ה’רייבנז’, הגלגול הקודם של הקינקס ניסו בכל מאודם להשיג חוזה הקלטות. על מנת לעשות זאת הם היו צריכים מישהו שיוביל את האחים דיוויס הפוחזים ויאמר להם איך ומה לעשות. לאחר שניסו לבדם ללא הצלחה יתרה, הם שכרו לא אחד כי אם שני מנהלים. גרנוויל קולינס ורוברט ווייס. בסוף 1963, נכנס לתמונה גם מנהל שלישי – כוכב הפופ לשעבר לארי פייג’. פייג’ הביא איתו שותף עסקי בשם אדי קאסנר. קאסנר, היהודי הקשוח שהיה ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ, התמנה לפאבלישר של הלהקה.
האחים הצעירים והפזיזים לא חשבו על מה הם חותמים. למען האמת, מה היו האפשרויות של מי שרוצה לפרוץ בעולם המוסיקה ולהשתלב ב’גל הבריטי’?
שרשרת החיול עבדה כך: חברת ‘דנמרק פרודקשנז’ דרכה העביר לארי פייג’ את שיריו של ריי לשותפו העסקי קאסנר, גזרה 10 אחוז עמלה מההכנסות, אותם שילמו ווייס וקולינס מתוך 40 אחוז עמלה שהם גבו מרווחי הקינקס.
יחד עם שלושה מנהלים וקאסנר אחד שלקח חצי מרווחי הפאבלישיניג שהרוויח ריי, הקינקס יצאו לדרכם והניבו להיטים.
דייב סיפר: “הייתי עדיין בתיכון, מסתובב. זה עצוב. לא ידענו. לא היתה באמת תעשיית מוסיקה. כולם המציאו את זה תוך כדי – לקחנו מה שיש כי זה לא אף אחד לא היה ממתין לנו לשנה הבאה. הייתי בן 16-17 ואפילו לא חשבתי על זה כקריירה. כל כך נתפסתי בקסם של העניין. חתמתי ויצאנו לדרכנו העליזה כשאנחנו חושבים שהכל יהיה בסדר”.
במרץ 1966 כשריי חזר מסיבוב הופעות אירופאי, הוא התמוטט בביתו. שפעת והתמוטטות עצבים זה לא שילוב בריא. כל הלחץ שבו הוא היה שרוי מאז הסינגל המצליח שלהם you really got me החל להראות את אותותיו. באותה העת היחסים עם פייג’ וקאסנר היו על סף שבירה. הקינקס רצו להפרד מהם. הטענות נשענו בעיקר על תשלומי תמלוגים נמוכים במיוחד ועל עצם היותו של דייב קטין כשחתם על החוזה ללא התערבות הוריהם. שני אנשי העסקים טענו כמובן להפרת חוזה ולקונספירציה נגדם. ריי לא המתין. ווייס וקולינס לקחו אותו לרחוב סאביל רואו על מנת לעגן חוזה פאבלישינג חדש עם פרד ביינסטוק מחברת ‘בלינדה מיוזיק’. תשלומי התמלוגים עבור קאסנר הוקפאו עד לדיון בפני שופט.
פאסט פורוורד ל 1970.
הקונפליקט עדיין לא נפתר. ריי לא היה חופשי מפייג’ וקאסנר והתמלוגים שלו על השירים מתחילת הדרך היו תקועים. באוקטובר 1970, ריי החליט שאינאף איז אינאף. הוא חייב להשתחרר מהכבלים האלו ולקבל את מה שמגיע לו חזרה. הוא החליט להתפשר עם קאסנר מחוץ לכתלי בית המשפט והסכים לקבל את הזכות לתמלוגים עבור 30 אלף פאונד ובנוסף לוותר על חלק קטן מהם. מדובר על תמלוגים מתחילת הקריירה ועד ל well respected man שהמשיכו להיות משולמים בחלקם לקאסנר.
