשאל, ענה ג’ורג’ ש-Please Please Me, From Me to You ו-I Want to Hold Your Hand היו ללא ספק תוצאה של שיתוף פעולה. ג’ון לא יכול היה שלא להגיב. “ג’ורג’ מרטין/ריצ’רד וויליאמס היקרים, אני כתבתי את Please Please Me לבד (קו מתחת ללבד). השיר הוקלט בדיוק בצורה שאני כתבתי אותו. זוכר? באהבה,ג’ון ויוקו.”

הפתק הזועם ששלח ג’ון בנוגע לPlease Please Me. החור באמצע גורם לזה להראות כמו לייבל של תקליט, אבל לא הצלחתי למצוא שום הסבר לזה בשום מקום.

חודש וחצי מאוחר יותר התפרסמה הכתבה המלאה במלודי מייקר וג’ון לא היה מסוגל להכניס את כל מה שהיה לו לומר על גבי גלויה. מאחר שבשנה שעברה מאז פירוק הביטלס, ההיסטוריה שלהם נותחה ופורקה והם עצמם התראיינו על הנושא, מרטין הרשה לעצמו להיות קצת חופשי יותר ולשוחח על היצירה של הלהקה. אביא כאן את החלקים שהקפיצו את ג’ון – “מלודי מייקר: ג’ון לאחרונה אמר משהו עליך: ‘תראה לי את המוסיקה של ג’ורג’ מרטין. אשמח לשמוע אותה’. איך אתה מרגיש כשמישהו מהם אומר עליך דברים כאלה? ג’ורג’ מרטין: כמובן שזה מטופש. אני מניח שאני מרגיש צער עליו, בגלל שהוא ללא ספק סכיזופרני בנוגע לעניין זה. כנראה שיש לו נפש חצויה… או שהוא לא מתכוון לזה, או שאם הוא כן מתכוון לזה, הוא לא יכול היה להיות במצב נפשי נורמלי באותו זמן. הצד המנוגד הוא שביוני שנה שעברה, הייתי בארצות הברית והשתתפתי בתוכנית של דיייויד פרוסט, עם דיאן קרול. ברור שדיברנו על הביטלס, וסיימתי כשאני מלווה בפסנתר את דיאן ששרה… אחד מאותם דברים איומים של התעשייה האמריקאית… זו היתה תוכנית נעימה ולא חשבתי עליה יותר. 6 שבועות לאחר שחזרתי לאנגליה הגיעה אלי גלויה ממלון בוורלי הילס, כתובה בכתב ידו הנאה של ג’ון ובה נאמר שהוא צפה בתוכנית של פרוסט, חשב שזה היה נהדר, ושהיה נחמד מצידי לומר עליו דברים כל כך נחמדים ואיך הוא מקווה שאשתי והילדים בריאים ושלמים ואהבה מגו’ן ויוקו. זו היתה הפעם האחרונה ששמעתי ממנו, וזה הצד השני של המטבע. הוא בטח שונא את המחשבה שאנשים ידעו שהוא כל כך סנטימנטלי.” נעבור לחלק אחר של הכתבה. “מלודי מייקר: נקודת הציון הבאה חייבת להיות האלבום הלבן שממעיטים מאוד בערכו למרות שלדעתי יש בו הרבה דברים טובים. מרטין: לא אהבתי אותו כי היו בו יותר מדי חומרים. הם כתבו המון חומר כשהם היו בהודו, והם חזרו כשהם רוצים להקליט הכל. אני אמרתי: ‘אוקי, בואו נקליט אותם ונבחר את הטובים ביותר’. אבל אחרי שהקלטנו אותם הם לא רצו לוותר על אף אחד מהם, הם רצו להוציא אלבום כפול. היו כל כך הרבה סגנונות… היו שירים שהיו בוודאות שירים של ג’ון ושירים של פול ושירים של ג’ורג’… ולא היתה שום אחדות בדבר. אחרי האחדות של ‘פפר’… אתה יודע, ‘פפר’ הפך ליצירה אחידה רק כשהרכבנו אותו יחדיו. אבל הוא תוכנן ככה. רק אחרי שחיברתי את כל החתיכות יחדיו ושילבתי את האפקטים של הסאונד וכו’ זה באמת הפך למכלול. חשבתי שזה דבר טוב, והייתי די עצוב כשעשינו את האלבום הלבן וזרקנו את זה מהחלון. עדיין רציתי ליצור משהו קוהרנטי ולא באמת שכנעתי אותם לעשות זאת עד ל’אבי רואד’ ואפילו אז ג’ון התנגד לזה מאוד. רק פול היה זה שרצה לעבוד בצורה הזו. באופן מוזר, אני אוהב את הקטע שבסוף האלבום הלבן – Revolution 9 – אבל אנשים רבים ביקרו אותנו עליו. מלודי מייקר: אתה זוכר את תהליך היצירה של הקטע? מרטין: זה היה פשוט הרחבה של Tomorrow Never Knows, דבר דומה עם סלילים שונים, ואני מניח שזה היה בעיקר בהשראת יוקו, כי זו היתה הסצינה שלה. אבל שוב ציירתי תמונה בסאונד, ואם ישבת מול הרמקולים פשוט איבדת את עצמך בסטריאו. כל מיני דברים קורים שם: אתה יכול לראות אנשים רצים לכל עבר ואש בוערת, זה היה ייצוג אמיתי בסאונד. זה גם היה מצחיק לפרקים, אבל אני מניח שזה נמשך קצת יותר מדי.”

