היום אנחנו ממשיכים עם הראיון הגדול של ג’ון ויוקו בפלייבוי שהתקיים ב-1980. בין הדברים שתוכלו לקרוא בחלק של היום – ג’ון מסביר איך הגיע לצפות עם פול בטלוויזיה כמה שנים מוקדם יותר, נותן מחמאה לפול ורינגו באופן הטוב ביותר לו הוא מסוגל, מסביר למה הוא כועס על ג’ורג’ ולמה הוא לעולם לא ישתתף בהופעות לגיוס כספים. בנוסף הוא מדבר על הכתיבה המשותפת שלו ושל פול. תהנו 🙂 ———————————————————————————————————– פלייבוי: מלבד המליונים שהציעו לכם עבור הופעת איחוד, מה היה היחס שלך לגבי ההצעה הנדיבה של המפיק לורן מייקלס לשלם לכם 3200 דולר עבור הופעה משותפת ב-Saturday Night Live לפני מספר שנים? לנון: אה, כן. פול ואני צפינו יחד בתוכנית הזו. הוא ביקר אצלנו בדקוטה. צפינו בזה וכמעט הלכנו לאולפן, רק כבדיחה. כמעט נכנסנו למונית, אבל בסופו של דבר היינו עייפים מדי. פלייבוי: איך קרה שאתה ופול צפיתם יחד בטלוויזיה? לנון: זו היתה תקופה שפול פשוט היה מופיע בדלת עם גיטרה. הכנסתי אותו, אבל בסופו של דבר אמרתי לו “תתקשר בבקשה לפני שאתה מגיע. אנחנו לא ב-1956 ולהופיע פתאום בפתח הדלת זה כבר לא אותו דבר. אתה יודע, פשוט תתקשר.” הוא נעלב מזה, אבל לא התכוונתי לזה בצורה רעה. אני רק התכוונתי שאני מטפל בתינוק כל היום ואיזה בחור מופיע לך בדלת… אבל, בכל מקרה, בחזרה ללילה הזה, הוא ולינדה הגיעו אלינו והוא ואני סתם ישבנו שם, צופים בתוכנית, ואמרנו “חה-חה, זה לא יהיה מצחיק אם נלך לשם?” אבל לא עשינו את זה. פלייבוי: האם זו היתה הפעם האחרונה בה ראית את פול? לנון: כן, אבל לא התכוונתי לזה ככה. פלייבוי: אנחנו שואלים כי תמיד יש הרבה ספקולציות בקשר לשאלה האם ארבעת המופלאים הם אוייבים מושבעים או החברים הכי טובים. לנון: לא זה ולא זה. לא ראיתי אף אחד מהביטלס במשך אני לא יודע כמה זמן. מישהו שאל אותי מה חשבתי על האלבום האחרון של פול והערתי משהו בסגנון, אני חושב שהוא מדוכא ועצוב. אבל אז הבנתי שלא שמעתי בכלל את כל הדבר הארור. שמעתי רק קטע אחד – הלהיט Coming Up שחשבתי שהיה טוב. אחר כך שמעתי משהו אחר שנשמע כאילו הוא מדוכא. אבל אני לא עוקב אחרי העבודות שלהם. אני לא עוקב אחרי “כנפיים”, אתה יודע. לא מזיז לי את התחת מה “כנפיים” עושים, או איך האלבום החדש של ג’ורג’ מצליח, או מה רינגו עושה. לא מעניין אותי, לא יותר מאשר אני מתעניין במה אלטון ג’ון או בוב דילן עושים. זה לא מתוך נוקשות או חוסר רגישות, אני פשוט עסוק מדי בלחיות את החיים שלי ואין לי זמן לעקוב אחר החיים של אנשים אחרים, בין אם הם הביטלס או אנשים שהלכתי איתם לקולג’ או אנשים שהיו לי איתם מערכות יחסים אינטנסיביות לפני שפגשתי את הביטלס. פלייבוי: מלבד Coming Up, מה אתה חושב על עבודתו של פול מאז שהוא עזב את הביטלס? לנון: אני די מתפעל מהאופן בו פול התחיל שוב מאפס, הקים להקה חדשה והחל לנגן באולמות ריקודים קטנים, כי זה מה שהוא רצה לעשות עם הביטלס – הוא רצה שנחזור לאולמות הריקודים ונחווה את זה שוב. אבל אני לא… זו היתה אחת הבעיות, באופן מסויים, שהוא רצה לחיות מחדש את כל זה או משהו כזה – אני לא יודע מה בדיוק זה היה… אבל אני די מתפעל מהאופן שהוא ירד מהכס – עכשיו הוא שוב עליו, אבל אני מתכוון, הוא עשה את מה שהוא רצה לעשות. זה טוב מאוד, אבל זה פשוט לא מה שאני רציתי לעשות. פלייבוי: מה בנוגע למוסיקה? לנון: The Long and Winding Road היתה הנשימה האחרונה שלו. למרות שלא באמת הקשבתי. פלייבוי: אתה אומר שלא הקשבת לעבודות של פול ולא באמת דיברת איתו מאז הלילה ההוא בדירה שלך… לנון: באמת לדבר איתו, לא, זו מילת תאור. לא דיברתי איתו באמת כבר עשר שנים. כי לא ביליתי איתו זמן. אני עשיתי דברים אחרים וכך גם הוא. אתה יודע, יש לו 25 ילדים ובערך 20 מליון תקליטים – איך יהיה לו זמן לדבר? הוא תמיד עובד. פלייבוי: אז בוא נדבר על העבודה שעשיתם יחד. בהתייחסות כללית, מה כל אחד מכם תרם לצוות הכתיבה לנון-מקרטני. לנון: ובכן, אתה יכול לומר שהוא סיפק קלילות, אופטימיות, בזמן שאני תמיד הבאתי עצבות, חוסר הרמוניה, סוג של בלוזיות. היתה תקופה שחשבתי אני לא כותב מלודיות, שפול כתב את אלה ואני כתבתי פשוט שירי רוקנרול ישירים וצועקים. אבל ברור שכשאני חושב על כמה מהשירים שלי – In my life – או חלק מהשירים המוקדמים – This Boy – כתבתי מלודיות בטובים שבהם. לפול היה אימון רב, הוא ידע לנגן על הרבה כלים. הוא היה אומר “למה שלא תשנה את זה שם? השתמשת בתו הזה 50 פעמים בשיר”. אתה יודע, הייתי מתלבש על תו ולא מניח לו. מצד שני, אני הייתי זה שיודע לאן לקחת את השיר – סיפור שפול היה מתחיל. ברבים מהשירים, החלק שלי הוא הגשר, ה”מידל אייט” (Middle eight). פלייבוי: למשל? לנון: למשל “מישל”. פול ואני שהינו איפשהו, והוא נכנס והמהם את התיבות הראשונות, עם המילים, אתה יודע [שר בית מ”מישל”], והוא אמר “לאן אני הולך מכאן?” אני הקשבתי לזמרת הבלוז נינה סימון, ששרה משהו כמו I Love you! באחד השירים שלה וזה גרם לי לחשוב על ה”מידל אייט” של “מישל” [שר]: I love you, I love you, I l-o-ove you… פלייבוי: מה היה ההבדל מבחינת המילים? לנון: לי תמיד היה קל יותר עם מילים, למרות שפול הוא כותב מילים בעל יכולות, שלא חושב שהוא כזה. אז הוא לא מנסה יותר מדי. במקום להתמודד עם בעיה, הוא יתחמק ממנה. לשיר Hey Jude יש מילים ממש טובות. אני לא תרמתי למילים שם בכלל. וכמה שורות שהוא כתב מראות שיש לו יכולות של כותב מילים טוב. אבל הוא פשוט לא לקח את זה לשום מקום. עדיין, בימים הראשונים, לא ממש עניינו אותנו המילים כל עוד לשיר היה איזשהו נושא המום – היא אוהבת אותך (She loves you), הוא אוהב אותו, הם כולם אוהבים אחד את השני. אלה היו השורה שתתפוס והסאונד שעניינו אותנו. זו עדיין הגישה שלי, אבל אני לא יכול להניח למילים. אני מוכרח לגרום לכך שתהיה להם משמעות באופן נפרד מהשירים. פלייבוי: איזו דוגמה אתה יכול לתת למילים שאתה ופול עבדתם עליהן יחד? לנון: ב-We can work it out, פול כתב את החלק הראשון, אני את ה”מידל אייט”. אבל יש לך את פול כותב We can work it out/We can work it out – אופטימיסט אמיתי, אתה יודע, ואני, חסר סבלנות Life is very short and there’s no time/For fussing and fighting, my friend…. פלייבוי: פול מספר את הסיפור וג’ון מתפלסף. לנון: כן. ובכן, תמיד הייתי כזה, אתה יודע. הייתי כזה לפני הביטלס ואחרי הביטלס. תמיד שאלתי למה אנשים עושים את מה שהם עושים ולמה החברה היא כפי שהיא. לא הסכמתי פשוט לקבל הכל כפי שהוא. תמיד חיפשתי מתחת לפני השטח. פלייבוי: כשאתה מדבר על עבודה משותפת על מילים לסינגל כמו We can work it out, זה רומז שאתה ופול עבדתם הרבה יותר צמוד ממה שאתה סיפרת בעבר. האם לא אמרת שאתה כתבת את רוב השירים שלך לבד, למרות שהשמות של שניכם הופיעו עליהם? לנון: כן, שיקרתי. [צוחק] זה היה כשכעסתי, אז הרגשתי שעשינו הכל בנפרד. אבל, למען האמת, הרבה מהשירים כתבנו עין לעין. פלייבוי: אבל רבים מהם כן נעשו לבד, לא? לנון: כן. “סרג’נט פפר” היה רעיון של פול, ואני זוכר שהוא עבד על זה הרבה ופתאום הוא צלצל אלי לבוא לאולפן, הוא אמר שהגיע הזמן לכתוב שירים חדשים. ב”פפר” תחת לחץ זמן של 10 ימים בלבד, הצלחתי לכתוב את Lucy in the sky ואת Day in the life. לא תקשרנו ביננו מספיק, אתה מבין. ומאוחר יותר, זו היתה הסיבה שכעסתי כל כך על הכל. אבל עכשיו אני מבין שזה היה אותו משחק תחרותית שהמשיך. פלייבוי: אבל המשחק התחרותי היה טוב עבורך, לא? לנון: בימים המוקדמים. הקלטנו תקליט ב-12 שעות או משהו כזה. הם רצו סינגל כל שלושה חודשים והיינו חייבים לכתוב אותו בחדר במלון או בואן. אז שיתוף הפעולה היה פונקציונאלי בנוסף למוסיקאלי. פלייבוי: אתה לא חושב ששיתוף הפעולה הזה, הקסם הזה בין שניכם, הוא משהו שחסר בעבודה שלך מאז? לנון: מעולם לא הרגשתי שמשהו חסר. אני לא רוצה שזה ישמע שלילי, כאילו לא הייתי צריך את פול, כי כשהוא היה שם, אין ספק שזה עבד. אבל אני לא יכול – קל יותר לומר מה תרמתי לו מאשר מה הוא תרם לי. והוא יאמר את אותו דבר. פלייבוי: סטיה קטנה הצידה, אבל כל עוד אנחנו בנושא של מילים והכעס שלך על פול, מה גרם לך לכתוב את How do you sleep?, שמכיל מילים כמו Those freaks was right when they said you was dead ו- The only thing you done was yesterday/And since you’ve gone, you’re jusy another day? לנון: [מחייך] אתה יודע, לא באמת הרגשתי כל כך מרושע בזמנו. אבל השתמשתי בטינה שלי כלפי פול ליצור את השיר, בוא נגיד את זה ככה. הוא ראה שזה כוון אליו באופן ישיר, ואנשים המשיכו לשאול אותו על זה ולא הניחו. אבל, אתה יודע, היו כמה ירידות באלבום שלו לפני האלבום שלי. הוא כל כך מעורפל שאנשים אחרים לא הבחינו בהם, אבל אני שמעתי אותם. חשבתי, ובכן, אני לא מעורפל, אני ניגש ישר לעניין. אז הוא עשה את זה בדרך שלו ואני בדרך שלי. אבל לגבי השורה שציטטת, כן, אני חושב שבאופן מסויים פול מת יצירתית. פלייבוי: לשם אנחנו חותרים: אתה אומר שמה שעשית מאז הביטלס עומד בפני עצמו, אבל האם זה לא אפשרי שעם כולכם יחד, מדובר במקרה בו השלם גדול מסך חלקיו? לנון: אני לא יודע אם זה יסביר לך: כשהביטלס הופיעו באמריקה בפעם הראשונה, הם ניגנו במקצוענות. כלומר, הם היו כבר ידיים ישנות. הקתרזיס נעלם מההופעות כבר הרבה זמן לפני זה. באותו אופן, היצירתיות בכתיבת השירים עזבה את פול ואותי באמצע שנות השישים. כשכתבנו בימים הראשונים, זה היה כמו התחלת מערכת יחסים. בתקופה של “סרג’נט פפר” – “אבי רואד”, מערכת היחסים התבגרה. אולי אם היינו ממשיכים יחד, דברים מעניינים נוספים היו קורים, אבל זה לא יכול היה להיות אותו דבר. פלייבוי: בוא נעבור לרינגו. מה דעתך עליו מבחינה מוסיקלית? לנון: רינגו היה כוכב בפני עצמו בליברפול לפני שאפילו נפגשנו. הוא היה מתופף מקצועי ששר וניגן והיה לו את הזמן שלו במופע והוא היה באחת הלהקות המצליחות באנגליה אבל במיוחד בליברפול, לפני שהיה לנו בכלל מתופף. אז הכישרון של רינגו היה פורץ בדרך כזו או אחרת כדבר כזה או אחר. אני לא יודע לאן הוא היה מתגלגל, אבל יהיה מה שיהיה הניצוץ הזה ברינגו שכולנו מכירים אבל לא יודעים לשים עליו את האצבע – אם זה משחק, תיפוף, שירה או אני לא יודע מה, יש בו משהו שמקרין והוא היה מתבלט עם או בלי הביטלס. רינגו הוא מתופף טוב מאוד. הוא לא טוב מבחינה טכנית, אבל אני חושב שהתיפוף של רינגו לא מוערך מספיק כפי שנגינת הבס של פול לא מוערכת מספיק. פול היה אחד מנגני הבס החדשניים ביותר אי פעם, וחצי מהדברים שקורים עכשיו מועתקים באופן ישיר מתקופת הביטלס שלו. הוא אגומניאק לגבי כל דבר אחר שקשור אליו, אבל דווקא לגבי נגינת הבס שלו הוא תמיד קצת מצטנע. אני חושב שפול ורינגו עומדים בשורה אחת עם כל מוסיקאי הרוק הטובים ביותר. לא טובים מהבחינה הטכנית – אף אחד מאיתנו הוא לא מוסיקאי טכני. אף אחד מאיתנו לא ידע לקרוא מוסיקה. אף אחד מאיתנו לא ידע לכתוב תווים. אבל כמוסיקאים טבעיים, כאנשים בעלי השראה לייצר את הרעש, הם לא פחות טובים מכל אחד אחר. פלייבוי: מה לגבי קריירת הסולו של ג’ורג’? לנון: אני חושב ש-All things must pass היה בסדר. הוא פשוט היה ארוך מדי. פלייבוי: איך הרגשת לגבי התביעה בו ג’ורג’ הפסיד, שטענה כי המוסיקה ל-My Sweet Lord היה העתקה של הלהיט של השירלס He’s So Fine? לנון: ובכן, הוא צעד ישר לשם. הוא ידע מה הוא עושה. פלייבוי: אתה אומר שהוא העתיק את השיר באופן מודע? לנון: הוא חייב היה לדעת. הוא יותר חכם מזה. זה לא רלוונטי, למען האמת – זה משנה רק במישור הכלכלי. הוא יכול היה לשנות כמה תיבות בשיר ואף אחד לא יכול היה לגעת בו, אבל הוא השאיר את זה ככה ושילם את המחיר. אולי הוא חשב שאלוהים יתן לו להתחמק מזה. פלייבוי: לא הזכרת את ג’ורג’ כמעט בראיון הזה. לנון: ובכן, נפגעתי מהספר של ג’ורג’ I, Me, Mine – אז המסר הזה מועבר אליו. הוא הוציא ספר על חייו הפרטיים ש, בעזרת השמטות מסנוורות, אומר שההשפעה שלי על חייו היתה כלום ושום דבר. בספר הוא מזכיר כל נגן סקסופון או גיטריסט שהוא פגש לאורך השנים. אני לא בספר. פלייבוי: למה? לנון: כי מערכת היחסים של ג’ורג’ איתי היתה כזו של מעריץ צעיר ובחור מבוגר יותר. הוא קטן ממני בשלוש או ארבע שנים. זו מערכת יחסים של אהבה-שנאה ואני חושב שג’ורג’ עדיין נוטר לי טינה על שהייתי האבא שעזב את הבית. הוא לא יסכים איתי לגבי זה, אבל זה מה שאני חושב שקורה. פשוט נפגעתי. פשוט השאירו אותי מחוץ לספר, כאילו אני לא קיים. אני לא רוצה להיות אגומניאק, אבל הוא היה מעריץ שלי כשהתחלנו. הייתי כבר סטודנט לאומנות כשפול וג’ורג’ היו עדיין בתיכון. יש הבדל גדול בין להיות בתיכון ולהיות בקולג’ ואני הייתי כבר בקולג’ וכבר היו לי מערכות יחסים סקסואליות, כבר שתיתי אלכוהול ועשיתי הרבה דברים כאלה. כשג’ורג’ היה ילד, הוא נהג לעקוב אחרי ואחרי החברה הראשונה שלי, סינתיה – שהפכה לאשתי – לכל מקום. יצאנו מבית הספר לאומנות והוא היה מרחף מסביבנו כמו הילדים בשער של הדקוטה עכשיו. אני זוכר את היום שהוא צלצל כדי לבקש עזרה בכתיבה של Taxman, אחד השירים הגדולים שלו. זרקתי כמה משפטים כדי לעזור עם השיר, כי זה מה שהוא ביקש. הוא פנה אלי כי הוא לא יכול היה לפנות לפול, כי פול לא היה עוזר לו בתקופה ההיא. אני לא רציתי לעשות את זה. חשבתי, הו, לא, אל תגיד לי שאני צריך לעבוד על הדברים של ג’ורג’. יש לי מספיק עם מה שאני צריך לעשות עם החומרים שלי ושל פול. אבל בגלל שאהבתי אותו ולא רציתי לפגוע בו כשהוא צלצל אלי באותו אחר צהריים ושאל: “אתה יכול לעזור לי עם השיר הזה?”, אז נשכתי את הלשון ואמרתי אוקי. זה היה ג’ון ופול כל כך הרבה זמן, הוא נשאר בחוץ כי הוא לא כתב שירים עד אז. כזמר, הרשנו לו לשיר רק שיר אחד בכל אלבום. אם תאזין לאלבומים הראשונים של הביטלס, בגרסאות האנגליות שלהן, יש לו קטע אחד. השירים שהוא ורינגו שרו בהתחלה היו שירים שהיו חלק מהרפרטואר שלי באולמות הריקודים. נהגתי לבחור עבורם שירים מהרפרטואר שלי – הקלים ביותר לשירה. אז יש בי מעט טינה לספר של ג’ורג’. אבל אל תטעה. אני עדיין אוהב את הבחורים האלה. הביטלס אינם עוד, אבל ג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו ממשיכים. פלייבוי: בשנת 1973 כל חברי הביטלס עבדו על שיר שכתבת לרינגו, לא? לנון: I’m the Greatest. זו היתה השורה של מוחמד עלי, כמובן. זה היה מושלם עבור רינגו. אם אני הייתי אומר I’m the greatest, כולם היו לוקחים את זה ברצינות. אף אחד לא יתרגז כשרינגו שר את זה. פלייבוי: נהנת לנגן שוב עם רינגו וג’ורג’? לנון: כן, חוץ מהרגע שג’ורג’ ובילי פרסטון התחילו להגיד “בואו נקים להקה, בואו נקים להקה”. הייתי נבוך כשג’ורג’ המשיך לשאול אותי על זה. הוא פשוט נהנה מהסשן והאווירה היתה ממש טובה, אבל הייתי עם יוקו, אתה יודע. לקחנו פסק זמן ממה שעשינו. עצם זה שהם יכלו לחשוב שאני אקים הרכב גברי בלי יוקו! זה עדיין היה בראש שלהם… פלייבוי: רק כדי לסיים את הנושא החביב עליך, מה לגבי ההצעה שארבעתכם תניחו בצד את הרגשות האישיים שלכם ותתאחדו כדי להופיע בקונצרט צדקה ענקי? לנון: אני לא רוצה שום קשר לשום ארוע צדקה. הוצדקתי עד מוות. פלייבוי: למה? לנון: כי מדובר תמיד ברמאות. לא הופעתי לרווח אישי מאז 1966, כשהביטלס הופיעו את ההופעה האחרונה. כל הופעה מאז, יוקו ואני ביצענו עבור ארגוני צדקה ספציפיים, מלבד בטורונטו ששם היה מדובר ברוקנרול ריוייול. כל אחד מהם היה בלאגן או רמאות. אז עכשיו אנחנו תורמים כסף למי שאנחנו רוצים. שמעת על עישור (tithing)? פלייבוי: זה כשאתה נותן אחוז קבוע מההכנסות שלך. לנון: נכון. אני מעדיף לעשות את זה בפרטיות. אני לא הולך להיכלא בעסקי הצלת העולם על הבמה. ההופעות הם תמיד בלגאן והאמנים תמיד יוצאים רע. פלייבוי: מה עם הקונצרט למען בנגלדש, שבו ג’ורג’ ואנשים אחרים כמו דילן הופיעו? לנון: בנגלדש היה קקה. פלייבוי: אתה מתכוון לזה בגלל כל השאלות שהועלו בנוגע לכסף ולאן הוא הלך? לנון: כן, בהחלט. אני אפילו לא יכול לדבר על זה, כי זו עדיין בעיה. אתה תצטרך לבדוק עם אמא [יוקו], בגלל שהיא יודעת את הפרטים, אני לא. אבל הכל בסופו של דבר מסתיים ברמאות. אז תשכח מזה. כל מי שקורא את זה, אל תטרחו לשלוח לי את כל הזבל הזה על “פשוט בוא ותציל את האינדיאנים, בוא ותציל את השחורים, בוא ותציל את יוצאי הצבא”. כל מי שארצה להציל אותו יקבל עזרה דרך העישור, שהוא עשר אחוז מכל מה שאנחנו מרוויחים. פלייבוי: אבל זה לא בר השוואה למה שמקדם אחד, סיד ברנסטין, אמר שתוכלו לגייס על ידי כך שתתנו מופע שישודר בטלוויזיה בכל העולם – תנגנו בו לבד כיחידים, או ביחד כביטלס. הוא העריך שתוכלו לגייס יותר מ-200 מליון דולר ביום אחד. לנון: זו היתה פרסומת עבור סיד ברנשטין שנכתבה עם שמאלץ יהודי ושואביז ודמעות, כשהוא נופל על ברך אחת. זה היה אל ג’ולסון. אוקי. אז אני לא קונה את זה. אוקי. פלייבוי: אבל העובדה היא ש-200 מליון דולר למדינה מוכת עוני בדרום אמריקה… לנון: מאיפה אנשים מגיעים לרעיון שהביטלס צריכים לתת 200 מליון דולר לדרום אמריקה? אתה יודע, אמריקה שפכה בליוני דולרים למקומות כמו זה. אין לזה שום משמעות. אחרי שהם יוכלו את הארוחה הזו, מה אז? זה מספיק ליום אחד בלבד. אחרי שה-200 מליון יגמרו, מה אז? זה הולך במעגלים. אתה יכול לשפוך כסף לנצח. אחרי פרו יש את הארלם, ואז את בריטניה. אין הופעה אחת. נצטרך להקדיש את שארית חיינו לסיבוב הופעות של הופעה עולמית אחת, ואני לא רוצה. לא במהלך החיים האלה, בכל מקרה. #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #יוקואונו #ביטלס #הביטלס