באוטוביוגרפיה שלו הסביר ריי שכשיש משפחה קטנה לפרנס, האיום של קאסנר למשוך את העניין עד אין סוף הוא משהו שהוא לא יכל להסתכן איתו. עכשיו הוא חופשי ומקבל סוף סוף את התמלוגים שלו מהימים המוקדמים של הלהקה.
העניין אולי נסגר מול קאסנר אבל לאורך השנים נותר טעם מר מאוד לגבי תעשיית המוסיקה והאלבום הבא של הקינקס שיקף זאת ביתר שאת. ‘חלק 1 – לולה מול הפאוורמן והמאני גוראונד’ – הוא המערכה הראשונה במאבק של כוחות האור מול כוחות האופל והרשע הכוחניים שרוצים את כספם של הלהקה – לא תהיה מערכה שנייה.
על העטיפה ארבעת חברי הלהקה מרכיבים דמות אחת כשכל אחד מהם מרכיב רבע ממנה. הם מאוחדים במאבק מול הרשע ומצד שני הם ממומקמים כמו מטרה. לראשונה מבחינה מוסיקלית, שתי התשוקות של האחים התאחדו באלבום אחד. ריי עם הרצון הבלתי נלאה לצור אלבומי קונספט ודייב שרוצה להיות רוקר ולייצר סאונד בומבסטי. העובדה הזו הולידה לטעמי את אחד האלבומים היפים והשלמים של הקינקס.
הסינרגיה הזו באה לביטוי כבר בקטע הראשון: “המתמודדים”. השיר נפתח באופן פולקי עם השורה התחתונה של האלבום: “צריך לצאת מהחיים האלה איכשהו. חייב להיות חופשי, חייב להיות חופשי עכשיו”. אחרי כחצי דקה, השקט והאקוסטיות מופרים והשיר מקבל גוון רוקנרולי בועט עם ריף נפלא של דייב.
אני לא רוצה להיות סולל כבישים מהירים, מטאטא של מדרכות, אני חייב לעשות זאת בדרך שלי אני לא מוכשר מספיק כדי להיות מתמטיקאי, פוליטיקאי ממולח, מקבל החלטות אנחנו לא הגדולים ביותר כשאנחנו מפורדים, אבל כשאנחנו ביחד אני חושב שנצליח
במידה מסויימת השיר הזה מחזיר את האחים אל הימים הראשונים, טרם חתימת החוזה הכובל כששניהם הרהרו יחדיו לאן כל זה הולך וכששניהם החליטו ללכת עם החלום עד הסוף.
זוג השירים של דייב באלבום הזה נפלא בעיניי. השיר הראשון שלו מגיח כבר אחרי קטע הפתיחה. ‘זרים’ הוא שיר על ניכור בין אנשים אבל הוא גם מעיד על אחדות. הוא ממשיך את המוטיב של ריי מהקטע הקודם שכשיש אוייב משותף אז “אנחנו לא שניים אלא אחד, שנעים כמו זרים בדרך שבחרנו”. ביצוע ווקאלי אדיר של דייב ושימו לב גם לקלידים המצויינים של ג’ון גוסלינג, הרכש החדש. מכות התופים של מיק אבורי בסוף הקטע מרעידים ויפהפיים בעיניי.
‘רחוב דנמרק’ נכנס כבר לעובי הקורה. השיר מספר על ה’טין פאן אלי’, הסמטה הלונדונית בה התמקמו להם כל העוסקים בדבר של תעשיית המוסיקה הבריטית. עוד לפני שריי שר מילה אחת זה כבר נשמע פארודי ועוקצני.
במורד הדרך מטוטנהאם קורט רק מעבר לפינה מסוהו הישנה, ישנו מקום אליו הפאבלישרים הולכים. אם לא תדע לאן ללכת, רק פתח את אוזניך ועקוב אחרי אפך.
הנסיון הזה להפוך את הפאבלישירם ליצורים שחיים במקום נסתר שמעלה ריח סרחון, משעשע מאוד.
אתה הולך לפאבלישר ומשמיע לו את השיר שלך הוא אומר: ‘אני שונא את המוסיקה שלך והשיער שלך ארוך מדי. אבל אני אחתים אותך בכל מקרה כי אני שונא לטעות’.