נמשיך לנושא אחר: “מלודי מייקר: מה היה חלקך בהקלטת “Let it be”? מרטין: כן, אני הפקתי את כל האלבום במקור, והייתי בהלם כשגיליתי שהוא Re-produced או Over-produced כפי שאני רואה את זה. מלודי מייקר: מה דעתך על מה שספקטור עשה? מרטין: זה היה אלבום עגום מלכתחילה, כי זו היתה תקופה של עימותים. זה היה לפני ‘אבי רואד’, ובאמת חשבתי ש’Let it be’ הולך להיות האלבום האחרון שלנו. הם רבו כמו משוגעים. ג’ון התעקש שזה יהיה אלבום טבעי והוא לא רצה שום תהליך מזויף, שום דבר בסגנון ‘פפר’, שום הפקה. הוא אמר לי ‘התפקיד שלך הוא להבטיח שיהיה לנו סאונד טוב. אני לא רוצה עריכה, תוספות של כלים או קולות. זה צריך להיות כפי שזה’. אז עשינו את זה ככה וזה היה מתיש מאוד בגלל שהם חזרו על אותם קטעים שוב ושוב, וזה מאוד קשה כשאתה מגיע לטייק ה-27 לזכור אם טייק 13 היה טוב יותר מטייק 19. שום דבר מזה לא היה טוב במיוחד, שום דבר לא היה מושלם – זה היה יכול להיות אם היה אפשר לערוך את הקטעים. היה לזה את הגולמיות וראיתי את היתרונות שבכך, אז עשינו את האלבום הזה שהיה אלבום כנה וזהו. הוא נשאר בצד ואנחנו הקלטנו את ‘אבי רואד’ שהיה חזרה לתלם, כי הצלחנו להפיק אותו. הייתי מאושר יותר אז ולאחר מכן.” ועוד אחד אחרון: “מלודי מייקר: אתה יכול לומר לי מה אתה חושב על מה שעשה כל אחד מהם לחוד מאז האלבום האחרון של הביטלס? מרטין: יש בי הערכה גדולה לג’ורג’… הפכנו אותו למתבודד, אני מניח… הוא מעולם לא יכול היה לשתף פעולה בכתיבה ולכן, כשהפירוק הגיע, היה לו יותר כוח כי הוא הכיר את המצב בו הוא לבד. הוא למד הרבה על הפקה, טכניקות אולפן ועוד, אז הוא היה מסוגל… ברור שלכל אחד מהם היתה את היכולת – כי היה להם את הכסף – לבלות את כל הזמן שירצו באולפן ההקלטה, ואני יודע שכשג’ורג’ הקליט את האלבום הוא בילה 6 חודשים כשהוא לא עושה כלום מלבד הכפלות הקול שלו 16 פעמים והפקת האלבום. להתעקש על העשייה הזו זה כבר הישג בפני עצמו, אבל להגיע לכך שבפועל אתה מפיק סאונד טוב ומוסיקה טובה ומילים טובות בנוסף, זה הישג עצום. אני מלא הערכה לזה. אני חושב שהשניים האחרים סובלים בהשוואה אליו, כי כל אחד מהם מנסה לספק את עצמו בדרכו שלו. ג’ון הפך לפשוט יותר במובנים מסוימים… Power to the people הוא עיבוד לGive peace a chance והוא לא באמת טוב. אין לזה את