זהו זה. הפוסט ה 21 והאחרון על הקינקס. הבטחתי ולכן אקיים – היום אנחנו באלבום שמבחינתי סוגר יפה יפה את הקינקס האגדיים ונותן הסתכלות אחורה על כל מה שעבר עליהם בתקופה של 7 השנים הטובות. בפוסטים האחרונים ובמיוחד באחרון בו כתבתי על פס הקול הנהדר ל ‘פרסי’ שהוא אלבום נהדר לסרט שהוא קצת פחות, צפינו בשינוי שעבר על הלהקה, הן הרכבית, הן רעיונית והן ניהולית. חוזה תקליטים חדש בחברת RCA הביא לעוד שינויים בצוות הניהול של הקינקס. גרינוויל קולינס המנהל הראשון מ 1963, היה כבר מותש מההתנהגות של הקינקס. השותף שלו רוברט ווייס התפטר בסוף 1970 אחרי שורה של ויכוחים עם ריי על שיעור אחוז דמי הניהול שהם גבו וקולינס נשאר המנהל היחיד. עבור ריי זו היתה הזדמנות פז להפטר מהגברדיה המכובדת שליוותה אותם כל כך הרבה שנים. הוא סבר שהם לא דרושים יותר ושהקינקס יכולים להסתדר בעצמם ושהשליטה תהיה שלו.צומת הדרכים הזו של הקינקס והיחסים המחודשים עם אמריקה הוביל לאלבום הבא שהסאונד שלו הושפע מאוד מקאנטרי אמריקאי אבל לא רק. הם לא נטש את הסאונד הביג באנדי וודווילי הכה מזוהה איתם והכניסו פנימה נגיעות בלוזיות וג’אזיות קלות. שמו של האלבום רומז גם הוא לשילוב הבריטי-אמריקאי ולטעמי זה שם מבריק: ‘הילביליז ממאסוול’. השם הוא גם רמז לשכונה הלונדונית בה גדלו האחים, ‘מאסוול היל’ ובמובן מסויים האלבום הוא חזרה לשכונת ילדותם. ריי עצמו חזר פיסית לגור ברחוב ‘פורטיס גרין’ בשכונת ילדותו, כשלא מצא את עצמו בכל בתי הפאר שרכש. על גבי העטיפה הנפתחת, אפשר לראות את חברי הלהקה עומדים ושותים בפאב בשעת יום. זה היה פאב שכונתי בשם Archway Tavern בו משפחתם היתה נוהגת לבלות באופן קבוע. הקטע הפותח את האלבום בן 6 הדקות ‘איש המאה ה 20’, מתחיל כקטע אקוסטי שליו ומתפתח מהר מאוד להיות מטריד. לפחות במילותיו. אם קודם ריי מתח ביקורות על התרבות האנגלית המודרנית הקלוקלת בעיניו, עכשיו הוא מרחיב את היריעה ואת הלעג שלו בכל מה שקשור במאה הזו. שוב אמירות קשות לגבי החיים המודרנים שלא מסתדרות עם הקטע המוסיקלי היחסית רך ופולקי שרק בסופו הוא מרים את הראש והופך למערבולת של קלידים, גיטרות, תופים וזעקות של ריי. זה עידן המכונות סיוט מכני העולם הנפלא של הטכנולוגיה, פצצות מימן מפציצות לוחמה ביולוגית זו המאה ה 20 המסר הופך ישיר יותר ומתכתב עם האלבום ווילג’ גרין: למה הפכו השדות הירוקים של ירושלים? אין לי שום אמביציה, אני פשוט מאוכזב אני איש המאה ה 20 אבל אני לא רוצה להיות כאן. השורה הבא מכינה אותנו לשיר הבא: “אני תוצר סכיזופרני פרנואידי של המאה ה 20”. בקטע הבא עם השם המבהיל “בלוז לסכיזופרניה חריפה ופרנויה”, אנחנו מקבלים הרחבה מלאה של המשפט הקודם. למרות שהוא מושר כקומדיה, הוא מספר על תרחיש אימה של אדם שמפחד לצאת מביתו ומפחד ממוסדות המדינה כולל איש המיסים (תזכורת ל’סאני אפטרנון’) והחלבן. כל אחד ברחוב הוא איום. כלי הנשיפה הנהדרים והמליצים הם מוטיב חוזר באלבום שמביא כאן סאונד בומבסטי יחד עם פסנתר הונקי טונק שמכניס אותנו לתחושה של פאב בדיוק כמו זה שעל העטיפה. העליצות הבלוזית ממשיכה גם בקטע הבא ‘חופשה’. חופשה ממה? זה נשמע כמו מישהו שיצא לחופשה ממוסד סגור, אבל אולי גם מהעיר ומהחיים המודרנים. האקורדיאון נותן תחושה שאנסונית צרפתית של מישהו שמרקד לו ברחובות, אבל הפסנתר משאיר אותנו בסביבות הפאב האנגלי. זה שליד הבית. לא סתם קרא ריי לאלבום הזה ‘אלבום הקומדיה’ של הקינקס. ליטרלי הוא עושה קרקס מהכל. הצלילים ממשיכים להיות עולצים מאוד אבל יחד עם זאת נוגעים בכל תחלואות החיים המודרנים. ב’עור ועצמות’ הרוקנרולי הרך ריי נוגע בנושא יחסית חדש. התנועה ה’בריאה’ המודרנית שבמסווה של שלוות נפש ויוגה גורמת לדימוי עצמי נמוך אצל נערים ונערות שמתדרדרים לתופעות כמו אנורקסיה. אלו נושאים רציניים כל כך, וביקורות נוקבת מאוד ועדיין והכל עטוף בעליצות מוגזמת מדי.ב’אלכוהול’ התיאטרלי קברטי, מככבת בעיית האלכוהוליזם כמפלט. ה’טובה’ משמשת כבס דרמטי, אבל עדיין הנופך הוא מליצי וזה מורגש ביתר שאת עם הכנידה של הקלרינט ויחד עם זאת יש גם הרגשה של שיר קינה שמתכתב עם ‘דד אנד סטריט’. זיכרונות עצובים אני לא זוכר מי חשב שאפול עבד לאלכוהול ה’דמוני’. לאחר השורה הזו שנשמעת כמשהו מאוד ביוגרפי, פסנתר הסולו הנוגה נכנס כאילו לרמז שהסוף לא בהכרח יהיה טוב. הצד הראשון מסתיים בשיר המנוני לחיים המורכבים שנקרא איך לא ‘חיים מורכבים’. למען האמת בתחילה שמו היה ‘התאבדות’, אבל זה היה אגרסיבי גם עבור ריי. בכל זאת הוא השאיר את השורה: “החיים הם אוברייטד”. אלו המילים המשעשעות ביותר על נושא כאוב של מחלות ודכאון. התעוררתי הבוקר עם כאב בצוואר כאב בלב וכאב בחזה הלכתי לרופא והרופא הטוב אמר אתה חייב להאט את חייך או שתמות הורד את המאבקים והסכסוכים זה רק מסבך את חייך. ובכן הורדתי נשים, הורדתי אלכוהול, הפסקתי לגהץ את החולצות ולנקות את הנעליים, הפסקתי ללכת לעבודה והפסקתי לקרוא את החדשות, אני יושב ומשחק עם האגודלים כי אין לי מה לעשות הלהקה מנגנת בקטע הזה כמו להקת פאבים בטקסס וריי לא שוכח גם לשיר במבטא אמריקני דרומי. בסך הכל זה הגיוני, שיר מסבאות עליז על ערכם הפחות של החיים. “הנה באים האנשים האפורים” פותח את צד ב’ והוא מביא את סיפורו של עוד עלוב נפש, אליו הגיעו אנשים באפור. הם הוציאו אותו מביתו רק כדי להרוס אותו, עוד אחד מסימני הקדמה. ככל שהשיר מתקדם, כך גם מתקדם חוסר הבטחון בכך שזו סיטואציה אמיתית. החשד גובר שמדובר בכלל ב’אנשים בלבן’ שבאו לטפל באותו סכיזופרן פרנואיד מהצד הקודם ושוב הכל עולץ ורוקנרולי. הקטע הכי משפחתי באלבום הוא Have A Cuppa Tea ואני מודה שהוא האהוב עליי בו. אמנם מדובר על אקט מאוד אנגלי, אבל ישנה התחושה היא שוב של פאב ואז עולה השאלה האם מדובר בתה או במשקה אחר. בכל אופן זו פיסת שפויות קטנה באלבום בין כל התחושות הקשות של ריי. הוא חוזר בו לתמונות המשפחתיות ולסבתם של האחים ועם התה כתרופה להכל. שוב הקינקס הם להקת פאבים משפחתית קטנה. עוברים לצרות שמעבר לים. שלושת השירים האחרונים מוקדשים לאמריקה אבל גם באמריקאית מדוברת, הדכאון מדכא. ב Oklahoma USA מספר ריי על תחלואי שוק העבודה המודרני דרך תלאותיה של נערה אמריקאית שחולמת להיות כוכבת קולנוע בהוליווד. כל החיים אנחנו עובדים אבל העבודה משעממת אם החיים הם עבור לחיות, בשביל מה לחיות? השיר הבא ‘דוד סאן’ מוקדש לדודם של האחים ריי שעבד כל חייו ברכבת. אחת השורות המקסימות והנוגעות ללב מהשיר היפה הזה אומרת על הדוד סאן: “הוא אהב בליבו ועבד בידיו”. כך סיפר עליו ריי: “רוב האנשים בעולם הם אנשים רגילים כמו הדוד סאן. הם לא מוכשרים במיוחד”. הדוד סאן של האחים ריי הלך לעולמו ממחלת השחפת ועל כך כתב ריי בשיר: “שאלוהים יברך אותך הדוד סאן. הם לא ישכחו אותך כשתגיע המהפכה”. הנגינה בקטע הזה היא מוסיקת בוקרים מה שגרם לי לחשוב שאולי ריי השתתמש ב’דוד סאן’ כביטוי גם לאמריקה ולתחלואיה. הקטע הסוגר את האלבום, הוא שיר הנושא Muswell Hillbillies. הוא נשאר במחוזות הקאנטרי וריי שוטח בו את משנתו לגבי אמריקה. הקטע מתחבר לי מאוד לשני האלבומים האחרונים שהוציא ריי דיוויס. ‘אמריקנה מערכה 1′ ו’אמריקנה מערכה 2’ שיצאו ב 2017 ו 2018 והביאו את הזכרונות שלו מאמריקה וממסעות ההופעות שם. אמריקה השאירה אצלו חותם וצלקות, אבל מצד שני גם אנגליה שבה נולד וגדל. האלבום הוקלט בקיץ 1971 באולפני מורגן בלונדון ושוחרר כאלבומם הראשון ב RCA בסוף השנה רק כדי להכשל במכירות ובמצעדים בבריטניה ולקבל מעט הצלחה בארה”ב, מה שיסמן את העתיד הקרוב בו הם יעברו לפאזת ‘אופרות הסבון’ שלהם ומשם להפוך ללהקת איצטדיונים מצליחה. אסכם את סדרת הפוסטים שלי על הקינקס עם השורה הכי חשובה לטעמי משיר הנושא הסוגר את האלבום.”הם מנסים לבנות חברה ממוחשבת, אבל הם לעולם לא יעשו זומבי ממני“. #הקינקס

בחלק הקודם עזבנו את הביטלס כשג’ורג’ חוזר לאנגליה מביקור בארצות הברית ואומר לבריאן אפשטיין שלדעתו, אין להם תחרות רצינית שם. זה רק עורר את תאבונו של בריאן אפשטיין עוד יותר. הוא לא הצליח להבין איך יכול להיות שהביטלס לא מתקבלים בהתלהבות בארצות הברית. הוא היה משוכנע שההצלחה האדירה שלהם באנגליה לא נובעת ממאפיינים מקומיים. הוא לא הצליח להרפות מהעניין. הוא הרי ידע שהם יהיו גדולים יותר מאלביס. באוטוביוגרפיה שלו כתב: “ידענו שאמריקה תקים אותנו או תפיל אותנו ככוכבים בינלאומיים.” ארצות הברית היתה בעיניו הלב והנשמה של המוסיקה הפופולרית. אם הביטלס יכבשו את עולם המוסיקה האמריקאי, הם ישלטו בעולם המוסיקה. יום לאחר ההופעה המוצלחת והמפורסמת של הביטלס ברויאל וורייאטי שואו, בה הופיעו מול משפחת המלוכה, הוא עלה על מטוס עם הזמר בילי ג’יי קרמר ונחת בניו יורק ב-5 בנובמבר 1963. קרמר היה עוד אמן ליברפולי שהוחתם על ידי אפשטיין. בסקר המפורסם שערך המרסי ביט ב-1962, קרמר הגיע בפופולריות שלו מקרב אמני האזור למקום השלישי, אחרי הביטלס וגרי והפוסעים (זה המקום לציין בצער כי גרי נפטר מוקדם יותר השבוע). מסיבות השמורות איתו, בריאן חשב שקרמר יוכל להצליח בניו יורק או לאס ווגאס, וכך לפתוח אולי דלת לביטלס. הפגישות לא הלכו כמתוכנן, ההופעה של קרמר ברשת טלוויזיה מקומית עם הסינגל שלו Do you want to know a secret לא היתה הצלחה גדולה. גם חברות המוסיקה המקומיות לא התעניינו בהוצאת הסינגל. מאוחר יותר קרמר זכר בעיקר כי הוא היה מפוחד ורצה לעלות על המטוס הראשון בחזרה הביתה. הביטלס ובילי ג’יי קריימר עטיפת הסינגל אבל פגישה חשובה מאוד כן התרחשה. היא התקיימה במלון דלמוניקו, שם גר אד סאליבן. סאליבן היה המנחה המיתולוגי האמריקאי של תוכנית ווראייטי בה הופיעו כולם. כל מי שרצה להיות משהו או שהיה משהו והיה מעוניין לשמר את זה, רצה להופיע בתוכנית הזו. זרעי המפגש הזה נשתלו במכתב שלואיז קאלדוול, אחותו של ג’ורג’, כתבה לבריאן. כפי שסיפרתי בחלק הקודם, לואיז לקחה על דעת עצמה חלק פעיל מאוד בנסיון לדחוף את הלהקה של אחיה לצמרת. במכתב אותו כתבה לבריאן, הציעה רעיונות שונים שלדעתה יאפשרו את פריצת הלהקה. בין היתר היא כתבה שהם צריכים להופיע בתוכנית של אד סאליבן, שכן כולם רואים את התוכנית הזו. סוכני תאטרון שונים בלונדון חיזקו עבורו את ההכרה כי הופעה בתוכנית הזו תהיה חשובה עד מאוד. אד סאליבן לגבי אמיתות הסיפור הבא תחליטו אתם בעצמכם. כמו תמיד אצל הביטלס יש גרסאות שונות. אבל אני אוהב את הסיפור – ג’ק באב היה מתאם הכשרונות של התוכנית של אד סאליבן. כל קיץ הוא בילה ברחבי אירופה כשהוא תר אחרי כשרונות. פיטר פריצ’רד, סוכן תאטרון לונדוני, שימש כעוזר האירופאי של ג’ק באב. עם הזמן נוצרה בינהם חברות. כשאפשטיין עבר ללונדון, נוצרה ידידות בינו לבין פריצ’רד והוא אף נועץ בו מספר פעמים. מפה לשם, בקיץ 1963 לקח פריצ’רד את באב לפחות להופעה אחת של הביטלס. ללהקה היו כבר שני להיטים גדולים, Please please me ו-From me to you, אבל הם עדיין לא הגיעו לשיא גדולתם כפי שיקרה ממש עוד רגע. בנוסף, העובדה שאף להקה לא הצליחה מעולם בארצות הברית הביאה אותם למסקנה שאין סיבה להזמין אותם להופעה בתוכנית. כמה חודשים מאוחר יותר, ב-31 באוקטובר 1963, אד סאליבן ואשתו היו בנמל התעופה בלונדון. זה היה יום עמוס שכן ראש הממשלה היה אמור לטוס ומשתתפות תחרות מלכת היופי העולמי, שנערך בלונדון באותה שנה, היו אמורות לנחות. למרות הגשם הכבד, כ-1500 צעירים עמדו בחוץ, מחכים למישהו שינחת. אד סאליבן שאל על מה כל המהומה. הם מחכים לביטלס, אמרו לו. הם חוזרים עכשיו לאנגליה מסיבוב הופעות בשוויץ. תגובתו היתה: “מי לעזאזל הם הביטלס?” כששמע שהם להקה מקומית, הוא התחיל להסתקרן. אבל הוא עדיין לא היה בשל להחתים להקה בריטית שאף אחד לא שמע עליה בארצות הברית כדי שיופיעו אצלו. נחזור לתחילת הפוסט. בתחילת נובמבר בריאן וקרמר טסים לניו יורק. פריצ’רד מצלצל ומציע לארגן פגישה במטרה להכניס את הביטלס לתוכנית של סאליבן. הוא גם מציע להיות המתווך. בריאן מודה לו, אבל אומר שהוא מעדיף להיות המתווך בעצמו. מוסכם שכשבריאן יגיע לניו יורק הוא יתקשר לפריצ’רד וזה יארגן פגישה עם אד סאליבן. יש בשיחת הטלפון הזו כדי להסביר עד כמה מטאורית היתה עליית הביטלס באנגליה. בפרק הזמן שבין הקיץ, אז הראה פריצ’רד את הלהקה לבאב, לבין סוף אוקטובר, יצא הסינגל She loves you. אם נשארו מתנגדי ביטלס בקרב הצעירים בבריטניה, נראה שגם החומות שלהם נפלו, שכן הסינגל הזה הפך לסינגל הנמכר ביותר בממלכה (הוא ישאר כזה למשך 14 שנים, אז Mull of kintyre של מקרטני יחליף אותו). תוסיפו את התגובות הנלהבות לאחר ההופעה של הלהקה לפני משפחת המלוכה ותקבלו את ההסבר לשינוי הגישה של פריצ’רד. בזמן שבריאן היה באוויר, פריצ’רד נכנס לעבודה. הוא העביר לאד סאליבן את הביקורות המעולות על ההופעה של הלהקה בווריאטי שואו. הוא המשיך וסיפר לו על ההתלהבות הרבה בה הקהל מגיב ללהקה. הוא המליץ לו מאוד להזמין אותם להופיע אצלו בתוכנית. סאליבן, שזכר את מה שהתרחש בשדה התעופה, הביע עניין, אבל חיפש את האופן בו יהיה נכון להציג את זה, שכן כרגע, בגלל שהם לא מוכרים כלל בארצות הברית, נראה שאין סיבה ממשית לעשות את זה. פריצ’רד מציע להשתמש במופע הווראייטי – זו הפעם הראשונה שלהקה של נערים עם שיער ארוך מוזמנים להופיע מול המלכה. קלוש כפי שזה נשמע, נראה שזה סיפק את סאליבן. פריצ’רד הוסיף ואמר לסאליבן שנראה לו שבריאן יסתפק בתשלום הוצאות ולינה, כך שאפשר לשלם ללהקה על ההופעה תשלום על פי חוקי האיגוד. הביטלס מאחורי הקלעים בהופעה מול משפחת המלוכה בריאן נפגש עם סאליבן בסוויטה שלו במלון דלמוניקו ב-11 בנובמבר, ובמסעדת המלון ביום המחרת בערב. בפגישה הראשונה נכחו רק בריאן וסאליבן והוסכם בה כי הביטלס יופיעו ב-9 בפברואר 1964 בתוכניתו של סאליבן שתשודר חי מניו יורק. בשבוע שלאחר מכן הם יופיעו בשידור שיועבר ממיאמי ביץ’. למרות שבדרך כלל שילם סאליבן עד 10,000 דולר להופעה, הוא הציע לבריאן 3500 דולר לכל הופעה. בריאן, שהבין את חשיבות ההופעה הזו לקריירה של הביטלס, הסכים, אבל דרש שהביטלס יהיו הראשונים בקרדיטים. זה קרה חלקית. בוב פרכט, חתנו של סאליבן שהפיק את המופע, הצטרף למפגש השני בינהם. הוא הציע שהביטלס, בנוסף לשתי ההופעות החיות, יקליטו בתמורה ל-3500 דולר נוספים הופעה אחת נוספת שתשודר בשלב מאוחר יותר. כל הצדדים הסכימו והכיבוש יצא לדרכו. בהסתכלות לאחור, נראה שהכל החל יחדיו בתנועה שמטרתה הפיכת השם “ביטלס” לשם שגור בכל בית בארצות הברית. האופן בו זה יקרה, כמובן, הוא המדיה. ראשית, העיתונות, וזה קרה ללא קשר לאפשטיין. הפעם הראשונה שהביטלס זוכים להתייחסות אמיתית במגזין בעל תפוצה גדולה היה ב-15 בנובמבר 1963. המגזין “טיים” מפרסם סיפור בשם “הטירוף החדש”: פאניקת חצות חלפה בקהל בקרלייל: נערות צרחו, סירנו יללו. 4000 עמדו כל הלילה בניוקאסל, פניהם כחושות ומלוכלכות בגשם החזק. 50 שוטרים נדרשו על מנת להשתלט על המהומה בהאל שביורקשיר. “ביטלמניה”, כפי שהבריטים מכנים את השיגעון החדש הזה, מכה בכל מקום, ובשבוע שעבר המלכה האם בעצמה ניצבה מול ארבעת הצעירים הליברפוליים האחראים לכל זה. שם על הבמה בתאטרון הנסיך מוולס שבלונדון עמדו רביעיית רית’ם אנד בלוז רועשת שנקראת הביטלס וממול, מעבר לפנים הרבות והממסדיות שבקהל, ישבה המלכה האם. “מי שיושב בכיסאות הזולים יותר, מחאו כפיים”, צעק מנהיג הלהקה. “השאר, אתם יכולים לשקשק בתכשיטים שלכם”. ואז הביטלס החלו לנגן את From me to you והמלכה האם קרנה. למרות שלאמריקאים הביטלס לא יראו כמו חידוש גדול (השירים שלהם מכילים בעיקר צעקות Yea! בליווי 3 גיטרות ותופים רועמים), האנגלים ככל הנראה לא מסוגלים לעמוד בקסמם. לפני שנה הם עוד הופיעו בליברפול, שרים שירים כמו Twist and shout ו-Love me do לחלל של הברים הקשוחים של המרסיסייד. עכשיו הם מרוויחים 5000 דולר לשבוע, כשהם מופיעים ברחבי אנגליה. האלבומים שלהם מכרו 2,500,000 עותקים, והמונים נדחסים בשביל הסיכוי לגעת בשולי המעילים שלהם. למרות שאף ביטל לא יודע לקרוא מוסיקה, שניים מהם יוצרים חצי מהרפרטואר של הלהקה. הסאונד המחוספס והעמוס שלהם, אותו הם משיגים על ידי ההגברה האלקטרונית של הכלים שלהם, הופכים את התחושה בהופעה של הביטלס לכמעט השתתפות באורגיה. אבל הבחורים הם התגלמות הכיף הנקי והטוב. כמו פיטר פן פרוע שיער, עם תספורת הפטריה שלהם והחולצות הלבנות עם הצוורון הגבוה, ועל הבמה הם משתטים כל הזמן, מספרים בדיחות וצוחקים בעדינות על התגובות שהם מקבלים מהקהל. טבעו של הקסם הרב שלהם נשאר מסתורי אפילו עבור המנהל שלהם. “נכנסתי למרתף אפוף עשן, מסריח ולח”, הוא מספר על היום שהוא גילה אותם, “ולפני עמדו 4 בחורים צעירים. המופע שלהם היה צולע, הבגדים שלהם נראו בלאגן אחד גדול. ולמרות זאת הרגשתי מיד שיש כאן משהו”. דיבורים כאלה משעשעים את הביטלס, שנראים ומתנהגים כסטודנטים. אומר הדובר של הביטלס, ג’ון לנון, בן 23: “ביום בו המעריצים ינטשו אותנו, אני אשאל – איך אני הולך לשלם על הויסקי והקולה”. הביטלסים האחרים – הגיטריסטים פול מקרטני, 21, וג’ורג’ הריסון, 20, והמתופף בן ה-23 רינגו סטאר (שעונד 4 טבעות על אצבעותיו) שומרים גם הם על רגליים על הקרקע. “אנחנו לא מעוניינים לשנות את אופן החיים שלנו”, אומר רינגו. “כל הכסף שלנו נכנס ל-Beatles LTD ואנחנו מושכים כדי שיספיק לבגדים וקצת סיגריות”. ב-18 בנובמבר הופיע כתבה קצרה במגזין ניוזוויק – “יש להם פוני של כלב רועים וג’קטים ללא צווארון. אחד מנגן על גיטרה שמאלית, לשניים יש קולות פאלצטו, אחד חולם להיות איש עסקים וכל הארבעה שרים… ושרים… ושרים. הם הביטלס, והסאונד של המוסיקה שלהם הוא אחד מקולות הרעש העקביים ביותר שנשמעו ברחבי אנגליה מאז שפסקו ההתקפות האוויריות. השנה הם מכרו 2 וחצי מליון תקליטים שכוללים שירים שהם כותבים לבד. שירים כמו She loves you, Love me do ו-Please please me. ההופעות שלהם משכו 5000 מעריצים צרחנים ויחידה משטרתית להתמודדות עם מהומות במנצ’סטר. בניו קאסל חיכו 4000 מעריצים החל בשלוש לפנות בוקר להופעה. 