היום אנחנו ממשיכים עם הסיפור של חברת הפאבלישינג של שירי לנון ומקרטני – נורת’רן סונג. סדרת הפוסטים הזו מבוססת על הספר Northern songs שמספר את הסיפור בפירוט רב. והיום, בחלק השלישי, החברים עושים כסף, אבל גם מקבלים החלטות שגויות. באמצע שנות ה-60 הגיע שיעור המס באנגליה ל-83 אחוז, כשעל האנשים שהרוויחו את המשכורות הגבוהות ביותר הוטל מס נוסף בגובה 15 אחוז. התיישבו היועצים של בריאן אפשטיין, דיק ג’יימס ונורת’רן סונגס, וניסו לחשוב מה לעשות עם נורת’רן סונגס. הוחלט להנפיק את החברה בבורסה. בפברואר 1965 הונפקו 5 מליון מניות של החברה, ואם חייתם בימים ההם באנגליה, יכולתם להיות שותפים בחברה של הביטלס, בצורה כזו או אחרת. זו היתה הפתעה גדולה עבור כולם – אנשי כספים ואנשי תעשיית המוסיקה גם יחד. אף אחד לא עשה דבר כזה קודם לכן. אבל אף אחד גם לא התעסק עם סכומי כסף כאלה בתעשיית המוסיקה קודם לכן. הגידול ברווחי הביטלס משנה לשנה היה עצום. הרווח של נורת’רן סונגס מ-6 החודשים שעברו עד אוקטובר 1963 היה 17,294 ליש”ט. בששת החודשים הבאים הוא קפץ ל-33,000 ליש”ט. ההערכה היתה שבשנים 1964-1965 הרווח יהיה גדול מחצי מליון ליש”ט. לשם ההנפקה החברה עברה ארגון מחדש. דיק ג’יימס המשיך בתפקידו כמנהל החברה, כשלצידו צ’רלס סילבר, שותפו, ממשיך לתפקד כיושב ראש. בריאן אפשטיין ורואה החשבון שלו, ג’יימס אישרווד, היו חברי הנהלה. מליון ורבע מניות הוצאו למכירה לציבור. המניות הנותרות חולקו כך – ג’יימס וסילבר קיבלו כל אחד 937,500 מניות, לנון ומקרטני קיבלו כל אחד 750,000 מניות ו-NEMS קיבלה 375,000 מניות. ג’ורג’ הריסון ורינגו סטאר רכשו 40,000 מניות כל אחד. מי שביצע עבורם את הרכישה היה סילבר, שהיה אחראי על הכספים שלהם בחברה. למרות שהריסון כמעט לא כתב, ורינגו לא כתב כלל, סילבר חשב שכדאי שיקבלו רווחים משירים שהם השתתפו בהקלטה שלהם. השווי המוערך של החברה בבורסה היה 2.7 מליון ליש”ט וההנפקה ייצרה ללנון ומקרטני תשלום נאה של 94,270 ליש”ט כל אחד. בתקופה ההיא, הרווח הזה היה נקי מתשלום מס. מניית Northern Songs סטיבן ג’יימס התחיל לעבוד אצל אביו ב-1963. הוא עבד בעיקר עם הביטלס, והיה אחראי להעברת חומרים לרדיו ולטלוויזיה. כבר בתקופה מוקדמת, הוא מספר, הביטלס היו אלה שהחליטו הכל, ובמיוחד ביטל אחד. “לפול היו דיעות מוצקות לגבי הזמן בו צריך להעביר תקליט או סינגל לרדיו. זמן רב מדי לפני מועד היציאה לחנויות משמעו שאנשים ישמעו אותו, יתעייפו ממנו ולא יקנו אותו. זו תמיד היתה התאוריה שלו, בצדק או שלא, והוא היה מאוד החלטי בקשר לזה.” בגלל המיסוי הגדול, גם בנו של ג’יימס וגם פיטר בראון, עוזרו הותיק של בריאן אפשטיין, מודים שמה שעמד מאחורי המהלך היה הרצון לייצר רווחי הון. בראון מספר: “מה שבריאן אפשטיין עשה עם רואי החשבון שעבדו איתו ב-1965 הונע על ידי הרצון לייצר רווחי הון. מס ההכנסה היה כל כך גבוה שהביטלס לא הרוויחו בכלל כסף, אז הרעיון היה לבנות את המהלך כדי לייצר רווח שנראה, בהסתכלות לאחור, כאילו לא היה גדול במיוחד, אבל הוא היה כזה בתקופה ההיא”. אתעקב לרגע על נושא שלא קשור לענייננו באופן ישיר, אבל הוא כן חשוב על מנת להבין עד כמה ענייני התמלוגים היו פרוצים בתחילת הדרך של הרוקנרול. אתן דוגמה לסיפורים שקשורים לשני אמנים חשובים מאוד בז’אנר. כשצ’אק ברי הקליט את “מייבלין” בשנת 1955, מנהל חברת התקליטים שלו לאונרד צ’ס רצה לדאוג שהשיר יושמע ברדיו והרבה. לשם כך הוא פנה לשדר הפופולרי ביותר אלן פריד, עם תמריץ מעניין – הוספת שמו לצד שמו של בארי בקרדיט ככותב, בתמורה להשמעת השיר ברדיו. כך היה. זו לא היתה הפעם היחידה ששמם של שדרי רדיו פופולרים התווספו לשמות כותבי השירים. אצל אלביס פרסלי זה הגיע מהכיוון השני. אלביס כבר היה מספיק פופולרי כדי שהמנהל שלו, קולונל טום פרקר, יוכל לדרוש מכותבי שירים להכניס את שמו של אלביס ככותב שותף בתמורה לכך שהוא יקליט את השיר שלהם. כך הצטרף שמו של אלביס לשמם של מאה אקסטון וטומי דארדן ככותב השיר Heartbreak Hotel ולשמו של אוטיס בלאקוול ככותב השיר All Shook Up. הביטלס, בכך שהקימו את החברה שלהם, לא נפלו לענייני זכויות היוצרים שהוזכרו, אבל מצד שני יצרו מצב בו הם לא יכולים לשנות את תנאי הפבלישינג של נורת’רן סונגס, כיון שהחברה הונפקה ושינוי התנאים משמעו פגיעה במניות שנמצאות בידי הציבור. בהסכם הכתיבה המקורי שנחתם ב-1963, לנון ומקרטני נתנו לנורת’רן סונגס זכויות מלאות על כל השירים שיצאו לאור בין פברואר 1963 ל-1966. 56 השירים שנכתבו תחת הסכם הכתיבה לנמק (הסכם ששונה שנה מוקדם מהמתוכנן) הפכו לנכס המרכזי של החברה החדשה שהונפקה בבורסה, יחד עם שירים שיצאו תחת החוזה החדש מתאריך פברואר 1965 ועד פברואר 1973. כשנורת’רן סונג השתנתה ב-1965, הקימו לנון ומקרטני חברה חדשה בשם מקלן (שוב, כמו לנמק, 80 אחוז ממנה היו בבעלות לנון ומקרטני ו-20 אחוז בבעלות נמס) במטרה לייצג אותם ואת השירים שלהם ולקבל באמצעותה את התמלוגים המגיעים להם. במועד השינויים האלה הם גם קיבלו העלאה של האחוזים אותם יקבלו על השירים שילחינו החל משנת 1969, כש-50 האחוזים אותם קיבלו עד עכשיו גדלו ל-55 אחוז. בעבור זה לנון ומקרטני התחייבו דרך חברת מקלן לספק לנורת’רן סונגס 6 שירים חדשים בשנה למשך 8 השנים הבאות. על ידי כך שהם “מכרו” את לנמק יחד עם 56 השירים שלה לנורת’רן סונגס באפריל 1966, לנון ומקרטני קיבלו לידיהם סכום של 146,000 ליש”ט כל אחד, וזה בתמורה לזכויות המחברים שהכניסו להם את כספי תמלוגים. זה היה עוד נסיון להרוויח ממערכת המס שבתקופה ההיא כבר כן כללה מס על רווחי הון, אך הוא עדיין היה קטן בהרבה ועמד על 30 אחוז לעומת למעלה מ-90 אחוז שהיו משלמים באופן רגיל. בהסתכלות אחורה, זו נראית החלטה איומה. לנון ומקרטני מכרו את הזכויות על השירים המוקדמים שלהם ולמעשה איבדו אותם. אבל צריך לזכור שלא היה תקדים לסיפור של הביטלס. אף אחד לא יכול היה לשער מה יהיה הערך הכלכלי של הקטלוג הזה בהמשך וכמה שנים הוא ימשיך להרוויח כסף רב למי שמחזיק בו. זכויות היוצרים על דף התווים של Yesterday אנשים שונים שמרואיינים בספר אומרים באופן ברור – לא היתה כאן עסקת עושק אפלה. הדברים נעשו בתום לב. דיק ג’יימס באמת ניסה לעזור ללקוחות שלו להרוויח כסף מיידי. זה לא ניחם מאוחר יותר את פול וג’ון. משעשע במיוחד הוא הציטוט הבא של פרדריק אליס מהדיילי אקספרס. הוא פרסם מאמר ב-5 באפריל 1966 בו הוא חישב את הסכומים שהביטלס הרוויחו מהמכירה של לנמק וההנפקה של נורת’רן סונגס. לזה הוא הוסיף את הערך של המניות שהיו להם בחברה. הסכום שהוא הגיע אליו פשוט הוציא אותו מדעתו. הוא כתב: “זהו לבטח עולם משובש כשזוג צעירים מקבלים 790,000 ליש”ט עבור כתיבת שירי פופ”. אני חושב שזה מעיד על האופן בו הדברים נראו בזמנו. אם יש משהו מפתיע בכל הסיפור הוא שהיו מעורבים בהכל כל כך הרבה רואי חשבון ועורכי דין, ואף אחד לא חשב לעצור לרגע ולחשוב על ההשלכות של העניין. ביצועים לשירי הביטלס החלו להצליח כבר בשנת 1964, כשאלה פיצ’גרלד ביצעה את Can’t buy me love והגיע איתו למצעד 40 המקומות הראשונים. מספרים שלנון לא הצליח להבין את הרעיון של מכירת שירים או תמלוגים משירים שמבוצעים על ידי אמנים אחרים ומכירות תקליטים. מקרטני, כמו מקרטני, החל להתעניין, אבל כנראה שקצת מאוחר מדי. מייק ברי שעבד באפל פאבלישינג, שנפתחה ב-1967, מספר שיום אחד פול נכנס למשרד שלו ושאל אותו “אז מה זה בעצם מיוזיק פאבלישינג?”. “הוא היה במשרד עם מרתה כלבת הרועים. סגרנו את הדלת והסברתי לו על עסקאות הטין פאן אלי הסטנדרטיות של 50/50. אמרתי לו שהיופי בבעלות על זכויות היוצרים על השיר, הוא שאפילו אם הוא לא הופך ללהיט בשבילך, מישהו יכול לקחת אותו עוד 20 או 30 שנים, לשים אותו כ-B-side של סינגל שימכר במליון עותקים ואתה תרוויח מזה. הוא רק אמר ‘אתה מקבל על זה תשלום?’. הוא לא ידע על הגופים שאוספים את הכסף עבור הכותבים ושהכסף שהולך לפאבלישר מתחלק עם הכותב. הוא הופתע לגלות שהוא מקבל 50 אחוז וחשב שזו עסקה טובה מאוד עבור כתיבת שיר”. האמת? זה לא נשמע לי לגמרי אמין. פול של התקופה הזו נראה לי כבר פחות תמים והרבה יותר מבין בעסקים. אבל אולי אני טועה. תחליטו אתם. החל באלבום השני של הביטלס, With the Beatles, הריסון החל גם הוא לכתוב שירים. השיר הראשון שלו נרשם גם כן אצל דיק ג’יימס, אבל לא דרך נורת’רן סונגס. השירים הבאים כבר היו מקושרים לחברה, אבל לא דרך מקלן, אלא דרך חברה עצמאית של הריסון אותה הקים דרך ג’יימס. חברה זו נקראה הריסונגס. החברה היתה מקושרת ל-3 שנים לנורת’רן סונגס, החל מ-25 במרץ 1965, באופן דומה למקלן, אבל עם שינוי קטן גדול מאוד – אחוזי התמלוגים. למרות שהיו אלה אותם אנשים איתם עבדו לנון ומקרטני על העסקה – אותם עורכי דין, אותם רואי חשבון – הריסון הצליח להשיג לעצמו, במקום חוזה ה-50/50, חוזה משופר בו הוא יקבל של 80 אחוז מהרווח ממכירות התקליטים, 70 אחוז מהרווחים שמגיעים מהתמלוגים מחוץ לאנגליה ו-66 ושני שליש אחוז מכל ההכנסות מהופעות ושידורי רדיו וטלוויזיה. איך זה קרה? אל תשאלו אותי. אבל הריסון לא נשאר מרוצה לאורך זמן. ב-1996 הוא אמר בראיון לבילבורד: “ג’ון ופול היו חתומים אצל דיק ג’יימס בנורת’רן סונגס, ואז הוא הגיע אלי כשהתחלתי לכתוב שירים ואמר כמה הוא ישמח להיות הפאבלישר שלי. אף אחד לא ישב איתי מעולם, לא מנהל, לא עורך דין – לא היו לנו מעולם עורכי דין ואף אחד לא ייעץ לנו, ככה זה נעשה. ובאופן כלשהו אפשר לומר שבריאן קצת שיתף פעולה עם דיק ג’יימס.” בסופו של דבר הריסון הרגיש שלא מתייחסים אליו ברצינות בנורת’רן סונגס. שהוא נספח חסר חשיבות לעומת לנון ומקרטני. את דעתו הוא ניסח יפה בשיר המצוין It’s only a northern song. #רינגוסטאר #גוןלנון #גורגהריסון #פולמקרטני #דיקגיימס #NorthernSongs #נורת039רןסונגס #ביטלס #הביטלס

כפי שוודאי הבחנתם כבר, אנחנו בביטלמניקס אוהבים פרוייקטים. יש בזה משהו שמרומם את רוחנו. את הפרוייקט אותו אתחיל היום, רציתי להתחיל כל כך הרבה פעמים ותמיד דחיתי את הרעיון. מדובר בתרגום של מה שהוא אולי הראיון המפורסם ביותר של ג’ון לנון מתקופת הסולו שלו, הראיון המשותף עם יוקו אונו שנתן למגזין פלייבוי. הראיון פורסם בגליון ינואר 1981 והגיע לנקודות המכירה ב-6 בדצמבר 1980, יומיים לפני הרצח. הסיבה שהראיון הזה כל כך מפורסם היא שמדובר בראיון ארוך במיוחד, כמעט באורך של נובלה מבחינת כמות המילים (כ-25 אלף מילים, אם זה מעניין אתכם), ובו לנון מתייחס בין שלל הנושאים גם לביטלס ולשירים ספציפיים רבים. כל פעם שציטטנו מתוך הראיון הזה או התייחסנו אליו בפוסטים השונים או בפרקים בפודקאסט, עלה בי הדחף לתרגם אותו, אבל כפי שכבר כתבתי, מדובר בראיון ארוך באופן יוצא דופן. עכשיו כנראה הגיע הזמן הנכון, והיום אנו מפרסמים את החלק הראשון של התרגום. אנחנו מקווים שתהנו. את הראיון ערך דייויד שף. במשך שלושה שבועות נפגש שף עם ג’ון ויוקו מדי יום בביתם, בבתי קפה ובאולפן. משך הזמן הארוך בו נפגשו גרם לזוג להיפתח אל שף ולהיות ישירים מאוד בתשובות שלהם. בעיני התוצאה מרתקת. אז בואו נתחיל. אה, רק דבר אחרון – שימו לב מי מופיעה על עטיפת הגליון. מקריות? ג’ון לנון ויוקו אונו על אהבה, סקס, כסף, תהילה והכל על הביטלס. שיחה גלויית לב עם הזוג המתבודד על שנותיהם המשותפות, והמבט המפוקח באופן מפתיע על חייהם עם ובלי הביטלס. מראיין: דייויד שף. לתאר את ההיסטוריה הסוערת של הביטלס, או את נקודוות הציון המוסיקליות והתרבותיות אליהן הגיע ג’ון לנון, יהיה תרגיל בברור מאליו. רוב העולם יודע שלנון היה הרוח המובילה של הביטלס, שהיו בעצמם מההשפעות הפופולריות והחזקות ביותר של שנות השישים, לפני שהתפרקו במרירות ב-1970. חלק מהמעריצים האשימו בפירוק את יוקו אונו, אשתו השנייה ילידת יפן של לנון, עליה נטען שהיתה לה השפעה חסרת פרופורציה על לנון, ושאיתה הוא שיתף פעולה לאורך שנות ה-70. ב-1975 הלנונים הפכו לבלתי נגישים לעיתונות, ולמרות שהרבה השערות פורסמו, הם הצליחו להפריך את השמועות ולהקליט אלבום חדש לפני כמה חודשים בלבד. הלנונים החליטו לדבר עם פלייבוי בראיון הארוך ביותר שהם נתנו אי פעם. הכתב העצמאי דייויד שף נבחר למשימה, וכשהוא ועורך פלייבוי נפגשו עם אונו כדי לדבר על הכללים הבסיסיים של הראיון היא היתה מעט נוקשה: כשהיא מתייחסת לאישים אחרים שהתראיינו לפלייבוי, אונו אמרה: “אנשים כמו קרטר מייצגים רק את המדינה שלהם. ג’ון ואני מייצגים את העולם”. אבל עד הזמן בו הראיון נערך, כמה שבועות מאוחר יותר, אונו הצטרפה לפרוייקט בהתלהבות. הנה לפניכם הדיווח של שף: היה סיכוי מצוין שהראיון הזה לא יתרחש לעולם. כשהמגעים שלי עם ארגון לנון-אונו החלו, אחת העוזרות של אונו התקשרה אלי ושאלה, ברצינות, “מה המזל שלך?”