top of page

ראיון עם ג’ון לנון ויוקו אונו, פלייבוי, דצמבר 1980 – חלק 1

כפי שוודאי הבחנתם כבר, אנחנו בביטלמניקס אוהבים פרוייקטים. יש בזה משהו שמרומם את רוחנו. את הפרוייקט אותו אתחיל היום, רציתי להתחיל כל כך הרבה פעמים ותמיד דחיתי את הרעיון. מדובר בתרגום של מה שהוא אולי הראיון המפורסם ביותר של ג’ון לנון מתקופת הסולו שלו, הראיון המשותף עם יוקו אונו שנתן למגזין פלייבוי. הראיון פורסם בגליון ינואר 1981 והגיע לנקודות המכירה ב-6 בדצמבר 1980, יומיים לפני הרצח.

הסיבה שהראיון הזה כל כך מפורסם היא שמדובר בראיון ארוך במיוחד, כמעט באורך של נובלה מבחינת כמות המילים (כ-25 אלף מילים, אם זה מעניין אתכם), ובו לנון מתייחס בין שלל הנושאים גם לביטלס ולשירים ספציפיים רבים. כל פעם שציטטנו מתוך הראיון הזה או התייחסנו אליו בפוסטים השונים או בפרקים בפודקאסט, עלה בי הדחף לתרגם אותו, אבל כפי שכבר כתבתי, מדובר בראיון ארוך באופן יוצא דופן. עכשיו כנראה הגיע הזמן הנכון, והיום אנו מפרסמים את החלק הראשון של התרגום. אנחנו מקווים שתהנו.

את הראיון ערך דייויד שף. במשך שלושה שבועות נפגש שף עם ג’ון ויוקו מדי יום בביתם, בבתי קפה ובאולפן. משך הזמן הארוך בו נפגשו גרם לזוג להיפתח אל שף ולהיות ישירים מאוד בתשובות שלהם. בעיני התוצאה מרתקת. אז בואו נתחיל.

אה, רק דבר אחרון – שימו לב מי מופיעה על עטיפת הגליון. מקריות?

ג’ון לנון ויוקו אונו על אהבה, סקס, כסף, תהילה והכל על הביטלס.

שיחה גלויית לב עם הזוג המתבודד על שנותיהם המשותפות, והמבט המפוקח באופן מפתיע על חייהם עם ובלי הביטלס.

מראיין: דייויד שף.

לתאר את ההיסטוריה הסוערת של הביטלס, או את נקודוות הציון המוסיקליות והתרבותיות אליהן הגיע ג’ון לנון, יהיה תרגיל בברור מאליו. רוב העולם יודע שלנון היה הרוח המובילה של הביטלס, שהיו בעצמם מההשפעות הפופולריות והחזקות ביותר של שנות השישים, לפני שהתפרקו במרירות ב-1970.

חלק מהמעריצים האשימו בפירוק את יוקו אונו, אשתו השנייה ילידת יפן של לנון, עליה נטען שהיתה לה השפעה חסרת פרופורציה על לנון, ושאיתה הוא שיתף פעולה לאורך שנות ה-70.

ב-1975 הלנונים הפכו לבלתי נגישים לעיתונות, ולמרות שהרבה השערות פורסמו, הם הצליחו להפריך את השמועות ולהקליט אלבום חדש לפני כמה חודשים בלבד. הלנונים החליטו לדבר עם פלייבוי בראיון הארוך ביותר שהם נתנו אי פעם. הכתב העצמאי דייויד שף נבחר למשימה, וכשהוא ועורך פלייבוי נפגשו עם אונו כדי לדבר על הכללים הבסיסיים של הראיון היא היתה מעט נוקשה: כשהיא מתייחסת לאישים אחרים שהתראיינו לפלייבוי, אונו אמרה: “אנשים כמו קרטר מייצגים רק את המדינה שלהם. ג’ון ואני מייצגים את העולם”. אבל עד הזמן בו הראיון נערך, כמה שבועות מאוחר יותר, אונו הצטרפה לפרוייקט בהתלהבות.

