top of page

Northern Songs – סיפורה של חברת ההוצאה לאור של קטלוג שירי לנון ומקרטני – חלק 3

היום אנחנו ממשיכים עם הסיפור של חברת הפאבלישינג של שירי לנון ומקרטני – נורת’רן סונג. סדרת הפוסטים הזו מבוססת על הספר Northern songs שמספר את הסיפור בפירוט רב. והיום, בחלק השלישי, החברים עושים כסף, אבל גם מקבלים החלטות שגויות. באמצע שנות ה-60 הגיע שיעור המס באנגליה ל-83 אחוז, כשעל האנשים שהרוויחו את המשכורות הגבוהות ביותר הוטל מס נוסף בגובה 15 אחוז. התיישבו היועצים של בריאן אפשטיין, דיק ג’יימס ונורת’רן סונגס, וניסו לחשוב מה לעשות עם נורת’רן סונגס. הוחלט להנפיק את החברה בבורסה. בפברואר 1965 הונפקו 5 מליון מניות של החברה, ואם חייתם בימים ההם באנגליה, יכולתם להיות שותפים בחברה של הביטלס, בצורה כזו או אחרת. זו היתה הפתעה גדולה עבור כולם – אנשי כספים ואנשי תעשיית המוסיקה גם יחד. אף אחד לא עשה דבר כזה קודם לכן. אבל אף אחד גם לא התעסק עם סכומי כסף כאלה בתעשיית המוסיקה קודם לכן. הגידול ברווחי הביטלס משנה לשנה היה עצום. הרווח של נורת’רן סונגס מ-6 החודשים שעברו עד אוקטובר 1963 היה 17,294 ליש”ט. בששת החודשים הבאים הוא קפץ ל-33,000 ליש”ט. ההערכה היתה שבשנים 1964-1965 הרווח יהיה גדול מחצי מליון ליש”ט. לשם ההנפקה החברה עברה ארגון מחדש. דיק ג’יימס המשיך בתפקידו כמנהל החברה, כשלצידו צ’רלס סילבר, שותפו, ממשיך לתפקד כיושב ראש. בריאן אפשטיין ורואה החשבון שלו, ג’יימס אישרווד, היו חברי הנהלה. מליון ורבע מניות הוצאו למכירה לציבור. המניות הנותרות חולקו כך – ג’יימס וסילבר קיבלו כל אחד 937,500 מניות, לנון ומקרטני קיבלו כל אחד 750,000 מניות ו-NEMS קיבלה 375,000 מניות. ג’ורג’ הריסון ורינגו סטאר רכשו 40,000 מניות כל אחד. מי שביצע עבורם את הרכישה היה סילבר, שהיה אחראי על הכספים שלהם בחברה. למרות שהריסון כמעט לא כתב, ורינגו לא כתב כלל, סילבר חשב שכדאי שיקבלו רווחים משירים שהם השתתפו בהקלטה שלהם. השווי המוערך של החברה בבורסה היה 2.7 מליון ליש”ט וההנפקה ייצרה ללנון ומקרטני תשלום נאה של 94,270 ליש”ט כל אחד. בתקופה ההיא, הרווח הזה היה נקי מתשלום מס.