2000 נערות צרחו והתייפחו בשעה שהן נלחמו בשוטרים מחוץ להופעה בלונדון פאלדיום אליה לא נשארו כרטיסים. “זוהי ביטלמניה” הכריז ה”דיילי מייל” והוסיף: “לאן כל זה יוביל?”. הביטלס הם ארבעה בחורים צעירים (בגילאים 21-23) ששואגים סוג של מוסיקת רוקנרול, מנגנים גיטרות, מכים על תופים ומצאו דרך להרוויח 280,000 דולר השנה. המנהיג שלהם הוא ג’ון לנון, ליברפולי כמו האחרים והיחיד בלהקה שנשוי. הוא כותב את רוב השירים שלהם בשיתוף עם פול מקרטני. הגיטריסט הוא ג’ורג’ הריסון והמתופף הוא רינגו סטאר, שנקרא כך משום שהוא עונד 4 טבעות על אצבעותיו. לפני קצת יותר משנה, הביטלס היו שמחים אם היו להם 60 דולר בהם יכלו להתחלק לאחר הופעות במועדונים מעופשים בליברפול. אחר כך נסעו להופיע בהמבורג, גרמניה, במועדוני חשפנות, שם היכולת שלהם לנגן חזק מספיק כדי שישמעו אותם מעל לרעש שעשה הקהל הנלהב שלהם במקום, והתצוגה האפקטיבית שלהם לצליל של ליברפול שידוע כ”מרסי סאונד” (על שם הנהר השומני שעובר בליברפול), הביא אותם לתודעתם של סוכנים בריטיים. איכשהו – ואף אחד לא יודע להסביר בדיוק איך – הביטלס הצליחו במקום בו 200 להקות דומות נכשלו. “כל אחד מנסה להבין מה גורם פתאום ללהקה להצליח”, אומר המתופף סטאר, “לפעמים אני מנסה להבין את זה בעצמי גם כן”. המוסיקה של הביטלס צורמת, רועשת מעבר לכל הגיון ורפטטיבית בצורה מטומטמת. כמו הרוקנרול, אליו היא קרובה מאוד בסגנון, היא אפקטיבית יותר כשצופים בה מאשר כששומעים אותה. הם מקפצים, מדלגים ומסתובבים במעגלים. הביטלס נודעים אפילו בכך שהם מנשקים את הגיטרות שלהם. הסגנון שלהם, ללא ספק, הוא ייחודי. “הם לא מתנועעים לצדדים כמו אלביס”, אומרת אחת הנערות הצעירות. “הם רוקעים ברגליים, נעים לכל עבר, הם מנענעים את כל הגוף ו-, oh dearie me, הם פשוט מעבירים אליך את תחושת ההנאה.” מחוץ לבמה, הביטלס שקטים יותר, אבל לא שונים במיוחד ממי שהם על הבמה. החליפות שהם לובשים עשויות עור וסווייד, הם מדברים בעיקר על עסקים והם נהנים לדבר על Beatles LTD, החברה שהם מקווים שתדאג להם לתשלומים כשיהיו מבוגרים. בשבוע שעבר הגיעו הבחורים לפסגה – הופעה בפני בית המלוכה בתאטרון הנסיך מוולס בלונדון. כשהם חולקים את הבמה עם מרלנה דיטריך, פלנדרס וסוואן ועוד אומנים ידועים, הביטלס היו במיטבם הרועש. המלכה האם אליזבת חשבה שהם מקסימים – “כל כך צעירים, רעננים וחיוניים” ולורד סנוודן הציע לצלם אותם. אבל הבחורים נשארו הבחורים: “האנשים במקומות הזולים, בבקשה מחאו כפיים”, לנון הורה לקהל. “שאר הקהל, פשוט שקשקו בתכשיטים שלכם”. כשקוראים את שתי הכתבות האלה, אי אפשר שלא לחוש שמי שכתב אותם לא ראה את הביטלס אלא ניזון מהמדיה הבריטית. אבל צריך לזכור עוד משהו. העיתונות הארצית החלה לסקר את הביטלס באופן רציני בשלב מאוחר יחסית. האזכור הראשון, ככל הנראה, היה ב-9 במאי 1963, כשהדיילי מירור פרסם כתבה על האופן בו ליברפול הפכה להיות יצואנית להיטים, שהביטלס בראשם. לקח זמן עד שהעיתונות הארצית הבינה שאי אפשר להתעלם מהלהקה והחלה לכתוב עליהם באופן תדיר. כשחושבים על זה ככה, זה אולי לא מפתיע שרק בנובמבר החלו לכתוב עליהם מעבר לים, שכן לא כתבו עליהם שם כאומנים שיש לשמוע את המוסיקה שלהם (הביטלס לא באמת היו קיימים מבחינת איש בארה”ב), אלא כתופעה מוזרה בנוף התרבותי האנגלי. עד כאן להפעם. בפעם הבאה נמשיך עם סקירת המדיה בארה”ב. #ביליגיקרמרוהדקוטות #בריאןאפשטיין #אדסאליבן #ביטלס #הביטלס

שלום חברים. היום אנחנו ממשיכים עם החלק השני של תרגום הראיון שנתנו ג’ון לנון ויוקו אונו למגזין פלייבוי ב-1980. הראיון הארוך מאוד הזה פורסם יומיים לפני הרצח הנורא. בחלק שנתרגם היום הידיעה הזו מצמררת במיוחד לאור הנאמר על ידי לנון באחת הפסקאות. בנוסף – יש משהו מעניין באופן בו לנון בוחר להשתמש דווקא בסיפור ישו על מנת להסביר את עצמו. מקווים שתהנו. ————————————————————————————————— פלייבוי: בוא נתחיל בהתחלה. ספר לנו את הסיפור על איך הנסיך המיסטי הנפלא פגש את אשת הדרקון האוריינטלית. לנון: זה היה ב-1966 באנגליה. סיפרו לי על “ארוע” – אמנית אוונגרד יפנית שהגיעה מאמריקה. הסתובבתי בגלריה וראיתי סולם. טיפסתי עליו והסתכלתי דרך זכוכית מגדלת שהיתה בחלקו העליון – הרגשה מטופשת מאוד – ופשוט היה כתוב שם “כן”. עכשיו, בזמנו כל האוונגרד היה לנפץ פסנתר עם פטיש ולשבור פסלים ואנטי- אנטי- אטני- אנטי. הכל היה שעמום שלילי מחורבן, אתה יודע. וה”כן” הזה גרם לי להישאר בגלריה מלאה בתפוחים ומסמרים. היה שם שלט שנכתב עליו – דפוק מסמר, אז שאלתי “אני יכול לדפוק מסמר?” אבל יוקו אמרה שלא, כי התצוגה תיפתח רק למחרת. אבל הבעלים של המקום ניגש אליה ולחש לה “תני לו לדפוק מסמר. את יודעת, הוא מליונר. אולי הוא יקנה את זה”. אז היה מעין דיון קטן, ולבסוף היא אמרה “אוקי, אתה יכול לתקוע מסמר תמורת 5 שילינג”. אז הבחור המתחכם אמר “אני אתן לך 5 שילינג דמיוניים ואדפוק מסמר דמיוני”. וזה הרגע בו באמת נפגשנו. זה הרגע בו העיניים שלנו ננעלו אחד על השניה והיא הרגישה את זה ואני הרגשתי את זה, וכפי שהם אומרים בכל הראיונות שאנחנו נותנים, השאר הוא היסטוריה. פלייבוי: מה קרה אחר כך? לנון: כמובן, אני הייתי ביטל, אבל דברים התחילו להשתנות. ב-1966, מעט לפני שנפגשנו, נסעתי לאלמריה שבספרד כדי להשתתף בסרט “איך ניצחתי במלחמה”. זה היה ממש טוב עבורי להתרחק. הייתי שם שישה שבועות. דרך אגב, כתבתי שם את “שדות תות לנצח”. זה נתן לי זמן לחשוב על עצמי, רחוק מהאחרים. מאותו רגע חיפשתי מקום ללכת אליו, אבל לא היה לי את האומץ באמת לעלות על הסירה לבדי ולהרחיק אותה מהמזח. אבל כשהתאהבתי ביוקו, ידעתי, אלוהים, זה שונה מכל מה שהכרתי לפני כן. זה משהו אחר. זה יותר מלהיט, יותר מתקליט זהב, יותר מהכל. זה משהו שאי אפשר לתאר. פלייבוי: האם ההתאהבות ביוקו והרצון לעזוב את הביטלס היו קשורים. לנון: כפי שאמרתי, כבר התחיל בי הרצון לעזוב, אבל כשפגשתי את יוקו זה היה כמו לפגוש את האשה שלך בפעם הראשונה. אתה משאיר את החברה בבר. אתה לא הולך לשחק יותר כדורגל. אתה לא הולך יותר לשחק סנוקר או ביליארד. אולי חלק מהבחורים עושים את זה בערבי יום שישי או משהו, אבל ברגע שפגשתי את האשה, איבדתי עניין מוחלט בבחורים מלבד בהיותם חברי ילדות. “פעמוני החתונה מפרקים את החבורה הישנה שלי”. התחתנו 3 שנים לאחר מכן, ב-1969. זה היה סופם של הבחורים. ורק במקרה הבחורים היו מוכרים מאוד ולא רק החברה המקומיים בבר. כולם כל כך התרגזו מזה. הרבה חרא העיפו עלינו. הרבה שנאה. אונו: אפילו עכשיו, בדיוק קראתי שפול אמר: “אני מבין שהוא רוצה להיות איתה, אבל למה הוא צריך להיות איתה כל הזמן?” לנון: יוקו, את עדיין ממשיכה לשאת את זה איתך? זה היה לפני שנים. אונו: לא, לא, לא. הוא אמר את זה לאחרונה. אני מתכוונת, מה שקרה עם ג’ון זה כאילו, שכבתי עם בחור שחיבבתי, ופתאום, למחרת בבוקר, אני רואה 3 מחותנים עומדים שם. לנון: תמיד חשבתי שהיתה הדגשה ב-Get Back של פול. כשהקלטנו את זה באולפן, כל פעם שהוא שר את השורה “Get back to were you once belonged” הוא הסתכל אל יוקו. פלייבוי: אתה צוחק? לנון: לא. אבל אולי הוא יאמר שאני פארנואידי. (החלק הבא של הראיון התקיים רק עם לנון). פלייבוי: זה אולי הזמן לדבר על המחותנים האלה שיוקו דיברה עליהם. ג’ון, נשאלת את זה אלף פעמים, אבל למה זה כל כך לא הגיוני שהביטלס יחזרו לעשות מוסיקה ב לנון: אתה רוצה לחזור לבית הספר התיכון? למה אני צריך לחזור עשר שנים אחורה כדי לספק עבורך אשליה שאני יודע שלא קיימת? היא לא יכולה להתקיים. פלייבוי: אז שכח מהאשליה. מה עם פשוט לשוב לעשות מוסיקה נפלאה? אתה מודה בזה שהביטלס יצרו מוסיקה מופלאה? לנון: למה הביטלס צריכים לתת עוד? האם הם לא נתנו כל מה שניתן היה בעשר השנים שפעלו? האם הם לא נתנו את עצמם? אתה כמו המעריץ האוהב-שונא הממוצע שאומר: “תודה על כל מה שעשיתם עבורינו בשנות השישים – אתם יכולים לתת לנו עוד מנה? רק עוד נס אחד. פלייבוי: אנחנו לא מדברים על ניסים – רק מוסיקה טובה. לנון: כשרוג’רס עבד עם הארט ולאחר מכן עבד עם המרשטיין, אתה חושב שהוא היה צריך להישאר עם אחד מהם במקום לעבוד עם השני? האם דין מרטין וג’רי לואיס נשארו יחד כי אני אהבתי אותם ביחד? מה זה המשחק הזה של לעשות דברים כי אנשים אחרים רוצים אותם? כל הרעיון של הביטלס היה לעשות את מה שאנחנו רצינו, נכון? לקחת את האחריות על עצמך. פלייבוי: בסדר, אבל נחזור למוסיקה עצמה: אתה לא מסכים שהביטלס יצרו את הרוקנרול הטוב ביותר שנוצר? לנון: לא. הביטלס, אתה מבין – אני יותר מדי מושקע בהם אומנותית. אני לא יכול לראות אותם בצורה אובייקטיבית. אני לא מרוצה מאף אלבום מחורבן שהביטלס עשו. אין אחד מהם שלא הייתי עושה מחדש – כולל את כל האלבומים של הביטלס וכל אלבומי הסולו שלי. אז בשום אופן אני לא יכול לתת לך את ההערכה שלי לגבי הביטלס. כשהייתי ביטל, חשבתי שהיינו הלהקה המזויינת הטובה ביותר בעולם כולו. והאמונה הזו הפכה אותנו למה שהיינו – בין אם תקרא לזה להקת הרוקנרול הטובה ביותר או להקת הפופ הטובה ביותר או כל דבר אחר. אבל תשמיע לי את הקטעים האלה היום ואני רוצה להקליט מחדש כל אחד מהקטעים המחורבנים האלה. אין קטע אחד… שמעתי את Lucy in the sky with diamonds ברדיו אתמול בערב. הוא ממש רע, אתה יודע? הקטע פשוט איום. אני מתכוון, הוא נהדר, אבל הוא לא נעשה נכון, אתה מבין למה אני מתכוון? אבל זה המסע האמנותי, לא? זו הסיבה שאתה ממשיך בדרך. אבל אם לחזור לשאלה המקורית שלך לגבי הביטלס והמוסיקה שלהם, התשובה היא שעשינו דברים טובים ועשינו דברים גרועים. פלייבוי: אנשים רבים מרגישים שאף אחד מהשירים שפול עשה לבד לא מתקרב לשירים שהוא עשה כביטל. האם אתה בכנות מרגיש שיש בין השירים שלך – באלבומי פלאסטיק אונו בנד – כאלה שישאירו חותם כמו “אלינור ריגבי” או “שדות תות לנצח”? לנון: Imagine, Love ואלה שעשיתי עם הפלסטיק אונו בנד עומדים בכבוד מול כל שיר שכתבתי כשהייתי ביטל. עכשיו, יכול להיות שיקח לך 20 או 30 שנים להעריך את זה, אבל העובדה היא, אם אתה בוחן את השירים האלה, אתה תראה שהם טובים כמו כל שיר אחר שאי פעם עשינו. פלייבוי: זה נראה כאילו אתה מנסה להגיד לעולם “היינו רק להקה טובה שעשתה גם מוסיקה טובה”, בעוד שאר העולם אומר “זו לא היתה סתם מוסיקה טובה, זו היתה המוסיקה הכי טובה”. לנון: ואם היא היתה הכי טובה, אז מה? פלייבוי: אז… לנון: זה לא יכול לחזור! כולם תמיד מדברים על דבר טוב שנגמר כאילו החיים נגמרו. אבל אני אהיה בן 40 כשהראיון הזה יתפרסם. פול בן 38. אלטון ג’ון, בוב דילן – כולנו בחורים צעירים באופן יחסי. המשחק לא נגמר עדיין. כולם מדברים במונחים של האלבום האחרון או הקונצרט האחרון של הביטלס – אבל, ברצון אלוהים, יש עוד 40 שנים פוריות בהמשך הדרך. אני לא שופט אם I am the walrus טוב יותר או פחות מ-Imagine. אחרים יכולים לשפוט בנושא. אני פשוט עושה. עושה. אני לא נשען לאחור ושופט – אני עושה. פלייבוי: אתה ממשיך לומר שאתה לא רוצה לחזור עשר שנים אחורה, שיותר מדי השתנה. אתה לא חושב לפעמים שזה יהיה מעניין להיפגש, עם כל הנסיון החדש שלכם, ולשלב את הכשרון שלכם? לנון: האם זה לא יהיה מעניין לקחת את אלביס ולהחזיר אותו לתקופת סאן רקורדס שלו? לא יודע. אבל מספיק לי להקשיב לאלבומים שהקליט בתקופה ההיא. אני לא רוצה לחפור ולהוציא אותו מקברו. הביטלס לא קיימים ולא יכולים להתקיים שוב. ג’ון לנון, פול מקרטני, ג’ורג’ הריסון וריצ’רד סטארקי יכולים להרים הופעה – אבל זה לעולם לא יוכל להיות הביטלס שרים את “שדות תות לנצח” או את I am the walrus שוב, כי אנחנו כבר לא בשנות ה-20 שלנו. אנחנו לא יכולים להיות האנשים האלה שוב, וגם האנשים שמאזינים לא יכולים להיות מה שהם היו. פלייבוי: אבל האם זה לא אתה שהופך את זה לכל כך חשוב? מה אם זה פשוט היה כיף נוסטלגי? מפגש מחזור? לנון: מעולם לא הלכתי למפגשי מחזור. אני דוגל ברחוק מהעין, רחוק מהלב. זו התפישה שלי לחיים. אז אין לי שום תפיסה רומנטית של שום חלק בעבר שלי. אני חושב על זה רק באופן של האם זה גרם לי להנאה או עזר לי לגדול ולהתפתח פסיכולוגית. זה הדבר היחיד שמעניין אותי ביחס לאתמול. אני לא מאמין באתמול, דרך אגב. אתה יודע שאני לא מאמין באתמול. אני מתעניין רק במה שאני עושה עכשיו. פלייבוי: מה עם האנשים מהדור שלך, אלה שמרגישים שסוג מסוים של מוסיקה – ורוח – מתה כשהביטלס התפרקו? לנון: אם הם לא הבינו את הביטלס ואת הסיקסטיז אז מה לעזאזל אנחנו יכולים לעשות עבורם עכשיו? האם אנחנו שוב צריכים לחלק את הדגים ואת כיכרות הלחם להמונים? האם אנחנו צריכים להיצלב שוב? האם אנחנו צריכים ללכת שוב על המים בגלל שקבוצה שלמה של מטומטמים לא ראו בפעם הראשונה או לא האמינו כשהם ראו את זה? אתה מבין, זה מה שהם מבקשים: “רד מהצלב. לא הבנתי את החלק הראשון עדיין. אתה יכול לעשות את זה שוב?”. אין סיכוי. אתה לא יכול ללכת הביתה יותר. הוא לא קיים. פלייבוי: אתה מרגיש שהרעש סביב הסיכוי של איחוד הביטלס גווע? לנון: ובכן, שמעתי כמה קטעים של הביטלס ברדיו באחד הימים ושמעתי את Green onion – לא, Glass onion, אני לא מכיר אפילו את השירים שלי! הקשבתי לו כי זה קטע נדיר – פלייבוי: זה השיר שתרם למהומת “פול מקרטני מת” בגלל השורה The walrus is paul. לנון: כן. השורה היתה בדיחה. הכנסתי את השורה הזו חלקית בגלל שהרגשתי רגשות אשמה על זה שאני עם יוקו וידעתי שסוף סוף מצאתי את המקום שלי. בצורה פרוורטית ניסיתי לומר לפול “הנה, קח את הפירור הזה, קבל את האשליה הזו, קבל את הליטוף זה – כי אני עוזב אותך”. בכל אופן, זה שיר שהם לא משמיעים בדרך כלל. כשתחנת רדיו מקדישה את סוף השבוע לביטלס, הם בדרך כלל משמיעים את אותם עשרה שירים – “לילה של יום מפרך”, “הצילו!”, Yesterday, Something, Let it be – אתה יודע, יש עושר גדול של חומרים אבל אנחנו שומעים שוב ושוב את אותם עשרה שירים. אז השדרן אמר “אני רוצה להודות לג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו על כך שהם לא התאחדו והרסו דבר טוב”. חשבתי שזה היה סימן טוב. אולי אנשים מתחילים סוף סוף להבין. #גוןלנון #פולמקרטני #יוקואונו #ביטלס #הביטלס

שלום חברים! באמצע העבודה על האלבום הלבן, החליט רינגו ש’אינף איז אינף’ ושאף אחד לא אוהב אותו בלהקה והם בכלל יכולים להסתדר בלעדיו.הוא ארז את חפציו ויחד עם משפחתו המריא לחופשה בסרדיניה, שם, חיכתה להם היאכטה Amelfis שסיפק באדיבותו השחקן, הקומיקאי וידידו של רינגו, פיטר סלרס. רינגו חזר לעבודה עם הביטלס ובשלב מסויים אולי הרגיש שהוא חייב לסלרס. בשלבים מתקדמים של העבודה על האלבום הלבן, העביר לו רינגו גרסה מוקדמת מאוד של מיקס מונו עבור חלק משירי האלבום. נשמע מסקרן נכון? ב 1980 הלך פיטר סלרס לעולמו וב 1989 הועמדו ההקלטות הללו למכירה פומבית על ידי בני משפחתו ומאז הופיעו בבוטלגים ודלפו לרשת.מה תוכלו למצוא בהקלטות המרתקות הללו? לא את כל שירי האלבום הלבן אלא רק קצת פחות ממחציתם ובכל זאת. זהו מסמך מרתק לטעמי שמביא הצצה קטנה אל עולם המיקס ואולי על המחשבות שלהם על האלבום בשלבים המוקדמים, רגע לפני שהוא גובש למה שאנחנו מכירים.זוהי רשימת הקטעים. מה תוכלו למצוא בהם? אז ככה: נסיון מיקס ראשון מטייק 6 של Back In The U.S.S.R ובו תוכלו לשמוע בתחילה, את צלילי החזרה לאחור של הסליל, חריקות וצלילים שירדו מהמיקס הסופי ואת קולו של המטוס בסוף ארוך מהרגיל. נסיון מיקס ראשון מטייק 10 של Rocky Raccoon עם קולות מחדר הבקרה. נסיון מיקס 6 מהטייק הראשון ל Wild Honey Pie, שוב קולות מחדר הבקרה ומישהו שאומר שזה נסיון מיקס מס 6. נסיון מיקס 8 מטייק 26 של Mother Nature’s Son עם שינויים קלים בכלי הנשיפה. נסיון מיקס 5 מטייק 117 של Sexy Sadie עם סיום מורחב שירד בעריכה עבור האלבום. נסיון מיקס 4 מטייק 7 של Don’t Pass Me By – תוספת בס בתחילה, מחיאות כפיים, נביחות ורינגו שצועק בסוף ‘בראבו!’ וחוזר ואומר: “אם תרצו לשמוע עוד מוסיקה משוגעת אני חושש שתצטרכו להחזיר את ההקלטה אחורה”. נסיון מיקס 3 מטייק 16+17 של Yer Blues – מתחיל עם מה שנשמע כמו שאריות מ’רבולושן 9′ – עם מוסיקה הודית/אפריקנית, אפקטים וצעקות. נסיון מיקס 6 מטייק 34 של Good Night. נסיון מיקס ראשון מטייק 11 או 12 של Everybody’s Got Something To Hide Except For Me And My Monkey שמתחיל עם ספירה. נסיון מיקס 21 לטייק 22 או 23 של Ob-La-Di Ob-La-Da – מכיל צלילים משונים, נסיון כושל בהתחלה עם הפסנתר ולאחר אמירת ה ‘תודה רבה’ בסוף מישהו אומר damn sure. נסיון מיקס 6 מטייק 32 ל Blackbird שלא מכיל בו כלל את אוברדאבס ציוצי הציפורים.ואחרון חביב, נסיון מיקס ראשון מטייק 102 עבור Not Guilty עם ספירה בתחילתו. הנה כל הטוב הזה: בסוף, כבונוס, נוספה הקלטה בה תוכלו לשמוע את פיטר סלרס מבקר באולפני טוויקנהאם בעת שהביטלס עשו את פרויקט ‘גט בק’. על המפגש הזה דיברנו בחלק 4 בסדרת 1969 של הביטלס. שתפו אותנו בחוייה שלכם מההאזנה למיקסים המוקדמים האלו. נשמח לדעת מה חשבתם.