הנה לפניכם הדיווח של שף:

היה סיכוי מצוין שהראיון הזה לא יתרחש לעולם. כשהמגעים שלי עם ארגון לנון-אונו החלו, אחת העוזרות של אונו התקשרה אלי ושאלה, ברצינות, “מה המזל שלך?”. קיום הראיון היה תלוי, ככל הנראה, בפירוש של יוקו להורוסקופ שלי, ממש כפי שרבות מההחלטות העסקיות של הלנונים מכוונים על ידי הכוכבים, כך לפחות דווח. כבר תארתי לעצמי את ההסבר שאני נותן לעורך שלי בפלייבוי, “סליחה, אבל הירח שלי בסרטן – הראיון מבוטל.” זה היה לחלוטין מחוץ לידיים שלי. סיפקתי את המידע: 23 בדצמבר, 3PM בוסטון.

תודה לכוכבי המזל שלי. השיחה הגיעה והראיון נקבע טנטטיבית. זמן קצר לאחר מכן מצאתי את עצמי בניו יורק, צועד דרך השערים המאיימים ואין ספור נקודות הבדיקה של אנשי הביטחון במפקדת הלנונים בבניין דקוטה המפורסם, ששוכן על סנטרל פארק ווסט, שם הזוג מתגורר ובו יוקו אונו מגנה על המצודה כל יום החל משמונה בבוקר.

אונו היא אחת הנשים הכי לא מובנות נכון בעין הציבורית. התדמית המסתורית שלה מבוססת על תאורים, חלקם מדויקים וחלקם מעוותים, בנוגע לפילוסופית החיים שלה וההצהרות האומנותיות שלה, ועל העובדה שהיא לעולם לא מחייכת. תדמית זו מבוססת גם, אולי באופן לא הוגן, על טינה המופנית כלפיה מתוך אמונה כי הוויתה המסתורית והמכשפת שולטת בעצם קיומו של ג’ון לנון. התדמית הזו נשארה לאורך כל השנים מאז שהיא וג’ון נפגשו, בעיקר כי היא לא בחרה לתקן אותה – בנוסף לכך שלא בחרה להתחיל לחייך כדי לשנות זאת. אז כשהורדתי את הנעליים שלי לפני שצעדתי על השטיח העדין שלה – אלה היו ההוראות – תהיתי מה יהיה המבחן הבא.

בין הפרעות של שני העוזרים הגברים שלה שהיו עסוקים בניתוב זרם שיחות הטלפון שלא פסק, יוקו הסבירה לי לבסוף שהכוכבים אכן אמרו שזה בסדר – ממש בסדר, למען האמת. מי אני שאתווכח? אז ביום המחרת, מצאתי את עצמי יושב מרחק מספר כוסות קפוצ’ינו מג’ון לנון.

לנון, בעיניים טרוטות מחוסר שינה ומעוטר זיפים מחוסר גילוח, חיכה שהקפה יתחיל לשלוט במערכת שבאופן כללי היתה רגילה לפעול על סושי וסשימי – “דגים מתים”, כפי שהוא קורא להם – סיגריות צרפתיות ושוקולד הרשי עם שקדים.

תוך שעה מתחילת הראיון, לנון הסיר ממני כל רעיון שגיבשתי לגביו טרם המפגש ביננו. הוא היה פתוח מאוד, גלוי לב ושנון הרבה יותר משיכולתי לצפות. מרגע שיוקו נתנה את האישור להתקדם, הוא היה מוכן לדבר בכנות על הכל. להתפוצץ יהיה תאור נכון יותר. אם הסשנים שלו בטיפול פרימל סקרים היו הפורקן הרגשי והאינטלקטואלי לפני עשר שנים, הראיון הזה היה המקום העכשווי להוציא את הדברים. אחרי שבוע של שיחות עם לנון ואונו ביחד ולחוד, הגענו לסוג של ראפור, שקיבל את האישור הסופי שלו בוקר אחד מוקדם.

“ג’ון רוצה לדעת מתי אתה יכול, בהקדם המרבי, להגיע לפגוש אותו בדירה”, נשמע קולה המוכר כבר בשלב הזה של העוזרת של לנון-אונו. זו היתה נסיעת מונית קצרה והוא תדרך אותי במהירות: “בחור מנסה להגיש לי צו התייצבות בבית משפט ואני פשוט לא רוצה להתמודד עם זה היום. האם תעזור לי?” חמקנו ללימוזינה שלו ונסענו במהירות לכיוון אולפן ההקלטות שלוש שעות לפני שלנון היה אמור להגיע אליו.