. קיום הראיון היה תלוי, ככל הנראה, בפירוש של יוקו להורוסקופ שלי, ממש כפי שרבות מההחלטות העסקיות של הלנונים מכוונים על ידי הכוכבים, כך לפחות דווח. כבר תארתי לעצמי את ההסבר שאני נותן לעורך שלי בפלייבוי, “סליחה, אבל הירח שלי בסרטן – הראיון מבוטל.” זה היה לחלוטין מחוץ לידיים שלי. סיפקתי את המידע: 23 בדצמבר, 3PM בוסטון. תודה לכוכבי המזל שלי. השיחה הגיעה והראיון נקבע טנטטיבית. זמן קצר לאחר מכן מצאתי את עצמי בניו יורק, צועד דרך השערים המאיימים ואין ספור נקודות הבדיקה של אנשי הביטחון במפקדת הלנונים בבניין דקוטה המפורסם, ששוכן על סנטרל פארק ווסט, שם הזוג מתגורר ובו יוקו אונו מגנה על המצודה כל יום החל משמונה בבוקר. אונו היא אחת הנשים הכי לא מובנות נכון בעין הציבורית. התדמית המסתורית שלה מבוססת על תאורים, חלקם מדויקים וחלקם מעוותים, בנוגע לפילוסופית החיים שלה וההצהרות האומנותיות שלה, ועל העובדה שהיא לעולם לא מחייכת. תדמית זו מבוססת גם, אולי באופן לא הוגן, על טינה המופנית כלפיה מתוך אמונה כי הוויתה המסתורית והמכשפת שולטת בעצם קיומו של ג’ון לנון. התדמית הזו נשארה לאורך כל השנים מאז שהיא וג’ון נפגשו, בעיקר כי היא לא בחרה לתקן אותה – בנוסף לכך שלא בחרה להתחיל לחייך כדי לשנות זאת. אז כשהורדתי את הנעליים שלי לפני שצעדתי על השטיח העדין שלה – אלה היו ההוראות – תהיתי מה יהיה המבחן הבא. בין הפרעות של שני העוזרים הגברים שלה שהיו עסוקים בניתוב זרם שיחות הטלפון שלא פסק, יוקו הסבירה לי לבסוף שהכוכבים אכן אמרו שזה בסדר – ממש בסדר, למען האמת. מי אני שאתווכח? אז ביום המחרת, מצאתי את עצמי יושב מרחק מספר כוסות קפוצ’ינו מג’ון לנון. לנון, בעיניים טרוטות מחוסר שינה ומעוטר זיפים מחוסר גילוח, חיכה שהקפה יתחיל לשלוט במערכת שבאופן כללי היתה רגילה לפעול על סושי וסשימי – “דגים מתים”, כפי שהוא קורא להם – סיגריות צרפתיות ושוקולד הרשי עם שקדים. תוך שעה מתחילת הראיון, לנון הסיר ממני כל רעיון שגיבשתי לגביו טרם המפגש ביננו. הוא היה פתוח מאוד, גלוי לב ושנון הרבה יותר משיכולתי לצפות. מרגע שיוקו נתנה את האישור להתקדם, הוא היה מוכן לדבר בכנות על הכל. להתפוצץ יהיה תאור נכון יותר. אם הסשנים שלו בטיפול פרימל סקרים היו הפורקן הרגשי והאינטלקטואלי לפני עשר שנים, הראיון הזה היה המקום העכשווי להוציא את הדברים. אחרי שבוע של שיחות עם לנון ואונו ביחד ולחוד, הגענו לסוג של ראפור, שקיבל את האישור הסופי שלו בוקר אחד מוקדם. “ג’ון רוצה לדעת מתי אתה יכול, בהקדם המרבי, להגיע לפגוש אותו בדירה”, נשמע קולה המוכר כבר בשלב הזה של העוזרת של לנון-אונו. זו היתה נסיעת מונית קצרה והוא תדרך אותי במהירות: “בחור מנסה להגיש לי צו התייצבות בבית משפט ואני פשוט לא רוצה להתמודד עם זה היום. האם תעזור לי?” חמקנו ללימוזינה שלו ונסענו במהירות לכיוון אולפן ההקלטות שלוש שעות לפני שלנון היה אמור להגיע אליו. לנון הורה לנהג שלו להאט את הנסיעה עד כדי זחילה כשהתקרבנו לאולפן וביקש שאוביל את הדרך פנימה, אחרי שאוודא שהדרך בטוחה. “אם מישהו מתקרב עם ניירות, תעיף אותם”, הוא אמר. “כל עוד הם לא נוגעים בי זה בסדר”. לפני שיצאנו מהמכונית לנון הצביע על שיכור שישן כשהוא נשען על קיר האולפן. “זה יכול להיות הוא”, לנון הזהיר. “הם אלופי התחפושות”. לנון התגנב אל המעלית, מושך אותי איתו. כשדלתות המעלית נסגרו סוף סוף, הוא שחרר אנחה עצבנית ואיכשהו, הגיחוך שבארועי הבוקר התבהר לו. הוא פרץ בצחוק. “אני מרגיש כאילו שאני שוב ב-Hard day’s night או Help” הוא אמר. ככל שהראיון התקדם, מערכת היחסים המורכבת והלא מובנת בין לנון לאונו עלתה כגורם העיקרי בחיי שניהם. “למה אנשים לא מאמינים לנו כשאנחנו אומרים שאנחנו פשוט מאוהבים?” שאל לנון. החידה הקרויה יוקו אונו הפכה נגישה כשהמחיצות החיצוניות נשברו – כמו למשל בבוקר בו היא שיהקה באמצע דיון רציני על קפיטליזם. אונו צחקקה, נבוכה מהשיהוק. בצחקוק הזה, היא הפכה פגיעה וחמודה וביישנית – לחלוטין לא היצור שהגיע מהמזרח כדי לשטוף את מוחו של ג’ון לנון. אונו נולדה ב-1933 בטוקיו, שם הוריה היו בנקאים והשתייכו לחברה הגבוהה. ב-1951 משפחתה עברה לסקארסדייל, ניו יורק. היא למדה בקולג’ שרה לורנס. ב-1957 יוקו נישאה, בפעם הראשונה, לטושי איצ’יאנאגי, מוסיקאי. הם התגרשו ב-1964 ומאוחר יותר באותה שנה היא נישאה לטוני קוקס, שהיה אבי בתה קיוקו. היא וקוקס התגרשו ב-1967, שנתיים לפני שנישאה ללנון. הצד הלנוני של הזוג נולד באוקטובר 1940. אביו עזב את הבית לפני שג’ון נולד, כדי להיות מלח ואמו, שלא יכלה לדאוג לילד, מסרה את ג’ון לדודתו ודודו כשהיה בן 4 וחצי. הם גרו במרחק כמה רחובות מבית האם בליברפול, אנגליה. לנון למד בבתי ספר בליברפול, פגש ב-1956 ילד בשם פול מקרטני בפסטיבל כנסיית וולטון פאריש בליברפול. שנה לאחר מכן השניים הקימו את הלהקה הראשונה שלהם, The Nurk Twins. ב-1958 ג’ון הקים את הקוורימן, ששמו לקוח משם בית הספר בו למד. הוא ביקש מפול להצטרף ללהקה והסכים לערוך אודישן לחבר של פול, ג’ורג’ הריסון. ב-1959 הקוורימן התפרקו, אבל לאחר מכן חזרו לפעול תחת השם “ג’וני וכלבי הירח” ואז The Silver Beatles. הם ניגנו במועדונים, הופיעו כנגני ליווי עבור חשפניות, והם תקעו את רגלם בדלת של הקאברן קלאב. פיט בסט הוחתם כמתופף והסילבר ביטלס עזבו את אנגליה להמבורג, שם ניגנו 8 שעות בלילה במועדון אינדרה. הסילבר ביטלס הפכו לביטלס ועד 1960, אז חזרו לאנגליה, הלהקה הפכה לשיחת היום בליברפול. ב-1962 ג’ון נשא לאשה את סינתיה פאוול ונולד להם בן, ג’וליאן. ג’ון וסינתיה התגרשו ב-1968. מאוחר יותר ב-1962 ריצ’רד סטארקי – או רינגו סטארר – החליף את בסט כמתופף של הלהקה והשאר – כפי שלנון אומר לעיתים תכופות בסרקזם – הוא ההיסטוריה של הפופ. פלייבוי: השמועה פשטה: ג’ון לנון ויוקו אונו חזרו לאולפן, מקליטים שוב בפעם הראשונה מאז 1975, השנה בה הם נעלמו מעיני הציבור. בוא נתחיל איתך, ג’ון. מה עשית כל הזמן הזה? לנון: אפיתי לחם והשגחתי על התינוק. פלייבוי: כשאילו פרוייקטים סודיים מתרחשים במרתף? לנון: זו אותה שאלה שכולם שואלים אותי לאורך השנים. “אבל מה עוד עשית?”. לזה אני עונה: “אתם צוחקים? בגלל שלחם ותינוקות, כמו שכל עקרת בית יודעת, זו עבודה במשרה מלאה. אחרי שהכנתי כיכרות לחם הרגשתי כאילו כבשתי משהו. אבל כשראיתי את הלחם נאכל, חשבתי, ובכן, אני לא מקבל עבור זה תקליט זהב או תואר אבירות או משהו? פלייבוי: למה הפכת לעקר בית? לנון: היו הרבה סיבות. הייתי תחת מחוייבויות או חוזים מאז שהייתי בן 22 ואל תוך שנות השלושים שלי. אחרי כל השנים האלה, זה היה כל מה שידעתי. לא הייתי חופשי. הייתי סגור בקופסה. החוזה שלי היה ההתגלמות הפיזית של להיות כלוא. היה לי חשוב יותר לעמוד מול עצמי ולהתמודד עם המציאות הזו מאשר להמשיך את חיי הרוקנרול – ולהמשיך לרקוד לפי הגחמות של עצמך או של דעת הקהל עליך. רוקנרול לא היה מהנה יותר עבורי. החלטתי לא לבחור בברירה הרגילה בתעשיה שלי – לסוע ללאס ווגאס ולשיר את הלהיטים הגדולים, אם אתה בר מזל, או ללכת לעזאזל, לשם אלביס הלך. אונו: ג’ון היה כמו אמן שטוב מאוד בציור עיגולים. הוא דבק בזה וזה הופך להיות התווית שלו. יש לו גלריה כדי לקדם את זה. ובשנה הבאה, הוא יצייר משולשים או משהו אחר. זה לא משקף את חייו בכלל. כשאתה ממשיך לעשות את אותו דבר במשך עשר שנים, אתה מקבל פרס על שעשית את זה. לנון: אתה מקבל פרס גדול כשאתה חוטף סרטן וציירת משולשים ומעגלים במשך עשר שנים. הפכתי למקצוען, ויכולתי להמשיך להיות מקצוען. אני מכבד מקצוענים, אבל אני לא מעוניין להפוך לכזה. אונו: רק כדי להוכיח שאתה יכול להמשיך. פלייבוי: אתה מדבר על תקליטים, מן הסתם. לנון: כן, להמשיך לייצר אותם בקצב רק כי ציפו ממני לעשות את זה, כמו כל כך הרבה אנשים שמוציאים אלבום כל שישה חודשים בגלל שזה מה שהם אמורים לעשות. פלייבוי: האם אתה מתכוון לפול מקרטני? לנון: לא רק פול. אבל אני איבדתי את החירות הבסיסית של האמן על ידי השיעבוד לתדמית של מה אמן אמור לעשות. הרבה אמנים הורגים את עצמם בגלל זה, אם על ידי שתייה, כמו דילן תומאס, או אם על ידי טירוף, כמו ואן גוך, או על ידי זיבה, כמו גוגן. פלייבוי: רוב האנשים היו מעדיפים להמשיך לייצר בקצב את המוצר. איך הצלחת לראות דרך אחרת? לנון: רוב האנשים לא חיים עם יוקו אונו. פלייבוי: ומה זה אומר? לנון: לרוב האנשים אין שותפה לחיים שאומרת את האמת ומסרבת לחיות עם אמן שמלא בבולשיט, ובולשיט הוא דבר שאני די טוב בו. אני יכול למכור בולשיט לעצמי ולכל מי שמסביב. יוקו, זו התשובה. פלייבוי: מה היא עשתה עבורך? לנון: היא הראתה לי את האפשרות של האלטרנטיבה. “אתה לא חייב לעשות את זה.” “אני לא? באמת? אבל-אבל-אבל-אבל-אבל….”. כמובן שזה לא היה כל כך פשוט וזה לא שקע אצלי בן לילה. נזקקו חיזוקים תכופים. הרבה יותר קשה לעזוב מאשר להמשיך בזה. עשיתי את שני הדברים. על פי דרישה ובהתאם ללוח זמנים, הקלטתי אלבומים מ-1962 ועד 1975. לעזוב נראה כמו משהו שאנשים עושים בגיל 65, כשפתאום הם אמורים לא להתקיים יותר ושולחים אותם החוצה מהמשרד [דופק על השולחן שלוש פעמים]: “החיים שלך נגמרו. זמן לגולף.” פלייבוי: יוקו, איך הרגשת עם זה שג’ון הפך לעקר בית? אונו: כשג’ון ואני היינו יוצאים, אנשים היו באים ואומרים “ג’ון, מה אתה עושה?”, אבל הם אף פעם לא שאלו עלי, בגלל שכאשה, לא הייתי אמורה לעשות כלום. לנון: כשניקיתי את החרא של החתול והאכלתי את שון, היא ישבה בחדרים אפופי עשן עם אנשים בחליפות עסקים שהם לא יכלו לסגור בהם את הכפתורים. אונו: אני ניהלתי את העסק: העסקים הישנים – אפל, מקלן (חברת התקליטים והפאבלישינג של הביטלס) והשקעות חדשות. לנון: היינו צריכים להתמודד עם העסק. הברירה היתה לבקש שוב מאיזה אבא’לה לפתור לנו את הבעיות בעסק או שאחד מאיתנו יעשה את זה. עורכי הדין האלה קיבלו רבע מליון דולר כל שנה בשביל לשבת סביב שולחן בפלזה ולאכול סלמון. רובם נראו כאילו לא ממש מעניין אותם לפתור את הבעיות. לכל עורך דין היה עורך דין. לכל ביטל היו ארבעה או חמישה אנשים שעבדו בשבילו. אז הרגשנו שאנחנו צריכים לדאוג לצד הזה של העסק ולהפטר מזה ולהתמודד עם זה לפני שנוכל להתמודד עם החיים שלנו. והיחידה מביננו שיש לה את הכשרון או היכולת להתמודד עם זה ברמה הזו היא יוקו. פלייבוי: האם היה לך נסיון בניהול עניינים עסקיים בגודל כזה? אונו: למדתי. החוק כבר לא מיסתורי עבורי יותר. פוליטיקאים כבר לא מיסתוריים עבורי. אני לא מפחדת מכל הממסד הזה יותר. בהתחלה, רואה החשבון שלי והעורך דין שלי לא הצליחו להתמודד עם העובדה שאני אומרת להם מה לעשות. לנון: היתה גישה כזו שזו אשתו של ג’ון, אבל ברור שהיא לא יכולה באמת לייצג אותו. אונו: עורך דין היה שולח מכתב למנהלים, אבל במקום למען אותו אלי, הוא היה שולח אותו לג’ון או לעורך הדין שלי. אתה תהיה מופתע מכמות העלבונות שספגתי מהם בתחילה. היה את כל ה”אבל את לא יודעת כלום על החוק, אני לא יכול לדבר איתך.” אני אמרתי, ” בסדר, דבר איתי בצורה שכן אבין. אני מנהלת גם כן.” לנון: הם לא יכולים לסבול את זה. אבל הם חייבים לקבל את זה, כי היא מייצגת אותנו. [מצחקק] הם כולם גברים, אתה יודע, גדולים ושמנים, שותי וודקה, זכרים צועקים, כמו כלבים מאולפים, שאולפו לתקוף כל הזמן. לאחרונה, היא יצרה אפשרות שנרוויח סכום כסף גדול, שגם הם ירוויחו ממנו, אבל הם נלחמו ונלחמו כדי לא לאפשר לה לעשות את זה, רק כי זה היה הרעיון שלה והיא היתה אשה והיא לא אשת מקצוע כמותם. אבל היא עשתה את זה, ואז אחד הבחורים אמר לה, “ובכן, לנון עשה את זה שוב.” אבל ללנון לא היה שום קשר לזה. פלייבוי: למה אתה חוזר לאולפן ולחיים הציבוריים? לנון: אתה שואף אוויר פנימה ונושף אוויר החוצה. אנחנו מרגישים שאנחנו רוצים לעשות את זה ויש לנו משהו לומר. בנוסף, יוקו ואני ניסינו כמה פעמים ליצור מוסיקה יחד, אבל זה היה לפני הרבה זמן ואנשים היו תקועים עדיין עם הרעיון שהביטלס היו מין דבר מקודש שאסור לו לצאת מחוץ למעגל. היה לנו קשה לעבוד ביחד אז. אנחנו חושבים שאו שאנשים שכחו או שהם התבגרו כבר, אז אנחנו יכולים לעשות ניסיון נוסף במקום הזה בו היא ואני יוצרים מוסיקה יחד – זה פשוט זה. זה לא שאני כאילו איזה נסיך מיסטי מופלא מארץ הרוקנרול שטובל עצמו במוסיקה משונה עם גברת הדרקון האוריינטלית והאקזוטית הזו, שזה התאור שהתקשורת השתמשה בו בזמנו. פלייבוי: יש אנשים שמאשימים אותך שאתה משחק בתקשורת. קודם אתה מתבודד ואז אתה מדבר באופן סלקטיבי עם התקשורת כי יש לך אלבום חדש שיוצא. לנון: זה מגוחך. אנשים תמיד אמרו שג’ון ויוקו יעשו הכל בשביל פרסום. בכתבה בניוזוויק [29 בספטמבר 1980], נאמר שהכתבת שאלה אותנו “למה ירדתם למחתרת?”