היום אנחנו ממשיכים עם הסיפור של חברת הפאבלישינג של שירי לנון ומקרטני – נורת’רן סונג. סדרת הפוסטים הזו מבוססת על הספר Northern songs שמספר את הסיפור בפירוט רב. והיום, בחלק השלישי, החברים עושים כסף, אבל גם מקבלים החלטות שגויות. באמצע שנות ה-60 הגיע שיעור המס באנגליה ל-83 אחוז, כשעל האנשים שהרוויחו את המשכורות הגבוהות ביותר הוטל מס נוסף בגובה 15 אחוז. התיישבו היועצים של בריאן אפשטיין, דיק ג’יימס ונורת’רן סונגס, וניסו לחשוב מה לעשות עם נורת’רן סונגס. הוחלט להנפיק את החברה בבורסה. בפברואר 1965 הונפקו 5 מליון מניות של החברה, ואם חייתם בימים ההם באנגליה, יכולתם להיות שותפים בחברה של הביטלס, בצורה כזו או אחרת. זו היתה הפתעה גדולה עבור כולם – אנשי כספים ואנשי תעשיית המוסיקה גם יחד. אף אחד לא עשה דבר כזה קודם לכן. אבל אף אחד גם לא התעסק עם סכומי כסף כאלה בתעשיית המוסיקה קודם לכן. הגידול ברווחי הביטלס משנה לשנה היה עצום. הרווח של נורת’רן סונגס מ-6 החודשים שעברו עד אוקטובר 1963 היה 17,294 ליש”ט. בששת החודשים הבאים הוא קפץ ל-33,000 ליש”ט. ההערכה היתה שבשנים 1964-1965 הרווח יהיה גדול מחצי מליון ליש”ט. לשם ההנפקה החברה עברה ארגון מחדש. דיק ג’יימס המשיך בתפקידו כמנהל החברה, כשלצידו צ’רלס סילבר, שותפו, ממשיך לתפקד כיושב ראש. בריאן אפשטיין ורואה החשבון שלו, ג’יימס אישרווד, היו חברי הנהלה. מליון ורבע מניות הוצאו למכירה לציבור. המניות הנותרות חולקו כך – ג’יימס וסילבר קיבלו כל אחד 937,500 מניות, לנון ומקרטני קיבלו כל אחד 750,000 מניות ו-NEMS קיבלה 375,000 מניות. ג’ורג’ הריסון ורינגו סטאר רכשו 40,000 מניות כל אחד. מי שביצע עבורם את הרכישה היה סילבר, שהיה אחראי על הכספים שלהם בחברה. למרות שהריסון כמעט לא כתב, ורינגו לא כתב כלל, סילבר חשב שכדאי שיקבלו רווחים משירים שהם השתתפו בהקלטה שלהם. השווי המוערך של החברה בבורסה היה 2.7 מליון ליש”ט וההנפקה ייצרה ללנון ומקרטני תשלום נאה של 94,270 ליש”ט כל אחד. בתקופה ההיא, הרווח הזה היה נקי מתשלום מס. מניית Northern Songs סטיבן ג’יימס התחיל לעבוד אצל אביו ב-1963. הוא עבד בעיקר עם הביטלס, והיה אחראי להעברת חומרים לרדיו ולטלוויזיה. כבר בתקופה מוקדמת, הוא מספר, הביטלס היו אלה שהחליטו הכל, ובמיוחד ביטל אחד. “לפול היו דיעות מוצקות לגבי הזמן בו צריך להעביר תקליט או סינגל לרדיו. זמן רב מדי לפני מועד היציאה לחנויות משמעו שאנשים ישמעו אותו, יתעייפו ממנו ולא יקנו אותו. זו תמיד היתה התאוריה שלו, בצדק או שלא, והוא היה מאוד החלטי בקשר לזה.” בגלל המיסוי הגדול, גם בנו של ג’יימס וגם פיטר בראון, עוזרו הותיק של בריאן אפשטיין, מודים שמה שעמד מאחורי המהלך היה הרצון לייצר רווחי הון. בראון מספר: “מה שבריאן אפשטיין עשה עם רואי החשבון שעבדו איתו ב-1965 הונע על ידי הרצון לייצר רווחי הון. מס ההכנסה היה כל כך גבוה שהביטלס לא הרוויחו בכלל כסף, אז הרעיון היה לבנות את המהלך כדי לייצר רווח שנראה, בהסתכלות לאחור, כאילו לא היה גדול במיוחד, אבל הוא היה כזה בתקופה ההיא”. אתעקב לרגע על נושא שלא קשור לענייננו באופן ישיר, אבל הוא כן חשוב על מנת להבין עד כמה ענייני התמלוגים היו פרוצים בתחילת הדרך של הרוקנרול. אתן דוגמה לסיפורים שקשורים לשני אמנים חשובים מאוד בז’אנר. כשצ’אק ברי הקליט את “מייבלין” בשנת 1955, מנהל חברת התקליטים שלו לאונרד צ’ס רצה לדאוג שהשיר יושמע ברדיו והרבה. לשם כך הוא פנה לשדר הפופולרי ביותר אלן פריד, עם תמריץ מעניין – הוספת שמו לצד שמו של בארי בקרדיט ככותב, בתמורה להשמעת השיר ברדיו. כך היה. זו לא היתה הפעם היחידה ששמם של שדרי רדיו פופולרים התווספו לשמות כותבי השירים. אצל אלביס פרסלי זה הגיע מהכיוון השני. אלביס כבר היה מספיק פופולרי כדי שהמנהל שלו, קולונל טום פרקר, יוכל לדרוש מכותבי שירים להכניס את שמו של אלביס ככותב שותף בתמורה לכך שהוא יקליט את השיר שלהם. כך הצטרף שמו של אלביס לשמם של מאה אקסטון וטומי דארדן ככותב השיר Heartbreak Hotel ולשמו של אוטיס בלאקוול ככותב השיר All Shook Up. הביטלס, בכך שהקימו את החברה שלהם, לא נפלו לענייני זכויות היוצרים שהוזכרו, אבל מצד שני יצרו מצב בו הם לא יכולים לשנות את תנאי הפבלישינג של נורת’רן סונגס, כיון שהחברה הונפקה ושינוי התנאים משמעו פגיעה במניות שנמצאות בידי הציבור. בהסכם הכתיבה המקורי שנחתם ב-1963, לנון ומקרטני נתנו לנורת’רן סונגס זכויות מלאות על כל השירים שיצאו לאור בין פברואר 1963 ל-1966. 56 השירים שנכתבו תחת הסכם הכתיבה לנמק (הסכם ששונה שנה מוקדם מהמתוכנן) הפכו לנכס המרכזי של החברה החדשה שהונפקה בבורסה, יחד עם שירים שיצאו תחת החוזה החדש מתאריך פברואר 1965 ועד פברואר 1973. כשנורת’רן סונג השתנתה ב-1965, הקימו לנון ומקרטני חברה חדשה בשם מקלן (שוב, כמו לנמק, 80 אחוז ממנה היו בבעלות לנון ומקרטני ו-20 אחוז בבעלות נמס) במטרה לייצג אותם ואת השירים שלהם ולקבל באמצעותה את התמלוגים המגיעים להם. במועד השינויים האלה הם גם קיבלו העלאה של האחוזים אותם יקבלו על השירים שילחינו החל משנת 1969, כש-50 האחוזים אותם קיבלו עד עכשיו גדלו ל-55 אחוז. בעבור זה לנון ומקרטני התחייבו דרך חברת מקלן לספק לנורת’רן סונגס 6 שירים חדשים בשנה למשך 8 השנים הבאות. על ידי כך שהם “מכרו” את לנמק יחד עם 56 השירים שלה לנורת’רן סונגס באפריל 1966, לנון ומקרטני קיבלו לידיהם סכום של 146,000 ליש”ט כל אחד, וזה בתמורה לזכויות המחברים שהכניסו להם את כספי תמלוגים. זה היה עוד נסיון להרוויח ממערכת המס שבתקופה ההיא כבר כן כללה מס על רווחי הון, אך הוא עדיין היה קטן בהרבה ועמד על 30 אחוז לעומת למעלה מ-90 אחוז שהיו משלמים באופן רגיל. בהסתכלות אחורה, זו נראית החלטה איומה. לנון ומקרטני מכרו את הזכויות על השירים המוקדמים שלהם ולמעשה איבדו אותם. אבל צריך לזכור שלא היה תקדים לסיפור של הביטלס. אף אחד לא יכול היה לשער מה יהיה הערך הכלכלי של הקטלוג הזה בהמשך וכמה שנים הוא ימשיך להרוויח כסף רב למי שמחזיק בו. זכויות היוצרים על דף התווים של Yesterday אנשים שונים שמרואיינים בספר אומרים באופן ברור – לא היתה כאן עסקת עושק אפלה. הדברים נעשו בתום לב. דיק ג’יימס באמת ניסה לעזור ללקוחות שלו להרוויח כסף מיידי. זה לא ניחם מאוחר יותר את פול וג’ון. משעשע במיוחד הוא הציטוט הבא של פרדריק אליס מהדיילי אקספרס. הוא פרסם מאמר ב-5 באפריל 1966 בו הוא חישב את הסכומים שהביטלס הרוויחו מהמכירה של לנמק וההנפקה של נורת’רן סונגס. לזה הוא הוסיף את הערך של המניות שהיו להם בחברה. הסכום שהוא הגיע אליו פשוט הוציא אותו מדעתו. הוא כתב: “זהו לבטח עולם משובש כשזוג צעירים מקבלים 790,000 ליש”ט עבור כתיבת שירי פופ”. אני חושב שזה מעיד על האופן בו הדברים נראו בזמנו. אם יש משהו מפתיע בכל הסיפור הוא שהיו מעורבים בהכל כל כך הרבה רואי חשבון ועורכי דין, ואף אחד לא חשב לעצור לרגע ולחשוב על ההשלכות של העניין. ביצועים לשירי הביטלס החלו להצליח כבר בשנת 1964, כשאלה פיצ’גרלד ביצעה את Can’t buy me love והגיע איתו למצעד 40 המקומות הראשונים. מספרים שלנון לא הצליח להבין את הרעיון של מכירת שירים או תמלוגים משירים שמבוצעים על ידי אמנים אחרים ומכירות תקליטים. מקרטני, כמו מקרטני, החל להתעניין, אבל כנראה שקצת מאוחר מדי. מייק ברי שעבד באפל פאבלישינג, שנפתחה ב-1967, מספר שיום אחד פול נכנס למשרד שלו ושאל אותו “אז מה זה בעצם מיוזיק פאבלישינג?”. “הוא היה במשרד עם מרתה כלבת הרועים. סגרנו את הדלת והסברתי לו על עסקאות הטין פאן אלי הסטנדרטיות של 50/50. אמרתי לו שהיופי בבעלות על זכויות היוצרים על השיר, הוא שאפילו אם הוא לא הופך ללהיט בשבילך, מישהו יכול לקחת אותו עוד 20 או 30 שנים, לשים אותו כ-B-side של סינגל שימכר במליון עותקים ואתה תרוויח מזה. הוא רק אמר ‘אתה מקבל על זה תשלום?’. הוא לא ידע על הגופים שאוספים את הכסף עבור הכותבים ושהכסף שהולך לפאבלישר מתחלק עם הכותב. הוא הופתע לגלות שהוא מקבל 50 אחוז וחשב שזו עסקה טובה מאוד עבור כתיבת שיר”. האמת? זה לא נשמע לי לגמרי אמין. פול של התקופה הזו נראה לי כבר פחות תמים והרבה יותר מבין בעסקים. אבל אולי אני טועה. תחליטו אתם. החל באלבום השני של הביטלס, With the Beatles, הריסון החל גם הוא לכתוב שירים. השיר הראשון שלו נרשם גם כן אצל דיק ג’יימס, אבל לא דרך נורת’רן סונגס. השירים הבאים כבר היו מקושרים לחברה, אבל לא דרך מקלן, אלא דרך חברה עצמאית של הריסון אותה הקים דרך ג’יימס. חברה זו נקראה הריסונגס. החברה היתה מקושרת ל-3 שנים לנורת’רן סונגס, החל מ-25 במרץ 1965, באופן דומה למקלן, אבל עם שינוי קטן גדול מאוד – אחוזי התמלוגים. למרות שהיו אלה אותם אנשים איתם עבדו לנון ומקרטני על העסקה – אותם עורכי דין, אותם רואי חשבון – הריסון הצליח להשיג לעצמו, במקום חוזה ה-50/50, חוזה משופר בו הוא יקבל של 80 אחוז מהרווח ממכירות התקליטים, 70 אחוז מהרווחים שמגיעים מהתמלוגים מחוץ לאנגליה ו-66 ושני שליש אחוז מכל ההכנסות מהופעות ושידורי רדיו וטלוויזיה. איך זה קרה? אל תשאלו אותי. אבל הריסון לא נשאר מרוצה לאורך זמן. ב-1996 הוא אמר בראיון לבילבורד: “ג’ון ופול היו חתומים אצל דיק ג’יימס בנורת’רן סונגס, ואז הוא הגיע אלי כשהתחלתי לכתוב שירים ואמר כמה הוא ישמח להיות הפאבלישר שלי. אף אחד לא ישב איתי מעולם, לא מנהל, לא עורך דין – לא היו לנו מעולם עורכי דין ואף אחד לא ייעץ לנו, ככה זה נעשה. ובאופן כלשהו אפשר לומר שבריאן קצת שיתף פעולה עם דיק ג’יימס.” בסופו של דבר הריסון הרגיש שלא מתייחסים אליו ברצינות בנורת’רן סונגס. שהוא נספח חסר חשיבות לעומת לנון ומקרטני. את דעתו הוא ניסח יפה בשיר המצוין It’s only a northern song. #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #דיקגיימס #NorthernSongs #נורת039רןסונגס #ביטלס #הביטלס

כפי שוודאי הבחנתם כבר, אנחנו בביטלמניקס אוהבים פרוייקטים. יש בזה משהו שמרומם את רוחנו. את הפרוייקט אותו אתחיל היום, רציתי להתחיל כל כך הרבה פעמים ותמיד דחיתי את הרעיון. מדובר בתרגום של מה שהוא אולי הראיון המפורסם ביותר של ג’ון לנון מתקופת הסולו שלו, הראיון המשותף עם יוקו אונו שנתן למגזין פלייבוי. הראיון פורסם בגליון ינואר 1981 והגיע לנקודות המכירה ב-6 בדצמבר 1980, יומיים לפני הרצח. הסיבה שהראיון הזה כל כך מפורסם היא שמדובר בראיון ארוך במיוחד, כמעט באורך של נובלה מבחינת כמות המילים (כ-25 אלף מילים, אם זה מעניין אתכם), ובו לנון מתייחס בין שלל הנושאים גם לביטלס ולשירים ספציפיים רבים. כל פעם שציטטנו מתוך הראיון הזה או התייחסנו אליו בפוסטים השונים או בפרקים בפודקאסט, עלה בי הדחף לתרגם אותו, אבל כפי שכבר כתבתי, מדובר בראיון ארוך באופן יוצא דופן. עכשיו כנראה הגיע הזמן הנכון, והיום אנו מפרסמים את החלק הראשון של התרגום. אנחנו מקווים שתהנו. את הראיון ערך דייויד שף. במשך שלושה שבועות נפגש שף עם ג’ון ויוקו מדי יום בביתם, בבתי קפה ובאולפן. משך הזמן הארוך בו נפגשו גרם לזוג להיפתח אל שף ולהיות ישירים מאוד בתשובות שלהם. בעיני התוצאה מרתקת. אז בואו נתחיל. אה, רק דבר אחרון – שימו לב מי מופיעה על עטיפת הגליון. מקריות? ג’ון לנון ויוקו אונו על אהבה, סקס, כסף, תהילה והכל על הביטלס. שיחה גלויית לב עם הזוג המתבודד על שנותיהם המשותפות, והמבט המפוקח באופן מפתיע על חייהם עם ובלי הביטלס. מראיין: דייויד שף. לתאר את ההיסטוריה הסוערת של הביטלס, או את נקודוות הציון המוסיקליות והתרבותיות אליהן הגיע ג’ון לנון, יהיה תרגיל בברור מאליו. רוב העולם יודע שלנון היה הרוח המובילה של הביטלס, שהיו בעצמם מההשפעות הפופולריות והחזקות ביותר של שנות השישים, לפני שהתפרקו במרירות ב-1970. חלק מהמעריצים האשימו בפירוק את יוקו אונו, אשתו השנייה ילידת יפן של לנון, עליה נטען שהיתה לה השפעה חסרת פרופורציה על לנון, ושאיתה הוא שיתף פעולה לאורך שנות ה-70. ב-1975 הלנונים הפכו לבלתי נגישים לעיתונות, ולמרות שהרבה השערות פורסמו, הם הצליחו להפריך את השמועות ולהקליט אלבום חדש לפני כמה חודשים בלבד. הלנונים החליטו לדבר עם פלייבוי בראיון הארוך ביותר שהם נתנו אי פעם. הכתב העצמאי דייויד שף נבחר למשימה, וכשהוא ועורך פלייבוי נפגשו עם אונו כדי לדבר על הכללים הבסיסיים של הראיון היא היתה מעט נוקשה: כשהיא מתייחסת לאישים אחרים שהתראיינו לפלייבוי, אונו אמרה: “אנשים כמו קרטר מייצגים רק את המדינה שלהם. ג’ון ואני מייצגים את העולם”. אבל עד הזמן בו הראיון נערך, כמה שבועות מאוחר יותר, אונו הצטרפה לפרוייקט בהתלהבות. הנה לפניכם הדיווח של שף: היה סיכוי מצוין שהראיון הזה לא יתרחש לעולם. כשהמגעים שלי עם ארגון לנון-אונו החלו, אחת העוזרות של אונו התקשרה אלי ושאלה, ברצינות, “מה המזל שלך?”