לנון הורה לנהג שלו להאט את הנסיעה עד כדי זחילה כשהתקרבנו לאולפן וביקש שאוביל את הדרך פנימה, אחרי שאוודא שהדרך בטוחה. “אם מישהו מתקרב עם ניירות, תעיף אותם”, הוא אמר. “כל עוד הם לא נוגעים בי זה בסדר”. לפני שיצאנו מהמכונית לנון הצביע על שיכור שישן כשהוא נשען על קיר האולפן. “זה יכול להיות הוא”, לנון הזהיר. “הם אלופי התחפושות”. לנון התגנב אל המעלית, מושך אותי איתו. כשדלתות המעלית נסגרו סוף סוף, הוא שחרר אנחה עצבנית ואיכשהו, הגיחוך שבארועי הבוקר התבהר לו. הוא פרץ בצחוק. “אני מרגיש כאילו שאני שוב ב-Hard day’s night או Help” הוא אמר.

ככל שהראיון התקדם, מערכת היחסים המורכבת והלא מובנת בין לנון לאונו עלתה כגורם העיקרי בחיי שניהם. “למה אנשים לא מאמינים לנו כשאנחנו אומרים שאנחנו פשוט מאוהבים?” שאל לנון. החידה הקרויה יוקו אונו הפכה נגישה כשהמחיצות החיצוניות נשברו – כמו למשל בבוקר בו היא שיהקה באמצע דיון רציני על קפיטליזם. אונו צחקקה, נבוכה מהשיהוק. בצחקוק הזה, היא הפכה פגיעה וחמודה וביישנית – לחלוטין לא היצור שהגיע מהמזרח כדי לשטוף את מוחו של ג’ון לנון.

אונו נולדה ב-1933 בטוקיו, שם הוריה היו בנקאים והשתייכו לחברה הגבוהה. ב-1951 משפחתה עברה לסקארסדייל, ניו יורק. היא למדה בקולג’ שרה לורנס. ב-1957 יוקו נישאה, בפעם הראשונה, לטושי איצ’יאנאגי, מוסיקאי. הם התגרשו ב-1964 ומאוחר יותר באותה שנה היא נישאה לטוני קוקס, שהיה אבי בתה קיוקו. היא וקוקס התגרשו ב-1967, שנתיים לפני שנישאה ללנון.

הצד הלנוני של הזוג נולד באוקטובר 1940. אביו עזב את הבית לפני שג’ון נולד, כדי להיות מלח ואמו, שלא יכלה לדאוג לילד, מסרה את ג’ון לדודתו ודודו כשהיה בן 4 וחצי. הם גרו במרחק כמה רחובות מבית האם בליברפול, אנגליה. לנון למד בבתי ספר בליברפול, פגש ב-1956 ילד בשם פול מקרטני בפסטיבל כנסיית וולטון פאריש בליברפול. שנה לאחר מכן השניים הקימו את הלהקה הראשונה שלהם, The Nurk Twins. ב-1958 ג’ון הקים את הקוורימן, ששמו לקוח משם בית הספר בו למד. הוא ביקש מפול להצטרף ללהקה והסכים לערוך אודישן לחבר של פול, ג’ורג’ הריסון.

ב-1959 הקוורימן התפרקו, אבל לאחר מכן חזרו לפעול תחת השם “ג’וני וכלבי הירח” ואז The Silver Beatles. הם ניגנו במועדונים, הופיעו כנגני ליווי עבור חשפניות, והם תקעו את רגלם בדלת של הקאברן קלאב. פיט בסט הוחתם כמתופף והסילבר ביטלס עזבו את אנגליה להמבורג, שם ניגנו 8 שעות בלילה במועדון אינדרה. הסילבר ביטלס הפכו לביטלס ועד 1960, אז חזרו לאנגליה, הלהקה הפכה לשיחת היום בליברפול. ב-1962 ג’ון נשא לאשה את סינתיה פאוול ונולד להם בן, ג’וליאן. ג’ון וסינתיה התגרשו ב-1968. מאוחר יותר ב-1962 ריצ’רד סטארקי – או רינגו סטארר – החליף את בסט כמתופף של הלהקה והשאר – כפי שלנון אומר לעיתים תכופות בסרקזם – הוא ההיסטוריה של הפופ.

