top of page

ג’ורג’ מרטין בראיון למלודי מייקר 1971 – חלק ב’

גיא ברמן מכליס

שלום חברים. אתמול פרסמנו את החלק הראשון מתוך ראיון שהתפרסם עם ג’ורג’ מרטין במלודי מייקר בשנת 1971. כפי שהבטחנו, היום אנו מפרסמים את החלק השני. ומה בחלק זה? המון דברים. בינהם: עטיפת הקצבים, לופים, מי גילה את שטוקהאוזן ומי כתב את Yesterday.

אז בואו נתחיל.

מלודי מייקר: מתי היחס של הלהקה אליך, והיחס שלך אליהם, התחיל להשתנות? אני מניח ש-With the beatles ו-Beatles for sale נעשו באותו האופן של Please please me, לא? ג’ורג’ מרטין: למרות שהם כתבו את השירים בעצמם, הם הביאו אותם כשירים ולא כשירים שמוכנים להקלטה. הם לא חשבו במונחים של הקלטות… הם חשבו על פזמון, מידל אייט וסוף. כשהתחלתי את העבודה איתם הייתי מארגן את ההתחלות והסופים והסולו. זה נראה אלמנטרי למדי עכשיו, אבל כשהם שרו את השיר, קודם כל הייתי מתזמן את כניסת הפזמון וכשהגעתי לדקה ועשרים שניות הייתי אומר: אוקי, זה לא ארוך מספיק – תחזרו שוב למידל אייט. או שהיינו מכניסים סולו גיטרה קצר או מעט פסנתר. זה היה בנוי באופן ברור מאוד, ולאט לאט שיתוף הפעולה גדל. אלה היו רק ארבעתם ואם היו תפקידי קלידים, אני ניגנתי אותם. לא השתמשנו בכלים נוספים לפני Yesterday. ממ: מתי התחלת לשים לב לשימוש שלהם במבנים לא רגילים, כמו בתיבות מוזרות של 2/4 וכו’? מרטין: אני לא באמת זוכר. הם לא שמו לב לזה בכלל. ממ: אף פעם לא ניסית ליישר אותם ולגרום להם לכתוב שירים של 32 תיבות? (שיר של 32 תיבות היה התבנית הפופולרית ביותר במוסיקה הפופולרית בחצי הראשון של המאה הקודמת.) מרטין: אפילו לא קצת, זיהיתי שהסטיות הללו היו חלק מהם. זה היה טיפשי לשנות אותם, כי זה היה הורס את הרוח היצירתית שלהם. אני לא חושב שאי פעם התווכחתי איתם על נושא מוסיקלי. הפעם היחידה שהעניינים הגיעו לרתיחה היתה על דבר אחר, וזה היה על עטיפת תקליט. זו היתה עטיפה שמעולם לא יצאה כאן. הם היו לבושים כמו קצבים, והיא יצאה באמריקה. זו היתה בדיחה טובה בעיניהם.

ממ: בתקופה הראשונה, האם ג’ון ופול באמת כתבו ביחד? מרטין: כן, אבל הם גם כתבו כל אחד לבד. Please Please Me ו-From me to you ו-I want to hold your hand היו ללא ספק תוצאה של שיתוף פעולה. הם ישבו יחד ובנו את השיר. אני לא זוכר את השיר האינדיבידואלי הראשון, למרות שברור שגם לפני שפגשתי אותם הם כתבו באופן אינדיבידואלי, אבל אם אתה עובר על השירים אתה יכול לשמוע איזה שיר הוא יותר שיר של ג’ון ואיזה שיר הוא יותר שיר של פול. Yesterday הוא לחלוטין פול, וזו נקודה מעניינת כי זו הפעם הראשונה שהשתמשנו במישהו מחוץ לביטלס בהקלטה. אין בהקלטה הזו אף אחד מלבד פול ורביעיית מיתרים. ממ: איזה תפקיד אתה לקחת ביצירת Yesterday? בהנחה שפול כתב את כל המלודיה והמילים. מרטין: הו כמובן. מה שקרה הוא שהיה לו שיר שהוא התעסק איתו במשך זמן רב. הוא ניגן לי אותו על הפסנתר, וזה נקרא “ביצה מקושקשת”. הוא ניסה לכתוב מילים כל הזמן, וכולנו חשבנו שזה היה לחן טוב. כשהוא סיים את השיר ורצה להקליט אותו, אמרתי שאני לא יכול לחשוב על משהו שרינגו יכול לתרום עם התופים לשיר כזה. אמרתי לו שהדבר הטוב ביותר לעשות הוא פשוט לרדת אל האולפן ולשיר אותו, אז הוא פשוט ניגן על הגיטרה ושר. אני מודה בכנות שלא הצלחתי לחשוב מה לעשות עם השיר – מלבד להוסיף עיבוד מיתרים. פול אמר: “מה… בסגנון של נורי פאראמור? מנטובאני? לא”. ואז עלה לי הרעיון להשתמש ברביעיית מיתרים, משהו קלאסי מאוד, ופול חשב שזה רעיון נהדר. ממ: זה הרגיש כמו צעד גדול באותה תקופה. מרטין: זה היה כך. ביליתי איתו יום שלם, מקשיב לרעיונות שלו על איך כלי המיתר צריכים להישמע, והלכתי וכתבתי את התזמור לרביעיית המיתרים והקלטתי אותה. ממ: האם הרגשת שהם מתחילים להתרחק, שכל אחד מפתח אישיות נפרדת. מרטין: לפול וג’ון היו הסגנונות הייחודיים להם: פול היה המתקתק וג’ון הקשוח. אבל הקרע עדיין לא היה שם בתקופה ההיא. הם באמת היו יחידה אחת. ממ: העובדה שהם היו בסיטואציה המאוד מלחיצה הזו בוודאי דחפה אותם להיות יחד. מרטין: אפילו בריאן היה מחוץ למצודה הקטנה הזו. בריאן ואני הבטנו מהצד. ממ: האם לבריאן היתה נגיעה למוסיקה עצמה? מרטין: בכלל לא. והוא צדק שהוא לא התערב. מערכת היחסים היתה טובה – בריאן היה איש העסקים, מארגן את כל התאריכים וכו’, והיה לו חוסר סבלנות עצום ומבט יהיר עבור אנשים שהתייחסו לביטלס כחשובים יותר. היה לו סגנון נהדר, באמת. הוא רצה שיתייחסו אליו כחלק מהמוסיקה. למעשה, הוא נפגע מאוד יום אחד באולפן: הבחורים היו למטה ואני דיברתי איתם דרך האינטרקום. בריאן לקח את המיקרופון ואמר: “למה שלא תעשו ככה וככה” וג’ון אמר “בריאן, אתה תדאג לכסף שלך ואנחנו נדאג למוסיקה שלנו”. בריאן האדים עד לשורשי שערותיו ומעולם לא אמר יותר דברים בנושא. הוא נפגע מזה מאוד.