. ובכן, היא מעולם לא שאלה את זה בצורה הזו ולא ירדתי למחתרת. בסך הכל הפסקתי לדבר עם התקשורת. זה הפך ממש מצחיק. קראתי לעצמי גרטה יוז או האוורד גרבו במהלך התקופה הזו. ועדיין, כתבות הרכילות לא הפסיקו. מעולם לא הפסקנו להיות בתקשורת, אבל נראה היה שנכתב עלינו יותר כשלא דיברנו עם התקשורת מאשר כשכן דיברנו. פלייבוי: איך אתה מרגיש בקשר לכל התקשורת השלילית שהופנתה לאורך כל השנים אל יוקו, “אשת הדרקון” שלך, כפי שאתה מכנה את זה? לנון: שנינו אנשים רגישים ונפגענו מזה מאוד. אני מתכוון, לא הצלחנו להבין את זה. כשאתה מאוהב, ומישהו אומר משהו כמו “איך אתה יכול להיות עם האשה הזו?” אתה אומר, “למה אתה מתכוון? אני עם אלת האהבה הזו, התגשמות כל מה שאני רוצה בחיי. למה אתה אומר את זה? למה אתה רוצה לזרוק עליה אבן או להעניש אותי על זה שאני מאוהב בה?” האהבה שלנו עזרה לנו לשרוד את זה, אבל חלק מזה היה אלים למדי. היו כמה פעמים שכמעט ונשברנו, אבל הצלחנו לשרוד והנה אנחנו כאן. [מביט למעלה] תודה לך, תודה לך, תודה לך. פלייבוי: אבל מה עם ההאשמה שג’ון לנון נמצא תחת הכישוף של יוקו, תחת השליטה שלה? לנון: ובכן, זה קשקוש, אתה יודע. אף אחד לא שולט בי. בלתי אפשרי לשלוט בי. היחיד ששולט בי הוא אני, וגם זה בקושי. פלייבוי: עדיין, אנשים רבים מאמינים לזה. לנון: תקשיב, אם מישהו הולך להרשים אותי, יהיה זה המהרישי או יוקו אונו, מגיע השלב בו המלך הוא עירום. מגיעה הנקודה בה אני אגלה. אז עבור כל החברה שם בחוץ שחושבים ששמו לי כיסוי על העיניים, ובכן, זה עלבון עבורי. לא שאתם חושבים על יוקו דברים כאלה, כי זו הבעיה שלכם. מה שאני חושב עליה הוא שנחשב! כי – לכו להזדיין אחים ואחיות – אתם לא יודעים מה קורה. אני לא כאן בשבילכם. אני כאן בשבילי ובשבילה ובשביל התינוק! אונו: כמובן שזה עלבון מוחלט עבורי – לנון: ובכן, תמיד מעליבים אותך, אשתי היקרה. זה כבר הרגל – אונו: למה שאטרח לשלוט במישהו? לנון: היא לא צריכה אותי. אונו: יש לי את החיים שלי, אתה יודע. לנון: היא לא צריכה ביטל. מי צריך ביטל? אונו: האם אנשים חושבים שאני רמאית כזו גדולה? ג’ון החזיק מעמד חודשיים עם המהרישי. חודשיים. אני כנראה הרמאית הגדולה בעולם כי אני איתו כבר 13 שנים. לנון: אבל אנשים באמת אומרים את זה. פלייבוי: זו הנקודה שרצינו להעלות. למה? לנון: הם רוצים להאחז במשהו שמעולם לא היה שלהם מלכתחילה. כל מי שטוענים שיש להם עניין בי כאמן עצמאי או אפילו כחלק מהביטלס, לחלוטין לא מבינים כל מה שאי פעם אמרתי, אם הם לא מצליחים להבין למה אני עם יוקו. ואם הם לא רואים את זה, הם לא רואים כלום. הם סתם מאוננים על – זה יכול להיות כל אחד. מיק ג’אגר או כל אחד אחר. שילכו לאונן על מיק ג’אגר, אוקי? אני לא צריך אותם. פלייבוי: הוא יעריך את זה. לנון: אני לחלוטין לא צריך את זה. שירדפו אחרי Wings. פשוט תשכחו ממני. אם זה מה שאתם רוצים, לכו אל פול או מיק. אני לא כאן בשביל זה. אם זה לא משתקף בעבר שלי, אני אומר את זה בשחור וירוק, לצד כל השדיים והישבנים בעמוד 196. לכו לשחק עם הבחורים האחרים. אל תטרידו אותי. לכו לשחק עם The Rolling Wings. פלייבוי: האם אתה – לנון: לא, חכה שנייה. בוא נשאר עם זה לרגע. לפעמים אני לא יכול לשחרר את זה. [הוא עומד על רגליו, מטפס על המקרר] אף אחד לא אמר מעולם שפול כישף אותי או שאני כישפתי את פול! הם מעולם לא חשבו שהיה בזה משהו לא טבעי בימים ההם, שני בחורים ביחד, או ארבעה בחורים ביחד! למה הם אף פעם לא אמרו “איך זה שהבחורים האלה לא מתפרקים? כלומר, מה קורה שם מאחורי הקלעים? מה העניין הזה עם פול וג’ון? איך הם נשארים ביחד כל כך הרבה זמן?”. בילינו יחד יותר זמן בתקופה הראשונה של הביטלס מאשר ג’ון ויוקו: ארבעתנו ישנו באותו החדר, באותה מיטה, באותה משאית, חיים יחד לילה ויום, אוכלים, מחרבנים ומשתינים ביחד! בסדר? עושים הכל ביחד! אף אחד לא אמר שום דבר על מישהו תחת כישוף. אולי הם אמרו שאנחנו תחת הכישוף של בריאן אפשטיין או ג’ורג’ מרטין [המנהל הראשון של הביטלס והמפיק שלהם, בהתאמה]. תמיד יש מישהו שצריך לעשות לך משהו. אתה יודע, הם מברכים את הסטונס על זה שהם ביחד 112 שנים. וווופפפפיייי! לפחות לצ’רלי וביל יש עדיין את המשפחות שלהם. בשנות השמונים הם ישאלו “למה החברה האלה עדיין ביחד? הם לא יכולים להצליח לבד? למה הם צריכים להיות מוקפים על ידי חבורה? האם המנהיג הקטן מפחד שמישהו ידקור אותו בגב?”. זו תהיה השאלה. הם יסתכלו אחורה אל הביטלס והסטונס וכל החברה האלה הם שרידים. הימים בהם להקות היו מורכבות מגברים בלבד יופיעו בקטעי חדשות ישנים, אתה יודע. הם יראו תמונות של הבחור עם הליפסטיק מנענע את התחת שלו ואת ארבעת הבחורים עם האיפור השחור המרושע על העיניים שלהם, מנסים להראות מחוספסים. זו הולכת להיות הבדיחה בעתיד, לא זוג ששר ביחד או חי ועובד ביחד. זה בסדר כשאתה בן 16, 17, 18 להיות בסביבה גברית ושיהיו לך דמויות גבריות נערצות, אוקי? זה שבט וזו חבורה והכל בסדר. אבל כשזה ממשיך ואתה עדיין עושה את זה כשאתה בן 40, זה אומר שאתה עדיין בן 16 בראש. #גוןלנון #פולמקרטני #יוקואונו #ביטלס #הביטלס

בראיון ב 1973 ריי סיפר: “הסינגל ‘לולה’ הגיע למקום הראשון ב NME ומישהו הגיע אלינו וביקש שנעשה סרט. אני בטוח שהם הביטו במצעדים וחשבו לעצמם: ‘מי במצעדים השבוע? נבקש שיכתבו מוסיקה לסרט עבורנו’.אין לי מושג אם האנשים האלו האזינו אי פעם לעבודה שלי. אני בספק. עשיתי את הסרט והתייחסתי אליו כמו שהגיע לו”.הציטוט הנהדר הזה, טומן בו את כל מה שאפשר לומר על פס הקול שיצרו הקינקס לסרט ‘פרסי’, למרות שאני חושב שהוא מכיל כמה קטעים יפים שכתב ריי ובהחלט זה אלבום חצי אפוי, אבל גם בתצורה המינימלסטית הזו, הוא יפה בעיניי. עוד מחשבה שסובבת אותי ככל שאני מאזין לו, שזה הדבר הראשון שמתקרב לעבודת הסולו הראשונה של ריי למרות שהמילה קינקס מתנוססת מעליו.נתחיל עם הסרט. למרות שהכותרת שלו זועקת משהו רציני, היה מדובר בסרט קומדיה בריטי עם תסריט, איך לומר, הזוי. ספק אם הוא היה עובר את המשוכות היום. למען האמת התסריט עובד מתוך ספר באותו השם שכתב הסופר ריימונד היצ’קוק ולמען הסר ספק, לריי לא היתה בו מילה או נגיעה. הוא קיבל פנייה מהבמאי ראלף תומס וזרם בחוסר חשק על גלי ההצלחה של הסינגלים האחרונים שלהם.בפתיחות הזו של סוף שנות השישים, כנראה כל דבר היה עובר. וזהו הסיפור בקצרה: רופא שהמציא שיטה להשתלת איבר מין גברי, מחפש מישהו לנתח. לאדווין בנט, הדמות הראשית, קורת תאונה מצערת ובחור עירום נופל עליו כשהוא קופץ מחלון (כדי לא להתחמק מבעלה של אישה, איתה הוא בוגד). הבוגד נהרג לא לפני שהוא משחית את איבר מינו של אדווין. אדווין גיבורנו הופך למושתל הראשון של איבר מין כשהוא מקבל את זה של הבחור שנפל עליו ונהרג. פרסי הוא הכינוי של מבצע ההשתלה ואיבר המין המושתל. מכאן, אדווין הופך לרודף שמלות כפי שהיה האדם שנפל עליו.אם תרצו, הנה לינק לסרט המלא: https://www.youtube.com/watch?v=wZMRISfmmHY כבר אחרי הסצנה הראשונה בסרט, מתנוסס מגדל גבוה שמסמל איבר מין גברי ואז מתחיל להתנגן God’s Children שפותח את האלבום. המילים שכתב ריי מתכתבות עם הרעיון המרכזי של הסרט, אומנם באופן הפוך. הן מטיפות ואומרות ש’אסור לאדם להתערב במעשי ידי האלוהים’ (בטח שלא להשתיל איבר מין) ועם כל הגיחוך על התסריט והרמיזה של ריי שהוא לא השקיע יותר מדי בשירים עבור הסרט, זה פשוט שיר יפה עם לחן מצויין. ריי ממשיך את הקו של ‘אייפמן’ מהאלבום הקודם ומצייר את האדם והטכנולוגיה כמוגבלים. אם הייתי הולך רחוק יותר, זה אולי השיר הדתי ביותר שריי כתב.על גבי ההקלטת הכלים של הקינקס, נוספה גם תזמורת שניגנה עיבוד של המלחין והמנצח סטנלי מיירס. זה באמת שיר יפה. בקטע הבא, הקינקס מנגנים את ‘לולה’ אינסטרומנטלית. הנעימה הזו ליוותה קטע בסרט שבו אדוויין המחלים מקבל ‘טיפול’ מאחות מפתה שבאה לבדוק אם הניתוח הצליח. עם כל הבנאליות שבו, מוסיקלית זה דווקא קטע מעניין: הגיטרות של דייב מעולות, גם זו המלווה וגם זו המובילה ועל הכל מרחף ליין האורגן של ג’ון גוסלינג שמזכיר משהו מעט אייטיזי או אם להיות ספציפי את הנעימה של פאקמן. לקראת הסיום מצטרפת גם התזמורת וזה באמת קטע מרענן בקטלוג של הקינקס. אני רוצה להאמין שזו גם אמירה של ריי ליוצרי הסרט: ‘באתם בגלל לולה? קחו אותה’. הקטע הבא הוא היפה ביותר באלבום לטעמי. הוא נקרא The Way Love Used to Be וזה קטע שהוא על טהרת התזמורת. ריי שר בו מילים נוגות ונהדרות בלחן פנטסטי וכנראה אני לא אהיה הראשון שאומר זאת, אבל מיד ‘אלינור ריגבי’ של מקרטני והביטלס, עלה לי בראש. הקטע ההוא שהראה אז שמקרטני מוכן להיות סוליסט, גם כאן מוכיח שריי יכול לעמוד בפני עצמו ללא הלהקה ולנפק יצירות מופת. לעומת מקרטני לריי זה לא יקרה כל כך מהר. רק ב 1985 הוא ישחרר את אלבום הסולו הראשון שלו. השיר היפהפה הזה לא הובלט בסרט כמעט בכלל ובצדק. מה לשיר רגיש ויפהפה כזה ולסרט נונוסנס קומדי? ריי אמר שהוא לא השקיע יותר מדיי מאמץ בשירים וההוכחה הראשונה לכך הוא הקטע הבלוזי אינסטרומנטלי בעל הכינוי Completely. זה קטע בלוז גנרי סתמי שנראה שנכתב רק כדי לצאת מידי חובה, אבל זה לא אומר שהלהקה לא מנגנת היטב. עוד קטע אינסטרומנטלי בשם Running Round Town מגיע אחריו והאמת שהוא חמוד מאוד וקצר מאוד. הוא מוביל לשיר נהדר נוסף שתרם ריי לסרט בשם Moments. הקטע היפה הזה מזכיר מאוד את הקינקס היותר מוקדמים. ריי שר נהדר ובעזרת התזמורת משווה לעניין מעט דרמטיות. אם הייתי צריך להרחיק לכת, הוא מזכיר במילים את האווירה של Days – רגעים שצריך לנצור. זה נשמע כאילו שריי מדבר על מערכת היחסים האישית שלו. מין דיאלוג עם אהובתו שבו הוא מנסה להחזיר הכל לנורמליות. ב 1973, היחסים עם ראסה אשתו ואם ילדיו יעלו על שרטון וריי שיסרב לקבל את המצב, ניסה לשלוח יד בנפשו בעזרת מנת יתר של סמים ויאובחן עם הפרעה דו קוטבית.”אהובה,בואי נשכח מכל הדברים שעשינו לא נכוןזיכרי את כל אלו שעשינו נכוןאין לי מצב רוח להתווכח ואין לי מצב רוח להילחםאז תני לדמעות לעבור לידךאל תבכי…”התזמורת בשילוב קטעי הגיטרה העדינים של דייב משתלבים כל כך יפה ובטבעיות כאילו ששניהם בני הזוג המדוברים בשיר וכשאני מודע למה שעומד לקרות רק בעוד שנתיים, זה עצוב לי מאוד.הצד השני של האלבום נפתח עם Animals in the Zoo שבמידה מסויימת ממשיך מאוד את ‘אייפמן’ – גם במקצב הקליפסו שמפציע לעיתים וגם במהות: ‘כולנו חיות’. במידה מסויימת הוא ממשיך גם את ההטפה הדתית מהשיר הראשון עם משפטים כמו ‘אלוהים ברא את השמים ואת הים הכחול העמוק’. מבחינה מוסיקלית זה העתק כמעט זהה לקטע ישן מסוף שנות החמישים של ג’וני אוטיס שנקרא Willie and the Hand Jive. חוסר השקעה כבר אמרנו? הקטע הבא הוא עוד אחד מהקטעים הנפלאים באלבום. Just Friends מכיל בו עיבור מוזר לגמרי. הוא נפתח עם צלילים של תיבת נגינה (שמנוגן בכשרון על ידי ג’ון גוסלינג) ואז ישנה חזרה לצ’מבלו המסורתי של האלבומים האגדיים של הקינקס. הצ’מבלו הנהדר מנוגן כשהוא עטוף בעיבוד התזמורתי הדרמטי יחד עם השירה של ריי ששר כאילו שזה קטע תיאטרלי בארוקי ואז עובר לשיר כמו בשאנסון צרפתי. לקראת הסוף מגיע סולו כינור קצרצר שמשתלב עם סיומת צ’מבלו ותזמורת מופלאה. זה קטע פסקול נהדר רק שכנראה לא עבור הסרט הזה. עוד קטע אינסטרומנטלי קצר בן דקה בשם Whip Lady שמתחיל בקלידים רכים ועובר באמצעו לקטע רוקי בדגש על התופים שלא מבייש.קטע בשם Dreams נשמע כאילו הוא שארית מהאלבום ‘לולה’ אבל מכיל בו גם מעא מהסאונד של ‘ארתור’. הוא מעניין בעיקר בגלל שינויי המקצב בו אבל אני מודה שהוא חצי אפוי. הקטע האינסטרומנטלי הבא לעומת זאת נפלא בעיניי.’הלגה’ הקצר, עם הנופך הספרדי הוא אמנם אינסטרומנטלי ומכיל קטע גיטרה אקוסטי נהדר, אבל דווקא הליווי היפה של ריי עם ה’פה פה פה’ שלו כאילו שהוא עוד כלי בנעימה היפה הזו, מוסיף מאוד למקצב המיוחד שלו. קטע הקאנטרי הבא הוא שוב קטע לא ייחודי מבחינה מוסיקלית אבל הוא ייחודי מ 2 טעמים: קטע קאנטרי ששר לשכונה הלונדונית הצפונית ‘גולדרז גרין’ (והפסטורלית ויפה אם מותר לי לומר) והדבר השני הוא שהזמר בקטע הקצר הזה הוא ג’ון דאלטון – הבסיסט ה’חדש’, מה שמעיד עוד על חוסר האיכפתיות של ריי לגבי הפרויקט הזה.האלבום מסתיים בקטע קצר מאוד בן 25 שניות שחוזר אינסטרומנטלית על קטע הפתיחה. זהו. סה טו.האחרון ששר, קרי ג’ון דאלטון לא אהב את הקלטות האלבום הזה: “אחד האלבומים הגרועים שעשינו. זה היה מקרה של: בואו נעשה את זה, בואו נגמור עם זה”. האלבום יצא ב 26 במרץ 1971 ועל מצעדים אין מה לדבר בכלל, אבל חברת פיי שזיהתה את הבעייה ואת הפוטנציאל הגלום בשירים של ריי, מהרה לקחת את השירים הטובים מהאלבום, להעיף הצידה את הקטעים האינסטרומנטלים ולשחרר EP שהכיל את God’s Children, The Way Love Used to Be, Moments ו Dreams. אם תרצו EP ‘הסולו’ של ריי שבאופן טראגי מבחינת חברת התקליטים, היווה גם את שירת הברבור של הקינקס בחברת פיי. משם חוזה חדש ייחתם עם חברת RCA בסוף השנה. החברה שאמנם החזיקה בין שורותיה את אלביס, רצתה למאוד להתחדש בשורת אמנים צעירים ומבטיחים ומלבד הקינקס הצטיידה בכוכבים חדשים כמו דיוויד בואי ולו ריד.בפוסט הבא שיהיה גם הפוסט האחרון שלי על הקינקס, אדבר על האלבום הנפלא Muswell Hillbillies שבין היתר חוזר לשכונת ילדותם ומביא סאונד ‘חדש’ מהלהקה. ריי כינה אותו ‘אלבום הקומדיה של הקינקס’. #הקינקס

בוקר מצויין! חלק ב’ של הפרק המסיים את פרויקט ‘גט בק’ בסדרת הפודקאסט שלנו ‘שנת 1969 של הביטלס’ פורסם זה עתה. בחלק ב’ אנחנו ממשיכים בדיוק מהנקודה שהפסקנו ומתחילים את יום החזרות האחרון לפרויקט. ב 29 בינואר המתח באוויר קשה מנשוא. ראשית מפני שישנה מחר איזו שהיא הופעה מדוברת, הופעה שבאה לאחר יותר משנתיים בהם הביטלס לא הופיעו. מרגש נכון? הסוגייה השנייה שמעיבה על החבורה, היא כל עניין אלן קליין. אם לדייק, הפגישה איתו בערב הקודם בה נכחו כל חברי הלהקה. זה פחות מרגש ואפילו מעט מתסכל.ביום החזרות האחרון ישנה הרגשה של איבוד דרך, אבל הוא מסתיים ללא נפגעים בגוף ובנפש. היום הבא לעומתו, מלא אנרגיה חיובית: הביטלס עולים על הבמה שנבנתה על גג בניין אפל ועושים את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – לנגן מוסיקה משובחת בפני פניהם ואוזניהם המשתאות של החבורה המצומצת על הגג, הולכי רחוב סאביל רואו והשוטרים שמגיעים לעשות סדר. אתם מוזמנים לחגוג איתנו את מסיבת הסיום המרגשת של פרויקט ‘גט בק’. תוכלו להאזין לפרק החדש בכל אמצעי ההאזנה הנפוצים לפודקאסטים שמפורטים ב‘פוד לינק’ שלנו https://bit.ly/2SQoAGo, ולמרות זאת הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://bit.ly/37Bbtje כמו כן תוכלו להאזין באפליקציות השונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג אותנו ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa כמו תמיד נשמח תמיד לקרוא את תגובותיכם על הפרק החדש והפעם גם על הסדרה כולה. האזנה נעימה.