מניית Northern Songs

סטיבן ג’יימס התחיל לעבוד אצל אביו ב-1963. הוא עבד בעיקר עם הביטלס, והיה אחראי להעברת חומרים לרדיו ולטלוויזיה. כבר בתקופה מוקדמת, הוא מספר, הביטלס היו אלה שהחליטו הכל, ובמיוחד ביטל אחד. “לפול היו דיעות מוצקות לגבי הזמן בו צריך להעביר תקליט או סינגל לרדיו. זמן רב מדי לפני מועד היציאה לחנויות משמעו שאנשים ישמעו אותו, יתעייפו ממנו ולא יקנו אותו. זו תמיד היתה התאוריה שלו, בצדק או שלא, והוא היה מאוד החלטי בקשר לזה.” בגלל המיסוי הגדול, גם בנו של ג’יימס וגם פיטר בראון, עוזרו הותיק של בריאן אפשטיין, מודים שמה שעמד מאחורי המהלך היה הרצון לייצר רווחי הון. בראון מספר: “מה שבריאן אפשטיין עשה עם רואי החשבון שעבדו איתו ב-1965 הונע על ידי הרצון לייצר רווחי הון. מס ההכנסה היה כל כך גבוה שהביטלס לא הרוויחו בכלל כסף, אז הרעיון היה לבנות את המהלך כדי לייצר רווח שנראה, בהסתכלות לאחור, כאילו לא היה גדול במיוחד, אבל הוא היה כזה בתקופה ההיא”. אתעקב לרגע על נושא שלא קשור לענייננו באופן ישיר, אבל הוא כן חשוב על מנת להבין עד כמה ענייני התמלוגים היו פרוצים בתחילת הדרך של הרוקנרול. אתן דוגמה לסיפורים שקשורים לשני אמנים חשובים מאוד בז’אנר. כשצ’אק ברי הקליט את “מייבלין” בשנת 1955, מנהל חברת התקליטים שלו לאונרד צ’ס רצה לדאוג שהשיר יושמע ברדיו והרבה. לשם כך הוא פנה לשדר הפופולרי ביותר אלן פריד, עם תמריץ מעניין – הוספת שמו לצד שמו של בארי בקרדיט ככותב, בתמורה להשמעת השיר ברדיו. כך היה. זו לא היתה הפעם היחידה ששמם של שדרי רדיו פופולרים התווספו לשמות כותבי השירים. אצל אלביס פרסלי זה הגיע מהכיוון השני. אלביס כבר היה מספיק פופולרי כדי שהמנהל שלו, קולונל טום פרקר, יוכל לדרוש מכותבי שירים להכניס את שמו של אלביס ככותב שותף בתמורה לכך שהוא יקליט את השיר שלהם. כך הצטרף שמו של אלביס לשמם של מאה אקסטון וטומי דארדן ככותב השיר Heartbreak Hotel ולשמו של אוטיס בלאקוול ככותב השיר All Shook Up. הביטלס, בכך שהקימו את החברה שלהם, לא נפלו לענייני זכויות היוצרים שהוזכרו, אבל מצד שני יצרו מצב בו הם לא יכולים לשנות את תנאי הפבלישינג של נורת’רן סונגס, כיון שהחברה הונפקה ושינוי התנאים משמעו פגיעה במניות שנמצאות בידי הציבור. בהסכם הכתיבה המקורי שנחתם ב-1963, לנון ומקרטני נתנו לנורת’רן סונגס זכויות מלאות על כל השירים שיצאו לאור בין פברואר 1963 ל-1966. 56 השירים שנכתבו תחת הסכם הכתיבה לנמק (הסכם ששונה שנה מוקדם מהמתוכנן) הפכו לנכס המרכזי של החברה החדשה שהונפקה בבורסה, יחד עם שירים שיצאו תחת החוזה החדש מתאריך פברואר 1965 ועד פברואר 1973. כשנורת’רן סונג השתנתה ב-1965, הקימו לנון ומקרטני חברה חדשה בשם מקלן (שוב, כמו לנמק, 80 אחוז ממנה היו בבעלות לנון ומקרטני ו-20 אחוז בבעלות נמס) במטרה לייצג אותם ואת השירים שלהם ולקבל באמצעותה את התמלוגים המגיעים להם. במועד השינויים האלה הם גם קיבלו העלאה של האחוזים אותם יקבלו על השירים שילחינו החל משנת 1969, כש-50 האחוזים אותם קיבלו עד עכשיו גדלו ל-55 אחוז. בעבור זה לנון ומקרטני התחייבו דרך חברת מקלן לספק לנורת’רן סונגס 6 שירים חדשים בשנה למשך 8 השנים הבאות. על ידי כך שהם “מכרו” את לנמק יחד עם 56 השירים שלה לנורת’רן סונגס באפריל 1966, לנון ומקרטני קיבלו לידיהם סכום של 146,000 ליש”ט כל אחד, וזה בתמורה לזכויות המחברים שהכניסו להם את כספי תמלוגים. זה היה עוד נסיון להרוויח ממערכת המס שבתקופה ההיא כבר כן כללה מס על רווחי הון, אך הוא עדיין היה קטן בהרבה ועמד על 30 אחוז לעומת למעלה מ-90 אחוז שהיו משלמים באופן רגיל. בהסתכלות אחורה, זו נראית החלטה איומה. לנון ומקרטני מכרו את הזכויות על השירים המוקדמים שלהם ולמעשה איבדו אותם. אבל צריך לזכור שלא היה תקדים לסיפור של הביטלס. אף אחד לא יכול היה לשער מה יהיה הערך הכלכלי של הקטלוג הזה בהמשך וכמה שנים הוא ימשיך להרוויח כסף רב למי שמחזיק בו.

זכויות היוצרים על דף התווים של Yesterday

אנשים שונים שמרואיינים בספר אומרים באופן ברור – לא היתה כאן עסקת עושק אפלה. הדברים נעשו בתום לב. דיק ג’יימס באמת ניסה לעזור ללקוחות שלו להרוויח כסף מיידי. זה לא ניחם מאוחר יותר את פול וג’ון.

