לאחר שהאזנו יחד לצד הראשון, הסוער של אלבום הקונספט הנהדר של הקינקס – ”ארתור (או הדעיכה והנפילה של האימפריה הבריטית)’ שהסתיים עם הקטע הנפלא ‘אוסטרליה’ הארוך והפתלתל, הצד השני נפתח ברגיעה. רגיעה זה אומר סערת רגשות פנימית מודחקת שמתפתחת אט אט להוריקן. הקטע הזה לפחות ברוחו הזכיר לי קצת את התחושה הזו כשמחליפים תקליט ב The Wall של פינק פלויד. אחרי תקליט ראשון נוקב וסוער מאוד שמסתיים עם ‘להתראות עולם אכזר’, מקבלים את Hey You שמתחיל בעדינות עם קולו הרך של גילמור שהופך אט אט לכועס ואינטנסיבי. מכאן האלבום של פינק פלויד הולך ויורד ברמתו, לפחות לטעמי. תהליך מאוד דומה קורה באלבום הזה של הקינקס. הביטוי ‘שאנגרילה’ הוא לא המצאה חדשה של ריי. שם המקום הדמיוני הזה כבר הופיע בספר Lost Horizon של הסופר הבריטי ג’יימס הילטון ב 1933. בספר ההוא הוא תואר כמקום אוטופי – גן עדן עלי אדמות. בשיר הפותח את הצד השני או ה’מאגנום אופוס’ כפי שקרא לזה גליון של ה Record Collector שנתקלתי בו – ‘שאנגרילה’ מייצג את הבית בו ארתור מתגורר והוא לא קרוב להיות גן עדן, אלא יותר מסמל את ברירת המחדל של ארתור. הסוויטה הזו היא הקטע הארוך השני מתוך שלושה באלבום ומגיעה לנקודה בסיפור בה ארתור נותר לבדו בבריטניה לאחר שבנו דרק ומשפחתו עזבו לאוסטרליה והוא מתוסכל מאוד. לאחר כל מה שהוא עבר, עבד וספג למען האימפריה הוא מרגיש נבגד. ריי שר את השורות הנוגות בתחילת השיר בהמון אמפתיה ורגש ומגייס את הקול הכי יפה ורך שלו. עכשיו כשמצאת את גן העדן שלך זו הממלכה שלך לפקד עליה אתה יכול לצאת החוצה להבריק את המכונית שלך או לשבת ליד האח ב’שאנגרילה’ שלך הכעס עולה שלב בבית השני: הנה הגמול שלך על העבודה הקשה הכל נעלם בשירותים בחצר האחורית חלפו הימים בהם חלמת על מכונית אתה רק רוצה לשבת ב’שאנגרילה’ שלך. לחדי האוזן, בדיוק ברגע זה לאחר הבית השני, מנוגן אקורד שמזכיר מאוד את אקורד הפתיחה בתחילתו של a well respected man. הסולם אולי מעט שונה אבל זו קריצה קטנה לדמות אחרת שברא ריי שעשתה הכל בדיוק כמו שצריך ולפי הספר, או שמא זו אותה הדמות שהוא כותב עליה כל הזמן. אני מת על הדברים הקטנים האלו. האימפריה משדרת לארתור: נעל את נעלי הבית שלך ושב ליד האח. הגעת לטופ ולא תוכל להגיע גבוה יותר. אתה במקומך ואתה יודע איפה אתה נמצא – ב’שאנגרילה’ שלך’. ריי מדבר באופן כולל אל בוגרי ה’דד אנד סטריט’, אותם אלו שהתבגרו, כביכול הצליחו לצאת משם ל’שאנגרילות’ שלהם אבל עדיין יש להם משכנתא שמרחפת מעל ראשם ועדיין הם חוששים להתלונן כי ככה תכנתו אותם. המוטיב החוזר של שינויי מקצב וסגנון באמצע שיר נשמר