זהו זה. הפוסט ה 21 והאחרון על הקינקס. הבטחתי ולכן אקיים – היום אנחנו באלבום שמבחינתי סוגר יפה יפה את הקינקס האגדיים ונותן הסתכלות אחורה על כל מה שעבר עליהם בתקופה של 7 השנים הטובות. בפוסטים האחרונים ובמיוחד באחרון בו כתבתי על פס הקול הנהדר ל ‘פרסי’ שהוא אלבום נהדר לסרט שהוא קצת פחות, צפינו בשינוי שעבר על הלהקה, הן הרכבית, הן רעיונית והן ניהולית. חוזה תקליטים חדש בחברת RCA הביא לעוד שינויים בצוות הניהול של הקינקס. גרינוויל קולינס המנהל הראשון מ 1963, היה כבר מותש מההתנהגות של הקינקס. השותף שלו רוברט ווייס התפטר בסוף 1970 אחרי שורה של ויכוחים עם ריי על שיעור אחוז דמי הניהול שהם גבו וקולינס נשאר המנהל היחיד. עבור ריי זו היתה הזדמנות פז להפטר מהגברדיה המכובדת שליוותה אותם כל כך הרבה שנים. הוא סבר שהם לא דרושים יותר ושהקינקס יכולים להסתדר בעצמם ושהשליטה תהיה שלו.צומת הדרכים הזו של הקינקס והיחסים המחודשים עם אמריקה הוביל לאלבום הבא שהסאונד שלו הושפע מאוד מקאנטרי אמריקאי אבל לא רק. הם לא נטש את הסאונד הביג באנדי וודווילי הכה מזוהה איתם והכניסו פנימה נגיעות בלוזיות וג’אזיות קלות. שמו של האלבום רומז גם הוא לשילוב הבריטי-אמריקאי ולטעמי זה שם מבריק: ‘הילביליז ממאסוול’. השם הוא גם רמז לשכונה הלונדונית בה גדלו האחים, ‘מאסוול היל’ ובמובן מסויים האלבום הוא חזרה לשכונת ילדותם. ריי עצמו חזר פיסית לגור ברחוב ‘פורטיס גרין’ בשכונת ילדותו, כשלא מצא את עצמו בכל בתי הפאר שרכש. על גבי העטיפה הנפתחת, אפשר לראות את חברי הלהקה עומדים ושותים בפאב בשעת יום. זה היה פאב שכונתי בשם Archway Tavern בו משפחתם היתה נוהגת לבלות באופן קבוע.
הקטע הפותח את האלבום בן 6 הדקות ‘איש המאה ה 20’, מתחיל כקטע אקוסטי שליו ומתפתח מהר מאוד להיות מטריד. לפחות במילותיו. אם קודם ריי מתח ביקורות על התרבות האנגלית המודרנית הקלוקלת בעיניו, עכשיו הוא מרחיב את היריעה ואת הלעג שלו בכל מה שקשור במאה הזו. שוב אמירות קשות לגבי החיים המודרנים שלא מסתדרות עם הקטע המוסיקלי היחסית רך ופולקי שרק בסופו הוא מרים את הראש והופך למערבולת של קלידים, גיטרות, תופים וזעקות של ריי. זה עידן המכונות סיוט מכני העולם הנפלא של הטכנולוגיה, פצצות מימן מפציצות לוחמה ביולוגית זו המאה ה 20 המסר הופך ישיר יותר ומתכתב עם האלבום ווילג’ גרין: למה הפכו השדות הירוקים של ירושלים? אין לי שום אמביציה, אני פשוט מאוכזב אני איש המאה ה 20 אבל אני לא רוצה להיות כאן. השורה הבא מכינה אותנו לשיר הבא: “אני תוצר סכיזופרני פרנואידי של המאה ה 20”. בקטע הבא עם השם המבהיל “בלוז לסכיזופרניה חריפה ופרנויה”, אנחנו מקבלים הרחבה מלאה של המשפט הקודם. למרות שהוא מושר כקומדיה, הוא מספר על תרחיש אימה של אדם שמפחד לצאת מביתו ומפחד ממוסדות המדינה כולל איש המיסים (תזכורת ל’סאני אפטרנון’) והחלבן. כל אחד ברחוב הוא איום. כלי הנשיפה הנהדרים והמליצים הם מוטיב חוזר באלבום שמביא כאן סאונד בומבסטי יחד עם פסנתר הונקי טונק שמכניס אותנו לתחושה של פאב בדיוק כמו זה שעל העטיפה. העליצות הבלוזית ממשיכה גם בקטע הבא ‘חופשה’. חופשה ממה? זה נשמע כמו מישהו שיצא לחופשה ממוסד סגור, אבל אולי גם מהעיר ומהחיים המודרנים. האקורדיאון נותן תחושה שאנסונית צרפתית של מישהו שמרקד לו ברחובות, אבל הפסנתר משאיר אותנו בסביבות הפאב האנגלי. זה שליד הבית. לא סתם קרא ריי לאלבום הזה ‘אלבום הקומדיה’ של הקינקס. ליטרלי הוא עושה קרקס מהכל. הצלילים ממשיכים להיות עולצים מאוד אבל יחד עם זאת נוגעים בכל תחלואות החיים המודרנים. ב’עור ועצמות’ הרוקנרולי הרך ריי נוגע בנושא יחסית חדש. התנועה ה’בריאה’ המודרנית שבמסווה של שלוות נפש ויוגה גורמת לדימוי עצמי נמוך אצל נערים ונערות שמתדרדרים לתופעות כמו אנורקסיה. אלו נושאים רציניים כל כך, וביקורות נוקבת מאוד ועדיין והכל עטוף בעליצות מוגזמת מדי.