top of page

העסקים של הביטלס: חלק 1: השנים המוקדמות

אנחנו מתקדמים בצעדי ענק לקראת פרק הפודקאסט האחרון על פרויקט גט בק ולסיום ינואר 1969 הקשה. לאחר מכן נגיע לפברואר 1969 שיביא איתו רווחה מסויימת מסיום הפרויקט אבל גם בעיות קשות אחרות הקשורות בניהול הלהקה וחברת אפל ולקרבות קשים בין אלן קליין שראה עצמו מועמד טבעי לניהול ובין נציגיו של מקרטני – האיסטמנים. עיקר החיכוכים יסובו סביב נושאים עסקיים שונים ובעיקרם כיצד לנהוג עם ‘זוללי הרווחים’ של הלהקה כמו חברת NEMS שהמשיכה לגבות 25 אחוז מרווחי הלהקה וכמובן נורת’רן סונגס. כדי להבין טוב את הרקע העסקי/כלכלי של הביטלס החלטתי להביא קטעים נבחרים מספר נהדר שמסכם את הנושא באספקטים השונים הכלכלים של הלהקה. הספר שכתב ג’ון בלאניי נקרא בשם הטבעי Beatles For Sale עם כותרת המשנה – ‘איך כל דבר שהם נגעו בו הפך לזהב’ וכמו המלך מידאס מהמיתולגיה היוונית, כל ברכה טומנת בחובה כם קללה מסויימת. כדי להבין את הברכות ואת הקללות בסדרת פוסטים חדשה אתחיל לעבור ממש מההתחלה העסקית של הביטלס בימיהם כקוורימן והחוזים הראשונים. הנה ההקדמה לספר והחלק הראשון שידבר על הימים המוקדמים, אלן ווילייאמס ועד ההגעה להמבורג. אני מקווה שתהנו. ב 1962 תעשיית המוסיקה הבריטית היתה פרובינציאלית וחסרת אמביציה. אם משהו לא קרה בלונדון, הוא לא קרה בכלל. לונדון עדיין לא היתה הבירה הצבעונית שהיא תהפך אליה, אבל היו לה את המקומות בהם הכל קרה, את חברות התקליטים, האולפנים וכמובן את תחנות הטלויזיה והרדיו שחסרו כל כך בשאר המדינה. לונדון אולי הובילה את הדרך מול שאר ערי בריטניה אבל היא השתרכה מאחורי אמריקה. הדוד סם שירטט את הקו לפיו עבדו המנהלים, המוציאים לאור, הסוכנים וחברות התקליטים הבריטיות. ב 1955, EMI הלכה רחוק ורכשה את חברת קפיטול על בסיס הסיבה שכך היא תמכור יותר תקליטים של כוכבים אמריקאיים מאשר כשרונות ביתיים. זה נראה חסר ערך לטפח מוסיקאים בריטיים עבור כוכבות בין לאומית כשארצות הברית עושה זאת הרבה יותר טוב ותקווה קטנה ללהקות פרובינציאליות כמו הביטלס. כל מה שהיה לבריטניה להציע היו העתקים נחותים לאבות האמריקאים. אלו שלא התאימו למודל האמריקאי יכלו לשכוח מלהצליח בבריטניה. לאמריקה היו מבחר של לייבלים עצמאיים – סאן, צ’ס, Specialty, ואייס – בבריטניה זה היה שונה מאוד. ארבעה חברות עיקריות שלטו בשוק התקליטים. לא מעט פאבלישירים שלטו באילו חומרים יוכלו האמנים שלהם להקליט, תחנת רדיו אחת שלטה במה יושמע ואיגוד מוסיקאים אחד שלט בכמה תקליטונים התחנה תוכל להשמיע. להכין תקליטון ולגרום לו להיות מושמע היה כמעט בלתי אפשרי. היו רק כמה אולפנים מקצועיים, ולא היתה דרך בה זמר או להקה פשוט יוכלו להכנס ולהקליט כפי שעשה אלביס. אפילו אם להקה קיבלה חוזה הקלטות, הסיכוי היה קטן לשכנע את מנהלי ה A&R לתת להם להקליט את אחד השירים שלהם.