גם כאן וזה אחד הקטעים היפים לטעמי באלבום כולו. הקצב עולה כשריי שר וחוזר על הצירוף ‘שאנגרילה’, כלי הנשיפה מתגברים ואז הכל נעצר לרגע וממשיך לקטע ‘ראפ’ שני באלבום. תוך כדי כלי הנשיפה רועמים יותר ויותר ויוצרים מצג דרמטי מאוד שמתאר את הקונפליקט בראשו של ארתור: לכל הבתים ברחוב יש שם כי כל הבתים נראים אותו הדבר. אותו הקומקום, אותם מכוניות קטנות ואותם חלונות. השכנים מתקשרים לספר לך דברים שכדאי שתדע הם אומרים את השורות שלהם, הם שותים את התה ואז הולכים הם מספרים את הרכילות שלך ב’שאנגרילה’ אחרת את חשבונות הדלק, שיעורי המים והתשלומים על הרכב אתה מפחד מדי לחשוב עד כמה אתה חסר ביטחון החיים לא כל כך מאושרים ב’שאנגרילה’ הקטנה שלך. השיר מסתיים באופן דומה לאיך שהתחיל רק כבר הרבה פחות שמח, פחות תמים והרבה יותר כועס. חברים, זו יצירת מופת! הירידה של האלבום כמו הנפילה האיטית של האימפריה מתחילה בקטע הבא ולא בכדי. ‘מר צ’רציל אמר’ מתאר את האימפריה במהלך מלחמת העולם השנייה. זה אחד מרגעי המשבר הגדולים של בריטניה שהיתה משוכנעת ברגעים מסויימים שגרמניה תכבוש את לונדון כפי שכבשה את פאריס. תוך כדי, ריי מקריא מתוך נאומיו המפורסמים של צ’רצ’יל ב 1940 כחודש לאחר בחירותו לראשות הממשלה. בנאומים הללו מול בית הנבחרים הכין צ’רצ’יל את הפרלמנט ואת העם הבריטי למלחמה עקובה מדם עם גרמניה הנאצית וכל זאת לאחר מבצע הפינוי ההירואי מחופי דנקרק. ההבנה היתה שהממלכה בסכנה גדולה אבל כניעה לא באה בחשבון. אל הציטוטים של צ’רצ’יל, מצטרפים גם כאלה של פיגורות בריטיות נוספות מאותה תקופה כמו לורד ביורברוק והגנרל מונטגומרי והמכנה המשותף בין כולם הוא שהעם הבריטי כמו במשחק ‘המלך אמר’ מוריד את ראשו ונענה לכל מה שהם אומרים בצייתנות שקטה. אי אפשר להתעלם מכך שבקולו של ריי ישנה לעגנות שקטה. כך נואם ריי / צ’רצ’יל: אנחנו נגן על האי שלנו על היבשה ועל הים נילחם בהם בחופים, על הגבעות ובשדות ,נילחם בהם ברחובות מעולם בתחום הקונפליקט האנושי לא היינו חייבים כל כך הרבה לכל כך מעטים כי הם הפכו את האימפריה הבריטית שלנו למקום טוב יותר עבורי ועבורך וזו הייתה שעתם היפה ביותר. לירית זה קטע חלש יותר, אבל מוסיקלית אני מת עליו. הוא מתחיל כבלוז שקט ורגוע והולך ותופס תאוצה עד לאזעקה העולה ויורדת. לאחר מכן הקצב מואץ וסולו גיטרה מאולתר מאוד שקורץ קצת למשהו מזרחי. לכל אורך הקטע אין שום התערבות תזמורתי כלל וכלל. כדי לחזק את הגיוון המוסיקלי, קטע ה’ראפ’ השלישי באלבום מופיע ממש לקראת סופו של השיר ובליווי תופים נפלאים הוא מתאר את העם הצייתן מאוד: מר צ’רצי’ל אמר שאנחנו חייבים להרים את