ב’אלכוהול’ התיאטרלי קברטי, מככבת בעיית האלכוהוליזם כמפלט. ה’טובה’ משמשת כבס דרמטי, אבל עדיין הנופך הוא מליצי וזה מורגש ביתר שאת עם הכנידה של הקלרינט ויחד עם זאת יש גם הרגשה של שיר קינה שמתכתב עם ‘דד אנד סטריט’. זיכרונות עצובים אני לא זוכר מי חשב שאפול עבד לאלכוהול ה’דמוני’. לאחר השורה הזו שנשמעת כמשהו מאוד ביוגרפי, פסנתר הסולו הנוגה נכנס כאילו לרמז שהסוף לא בהכרח יהיה טוב. הצד הראשון מסתיים בשיר המנוני לחיים המורכבים שנקרא איך לא ‘חיים מורכבים’. למען האמת בתחילה שמו היה ‘התאבדות’, אבל זה היה אגרסיבי גם עבור ריי. בכל זאת הוא השאיר את השורה: “החיים הם אוברייטד”. אלו המילים המשעשעות ביותר על נושא כאוב של מחלות ודכאון. התעוררתי הבוקר עם כאב בצוואר כאב בלב וכאב בחזה הלכתי לרופא והרופא הטוב אמר אתה חייב להאט את חייך או שתמות הורד את המאבקים והסכסוכים זה רק מסבך את חייך. ובכן הורדתי נשים, הורדתי אלכוהול, הפסקתי לגהץ את החולצות ולנקות את הנעליים, הפסקתי ללכת לעבודה והפסקתי לקרוא את החדשות, אני יושב ומשחק עם האגודלים כי אין לי מה לעשות הלהקה מנגנת בקטע הזה כמו להקת פאבים בטקסס וריי לא שוכח גם לשיר במבטא אמריקני דרומי. בסך הכל זה הגיוני, שיר מסבאות עליז על ערכם הפחות של החיים. “הנה באים האנשים האפורים” פותח את צד ב’ והוא מביא את סיפורו של עוד עלוב נפש, אליו הגיעו אנשים באפור. הם הוציאו אותו מביתו רק כדי להרוס אותו, עוד אחד מסימני הקדמה. ככל שהשיר מתקדם, כך גם מתקדם חוסר הבטחון בכך שזו סיטואציה אמיתית. החשד גובר שמדובר בכלל ב’אנשים בלבן’ שבאו לטפל באותו סכיזופרן פרנואיד מהצד הקודם ושוב הכל עולץ ורוקנרולי. הקטע הכי משפחתי באלבום הוא Have A Cuppa Tea ואני מודה שהוא האהוב עליי בו. אמנם מדובר על אקט מאוד אנגלי, אבל ישנה התחושה היא שוב של פאב ואז עולה השאלה האם מדובר בתה או במשקה אחר. בכל אופן זו פיסת שפויות קטנה באלבום בין כל התחושות הקשות של ריי. הוא חוזר בו לתמונות המשפחתיות ולסבתם של האחים ועם התה כתרופה להכל. שוב הקינקס הם להקת פאבים משפחתית קטנה. עוברים לצרות שמעבר לים. שלושת השירים האחרונים מוקדשים לאמריקה אבל גם באמריקאית מדוברת, הדכאון מדכא. ב Oklahoma USA מספר ריי על תחלואי שוק העבודה המודרני דרך תלאותיה של נערה אמריקאית שחולמת להיות כוכבת קולנוע בהוליווד. כל החיים אנחנו עובדים אבל העבודה משעממת אם החיים הם עבור לחיות, בשביל מה לחיות? השיר הבא ‘דוד סאן’ מוקדש לדודם של האחים ריי שעבד כל חייו ברכבת. אחת השורות המקסימות והנוגעות ללב מהשיר היפה הזה אומרת על הדוד סאן: “הוא אהב בליבו ועבד בידיו”. כך סיפר עליו ריי: “רוב האנשים בעולם הם אנשים רגילים כמו הדוד סאן. הם לא מוכשרים במיוחד”. הדוד סאן של האחים ריי הלך לעולמו ממחלת השחפת ועל כך כתב ריי בשיר: “שאלוהים יברך אותך הדוד סאן. הם לא ישכחו אותך כשתגיע המהפכה”. הנגינה בקטע הזה היא מוסיקת בוקרים מה שגרם לי לחשוב שאולי ריי השתתמש ב’דוד סאן’ כביטוי גם לאמריקה ולתחלואיה. הקטע הסוגר את האלבום, הוא שיר הנושא Muswell Hillbillies. הוא נשאר במחוזות הקאנטרי וריי שוטח בו את משנתו לגבי אמריקה. הקטע מתחבר לי מאוד לשני האלבומים האחרונים שהוציא ריי דיוויס. ‘אמריקנה מערכה 1′ ו’אמריקנה מערכה 2’ שיצאו ב 2017 ו 2018 והביאו את הזכרונות שלו מאמריקה וממסעות ההופעות שם. אמריקה השאירה אצלו חותם וצלקות, אבל מצד שני גם אנגליה שבה נולד וגדל. האלבום הוקלט בקיץ 1971 באולפני מורגן בלונדון ושוחרר כאלבומם הראשון ב RCA בסוף השנה רק כדי להכשל במכירות ובמצעדים בבריטניה ולקבל מעט הצלחה בארה”ב, מה שיסמן את העתיד הקרוב בו הם יעברו לפאזת ‘אופרות הסבון’ שלהם ומשם להפוך ללהקת איצטדיונים מצליחה. אסכם את סדרת הפוסטים שלי על הקינקס עם השורה הכי חשובה לטעמי משיר הנושא הסוגר את האלבום.”הם מנסים לבנות חברה ממוחשבת, אבל הם לעולם לא יעשו זומבי ממני“.