ממ: Rubber Soul תמיד נראה לי כאלבום המושלם ביותר שלהם – זה למעשה האלבום ה”חי” האחרון. מרטין: כן, אחרון האלבומים הלא-בנויים. שמעתי אותו שוב לראשונה מזה שנים כשהייתי בחופשה בשנה שעברה, והוא נשמע די טוב. ממ: Revolver היה צעד הצידה משם, לשימוש ביכולות של האולפן. האם זו היתה החלטה מודעת? מרטין: אני חושב שכן. הבחורים היו סקרנים כל הזמן בקשר למוסיקה ולעולם שסביבם, והם עשו נסיונות באופן תדיר. ניסיתי ללמד אותם ככל שידעתי לגבי זה… הקדשתי זמן לג’ון, ניגנתי לו קצת מוסיקה קלאסית, ראוול וכדומה, וזה לא נגע בו כל כך. אבל הם התעניינו בכל מיני סוגים של דברים, כמו שטוקהאוזן… הם גילו אותו במהירות רבה בימים ההם ו-Tomorrow never knows היה בברור בהשפעתו. בכל מקרה, אני עשיתי קצת מוסיקה אלקטרונית עוד לפני שהם הגיעו אלי. הוצאתי סינגל בשם Time Beat – אתה זוכר את זה? זה יצא תחת השם ריי קתודה, ועשיתי את זה עם רדיופוניק וורקשופ. ממ: אבל האם הם גילו את זה בעצמם? מרטין: את שטוקהאוזן הם גילו בעצמם. אני מניח שדיברנו על הרבה דברים וקשה מאוד לשים את האצבע על מי גילה מה. לגבי Tomorrow Never Knows… הם קנו בעצמם טייפ סלילים והתחילו להתעסק איתו בבתים שלהם… אני חושב שפול גילה את זה ראשון… הם החלו ליצור לופים קטנים לעצמם. בכל טייפ סלילים, אם אתה מכסה את ראש המחיקה ושם סליל בלופ, אתה יכול לנגן סאונד ואם אתה מכבה את הטייפ אחרי כמה שניות זה ממשיך להסתובב ולהסתובב ולהשמיע סאונד על סאונד. אתה יכול ליצור סוג של צליל משעשע ומסחרר, ועל ידי נגינה שלו בכמה מהירויות הם הגיעו לכל הצלילים המוזרים הללו. ל-Tomorrow never knows הם יצרו לופים במהירויות שונות והביאו לי אותם. אני ניגנתי אותם על המכשיר, בחלק השתמשתי, חלק זרקתי ולבסוף נשארנו עם 8 לופים של צלילים שונים. כבר הקלטנו את הטרק הבסיסי עם השירה של ג’ון, והתופים, והבס וכבר העברנו את קולו של ג’ון דרך מגבר לסלי, כי הוא אמר לי: ‘אני רוצה שקולי ישמע כאילו הוא מגיע מראש הר בטיבט’ – כפי שניתן לראות הוא היה שבוי בקסמו של “ספר המתים הטיבטי”. הוא רצה קול בו אפשר לשמוע את המילים, אבל שיהיה לו אפקט רוחני, אז העברתי את הקול דרך הלסלי והוא היה המום מזה. אחר כך, כדי להוסיף את 8 הלופים, הבאנו 8 נגני סלילים והנחנו לופ על כל אחד מהם ואני חיברתי את המכשירים לשולחן הבקרה, כך שהיתה לי שליטה על כל אחד מהלופים באופן נפרד. היה לנו כבר את טרק הבסיס ואת השירה אז נשאר לנו רק המיקס, שם העלנו כל לופ שהתחשק לנו בכל רגע שהתחשק לנו. ככה השגנו את האפקט הזה. ממ: האם ראית את כל ההתפתחויות האלה כדברים טובים עבור מוסיקת הפופ? מרטין: הו, כן, כי בזמן הזה כבר היינו כל כך מצליחים שיכולנו לקחת את הסיכונים ויכולנו להתנסות. זה היה רק טרק אחד באלבום כולו, ואם אנשים לא אהבו אותו – חבל. זה היה ניסוי, אולי אפילו נסיון לספק גחמות, אם תרצה, וחשבנו שזה שווה את זה.