הסנטרים חייבים לגלות קצת אומץ וקצת משמעת עלינו להשחיר את החלונות ולמסמר את הדלתות ולהחזיק עד לסוף המלחמה. הקטע הבא ‘היא קנתה כובע כמו זה של הנסיכה מרינה’ בא להבליט מאוד הדיסוננס והנתק בין המעמד הגבוה, המלכותי לבין המעמד הנמוך. אני מודה שעבורי זה הקטע החלש ביותר באלבום העוצמתי הזה גם בגלל הסטייה מקו העלילה שהיה מאוד קוהרנטי עד הנקודה הזו. היא קנתה כובע כמו של הנסיכה מרינה כדי לחבוש אותו בכל האירועים החברתיים שלה. היא חובשת אותו כשהיא מנקה את החלונות היא חובשת אותו כשהיא מקרצפת את המדרגות. גם הצד הגברי שרוצה להדמות ללורד מקבל יצוג כשהוא קונה כובע כמו של אנתוני אידן. כשמגיע שינוי המקצב שהפך כבר למסורתי – מנופך מלכותי עם ה’צמבלו האהוב לקטע רוק ומשם למיוזיק הול קירקסי, אודה שהתחלתי קצת להתעייף. הצליל המלכותי ממשיך גם לקטע הבא ‘ימים צעירים ותמימים’ וההרגשה הכוללת היא של סוף וסיכום. משהו דומה לסופניות של Days אבל רק פחות ממוקד. זה שיר מוצלח בהרבה מהקטע הקודם אבל גם הוא מתקשה להתיישר עם קו העלילה באופן מובהק וההרגשה היא שבנקודה הזו באלבום כמו בכותרת של השיר הבא לריי ‘אין יותר מדי מה לומר’ ולהוסיף על התמה המרכזית של האלבום, וביני לבין עצמי תהיתי האם אלבום מקוצר יותר היה עושה את העבודה טוב יותר. הצד הראשון הנוקב ושני השירים הראשונים בצד ב’ תקפו את הנושא בחדות וזעם שאולי קשה ואי אפשר להתעלות מעליהם ואנחנו יודעים שריי יודע לכתוב ולבטא נוסטלגיה טוב יותר. דייב סיפר: ‘כשניגשתי למיקרופון לעשות את ההרמוניות, הרגשתי שהכל הולך להיות בסדר מעכשיו” ובמידה מסויימת, בין השורות אפשר לומר שריי שר גם על הימים המוקדמים של הקינקס וסוגר את העשור המטורף שלהם יחד. עם נגינת הגיטרה הבארוקית אנחנו עוברים לשיר הבא שבא לבטא את תוצאות הריחוק של ארתור מבנו ושל ריי מאחותו ובעלה ארתור. הריחוק עשה את שלו וכבר אין מה לומר. זו גם אמירה נהדרת על המרחק הבין דורי. אתה כל הזמן מעמיד פנים שהכל בסדר עורכים שיחות חולין כדי להעביר את הזמן אבל כל המילים שאתה יורק מפרצופך לא מוסיפות כלום אין לך שום דבר לומר. בעיקר השיר תמיד נשמע לי כמו אב טיפוס קדום ל Denmark Street מהאלבום הבא. בקטע הסוגר, קטע הנושא, השלישי הארוך באלבום, ריי משלח את ארתור גיסו לחופשי. “זו היתה הכרה בכך שאולי הוא היה צריך ללכת בדרכו. ארתור האזין לאלבום לפני שהוא מת. הוא אמר: ‘היו כמה דברים טובים באנגליה. נטפלת ליותר מדי דברים שליליים’. לפחות קיבלתי פידבק ממנו. יש תחושה עמוקה של אובדן בשיר גם כן. תחושה של אנחנו לא הולכים להתראות יותר”. השיר לא נשמע עגמומי. להיפך הוא משוחרר, קורץ לקאנטרי ווסטרן ואפילו למעט גוספל עם מחיאות הכפיים וההמנון החוזר. התחינה ‘רוזי חזרי הביתה’, התחלפה בהשלמה: ‘אנחנו אוהבים אותך ורוצים לעזור לך – מישהו אוהב אותך אתה לא יודע זאת?