בריאן אפשטיין הביא את תנאי החוזה המוצע עם הביטלס בפגישה שלהם ב 6 בדצמבר 1961. בשני כובעים, כמנהל וכמארגן הופעות, הוא ייקח עמלה של 25 אחוז מרווחיהם. זה היה במידה מסויימת סביר במיוחד לאור העובדה שזמרים כמו טומי סטיל ומארטי וויילד שילמו לצוותי הניהול שלהם מעל ל 40 אחוזים. אפשטיין היה איש עסקים ממולח ו 25 האחוזים נלקחו מכלל הרווחים שלהם ולא רק מהופעות ומכירות תקליטים והשאיר את הביטלס חייבים לשלם את החלק העיקרי של ההוצאות הנילוות הכרוכות בניהול הלהקה. זה היה יותר מעשרת האחוזים שנלקחו על ידי אלן ווילייאמס, ועדיין נראה כמו עיסקה טובה. במיוחד כשאפשטיין הבטיח לביטלס להשיג הופעות מחוץ לליברפול, לשפר את התהליך והארגון של הזמנת הופעות ולהגדיל את שכרם למינימום של 15 פאונד עבור כל אירוע. הלהקה התרשמה עמוקות. “קדימה בריאן” אמר לנון. “תנהל אותנו, איפה החוזה?” [מי שמאזין לסדרה שלנו על 1969 של הביטלס, ימצא קווי דמיון בין הגישה של לנון כעת וכשיגיע אלן קליין 7 שנים אחר כך]. הייתה בעייה קטנה אחת: לא היה חוזה, לפחות עדיין לא. אפשטיין השיג  אחד מחבר שהיה מצוי בעסקי המוסיקה, אבל הוא כל כך נגעל מניכוס כספי האמן ושיעבודו מה שנראה לו על גבול ההונאה והוא סרב להשתמש בו – למרות שהוא היווה הבסיס לחוזה החדש שהוא שרטט בעצמו. הביטלס פגשו את אפשטיין שוב ב 10 בדצמבר במועדון הקסבה, שם ארבעתם הסכימו על התנאים. אפשטיין הקים חברה חדשה, NEMS Enterprises עם אחיו קלייב שתטפל בעסק החדש של ניהול אמנים וקידום מופעים. “חשתי שזו יכולה להיות דרך מועילה לגיוון”, קלייב נזכר. האח הצעיר לא היה מעורב ב’מיזם’ הביטלס לאחר שהחליט ש”פעילויות שעשועים אינן עבורו”. לנון, מקרטני, הריסון ובסט לבסוף חתמו על החוזה במשרדו של אפשטיין ב 24 בינואר 1962 בנוכחותו של העד  אליסטר טיילור (עוזרו של בריאן ולאחר מכן מנהל ב NEMS). חתימה אחת בלטה במיוחד בהעדרה: של בריאן עצמו. מדוע הוא בחר שלא לחתום? זו תעלומה. [בתמונה המצורפת של החוזה לפוסט, תוכלו לראות את חתימתו של אליסטור טיילור ליד חתימתו של כל אחד מחברי הלהקה, חוץ מחתימתו של בריאן שנעדרת]. תאוריה אחת היא שבריאן לא רצה לקשור את הלהקה לחוזה שיום אחד הוא ירצה להפר. הצעה אחרת אמרה  שבריאן פחד להתחייב בעצמו ולא חתם על מנת שיוכל להפטר מהם מהר אם דברים לא יעבדו כמתוכנן. החוזה המעודכן שנחתם עם הלהקה ב 1 באוקטובר [עם רינגו], הכיל סעיף שמתיר לכל צד לסיים את ההתקשרות בהודעה של שלושה חודשים מראש. זה נראה אפשרי שבריאן הוסיף אותו לאחר שקרא את החוזה שהביטלס חתמו עם ברט קמפרט [שנדון בו בהמשך]. ככל הנראה הסיבה העיקרית שבריאן לא חתם על החוזה היתה שהוא חש מחוייב יותר ל’הסכם ג’נטלמני’ עם הלהקה. “מעולם לא חתמתי על חוזה עם הביטלס” הוא אמר. “נתתי את המילה שלי על מה אני מתכוון לעשות וזה היה מספיק. צייתתי לתנאים ואף אחד לא דאג אף פעם מכך שלא חתמתי עליו”. אפשטיין לקח את הגישה הזו איתו לקבר. רק שבועות לפני מותו בטרם עת ב 1967, הוא ציין: “הערך העקרוני של חוזה בנינו הוא רק עבור טובתם של עורכי הדין, מנהלי החשבונות וכל הסצנה, מפני שהאנשים הללו תמיד חושבים שהדברים האלו חייבים להיות מוכחים על נייר”. אפשטיין אולי היה ג’נטלמן, אבל כל חוזה, אפילו ורבלי, הוא התקשרות חוקית – חוץ מאשר כשצד מעורב הוא תחת גיל 21 כמו שמקרטני והריסון היו. על מנת שהחוזה של אפשטיין יהיה מחייב, האפוטרופוסים החוקיים של מקרטני והריסון היו צריכים לחתום בעצמם. [תוספת שלי: לטעמי עם כל הכבוד זה אקט שערורייתי. לא עושים דברים כאלה. ודאו תמיד שהחוזה תקין]. זה היה האינטרס של אפשטיין כמובן להשיג כמה כסף שיוכל עבור הלהקה. שיעור העמלה שלו עלה ביחס ישר לכמות הכסף שהלהקה עשתה. על פי החוזה של ה 1 באוקטובר 1962, אפשטיין קיבל 15 אחוז מהרווחים עבור 100 פאונד לשבוע, 20 אחוז לסכום של בין 100 ל 200 ו 25 אחוז כשהרווחים עלו על 200 פאונד לשבוע. הוא טען מאוחר יותר שכשהביטלס הרוויחו מעט מאוד, הוא לא לקח שום עמלה בארבעת החודשים הראשונים. ברגע שהיו לו את החתימות של הביטלס, הוא החל לקחת שליטה על כל אספקט בחייהם האישיים. קודם כל הוא  ביקש מהדי ג’יי בוב וולר שהכיר את סצנת הביט הליברפולית מפנים ומבחוץ, לייעץ על קידום ההופעות ואז הוא החל לחשוב כיצד להגדיל את רווחי הלהקה. לפרסם את הלהקה מחוץ לליברפול היה חלק חשוב מתוכניתו, בחלקו מכיוון שהוא רצה אולי להמנע מהתמודדות עם הפרומוטרים המקומיים בשוק שהיה עמוס ותחרותי גם כך. למרות שהלקוחות החדשים שלו היו דגים גדולים בשלולית קטנה, אפשטיין עדיין היה צריך להזהר מיריבים כמו ג’ו פלאנרי, שקבע הופעות לקבוצת האקטים המקומית הקטנה שלו שהתחרו בדיוק עם הביטלס. הביטלס כבר הייו דיי ממוסדים במרסיסייד. זה היה באחריותו של אפשטיין לפתח את הפוטנציאל שלהם בכל מקום אחר. בתחילת השנות השישים, כמו בימינו, להקות עשו כסף רב יותר מהופעות מאשר ממכירת תקליטים. על מנת לפתח את פוטנציאל הרווחים שלהם, אפשטיין היה חייב לייצר ביקוש לביטלס מחוץ לליברפול. תוך שבועות אפשטיין חולל מהפכה בלהקה. הבנייה המדוקדקת של לוחות הזמנים עזרה עם האיחורים של מקרטני, והירידה לפרטים והרקע התיאטרלי, עזרו לשפר את הדרך שבה הם הציגו את עצמם על הבמה. הביטלס אולי אהבו להתלבש בבגדי עור אבל הם שיוו להם מראה של חוליגנים. בזמן שהביטלס נראו כמו שיבוטים של ג’יין וינסנט, חלק גדול מהקהל שלהם לבש חליפות ועניבות. ב 17 בדצמבר 1961, קבע בריאן סשן צילומים עבור הלהקה עם צלם חתונות בשם אלברט מאריסון. זהו סשן התמונות המקצועי הראשון עבור הלהקה. סילה בלק תיארה מאוחר יותר את המראה של לנון. “היה לו שיער ארוך יותר ממה שבריאן ירשה לו מעתה והלאה. הוא היה מוברש קדימה במקום לאחור והיה לו כובע ורוד מעור ענק עליו. הוא לבש מכנסי עור שחורים מעוטרים בקווי משי אדום, חולצת טי שחורה, ג’קט עור שחור ומגפיים שחורות גבוהות עם עקביים קובנים. הסתכלתי עליו בפעם הראשונה ואמרתי ‘אלוהים אדירים!”. אפשטיין ידע שהביטלס חייבים ‘לנקות’ את האקט שלהם אם הם רוצים לנגן בכל מקום חוץ מאולמות ריקודים והקאברן. הלהקה ידעה זאת גם כן אבל נרתעה מאוד מהשינוי. כשהם הגיעו דרומה להופעה הראשונה שלהם באלדרשוט, חליפות העור והכובעים הורודים הכניסו להלם את הפרומוטר. “מחוץ לליברפול, הפרומוטרים של אולמות הריקודים ,לא אהבו אותנו”, לנון נזכר. “הם חשבו שאנחנו חבורה של בריונים”. הריסון ניסח זאת כך: “אנשים חשבו שאנחנו נראים ‘לא רצויים’ אני חושב. אפילו בימינו ילדים עם מעילי עור ושיער ארוך נתפסים כחוליגנים, אבל הם רק ילדים. זו האופנה שהם אוהבים. וזה היה כך איתנו”. באלדרשוט, הביטלס נראו כל כך ‘חוצניים’ עד שהמשטרה המקומית הורתה להם לצאת מהעיירה ולעולם לא ‘להאפיל’ את רחובותיה שוב. ההופעה התרחשה ב 9 בדצמבר 1961 ואותה סידר עבור הלהקה הפרומוטר סם ליץ’ ב Palais Ballroom שבאלדרשוט. הביטלס הגיעו לשם לאחר 9 שעות נסיעה מליברפול והמודעה הודיעה ש’קרב להקות’ ייערך בין הביטלס מליברפול לבין אייבור ג’יי והג’ייווקרס מלונדון. בסופו של דבר, הפוסטרים הלכו לאיבוד והלהקה חיכתה עד למציאתם באולם. בסופו של דבר הגיעו 18 אנשים לצפות בהם. מה שכן השעמום שבהמתנה באולם הוביל לסשן תמונות נהדר. הפתרון של בריאן היה פשוט: לשים אותם בחליפות כמו שאר הלהקות. כשהוא לא מסוגל לצפות מעבר לסטריאוטייפ שנוצר על ידי קליף ריצ’ארד והשאדוז ושכמותם, הוא גרם לביטלס להתאים לתדמית של איך שלהקת ביט צריכה להראות. רוב להקות המרסיסייד באותה תקופה, התיישרו עם קוד הלבוש  – ג’רי והפייסמייקרז לבשו בלייזרים שחורים ומכנסיים ארוכים עוד לפני שבריאן אפשטיין בכלל ניהל אותם. הביטלס היו יוצאי דופן, אבל הסטייל הויזואלי שלהם היה חלק חשוב בקסמם. אפשטיין סיכן הרבה בכך ששם אותם בחליפות, אבל עד כמה שבגדי עור גרמו להם לבלוט, הם גם גרמו להם להראות כמו עבריינים. לנון מאוחר יותר נזכר שאפשטיין אמר ללהקה שאם הם רוצים להיות רציניים ולהופיע במקומות גדולים ויוקרתיים יותר, הם יצטרכו להפסיק לאכול, לשתות, לקלל ולעשן על הבמה. ג’וני האטצ’ינסון נזכר בערב שבו הלהקה שלו  The Big Three חיממה את הביטלס בטאוור בולרום. “לנון היה כל כך מסטול עד שהורדנו את המיתרים מהגיטרה שלו. הוא עלה לבמה לנגן ואפילו לא שם לב שאין מיתרים”. תרחיש כזה לא היה נפוץ אבל היה ברור שהביטלס חייבים לאמץ גישה מקצועית יותר אם הם רוצים להתקדם מאולמות ריקודים מקומיים. אפשטיין דאג לכך. ב 24 במרץ 1962, הביטלס נפטרו ממראה העור שלהם ולבשו חליפות תואמות (שנרכשו מ’בנו דורם’ בבירקנהד) בפעם הראשונה. עכשיו, סוף סוף הם נראו כמו אנשים צעירים ומכובדים. אפשטיין אפילו הצליח לשכנע אותם  לקצץ את הקצוות הנותרים של מיתרי הגיטרה, כדי שיפסיקו להראות לא מסודרים. יום למחרת, ב 25 במרץ, הביטלס הופיעו במועדון הקסבה ובתמונות אפשר לראות שפול הצייתן שאולי גם הסכים יותר עם גישתו של בריאן, הוא היחיד שלקח זאת ברצינות וענד גם עניבה עם החליפה שלו. השאר הלכו על מראה קז’ואל יותר. המעבר למקומות הופעה גדולים ומשופרים יותר היה איטי אבל תדיר. הביטלס המשיכו לנגן בקאברן ובקסבה בחודשים הראשונים של 1962, אבל גם הופיעו במקומות מרשימים יותר כמו הקינגסוויי קלאב בסאוס’פורט. יחד עם My Bonnie שיצא בפולידור ב 5 בינואר, אפשטיין החל לשווק את הלהקה ככוכבי הקלטה גם כן. ב 2 בפברואר אפשטיין קבע להם הופעה במועדון אואזיס במנצ’סטר. שבועות אחר כך נקבעה הופעה גדולה עוד יותר יחד עם ג’רי והפייסמייקרז, רורי סטורם וההוריקנים והג’אזמן של כריס המילטון ב’פלוראל הול’ שבסאוספורט. הוא שיווק אותה כ Rock’n’Trad Spectacular. השילוב אולי נראה מוזר עכשיו, אבל צריך לזכור שהמוסיקה לא היתה מקוטלגת בקפדנות כמו היום. אפשטיין פשוט ניצל את הטרנד הפופלארי כדי לייצר עד כמה שיכל כמה שיותר עניין בביטלס. את סשן הצילומים השני של הביטלס, אירגן בריאן בסוף מרץ 1962, עבור כרטיסי ביקור ללהקה. שימו לב לשינוי האדיר. בפוסט הבא נדבר על הצעדים הבאים של בראין –  שילוב הביטלס בתכניות רדיו והשגת חוזה הקלטות וכמובן ההיבטים הכלכלים שלהם. #אליסטורטיילור #בריאןאפשטיין #מועדוןהקאברן

שלום חברים. מחר נציין את יום הרצחו ה-40 של ג’ון לנון. זו הסיבה שחשבתי היום על פוסט קצת אחר לציון המאורע. לשם כך אני חוזר אל הספר של האנטר דייויס “מכתבי ג’ון לנון” והיום אתרגם מתוכו את המכתבים שכתב לנון לבת דודתו לילה. לילה היתה בת הדודה שג’ון אהב במיוחד בילדותו. היא היתה גדולה ממנו, נתפסה בעיניו כחכמה ומרשימה, ובזמן שבילו את חופשותיהם יחד הוא היה כרוך אחריה. בילדותם הם היו נפגשים המון – כל חג מולד, פסחא, חופשת קיץ… אבל זה היה בעבר, עד שהיה בן 15 בערך. לאחר מכן הם לא נפגשו כמעט בכלל. עם זאת, כמה מכתבים שכתב לה בחצי השני של שנות ה-70 מוציאים מלנון את הצד הנוסטלגי והמפוייס שלו באופן שגורם לי להתרגשות. אז החלטתי לנסות לגרום גם לכם להתרגשות הזו. ג’ון עם דודה מאטר, דוד ברט ובני הדודים לילה, מייקל ודייויד באדינבורו. בן הדוד סטנלי מצלם. המכתב הראשון הוא מ-1975. לילה עדיין גדולה ממנו וכעת עובדת כרופאה. היא כתבה לו מכתב עם ביקורת על אורח החיים שלו שלא מצא חן בעיניה. הוא כתב מכתב תשובה ב-30 ביולי 1975. כמות המקפים ושלוש הנקודות נמצאים במכתב ויופיעו בכל מכתב שיכתוב לה. “לילה היקרה, אז הנה את! הבוסית הישנה במגפיים! עכשיו אני נזכר… ובכן, זה נפלא לשמוע ממך. נראה שאת במצב טוב ומלחמתי מאוד! אגב, אני לא שתיין גדול… בדרך כלל… שנה שעברה היתה… אה… מיוחדת… השנה אני נקי לחלוטין. אשמח שתצייני לי מספר אמנים גדולים/כמעט גדולים וכו’ שלא סבלו ממה שאת מכנה ‘ אישיות חלשה’!!! אני מעדיף פטריות על תרופות… בסגנון האלדוס האקסלי… אני לא קונה את המיתוס שאדם צריך לבלוע כל מה שהדוקטור נותן לו (רובם הם או מכורים בעצמם… או פושרים… או שניהם!) למען האמת אני לא משתמש בשום סם/תרופה כולל אספירין וכו’. היו לי בעיות עם כמה סמים בעבר אבל התגברתי עליהם… ללא עזרת הרופאים! זה קצת נאיבי מצידך, בת דודה יקרה, לייעץ לי בנוגע לחיי הפרטיים! הגיון בריא לא נכנס למשוואה… הפרטיות האמיתית היחידה שאני זוכה לה היא בבית… או בביתו של חבר… מחוץ לדלת אני רכוש הציבור. אני לא אוהב את זה… אבל I made my b(r)ed and must eat it !!! לא, את לא משעממת אותי עם התאור המפורט של חיי המשפחה שלך… למה לא שלחת לנו תמונה שלך ושל הילדים? אני חושב לקחת שיעורי פסנתר בעצמי… אני מנגן רק עם 8 אצבעות… לימדתי את עצמי ואני גרוע. (מימי לא הסכימה שיהיה פסנתר בבית… אמרה שזה המוני!) היא עדיין חושבת ש’היה לי מזל’, כלומר לא כשרון!… זה פלא שלא הפכתי למסומם אמיתי… היא תמיד רצתה לסרס את כולם (גברים ונשים) ולשים את הביצים שלהם בעוגת התפוחים! אני עדיין ‘תקוע’ באמריקה… לא רואה אותם עושים משהו עד אחרי הבחירות ב-76. תודה על המתכון. אני אלמד לבשל… יום אחד. הדיאטה שלי/שלנו היא מאוד בריאה. הרבה מזון מלא… זרעי חמניה וכו… ויטמינים… דגים… בשר… אבל לא כל הזמן… אנחנו משתדלים להימנע מכל מזון ‘זבל’ בעיקר סוכר. אני בריא כמו שור… אני מתרגל יוגה (כמעט) כל יום. אני מודע למזון שאני אוכל כבר שנים… כמעט מומחה בשיקום גוף מלא סמים!… אני מתערב איתך שאחיה עד גיל מופלג, אני יודע שזה יקרה! שכחתי להסביר שאני לא יכול לעזוב את ארצות הברית עד שלא יתנו לי אישור חזרה… חוקי… ועל זה כל ה’מאבק’… לגבי ג’וליאן… אני בר מזל אם אני רואה/שומע ממנו בעצמי. היא הסכימה שהוא יגיע לכאן לבקר פעמיים בשנה שעברה… אבל התעקשה על לבוא בעצמה?! את יכולה לדמיין כמה מסעיר זה היה… היא חשבה שהיא תוכל לחזור אלי כי לא הייתי עם יוקו!! עכשיו שאנחנו שוב יחד היא הפסיקה את שיחות הטלפון שלו אלי… דבר שהוא עשה הרבה בשנה שעברה… פעם בשבוע. הוא ילד קטן ומבריק… ‘חמקן’ כמו אביו… אבל הוא יצטרך את זה כדי לשרוד את אמו! מערכת היחסים שלנו היא די טובה… הוא יודע איפה אני ואיך החיים שלי נראים… הוא חושב עליי קצת יותר מדי במונחים של ‘כסף’ וכו’… שזה מה שסינתיה ואמה לימדו אותו (תוך הדגמה). הוא יברח אלי כשיתבגר… כולנו בורחים למקום כלשהו… אז אני יכול לחכות. גרמתי לו להתאהב באמריקה… וזה מקום יוצא מן הכלל בלשון המעטה… אכתוב יותר בנושא במכתבים אחרים אולי. הו, כן, התינוק אמור להיוולד בנובמבר. הוא נוצר ב-6 בפברואר. ניסיתי לשלוח את ג’וליה לבקר את ג’וליאן… היא קיבלה קבלת פנים קרה. כשאגיע לאנגליה אראה לך את שניהם. אשמח לראות את שלך. ג’פאנגלואמריקן! איזה יופי! אהבתי לך ולילדים. את כותבת מכתבים טובים… אל תתביישי! ג’ון ויוקו. נ.