הטעות של דיק רואו מנהל חברת התקליטים ‘דקה’ שכשל לזהות ולהחתים את הביטלס, רחפה והדהדה באופן ברור בקרב תעשיית המוסיקה הבריטית. אף אחד לא רצה להיות דיק רואו הבא. באופן מוזר גם הרכבים או אמנים שרק התאימו קלות לנישה, הוחתמו ללא כל קשר למוסיקה שהם עשו. נקודה שריי התאמץ להדגיש היא שבין הפאבלישרים לבין הבנה במוסיקה פעורה תהום ענקית. במקום לעשות זאת בכעס וטינה, הוא מבטא זאת בסרקסטיות והומור נפלאים. הפאבלישר הספציפי האישי שריי כיוון אליו היה כמובן קאסנר.
ההסדר העתידי עם קאסנר בא לידי ביטוי ביתר שאת בשיר המרגש הבא Back in the Line – ‘חזרה לתלם’ ולדעתי הוא אחד משיאי האלבום. השיר מתחיל בתיאור אוטוביוגרפי של ריי מהתקופה של לפני הפריצה הגדולה והוא הופך לאיטי וכבד יותר כשהוא מתאר את ‘איש האיגוד’ [קאסנר] שהולך ברחוב. זה שיחליט אם הוא יחיה או ימות ובמידה מסויימת הוא מכוון גם לאיגוד המוסיקה האמריקאי שהחרים את הקינקס ועכשיו לאחר התלאות, הכל חזר לקדמותו.
הנה ביצוע אדיר מהופעה של הקינקס בארה”ב ב 1977 וכהקדמה, ריי מסביר שהשיר נכתב על ה’תאגידים’ בארה”ב שמנעו מהם להופיע שם. ביצוע של דמעות.
חוץ משירים בודדים, כל השירים מיישרים קו עם הקונספט של האלבום. השיר ‘לולה’ הוא דוגמא לאחד שלפחות על פניו לא. לטעמי אחת הסיבות העיקריות שהשיר נכנס לאלבום היא העובדה שהאלבומים האחרונים של הקינקס כשלו להתרומם במצעדים. הסינגל ‘לולה’ המריא וכמו באלבום הראשון שבו You Really Got Me סחב על גבו את כל האלבום או למשל הכנסת הסינגל Sunny Afternoon ל Face To Face על מנת להרים אותו במצעדים, גם כאן ל’לולה’ יש תפקיד יותר שיווקי מאשר קונספטואלי. בהפוך על הפוך, השיטה הזו מיישרת קו עם הקונספט של האלבום כשהיא מדגישה את הטריקים הנאלחים שנאלצו האמנים לבלוע על מנת לשחק את המשחק. על ‘לולה’ הנפלא תוכלו כמובן לקרוא בהרחבה בפוסט הקודם.
‘טופ אוף דה פופס’ ממשיך את הקונספט הבועט של האלבום כשהוא נעזר בסאונד הבומבסטי של דייב. זו סאטירה נוקבת מאוד שמופנת הפעם אל אמצעי התקשורת ובראשם ה BBC וה’מלודי מייקר’ שהכתירו והדירו אמנים על פי ראות עיניהם. מה היא אם לא השאיפה של אמן או להקה להגיע למקום הראשון?
השיר מתאר בצורה נהדרת את השלבים בדרך להצלחה. ממקום 25 למקום השלישי וכשהמטרה הנכספת מגיעה, אנחנו מקבלים את צלילי גן העדן עם ‘אורגן הכנסייה’ ואת ריי שבצורה מסוכנת מחקה במבטא ‘יהודי’ את קאסנר:
“אתם יודעים מה זה אומר? זה אומר שעכשיו אתם יכולים לעשות כסף אמיתי!”.