הביטלס היו דג גדול בשלולית קטנה. הם שכרו מנהל ובנו קהל עוקבים מקומי חזק, אבל מה שהם באמת היו צריכים היה חוזה הקלטות. בריאן אפשטיין ניצל את ההשפעה שלו כדי להשיג אודישן ללהקה בחברת דקה. הכל היה תלוי בהשגת חוזה הקלטות. ג’ון לנון התכוון לכל מילה כשהוא התקרב למיקרופון באולפני דקה ביום הראשון של שנת 1962 וצעק: “האהבה שלך נותנת לי ריגוש / אבל האהבה שלך לא משלמת לי את החשבונות / תני לי את הכסף”. כשהביטלס היו להקת ביט שנאבקה על קיומה, הם הרוויחו 50 פאונד לערב. חוזה הקלטות היה הופך אותם מגיבורים מקומיים לכוכבים, וכך אכן קרה: תוך שנתיים, אפילו לאחר הדחייה מ’דקה’, הביטלס הפכו לאטרקציית ה’שואוביז’ הגדולה ביותר שהעולם ראה. איך הם עשו זאת? לכשרון יש מקום מרכזי, אבל גם למזל. הביטלס היו הלהקה הנכונה במקום הנכון, הם התחברו לאנשים הנכונים ועשו את הצעדים הנכונים. כשג’ורג’ מרטין החתים את הביטלס עבור הלייבל צדדי והמינורי שלו ב EMI, פארלופון, הוא הניע סדרה של פיצוצים שהרעידו את תעשיית המוסיקה. חוזה ההקלטות הוביל לחוזה הפצה שהוביל לחשיפה בטלוויזיה, הופעות בינלאומיות, זכויות על מרצ’נדייז, שחרור תקליטים בכל העולם וחוזה עם יונייטד ארטיסטס עבור סרטים באורך מלא. הביטלס היו הרבה יותר מאשר רק ‘אמנים מקליטים של פארלופון’. הם הפכו לתעשייה. התקליטים שלהם, הופעות, סרטים, מזכרות וכתיבת שירים הפכו אותם לעשירים מעבר לכל החלומות הפרועים שלהם. הכל לגבי הלהקה היה חדש: הדרך בה הם נראו, כיצד הם נשמעו ואיך הם התנהגו. לא היתה להקה כמו הביטלס קודם לכן. הם כתבו את השירים של עצמם, היה להם נתח בחברת הפאבלישינג, הם ניגנו באצטדיוני כדורגל ענקיים והרוויחו מאות אלפי דולרים על התענוג – ומכרו יותר מזכרות מאשר אלביס פרסלי. סקייל ההצלחה שלהם היה חסר תקדים. כשהביטלס נכנסו לאולפני EMI ב 1962 לא היה להם מושג כמה כסף הם הולכים להרוויח. זה השתנה תוך זמן קצר. פול מקרטני הודה אחר כך שהבדיחה הרווחת בלהקה היתה: “אוקיי! בואו נכתוב היום בריכת שחייה”. כמה כסף בדיוק עשו הביטלס הוא ניחוש. ב 1963 הדיילי מייל העריך שהלהקה הרוויחה 56 מליון דולר. שנה מאוחר יותר אחרי להיט באמריקה, ההערכה הגסה להכנסות ממוצרי ביטלס היתה לפחות כפול מכך. כמה מתוך 100 מליון הדולר ראו הביטלס עצמם? גם זאת קשה להעריך. הם אולי עשו המון כסף, אבל להחזיק בו לא היה קל. חברות התקליטים עשו הון מתקליטי הביטלס, אבל שילמו ללהקה גרושים או ‘פניז’ – פשוטו כמשמעו. הפאבלישרז לקחו 50 אחוז מההכנסה על כתיבת שירים ו 75 אחוז מזכויות שמעבר לים. המנהל שלהם, בריאן אפשטיין לקח עוד 25 אחוז ממה שנשאר. אחר כך היה איש המס. בבריטניה, המס יכל להגיע ל 98 אחוז מהכנסות גבוהות. זה לא פלא שג’ורג’ הריסון כתב שיר שהתלונן על הסיטואציה. הוסיפו על כך הוצאות שהיו במסע ההופעות, רואי חשבון, עורכי דין וזה נראה שמה שנכנס גם יצא – ועדיין הביטלס הצליחו להפוך למיליונרים. כמו מידאס, הביטלס גילו שהדבר שהם הכי חשקו בו היה גם בעל חסרונות. הם ניסו את הדת אבל זה לא עבד, הם ניסו להיות אנשי עסקים אבל גם זה לא עבד. הביטלס היו אמנים לא אנשי עסקים וכשהם ניסו לקחת שליטה על האימפריה שלהם זה התפורר. עסקים גדולים עשו את הביטלס ואז גם החלו להרוס אותם. הנסיון של הלהקה לשלוט בעסקים שלהם יצר חור שחור פיננסי ששאב פנימה מזומנים בקצב מסחרר. עיזבו את הסיפורים על איך יוקו פירקה את הביטלס. הנבלים האמיתיים היו האנשים בחליפות. כשהבעיות החלו, אנשי עסקים גדולים הפכו לאחראים, נכנסו פנימה ולקחו שליטה על שירי הביטלס – לנצח. הביטלס חשבו שזה יותר מדי והתקפלו תחת הלחץ. הסוף היה קרוב כבר זמן רב וכשהוא הגיע הוא היה בכל מקום ועצוב כפי שההתחלה היתה חגיגית. עדיין, ארבע עשורים אחרי הפרידה המרירה, הביטלס פופלארים כתמיד. אין שנה שעוברת מבלי שדיסק חדש או DVD חדש ייצא או ליין חדש של מרצ’נדייז יופיע. הביטלס הם עדיין ביזנס ענק. עורכי הדין ורואי החשבון עדיין בשליטה וקרקס ‘אפל’ ממשיך בדרכו. אפל היא לא אותה חברה שהוקמה ב 1967, אבל היא ממשיכה לעשות דילים ולשמור על להבת הביטלס בוערת. ההבדל היחיד הוא שעכשיו במקום להפסיד כסף הם עושים כסף – והרבה. “כסף. זה כל מה שאני רוצה”: ההופעות המוקדמות: עוד לפני האינטרנט ברוחב פס מהיר, ג’ון לנון, פול מקרטני וג’ורג’ הריסון עשו את המוסיקה שלהם על גיטרות זולות בברים קטנים ומסבאות זולות. נערי הקוורימן היו לכל היותר חובבנים מוכשרים. המתופף המקורי של ההרכב, קולין האנטון סיפר מאוחר יותר שהם היו ‘טובים כמו מה שהיה באותה תקופה’, אבל אף אחד מהם לא היה יכול להתחרות עם הלהקות של היום. האזינו להקלטות הביתיות שנעשו ב 1960, זה פלא שהלהקה הצליחה לקבל הופעה כלשהי בכלל. רוב הרפרטואר שלהם נשען על אילתורים של 12 תיבות, והם לא היו הכי טובים בזה. ללא האנטון שעזב בנקודה הזו, הצליל שלהם היה חסר אפילו את האלמנט הבסיסי ברוקנרול: קצב. שלושת הקוורימן כנראה חשבו שהקצב שלהם היה בגיטרות, אבל הם נשמעו פשוט חלשים. הם התקשו עוד יותר עם הנגינה הבסיסית מאוד על הבס של סטיוארט סטאטקליף, שנתנה להם איזשהו צליל נמוך שנדרש, אבל השאיר הרבה תשוקה מבחינה טכנית.