. קיום הראיון היה תלוי, ככל הנראה, בפירוש של יוקו להורוסקופ שלי, ממש כפי שרבות מההחלטות העסקיות של הלנונים מכוונים על ידי הכוכבים, כך לפחות דווח. כבר תארתי לעצמי את ההסבר שאני נותן לעורך שלי בפלייבוי, “סליחה, אבל הירח שלי בסרטן – הראיון מבוטל.” זה היה לחלוטין מחוץ לידיים שלי. סיפקתי את המידע: 23 בדצמבר, 3PM בוסטון. תודה לכוכבי המזל שלי. השיחה הגיעה והראיון נקבע טנטטיבית. זמן קצר לאחר מכן מצאתי את עצמי בניו יורק, צועד דרך השערים המאיימים ואין ספור נקודות הבדיקה של אנשי הביטחון במפקדת הלנונים בבניין דקוטה המפורסם, ששוכן על סנטרל פארק ווסט, שם הזוג מתגורר ובו יוקו אונו מגנה על המצודה כל יום החל משמונה בבוקר. אונו היא אחת הנשים הכי לא מובנות נכון בעין הציבורית. התדמית המסתורית שלה מבוססת על תאורים, חלקם מדויקים וחלקם מעוותים, בנוגע לפילוסופית החיים שלה וההצהרות האומנותיות שלה, ועל העובדה שהיא לעולם לא מחייכת. תדמית זו מבוססת גם, אולי באופן לא הוגן, על טינה המופנית כלפיה מתוך אמונה כי הוויתה המסתורית והמכשפת שולטת בעצם קיומו של ג’ון לנון. התדמית הזו נשארה לאורך כל השנים מאז שהיא וג’ון נפגשו, בעיקר כי היא לא בחרה לתקן אותה – בנוסף לכך שלא בחרה להתחיל לחייך כדי לשנות זאת. אז כשהורדתי את הנעליים שלי לפני שצעדתי על השטיח העדין שלה – אלה היו ההוראות – תהיתי מה יהיה המבחן הבא. בין הפרעות של שני העוזרים הגברים שלה שהיו עסוקים בניתוב זרם שיחות הטלפון שלא פסק, יוקו הסבירה לי לבסוף שהכוכבים אכן אמרו שזה בסדר – ממש בסדר, למען האמת. מי אני שאתווכח? אז ביום המחרת, מצאתי את עצמי יושב מרחק מספר כוסות קפוצ’ינו מג’ון לנון. לנון, בעיניים טרוטות מחוסר שינה ומעוטר זיפים מחוסר גילוח, חיכה שהקפה יתחיל לשלוט במערכת שבאופן כללי היתה רגילה לפעול על סושי וסשימי – “דגים מתים”, כפי שהוא קורא להם – סיגריות צרפתיות ושוקולד הרשי עם שקדים. תוך שעה מתחילת הראיון, לנון הסיר ממני כל רעיון שגיבשתי לגביו טרם המפגש ביננו. הוא היה פתוח מאוד, גלוי לב ושנון הרבה יותר משיכולתי לצפות. מרגע שיוקו נתנה את האישור להתקדם, הוא היה מוכן לדבר בכנות על הכל. להתפוצץ יהיה תאור נכון יותר. אם הסשנים שלו בטיפול פרימל סקרים היו הפורקן הרגשי והאינטלקטואלי לפני עשר שנים, הראיון הזה היה המקום העכשווי להוציא את הדברים. אחרי שבוע של שיחות עם לנון ואונו ביחד ולחוד, הגענו לסוג של ראפור, שקיבל את האישור הסופי שלו בוקר אחד מוקדם. “ג’ון רוצה לדעת מתי אתה יכול, בהקדם המרבי, להגיע לפגוש אותו בדירה”, נשמע קולה המוכר כבר בשלב הזה של העוזרת של לנון-אונו. זו היתה נסיעת מונית קצרה והוא תדרך אותי במהירות: “בחור מנסה להגיש לי צו התייצבות בבית משפט ואני פשוט לא רוצה להתמודד עם זה היום. האם תעזור לי?” חמקנו ללימוזינה שלו ונסענו במהירות לכיוון אולפן ההקלטות שלוש שעות לפני שלנון היה אמור להגיע אליו. לנון הורה לנהג שלו להאט את הנסיעה עד כדי זחילה כשהתקרבנו לאולפן וביקש שאוביל את הדרך פנימה, אחרי שאוודא שהדרך בטוחה. “אם מישהו מתקרב עם ניירות, תעיף אותם”, הוא אמר. “כל עוד הם לא נוגעים בי זה בסדר”. לפני שיצאנו מהמכונית לנון הצביע על שיכור שישן כשהוא נשען על קיר האולפן. “זה יכול להיות הוא”, לנון הזהיר. “הם אלופי התחפושות”. לנון התגנב אל המעלית, מושך אותי איתו. כשדלתות המעלית נסגרו סוף סוף, הוא שחרר אנחה עצבנית ואיכשהו, הגיחוך שבארועי הבוקר התבהר לו. הוא פרץ בצחוק. “אני מרגיש כאילו שאני שוב ב-Hard day’s night או Help” הוא אמר. ככל שהראיון התקדם, מערכת היחסים המורכבת והלא מובנת בין לנון לאונו עלתה כגורם העיקרי בחיי שניהם. “למה אנשים לא מאמינים לנו כשאנחנו אומרים שאנחנו פשוט מאוהבים?” שאל לנון. החידה הקרויה יוקו אונו הפכה נגישה כשהמחיצות החיצוניות נשברו – כמו למשל בבוקר בו היא שיהקה באמצע דיון רציני על קפיטליזם. אונו צחקקה, נבוכה מהשיהוק. בצחקוק הזה, היא הפכה פגיעה וחמודה וביישנית – לחלוטין לא היצור שהגיע מהמזרח כדי לשטוף את מוחו של ג’ון לנון. אונו נולדה ב-1933 בטוקיו, שם הוריה היו בנקאים והשתייכו לחברה הגבוהה. ב-1951 משפחתה עברה לסקארסדייל, ניו יורק. היא למדה בקולג’ שרה לורנס. ב-1957 יוקו נישאה, בפעם הראשונה, לטושי איצ’יאנאגי, מוסיקאי. הם התגרשו ב-1964 ומאוחר יותר באותה שנה היא נישאה לטוני קוקס, שהיה אבי בתה קיוקו. היא וקוקס התגרשו ב-1967, שנתיים לפני שנישאה ללנון. הצד הלנוני של הזוג נולד באוקטובר 1940. אביו עזב את הבית לפני שג’ון נולד, כדי להיות מלח ואמו, שלא יכלה לדאוג לילד, מסרה את ג’ון לדודתו ודודו כשהיה בן 4 וחצי. הם גרו במרחק כמה רחובות מבית האם בליברפול, אנגליה. לנון למד בבתי ספר בליברפול, פגש ב-1956 ילד בשם פול מקרטני בפסטיבל כנסיית וולטון פאריש בליברפול. שנה לאחר מכן השניים הקימו את הלהקה הראשונה שלהם, The Nurk Twins. ב-1958 ג’ון הקים את הקוורימן, ששמו לקוח משם בית הספר בו למד. הוא ביקש מפול להצטרף ללהקה והסכים לערוך אודישן לחבר של פול, ג’ורג’ הריסון. ב-1959 הקוורימן התפרקו, אבל לאחר מכן חזרו לפעול תחת השם “ג’וני וכלבי הירח” ואז The Silver Beatles. הם ניגנו במועדונים, הופיעו כנגני ליווי עבור חשפניות, והם תקעו את רגלם בדלת של הקאברן קלאב. פיט בסט הוחתם כמתופף והסילבר ביטלס עזבו את אנגליה להמבורג, שם ניגנו 8 שעות בלילה במועדון אינדרה. הסילבר ביטלס הפכו לביטלס ועד 1960, אז חזרו לאנגליה, הלהקה הפכה לשיחת היום בליברפול. ב-1962 ג’ון נשא לאשה את סינתיה פאוול ונולד להם בן, ג’וליאן. ג’ון וסינתיה התגרשו ב-1968. מאוחר יותר ב-1962 ריצ’רד סטארקי – או רינגו סטארר – החליף את בסט כמתופף של הלהקה והשאר – כפי שלנון אומר לעיתים תכופות בסרקזם – הוא ההיסטוריה של הפופ. פלייבוי: השמועה פשטה: ג’ון לנון ויוקו אונו חזרו לאולפן, מקליטים שוב בפעם הראשונה מאז 1975, השנה בה הם נעלמו מעיני הציבור. בוא נתחיל איתך, ג’ון. מה עשית כל הזמן הזה? לנון: אפיתי לחם והשגחתי על התינוק. פלייבוי: כשאילו פרוייקטים סודיים מתרחשים במרתף? לנון: זו אותה שאלה שכולם שואלים אותי לאורך השנים. “אבל מה עוד עשית?”. לזה אני עונה: “אתם צוחקים? בגלל שלחם ותינוקות, כמו שכל עקרת בית יודעת, זו עבודה במשרה מלאה. אחרי שהכנתי כיכרות לחם הרגשתי כאילו כבשתי משהו. אבל כשראיתי את הלחם נאכל, חשבתי, ובכן, אני לא מקבל עבור זה תקליט זהב או תואר אבירות או משהו? פלייבוי: למה הפכת לעקר בית? לנון: היו הרבה סיבות. הייתי תחת מחוייבויות או חוזים מאז שהייתי בן 22 ואל תוך שנות השלושים שלי. אחרי כל השנים האלה, זה היה כל מה שידעתי. לא הייתי חופשי. הייתי סגור בקופסה. החוזה שלי היה ההתגלמות הפיזית של להיות כלוא. היה לי חשוב יותר לעמוד מול עצמי ולהתמודד עם המציאות הזו מאשר להמשיך את חיי הרוקנרול – ולהמשיך לרקוד לפי הגחמות של עצמך או של דעת הקהל עליך. רוקנרול לא היה מהנה יותר עבורי. החלטתי לא לבחור בברירה הרגילה בתעשיה שלי – לסוע ללאס ווגאס ולשיר את הלהיטים הגדולים, אם אתה בר מזל, או ללכת לעזאזל, לשם אלביס הלך. אונו: ג’ון היה כמו אמן שטוב מאוד בציור עיגולים. הוא דבק בזה וזה הופך להיות התווית שלו. יש לו גלריה כדי לקדם את זה. ובשנה הבאה, הוא יצייר משולשים או משהו אחר. זה לא משקף את חייו בכלל. כשאתה ממשיך לעשות את אותו דבר במשך עשר שנים, אתה מקבל פרס על שעשית את זה. לנון: אתה מקבל פרס גדול כשאתה חוטף סרטן וציירת משולשים ומעגלים במשך עשר שנים. הפכתי למקצוען, ויכולתי להמשיך להיות מקצוען. אני מכבד מקצוענים, אבל אני לא מעוניין להפוך לכזה. אונו: רק כדי להוכיח שאתה יכול להמשיך. פלייבוי: אתה מדבר על תקליטים, מן הסתם. לנון: כן, להמשיך לייצר אותם בקצב רק כי ציפו ממני לעשות את זה, כמו כל כך הרבה אנשים שמוציאים אלבום כל שישה חודשים בגלל שזה מה שהם אמורים לעשות. פלייבוי: האם אתה מתכוון לפול מקרטני? לנון: לא רק פול. אבל אני איבדתי את החירות הבסיסית של האמן על ידי השיעבוד לתדמית של מה אמן אמור לעשות. הרבה אמנים הורגים את עצמם בגלל זה, אם על ידי שתייה, כמו דילן תומאס, או אם על ידי טירוף, כמו ואן גוך, או על ידי זיבה, כמו גוגן. פלייבוי: רוב האנשים היו מעדיפים להמשיך לייצר בקצב את המוצר. איך הצלחת לראות דרך אחרת? לנון: רוב האנשים לא חיים עם יוקו אונו. פלייבוי: ומה זה אומר? לנון: לרוב האנשים אין שותפה לחיים שאומרת את האמת ומסרבת לחיות עם אמן שמלא בבולשיט, ובולשיט הוא דבר שאני די טוב בו. אני יכול למכור בולשיט לעצמי ולכל מי שמסביב. יוקו, זו התשובה. פלייבוי: מה היא עשתה עבורך? לנון: היא הראתה לי את האפשרות של האלטרנטיבה. “אתה לא חייב לעשות את זה.” “אני לא? באמת? אבל-אבל-אבל-אבל-אבל….”. כמובן שזה לא היה כל כך פשוט וזה לא שקע אצלי בן לילה. נזקקו חיזוקים תכופים. הרבה יותר קשה לעזוב מאשר להמשיך בזה. עשיתי את שני הדברים. על פי דרישה ובהתאם ללוח זמנים, הקלטתי אלבומים מ-1962 ועד 1975. לעזוב נראה כמו משהו שאנשים עושים בגיל 65, כשפתאום הם אמורים לא להתקיים יותר ושולחים אותם החוצה מהמשרד [דופק על השולחן שלוש פעמים]: “החיים שלך נגמרו. זמן לגולף.” פלייבוי: יוקו, איך הרגשת עם זה שג’ון הפך לעקר בית? אונו: כשג’ון ואני היינו יוצאים, אנשים היו באים ואומרים “ג’ון, מה אתה עושה?”, אבל הם אף פעם לא שאלו עלי, בגלל שכאשה, לא הייתי אמורה לעשות כלום. לנון: כשניקיתי את החרא של החתול והאכלתי את שון, היא ישבה בחדרים אפופי עשן עם אנשים בחליפות עסקים שהם לא יכלו לסגור בהם את הכפתורים. אונו: אני ניהלתי את העסק: העסקים הישנים – אפל, מקלן (חברת התקליטים והפאבלישינג של הביטלס) והשקעות חדשות. לנון: היינו צריכים להתמודד עם העסק. הברירה היתה לבקש שוב מאיזה אבא’לה לפתור לנו את הבעיות בעסק או שאחד מאיתנו יעשה את זה. עורכי הדין האלה קיבלו רבע מליון דולר כל שנה בשביל לשבת סביב שולחן בפלזה ולאכול סלמון. רובם נראו כאילו לא ממש מעניין אותם לפתור את הבעיות. לכל עורך דין היה עורך דין. לכל ביטל היו ארבעה או חמישה אנשים שעבדו בשבילו. אז הרגשנו שאנחנו צריכים לדאוג לצד הזה של העסק ולהפטר מזה ולהתמודד עם זה לפני שנוכל להתמודד עם החיים שלנו. והיחידה מביננו שיש לה את הכשרון או היכולת להתמודד עם זה ברמה הזו היא יוקו. פלייבוי: האם היה לך נסיון בניהול עניינים עסקיים בגודל כזה? אונו: למדתי. החוק כבר לא מיסתורי עבורי יותר. פוליטיקאים כבר לא מיסתוריים עבורי. אני לא מפחדת מכל הממסד הזה יותר. בהתחלה, רואה החשבון שלי והעורך דין שלי לא הצליחו להתמודד עם העובדה שאני אומרת להם מה לעשות. לנון: היתה גישה כזו שזו אשתו של ג’ון, אבל ברור שהיא לא יכולה באמת לייצג אותו. אונו: עורך דין היה שולח מכתב למנהלים, אבל במקום למען אותו אלי, הוא היה שולח אותו לג’ון או לעורך הדין שלי. אתה תהיה מופתע מכמות העלבונות שספגתי מהם בתחילה. היה את כל ה”אבל את לא יודעת כלום על החוק, אני לא יכול לדבר איתך.” אני אמרתי, ” בסדר, דבר איתי בצורה שכן אבין. אני מנהלת גם כן.” לנון: הם לא יכולים לסבול את זה. אבל הם חייבים לקבל את זה, כי היא מייצגת אותנו. [מצחקק] הם כולם גברים, אתה יודע, גדולים ושמנים, שותי וודקה, זכרים צועקים, כמו כלבים מאולפים, שאולפו לתקוף כל הזמן. לאחרונה, היא יצרה אפשרות שנרוויח סכום כסף גדול, שגם הם ירוויחו ממנו, אבל הם נלחמו ונלחמו כדי לא לאפשר לה לעשות את זה, רק כי זה היה הרעיון שלה והיא היתה אשה והיא לא אשת מקצוע כמותם. אבל היא עשתה את זה, ואז אחד הבחורים אמר לה, “ובכן, לנון עשה את זה שוב.” אבל ללנון לא היה שום קשר לזה. פלייבוי: למה אתה חוזר לאולפן ולחיים הציבוריים? לנון: אתה שואף אוויר פנימה ונושף אוויר החוצה. אנחנו מרגישים שאנחנו רוצים לעשות את זה ויש לנו משהו לומר. בנוסף, יוקו ואני ניסינו כמה פעמים ליצור מוסיקה יחד, אבל זה היה לפני הרבה זמן ואנשים היו תקועים עדיין עם הרעיון שהביטלס היו מין דבר מקודש שאסור לו לצאת מחוץ למעגל. היה לנו קשה לעבוד ביחד אז. אנחנו חושבים שאו שאנשים שכחו או שהם התבגרו כבר, אז אנחנו יכולים לעשות ניסיון נוסף במקום הזה בו היא ואני יוצרים מוסיקה יחד – זה פשוט זה. זה לא שאני כאילו איזה נסיך מיסטי מופלא מארץ הרוקנרול שטובל עצמו במוסיקה משונה עם גברת הדרקון האוריינטלית והאקזוטית הזו, שזה התאור שהתקשורת השתמשה בו בזמנו. פלייבוי: יש אנשים שמאשימים אותך שאתה משחק בתקשורת. קודם אתה מתבודד ואז אתה מדבר באופן סלקטיבי עם התקשורת כי יש לך אלבום חדש שיוצא. לנון: זה מגוחך. אנשים תמיד אמרו שג’ון ויוקו יעשו הכל בשביל פרסום. בכתבה בניוזוויק [29 בספטמבר 1980], נאמר שהכתבת שאלה אותנו “למה ירדתם למחתרת?”