האינטנסיביות שג’ון מסוגל לה. אותו דבר עם אלבום הבכורה של פול… זה היה נחמד, אבל בעיקר הרגיש כתוצר ביתי, תוצר משפחתי קטן. אני לא חושב שהוא באמת חשב שיש לזה את אותו הערך שהיו לדברים שעשה קודם לכן. אני לא חושב שלינדה היא תחליף לג’ון לנון, כפי שיוקו אינה תחליף לפול מקרטני.” עד כאן מהראיון עם ג’ורג’ מרטין. בחור מעניין הג’נטלמן שלנו. לא מדייק בעובדות, אבל שיהיה. אז בואו נראה מה היה לג’ון לומר. “מג’ון הסנטימנטלי בניו יורקספטמבר 1971 ג’ורג’ מרטין/ריצ’רד וויליאמס היקרים: הנה אני שוב! ראשית, אני לא רואה שום דבר ‘סכיזופרני’ בכך שיש לי יותר מרגש אחד, אם כי אתה בברור חושב כך. כשאנשים שואלים אותי ‘מה ג’ורג’ מרטין באמת עשה בשבילך?’ יש לי רק תשובה אחת, ‘מה הוא עושה עכשיו?’, שמתי לב, אגב, שלא היתה לך תשובה לזה! זה לא כדי לרדת עליך, זו האמת. שלחתי את הגלויה בקשר לתוכנית של דייויד פרוסט כי אמרת דברים אדיבים על Across the universe, ועל כך גמלתי באדיבות. אוקי? סכיזופרני בתחת שלי. עכשיו נעבור ל”מהפכה 9″, אותו הקלטתי עם יוקו ובעזרתם של רינגו, ג’ורג’ וג’ורג’ מרטין. זה היה הקונספט שלי במלואו. כדי שמרטין יאמר כי הוא ‘צייר תמונת סאונד’ הוא חייב לסבול מהזיות. שאל כל אחד מהאחרים שהיו מעורבים. את העריכה הסופית עשינו יוקו ואני לבד (זה לקח 4 שעות). כמובן שג’ורג’ מרטין היה עזרה גדולה בהעברת המוסיקה שלנו באמצעים טכנולוגיים, כשהיינו זקוקים לזה, אבל כשהצלם לוקח את הקרדיט מהבמאי, זה קצת יותר מדי. הייתי רוצה לשמוע מה המפיק של Fontana Mix של ג’ון קייג’ יגיד על זה. אל תהיה יותר מדי פרנואידי ג’ורג’, אנחנו עדיין אוהבים אותך. ג’ון (ויוקו, שהיתה שם). נ.ב ובעניין Let it be, פשוט תקשיב לשתי הגרסאות, הבוטלג ה’מקורי’ וההפקה של ספקטור. נ.ב.ב. אני חושב שפול ואני השופטים הטובים ביותר של השותפים שלנו, פשוט תביט במצעדים העולמיים, ודרך אגב, אני מקווה שSeatrain הם תחליף מספק לביטלס. נ.ב.ב.ב. לפחות 50% ממילות “אלינור ריגבי” נכתב על ידי באולפן ובביתו של פול, עובדה שלא לגמרי אפשר להבינה במאמר הקודם.”

הבחור ללא ספק כועס. Seatrain היו הרכב שמרטין הפיק לו שני אלבומים ב-1970-71. לא, הם לא היו תחליף טוב לביטלס, אבל מי כן? עד כאן בילוי היום עם ג’ון וג’ורג’. מקווה שנהנתם.

12 צפיות0 תגובות
bottom of page