למרות העדר המקצועייות, הלהקה הצליחה לשכנע את היזם מקומי אלן ווילייאמס לתת להם הופעות ולהפוך לסוכן ההופעות שלהם. ב 1957, ווילייאמס שכר מקום שהיה קודם לכן חנות לתיקון שעונים ברחוב סלייטר 21 בליברפול. הוא הפך את המקום לבר/קפה שנקרא הג’קרנדה, שנפתח לעסקים בספטמבר. שנה אחר כך, הסטודנטים בקולג’ לאומנות, לנון וסטטקליף התחילו לבקר תדיר במקום ולהכיר את הבעלים, כמו גם מקרטני והריסון. ווילייאמס נכח לתופעה הולכת וגדלה. לראשונה לאנשים צעירים היה כסף משלהם לבזבז, ובתי קפה היוו אלטרנטיבה לצעירים שהחליפן את בתי התה והפאבים ונתנה להם מקום לבזבז אותו ומקום שבו יכלו להאזין למוסיקה, אם זה בג’וקבוס או אם היה להם מזל, בהופעה חיה. ברי-קפה היו פופלארים גם בקרב מוסיקאים. המפורסמים שבהם היו ה 2-IS ברחוב אולד קאמפטון 59 במחוז סוהו בלונדון – המקום להראות בו אם אתה רוצה להיות רוקנרולר. בין הכוכבים שפרצו שם היו קליף ריצ’ארד, האנק מארווין, טומי סטיל, ג’ו בראון הוייפרז וריצ’י בלאקמור. לנון, סטטקליף, מקרטני והריסון הכירו את ווילייאמס והביאו לידיעתו שהם בלהקה. כ’קוורימן’, הם קבעו את ההופעות עבור עצמם, אבל האמביציה שלהם גדלה כשהם הבינו שהם צריכים להיות מעט יותר מקצועיים. למרות שווילייאמס פטר אותם בתחילה כחבורה של בטלנים, הוא, כמו כמעט כל מי שנקרה בדרכם, התאהב באישיות שלהם והציע להם את שרותיו כסוכן הופעות, למרות שהם בהחלט לא היו בעדיפות העליונה שלו. היו לו עניינים לוחצים יותר. הוא קידם בהצלחה ערב אומנות ב’סיינט ג’ורג’ הול’ בליברפול ב 1959 והוא החל לעשות תכניות לאירוע גדול יותר באצטדיון האיגרוף של ליברפול ב 3 במאי 1960 עם לארי פארנס שנחשב למנהל הרוקנרול המצליח בבריטניה שניהל את טומי סטיל ובילי פיורי. האירוע היה אמור לכלול הופעה של ג’ין וינסנט ואדי קוקרן אבל ב 17 באפריל הרוקרים האמריקאים היו מעורבים בתאונת דרכים שבה נהרג קוקרן. ווילייאמס היה הרוס ממותו והניח שהאירוע יבוטל. הוא יצר קשר עם פארנס שבוע אחר כך וגילה שוינסנט לא היה פצוע קשה והיה עדיין מעוניין להופיע. עדיין, וולייאמס היה מוטרד ותהה אם להמשיך. הוא לא היה בטוח שוינסנט היה גדול מספיק. “חשבתי שאולי אשים כמה להקות ליברפוליות כדי לעבות את המופע”, הוא נזכר.