פלייבוי: השמועה פשטה: ג’ון לנון ויוקו אונו חזרו לאולפן, מקליטים שוב בפעם הראשונה מאז 1975, השנה בה הם נעלמו מעיני הציבור. בוא נתחיל איתך, ג’ון. מה עשית כל הזמן הזה?

לנון: אפיתי לחם והשגחתי על התינוק.

פלייבוי: כשאילו פרוייקטים סודיים מתרחשים במרתף?

לנון: זו אותה שאלה שכולם שואלים אותי לאורך השנים. “אבל מה עוד עשית?”. לזה אני עונה: “אתם צוחקים? בגלל שלחם ותינוקות, כמו שכל עקרת בית יודעת, זו עבודה במשרה מלאה. אחרי שהכנתי כיכרות לחם הרגשתי כאילו כבשתי משהו. אבל כשראיתי את הלחם נאכל, חשבתי, ובכן, אני לא מקבל עבור זה תקליט זהב או תואר אבירות או משהו?

פלייבוי: למה הפכת לעקר בית?

לנון: היו הרבה סיבות. הייתי תחת מחוייבויות או חוזים מאז שהייתי בן 22 ואל תוך שנות השלושים שלי. אחרי כל השנים האלה, זה היה כל מה שידעתי. לא הייתי חופשי. הייתי סגור בקופסה. החוזה שלי היה ההתגלמות הפיזית של להיות כלוא. היה לי חשוב יותר לעמוד מול עצמי ולהתמודד עם המציאות הזו מאשר להמשיך את חיי הרוקנרול – ולהמשיך לרקוד לפי הגחמות של עצמך או של דעת הקהל עליך. רוקנרול לא היה מהנה יותר עבורי. החלטתי לא לבחור בברירה הרגילה בתעשיה שלי – לסוע ללאס ווגאס ולשיר את הלהיטים הגדולים, אם אתה בר מזל, או ללכת לעזאזל, לשם אלביס הלך.

אונו: ג’ון היה כמו אמן שטוב מאוד בציור עיגולים. הוא דבק בזה וזה הופך להיות התווית שלו. יש לו גלריה כדי לקדם את זה. ובשנה הבאה, הוא יצייר משולשים או משהו אחר. זה לא משקף את חייו בכלל. כשאתה ממשיך לעשות את אותו דבר במשך עשר שנים, אתה מקבל פרס על שעשית את זה.

לנון: אתה מקבל פרס גדול כשאתה חוטף סרטן וציירת משולשים ומעגלים במשך עשר שנים. הפכתי למקצוען, ויכולתי להמשיך להיות מקצוען. אני מכבד מקצוענים, אבל אני לא מעוניין להפוך לכזה.

אונו: רק כדי להוכיח שאתה יכול להמשיך.

פלייבוי: אתה מדבר על תקליטים, מן הסתם.

לנון: כן, להמשיך לייצר אותם בקצב רק כי ציפו ממני לעשות את זה, כמו כל כך הרבה אנשים שמוציאים אלבום כל שישה חודשים בגלל שזה מה שהם אמורים לעשות.

פלייבוי: האם אתה מתכוון לפול מקרטני?

לנון: לא רק פול. אבל אני איבדתי את החירות הבסיסית של האמן על ידי השיעבוד לתדמית של מה אמן אמור לעשות. הרבה אמנים הורגים את עצמם בגלל זה, אם על ידי שתייה, כמו דילן תומאס, או אם על ידי טירוף, כמו ואן גוך, או על ידי זיבה, כמו גוגן.

פלייבוי: רוב האנשים היו מעדיפים להמשיך לייצר בקצב את המוצר. איך הצלחת לראות דרך אחרת?

לנון: רוב האנשים לא חיים עם יוקו אונו.

פלייבוי: ומה זה אומר?