ב. האם תסכימי לשלוח את תאריך הלידה שלך – שנה – זמן – מקום?” ג’ון וג’וליאן לאחר הלידה של שון, הוא כתב לה מכתב נוסף. “לילה, שלחת את המכתב שלך למשרד שלי… בטח לקחת את זה מהמעטפה?… סליחה על זה… בכל מקרה, זה הגיע באותו יום עם מכתב מדוד נורמן! אני מקווה שאת בסדר… נשמעת מעט מוטרפת… מימי היא מימי היא מימי וכו’… למרות שאני חייב להודות שאני תמיד מופתע מההתפרצויות שלה… קיבלתי מכתב מאוד מוזר (?) ממנה… שמאז היא כבר ‘התנצלה’ עליו (בדרכה הייחודית המתוקה)… הדפסתי תשובה… אבל לא שלחתי אותה… החלטתי שלא שווה ‘לנשוך בחזרה’… פנים אל פנים בטח לא הייתי כל כך, אה, מאופק! מוזר שתחשבי שאני זה שלא שמר על קשר איתך… אני תמיד חשבתי שזה היה הפוך… האם לא עזבת ראשונה?… מוזר לא פחות הוא שהמשפחה שלי (שלנו) תמיד (בימים אלה) רואהההה אותיייי במונחים של $ וסנטים… לפני זה הם ראו אותי במונחים של ‘ילד בעייתי’… או ‘יתום’ באופן כזה או אחר. עבורי… תמיד אהיה… אני! אם מדברים על דודה מימי… כשסיפרתי לה על שם הילד… היא אמרה ‘הו, ג’ון, אל תמתג אותו.’, תשובה שחשבתי שהיא מאוד מצחיקה (אם מתעלמים מהגזענות שבה)… אחת הסיבות שאני לא גר באנגליה (בריטניה) היא הראייה הצרה שהיא מנחילה לכולם… אני לא מתכוון לזה כעלבון… זה אותו דבר בכל מקום… (כמעט)… זה פשוט משעמם להיות במקום עם גזע אחד… בניו יורק… זה כמו כור ההיתוך הגדול… מקום מצוין ל-JapAngloIrishAmerican… כל גזע חושב שיש לו משהו מיוחד שאין לאף גזע אחר… זה פטתי… וגם גורם למוות מיותר! מספיק עם זה! אם היינו עוזבים פה, היינו גרים בפאריז (יותר מדי צרפתים… אבל הנוף נחמד!) נגמר לי הדף. LENNONO 1 WEST 72nd STREET NEW YORK, NEW YORK 10023 זו הכתובת. עברו כמה ימים ושכחתי על מה חשבתי ומה כתבת במכתב שלך (הוא במקום אחר). אה, כן. את עושה את זה לבד? יופי. האם את מהסוג המטורף שנצמד רק למזון אורגני?… אנחנו כאלה, עם מעידות קלות למסעדות צרפתיות או דברים בסגנון הזה… אתה כבר לא יכול אפילו לאכול אוכל סיני עם כל המונוסודיום גלוטומט הזה! שיהיה, הם מתעקשים לערבב את זה עם הכל. אה, כן… ג’וליאן… ובכן, אמו איכשהו מעודדת אותו לא להתקשר אלי (דבר שהוא עשה בקביעות) מאז שחזרתי ליוקו… זה מעיק לכל הנוגעים בדבר… במיוחד לג’וליאן שמשתמשים בו כך. עכשיו כשיש לי עוד ילד רק אלוהים יודע מה היא תעשה … הוא ילד נהדר… אולי כשנבוא לאנגליה בתחילת 1976 נוכל לארגן מפגש משפחתי… יש כל כך הרבה מכם… יהיה קל יותר לעשות את זה תחת קורת גג אחת… מה את חושבת? אני מתכוון, תשכחי את כל המי לא מדבר עם מי… אנחנו נשמח להציג את שון לכולכם… אני חושב שאפסיק ואשלח את זה לפני שאמשיך לנדוד פה עוד כמה ימים. תסלחי לי על טעויות הדפסה וכו’… כל עוד אפשר להבין מה ההתחלה ומה הסוף אז מה הטעם לעשות הכל מהתחלה אומר אני?! אהבה לך ולילדים, תשלחי תמונות, ג’ון” ג’ון, יוקו ושון שנה ומשהו לאחר מכן היא כתבה לו מכתב נוזף על כך שהוא הפסיק לענות על מכתביה מאז שהפך למליונר. הוא ענה לה במכתב ממאי 1977. מאטר שמופיעה במכתב היא דודתו של ג’ון. “לילה היקרה, תודה על המכתב. – נסי לבקש לקבל את התמונות בחזרה! – הילדים שלך יפייפים, למה רק 2 תמונות? לגבי זה ששלחת מכתב חג מולד ‘אחרי שהפכתי למליונר’ – ובכן, בנוסף קיבלתי 1000 מכתבים, פחות או יותר ביום, אז תהיי חייבת לסלוח לי – (אם אני אשם בכלל). אני בספק שאפילו ראיתי את המכתב. את האחרים אני בכלל לא זוכר. ובכן – מאטר נפטרה, כמה נורא – הלוואי והייתי יכול לראות אותה. כתבתי לברט – אבל לא כתבתי לסטנלי, לא ידעתי מה לומר – כלום לא אומר כלום. איזה חלק חשוב מחיינו היו היא/אדינבורו/פליטווד – חלק מהזכרונות הטובים ביותר שלי… שון בן 17 חודשים, הולך וכל כךךךךךךך יפה – את יכולה לשמור את התמונה בת דודה יקרה שלי (דרך אגב, אני בן 36 – היית מאמינה?) נהיה באנגליה בסביבות אוגוסט – כדי לבקר את מימי וכו’ – אני בספק אם נמשיך צפונה – אולי נראה אותך בלונדון או איפשהו? בכל מקרה, המון אהבה לך ולילדים, בכבודי ובעצמי, באהבה ג’ון. נ.ב. לעיתים רחוקות אני כותב את המכתבים בעצמי…” והנה מכתב נוסף ללילה מינואר 1979. “לילה היקרה, יורד שלג – מחוץ לחלון בסנטרל פארק – אני יכול לראות את מלון פלאזה ממול – זה יפייפה. אני מותש (עדיין) לאחר חג המולד/ראש השנה – יש להם אפילו דבר שנקרא חג ההודיה כמה שבועות לפני חג המולד (דרך אגב, אני עובד אלילים – עובד אלילי זן אם להיות מדוייק – אבל זה סיפור אחר!) נראה שהיה ביננו קצר בכל הנוגע ל’סיפור בעיתון’ – כלומר מימי (כמובן!) אמרה לי שהתרגזת ממשהו שאמרתי (שאמרתי לכאורה) בעיתון לגבי עצמי – בכל מקרה, מספיק עם זה – זה בברור שום דבר – אז בואי נשכח את מה שאנחנו לא זוכרים בן כה וכה! אני לא יודע למה היית מופתעת לגבי מה שכתבתי לך על ‘הרומן הרוסי’ שלך – חשבתי שהבהרתי לך שהמילים היו מקורא בקלפי טארוט – סיפרתי לו את הסיפור שלך/ תאריך לידה וכו’ – המילים הגיעו דרכו – אני רק כתבתי את הנבואה שלו בנוגע לסיטואציה שלך! – מבינה? אז אל תירי בשליח!! שון בן 3, יפה וחכם (נולד ב-9 באוקטובר! למקרה שלא ידעת) – כמה עבודה זה דורש – אני לא יודע איך את מתמודדת עם כל הילדים שלך – כל הכבוד! העובדה שלא חסרים להם צלעות או חלקים אחרים זה הישג בפני עצמו! לתת לעצמך זמן “להנות” נשמע כמו רעיון טוב – לא נשמע כאילו תהפכי לצועניה ב-8 ימים! דרך אגב – עדיף שתתני לנו הודעה מוקדמת אם את רצינית לגבי ‘לקפוץ לכאן’ – כלומר תוודאי שאני אהיה – מחר אנחנו עוזבים (יוקו ואני) ל… קהיר, מצרים (נשמע מוכר?!) [לילה נולדה במצריה] – דרך ג’נבה – לנסיעת עסקים – בערך לשבוע – הלוואי שיכולנו למצוא שם כמה מקרובי אביך – את מכירה מישהו שם? דודים או דודות? – אשלח לך גלויה – אני בן 40 בשנה הבאה – אני מקווה שהחיים מתחילים – אשמח לקצת פחות ‘בעיות’ ויותר – מה? אני לא יודע – שלחתי לסטן כרטיס ברכה לחג המולד – אני לא יודע מה יש לו – הוא עוין כלפי כי אני לא מטומטם או משהו?! אני מניח שהוא תמיד קינא בך – בכל מקרה, אני עדיין חושב שזה די מרושע מצידו – שמעתי ממנו הרבה כשהוא היה מרושש – אני לא צריך להיות מופתע אחרי שכל המנוולים שפגשתי ב-40 השנים האחרונות – אם את מגיעה לצפון וולס – חפשי את ג’וליאן – הוא נמצא בבית הספר ראטין – הבחור האומלל – חשבתי עלייך רבות בחג המולד – Good Ship Lollipop – I found my love on TREASURE ISLAND – הינשוף (ינשופים?) – הצללים על התקרה כשהמכוניות נוסעות ברחוב בלילה – תליית שרשראות הנייר – אפילו נורמן הופך לסנטה קלאוס בזכרון שלי! (ממלמל בכסא ליד האח) מספיק עם זה גם כן! הרבה אהבה, לכולכם, אני בטוח שנראה אחד את השנייה בקרוב – בדרך זו או אחרת – אני כמעט פוחד לסוע לאנגליה, כי אני יודע שזו תהיה הפעם האחרונה שאראה את מימי – אני פחדן כשזה נוגע לפרידות… שנה טובה, הרבה בריאות, ג’ון אהבה מג’ון ויוקו” ג’ון, יוקו, ג’וליאן ושון ג’ון, ג’וליאן ושון ביוני כתב לנון שוב ללילה, שהתמודדה עם בעיה כלשהי. “לילה היקרה, וודי אלן, קומיקאי אמריקאי, אומר שישנם שני מצבים בהם אנו חיים. אומללות ואיום ונורא!!! שמח לשמוע שאת חווה תקופת “אומללות” נעימה!!! את לבד… או בודדה? תפילות תמיד נענות… אז תהיי מדוייקת וזהירה כשאת מבקשת/מתפללת למישהו/משהו. את לא צריכה לחפש נשמה תאומה… הוא ימצא אותך! מה שאת צריכה לעשות זה להיות מוכנה! כולנו ‘מגנטים’… מספיק עם זה. לא מפריע לי בכלל שלא כתבת מוקדם יותר… אבל אני שמח לשמוע שחייך ‘חסרי אירועים’… ושהילדים בסדר. חיינו גם כן ‘חסרי ארועים’ ככל שאנחנו יכולים לדאוג לזה!!! הזהרי מ’שעמום’! לא, אין כאן את הטיים הלונדוני. מימי עוברת לצפון (צ’סטר)… בקרוב… אני חושב… אבל… שון יפייפה ומלמד אותי דברים על בסיס יומי! T.T.F.N אהבה וברכות טובות… ג’+י=ש” למקרה ששאלתם את עצמכם, אז .T.T.F.N. = Ta Ta For Now זהו. מקווה שנהנתם מצד רך יותר של לנון. לסיום, משהו שאינו קשור ללילה, אבל מרגש לא פחות אם לא יותר. לפחות אותי. ג’ון כותב גלויה לג’וליאן, בנו הבכור. ככל הנראה ב-1978. בגלויה – שתי שורות שיופיעו מאוחר יותר בשיר Beautiful boy שיצא שנתיים אחר כך. השיר, כפי שיודע כל אחד, נכתב עבור שון. אבל אולי אצל לנון בפנים, השיר נכתב לשניהם? “Dear J. C Julian, ‘Every day In every way I am getting Better & better’ Love Dad PS the mind is a ‘muscle’ It needs exercise (to strengenth it)” ג’וליאן ושון, אז והיום #גוליאןלנון #גוןלנון #יוקואונו #שוןלנון

ה’רייבנז’, הגלגול הקודם של הקינקס ניסו בכל מאודם להשיג חוזה הקלטות. על מנת לעשות זאת הם היו צריכים מישהו שיוביל את האחים דיוויס הפוחזים ויאמר להם איך ומה לעשות. לאחר שניסו לבדם ללא הצלחה יתרה, הם שכרו לא אחד כי אם שני מנהלים. גרנוויל קולינס ורוברט ווייס. בסוף 1963, נכנס לתמונה גם מנהל שלישי – כוכב הפופ לשעבר לארי פייג’. פייג’ הביא איתו שותף עסקי בשם אדי קאסנר. קאסנר, היהודי הקשוח שהיה ניצול מחנה ההשמדה אושוויץ, התמנה לפאבלישר של הלהקה. האחים הצעירים והפזיזים לא חשבו על מה הם חותמים. למען האמת, מה היו האפשרויות של מי שרוצה לפרוץ בעולם המוסיקה ולהשתלב ב’גל הבריטי’? שרשרת החיול עבדה כך: חברת ‘דנמרק פרודקשנז’ דרכה העביר לארי פייג’ את שיריו של ריי לשותפו העסקי קאסנר, גזרה 10 אחוז עמלה מההכנסות, אותם שילמו ווייס וקולינס מתוך 40 אחוז עמלה שהם גבו מרווחי הקינקס. יחד עם שלושה מנהלים וקאסנר אחד שלקח חצי מרווחי הפאבלישיניג שהרוויח ריי, הקינקס יצאו לדרכם והניבו להיטים. דייב סיפר: “הייתי עדיין בתיכון, מסתובב. זה עצוב. לא ידענו. לא היתה באמת תעשיית מוסיקה. כולם המציאו את זה תוך כדי – לקחנו מה שיש כי זה לא אף אחד לא היה ממתין לנו לשנה הבאה. הייתי בן 16-17 ואפילו לא חשבתי על זה כקריירה. כל כך נתפסתי בקסם של העניין. חתמתי ויצאנו לדרכנו העליזה כשאנחנו חושבים שהכל יהיה בסדר”. במרץ 1966 כשריי חזר מסיבוב הופעות אירופאי, הוא התמוטט בביתו. שפעת והתמוטטות עצבים זה לא שילוב בריא. כל הלחץ שבו הוא היה שרוי מאז הסינגל המצליח שלהם you really got me החל להראות את אותותיו. באותה העת היחסים עם פייג’ וקאסנר היו על סף שבירה. הקינקס רצו להפרד מהם. הטענות נשענו בעיקר על תשלומי תמלוגים נמוכים במיוחד ועל עצם היותו של דייב קטין כשחתם על החוזה ללא התערבות הוריהם. שני אנשי העסקים טענו כמובן להפרת חוזה ולקונספירציה נגדם. ריי לא המתין. ווייס וקולינס לקחו אותו לרחוב סאביל רואו על מנת לעגן חוזה פאבלישינג חדש עם פרד ביינסטוק מחברת ‘בלינדה מיוזיק’. תשלומי התמלוגים עבור קאסנר הוקפאו עד לדיון בפני שופט. פאסט פורוורד ל 1970. הקונפליקט עדיין לא נפתר. ריי לא היה חופשי מפייג’ וקאסנר והתמלוגים שלו על השירים מתחילת הדרך היו תקועים. באוקטובר 1970, ריי החליט שאינאף איז אינאף. הוא חייב להשתחרר מהכבלים האלו ולקבל את מה שמגיע לו חזרה. הוא החליט להתפשר עם קאסנר מחוץ לכתלי בית המשפט והסכים לקבל את הזכות לתמלוגים עבור 30 אלף פאונד ובנוסף לוותר על חלק קטן מהם. מדובר על תמלוגים מתחילת הקריירה ועד ל well respected man שהמשיכו להיות משולמים בחלקם לקאסנר. באוטוביוגרפיה שלו הסביר ריי שכשיש משפחה קטנה לפרנס, האיום של קאסנר למשוך את העניין עד אין סוף הוא משהו שהוא לא יכל להסתכן איתו. עכשיו הוא חופשי ומקבל סוף סוף את התמלוגים שלו מהימים המוקדמים של הלהקה. העניין אולי נסגר מול קאסנר אבל לאורך השנים נותר טעם מר מאוד לגבי תעשיית המוסיקה והאלבום הבא של הקינקס שיקף זאת ביתר שאת. ‘חלק 1 – לולה מול הפאוורמן והמאני גוראונד’ – הוא המערכה הראשונה במאבק של כוחות האור מול כוחות האופל והרשע הכוחניים שרוצים את כספם של הלהקה – לא תהיה מערכה שנייה. על העטיפה ארבעת חברי הלהקה מרכיבים דמות אחת כשכל אחד מהם מרכיב רבע ממנה. הם מאוחדים במאבק מול הרשע ומצד שני הם ממומקמים כמו מטרה. לראשונה מבחינה מוסיקלית, שתי התשוקות של האחים התאחדו באלבום אחד. ריי עם הרצון הבלתי נלאה לצור אלבומי קונספט ודייב שרוצה להיות רוקר ולייצר סאונד בומבסטי. העובדה הזו הולידה לטעמי את אחד האלבומים היפים והשלמים של הקינקס. הסינרגיה הזו באה לביטוי כבר בקטע הראשון: “המתמודדים”. השיר נפתח באופן פולקי עם השורה התחתונה של האלבום: “צריך לצאת מהחיים האלה איכשהו. חייב להיות חופשי, חייב להיות חופשי עכשיו”. אחרי כחצי דקה, השקט והאקוסטיות מופרים והשיר מקבל גוון רוקנרולי בועט עם ריף נפלא של דייב. אני לא רוצה להיות סולל כבישים מהירים, מטאטא של מדרכות, אני חייב לעשות זאת בדרך שלי אני לא מוכשר מספיק כדי להיות מתמטיקאי, פוליטיקאי ממולח, מקבל החלטות אנחנו לא הגדולים ביותר כשאנחנו מפורדים, אבל כשאנחנו ביחד אני חושב שנצליח במידה מסויימת השיר הזה מחזיר את האחים אל הימים הראשונים, טרם חתימת החוזה הכובל כששניהם הרהרו יחדיו לאן כל זה הולך וכששניהם החליטו ללכת עם החלום עד הסוף. זוג השירים של דייב באלבום הזה נפלא בעיניי. השיר הראשון שלו מגיח כבר אחרי קטע הפתיחה. ‘זרים’ הוא שיר על ניכור בין אנשים אבל הוא גם מעיד על אחדות. הוא ממשיך את המוטיב של ריי מהקטע הקודם שכשיש אוייב משותף אז “אנחנו לא שניים אלא אחד, שנעים כמו זרים בדרך שבחרנו”. ביצוע ווקאלי אדיר של דייב ושימו לב גם לקלידים המצויינים של ג’ון גוסלינג, הרכש החדש. מכות התופים של מיק אבורי בסוף הקטע מרעידים ויפהפיים בעיניי. ‘רחוב דנמרק’ נכנס כבר לעובי הקורה. השיר מספר על ה’טין פאן אלי’, הסמטה הלונדונית בה התמקמו להם כל העוסקים בדבר של תעשיית המוסיקה הבריטית. עוד לפני שריי שר מילה אחת זה כבר נשמע פארודי ועוקצני. במורד הדרך מטוטנהאם קורט רק מעבר לפינה מסוהו הישנה, ישנו מקום אליו הפאבלישרים הולכים. אם לא תדע לאן ללכת, רק פתח את אוזניך ועקוב אחרי אפך. הנסיון הזה להפוך את הפאבלישירם ליצורים שחיים במקום נסתר שמעלה ריח סרחון, משעשע מאוד. אתה הולך לפאבלישר ומשמיע לו את השיר שלך הוא אומר: ‘אני שונא את המוסיקה שלך והשיער שלך ארוך מדי. אבל אני אחתים אותך בכל מקרה כי אני שונא לטעות’. הטעות של דיק רואו מנהל חברת התקליטים ‘דקה’ שכשל לזהות ולהחתים את הביטלס, רחפה והדהדה באופן ברור בקרב תעשיית המוסיקה הבריטית. אף אחד לא רצה להיות דיק רואו הבא. באופן מוזר גם הרכבים או אמנים שרק התאימו קלות לנישה, הוחתמו ללא כל קשר למוסיקה שהם עשו. נקודה שריי התאמץ להדגיש היא שבין הפאבלישרים לבין הבנה במוסיקה פעורה תהום ענקית. במקום לעשות זאת בכעס וטינה, הוא מבטא זאת בסרקסטיות והומור נפלאים. הפאבלישר הספציפי האישי שריי כיוון אליו היה כמובן קאסנר. ההסדר העתידי עם קאסנר בא לידי ביטוי ביתר שאת בשיר המרגש הבא Back in the Line – ‘חזרה לתלם’ ולדעתי הוא אחד משיאי האלבום. השיר מתחיל בתיאור אוטוביוגרפי של ריי מהתקופה של לפני הפריצה הגדולה והוא הופך לאיטי וכבד יותר כשהוא מתאר את ‘איש האיגוד’ [קאסנר] שהולך ברחוב. זה שיחליט אם הוא יחיה או ימות ובמידה מסויימת הוא מכוון גם לאיגוד המוסיקה האמריקאי שהחרים את הקינקס ועכשיו לאחר התלאות, הכל חזר לקדמותו. הנה ביצוע אדיר מהופעה של הקינקס בארה”ב ב 1977 וכהקדמה, ריי מסביר שהשיר נכתב על ה’תאגידים’ בארה”ב שמנעו מהם להופיע שם. ביצוע של דמעות. חוץ משירים בודדים, כל השירים מיישרים קו עם הקונספט של האלבום. השיר ‘לולה’ הוא דוגמא לאחד שלפחות על פניו לא. לטעמי אחת הסיבות העיקריות שהשיר נכנס לאלבום היא העובדה שהאלבומים האחרונים של הקינקס כשלו להתרומם במצעדים. הסינגל ‘לולה’ המריא וכמו באלבום הראשון שבו You Really Got Me סחב על גבו את כל האלבום או למשל הכנסת הסינגל Sunny Afternoon ל Face To Face על מנת להרים אותו במצעדים, גם כאן ל’לולה’ יש תפקיד יותר שיווקי מאשר קונספטואלי. בהפוך על הפוך, השיטה הזו מיישרת קו עם הקונספט של האלבום כשהיא מדגישה את הטריקים הנאלחים שנאלצו האמנים לבלוע על מנת לשחק את המשחק. על ‘לולה’ הנפלא תוכלו כמובן לקרוא בהרחבה בפוסט הקודם. ‘טופ אוף דה פופס’ ממשיך את הקונספט הבועט של האלבום כשהוא נעזר בסאונד הבומבסטי של דייב. זו סאטירה נוקבת מאוד שמופנת הפעם אל אמצעי התקשורת ובראשם ה BBC וה’מלודי מייקר’ שהכתירו והדירו אמנים על פי ראות עיניהם. מה היא אם לא השאיפה של אמן או להקה להגיע למקום הראשון? השיר מתאר בצורה נהדרת את השלבים בדרך להצלחה. ממקום 25 למקום השלישי וכשהמטרה הנכספת מגיעה, אנחנו מקבלים את צלילי גן העדן עם ‘אורגן הכנסייה’ ואת ריי שבצורה מסוכנת מחקה במבטא ‘יהודי’ את קאסנר: “אתם יודעים מה זה אומר? זה אומר שעכשיו אתם יכולים לעשות כסף אמיתי!”