זה כלל את רורי סטורם וההוריקנים, בוב אבנס וה’פייב פניז’, קאס והקאזנובות וגרי והפייסמייקרז, עליהם המליץ דיג’יי מקומי בשם בוב וולר. האירוע יצא לדרך ופארנס התרשם מהלהקות הליברפוליות. ווילייאמס גם הציע שחלקם יתאימו למאגר האמנים ההולך וגדל של פארנס. ווילייאמס היה מרוצה, לא רק שהעמיד 2 הופעות גדולות, הוא גם הרשים את מקדם הרוקנרול הגדול במדינה – ויש לו הזדמנות לספק לו עוד להקות חדשות. מאוחר יותר ווילייאמס אירגן לכמה להקות מקומיות אודישן עבור להקת ליווי לאחד הכוכבים של פארנס – בילי פיורי. ה sliver beatals כפי שהם קראו לעצמם עכשיו שכנעו את ווילייאמס שיתן להם צ’אנס לאודישן. היתה בעייה קטנה אחת .לא היה להם עדיין מתופף. ווילייאמס נחלץ לעזרה והביא את טומי מור בן ה 36. הוא אמנם היה מבוגר מכל השאר אבל היתה לו ערכת תופים משלו. האודישן נערך ב 10 במאי 1960 וה sliver beatals התחרו מול הלהקות המובילות בליברפול כמו דרי והסיניורז וג’רי והפיסמייקרז. כיצד הם נשמעו נשאר כמיתוס אבל תמונות של האירוע בהם הם נראים כמו ‘פרוטו’ כוכבי רוק – שרדו. רק סטטקליף ומור נראים לא שייכים.