משעשע במיוחד הוא הציטוט הבא של פרדריק אליס מהדיילי אקספרס. הוא פרסם מאמר ב-5 באפריל 1966 בו הוא חישב את הסכומים שהביטלס הרוויחו מהמכירה של לנמק וההנפקה של נורת’רן סונגס. לזה הוא הוסיף את הערך של המניות שהיו להם בחברה. הסכום שהוא הגיע אליו פשוט הוציא אותו מדעתו. הוא כתב: “זהו לבטח עולם משובש כשזוג צעירים מקבלים 790,000 ליש”ט עבור כתיבת שירי פופ”. אני חושב שזה מעיד על האופן בו הדברים נראו בזמנו. אם יש משהו מפתיע בכל הסיפור הוא שהיו מעורבים בהכל כל כך הרבה רואי חשבון ועורכי דין, ואף אחד לא חשב לעצור לרגע ולחשוב על ההשלכות של העניין. ביצועים לשירי הביטלס החלו להצליח כבר בשנת 1964, כשאלה פיצ’גרלד ביצעה את Can’t buy me love והגיע איתו למצעד 40 המקומות הראשונים. מספרים שלנון לא הצליח להבין את הרעיון של מכירת שירים או תמלוגים משירים שמבוצעים על ידי אמנים אחרים ומכירות תקליטים. מקרטני, כמו מקרטני, החל להתעניין, אבל כנראה שקצת מאוחר מדי. מייק ברי שעבד באפל פאבלישינג, שנפתחה ב-1967, מספר שיום אחד פול נכנס למשרד שלו ושאל אותו “אז מה זה בעצם מיוזיק פאבלישינג?”. “הוא היה במשרד עם מרתה כלבת הרועים. סגרנו את הדלת והסברתי לו על עסקאות הטין פאן אלי הסטנדרטיות של 50/50. אמרתי לו שהיופי בבעלות על זכויות היוצרים על השיר, הוא שאפילו אם הוא לא הופך ללהיט בשבילך, מישהו יכול לקחת אותו עוד 20 או 30 שנים, לשים אותו כ-B-side של סינגל שימכר במליון עותקים ואתה תרוויח מזה. הוא רק אמר ‘אתה מקבל על זה תשלום?’. הוא לא ידע על הגופים שאוספים את הכסף עבור הכותבים ושהכסף שהולך לפאבלישר מתחלק עם הכותב. הוא הופתע לגלות שהוא מקבל 50 אחוז וחשב שזו עסקה טובה מאוד עבור כתיבת שיר”. האמת? זה לא נשמע לי לגמרי אמין. פול של התקופה הזו נראה לי כבר פחות תמים והרבה יותר מבין בעסקים. אבל אולי אני טועה. תחליטו אתם. החל באלבום השני של הביטלס, With the Beatles, הריסון החל גם הוא לכתוב שירים. השיר הראשון שלו נרשם גם כן אצל דיק ג’יימס, אבל לא דרך נורת’רן סונגס. השירים הבאים כבר היו מקושרים לחברה, אבל לא דרך מקלן, אלא דרך חברה עצמאית של הריסון אותה הקים דרך ג’יימס. חברה זו נקראה הריסונגס. החברה היתה מקושרת ל-3 שנים לנורת’רן סונגס, החל מ-25 במרץ 1965, באופן דומה למקלן, אבל עם שינוי קטן גדול מאוד – אחוזי התמלוגים. למרות שהיו אלה אותם אנשים איתם עבדו לנון ומקרטני על העסקה – אותם עורכי דין, אותם רואי חשבון – הריסון הצליח להשיג לעצמו, במקום חוזה ה-50/50, חוזה משופר בו הוא יקבל של 80 אחוז מהרווח ממכירות התקליטים, 70 אחוז מהרווחים שמגיעים מהתמלוגים מחוץ לאנגליה ו-66 ושני שליש אחוז מכל ההכנסות מהופעות ושידורי רדיו וטלוויזיה. איך זה קרה? אל תשאלו אותי. אבל הריסון לא נשאר מרוצה לאורך זמן. ב-1996 הוא אמר בראיון לבילבורד: “ג’ון ופול היו חתומים אצל דיק ג’יימס בנורת’רן סונגס, ואז הוא הגיע אלי כשהתחלתי לכתוב שירים ואמר כמה הוא ישמח להיות הפאבלישר שלי. אף אחד לא ישב איתי מעולם, לא מנהל, לא עורך דין – לא היו לנו מעולם עורכי דין ואף אחד לא ייעץ לנו, ככה זה נעשה. ובאופן כלשהו אפשר לומר שבריאן קצת שיתף פעולה עם דיק ג’יימס.” בסופו של דבר הריסון הרגיש שלא מתייחסים אליו ברצינות בנורת’רן סונגס. שהוא נספח חסר חשיבות לעומת לנון ומקרטני. את דעתו הוא ניסח יפה בשיר המצוין It’s only a northern song.

4 צפיות0 תגובות
bottom of page