. הקטע הסוגר את צד א’ הוא קטע נפלא במיוחד בשם ‘מאני גו ראונד’ או ‘הכסף מסתובב’. ריי מתאר בצורה ישירה, בוטה ותיאטרלית מאוד, את כל תלאותיהם של רווחי הלהקה עד שהם מגיעים לכיסיהם. הישירות היא מכיוון שהוא לא חסך והכניס את שמותיהם האמיתיים של מנהליו לאורך השנים. ככה זה הולך: רוברט חייב חצי לגרנוויל ובתורו הוא חייב חצי ללארי שסוגד לקטעים שלי ולכן הוא העביר חצי לפאבלישר זר. הוא, לקח את חצי מהכסף שנעשה באיזו ארץ רחוקה נתן חצי ללארי ואני סיימתי עם חצי מ’אלוהים יודע מה’. הכל מבוצע כקטע ממחזמר מיוזיק הולי עליז, כשהמילים מרירות מאוד והפסנתר של גוסלינג רועם ומרעיד במקומות הנכונים. מישהו יכול להסביר לי מדוע זה נעשה כך? חשבתי שהם חברים שלי… האם מגיע להם כסף משיר שהם אפילו לא שמעו? הם לא מכירים את הלחן ולא את המילים אבל הם לא שמים קצוץ. ואז נעשית חזרה לימים שבהם החליטו הקינקס להפטר מלארי וחברו קאסנר. התקופה שהחלה את הפיאסקו: על סף התמוטטות עצבים, החלטתי להלחם עד הסוף. אבל אם אי פעם אקבל את הכסף שלי אני אהיה זקן ואפור מכדי להוציא אותו אבל החיים נמשכים ואף אחד לא מנצח, הזמן עובר במהירות כמו שהכסף עובר אני רק מקווה שאשרוד…. צד ב’ נפתח עם שיר שרבים נוטים לסווג לו כמו ב’לולה’, חריגה מהסקופ של האלבום אבל לא כך הוא – לפחות לדעתי. ‘בזמן הזה מחר’ מדבר על הדאגה לעתיד ועל הקושי להיות בדרכים כלהקה. זה באמת ובתמים אחד השירים הנפלאים של הקינקס ואני אוהב אותו מאוד. הוא נפתח בקול נחיתה או המראה של מטוס ומדבר על סיבובי ההופעות הארוכים שהם נאלצים לעבור. באותה הנשימה בה הוא מדבר על העתיד הקרוב והדילוגים מלוקיישן ללוקיישן, ריי מדבר גם על העתיד הרחוק יותר ועל עצמו. הקינקס הם לא ההרכב היציב ביותר בשואוביז וסימן שאלה עומד תלוי מעל עתידם. בכנות נדירה ריי סיפר על השיר: “הרגשתי שאיבדתי קשר עם משפחתי. הייתי בבועת מוסיקת פופ במשך 5 שנים ואני כבר לא מכיר את האנשים סביבי יותר”. כמו בדוגמא של Days, תמיד רציתי עבור השיר הנהדר הזה קצת יותר ‘אומף’, לפחות באזור הווקאלז, אבל אקח אותו גם ככה. קטעי הבנג’ו הווסטרנים פשוט נהדרים. השיר שהכי מרגש אותי באלבום הוא Long Way From Home. זה לא יעזור, הוא תמיד מזיל לי דמעות. ריי כתב ושר עצות לעצמו הצעיר ועשה זאת באמפתיה עדינה, שובה ומכמירת לב. עברת דרך ארוכה מהילד המנוזל והקשוח שהכרתי, היו לך דרכים כל כך טובות. אני זוכר את הדברים הקטנים שתמיד גרמו לך לחייך, הם שימחו אותך עכשיו אתה חושב שאתה חכם יותר כי התבגרת ואתה חושב שכסף קונה הכל ואתה חושב שאתה לא צריך אף אחד שידריך אותך, אבל אתה עדיין הרחק מהבית. הקטע הזה מצביע על איבוד הדרך מצידו של ריי ובמצבו הנוכחי ואפשר להבין זאת. הן אישית והן מקצועית הוא על צומת דרכים. הוא התרחק הרבה מעצמו ומהבית. הגישה הזו של הסתכלות עצמית ברחמים ובדכדוך, תחזור על עצמה גם בשיר נפלא בשם Sitting in my Hotel מהאלבום ‘כולם בעסקי השעשועים’ מ 1972. חזרה לדייב. השיר השני והעוצמתי שלו באלבום, Rats יכול להיות גם הוא מחוץ לקונטקסט של התמה המרכזית אבל גם בו אני רואה שילוב כלשהו עם הרעיון המרכזי. שוב דמות אבודה, הפעם מוחזקת שבי על ידי חולדות גדולות ושמנות. אלו יכולים להיות אנשי העסקים, או המעריצים, אבל באופן אישי אני חושב שדייב מתאר הזיית LSD – הסם הקשה שהשתלט על חייו באותה תקופה. הרי סמים ואלכוהול הם מנת חלקה של כל להקה שמכבדת את עצמה ולכן גם התופעה הזו עושה דרכה לאלבום. שום דבר, אבל שום דבר, לא מכין אותך לסאונד הכבד, הפאנקי והנפלא שאנחנו מקבלים בשיר עם עבודת הבס הפתלתלה והנהדרת של ג’ון דלטון. ‘אייפמן’ הוא הקטע השני הקליט שמשתייך למשפחת ‘לולה’. הוא יצא כסינגל כשבוע לפני הוצאת האלבום בבריטניה ( עם Rats כביסייד) והצליח להמריא למקום 5 במצעד הסינגלים. ייחודו הוא בצליל הקליפסו/רגאיי הנהדר שעל גביו ריי יוצא לרגע מהתלונות על עולם תעשיית המוסיקה ומתלונן על תחלואי האדם באופן כללי. קליפ יפה נעשה לו וצולם בלוקיישן הצילום בו הצטלמו הקינקס עבור עטיפת האלבום ‘ווילג’ גרין’ בהאמפסתד הית’. מי היא דמות הקוף בקליפ? אתם יודעים איך זה, תמיד מסנג’רים את החדש. זהו כמובן הקלידן ג’ון גוסלינג. בקטע הנפלא Powerman אנחנו חוזרים לקונספט. הוא מכיל בו את תמצית האלבום. המלחמה בכוחות הרשע, ז”א בקאסנר. אני מכיר איש, הוא איש כוחני, האנשים אצלו בכף ידו. הוא החל למטה וסלל את דרכו למעלה, עכשיו הוא לא הולך לעצור עד שיגיע לטופ. אותו סיפור ישן, אותו חלום ישן. אם אתה רוצה את הכסף שלך, עדיף שתעמוד בתור, כי בסופו של דבר תאסוף ניקל וגרוש. איפשהו הרגשתי שבקטע הזה ריי כתב גם על עצמו. אם לא ייזהר, התעשייה עלולה להפוך גם אותו לאיש כוחני ודורסני. שיר הסיום של האלבום חוזר כמיטב המסורת של אלבומי הקונספט אל הפתיחה ואל המוטיב המרכזי. “חייב להיות חופשי”. שוב הווסטרניות הפולקית חוזרת אבל הפעם בליווי מלא ועוצמתי של הלהקה. הקטע הקטן שפתח את האלבום ובוצע כקטע בודד ואקוסטי, הפך לשיר להקה מלא. הלהקה ניצחה והיא מעל הכל. חייבים להיות חופשיים. ב 27 בנובמבר 1970 יוצא האלבום הנפלא הזה. רוצים לנחש? כן הוא לא הצליח ונכשל במצעדים, אבל מה זה משנה? ממתי להיות ב’טופ אוף דה פופס’ אומר משהו? 50 שנה בדיוק לאחר צאתו והנה אנחנו כאן עם אלבום טרי, בועט, מלא עוצמה ונפלא. לי הוא ממשיך להתנגן בראש ובלב. בפוסט הבא נמשיך ל 1971 ולפס הקול עבור הסרט ‘פרסי’. #הקינקס

פעם בכמה זמן צצים להם תמונות חדשות של הביטלס. ובכן הם לא חדשות הם ישנות אבל הן חדשות לעיניים שלנו. בתמונה הספציפית הזו שמצורפת, אני בוהה כבר כמה דקות טובות. הקוורימן קרי 2 זאטוטים בני 15, פול וג’ורג’ והמבוגר האחראי ג’ון בן ה 17 מופיעים ב 8 במרץ 1958, כחצי שנה לאחר הפגישה המכרעת בין ג’ון לפול, באירוע החתונה של בן דודו של פול, איאן האריס. התמונה החדשה נחשפה לא במקרה. מייק מקרטני הלוא הוא מקגיר הנפלא, מוציא ספר תמונות חדש מימיה המוקדמים של ליברפול שנקרא בשם המפתיע Early Liverpool. זה ספר מסקרן לכל הדיעות שבטח יחשוף עוד כמה תמונות שיגזלו לי עוד כמה דקות של בהייה ומחשבה של ‘לעזאזל שנים אני מכיר את התמונה של הבחורים עומדים עם הגיטרות במסיבה הזו ואז אני רואה אותם מזוית אחרת. התפוצץ לי המוח ומה עוד יש לו למקגיר הזה במחסן…’. אם תרצו להבטיח לכם עותק של הספר, נראה שתאלצו להפרד מהמון כסף ובכל זאת הנה הלינק לרכישתו: https://www.genesis-publications.com/…/mike-mccartneys… #הקוורימן

בוקר מצויין! פרק חדש בפודקאסט שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס” עלה לאוויר. בפרק 8 – חלק א’ של ‘שנת 1969 של הביטלס’ אנחנו במירוץ לסיום פרויקט ‘גט בק’. בחלקו הראשון של הפרק נעבור עם הביטלס את ה 28 בינואר כשהם מתכוננים להופעה הנכספת על הגג שתתרחש בעוד יומיים. היום הזה שלאחר הפגישה הגורלית של ג’ון ויוקו עם אלן קליין נפתח במסתוריות מוזרה מצידו של פול שנעלם ומשאיר את החברים לרגעים ארוכים לעבוד לבדם, מה שמייצר כמובן רגעים מעניינים. בערב, נערכת פגישה בין כל חברי הביטלס לבין אלן קליין בנסיון של האחרון לכבוש את כל חברי הלהקה ולזכות בתואר הנכסף – מנהל הביטלס. האם זה יעבוד? האם גם פול יפול שדוד לרגליו? וכיצד מתקדמות ההכנות להופעה על הגג? כל זאת ועוד המון בפרק “ביחד על גג העולם” – חלק א’.תוכלו להאזין לפרק החדש בכל אמצעי ההאזנה הנפוצים לפודקאסטים שמפורטים ב‘פוד לינק’ שלנו https://bit.ly/2SQoAGo, ולמרות זאת הנה כמה פלטפורמות נבחרות: ספוטיפיי: אפל https://apple.co/2s9t0wY גוגל https://bit.ly/36ryX7S דיזר https://www.deezer.com/us/show/1318802 כמו כן תוכלו להאזין באפליקציות השונות כמו ‘פודקאסט אדיקט’ ו ‘פודבין’ וגם באתר פודקאסטים הנהדר שם תוכלו לדרג אותנו ולכתוב ביקורת. https://bit.ly/2KQHzwa חלק ב’ יתפרסם בעוד שבועיים בדיוק ובו נעבור עם הביטלס את היום שלאחר הפגישה עם קליין שיהווה את יום החזרות האחרון לפני המופע. לאחר מכן נגשים את החלום של כולנו, נעלה לגג משרדי חברת אפל ונצפה בביטלס מצלמים ומקליטים הופעה. ההופעה האחרונה שלהם אי פעם יחדיו מול קהל כלשהו. כמו תמיד נשמח תמיד לקרוא את תגובותיכם על הפרק החדש. האזנה נעימה.

היום אמשיך את סדרת הפוסטים “העסקים של הביטלס” שמדברת על הצד העסקי של הלהקה ומתבססת על הספר Beatles For Sale. לאחר החלק הראשון שעסק בשנים המוקדמות עד לנסיעה הראשונה להמבורג, היום נמשיך עם חלק 2: ב 17 באוגוסט 1960, הביטלס ופמלייתם – אלן וולייאמס, רעייתו ולורד וודביין השותף העיסקי שלו הגיעו להמבורג. מחוז סיינט פאולי היה ועודנו ידוע לשמצה. הוא הציע עושר של חוויות שהביטלס יכלו רק לחלום עליהם. זו היתה התחלת ה’אודוסיאה’ הגרמנית שלהם במהלכה הם למדו כיצד לעשות ‘מאק שאו’ (לעשות הופעה), לצרוך סמים ולנגן רוקנרול חזק. זו היתה גם ההתחלה של תקופה שתדרוש עבודה קשה. במוקדם הביטלס גילו שהם הולכים להופיע במועדון חשפנות – האינדרה ושמצופה מהם לישון בחלק האחורי של בית קולנוע, הבמבי-פילמקונס-‘טיאתר ולנגן 4 וחצי שעות בכל ערב ( 6 בסופי השבוע) – הכל בעבור סכום עתק של 30 מארק גרמניים עבור כל יום. עד כמה שהביטלס עבדו קשה, החוזה שהם חתמו עם ברונו קושמידר, לא היה חריג בסטנדרטים של 1960. למשל טוני שרידן והלהקה שלו The Jets הרוויחו את אותו הסכום על מנת לנגן בין 5 ל 7 שעות בכל יום, שלישי עד ראשון באותו המועדון כחודש לפני כן. היו להם את ימי שני חופשיים וניתנה להם גישה לשהייה בשני חדרים. ערכת תופים סופקה להם והם נדרשו להתלבש באופן נקי. נאסר עליהם לאכול, לעשן או לקלל על הבמה והם נקנסו ב 5 מארק אם הם איחרו. הסעיפים האחרונים מעניינים במיוחד מכיוון שסביר שלביטלס היו את אותם התנאים. אם כן, האם הם יכלו להתהולל על הבמה כפי שמסופר באגדה שלהם? הביטלס אולי התנהגו כמו נהנתנים מסורים מחוץ לבמה, אבל זה לא הבטיח שהם התנהגו כך עליה. ישנן תמונות מעטות של הביטלס מעשנים על הבמה ועוד יותר מעטות שלהם שותים עליה. למרות שהם בהחלט צרכו פרלודין על מנת לעבור את שעות ההופעה הארוכות, הם לא היו חוזרים מהמבורג מחוזקים מוסיקלית כפי שחזרו אם הם היו תחת השפעת סמים לאורך כל הזמן שלהם על הבמה שם. המבורג 1960 השהייה של הביטלס ב’אינדרה’ קוצרה בשבועיים כשגברת מבוגרת אחת שהתגוררה בקומה מעל למועדון התלוננה על עוצמת הקול של הלהקה לקושמידר ולמשטרה. המועדון אגב היה פתוח רק במשך 48 ערבים. לא הכל היה רע: הביטלס הועברו למועדון גדול ויוקרתי יותר  – הקייזרקלר. מלכתחילה הם נכשלו בלהרשים את הקליינטים השיכורים והתובעניים ואז, עשרה ימים אל תוך השהייה שלהם, הגיעה זעקת ה’מאק שאו’ של ברונו קושמידר. אחרי הכל, עבור כך הם היו שם. השינוי היה ראוי לציון ומיידי. בין לילה, כך היה נראה, הביטלס פיתחו אקט בימתי אנרגטי צעקני ורועש שלבסוף החריב את הבמה המתפוררת. התעלולים הבימתיים שלהם ואנרגיית הרוקנרול במהרה משכו עוקבים רבים. הם היו כה מוצלחים עד שלמעשה החוזה שלהם הורחב מה 16 באוקטובר ל 31 בדצמבר עם דיבורים על עוד הרחבה אל תוך השנה החדשה. בסוף אוקטובר, מועדון אחר, הטופ טן נפתח בריפרבאהאן 136 על חורבותיו של מועדון סקס. הבעלים, פיטר אקהורן, שם עצמו בתחרות מול הקייזרקלר הקטן יותר של קושמידר, לא רק בכך שפיתה את לקוחותיו, אלא גם בכך ש’גנב’ את הסדרן הראשי שלו הורסט פאסצ’ר. האטרקציה העיקרית של מועדון הטופ טן החדש היתה מועסק לשעבר של קושמידר, טוני שרידן, שעשה לעצמו שם בסצנת המועדונים המקומית. הוא היה הגיטריסט לשעבר אצל וינס טיילור, קיבל קרדיט על ליין הגיטרה בקלאסיקת הרוקנרול Brand New Cadillac, הופיע בקטע של  ג’ק גוד בשם Oh Boy והופיע בבריטניה עם ג’ין וינסנט ואדי קוקרן. הביטלס העריצו את שרידן והחלו לבלות איתו במהלך ההפסקות. “אני זוכר שהביטלס החלו להיות ממש פופלארים בטופ טן”, הוא נזכר, “הם התגנבו לפעמים והצטרפו אליי על הבמה”. ההופעות עם טוני שרידן בטופ טן היו בניגוד לחוזה שלהם עם קושמידר שהצהיר שהם לא יוכלו לנגן בשום מקום ברדיוס של 25 מייל מהקייזרקלר. קושמידר גילה לבסוף והחל לאיים בכל מיני סוגים של עונשים עד שנתן להם התראה של חודש  – לא שהם החזיקו מעמד אפילו את זה. ב 21 בנובמבר, הריסון גורש על היותו קטין. “המשטרה הדליקה את כל האורות במועדון והלהקה נאלצה להפסיק לנגן” שרידן נזכר. “הם החלו להסתובב בין השולחנות ולבדוק תעודות זהות. ‘כל מי שמתחת לגיל 18 החוצה!’