פארנס החליט לא לקחת אף אחת מהלהקות, ואיפשר לפיורי להמשיך ללא להקת ליווי קבועה עד ה’בלו פליימס’ ב 1961. למרות זאת פארנס הסכים להכניס שתי להקות של ווילייאמס כליווי לשניים מהאמנים שלו. קאס והקאזנובות ילוו את דאפי פאוור ולמרות ההסתייגות שלו מהנגינה של סטטקליף והגיל של מור, את הsliver beatals כלהקת ליווי של ג’וני ג’נטל. הוא קבע להם למעשה 7 ערבים בסקוטלנד בהם כל חבר להקה יקבל בין 15 ל 18 פאונד. הוא נהג לשלוח את השכר בדואר בימי חמישי אבל כבר ביום שני לאחר שהתחיל מסע ההופעות הוא קיבל טלפון מג’ון לנון ששאל “איפה ה’כסף המ**יין שלנו“. “לא התחלתם אפילו את השבוע” פארנס ענה אבל נכנע לבסוף ושלח 5 פאונד לכל אחד. זה אולי היה תשלום קטן אבל עבורם זה לא היה רק תחביב, זו היתה המחייה. לאף אחד מהם לא היתה הכנסה אחרת ומעתה הם יצטרכו להיות רציניים, להתמחות בזה או למצוא עבודה אחרת. להיות מוסיקאי מקצועי היתה האופציה הטובה ביותר ונראה שזה הולך לאן שהוא.

מתוך ההופעות עם ג’וני ג’נטל

למרות שעדיין לא היה להם מתופף קבוע הם קיבלו הצעה להופיע בקייזרקלר בהמבורג, גרמניה. הם קיבלו את ההצעה כברירת מחדל: אלן וולייאמס הציע זאת לכמה להקות מקומיות אחרות קודם לכן, אבל אף אחד מהם לא היה פנוי. הסילבר ביטלס היו האופציה האחרונה, אבל הוא כן התעקש שימצאו מתופף לפני שהם עוזבים. זה לא לקח הרבה זמן. ב 6 באוגוסט 1960 ההופעה הקבועה של מוצאי שבת בגרוסבנור בולרום בליסקארד בוטלה לאחר תלונות למועצה המקומית על רעש חריג והתנהגות אגרסיבית של בני נוער שם. חברי הלהקה עשו דרכם למועדון הקסבה בתקווה למצוא שם מקום להופיע. כשהם הגיעו הם גילו שלהקה אחרת הקדימה אותם – הבלקג’קס. מאוחר יותר בערב הזה הם ניגשו למתופף שלהם, פיט בסט (הבן של בעלת המועדון מונה) ושאלו אם הוא ירצה להצטרף אליהם. ההצעה לשכר מלא היתה טובה מכדי להתנגד לה. אודישן נערך ב 12 באוגוסט שאותו באופן לא מפתיע פיט בסט עבר. ארבעה ימים אחר כך, עם דרכונים וויזות שהוצאו בחופזה, חמשת חברי הביטלס (שהשמיטו עכשיו את ה’סילבר’ ושינו את האיות של ה’ביטלס’) עזבו להמבורג יחד עם וויליאמס, אשתו ולורד וודביין – הפרטנר העסקי שלו. בפוסט הבא נמשיך להמבורג, ולבראיין אפשטיין וחברת NEMS.

18 צפיות0 תגובות
bottom of page