. ובכן, היא מעולם לא שאלה את זה בצורה הזו ולא ירדתי למחתרת. בסך הכל הפסקתי לדבר עם התקשורת. זה הפך ממש מצחיק. קראתי לעצמי גרטה יוז או האוורד גרבו במהלך התקופה הזו. ועדיין, כתבות הרכילות לא הפסיקו. מעולם לא הפסקנו להיות בתקשורת, אבל נראה היה שנכתב עלינו יותר כשלא דיברנו עם התקשורת מאשר כשכן דיברנו. פלייבוי: איך אתה מרגיש בקשר לכל התקשורת השלילית שהופנתה לאורך כל השנים אל יוקו, “אשת הדרקון” שלך, כפי שאתה מכנה את זה? לנון: שנינו אנשים רגישים ונפגענו מזה מאוד. אני מתכוון, לא הצלחנו להבין את זה. כשאתה מאוהב, ומישהו אומר משהו כמו “איך אתה יכול להיות עם האשה הזו?” אתה אומר, “למה אתה מתכוון? אני עם אלת האהבה הזו, התגשמות כל מה שאני רוצה בחיי. למה אתה אומר את זה? למה אתה רוצה לזרוק עליה אבן או להעניש אותי על זה שאני מאוהב בה?” האהבה שלנו עזרה לנו לשרוד את זה, אבל חלק מזה היה אלים למדי. היו כמה פעמים שכמעט ונשברנו, אבל הצלחנו לשרוד והנה אנחנו כאן. [מביט למעלה] תודה לך, תודה לך, תודה לך. פלייבוי: אבל מה עם ההאשמה שג’ון לנון נמצא תחת הכישוף של יוקו, תחת השליטה שלה? לנון: ובכן, זה קשקוש, אתה יודע. אף אחד לא שולט בי. בלתי אפשרי לשלוט בי. היחיד ששולט בי הוא אני, וגם זה בקושי. פלייבוי: עדיין, אנשים רבים מאמינים לזה. לנון: תקשיב, אם מישהו הולך להרשים אותי, יהיה זה המהרישי או יוקו אונו, מגיע השלב בו המלך הוא עירום. מגיעה הנקודה בה אני אגלה. אז עבור כל החברה שם בחוץ שחושבים ששמו לי כיסוי על העיניים, ובכן, זה עלבון עבורי. לא שאתם חושבים על יוקו דברים כאלה, כי זו הבעיה שלכם. מה שאני חושב עליה הוא שנחשב! כי – לכו להזדיין אחים ואחיות – אתם לא יודעים מה קורה. אני לא כאן בשבילכם. אני כאן בשבילי ובשבילה ובשביל התינוק! אונו: כמובן שזה עלבון מוחלט עבורי – לנון: ובכן, תמיד מעליבים אותך, אשתי היקרה. זה כבר הרגל – אונו: למה שאטרח לשלוט במישהו? לנון: היא לא צריכה אותי. אונו: יש לי את החיים שלי, אתה יודע. לנון: היא לא צריכה ביטל. מי צריך ביטל? אונו: האם אנשים חושבים שאני רמאית כזו גדולה? ג’ון החזיק מעמד חודשיים עם המהרישי. חודשיים. אני כנראה הרמאית הגדולה בעולם כי אני איתו כבר 13 שנים. לנון: אבל אנשים באמת אומרים את זה. פלייבוי: זו הנקודה שרצינו להעלות. למה? לנון: הם רוצים להאחז במשהו שמעולם לא היה שלהם מלכתחילה. כל מי שטוענים שיש להם עניין בי כאמן עצמאי או אפילו כחלק מהביטלס, לחלוטין לא מבינים כל מה שאי פעם אמרתי, אם הם לא מצליחים להבין למה אני עם יוקו. ואם הם לא רואים את זה, הם לא רואים כלום. הם סתם מאוננים על – זה יכול להיות כל אחד. מיק ג’אגר או כל אחד אחר. שילכו לאונן על מיק ג’אגר, אוקי? אני לא צריך אותם. פלייבוי: הוא יעריך את זה. לנון: אני לחלוטין לא צריך את זה. שירדפו אחרי Wings. פשוט תשכחו ממני. אם זה מה שאתם רוצים, לכו אל פול או מיק. אני לא כאן בשביל זה. אם זה לא משתקף בעבר שלי, אני אומר את זה בשחור וירוק, לצד כל השדיים והישבנים בעמוד 196. לכו לשחק עם הבחורים האחרים. אל תטרידו אותי. לכו לשחק עם The Rolling Wings. פלייבוי: האם אתה – לנון: לא, חכה שנייה. בוא נשאר עם זה לרגע. לפעמים אני לא יכול לשחרר את זה. [הוא עומד על רגליו, מטפס על המקרר] אף אחד לא אמר מעולם שפול כישף אותי או שאני כישפתי את פול! הם מעולם לא חשבו שהיה בזה משהו לא טבעי בימים ההם, שני בחורים ביחד, או ארבעה בחורים ביחד! למה הם אף פעם לא אמרו “איך זה שהבחורים האלה לא מתפרקים? כלומר, מה קורה שם מאחורי הקלעים? מה העניין הזה עם פול וג’ון? איך הם נשארים ביחד כל כך הרבה זמן?”. בילינו יחד יותר זמן בתקופה הראשונה של הביטלס מאשר ג’ון ויוקו: ארבעתנו ישנו באותו החדר, באותה מיטה, באותה משאית, חיים יחד לילה ויום, אוכלים, מחרבנים ומשתינים ביחד! בסדר? עושים הכל ביחד! אף אחד לא אמר שום דבר על מישהו תחת כישוף. אולי הם אמרו שאנחנו תחת הכישוף של בריאן אפשטיין או ג’ורג’ מרטין [המנהל הראשון של הביטלס והמפיק שלהם, בהתאמה]. תמיד יש מישהו שצריך לעשות לך משהו. אתה יודע, הם מברכים את הסטונס על זה שהם ביחד 112 שנים. וווופפפפיייי! לפחות לצ’רלי וביל יש עדיין את המשפחות שלהם. בשנות השמונים הם ישאלו “למה החברה האלה עדיין ביחד? הם לא יכולים להצליח לבד? למה הם צריכים להיות מוקפים על ידי חבורה? האם המנהיג הקטן מפחד שמישהו ידקור אותו בגב?”. זו תהיה השאלה. הם יסתכלו אחורה אל הביטלס והסטונס וכל החברה האלה הם שרידים. הימים בהם להקות היו מורכבות מגברים בלבד יופיעו בקטעי חדשות ישנים, אתה יודע. הם יראו תמונות של הבחור עם הליפסטיק מנענע את התחת שלו ואת ארבעת הבחורים עם האיפור השחור המרושע על העיניים שלהם, מנסים להראות מחוספסים. זו הולכת להיות הבדיחה בעתיד, לא זוג ששר ביחד או חי ועובד ביחד. זה בסדר כשאתה בן 16, 17, 18 להיות בסביבה גברית ושיהיו לך דמויות גבריות נערצות, אוקי? זה שבט וזו חבורה והכל בסדר. אבל כשזה ממשיך ואתה עדיין עושה את זה כשאתה בן 40, זה אומר שאתה עדיין בן 16 בראש. #גוןלנון #פולמקרטני #יוקואונו #ביטלס #הביטלס

בראיון ב 1973 ריי סיפר: “הסינגל ‘לולה’ הגיע למקום הראשון ב NME ומישהו הגיע אלינו וביקש שנעשה סרט. אני בטוח שהם הביטו במצעדים וחשבו לעצמם: ‘מי במצעדים השבוע? נבקש שיכתבו מוסיקה לסרט עבורנו’.אין לי מושג אם האנשים האלו האזינו אי פעם לעבודה שלי. אני בספק. עשיתי את הסרט והתייחסתי אליו כמו שהגיע לו”.הציטוט הנהדר הזה, טומן בו את כל מה שאפשר לומר על פס הקול שיצרו הקינקס לסרט ‘פרסי’, למרות שאני חושב שהוא מכיל כמה קטעים יפים שכתב ריי ובהחלט זה אלבום חצי אפוי, אבל גם בתצורה המינימלסטית הזו, הוא יפה בעיניי. עוד מחשבה שסובבת אותי ככל שאני מאזין לו, שזה הדבר הראשון שמתקרב לעבודת הסולו הראשונה של ריי למרות שהמילה קינקס מתנוססת מעליו.נתחיל עם הסרט. למרות שהכותרת שלו זועקת משהו רציני, היה מדובר בסרט קומדיה בריטי עם תסריט, איך לומר, הזוי. ספק אם הוא היה עובר את המשוכות היום. למען האמת התסריט עובד מתוך ספר באותו השם שכתב הסופר ריימונד היצ’קוק ולמען הסר ספק, לריי לא היתה בו מילה או נגיעה. הוא קיבל פנייה מהבמאי ראלף תומס וזרם בחוסר חשק על גלי ההצלחה של הסינגלים האחרונים שלהם.בפתיחות הזו של סוף שנות השישים, כנראה כל דבר היה עובר. וזהו הסיפור בקצרה: רופא שהמציא שיטה להשתלת איבר מין גברי, מחפש מישהו לנתח. לאדווין בנט, הדמות הראשית, קורת תאונה מצערת ובחור עירום נופל עליו כשהוא קופץ מחלון (כדי לא להתחמק מבעלה של אישה, איתה הוא בוגד). הבוגד נהרג לא לפני שהוא משחית את איבר מינו של אדווין. אדווין גיבורנו הופך למושתל הראשון של איבר מין כשהוא מקבל את זה של הבחור שנפל עליו ונהרג. פרסי הוא הכינוי של מבצע ההשתלה ואיבר המין המושתל. מכאן, אדווין הופך לרודף שמלות כפי שהיה האדם שנפל עליו.אם תרצו, הנה לינק לסרט המלא: https://www.youtube.com/watch?v=wZMRISfmmHY כבר אחרי הסצנה הראשונה בסרט, מתנוסס מגדל גבוה שמסמל איבר מין גברי ואז מתחיל להתנגן God’s Children שפותח את האלבום. המילים שכתב ריי מתכתבות עם הרעיון המרכזי של הסרט, אומנם באופן הפוך. הן מטיפות ואומרות ש’אסור לאדם להתערב במעשי ידי האלוהים’ (בטח שלא להשתיל איבר מין) ועם כל הגיחוך על התסריט והרמיזה של ריי שהוא לא השקיע יותר מדי בשירים עבור הסרט, זה פשוט שיר יפה עם לחן מצויין. ריי ממשיך את הקו של ‘אייפמן’ מהאלבום הקודם ומצייר את האדם והטכנולוגיה כמוגבלים. אם הייתי הולך רחוק יותר, זה אולי השיר הדתי ביותר שריי כתב.על גבי ההקלטת הכלים של הקינקס, נוספה גם תזמורת שניגנה עיבוד של המלחין והמנצח סטנלי מיירס. זה באמת שיר יפה. בקטע הבא, הקינקס מנגנים את ‘לולה’ אינסטרומנטלית. הנעימה הזו ליוותה קטע בסרט שבו אדוויין המחלים מקבל ‘טיפול’ מאחות מפתה שבאה לבדוק אם הניתוח הצליח. עם כל הבנאליות שבו, מוסיקלית זה דווקא קטע מעניין: הגיטרות של דייב מעולות, גם זו המלווה וגם זו המובילה ועל הכל מרחף ליין האורגן של ג’ון גוסלינג שמזכיר משהו מעט אייטיזי או אם להיות ספציפי את הנעימה של פאקמן. לקראת הסיום מצטרפת גם התזמורת וזה באמת קטע מרענן בקטלוג של הקינקס. אני רוצה להאמין שזו גם אמירה של ריי ליוצרי הסרט: ‘באתם בגלל לולה? קחו אותה’. הקטע הבא הוא היפה ביותר באלבום לטעמי. הוא נקרא The Way Love Used to Be וזה קטע שהוא על טהרת התזמורת. ריי שר בו מילים נוגות ונהדרות בלחן פנטסטי וכנראה אני לא אהיה הראשון שאומר זאת, אבל מיד ‘אלינור ריגבי’ של מקרטני והביטלס, עלה לי בראש. הקטע ההוא שהראה אז שמקרטני מוכן להיות סוליסט, גם כאן מוכיח שריי יכול לעמוד בפני עצמו ללא הלהקה ולנפק יצירות מופת. לעומת מקרטני לריי זה לא יקרה כל כך מהר. רק ב 1985 הוא ישחרר את אלבום הסולו הראשון שלו. השיר היפהפה הזה לא הובלט בסרט כמעט בכלל ובצדק. מה לשיר רגיש ויפהפה כזה ולסרט נונוסנס קומדי? ריי אמר שהוא לא השקיע יותר מדיי מאמץ בשירים וההוכחה הראשונה לכך הוא הקטע הבלוזי אינסטרומנטלי בעל הכינוי Completely. זה קטע בלוז גנרי סתמי שנראה שנכתב רק כדי לצאת מידי חובה, אבל זה לא אומר שהלהקה לא מנגנת היטב. עוד קטע אינסטרומנטלי בשם Running Round Town מגיע אחריו והאמת שהוא חמוד מאוד וקצר מאוד. הוא מוביל לשיר נהדר נוסף שתרם ריי לסרט בשם Moments. הקטע היפה הזה מזכיר מאוד את הקינקס היותר מוקדמים. ריי שר נהדר ובעזרת התזמורת משווה לעניין מעט דרמטיות. אם הייתי צריך להרחיק לכת, הוא מזכיר במילים את האווירה של Days – רגעים שצריך לנצור. זה נשמע כאילו שריי מדבר על מערכת היחסים האישית שלו. מין דיאלוג עם אהובתו שבו הוא מנסה להחזיר הכל לנורמליות. ב 1973, היחסים עם ראסה אשתו ואם ילדיו יעלו על שרטון וריי שיסרב לקבל את המצב, ניסה לשלוח יד בנפשו בעזרת מנת יתר של סמים ויאובחן עם הפרעה דו קוטבית.”אהובה,בואי נשכח מכל הדברים שעשינו לא נכוןזיכרי את כל אלו שעשינו נכוןאין לי מצב רוח להתווכח ואין לי מצב רוח להילחםאז תני לדמעות לעבור לידךאל תבכי…”התזמורת בשילוב קטעי הגיטרה העדינים של דייב משתלבים כל כך יפה ובטבעיות כאילו ששניהם בני הזוג המדוברים בשיר וכשאני מודע למה שעומד לקרות רק בעוד שנתיים, זה עצוב לי מאוד.הצד השני של האלבום נפתח עם Animals in the Zoo שבמידה מסויימת ממשיך מאוד את ‘אייפמן’ – גם במקצב הקליפסו שמפציע לעיתים וגם במהות: ‘כולנו חיות’. במידה מסויימת הוא ממשיך גם את ההטפה הדתית מהשיר הראשון עם משפטים כמו ‘אלוהים ברא את השמים ואת הים הכחול העמוק’. מבחינה מוסיקלית זה העתק כמעט זהה לקטע ישן מסוף שנות החמישים של ג’וני אוטיס שנקרא Willie and the Hand Jive. חוסר השקעה כבר אמרנו? הקטע הבא הוא עוד אחד מהקטעים הנפלאים באלבום. Just Friends מכיל בו עיבור מוזר לגמרי. הוא נפתח עם צלילים של תיבת נגינה (שמנוגן בכשרון על ידי ג’ון גוסלינג) ואז ישנה חזרה לצ’מבלו המסורתי של האלבומים האגדיים של הקינקס. הצ’מבלו הנהדר מנוגן כשהוא עטוף בעיבוד התזמורתי הדרמטי יחד עם השירה של ריי ששר כאילו שזה קטע תיאטרלי בארוקי ואז עובר לשיר כמו בשאנסון צרפתי. לקראת הסוף מגיע סולו כינור קצרצר שמשתלב עם סיומת צ’מבלו ותזמורת מופלאה. זה קטע פסקול נהדר רק שכנראה לא עבור הסרט הזה. עוד קטע אינסטרומנטלי קצר בן דקה בשם Whip Lady שמתחיל בקלידים רכים ועובר באמצעו לקטע רוקי בדגש על התופים שלא מבייש.קטע בשם Dreams נשמע כאילו הוא שארית מהאלבום ‘לולה’ אבל מכיל בו גם מעא מהסאונד של ‘ארתור’. הוא מעניין בעיקר בגלל שינויי המקצב בו אבל אני מודה שהוא חצי אפוי. הקטע האינסטרומנטלי הבא לעומת זאת נפלא בעיניי.’הלגה’ הקצר, עם הנופך הספרדי הוא אמנם אינסטרומנטלי ומכיל קטע גיטרה אקוסטי נהדר, אבל דווקא הליווי היפה של ריי עם ה’פה פה פה’ שלו כאילו שהוא עוד כלי בנעימה היפה הזו, מוסיף מאוד למקצב המיוחד שלו. קטע הקאנטרי הבא הוא שוב קטע לא ייחודי מבחינה מוסיקלית אבל הוא ייחודי מ 2 טעמים: קטע קאנטרי ששר לשכונה הלונדונית הצפונית ‘גולדרז גרין’ (והפסטורלית ויפה אם מותר לי לומר) והדבר השני הוא שהזמר בקטע הקצר הזה הוא ג’ון דאלטון – הבסיסט ה’חדש’, מה שמעיד עוד על חוסר האיכפתיות של ריי לגבי הפרויקט הזה.האלבום מסתיים בקטע קצר מאוד בן 25 שניות שחוזר אינסטרומנטלית על קטע הפתיחה. זהו. סה טו.האחרון ששר, קרי ג’ון דאלטון לא אהב את הקלטות האלבום הזה: “אחד האלבומים הגרועים שעשינו. זה היה מקרה של: בואו נעשה את זה, בואו נגמור עם זה”. האלבום יצא ב 26 במרץ 1971 ועל מצעדים אין מה לדבר בכלל, אבל חברת פיי שזיהתה את הבעייה ואת הפוטנציאל הגלום בשירים של ריי, מהרה לקחת את השירים הטובים מהאלבום, להעיף הצידה את הקטעים האינסטרומנטלים ולשחרר EP שהכיל את God’s Children, The Way Love Used to Be, Moments ו Dreams. אם תרצו EP ‘הסולו’ של ריי שבאופן טראגי מבחינת חברת התקליטים, היווה גם את שירת הברבור של הקינקס בחברת פיי. משם חוזה חדש ייחתם עם חברת RCA בסוף השנה. החברה שאמנם החזיקה בין שורותיה את אלביס, רצתה למאוד להתחדש בשורת אמנים צעירים ומבטיחים ומלבד הקינקס הצטיידה בכוכבים חדשים כמו דיוויד בואי ולו ריד.בפוסט הבא שיהיה גם הפוסט האחרון שלי על הקינקס, אדבר על האלבום הנפלא Muswell Hillbillies שבין היתר חוזר לשכונת ילדותם ומביא סאונד ‘חדש’ מהלהקה. ריי כינה אותו ‘אלבום הקומדיה של הקינקס’. #הקינקס

בוקר מצויין! חלק ב’ של הפרק המסיים את פרויקט ‘גט בק’ בסדרת הפודקאסט שלנו ‘שנת 1969 של הביטלס’ פורסם זה עתה. בחלק ב’ אנחנו ממשיכים בדיוק מהנקודה שהפסקנו ומתחילים את יום החזרות האחרון לפרויקט. ב 29 בינואר המתח באוויר קשה מנשוא. ראשית מפני שישנה מחר איזו שהיא הופעה מדוברת, הופעה שבאה לאחר יותר משנתיים בהם הביטלס לא הופיעו. מרגש נכון? הסוגייה השנייה שמעיבה על החבורה, היא כל עניין אלן קליין. אם לדייק, הפגישה איתו בערב הקודם בה נכחו כל חברי הלהקה. זה פחות מרגש ואפילו מעט מתסכל.ביום החזרות האחרון ישנה הרגשה של איבוד דרך, אבל הוא מסתיים ללא נפגעים בגוף ובנפש. היום הבא לעומתו, מלא אנרגיה חיובית: הביטלס עולים על הבמה שנבנתה על גג בניין אפל ועושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – לנגן מוסיקה משובחת בפני פניהם ואוזניהם המשתאות של החבורה המצומצת על הגג, הולכי רחוב סאביל רואו והשוטרים שמגיעים לעשות סדר. אתם מוזמנים לחגוג איתנו את מסיבת הסיום המרגשת של פרויקט ‘גט בק’. תוכלו להאזין לפרק החדש בכל אמצעי ההאזנה הנפוצים לפודקאסטים שמפורטים ב‘פוד לינק’ שלנו https://bit.ly/2SQoAGo, ולמרות זאת הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje כמו כן תוכלו להאזין באפליקציות השונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג אותנו ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa כמו תמיד נשמח תמיד לקרוא את תגובותיכם על הפרק החדש והפעם גם על הסדרה כולה. האזנה נעימה.