. לא לקח הרבה זמן עד שהם גילו שהריסון היה בן 17”. כמה חודשים אחר כך מקרטני ובסט נעצרו בחשד להצתה לאחר שהציתו קונדום בזמן שאספו את חפציהם מבית הקולנוע של קושמידר. הם גורשו ב 5 בדצמבר ולנון חזר אחריהם לאנגליה ב 10 בדצמבר, בזמן שסטטקליף נשאר בהמבורג עם חברתו הגרמנייה אסטריד קירשהר ומיקד את האנרגיה שלו בקריירת אמן. הריסון, מקרטני, בסט ולנון חזרו לליברפול במצב מבולבל. “אחרי המבורג לא היה טוב למדי“, מקרטני נזכר. “כולם נזקקו למנוחה. ציפיתי שכולם יתקשרו אליי כדי לדון בעתיד אבל היה שקט. אף אחד מאיתנו לא יצר קשר עם האחר. לא הייתי מתוסכל אלא יותר במצב של התלבטות וחשבתי האם זה הולך להמשיך או שזהו זה“. הארבעה התאחדו לבסוף על מנת לדון בעתיד. למרות שמבחינה גופנית הם היו מותשים, הם עדיין היו נחושים להמשיך להופיע אבל עכשיו כשסטטקליף נשאר בגרמניה, לא היה להם בססיסט. בסט הציע את צ’אס ניובי, נגן גיטרת הקצב בבלק ג’קס. ניובי הסכים ויחד עם גיטרת בס שלווה ומעיל עור, הפך לבסיסט הזמני של הביטלס. אחרי 106 ערבים בהמבורג, הביטלס סיימו את 1960 עם ארבעה הופעות בליברפול. הם ניגנו במועדון הקסבה ב 17 בדצמבר, בגרוסונור בולרום ב 24, בטאון הול בולרום בליטרלנד ב 27 ולבסוף חזרו לקסבה להופעת השנה החדשה. אם 1960 הסתיימה במפח נפש ואכזבה, 1961 רק תשתפר. הביטלס קיבלו הופעות באופן תדיר ועשו כסף טוב. הרווחים הכוללים שלהם ל 1960 הסתכמו ב 90 פאונד עבור הסיבוב בסקוטלנד עם ג’וני ג’נטל, 1500 פאונד בקירוב עבור 15 שבועות של עבודה בהמבורג וכ 7 פאונד עבור כל הופעה בהופעות קטנות מקומיות. הכל הסתכם ב 1800 פאונד שאפשר לתרגם לכ 28 אלף פאונד בימינו. כל אחד מהם הרוויח קצת יותר ממשכורת של פועל באותם זמנים. העמלה בת עשרת האחוזים של אלן ווילייאמס הניבה לו 180 פאונד. בתעריף הזה, לא הוא ולא ה’סילבר ביטלס’ נראו כמו מי שיהפכו למיליונרים בין לילה אבל זו היתה התחלה טובה ובהחלט עדיפה על 40 שעות שבועיות במפעל. ההצלחה של הביטלס היתה נעוצה בשעות הארוכות שהם בילו על הבמה בהמבורג והשעות בהן הם המשיכו להופיע בליברפול – הכל הכין אותם להצלחה הגדולה של 1963. כש 1961 החלה, ווילייאמס המשיך לעבוד קשה עבורם, כשהוא קבע 2-3 הופעות ביום. לא לקח הרבה זמן עד שהביטלס הפכו ללהקה הטובה והעסוקה ביותר ב’מרזיסייד’ – אינדיקציה מוקדמת הגיעה בדמות מכתב שפורסם ב 17 באוגוסט ב’מרזיביט מגזין’ שהצהיר: “ראיתי את הביטלס בקאברן ב 21 ביולי בזמן הופעת הצהריים ואני חושב שג’ורג’ הוא ה’קול קאט’ הכי מקסים ומשוגע שאי פעם ראיתי“. בזמן שהביטלס הפכו במהירות לסלבס מקומיים (לפחות בקרב מעריצי הביט הליברפולים), הפיתויים בהמבורג לסקס, סמים ורוקנרול הלכו וגדלו. תכניות לחזור לביקור שם הלכו וקרמו עור וגידים. בזמן שהביטלס היו עסוקים בליברפול, סטיוארט סטטקליף עבד. בעזרתו של פיטר אקהורן הוא פינה את הדרך לקראת חזרתם של הביטלס להמבורג. מקרטני ובסט לא יכלו לחזור ללא הרשאה חתומה ממשטרת ההגירה הגרמנית, אבל העקשנות של סטטקליף השתלמה. בינואר הוא כתב לבסט: “הסרת איסור הגירוש תקפה רק לשנה אחת ואז תוכלו לחדש אותה. הם טרחו להבהיר לי שאם יש לך צרות עם המשטרה, לא משנה כמה קטנות הם, הן לנצח…”. ב 24 במרץ, עם ‘ביטול הגירוש’ עבור בסט ומקרטני (שעבר לנגן בגיטרת הבס) יחד עם הריסון שחגג 18 ולנון, הביטלס חזרו להמבורג כדי לנגן בטופ טן במשך 98 לילות. החוזה של הלהקה עם אקהורן היה תובעני כמו זה של קושמידר. החוזה אמר שהם יופיעו בין 7 בערב ל 2 לפנות בוקר במשך ימי השבוע, בין 7 בערב ל 3 לפנות בוקר בשבתות ובין 6 בערב ל 1 לפנות בוקר בימי ראשון. הם הורשו ל 15 דקות הפסקה בכל שעה וקיבלו תשלום משודרג של 40 מארקים עבור כל יום. הביטלס הגיעו לטופ טן ומצאו שם את החבר הותיק טוני שרידן כשהוא עדיין מופיע. על פי פיט בסט “הוא היה מאוד פופלארי באיזור המבורג וערב אחד הגיע ברט קמפרט (מפיק תקליטים) כדי לצפות על מה המהומה“. הגישה של הריסון כלפי שרידן היתה יותר אמביוולנטית. “הוא היה זמר מעולה ונגן גיטרה“, הריסון נזכר, “אבל באותה נשימה הוא היה מדכא. הוא ברח מאנגליה בגלל צרות ותמיד הסתבך בקטטות“. באחת מהקטטות שרידן נפצע מבקבוק שבור. “כשהוא השתמש במפרט הגיטרה לאחר מכן” ,הריסון נזכר, “האצבע הפצועה שלו ממש בלטה החוצה“. הביטלס עם שרידן ב 1961 כשהם סיימו את ההתחייבות שלהם עבור הטופ טן, הביטלס חזרו לליברפול כלהקה אחרת. הם גם חזרו עם חשש. בזמן ההופעות שם הלהקה נפרדה מאלן ווילייאמס מפני שהם סרבו לשלם לו עמלה למרות העזרה שלו בארגון ההופעות שם. הביטלס התעקשו שהם אלו שאירגנו את ההופעות אצל אקהורן בעצמם ולכן הם לא חייבים לווילייאמס שום דבר. הוא התקומם וב 20 באפריל הוא כתב להם מכתב בו הוא איים בכל האמצעים. ללא ידיעתו, פיט ומונה בסט החלו לקבוע הופעות עבור הלהקה וטענו שהטופ טן היה שלהם. הסיבה ללקיחת האחריות של מונה על הלהקה לא ברורה. כמו הרבה הורים היא אולי רצתה להגן על בנה ולקדם את הקריירה שלו במיוחד כשהיא שמעה את התלונות שלהם על סגנון הניהול של ווילייאמס. לא ברור האם מונה קיבלה את חלקה מרווחי הלהקה אבל אפשר להניח שהביטלס שילמו לה משהו. הדברים נראו בהחלט טוב עבור הלהקה ו 1961 הוכיחה שהיא טובה יותר מ 1960. בהנחה שעבור הופעות הערב המשיכו הביטלס לקבל 7 פאונד ועבור הופעות הצהריים 5 פאונד, הביטלס הרוויחו 571 פאונד בין ינואר למרץ. עבור הרפתקאת הטופ טן הם הרוויחו סך הכל 11,760 מארק ועוד 1200 מארק עבור דיל שנחתם עם ברט קמפרט (שעוד נדון בו). בסך הכל 12,960 מארק שהם כ 1150 פאונד עבור שלושה חודשי עבודה. הדברים השתפרו עוד יותר כשהם חזרו לליברפול. עם הופעות הערב שהניבו עכשיו 10 פאונד עבור כל הופעה, הם הרוויחו 1400 פאונד בששת החודשים הנותרים של השנה. בסך הכל 1961 של הביטלס הניבה בקירוב 3128 פאונד. 782 פאונד עבור כל אדם. קצת מעל המשכורת הממוצעת של התקופה. הם היו מרוויחים פחות אם הם היו מוותרים על הרפתקאת הרוקנרול. דודה מימי של לנון אמרה לו “זה נחמד עבור תחביב, אבל לעולם לא תתפרנס מכך“. זה כבר לא היה נכון. הביטלס לא היו להקת הרוקנרול היחידה בליברפול שהצליחה. רורי סטורם וההוריקנים יחד עם רינגו סטאר, התפרנסו גם הם יפה מהרוקנרול. ג’וני גיטאר ביירן נזכר: “היתה מכונית לכל אחד מאיתנו ב 1960! לביטלס היה ואן חבוט וישן“. כתמה מתוך ה’מרזי ביט’ מ 1961 ב 9 בנובמבר 1961, בריאן אפשטיין הגיע למועדון הקאברן לצפות בביטלס. כמו לארי פארנס, לאפשטיין היה נסיון בעסקי הקמעונאות. בגיל 16, הוא עבד בעסק המשפחתי NEMS  – North End Music Store, בוואלטון רואד בליברפול, לשם הוא חזר מאוחר יותר כמנהל. בשנות החמישים, אפשטיין התעייף מלמכור רהיטים ונרשם לאקדמיה המלכותית למשחק בלונדון אבל הוא נשר לאחר הסמסטר השלישי וחזר לליברפול. הזמן הקצר של אפשטיין ב RADA הרויאל אקדמי אוף דרמטיק ארט, גיבש את גישתו לניהול. שם הוא למד את החשיבות של זוהר ופנטסיה והשחיז את חוש הסטייל שלו אותו הוא הנחיל לכל דבר – מחנויות התקליטים ועד הביטלס. כשאביו פתח חנות חדשה ברחוב גרייט שארלוט, אפשטיין הפך לאחראי על קומת הקרקע היכן שמכר תקליטים. הגישה הדקדקנית שלו הפכה את מחלקת התקליטים להצלחה מסחררת ובנוסף הפך בריאן לאחראי על סניף נוסף בווייאטצ’אפל. כשהוא ראה את הביטלס מופיעים בקאברן, הוא עשה מיד תכניות כיצד הוא ינהל אותם. אחד הדברים הראשונים שעשה היה לשאול את אלן ווילייאמס עליהם. באופן לא מפתיע, וולייאמס הזהיר אותו לא לגעת בהם. למרות זאת, בריאן הזמין את הביטלס למשרדי NEMS ב 3 בדצמבר 1961 לאחר יותר מ 3 שבועות לאחר שצפה בהם בקאברן. נובמבר 1961 בקאברן לנון, הריסון ובסט הגיעו בזמן. מקרטני שהיה ידוע כמאחר, בושש להגיע לכעסו של בריאן. פגישה נוספת נערכה שלושה ימים לאחר מכן במאפיה מקומית. אפשטיין לקח ברצינות תהומית את תפקיד הניהול והתייעץ עם עורך דינו א. רקס מאקין לגבי ההשלכות החוקיות והפיננסיות. לביטלס הוא נתן את הרושם שהוא רוצה לנהל אותם מכיוון שהוא מחבב אותם, אבל הדאגה העיקרית שלו מלכתחילה היתה כסף. הוא היה קודם כל איש עסקים. למרות שמאסקין לא התרשם מה’שטות’ החדשה של אפשטיין, בריאן עצמו היה משוכנע. לנהל להקת ביט שהוא לא ידע עליה כלום, היה הדבר הנכון לעשות. #בריאןאפשטיין #המבורג #פיטראקהורן #אלןווילייאמס #ברונוקושמידר

ההצלחה באמריקה היתה שלב הכרחי עבור הקינקס לדעתו של ריי.“זה הפך למסע. רצינו לחזור לשם ולדרוש חזרה את מה שחשבתי שנלקח מאיתנו באכזריות”. אמריקה היתה שונה מאוד ממה שהקינקס זכרו מ 1965. רצח מרטין לותר קינג, מלחמת ויאטנם, תנועת ההיפים ועוד אירועים שינו אותה מהקצה אל הקצה. בזמן שהקינקס הופיעו ב LA בנובמבר, הסתובבה החבורה של צ’ארלס מנסון ורצחה בברוטליות. התמימות וההלם שהיכה באומה לאחר רצח קנדי נגוזו, זו היתה ארץ אחרת. ריי סיפר: “כשהגענו לארה”ב בפעם הראשונה לא הייתי מודע לכמה אנשים שחורים היו שם כי הם היו סגורים ב’גטאות’. כשכל עניין ה’כוח השחור’ פרץ לא הייתי מופתע מפני שלא סגרתי את עצמי כשעשינו תקליטים כמו ‘ווילג’ גרין’ – התעניינתי מאוד במה שקורה. הם היו עדיין במלחמה והם עברו את השלב הראשון של האשמה כשחזרנו לשם. כשחזרנו לאמריקה היה את ה’פילמור’ ואת סן פרנסיסקו ואת תרבות הסמים וזה היה עולם שונה“. תרבות ההופעות השתנתה באמריקה. מערכות ההגברה השתנו והשתכללו והנגנים על הבמה כבר עבדו עם מוניטורים שאפשרו להם לשמוע את עצמם ואף אחד לא חיכה לקינקס באמריקה. הם החלו את המסע מההתחלה. דייב סיפר: “לא ידענו אפילו איזה סט ליסט לנגן. ניסינו להכניס להיטים ושירים מ’ווילג’ גרין’ ו’ארתור’. עשינו מסעות קולג’ים ובנינו לאט לאט קהל עוקבים”. במסע הזה בו שהו הקינקס כחודשיים על אדמת אמריקה, בזמן שריי ניצל את הזמן על מנת לעבוד עם ההנהלה בארה”ב ומיק אבורי ניצל את המבטא הבריטי שלו כדי להקסים את הבנות, דייב חווה התמטטות עצבים קשה. הוא נסחף ללילות מסוממים, גילה את ה LSD ובאחד הערבים לאחר הופעה שבה הקינקס חיממו את The Who בשיקגו, הוא בילה עם בחורה בחדרו במלון ואז נכנס לאמוק והרס את המקום. הוא נפצע משמעותית בידו ולא היה מסוגל לנגן בגיטרה למשך השבועות הבאים. מן הסתם כמה הופעות התבטלו והוא טס לדנמרק כדי לפגוש את אשתו (שהיתה בת דודתה של אשתו של פיט קווייף הבסיסט הפורש) ואת בנם מרטין. דייב היה בנקודת שפל. כשחזר, נטש הופעה של הקינקס באמצע והלך לחדרו במלון לישון במשך יומיים. אמריקה לא היטיבה איתו. “אף פעם לא אהבתי להופיע בפני אנשים. לפעמים רציתי שהאדמה תבלע אותי. זה קרה במיוחד בתחילת שנות ה 70. אלו יכולים להיות חיים דיי אומללים של כותב או מוסיקאי. כשכל סצינת הסמים הזו התרחשה זו היתה תקופה מאוד רוחנית אפלה עבור העסק. לא הרבה קרה מוסיקלית והיתה אנרגיה אפורה וחשוכה מסביב”. כדי להדגיש עד כמה כל אחד מהם היה מרוכז בעצמו, כשנשאל ריי על התקופה הזו של דייב הוא שאל: “לדייב היתה התמוטטות עצבים?”. כשהקינקס עשו את דרכם חזרה לאנגליה דייב הרגיש בדידות נוראה: “אני לא יודע איך ריי הרגיש. הוא עבר את התלאות שלו עם משפחתו ואולי לא יכולנו לעזור אחד לשני. אני לא חושב ששאר חברי הלהקה הרגישו מה קורה“. הקינקס המשיכו להופיע וריי הספיק להצטלם עבור תכנית טלוייזיה חדשה שנקראה Play For Today שהעלתה כל פעם מחזה עם שחקנים שונים ובמאי אחר. המחזה נקרא The Long Distance Piano Player והוא בויים על ידי פיליפ סאביל. עקב הנתונים הלא מחמיאים במכירות האלבומים והסינגלים האחרונים, המסקנה לתכניות הקרובות עבור הלהקה היא שהם צריכים להיט. ריי נזכר שאביו דרבן אותו לכך. “קח את העולם שוב עם שיר אחד“. היופי של ‘לולה’ ההמנוני הנהדר טמון בנסיונות ההטעיה שבו. המעבר בין הקטע האקוסטי הרך לקטע הרוק הבועט, הניגודיות בין היותו שיר אהבה, להיותו קטע אפל שמדבר על דמות מסתורית שנוייה במחלוקת מינית והאסקלצייה ההולכת וגוברת בסאונד ככל שהשיר מתקדם. הצליל הופך להיות כבד יותר ויותר והשירה המנונית יותר ויותר. ריי סיפר: “רציתי לכתוב להיט וזה לא היה רק השיר אלא גם התכנון המוסיקלי שבו. זה לא היה שיר עם power chords כמו ב You Really Got Me אלא רק התחלה של power chords. השיר נזקק לצליל של גיטרה אקוסטית, מצלצל, נוהם ועולה להתקפה. יש בו אפילו משהו מעט מצ’ואי“. הגיטרה בה נעשה שימוש על מנת להקליט את הפתיח הזה היתה מסוג מרטין עם בסיס מתכתי שעליה ניגן ריי. על הפריטת הארפג’ית הנהדרת שנשמעת כמו משהו ווסטרני, מתווספים לאט לאט כל הכלים. התופים, הבס, ולבסוף החשמלית הרועמת. בשיר ריי מתאר בחור תמים למדי שנכנס למועדון זול בסוהו הישנה שם “לשמפנייה יש טעם כמו לקוקה קולה“. הביטוי של C O L A תמיד מרגיש לי כרמז וביקורת לכך שהכל מתרחש בארה”ב ואולי לאירוע ספציפי שהתרחש בלוס אנג’לס. כשהוא שואל לשמה היא עונה ב’קול חום עמוק – ‘לולה”. קול חום- brown voice הוא ביטוי לקול עמוק. מדוע חום? כי מי שניחן בקול הזה יכול הגיע ל’תו החום’ שהוא כל כך עמוק שהוא יכול לגרום למי שמנסה לשיר אותו לחרבן על עצמו. אני מת על העדינות הבריטית. אני אוהב את השימוש בביטוי הזה כי הוא שוב מטעה. ‘הקול החום’ נותן הרגשה לא ודאית שמא מדובר בבחורה שחורה, אבל אולי לא. לולה נשארת ‘היא’ לאורך כל השיר למרות שבשלב מסויים זה ברור שהיא “מדברת כמו אישה אבל הולכת כמו גבר“, אבל עד לסופו קשה לקבוע במדוייק את מינה. העירפול המיני הזה ליווה את ריי עוד כשהוא כתב כתב על ה detected followers of fashion. הקריצה הזו לתקופה עם הפארפרזה הנהדרת על המשפט boy will be boys אותו ריי הופך ל girls will be boys and boys will be girls משקפת את חיבוטי הנפש שלו עצמו למרות שעקרונית הוא מסתייג מכך בשיר ומנסה לברוח במידל אייט היפה: “דחפתי אותה הלאה, הלכתי לדלת, נפלתי על הרצפה וירדתי על הברכיים” – מדוע התיאור הארוך הזה בשלבים איטיים? אלו שלבי ההכרה של ריי בשינויים המיניים שעברו עליו. הסינגל לולה שוחרר ב 12 ביוני 1970 ורוצים לנחש מי הדיר אותו מרשימת ההשמעה שלו? צודקים. ה BBC. הפעם היו להם המון סיבות אבל הסיבה העיקרית היתה המילה ‘קוקה קולה’. המדיניות שלהם היתה נגד פרסום סמוי בשירים. ריי שבעת שחרור הסינגל היה בארה”ב בעוד סיבוב אמריקאי נאלץ לטוס לאנגליה, להקליט מחדש את הקטע ולשנות אותו ל’צ’רי קולה’ שהיה משהו כללי יותר מאשר שם של חברה. הוא סיים וטס חזרה לארה”ב להמשך מסע ההופעות וכך יצא הסינגל בבריטניה. ה BBC התרצו וזה היה שווה את המאמץ. לולה המריא למקום השני במצעד הסינגלים. באוסטרליה הסינגל הודר מרשימות ההשמעה בכמה תחנות רדיו מהסיבות הנכונות: “חומר מעורר מחלוקת”.תוכלו להאזין כאן לשיר בגרסת הסינגל שלו בצדו השני של הסינגל שובץ שיר נהדר בעיניי – Berkley Mews – שארית מהאלבום ‘ווילג’ גרין’ מלאה באנרגיה שתוכננה להשתחרר באלבום המקורי four respected gentlemen. זה שיר שהוקדש לרחוב לונדוני ושילב בו את הקינקס על רגל אחת: תיאטרליות, שיר פאבים ודיסטורשן.שאלה ששאלתי את עצמי ועדיין לא ממש עניתי עליה היא האם ל’לולה’ היתה השפעה על Layla של קלפטון עם הדרק והדומינוז, שיר שיצא כחצי שנה אחר כך? משהו מסגיר בשם שבחר אריק קלפטון על מנת לתאר את אהבתו לפאטי בויד והשימוש באגרסיביות המוסיקלית שבו אומרים שכן, אבל כנראה שזה דיון לפוסט אחר. בפוסט הבא: אלבום הקונספט הנהדר בעיניי “לולה מול פאוורמן וה’מאניגוראונד’ – חלק 1”. #הקינקס