ממ: נראה שיש מחלוקת בנוגע ליצירת “אלינור ריגבי”. אתה זוכר את האופן בו השיר עטה צורה? מרטין: לא השיר, אבל אני כן זוכר את תהליך ההקלטה. אני הנחתי שזה שיר של פול… למעשה אני כן זוכר, למעשה בזמן ההקלטה לפול היו חסרות מספר שורות, וכיון שהוא היה צריך אותן הוא הסתובב ושאל אנשים: “מה אפשר להוסיף פה?” וניל ומל ואני העלנו הצעות. זה עניין פעוט למען האמת… כולם תרמו משהו מדי פעם. ממ: מה לגבי התזמור – די דומה ל-Yesterday? מרטין: זה היה מורכב יותר בכך שלקחתי השראה מסגנון הלחנה של מלחין סרטים אמריקאי, שיש לו את אותו השם כמו של הבחור שמנהל את תזמורת ריקודי הצפון… ברנרד הרמן. ממ: הו, הוא הלחין את המוסיקה ל”פסיכו”… מרטין: נכון. הוא הלחין מוסיקה לסרט בשם “פרנהייט 451” והכתיבה למיתרים שם היתה נהדרת. זו היתה ההשראה שלי עבור “אלינור ריגבי”. עבדתי קצת עם פול, שמעתי את הרעיונות שלו על הרמוניות וכדומה, וכך זה התפתח. זה היה קל באופן יחסי כי פול היה מסוגל לנגן את המנגינה על הפסנתר ואני יכולתי להעביר את זה לכלי מיתר בסגנון של ברנרד הרמן. ממ: ואז הגיע “סרג’נט פפר”… מרטין: זה היה דבר מדהים, כי הוא קיבל אישיות משלו, הוא גדל באופן עצמאי. זה היה שינוי מוחלט בחיים, תקופה ארוכה ומפרכת של הקלטות, ואני מניח שבמבט לאחור, זה לא היה מתרחש אלמלא הבחורים נכנסו לסצינת הסמים. אבל אני יכול גם לומר שזה לא היה מתרחש אם אני כן הייתי נכנס לסצינת הסמים, כיון שאם לא הייתי אדם רגיל, אני לא חושב ש”פפר” היה מתפתח בצורה הזו, אני לא חושב שהוא היה אלבום עקבי ואחיד. ממ: האם היית צריך באופן מודע לגרום להם לעבוד ביחד ביצירת האלבום? מרטין: לא, הייתי צריך רק להיות סבלני. אתה לא יכול לעשות הרבה עם בן אדם כשהוא מצחקק כל הזמן. ממ: האם זה התחיל פשוט כעוד אלבום?

מרטין: כן. זה התחיל עם “שדות תות לנצח”. הוא היה שיר ישיר ואהבתי את זה, אני עדיין חושב שזה אחד הדברים הכי טובים שהם עשו, וזה היה באופן ברור שיר של ג’ון. זה היה בתקופה ששניהם כבר נפרדו לחלוטין בעיני רוחי: “שדות תות לנצח” ו”פני ליין” הוקלטו באותו זמן, אבל הם היו שונים לחלוטין. אחד היה לחלוטין פול והשני לחלוטין ג’ון. זה היה בנובמבר של אותה שנה, התחלנו עם “שדות תות לנצח” ואז עשינו את When I’m 64 ואז את “פני ליין” ואז עשינו הפסקה בשביל חג המולד. אז זו היתה ההתחלה של “פפר”… היינו צריכים להוציא סינגל, אז הוצאנו את שני השירים האלו, אחרת אני מניח שהם היו מגיעים לאלבום, כפי שקרה עם When I’m 64

עד כאן החלק השני. אם אתם מעוניים להעמיק את הכרותכם עם ג’ורג’ מרטין, תוכלו לעשות זאת במיני סדרה שערכנו בפודקאסט, שם עקבנו אחר פעילות הבחור מלידתו ועד הקלטת Please Please Me. פרק ראשון פרק שני פרק שלישי פרק רביעי

3 צפיות0 תגובות
  • Facebook
  • Twitter

©2024 ביטלמניקס

bottom of page