הקטע הסוגר את צד א’ הוא קטע נפלא במיוחד בשם ‘מאני גו ראונד’ או ‘הכסף מסתובב’. ריי מתאר בצורה ישירה, בוטה ותיאטרלית מאוד, את כל תלאותיהם של רווחי הלהקה עד שהם מגיעים לכיסיהם. הישירות היא מכיוון שהוא לא חסך והכניס את שמותיהם האמיתיים של מנהליו לאורך השנים. ככה זה הולך:
רוברט חייב חצי לגרנוויל ובתורו הוא חייב חצי ללארי שסוגד לקטעים שלי ולכן הוא העביר חצי לפאבלישר זר. הוא, לקח את חצי מהכסף שנעשה באיזו ארץ רחוקה נתן חצי ללארי ואני סיימתי עם חצי מ’אלוהים יודע מה’.
הכל מבוצע כקטע ממחזמר מיוזיק הולי עליז, כשהמילים מרירות מאוד והפסנתר של גוסלינג רועם ומרעיד במקומות הנכונים.
מישהו יכול להסביר לי מדוע זה נעשה כך? חשבתי שהם חברים שלי… האם מגיע להם כסף משיר שהם אפילו לא שמעו? הם לא מכירים את הלחן ולא את המילים אבל הם לא שמים קצוץ.
ואז נעשית חזרה לימים שבהם החליטו הקינקס להפטר מלארי וחברו קאסנר. התקופה שהחלה את הפיאסקו:
על סף התמוטטות עצבים, החלטתי להלחם עד הסוף. אבל אם אי פעם אקבל את הכסף שלי אני אהיה זקן ואפור מכדי להוציא אותו אבל החיים נמשכים ואף אחד לא מנצח, הזמן עובר במהירות כמו שהכסף עובר אני רק מקווה שאשרוד….
צד ב’ נפתח עם שיר שרבים נוטים לסווג לו כמו ב’לולה’, חריגה מהסקופ של האלבום אבל לא כך הוא – לפחות לדעתי. ‘בזמן הזה מחר’ מדבר על הדאגה לעתיד ועל הקושי להיות בדרכים כלהקה. זה באמת ובתמים אחד השירים הנפלאים של הקינקס ואני אוהב אותו מאוד. הוא נפתח בקול נחיתה או המראה של מטוס ומדבר על סיבובי ההופעות הארוכים שהם נאלצים לעבור. באותה הנשימה בה הוא מדבר על העתיד הקרוב והדילוגים מלוקיישן ללוקיישן, ריי מדבר גם על העתיד הרחוק יותר ועל עצמו. הקינקס הם לא ההרכב היציב ביותר בשואוביז וסימן שאלה עומד תלוי מעל עתידם. בכנות נדירה ריי סיפר על השיר: “הרגשתי שאיבדתי קשר עם משפחתי. הייתי בבועת מוסיקת פופ במשך 5 שנים ואני כבר לא מכיר את האנשים סביבי יותר”.
כמו בדוגמא של Days, תמיד רציתי עבור השיר הנהדר הזה קצת יותר ‘אומף’, לפחות באזור הווקאלז, אבל אקח אותו גם ככה. קטעי הבנג’ו הווסטרנים פשוט נהדרים. השיר שהכי מרגש אותי באלבום הוא Long Way From Home. זה לא יעזור, הוא תמיד מזיל לי דמעות. ריי כתב ושר עצות לעצמו הצעיר ועשה זאת באמפתיה עדינה, שובה ומכמירת לב.
עברת דרך ארוכה מהילד המנוזל והקשוח שהכרתי, היו לך דרכים כל כך טובות. אני זוכר את הדברים הקטנים שתמיד גרמו לך לחייך, הם שימחו אותך עכשיו אתה חושב שאתה חכם יותר כי התבגרת ואתה חושב שכסף קונה הכל ואתה חושב שאתה לא צריך אף אחד שידריך אותך, אבל אתה עדיין הרחק מהבית.