לנון: לרוב האנשים אין שותפה לחיים שאומרת את האמת ומסרבת לחיות עם אמן שמלא בבולשיט, ובולשיט הוא דבר שאני די טוב בו. אני יכול למכור בולשיט לעצמי ולכל מי שמסביב. יוקו, זו התשובה.

פלייבוי: מה היא עשתה עבורך?

לנון: היא הראתה לי את האפשרות של האלטרנטיבה. “אתה לא חייב לעשות את זה.” “אני לא? באמת? אבל-אבל-אבל-אבל-אבל….”. כמובן שזה לא היה כל כך פשוט וזה לא שקע אצלי בן לילה. נזקקו חיזוקים תכופים. הרבה יותר קשה לעזוב מאשר להמשיך בזה. עשיתי את שני הדברים. על פי דרישה ובהתאם ללוח זמנים, הקלטתי אלבומים מ-1962 ועד 1975. לעזוב נראה כמו משהו שאנשים עושים בגיל 65, כשפתאום הם אמורים לא להתקיים יותר ושולחים אותם החוצה מהמשרד [דופק על השולחן שלוש פעמים]: “החיים שלך נגמרו. זמן לגולף.”

פלייבוי: יוקו, איך הרגשת עם זה שג’ון הפך לעקר בית?

אונו: כשג’ון ואני היינו יוצאים, אנשים היו באים ואומרים “ג’ון, מה אתה עושה?”, אבל הם אף פעם לא שאלו עלי, בגלל שכאשה, לא הייתי אמורה לעשות כלום.

לנון: כשניקיתי את החרא של החתול והאכלתי את שון, היא ישבה בחדרים אפופי עשן עם אנשים בחליפות עסקים שהם לא יכלו לסגור בהם את הכפתורים.

אונו: אני ניהלתי את העסק: העסקים הישנים – אפל, מקלן (חברת התקליטים והפאבלישינג של הביטלס) והשקעות חדשות.

לנון: היינו צריכים להתמודד עם העסק. הברירה היתה לבקש שוב מאיזה אבא’לה לפתור לנו את הבעיות בעסק או שאחד מאיתנו יעשה את זה. עורכי הדין האלה קיבלו רבע מליון דולר כל שנה בשביל לשבת סביב שולחן בפלזה ולאכול סלמון. רובם נראו כאילו לא ממש מעניין אותם לפתור את הבעיות. לכל עורך דין היה עורך דין. לכל ביטל היו ארבעה או חמישה אנשים שעבדו בשבילו. אז הרגשנו שאנחנו צריכים לדאוג לצד הזה של העסק ולהפטר מזה ולהתמודד עם זה לפני שנוכל להתמודד עם החיים שלנו. והיחידה מביננו שיש לה את הכשרון או היכולת להתמודד עם זה ברמה הזו היא יוקו.

פלייבוי: האם היה לך נסיון בניהול עניינים עסקיים בגודל כזה?

אונו: למדתי. החוק כבר לא מיסתורי עבורי יותר. פוליטיקאים כבר לא מיסתוריים עבורי. אני לא מפחדת מכל הממסד הזה יותר. בהתחלה, רואה החשבון שלי והעורך דין שלי לא הצליחו להתמודד עם העובדה שאני אומרת להם מה לעשות.

לנון: היתה גישה כזו שזו אשתו של ג’ון, אבל ברור שהיא לא יכולה באמת לייצג אותו.

אונו: עורך דין היה שולח מכתב למנהלים, אבל במקום למען אותו אלי, הוא היה שולח אותו לג’ון או לעורך הדין שלי. אתה תהיה מופתע מכמות העלבונות שספגתי מהם בתחילה. היה את כל ה”אבל את לא יודעת כלום על החוק, אני לא יכול לדבר איתך.” אני אמרתי, ” בסדר, דבר איתי בצורה שכן אבין. אני מנהלת גם כן.”

לנון: הם לא יכולים לסבול את זה. אבל הם חייבים לקבל את זה, כי היא מייצגת אותנו. [מצחקק] הם כולם גברים, אתה יודע, גדולים ושמנים, שותי וודקה, זכרים צועקים, כמו כלבים מאולפים, שאולפו לתקוף כל הזמן. לאחרונה, היא יצרה אפשרות שנרוויח סכום כסף גדול, שגם הם ירוויחו ממנו, אבל הם נלחמו ונלחמו כדי לא לאפשר לה לעשות את זה, רק כי זה היה הרעיון שלה והיא היתה אשה והיא לא אשת מקצוע כמותם. אבל היא עשתה את זה, ואז אחד הבחורים אמר לה, “ובכן, לנון עשה את זה שוב.” אבל ללנון לא היה שום קשר לזה.