בריאן אפשטיין הביא את תנאי החוזה המוצע עם הביטלס בפגישה שלהם ב 6 בדצמבר 1961. בשני כובעים, כמנהל וכמארגן הופעות, הוא ייקח עמלה של 25 אחוז מרווחיהם. זה היה במידה מסויימת סביר במיוחד לאור העובדה שזמרים כמו טומי סטיל ומארטי וויילד שילמו לצוותי הניהול שלהם מעל ל 40 אחוזים. אפשטיין היה איש עסקים ממולח ו 25 האחוזים נלקחו מכלל הרווחים שלהם ולא רק מהופעות ומכירות תקליטים והשאיר את הביטלס חייבים לשלם את החלק העיקרי של ההוצאות הנילוות הכרוכות בניהול הלהקה. זה היה יותר מעשרת האחוזים שנלקחו על ידי אלן ווילייאמס, ועדיין נראה כמו עיסקה טובה. במיוחד כשאפשטיין הבטיח לביטלס להשיג הופעות מחוץ לליברפול, לשפר את התהליך והארגון של הזמנת הופעות ולהגדיל את שכרם למינימום של 15 פאונד עבור כל אירוע. הלהקה התרשמה עמוקות. “קדימה בריאן” אמר לנון. “תנהל אותנו, איפה החוזה?” [מי שמאזין לסדרה שלנו על 1969 של הביטלס, ימצא קווי דמיון בין הגישה של לנון כעת וכשיגיע אלן קליין 7 שנים אחר כך]. הייתה בעייה קטנה אחת: לא היה חוזה, לפחות עדיין לא. אפשטיין השיג  אחד מחבר שהיה מצוי בעסקי המוסיקה, אבל הוא כל כך נגעל מניכוס כספי האמן ושיעבודו מה שנראה לו על גבול ההונאה והוא סרב להשתמש בו – למרות שהוא היווה הבסיס לחוזה החדש שהוא שרטט בעצמו. הביטלס פגשו את אפשטיין שוב ב 10 בדצמבר במועדון הקסבה, שם ארבעתם הסכימו על התנאים. אפשטיין הקים חברה חדשה, NEMS Enterprises עם אחיו קלייב שתטפל בעסק החדש של ניהול אמנים וקידום מופעים. “חשתי שזו יכולה להיות דרך מועילה לגיוון”, קלייב נזכר. האח הצעיר לא היה מעורב ב’מיזם’ הביטלס לאחר שהחליט ש”פעילויות שעשועים אינן עבורו”. לנון, מקרטני, הריסון ובסט לבסוף חתמו על החוזה במשרדו של אפשטיין ב 24 בינואר 1962 בנוכחותו של העד  אליסטר טיילור (עוזרו של בריאן ולאחר מכן מנהל ב NEMS). חתימה אחת בלטה במיוחד בהעדרה: של בריאן עצמו. מדוע הוא בחר שלא לחתום? זו תעלומה. [בתמונה המצורפת של החוזה לפוסט, תוכלו לראות את חתימתו של אליסטור טיילור ליד חתימתו של כל אחד מחברי הלהקה, חוץ מחתימתו של בריאן שנעדרת]. תאוריה אחת היא שבריאן לא רצה לקשור את הלהקה לחוזה שיום אחד הוא ירצה להפר. הצעה אחרת אמרה  שבריאן פחד להתחייב בעצמו ולא חתם על מנת שיוכל להפטר מהם מהר אם דברים לא יעבדו כמתוכנן. החוזה המעודכן שנחתם עם הלהקה ב 1 באוקטובר [עם רינגו], הכיל סעיף שמתיר לכל צד לסיים את ההתקשרות בהודעה של שלושה חודשים מראש. זה נראה אפשרי שבריאן הוסיף אותו לאחר שקרא את החוזה שהביטלס חתמו עם ברט קמפרט [שנדון בו בהמשך]. ככל הנראה הסיבה העיקרית שבריאן לא חתם על החוזה היתה שהוא חש מחוייב יותר ל’הסכם ג’נטלמני’ עם הלהקה. “מעולם לא חתמתי על חוזה עם הביטלס” הוא אמר. “נתתי את המילה שלי על מה אני מתכוון לעשות וזה היה מספיק. צייתתי לתנאים ואף אחד לא דאג אף פעם מכך שלא חתמתי עליו”. אפשטיין לקח את הגישה הזו איתו לקבר. רק שבועות לפני מותו בטרם עת ב 1967, הוא ציין: “הערך העקרוני של חוזה בנינו הוא רק עבור טובתם של עורכי הדין, מנהלי החשבונות וכל הסצנה, מפני שהאנשים הללו תמיד חושבים שהדברים האלו חייבים להיות מוכחים על נייר”. אפשטיין אולי היה ג’נטלמן, אבל כל חוזה, אפילו ורבלי, הוא התקשרות חוקית – חוץ מאשר כשצד מעורב הוא תחת גיל 21 כמו שמקרטני והריסון היו. על מנת שהחוזה של אפשטיין יהיה מחייב, האפוטרופוסים החוקיים של מקרטני והריסון היו צריכים לחתום בעצמם. [תוספת שלי: לטעמי עם כל הכבוד זה אקט שערורייתי. לא עושים דברים כאלה. ודאו תמיד שהחוזה תקין]. זה היה האינטרס של אפשטיין כמובן להשיג כמה כסף שיוכל עבור הלהקה. שיעור העמלה שלו עלה ביחס ישר לכמות הכסף שהלהקה עשתה. על פי החוזה של ה 1 באוקטובר 1962, אפשטיין קיבל 15 אחוז מהרווחים עבור 100 פאונד לשבוע, 20 אחוז לסכום של בין 100 ל 200 ו 25 אחוז כשהרווחים עלו על 200 פאונד לשבוע. הוא טען מאוחר יותר שכשהביטלס הרוויחו מעט מאוד, הוא לא לקח שום עמלה בארבעת החודשים הראשונים. ברגע שהיו לו את החתימות של הביטלס, הוא החל לקחת שליטה על כל אספקט בחייהם האישיים. קודם כל הוא  ביקש מהדי ג’יי בוב וולר שהכיר את סצנת הביט הליברפולית מפנים ומבחוץ, לייעץ על קידום ההופעות ואז הוא החל לחשוב כיצד להגדיל את רווחי הלהקה. לפרסם את הלהקה מחוץ לליברפול היה חלק חשוב מתוכניתו, בחלקו מכיוון שהוא רצה אולי להמנע מהתמודדות עם הפרומוטרים המקומיים בשוק שהיה עמוס ותחרותי גם כך. למרות שהלקוחות החדשים שלו היו דגים גדולים בשלולית קטנה, אפשטיין עדיין היה צריך להזהר מיריבים כמו ג’ו פלאנרי, שקבע הופעות לקבוצת האקטים המקומית הקטנה שלו שהתחרו בדיוק עם הביטלס. הביטלס כבר הייו דיי ממוסדים במרסיסייד. זה היה באחריותו של אפשטיין לפתח את הפוטנציאל שלהם בכל מקום אחר. בתחילת השנות השישים, כמו בימינו, להקות עשו כסף רב יותר מהופעות מאשר ממכירת תקליטים. על מנת לפתח את פוטנציאל הרווחים שלהם, אפשטיין היה חייב לייצר ביקוש לביטלס מחוץ לליברפול. תוך שבועות אפשטיין חולל מהפכה בלהקה. הבנייה המדוקדקת של לוחות הזמנים עזרה עם האיחורים של מקרטני, והירידה לפרטים והרקע התיאטרלי, עזרו לשפר את הדרך שבה הם הציגו את עצמם על הבמה. הביטלס אולי אהבו להתלבש בבגדי עור אבל הם שיוו להם מראה של חוליגנים. בזמן שהביטלס נראו כמו שיבוטים של ג’יין וינסנט, חלק גדול מהקהל שלהם לבש חליפות ועניבות. ב 17 בדצמבר 1961, קבע בריאן סשן צילומים עבור הלהקה עם צלם חתונות בשם אלברט מאריסון. זהו סשן התמונות המקצועי הראשון עבור הלהקה. סילה בלק תיארה מאוחר יותר את המראה של לנון. “היה לו שיער ארוך יותר ממה שבריאן ירשה לו מעתה והלאה. הוא היה מוברש קדימה במקום לאחור והיה לו כובע ורוד מעור ענק עליו. הוא לבש מכנסי עור שחורים מעוטרים בקווי משי אדום, חולצת טי שחורה, ג’קט עור שחור ומגפיים שחורות גבוהות עם עקביים קובנים. הסתכלתי עליו בפעם הראשונה ואמרתי ‘אלוהים אדירים!”. אפשטיין ידע שהביטלס חייבים ‘לנקות’ את האקט שלהם אם הם רוצים לנגן בכל מקום חוץ מאולמות ריקודים והקאברן. הלהקה ידעה זאת גם כן אבל נרתעה מאוד מהשינוי. כשהם הגיעו דרומה להופעה הראשונה שלהם באלדרשוט, חליפות העור והכובעים הורודים הכניסו להלם את הפרומוטר. “מחוץ לליברפול, הפרומוטרים של אולמות הריקודים ,לא אהבו אותנו”, לנון נזכר. “הם חשבו שאנחנו חבורה של בריונים”. הריסון ניסח זאת כך: “אנשים חשבו שאנחנו נראים ‘לא רצויים’ אני חושב. אפילו בימינו ילדים עם מעילי עור ושיער ארוך נתפסים כחוליגנים, אבל הם רק ילדים. זו האופנה שהם אוהבים. וזה היה כך איתנו”. באלדרשוט, הביטלס נראו כל כך ‘חוצניים’ עד שהמשטרה המקומית הורתה להם לצאת מהעיירה ולעולם לא ‘להאפיל’ את רחובותיה שוב. ההופעה התרחשה ב 9 בדצמבר 1961 ואותה סידר עבור הלהקה הפרומוטר סם ליץ’ ב Palais Ballroom שבאלדרשוט. הביטלס הגיעו לשם לאחר 9 שעות נסיעה מליברפול והמודעה הודיעה ש’קרב להקות’ ייערך בין הביטלס מליברפול לבין אייבור ג’יי והג’ייווקרס מלונדון. בסופו של דבר, הפוסטרים הלכו לאיבוד והלהקה חיכתה עד למציאתם באולם. בסופו של דבר הגיעו 18 אנשים לצפות בהם. מה שכן השעמום שבהמתנה באולם הוביל לסשן תמונות נהדר. הפתרון של בריאן היה פשוט: לשים אותם בחליפות כמו שאר הלהקות. כשהוא לא מסוגל לצפות מעבר לסטריאוטייפ שנוצר על ידי קליף ריצ’ארד והשאדוז ושכמותם, הוא גרם לביטלס להתאים לתדמית של איך שלהקת ביט צריכה להראות. רוב להקות המרסיסייד באותה תקופה, התיישרו עם קוד הלבוש  – ג’רי והפייסמייקרז לבשו בלייזרים שחורים ומכנסיים ארוכים עוד לפני שבריאן אפשטיין בכלל ניהל אותם. הביטלס היו יוצאי דופן, אבל הסטייל הויזואלי שלהם היה חלק חשוב בקסמם. אפשטיין סיכן הרבה בכך ששם אותם בחליפות, אבל עד כמה שבגדי עור גרמו להם לבלוט, הם גם גרמו להם להראות כמו עבריינים. לנון מאוחר יותר נזכר שאפשטיין אמר ללהקה שאם הם רוצים להיות רציניים ולהופיע במקומות גדולים ויוקרתיים יותר, הם יצטרכו להפסיק לאכול, לשתות, לקלל ולעשן על הבמה. ג’וני האטצ’ינסון נזכר בערב שבו הלהקה שלו  The Big Three חיממה את הביטלס בטאוור בולרום. “לנון היה כל כך מסטול עד שהורדנו את המיתרים מהגיטרה שלו. הוא עלה לבמה לנגן ואפילו לא שם לב שאין מיתרים”. תרחיש כזה לא היה נפוץ אבל היה ברור שהביטלס חייבים לאמץ גישה מקצועית יותר אם הם רוצים להתקדם מאולמות ריקודים מקומיים. אפשטיין דאג לכך. ב 24 במרץ 1962, הביטלס נפטרו ממראה העור שלהם ולבשו חליפות תואמות (שנרכשו מ’בנו דורם’ בבירקנהד) בפעם הראשונה. עכשיו, סוף סוף הם נראו כמו אנשים צעירים ומכובדים. אפשטיין אפילו הצליח לשכנע אותם  לקצץ את הקצוות הנותרים של מיתרי הגיטרה, כדי שיפסיקו להראות לא מסודרים. יום למחרת, ב 25 במרץ, הביטלס הופיעו במועדון הקסבה ובתמונות אפשר לראות שפול הצייתן שאולי גם הסכים יותר עם גישתו של בריאן, הוא היחיד שלקח זאת ברצינות וענד גם עניבה עם החליפה שלו. השאר הלכו על מראה קז’ואל יותר. המעבר למקומות הופעה גדולים ומשופרים יותר היה איטי אבל תדיר. הביטלס המשיכו לנגן בקאברן ובקסבה בחודשים הראשונים של 1962, אבל גם הופיעו במקומות מרשימים יותר כמו הקינגסוויי קלאב בסאוס’פורט. יחד עם My Bonnie שיצא בפולידור ב 5 בינואר, אפשטיין החל לשווק את הלהקה ככוכבי הקלטה גם כן. ב 2 בפברואר אפשטיין קבע להם הופעה במועדון אואזיס במנצ’סטר. שבועות אחר כך נקבעה הופעה גדולה עוד יותר יחד עם ג’רי והפייסמייקרז, רורי סטורם וההוריקנים והג’אזמן של כריס המילטון ב’פלוראל הול’ שבסאוספורט. הוא שיווק אותה כ Rock’n’Trad Spectacular. השילוב אולי נראה מוזר עכשיו, אבל צריך לזכור שהמוסיקה לא היתה מקוטלגת בקפדנות כמו היום. אפשטיין פשוט ניצל את הטרנד הפופלארי כדי לייצר עד כמה שיכל כמה שיותר עניין בביטלס. את סשן הצילומים השני של הביטלס, אירגן בריאן בסוף מרץ 1962, עבור כרטיסי ביקור ללהקה. שימו לב לשינוי האדיר. בפוסט הבא נדבר על הצעדים הבאים של בראין –  שילוב הביטלס בתכניות רדיו והשגת חוזה הקלטות וכמובן ההיבטים הכלכלים שלהם. #אליסטורטיילור #בריאןאפשטיין #מועדוןהקאברן

שלום חברים. מחר נציין את יום הרצחו ה-40 של ג’ון לנון. זו הסיבה שחשבתי היום על פוסט קצת אחר לציון המאורע. לשם כך אני חוזר אל הספר של האנטר דייויס “מכתבי ג’ון לנון” והיום אתרגם מתוכו את המכתבים שכתב לנון לבת דודתו לילה. לילה היתה בת הדודה שג’ון אהב במיוחד בילדותו. היא היתה גדולה ממנו, נתפסה בעיניו כחכמה ומרשימה, ובזמן שבילו את חופשותיהם יחד הוא היה כרוך אחריה. בילדותם הם היו נפגשים המון – כל חג מולד, פסחא, חופשת קיץ… אבל זה היה בעבר, עד שהיה בן 15 בערך. לאחר מכן הם לא נפגשו כמעט בכלל. עם זאת, כמה מכתבים שכתב לה בחצי השני של שנות ה-70 מוציאים מלנון את הצד הנוסטלגי והמפוייס שלו באופן שגורם לי להתרגשות. אז החלטתי לנסות לגרום גם לכם להתרגשות הזו. ג’ון עם דודה מאטר, דוד ברט ובני הדודים לילה, מייקל ודייויד באדינבורו. בן הדוד סטנלי מצלם. המכתב הראשון הוא מ-1975. לילה עדיין גדולה ממנו וכעת עובדת כרופאה. היא כתבה לו מכתב עם ביקורת על אורח החיים שלו שלא מצא חן בעיניה. הוא כתב מכתב תשובה ב-30 ביולי 1975. כמות המקפים ושלוש הנקודות נמצאים במכתב ויופיעו בכל מכתב שיכתוב לה. “לילה היקרה, אז הנה את! הבוסית הישנה במגפיים! עכשיו אני נזכר… ובכן, זה נפלא לשמוע ממך. נראה שאת במצב טוב ומלחמתי מאוד! אגב, אני לא שתיין גדול… בדרך כלל… שנה שעברה היתה… אה… מיוחדת… השנה אני נקי לחלוטין. אשמח שתצייני לי מספר אמנים גדולים/כמעט גדולים וכו’ שלא סבלו ממה שאת מכנה ‘ אישיות חלשה’!!! אני מעדיף פטריות על תרופות… בסגנון האלדוס האקסלי… אני לא קונה את המיתוס שאדם צריך לבלוע כל מה שהדוקטור נותן לו (רובם הם או מכורים בעצמם… או פושרים… או שניהם!) למען האמת אני לא משתמש בשום סם/תרופה כולל אספירין וכו’. היו לי בעיות עם כמה סמים בעבר אבל התגברתי עליהם… ללא עזרת הרופאים! זה קצת נאיבי מצידך, בת דודה יקרה, לייעץ לי בנוגע לחיי הפרטיים! הגיון בריא לא נכנס למשוואה… הפרטיות האמיתית היחידה שאני זוכה לה היא בבית… או בביתו של חבר… מחוץ לדלת אני רכוש הציבור. אני לא אוהב את זה… אבל I made my b(r)ed and must eat it !!! לא, את לא משעממת אותי עם התאור המפורט של חיי המשפחה שלך… למה לא שלחת לנו תמונה שלך ושל הילדים? אני חושב לקחת שיעורי פסנתר בעצמי… אני מנגן רק עם 8 אצבעות… לימדתי את עצמי ואני גרוע. (מימי לא הסכימה שיהיה פסנתר בבית… אמרה שזה המוני!) היא עדיין חושבת ש’היה לי מזל’, כלומר לא כשרון!… זה פלא שלא הפכתי למסומם אמיתי… היא תמיד רצתה לסרס את כולם (גברים ונשים) ולשים את הביצים שלהם בעוגת התפוחים! אני עדיין ‘תקוע’ באמריקה… לא רואה אותם עושים משהו עד אחרי הבחירות ב-76. תודה על המתכון. אני אלמד לבשל… יום אחד. הדיאטה שלי/שלנו היא מאוד בריאה. הרבה מזון מלא… זרעי חמניה וכו… ויטמינים… דגים… בשר… אבל לא כל הזמן… אנחנו משתדלים להימנע מכל מזון ‘זבל’ בעיקר סוכר. אני בריא כמו שור… אני מתרגל יוגה (כמעט) כל יום. אני מודע למזון שאני אוכל כבר שנים… כמעט מומחה בשיקום גוף מלא סמים!… אני מתערב איתך שאחיה עד גיל מופלג, אני יודע שזה יקרה! שכחתי להסביר שאני לא יכול לעזוב את ארצות הברית עד שלא יתנו לי אישור חזרה… חוקי… ועל זה כל ה’מאבק’… לגבי ג’וליאן… אני בר מזל אם אני רואה/שומע ממנו בעצמי. היא הסכימה שהוא יגיע לכאן לבקר פעמיים בשנה שעברה… אבל התעקשה על לבוא בעצמה?! את יכולה לדמיין כמה מסעיר זה היה… היא חשבה שהיא תוכל לחזור אלי כי לא הייתי עם יוקו!! עכשיו שאנחנו שוב יחד היא הפסיקה את שיחות הטלפון שלו אלי… דבר שהוא עשה הרבה בשנה שעברה… פעם בשבוע. הוא ילד קטן ומבריק… ‘חמקן’ כמו אביו… אבל הוא יצטרך את זה כדי לשרוד את אמו! מערכת היחסים שלנו היא די טובה… הוא יודע איפה אני ואיך החיים שלי נראים… הוא חושב עליי קצת יותר מדי במונחים של ‘כסף’ וכו’… שזה מה שסינתיה ואמה לימדו אותו (תוך הדגמה). הוא יברח אלי כשיתבגר… כולנו בורחים למקום כלשהו… אז אני יכול לחכות. גרמתי לו להתאהב באמריקה… וזה מקום יוצא מן הכלל בלשון המעטה… אכתוב יותר בנושא במכתבים אחרים אולי. הו, כן, התינוק אמור להיוולד בנובמבר. הוא נוצר ב-6 בפברואר. ניסיתי לשלוח את ג’וליה לבקר את ג’וליאן… היא קיבלה קבלת פנים קרה. כשאגיע לאנגליה אראה לך את שניהם. אשמח לראות את שלך. ג’פאנגלואמריקן! איזה יופי! אהבתי לך ולילדים. את כותבת מכתבים טובים… אל תתביישי! ג’ון ויוקו. נ.ב. האם תסכימי לשלוח את תאריך הלידה שלך – שנה – זמן – מקום?” ג’ון וג’וליאן לאחר הלידה של שון, הוא כתב לה מכתב נוסף. “לילה, שלחת את המכתב שלך למשרד שלי… בטח לקחת את זה מהמעטפה?… סליחה על זה… בכל מקרה, זה הגיע באותו יום עם מכתב מדוד נורמן! אני מקווה שאת בסדר… נשמעת מעט מוטרפת… מימי היא מימי היא מימי וכו’… למרות שאני חייב להודות שאני תמיד מופתע מההתפרצויות שלה… קיבלתי מכתב מאוד מוזר (?) ממנה… שמאז היא כבר ‘התנצלה’ עליו (בדרכה הייחודית המתוקה)… הדפסתי תשובה… אבל לא שלחתי אותה… החלטתי שלא שווה ‘לנשוך בחזרה’… פנים אל פנים בטח לא הייתי כל כך, אה, מאופק! מוזר שתחשבי שאני זה שלא שמר על קשר איתך… אני תמיד חשבתי שזה היה הפוך… האם לא עזבת ראשונה?… מוזר לא פחות הוא שהמשפחה שלי (שלנו) תמיד (בימים אלה) רואהההה אותיייי במונחים של $ וסנטים… לפני זה הם ראו אותי במונחים של ‘ילד בעייתי’… או ‘יתום’ באופן כזה או אחר. עבורי… תמיד אהיה… אני! אם מדברים על דודה מימי… כשסיפרתי לה על שם הילד… היא אמרה ‘הו, ג’ון, אל תמתג אותו.’, תשובה שחשבתי שהיא מאוד מצחיקה (אם מתעלמים מהגזענות שבה)… אחת הסיבות שאני לא גר באנגליה (בריטניה) היא הראייה הצרה שהיא מנחילה לכולם… אני לא מתכוון לזה כעלבון… זה אותו דבר בכל מקום… (כמעט)… זה פשוט משעמם להיות במקום עם גזע אחד… בניו יורק… זה כמו כור ההיתוך הגדול… מקום מצוין ל-JapAngloIrishAmerican… כל גזע חושב שיש לו משהו מיוחד שאין לאף גזע אחר… זה פטתי… וגם גורם למוות מיותר! מספיק עם זה! אם היינו עוזבים פה, היינו גרים בפאריז (יותר מדי צרפתים… אבל הנוף נחמד!) נגמר לי הדף. LENNONO 1 WEST 72nd STREET NEW YORK, NEW YORK 10023 זו הכתובת. עברו כמה ימים ושכחתי על מה חשבתי ומה כתבת במכתב שלך (הוא במקום אחר). אה, כן. את עושה את זה לבד? יופי. האם את מהסוג המטורף שנצמד רק למזון אורגני?… אנחנו כאלה, עם מעידות קלות למסעדות צרפתיות או דברים בסגנון הזה… אתה כבר לא יכול אפילו לאכול אוכל סיני עם כל המונוסודיום גלוטומט הזה! שיהיה, הם מתעקשים לערבב את זה עם הכל. אה, כן… ג’וליאן… ובכן, אמו איכשהו מעודדת אותו לא להתקשר אלי (דבר שהוא עשה בקביעות) מאז שחזרתי ליוקו… זה מעיק לכל הנוגעים בדבר… במיוחד לג’וליאן שמשתמשים בו כך. עכשיו כשיש לי עוד ילד רק אלוהים יודע מה היא תעשה … הוא ילד נהדר… אולי כשנבוא לאנגליה בתחילת 1976 נוכל לארגן מפגש משפחתי… יש כל כך הרבה מכם… יהיה קל יותר לעשות את זה תחת קורת גג אחת… מה את חושבת? אני מתכוון, תשכחי את כל המי לא מדבר עם מי… אנחנו נשמח להציג את שון לכולכם… אני חושב שאפסיק ואשלח את זה לפני שאמשיך לנדוד פה עוד כמה ימים. תסלחי לי על טעויות הדפסה וכו’… כל עוד אפשר להבין מה ההתחלה ומה הסוף אז מה הטעם לעשות הכל מהתחלה אומר אני?! אהבה לך ולילדים, תשלחי תמונות, ג’ון” ג’ון, יוקו ושון שנה ומשהו לאחר מכן היא כתבה לו מכתב נוזף על כך שהוא הפסיק לענות על מכתביה מאז שהפך למליונר. הוא ענה לה במכתב ממאי 1977. מאטר שמופיעה במכתב היא דודתו של ג’ון. “לילה היקרה, תודה על המכתב. – נסי לבקש לקבל את התמונות בחזרה! – הילדים שלך יפייפים, למה רק 2 תמונות? לגבי זה ששלחת מכתב חג מולד ‘אחרי שהפכתי למליונר’ – ובכן, בנוסף קיבלתי 1000 מכתבים, פחות או יותר ביום, אז תהיי חייבת לסלוח לי – (אם אני אשם בכלל). אני בספק שאפילו ראיתי את המכתב. את האחרים אני בכלל לא זוכר. ובכן – מאטר נפטרה, כמה נורא – הלוואי והייתי יכול לראות אותה. כתבתי לברט – אבל לא כתבתי לסטנלי, לא ידעתי מה לומר – כלום לא אומר כלום. איזה חלק חשוב מחיינו היו היא/אדינבורו/פליטווד – חלק מהזכרונות הטובים ביותר שלי… שון בן 17 חודשים, הולך וכל כךךךךךךך יפה – את יכולה לשמור את התמונה בת דודה יקרה שלי (דרך אגב, אני בן 36 – היית מאמינה?) נהיה באנגליה בסביבות אוגוסט – כדי לבקר את מימי וכו’ – אני בספק אם נמשיך צפונה – אולי נראה אותך בלונדון או איפשהו? בכל מקרה, המון אהבה לך ולילדים, בכבודי ובעצמי, באהבה ג’ון. נ.