הקטע הזה מצביע על איבוד הדרך מצידו של ריי ובמצבו הנוכחי ואפשר להבין זאת. הן אישית והן מקצועית הוא על צומת דרכים. הוא התרחק הרבה מעצמו ומהבית. הגישה הזו של הסתכלות עצמית ברחמים ובדכדוך, תחזור על עצמה גם בשיר נפלא בשם Sitting in my Hotel מהאלבום ‘כולם בעסקי השעשועים’ מ 1972.
חזרה לדייב. השיר השני והעוצמתי שלו באלבום, Rats יכול להיות גם הוא מחוץ לקונטקסט של התמה המרכזית אבל גם בו אני רואה שילוב כלשהו עם הרעיון המרכזי. שוב דמות אבודה, הפעם מוחזקת שבי על ידי חולדות גדולות ושמנות. אלו יכולים להיות אנשי העסקים, או המעריצים, אבל באופן אישי אני חושב שדייב מתאר הזיית LSD – הסם הקשה שהשתלט על חייו באותה תקופה. הרי סמים ואלכוהול הם מנת חלקה של כל להקה שמכבדת את עצמה ולכן גם התופעה הזו עושה דרכה לאלבום. שום דבר, אבל שום דבר, לא מכין אותך לסאונד הכבד, הפאנקי והנפלא שאנחנו מקבלים בשיר עם עבודת הבס הפתלתלה והנהדרת של ג’ון דלטון.
‘אייפמן’ הוא הקטע השני הקליט שמשתייך למשפחת ‘לולה’. הוא יצא כסינגל כשבוע לפני הוצאת האלבום בבריטניה ( עם Rats כביסייד) והצליח להמריא למקום 5 במצעד הסינגלים. ייחודו הוא בצליל הקליפסו/רגאיי הנהדר שעל גביו ריי יוצא לרגע מהתלונות על עולם תעשיית המוסיקה ומתלונן על תחלואי האדם באופן כללי. קליפ יפה נעשה לו וצולם בלוקיישן הצילום בו הצטלמו הקינקס עבור עטיפת האלבום ‘ווילג’ גרין’ בהאמפסתד הית’. מי היא דמות הקוף בקליפ? אתם יודעים איך זה, תמיד מסנג’רים את החדש. זהו כמובן הקלידן ג’ון גוסלינג.
בקטע הנפלא Powerman אנחנו חוזרים לקונספט. הוא מכיל בו את תמצית האלבום. המלחמה בכוחות הרשע, ז”א בקאסנר.
אני מכיר איש, הוא איש כוחני, האנשים אצלו בכף ידו. הוא החל למטה וסלל את דרכו למעלה, עכשיו הוא לא הולך לעצור עד שיגיע לטופ. אותו סיפור ישן, אותו חלום ישן. אם אתה רוצה את הכסף שלך, עדיף שתעמוד בתור, כי בסופו של דבר תאסוף ניקל וגרוש.
איפשהו הרגשתי שבקטע הזה ריי כתב גם על עצמו. אם לא ייזהר, התעשייה עלולה להפוך גם אותו לאיש כוחני ודורסני.
שיר הסיום של האלבום חוזר כמיטב המסורת של אלבומי הקונספט אל הפתיחה ואל המוטיב המרכזי. “חייב להיות חופשי”. שוב הווסטרניות הפולקית חוזרת אבל הפעם בליווי מלא ועוצמתי של הלהקה. הקטע הקטן שפתח את האלבום ובוצע כקטע בודד ואקוסטי, הפך לשיר להקה מלא. הלהקה ניצחה והיא מעל הכל. חייבים להיות חופשיים.
ב 27 בנובמבר 1970 יוצא האלבום הנפלא הזה. רוצים לנחש? כן הוא לא הצליח ונכשל במצעדים, אבל מה זה משנה? ממתי להיות ב’טופ אוף דה פופס’ אומר משהו?
50 שנה בדיוק לאחר צאתו והנה אנחנו כאן עם אלבום טרי, בועט, מלא עוצמה ונפלא. לי הוא ממשיך להתנגן בראש ובלב.
בפוסט הבא נמשיך ל 1971 ולפס הקול עבור הסרט ‘פרסי’.