פלייבוי: למה אתה חוזר לאולפן ולחיים הציבוריים?

לנון: אתה שואף אוויר פנימה ונושף אוויר החוצה. אנחנו מרגישים שאנחנו רוצים לעשות את זה ויש לנו משהו לומר. בנוסף, יוקו ואני ניסינו כמה פעמים ליצור מוסיקה יחד, אבל זה היה לפני הרבה זמן ואנשים היו תקועים עדיין עם הרעיון שהביטלס היו מין דבר מקודש שאסור לו לצאת מחוץ למעגל. היה לנו קשה לעבוד ביחד אז. אנחנו חושבים שאו שאנשים שכחו או שהם התבגרו כבר, אז אנחנו יכולים לעשות ניסיון נוסף במקום הזה בו היא ואני יוצרים מוסיקה יחד – זה פשוט זה. זה לא שאני כאילו איזה נסיך מיסטי מופלא מארץ הרוקנרול שטובל עצמו במוסיקה משונה עם גברת הדרקון האוריינטלית והאקזוטית הזו, שזה התאור שהתקשורת השתמשה בו בזמנו.

פלייבוי: יש אנשים שמאשימים אותך שאתה משחק בתקשורת. קודם אתה מתבודד ואז אתה מדבר באופן סלקטיבי עם התקשורת כי יש לך אלבום חדש שיוצא.

לנון: זה מגוחך. אנשים תמיד אמרו שג’ון ויוקו יעשו הכל בשביל פרסום. בכתבה בניוזוויק [29 בספטמבר 1980], נאמר שהכתבת שאלה אותנו “למה ירדתם למחתרת?”. ובכן, היא מעולם לא שאלה את זה בצורה הזו ולא ירדתי למחתרת. בסך הכל הפסקתי לדבר עם התקשורת. זה הפך ממש מצחיק. קראתי לעצמי גרטה יוז או האוורד גרבו במהלך התקופה הזו. ועדיין, כתבות הרכילות לא הפסיקו. מעולם לא הפסקנו להיות בתקשורת, אבל נראה היה שנכתב עלינו יותר כשלא דיברנו עם התקשורת מאשר כשכן דיברנו.

פלייבוי: איך אתה מרגיש בקשר לכל התקשורת השלילית שהופנתה לאורך כל השנים אל יוקו, “אשת הדרקון” שלך, כפי שאתה מכנה את זה?

לנון: שנינו אנשים רגישים ונפגענו מזה מאוד. אני מתכוון, לא הצלחנו להבין את זה. כשאתה מאוהב, ומישהו אומר משהו כמו “איך אתה יכול להיות עם האשה הזו?” אתה אומר, “למה אתה מתכוון? אני עם אלת האהבה הזו, התגשמות כל מה שאני רוצה בחיי. למה אתה אומר את זה? למה אתה רוצה לזרוק עליה אבן או להעניש אותי על זה שאני מאוהב בה?” האהבה שלנו עזרה לנו לשרוד את זה, אבל חלק מזה היה אלים למדי. היו כמה פעמים שכמעט ונשברנו, אבל הצלחנו לשרוד והנה אנחנו כאן. [מביט למעלה] תודה לך, תודה לך, תודה לך.

פלייבוי: אבל מה עם ההאשמה שג’ון לנון נמצא תחת הכישוף של יוקו, תחת השליטה שלה?

לנון: ובכן, זה קשקוש, אתה יודע. אף אחד לא שולט בי. בלתי אפשרי לשלוט בי. היחיד ששולט בי הוא אני, וגם זה בקושי.

פלייבוי: עדיין, אנשים רבים מאמינים לזה.