אנחנו מתקדמים בצעדי ענק לקראת פרק הפודקאסט האחרון על פרויקט גט בק ולסיום ינואר 1969 הקשה. לאחר מכן נגיע לפברואר 1969 שיביא איתו רווחה מסויימת מסיום הפרויקט אבל גם בעיות קשות אחרות הקשורות בניהול הלהקה וחברת אפל ולקרבות קשים בין אלן קליין שראה עצמו מועמד טבעי לניהול ובין נציגיו של מקרטני – האיסטמנים. עיקר החיכוכים יסובו סביב נושאים עסקיים שונים ובעיקרם כיצד לנהוג עם ‘זוללי הרווחים’ של הלהקה כמו חברת NEMS שהמשיכה לגבות 25 אחוז מרווחי הלהקה וכמובן נורת’רן סונגס. כדי להבין טוב את הרקע העסקי/כלכלי של הביטלס החלטתי להביא קטעים נבחרים מספר נהדר שמסכם את הנושא באספקטים השונים הכלכלים של הלהקה. הספר שכתב ג’ון בלאניי נקרא בשם הטבעי Beatles For Sale עם כותרת המשנה – ‘איך כל דבר שהם נגעו בו הפך לזהב’ וכמו המלך מידאס מהמיתולגיה היוונית, כל ברכה טומנת בחובה כם קללה מסויימת. כדי להבין את הברכות ואת הקללות בסדרת פוסטים חדשה אתחיל לעבור ממש מההתחלה העסקית של הביטלס בימיהם כקוורימן והחוזים הראשונים. הנה ההקדמה לספר והחלק הראשון שידבר על הימים המוקדמים, אלן ווילייאמס ועד ההגעה להמבורג. אני מקווה שתהנו. ב 1962 תעשיית המוסיקה הבריטית היתה פרובינציאלית וחסרת אמביציה. אם משהו לא קרה בלונדון, הוא לא קרה בכלל. לונדון עדיין לא היתה הבירה הצבעונית שהיא תהפך אליה, אבל היו לה את המקומות בהם הכל קרה, את חברות התקליטים, האולפנים וכמובן את תחנות הטלויזיה והרדיו שחסרו כל כך בשאר המדינה. לונדון אולי הובילה את הדרך מול שאר ערי בריטניה אבל היא השתרכה מאחורי אמריקה. הדוד סם שירטט את הקו לפיו עבדו המנהלים, המוציאים לאור, הסוכנים וחברות התקליטים הבריטיות. ב 1955, EMI הלכה רחוק ורכשה את חברת קפיטול על בסיס הסיבה שכך היא תמכור יותר תקליטים של כוכבים אמריקאיים מאשר כשרונות ביתיים. זה נראה חסר ערך לטפח מוסיקאים בריטיים עבור כוכבות בין לאומית כשארצות הברית עושה זאת הרבה יותר טוב ותקווה קטנה ללהקות פרובינציאליות כמו הביטלס. כל מה שהיה לבריטניה להציע היו העתקים נחותים לאבות האמריקאים. אלו שלא התאימו למודל האמריקאי יכלו לשכוח מלהצליח בבריטניה. לאמריקה היו מבחר של לייבלים עצמאיים – סאן, צ’ס, Specialty, ואייס – בבריטניה זה היה שונה מאוד. ארבעה חברות עיקריות שלטו בשוק התקליטים. לא מעט פאבלישירים שלטו באילו חומרים יוכלו האמנים שלהם להקליט, תחנת רדיו אחת שלטה במה יושמע ואיגוד מוסיקאים אחד שלט בכמה תקליטונים התחנה תוכל להשמיע. להכין תקליטון ולגרום לו להיות מושמע היה כמעט בלתי אפשרי. היו רק כמה אולפנים מקצועיים, ולא היתה דרך בה זמר או להקה פשוט יוכלו להכנס ולהקליט כפי שעשה אלביס. אפילו אם להקה קיבלה חוזה הקלטות, הסיכוי היה קטן לשכנע את מנהלי ה A&R לתת להם להקליט את אחד השירים שלהם. הביטלס היו דג גדול בשלולית קטנה. הם שכרו מנהל ובנו קהל עוקבים מקומי חזק, אבל מה שהם באמת היו צריכים היה חוזה הקלטות. בריאן אפשטיין ניצל את ההשפעה שלו כדי להשיג אודישן ללהקה בחברת דקה. הכל היה תלוי בהשגת חוזה הקלטות. ג’ון לנון התכוון לכל מילה כשהוא התקרב למיקרופון באולפני דקה ביום הראשון של שנת 1962 וצעק: “האהבה שלך נותנת לי ריגוש / אבל האהבה שלך לא משלמת לי את החשבונות / תני לי את הכסף”. כשהביטלס היו להקת ביט שנאבקה על קיומה, הם הרוויחו 50 פאונד לערב. חוזה הקלטות היה הופך אותם מגיבורים מקומיים לכוכבים, וכך אכן קרה: תוך שנתיים, אפילו לאחר הדחייה מ’דקה’, הביטלס הפכו לאטרקציית ה’שואוביז’ הגדולה ביותר שהעולם ראה. איך הם עשו זאת? לכשרון יש מקום מרכזי, אבל גם למזל. הביטלס היו הלהקה הנכונה במקום הנכון, הם התחברו לאנשים הנכונים ועשו את הצעדים הנכונים. כשג’ורג’ מרטין החתים את הביטלס עבור הלייבל צדדי והמינורי שלו ב EMI, פארלופון, הוא הניע סדרה של פיצוצים שהרעידו את תעשיית המוסיקה. חוזה ההקלטות הוביל לחוזה הפצה שהוביל לחשיפה בטלוויזיה, הופעות בינלאומיות, זכויות על מרצ’נדייז, שחרור תקליטים בכל העולם וחוזה עם יונייטד ארטיסטס עבור סרטים באורך מלא. הביטלס היו הרבה יותר מאשר רק ‘אמנים מקליטים של פארלופון’. הם הפכו לתעשייה. התקליטים שלהם, הופעות, סרטים, מזכרות וכתיבת שירים הפכו אותם לעשירים מעבר לכל החלומות הפרועים שלהם. הכל לגבי הלהקה היה חדש: הדרך בה הם נראו, כיצד הם נשמעו ואיך הם התנהגו. לא היתה להקה כמו הביטלס קודם לכן. הם כתבו את השירים של עצמם, היה להם נתח בחברת הפאבלישינג, הם ניגנו באצטדיוני כדורגל ענקיים והרוויחו מאות אלפי דולרים על התענוג – ומכרו יותר מזכרות מאשר אלביס פרסלי. סקייל ההצלחה שלהם היה חסר תקדים. כשהביטלס נכנסו לאולפני EMI ב 1962 לא היה להם מושג כמה כסף הם הולכים להרוויח. זה השתנה תוך זמן קצר. פול מקרטני הודה אחר כך שהבדיחה הרווחת בלהקה היתה: “אוקיי! בואו נכתוב היום בריכת שחייה”. כמה כסף בדיוק עשו הביטלס הוא ניחוש. ב 1963 הדיילי מייל העריך שהלהקה הרוויחה 56 מליון דולר. שנה מאוחר יותר אחרי להיט באמריקה, ההערכה הגסה להכנסות ממוצרי ביטלס היתה לפחות כפול מכך. כמה מתוך 100 מליון הדולר ראו הביטלס עצמם? גם זאת קשה להעריך. הם אולי עשו המון כסף, אבל להחזיק בו לא היה קל. חברות התקליטים עשו הון מתקליטי הביטלס, אבל שילמו ללהקה גרושים או ‘פניז’ – פשוטו כמשמעו. הפאבלישרז לקחו 50 אחוז מההכנסה על כתיבת שירים ו 75 אחוז מזכויות שמעבר לים. המנהל שלהם, בריאן אפשטיין לקח עוד 25 אחוז ממה שנשאר. אחר כך היה איש המס. בבריטניה, המס יכל להגיע ל 98 אחוז מהכנסות גבוהות. זה לא פלא שג’ורג’ הריסון כתב שיר שהתלונן על הסיטואציה. הוסיפו על כך הוצאות שהיו במסע ההופעות, רואי חשבון, עורכי דין וזה נראה שמה שנכנס גם יצא – ועדיין הביטלס הצליחו להפוך למיליונרים. כמו מידאס, הביטלס גילו שהדבר שהם הכי חשקו בו היה גם בעל חסרונות. הם ניסו את הדת אבל זה לא עבד, הם ניסו להיות אנשי עסקים אבל גם זה לא עבד. הביטלס היו אמנים לא אנשי עסקים וכשהם ניסו לקחת שליטה על האימפריה שלהם זה התפורר. עסקים גדולים עשו את הביטלס ואז גם החלו להרוס אותם. הנסיון של הלהקה לשלוט בעסקים שלהם יצר חור שחור פיננסי ששאב פנימה מזומנים בקצב מסחרר. עיזבו את הסיפורים על איך יוקו פירקה את הביטלס. הנבלים האמיתיים היו האנשים בחליפות. כשהבעיות החלו, אנשי עסקים גדולים הפכו לאחראים, נכנסו פנימה ולקחו שליטה על שירי הביטלס – לנצח. הביטלס חשבו שזה יותר מדי והתקפלו תחת הלחץ. הסוף היה קרוב כבר זמן רב וכשהוא הגיע הוא היה בכל מקום ועצוב כפי שההתחלה היתה חגיגית. עדיין, ארבע עשורים אחרי הפרידה המרירה, הביטלס פופלארים כתמיד. אין שנה שעוברת מבלי שדיסק חדש או DVD חדש ייצא או ליין חדש של מרצ’נדייז יופיע. הביטלס הם עדיין ביזנס ענק. עורכי הדין ורואי החשבון עדיין בשליטה וקרקס ‘אפל’ ממשיך בדרכו. אפל היא לא אותה חברה שהוקמה ב 1967, אבל היא ממשיכה לעשות דילים ולשמור על להבת הביטלס בוערת. ההבדל היחיד הוא שעכשיו במקום להפסיד כסף הם עושים כסף – והרבה. “כסף. זה כל מה שאני רוצה”: ההופעות המוקדמות: עוד לפני האינטרנט ברוחב פס מהיר, ג’ון לנון, פול מקרטני וג’ורג’ הריסון עשו את המוסיקה שלהם על גיטרות זולות בברים קטנים ומסבאות זולות. נערי הקוורימן היו לכל היותר חובבנים מוכשרים. המתופף המקורי של ההרכב, קולין האנטון סיפר מאוחר יותר שהם היו ‘טובים כמו מה שהיה באותה תקופה’, אבל אף אחד מהם לא היה יכול להתחרות עם הלהקות של היום. האזינו להקלטות הביתיות שנעשו ב 1960, זה פלא שהלהקה הצליחה לקבל הופעה כלשהי בכלל. רוב הרפרטואר שלהם נשען על אילתורים של 12 תיבות, והם לא היו הכי טובים בזה. ללא האנטון שעזב בנקודה הזו, הצליל שלהם היה חסר אפילו את האלמנט הבסיסי ברוקנרול: קצב. שלושת הקוורימן כנראה חשבו שהקצב שלהם היה בגיטרות, אבל הם נשמעו פשוט חלשים. הם התקשו עוד יותר עם הנגינה הבסיסית מאוד על הבס של סטיוארט סטאטקליף, שנתנה להם איזשהו צליל נמוך שנדרש, אבל השאיר הרבה תשוקה מבחינה טכנית. למרות העדר המקצועייות, הלהקה הצליחה לשכנע את היזם מקומי אלן ווילייאמס לתת להם הופעות ולהפוך לסוכן ההופעות שלהם. ב 1957, ווילייאמס שכר מקום שהיה קודם לכן חנות לתיקון שעונים ברחוב סלייטר 21 בליברפול. הוא הפך את המקום לבר/קפה שנקרא הג’קרנדה, שנפתח לעסקים בספטמבר. שנה אחר כך, הסטודנטים בקולג’ לאומנות, לנון וסטטקליף התחילו לבקר תדיר במקום ולהכיר את הבעלים, כמו גם מקרטני והריסון. ווילייאמס נכח לתופעה הולכת וגדלה. לראשונה לאנשים צעירים היה כסף משלהם לבזבז, ובתי קפה היוו אלטרנטיבה לצעירים שהחליפן את בתי התה והפאבים ונתנה להם מקום לבזבז אותו ומקום שבו יכלו להאזין למוסיקה, אם זה בג’וקבוס או אם היה להם מזל, בהופעה חיה. ברי-קפה היו פופלארים גם בקרב מוסיקאים. המפורסמים שבהם היו ה 2-IS ברחוב אולד קאמפטון 59 במחוז סוהו בלונדון – המקום להראות בו אם אתה רוצה להיות רוקנרולר. בין הכוכבים שפרצו שם היו קליף ריצ’ארד, האנק מארווין, טומי סטיל, ג’ו בראון הוייפרז וריצ’י בלאקמור. לנון, סטטקליף, מקרטני והריסון הכירו את ווילייאמס והביאו לידיעתו שהם בלהקה. כ’קוורימן’, הם קבעו את ההופעות עבור עצמם, אבל האמביציה שלהם גדלה כשהם הבינו שהם צריכים להיות מעט יותר מקצועיים. למרות שווילייאמס פטר אותם בתחילה כחבורה של בטלנים, הוא, כמו כמעט כל מי שנקרה בדרכם, התאהב באישיות שלהם והציע להם את שרותיו כסוכן הופעות, למרות שהם בהחלט לא היו בעדיפות העליונה שלו. היו לו עניינים לוחצים יותר. הוא קידם בהצלחה ערב אומנות ב’סיינט ג’ורג’ הול’ בליברפול ב 1959 והוא החל לעשות תכניות לאירוע גדול יותר באצטדיון האיגרוף של ליברפול ב 3 במאי 1960 עם לארי פארנס שנחשב למנהל הרוקנרול המצליח בבריטניה שניהל את טומי סטיל ובילי פיורי. האירוע היה אמור לכלול הופעה של ג’ין וינסנט ואדי קוקרן אבל ב 17 באפריל הרוקרים האמריקאים היו מעורבים בתאונת דרכים שבה נהרג קוקרן. ווילייאמס היה הרוס ממותו והניח שהאירוע יבוטל. הוא יצר קשר עם פארנס שבוע אחר כך וגילה שוינסנט לא היה פצוע קשה והיה עדיין מעוניין להופיע. עדיין, וולייאמס היה מוטרד ותהה אם להמשיך. הוא לא היה בטוח שוינסנט היה גדול מספיק. “חשבתי שאולי אשים כמה להקות ליברפוליות כדי לעבות את המופע”, הוא נזכר. זה כלל את רורי סטורם וההוריקנים, בוב אבנס וה’פייב פניז’, קאס והקאזנובות וגרי והפייסמייקרז, עליהם המליץ דיג’יי מקומי בשם בוב וולר. האירוע יצא לדרך ופארנס התרשם מהלהקות הליברפוליות. ווילייאמס גם הציע שחלקם יתאימו למאגר האמנים ההולך וגדל של פארנס. ווילייאמס היה מרוצה, לא רק שהעמיד 2 הופעות גדולות, הוא גם הרשים את מקדם הרוקנרול הגדול במדינה – ויש לו הזדמנות לספק לו עוד להקות חדשות. מאוחר יותר ווילייאמס אירגן לכמה להקות מקומיות אודישן עבור להקת ליווי לאחד הכוכבים של פארנס – בילי פיורי. ה sliver beatals כפי שהם קראו לעצמם עכשיו שכנעו את ווילייאמס שיתן להם צ’אנס לאודישן. היתה בעייה קטנה אחת .לא היה להם עדיין מתופף. ווילייאמס נחלץ לעזרה והביא את טומי מור בן ה 36. הוא אמנם היה מבוגר מכל השאר אבל היתה לו ערכת תופים משלו. האודישן נערך ב 10 במאי 1960 וה sliver beatals התחרו מול הלהקות המובילות בליברפול כמו דרי והסיניורז וג’רי והפיסמייקרז. כיצד הם נשמעו נשאר כמיתוס אבל תמונות של האירוע בהם הם נראים כמו ‘פרוטו’ כוכבי רוק – שרדו. רק סטטקליף ומור נראים לא שייכים. פארנס החליט לא לקחת אף אחת מהלהקות, ואיפשר לפיורי להמשיך ללא להקת ליווי קבועה עד ה’בלו פליימס’ ב 1961. למרות זאת פארנס הסכים להכניס שתי להקות של ווילייאמס כליווי לשניים מהאמנים שלו. קאס והקאזנובות ילוו את דאפי פאוור ולמרות ההסתייגות שלו מהנגינה של סטטקליף והגיל של מור, את הsliver beatals כלהקת ליווי של ג’וני ג’נטל. הוא קבע להם למעשה 7 ערבים בסקוטלנד בהם כל חבר להקה יקבל בין 15 ל 18 פאונד. הוא נהג לשלוח את השכר בדואר בימי חמישי אבל כבר ביום שני לאחר שהתחיל מסע ההופעות הוא קיבל טלפון מג’ון לנון ששאל “איפה ה’כסף המ**יין שלנו“. “לא התחלתם אפילו את השבוע” פארנס ענה אבל נכנע לבסוף ושלח 5 פאונד לכל אחד. זה אולי היה תשלום קטן אבל עבורם זה לא היה רק תחביב, זו היתה המחייה. לאף אחד מהם לא היתה הכנסה אחרת ומעתה הם יצטרכו להיות רציניים, להתמחות בזה או למצוא עבודה אחרת. להיות מוסיקאי מקצועי היתה האופציה הטובה ביותר ונראה שזה הולך לאן שהוא. מתוך ההופעות עם ג’וני ג’נטל למרות שעדיין לא היה להם מתופף קבוע הם קיבלו הצעה להופיע בקייזרקלר בהמבורג, גרמניה. הם קיבלו את ההצעה כברירת מחדל: אלן וולייאמס הציע זאת לכמה להקות מקומיות אחרות קודם לכן, אבל אף אחד מהם לא היה פנוי. הסילבר ביטלס היו האופציה האחרונה, אבל הוא כן התעקש שימצאו מתופף לפני שהם עוזבים. זה לא לקח הרבה זמן. ב 6 באוגוסט 1960 ההופעה הקבועה של מוצאי שבת בגרוסבנור בולרום בליסקארד בוטלה לאחר תלונות למועצה המקומית על רעש חריג והתנהגות אגרסיבית של בני נוער שם. חברי הלהקה עשו דרכם למועדון הקסבה בתקווה למצוא שם מקום להופיע. כשהם הגיעו הם גילו שלהקה אחרת הקדימה אותם – הבלקג’קס. מאוחר יותר בערב הזה הם ניגשו למתופף שלהם, פיט בסט (הבן של בעלת המועדון מונה) ושאלו אם הוא ירצה להצטרף אליהם. ההצעה לשכר מלא היתה טובה מכדי להתנגד לה. אודישן נערך ב 12 באוגוסט שאותו באופן לא מפתיע פיט בסט עבר. ארבעה ימים אחר כך, עם דרכונים וויזות שהוצאו בחופזה, חמשת חברי הביטלס (שהשמיטו עכשיו את ה’סילבר’ ושינו את האיות של ה’ביטלס’) עזבו להמבורג יחד עם וויליאמס, אשתו ולורד וודביין – הפרטנר העסקי שלו. בפוסט הבא נמשיך להמבורג, ולבראיין אפשטיין וחברת NEMS. #גוןלנון #לאריפארנס #גורגהריסון #פולמקרטני #סילברביטלס #רוריסטורםוההוריקנים #אלןווילייאמס