‘. השמועה אומרת שדייב היה נרגש עד עמקי נשמתו בסשן ההקלטה ופרץ בבכי. האמת שיש משהו כל כך עצוב בסיום הסמי ‘שמח’ הזה שמשאיר אותך נוגה לכמה דקות אחריו. הוא לא שיר גדול וזו לא הסגירה הגדולה והמצופה שבה הייתי רוצה לראות את האלבום הבועט הזה מסתיים איתה, אבל דווקא קול הענות החלוש הזה מהדהד כל כך. את העטיפה ומארז הגייטפולד של האלבום אני אוהב מאוד. בוב לורי אמן, גרפיקאי, מעצב וצייר נהדר סיפק את העיצוב הנפלא לאלבום. בפוסט שפורסם בנשה שעברה לרגל 50 לאלבום, הוצגו כמה מהעיצובים שלו עבור האלבום:
הדמות שצורפה לאלבום – המלכה ויקטוריה מחזיקה בידיה את ה’שאנגרילה’ ובתוכה ארתור מורגן הכי מהממת בעיניי. שימו לב שמאחוריה הגייטפולד עם תמונת הקנגורו שמסמלת את אוסטרליה. ב 12 באוקטובר ‘שאנגרילה’ שוחרר כסינגל השני מהאלבום, האלבום יצא לאור ב 10 באוקטובר 1969 וחמישה ימים אחר כך שוחרר ‘ויקטוריה’ כסינגל הבא. הצלחה גדולה לא היתה לאף אחד מהם. הסינגל האחרון הגיע למקום 33 במצעדים למרות שהביקורות היו חיוביות ומגזין הרולינג סטון הגדיל וכתב שזהו האלבום הטוב ביותר ל 1969 ושלביטלס יש הרבה חומר להשלים. ‘זו שעתו היפה של ריי דיוויס. האלבום הוא מאסטרפיס בכל אספקט. הישג נעלה של הקינקס‘. אני כמובן לא מסכים איתם על הרבה דברים. במיוחד לאחרונה. הבכורה על אופרת הרוק ‘הראשונה’ לפחות זו המוכרת יותר אמנם הלכה ל The Who עם טומי, אבל שתי הלהקות המשיכו לנסות ולייצר אלבומים עם תמה מרכזית גם בשנים הבאות לבוא. פיט טאונסנד אמר: “אני משבח את ריי דיוויס וגם את דייב דיוויס. אנשים באמריקה דיברו על הביטלס הסטונס ועל ‘המי’. עבורי אלו היו הביטלס, הסטונס והקינקס“. בסוף העשור הזה של הקינקס, ריי הרגיש שחיי ההצלחה לא תרמו לו. “זו תקופה שבה כולם עשו המון כסף. כולם כמו הביטלס, הסטונס ואריק קלפטון קנו אחוזות והפכו לחלק מהממסד. אף פעם לא הפכנו לכאלה עשירים. היו פיקים של הצלחה ואז לא היה כלום. זה גורם לך לחשוב אחרת על מה שקורה סביבך. אתה לא יכול ללכת לאיבוד בטירה. אלו התקופות של הקינקס שבהם המציאות בדקה אותנו והדברים השתבשו והזכירו לנו מדוע אנחנו שם ואיך הגענו לשם”. באוקטובר ריי עזב את האחוזה הגדולה שלו והתמקם ב’שאנגרילה’ ברובע פורטיס גרין בצפון לונדון, שם נולד וגדל. ב 17 באוקטובר, הקינקס נחתו בניו יורק למסע ההופעות האמריקאי הראשון מאז החרם ב 1965. בפוסט הבא נדבר על הקינקס ב 1970.