ב. לעיתים רחוקות אני כותב את המכתבים בעצמי…” והנה מכתב נוסף ללילה מינואר 1979. “לילה היקרה, יורד שלג – מחוץ לחלון בסנטרל פארק – אני יכול לראות את מלון פלאזה ממול – זה יפייפה. אני מותש (עדיין) לאחר חג המולד/ראש השנה – יש להם אפילו דבר שנקרא חג ההודיה כמה שבועות לפני חג המולד (דרך אגב, אני עובד אלילים – עובד אלילי זן אם להיות מדוייק – אבל זה סיפור אחר!) נראה שהיה ביננו קצר בכל הנוגע ל’סיפור בעיתון’ – כלומר מימי (כמובן!) אמרה לי שהתרגזת ממשהו שאמרתי (שאמרתי לכאורה) בעיתון לגבי עצמי – בכל מקרה, מספיק עם זה – זה בברור שום דבר – אז בואי נשכח את מה שאנחנו לא זוכרים בן כה וכה! אני לא יודע למה היית מופתעת לגבי מה שכתבתי לך על ‘הרומן הרוסי’ שלך – חשבתי שהבהרתי לך שהמילים היו מקורא בקלפי טארוט – סיפרתי לו את הסיפור שלך/ תאריך לידה וכו’ – המילים הגיעו דרכו – אני רק כתבתי את הנבואה שלו בנוגע לסיטואציה שלך! – מבינה? אז אל תירי בשליח!! שון בן 3, יפה וחכם (נולד ב-9 באוקטובר! למקרה שלא ידעת) – כמה עבודה זה דורש – אני לא יודע איך את מתמודדת עם כל הילדים שלך – כל הכבוד! העובדה שלא חסרים להם צלעות או חלקים אחרים זה הישג בפני עצמו! לתת לעצמך זמן “להנות” נשמע כמו רעיון טוב – לא נשמע כאילו תהפכי לצועניה ב-8 ימים! דרך אגב – עדיף שתתני לנו הודעה מוקדמת אם את רצינית לגבי ‘לקפוץ לכאן’ – כלומר תוודאי שאני אהיה – מחר אנחנו עוזבים (יוקו ואני) ל… קהיר, מצרים (נשמע מוכר?!) [לילה נולדה במצריה] – דרך ג’נבה – לנסיעת עסקים – בערך לשבוע – הלוואי שיכולנו למצוא שם כמה מקרובי אביך – את מכירה מישהו שם? דודים או דודות? – אשלח לך גלויה – אני בן 40 בשנה הבאה – אני מקווה שהחיים מתחילים – אשמח לקצת פחות ‘בעיות’ ויותר – מה? אני לא יודע – שלחתי לסטן כרטיס ברכה לחג המולד – אני לא יודע מה יש לו – הוא עוין כלפי כי אני לא מטומטם או משהו?! אני מניח שהוא תמיד קינא בך – בכל מקרה, אני עדיין חושב שזה די מרושע מצידו – שמעתי ממנו הרבה כשהוא היה מרושש – אני לא צריך להיות מופתע אחרי שכל המנוולים שפגשתי ב-40 השנים האחרונות – אם את מגיעה לצפון וולס – חפשי את ג’וליאן – הוא נמצא בבית הספר ראטין – הבחור האומלל – חשבתי עלייך רבות בחג המולד – Good Ship Lollipop – I found my love on TREASURE ISLAND – הינשוף (ינשופים?) – הצללים על התקרה כשהמכוניות נוסעות ברחוב בלילה – תליית שרשראות הנייר – אפילו נורמן הופך לסנטה קלאוס בזכרון שלי! (ממלמל בכסא ליד האח) מספיק עם זה גם כן! הרבה אהבה, לכולכם, אני בטוח שנראה אחד את השנייה בקרוב – בדרך זו או אחרת – אני כמעט פוחד לסוע לאנגליה, כי אני יודע שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה את מימי – אני פחדן כשזה נוגע לפרידות… שנה טובה, הרבה בריאות, ג’ון אהבה מג’ון ויוקו” ג’ון, יוקו, ג’וליאן ושון ג’ון, ג’וליאן ושון ביוני כתב לנון שוב ללילה, שהתמודדה עם בעיה כלשהי. “לילה היקרה, וודי אלן, קומיקאי אמריקאי, אומר שישנם שני מצבים בהם אנו חיים. אומללות ואיום ונורא!!! שמח לשמוע שאת חווה תקופת “אומללות” נעימה!!! את לבד… או בודדה? תפילות תמיד נענות… אז תהיי מדוייקת וזהירה כשאת מבקשת/מתפללת למישהו/משהו. את לא צריכה לחפש נשמה תאומה… הוא ימצא אותך! מה שאת צריכה לעשות זה להיות מוכנה! כולנו ‘מגנטים’… מספיק עם זה. לא מפריע לי בכלל שלא כתבת מוקדם יותר… אבל אני שמח לשמוע שחייך ‘חסרי אירועים’… ושהילדים בסדר. חיינו גם כן ‘חסרי ארועים’ ככל שאנחנו יכולים לדאוג לזה!!! הזהרי מ’שעמום’! לא, אין כאן את הטיים הלונדוני. מימי עוברת לצפון (צ’סטר)… בקרוב… אני חושב… אבל… שון יפייפה ומלמד אותי דברים על בסיס יומי! T.T.F.N אהבה וברכות טובות… ג’+י=ש” למקרה ששאלתם את עצמכם, אז .T.T.F.N. = Ta Ta For Now זהו. מקווה שנהנתם מצד רך יותר של לנון. לסיום, משהו שאינו קשור ללילה, אבל מרגש לא פחות אם לא יותר. לפחות אותי. ג’ון כותב גלויה לג’וליאן, בנו הבכור. ככל הנראה ב-1978. בגלויה – שתי שורות שיופיעו מאוחר יותר בשיר Beautiful boy שיצא שנתיים אחר כך. השיר, כפי שיודע כל אחד, נכתב עבור שון. אבל אולי אצל לנון בפנים, השיר נכתב לשניהם? “Dear J. C Julian, ‘Every day In every way I am getting Better & better’ Love Dad PS the mind is a ‘muscle’ It needs exercise (to strengenth it)” ג’וליאן ושון, אז והיום #גוליאןלנון #גוןלנון #יוקואונו #שוןלנון

ה’רייבנז’, הגלגול הקודם של הקינקס ניסו בכל מאודם להשיג חוזה הקלטות. על מנת לעשות זאת הם היו צריכים מישהו שיוביל את האחים דיוויס הפוחזים ויאמר להם איך ומה לעשות. לאחר שניסו לבדם ללא הצלחה יתרה, הם שכרו לא אחד כי אם שני מנהלים. גרנוויל קולינס ורוברט ווייס. בסוף 1963, נכנס לתמונה גם מנהל שלישי – כוכב הפופ לשעבר לארי פייג’. פייג’ הביא איתו שותף עסקי בשם אדי קאסנר. קאסנר, היהודי הקשוח שהיה ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ, התמנה לפאבלישר של הלהקה. האחים הצעירים והפזיזים לא חשבו על מה הם חותמים. למען האמת, מה היו האפשרויות של מי שרוצה לפרוץ בעולם המוסיקה ולהשתלב ב’גל הבריטי’? שרשרת החיול עבדה כך: חברת ‘דנמרק פרודקשנז’ דרכה העביר לארי פייג’ את שיריו של ריי לשותפו העסקי קאסנר, גזרה 10 אחוז עמלה מההכנסות, אותם שילמו ווייס וקולינס מתוך 40 אחוז עמלה שהם גבו מרווחי הקינקס. יחד עם שלושה מנהלים וקאסנר אחד שלקח חצי מרווחי הפאבלישיניג שהרוויח ריי, הקינקס יצאו לדרכם והניבו להיטים. דייב סיפר: “הייתי עדיין בתיכון, מסתובב. זה עצוב. לא ידענו. לא היתה באמת תעשיית מוסיקה. כולם המציאו את זה תוך כדי – לקחנו מה שיש כי זה לא אף אחד לא היה ממתין לנו לשנה הבאה. הייתי בן 16-17 ואפילו לא חשבתי על זה כקריירה. כל כך נתפסתי בקסם של העניין. חתמתי ויצאנו לדרכנו העליזה כשאנחנו חושבים שהכל יהיה בסדר”. במרץ 1966 כשריי חזר מסיבוב הופעות אירופאי, הוא התמוטט בביתו. שפעת והתמוטטות עצבים זה לא שילוב בריא. כל הלחץ שבו הוא היה שרוי מאז הסינגל המצליח שלהם you really got me החל להראות את אותותיו. באותה העת היחסים עם פייג’ וקאסנר היו על סף שבירה. הקינקס רצו להפרד מהם. הטענות נשענו בעיקר על תשלומי תמלוגים נמוכים במיוחד ועל עצם היותו של דייב קטין כשחתם על החוזה ללא התערבות הוריהם. שני אנשי העסקים טענו כמובן להפרת חוזה ולקונספירציה נגדם. ריי לא המתין. ווייס וקולינס לקחו אותו לרחוב סאביל רואו על מנת לעגן חוזה פאבלישינג חדש עם פרד ביינסטוק מחברת ‘בלינדה מיוזיק’. תשלומי התמלוגים עבור קאסנר הוקפאו עד לדיון בפני שופט. פאסט פורוורד ל 1970. הקונפליקט עדיין לא נפתר. ריי לא היה חופשי מפייג’ וקאסנר והתמלוגים שלו על השירים מתחילת הדרך היו תקועים. באוקטובר 1970, ריי החליט שאינאף איז אינאף. הוא חייב להשתחרר מהכבלים האלו ולקבל את מה שמגיע לו חזרה. הוא החליט להתפשר עם קאסנר מחוץ לכתלי בית המשפט והסכים לקבל את הזכות לתמלוגים עבור 30 אלף פאונד ובנוסף לוותר על חלק קטן מהם. מדובר על תמלוגים מתחילת הקריירה ועד ל well respected man שהמשיכו להיות משולמים בחלקם לקאסנר. באוטוביוגרפיה שלו הסביר ריי שכשיש משפחה קטנה לפרנס, האיום של קאסנר למשוך את העניין עד אין סוף הוא משהו שהוא לא יכל להסתכן איתו. עכשיו הוא חופשי ומקבל סוף סוף את התמלוגים שלו מהימים המוקדמים של הלהקה. העניין אולי נסגר מול קאסנר אבל לאורך השנים נותר טעם מר מאוד לגבי תעשיית המוסיקה והאלבום הבא של הקינקס שיקף זאת ביתר שאת. ‘חלק 1 – לולה מול הפאוורמן והמאני גוראונד’ – הוא המערכה הראשונה במאבק של כוחות האור מול כוחות האופל והרשע הכוחניים שרוצים את כספם של הלהקה – לא תהיה מערכה שנייה. על העטיפה ארבעת חברי הלהקה מרכיבים דמות אחת כשכל אחד מהם מרכיב רבע ממנה. הם מאוחדים במאבק מול הרשע ומצד שני הם ממומקמים כמו מטרה. לראשונה מבחינה מוסיקלית, שתי התשוקות של האחים התאחדו באלבום אחד. ריי עם הרצון הבלתי נלאה לצור אלבומי קונספט ודייב שרוצה להיות רוקר ולייצר סאונד בומבסטי. העובדה הזו הולידה לטעמי את אחד האלבומים היפים והשלמים של הקינקס. הסינרגיה הזו באה לביטוי כבר בקטע הראשון: “המתמודדים”. השיר נפתח באופן פולקי עם השורה התחתונה של האלבום: “צריך לצאת מהחיים האלה איכשהו. חייב להיות חופשי, חייב להיות חופשי עכשיו”. אחרי כחצי דקה, השקט והאקוסטיות מופרים והשיר מקבל גוון רוקנרולי בועט עם ריף נפלא של דייב. אני לא רוצה להיות סולל כבישים מהירים, מטאטא של מדרכות, אני חייב לעשות זאת בדרך שלי אני לא מוכשר מספיק כדי להיות מתמטיקאי, פוליטיקאי ממולח, מקבל החלטות אנחנו לא הגדולים ביותר כשאנחנו מפורדים, אבל כשאנחנו ביחד אני חושב שנצליח במידה מסויימת השיר הזה מחזיר את האחים אל הימים הראשונים, טרם חתימת החוזה הכובל כששניהם הרהרו יחדיו לאן כל זה הולך וכששניהם החליטו ללכת עם החלום עד הסוף. זוג השירים של דייב באלבום הזה נפלא בעיניי. השיר הראשון שלו מגיח כבר אחרי קטע הפתיחה. ‘זרים’ הוא שיר על ניכור בין אנשים אבל הוא גם מעיד על אחדות. הוא ממשיך את המוטיב של ריי מהקטע הקודם שכשיש אוייב משותף אז “אנחנו לא שניים אלא אחד, שנעים כמו זרים בדרך שבחרנו”. ביצוע ווקאלי אדיר של דייב ושימו לב גם לקלידים המצויינים של ג’ון גוסלינג, הרכש החדש. מכות התופים של מיק אבורי בסוף הקטע מרעידים ויפהפיים בעיניי. ‘רחוב דנמרק’ נכנס כבר לעובי הקורה. השיר מספר על ה’טין פאן אלי’, הסמטה הלונדונית בה התמקמו להם כל העוסקים בדבר של תעשיית המוסיקה הבריטית. עוד לפני שריי שר מילה אחת זה כבר נשמע פארודי ועוקצני. במורד הדרך מטוטנהאם קורט רק מעבר לפינה מסוהו הישנה, ישנו מקום אליו הפאבלישרים הולכים. אם לא תדע לאן ללכת, רק פתח את אוזניך ועקוב אחרי אפך. הנסיון הזה להפוך את הפאבלישירם ליצורים שחיים במקום נסתר שמעלה ריח סרחון, משעשע מאוד. אתה הולך לפאבלישר ומשמיע לו את השיר שלך הוא אומר: ‘אני שונא את המוסיקה שלך והשיער שלך ארוך מדי. אבל אני אחתים אותך בכל מקרה כי אני שונא לטעות’. הטעות של דיק רואו מנהל חברת התקליטים ‘דקה’ שכשל לזהות ולהחתים את הביטלס, רחפה והדהדה באופן ברור בקרב תעשיית המוסיקה הבריטית. אף אחד לא רצה להיות דיק רואו הבא. באופן מוזר גם הרכבים או אמנים שרק התאימו קלות לנישה, הוחתמו ללא כל קשר למוסיקה שהם עשו. נקודה שריי התאמץ להדגיש היא שבין הפאבלישרים לבין הבנה במוסיקה פעורה תהום ענקית. במקום לעשות זאת בכעס וטינה, הוא מבטא זאת בסרקסטיות והומור נפלאים. הפאבלישר הספציפי האישי שריי כיוון אליו היה כמובן קאסנר. ההסדר העתידי עם קאסנר בא לידי ביטוי ביתר שאת בשיר המרגש הבא Back in the Line – ‘חזרה לתלם’ ולדעתי הוא אחד משיאי האלבום. השיר מתחיל בתיאור אוטוביוגרפי של ריי מהתקופה של לפני הפריצה הגדולה והוא הופך לאיטי וכבד יותר כשהוא מתאר את ‘איש האיגוד’ [קאסנר] שהולך ברחוב. זה שיחליט אם הוא יחיה או ימות ובמידה מסויימת הוא מכוון גם לאיגוד המוסיקה האמריקאי שהחרים את הקינקס ועכשיו לאחר התלאות, הכל חזר לקדמותו. הנה ביצוע אדיר מהופעה של הקינקס בארה”ב ב 1977 וכהקדמה, ריי מסביר שהשיר נכתב על ה’תאגידים’ בארה”ב שמנעו מהם להופיע שם. ביצוע של דמעות. חוץ משירים בודדים, כל השירים מיישרים קו עם הקונספט של האלבום. השיר ‘לולה’ הוא דוגמא לאחד שלפחות על פניו לא. לטעמי אחת הסיבות העיקריות שהשיר נכנס לאלבום היא העובדה שהאלבומים האחרונים של הקינקס כשלו להתרומם במצעדים. הסינגל ‘לולה’ המריא וכמו באלבום הראשון שבו You Really Got Me סחב על גבו את כל האלבום או למשל הכנסת הסינגל Sunny Afternoon ל Face To Face על מנת להרים אותו במצעדים, גם כאן ל’לולה’ יש תפקיד יותר שיווקי מאשר קונספטואלי. בהפוך על הפוך, השיטה הזו מיישרת קו עם הקונספט של האלבום כשהיא מדגישה את הטריקים הנאלחים שנאלצו האמנים לבלוע על מנת לשחק את המשחק. על ‘לולה’ הנפלא תוכלו כמובן לקרוא בהרחבה בפוסט הקודם. ‘טופ אוף דה פופס’ ממשיך את הקונספט הבועט של האלבום כשהוא נעזר בסאונד הבומבסטי של דייב. זו סאטירה נוקבת מאוד שמופנת הפעם אל אמצעי התקשורת ובראשם ה BBC וה’מלודי מייקר’ שהכתירו והדירו אמנים על פי ראות עיניהם. מה היא אם לא השאיפה של אמן או להקה להגיע למקום הראשון? השיר מתאר בצורה נהדרת את השלבים בדרך להצלחה. ממקום 25 למקום השלישי וכשהמטרה הנכספת מגיעה, אנחנו מקבלים את צלילי גן העדן עם ‘אורגן הכנסייה’ ואת ריי שבצורה מסוכנת מחקה במבטא ‘יהודי’ את קאסנר: “אתם יודעים מה זה אומר? זה אומר שעכשיו אתם יכולים לעשות כסף אמיתי!”. הקטע הסוגר את צד א’ הוא קטע נפלא במיוחד בשם ‘מאני גו ראונד’ או ‘הכסף מסתובב’. ריי מתאר בצורה ישירה, בוטה ותיאטרלית מאוד, את כל תלאותיהם של רווחי הלהקה עד שהם מגיעים לכיסיהם. הישירות היא מכיוון שהוא לא חסך והכניס את שמותיהם האמיתיים של מנהליו לאורך השנים. ככה זה הולך: רוברט חייב חצי לגרנוויל ובתורו הוא חייב חצי ללארי שסוגד לקטעים שלי ולכן הוא העביר חצי לפאבלישר זר. הוא, לקח את חצי מהכסף שנעשה באיזו ארץ רחוקה נתן חצי ללארי ואני סיימתי עם חצי מ’אלוהים יודע מה’. הכל מבוצע כקטע ממחזמר מיוזיק הולי עליז, כשהמילים מרירות מאוד והפסנתר של גוסלינג רועם ומרעיד במקומות הנכונים. מישהו יכול להסביר לי מדוע זה נעשה כך? חשבתי שהם חברים שלי… האם מגיע להם כסף משיר שהם אפילו לא שמעו? הם לא מכירים את הלחן ולא את המילים אבל הם לא שמים קצוץ. ואז נעשית חזרה לימים שבהם החליטו הקינקס להפטר מלארי וחברו קאסנר. התקופה שהחלה את הפיאסקו: על סף התמוטטות עצבים, החלטתי להלחם עד הסוף. אבל אם אי פעם אקבל את הכסף שלי אני אהיה זקן ואפור מכדי להוציא אותו אבל החיים נמשכים ואף אחד לא מנצח, הזמן עובר במהירות כמו שהכסף עובר אני רק מקווה שאשרוד…. צד ב’ נפתח עם שיר שרבים נוטים לסווג לו כמו ב’לולה’, חריגה מהסקופ של האלבום אבל לא כך הוא – לפחות לדעתי. ‘בזמן הזה מחר’ מדבר על הדאגה לעתיד ועל הקושי להיות בדרכים כלהקה. זה באמת ובתמים אחד השירים הנפלאים של הקינקס ואני אוהב אותו מאוד. הוא נפתח בקול נחיתה או המראה של מטוס ומדבר על סיבובי ההופעות הארוכים שהם נאלצים לעבור. באותה הנשימה בה הוא מדבר על העתיד הקרוב והדילוגים מלוקיישן ללוקיישן, ריי מדבר גם על העתיד הרחוק יותר ועל עצמו. הקינקס הם לא ההרכב היציב ביותר בשואוביז וסימן שאלה עומד תלוי מעל עתידם. בכנות נדירה ריי סיפר על השיר: “הרגשתי שאיבדתי קשר עם משפחתי. הייתי בבועת מוסיקת פופ במשך 5 שנים ואני כבר לא מכיר את האנשים סביבי יותר”. כמו בדוגמא של Days, תמיד רציתי עבור השיר הנהדר הזה קצת יותר ‘אומף’, לפחות באזור הווקאלז, אבל אקח אותו גם ככה. קטעי הבנג’ו הווסטרנים פשוט נהדרים. השיר שהכי מרגש אותי באלבום הוא Long Way From Home. זה לא יעזור, הוא תמיד מזיל לי דמעות. ריי כתב ושר עצות לעצמו הצעיר ועשה זאת באמפתיה עדינה, שובה ומכמירת לב. עברת דרך ארוכה מהילד המנוזל והקשוח שהכרתי, היו לך דרכים כל כך טובות. אני זוכר את הדברים הקטנים שתמיד גרמו לך לחייך, הם שימחו אותך עכשיו אתה חושב שאתה חכם יותר כי התבגרת ואתה חושב שכסף קונה הכל ואתה חושב שאתה לא צריך אף אחד שידריך אותך, אבל אתה עדיין הרחק מהבית. הקטע הזה מצביע על איבוד הדרך מצידו של ריי ובמצבו הנוכחי ואפשר להבין זאת. הן אישית והן מקצועית הוא על צומת דרכים. הוא התרחק הרבה מעצמו ומהבית. הגישה הזו של הסתכלות עצמית ברחמים ובדכדוך, תחזור על עצמה גם בשיר נפלא בשם Sitting in my Hotel מהאלבום ‘כולם בעסקי השעשועים’ מ 1972. חזרה לדייב. השיר השני והעוצמתי שלו באלבום, Rats יכול להיות גם הוא מחוץ לקונטקסט של התמה המרכזית אבל גם בו אני רואה שילוב כלשהו עם הרעיון המרכזי. שוב דמות אבודה, הפעם מוחזקת שבי על ידי חולדות גדולות ושמנות. אלו יכולים להיות אנשי העסקים, או המעריצים, אבל באופן אישי אני חושב שדייב מתאר הזיית LSD – הסם הקשה שהשתלט על חייו באותה תקופה. הרי סמים ואלכוהול הם מנת חלקה של כל להקה שמכבדת את עצמה ולכן גם התופעה הזו עושה דרכה לאלבום. שום דבר, אבל שום דבר, לא מכין אותך לסאונד הכבד, הפאנקי והנפלא שאנחנו מקבלים בשיר עם עבודת הבס הפתלתלה והנהדרת של ג’ון דלטון. ‘אייפמן’ הוא הקטע השני הקליט שמשתייך למשפחת ‘לולה’. הוא יצא כסינגל כשבוע לפני הוצאת האלבום בבריטניה ( עם Rats כביסייד) והצליח להמריא למקום 5 במצעד הסינגלים. ייחודו הוא בצליל הקליפסו/רגאיי הנהדר שעל גביו ריי יוצא לרגע מהתלונות על עולם תעשיית המוסיקה ומתלונן על תחלואי האדם באופן כללי. קליפ יפה נעשה לו וצולם בלוקיישן הצילום בו הצטלמו הקינקס עבור עטיפת האלבום ‘ווילג’ גרין’ בהאמפסתד הית’. מי היא דמות הקוף בקליפ? אתם יודעים איך זה, תמיד מסנג’רים את החדש. זהו כמובן הקלידן ג’ון גוסלינג. בקטע הנפלא Powerman אנחנו חוזרים לקונספט. הוא מכיל בו את תמצית האלבום. המלחמה בכוחות הרשע, ז”א בקאסנר. אני מכיר איש, הוא איש כוחני, האנשים אצלו בכף ידו. הוא החל למטה וסלל את דרכו למעלה, עכשיו הוא לא הולך לעצור עד שיגיע לטופ. אותו סיפור ישן, אותו חלום ישן. אם אתה רוצה את הכסף שלך, עדיף שתעמוד בתור, כי בסופו של דבר תאסוף ניקל וגרוש. איפשהו הרגשתי שבקטע הזה ריי כתב גם על עצמו. אם לא ייזהר, התעשייה עלולה להפוך גם אותו לאיש כוחני ודורסני. שיר הסיום של האלבום חוזר כמיטב המסורת של אלבומי הקונספט אל הפתיחה ואל המוטיב המרכזי. “חייב להיות חופשי”. שוב הווסטרניות הפולקית חוזרת אבל הפעם בליווי מלא ועוצמתי של הלהקה. הקטע הקטן שפתח את האלבום ובוצע כקטע בודד ואקוסטי, הפך לשיר להקה מלא. הלהקה ניצחה והיא מעל הכל. חייבים להיות חופשיים. ב 27 בנובמבר 1970 יוצא האלבום הנפלא הזה. רוצים לנחש? כן הוא לא הצליח ונכשל במצעדים, אבל מה זה משנה? ממתי להיות ב’טופ אוף דה פופס’ אומר משהו? 50 שנה בדיוק לאחר צאתו והנה אנחנו כאן עם אלבום טרי, בועט, מלא עוצמה ונפלא. לי הוא ממשיך להתנגן בראש ובלב. בפוסט הבא נמשיך ל 1971 ולפס הקול עבור הסרט ‘פרסי’. #הקינקס