לנון: תקשיב, אם מישהו הולך להרשים אותי, יהיה זה המהרישי או יוקו אונו, מגיע השלב בו המלך הוא עירום. מגיעה הנקודה בה אני אגלה. אז עבור כל החברה שם בחוץ שחושבים ששמו לי כיסוי על העיניים, ובכן, זה עלבון עבורי. לא שאתם חושבים על יוקו דברים כאלה, כי זו הבעיה שלכם. מה שאני חושב עליה הוא שנחשב! כי – לכו להזדיין אחים ואחיות – אתם לא יודעים מה קורה. אני לא כאן בשבילכם. אני כאן בשבילי ובשבילה ובשביל התינוק!

אונו: כמובן שזה עלבון מוחלט עבורי –

לנון: ובכן, תמיד מעליבים אותך, אשתי היקרה. זה כבר הרגל –

אונו: למה שאטרח לשלוט במישהו?

לנון: היא לא צריכה אותי.

אונו: יש לי את החיים שלי, אתה יודע.

לנון: היא לא צריכה ביטל. מי צריך ביטל?

אונו: האם אנשים חושבים שאני רמאית כזו גדולה? ג’ון החזיק מעמד חודשיים עם המהרישי. חודשיים. אני כנראה הרמאית הגדולה בעולם כי אני איתו כבר 13 שנים.

לנון: אבל אנשים באמת אומרים את זה.

פלייבוי: זו הנקודה שרצינו להעלות. למה?

לנון: הם רוצים להאחז במשהו שמעולם לא היה שלהם מלכתחילה. כל מי שטוענים שיש להם עניין בי כאמן עצמאי או אפילו כחלק מהביטלס, לחלוטין לא מבינים כל מה שאי פעם אמרתי, אם הם לא מצליחים להבין למה אני עם יוקו. ואם הם לא רואים את זה, הם לא רואים כלום. הם סתם מאוננים על – זה יכול להיות כל אחד. מיק ג’אגר או כל אחד אחר. שילכו לאונן על מיק ג’אגר, אוקי? אני לא צריך אותם.

פלייבוי: הוא יעריך את זה.

לנון: אני לחלוטין לא צריך את זה. שירדפו אחרי Wings. פשוט תשכחו ממני. אם זה מה שאתם רוצים, לכו אל פול או מיק. אני לא כאן בשביל זה. אם זה לא משתקף בעבר שלי, אני אומר את זה בשחור וירוק, לצד כל השדיים והישבנים בעמוד 196. לכו לשחק עם הבחורים האחרים. אל תטרידו אותי. לכו לשחק עם The Rolling Wings.

פלייבוי: האם אתה –

לנון: לא, חכה שנייה. בוא נשאר עם זה לרגע. לפעמים אני לא יכול לשחרר את זה. [הוא עומד על רגליו, מטפס על המקרר] אף אחד לא אמר מעולם שפול כישף אותי או שאני כישפתי את פול! הם מעולם לא חשבו שהיה בזה משהו לא טבעי בימים ההם, שני בחורים ביחד, או ארבעה בחורים ביחד! למה הם אף פעם לא אמרו “איך זה שהבחורים האלה לא מתפרקים? כלומר, מה קורה שם מאחורי הקלעים? מה העניין הזה עם פול וג’ון? איך הם נשארים ביחד כל כך הרבה זמן?”. בילינו יחד יותר זמן בתקופה הראשונה של הביטלס מאשר ג’ון ויוקו: ארבעתנו ישנו באותו החדר, באותה מיטה, באותה משאית, חיים יחד לילה ויום, אוכלים, מחרבנים ומשתינים ביחד! בסדר? עושים הכל ביחד! אף אחד לא אמר שום דבר על מישהו תחת כישוף. אולי הם אמרו שאנחנו תחת הכישוף של בריאן אפשטיין או ג’ורג’ מרטין [המנהל הראשון של הביטלס והמפיק שלהם, בהתאמה]. תמיד יש מישהו שצריך לעשות לך משהו. אתה יודע, הם מברכים את הסטונס על זה שהם ביחד 112 שנים. וווופפפפיייי! לפחות לצ’רלי וביל יש עדיין את המשפחות שלהם. בשנות השמונים הם ישאלו “למה החברה האלה עדיין ביחד? הם לא יכולים להצליח לבד? למה הם צריכים להיות מוקפים על ידי חבורה? האם המנהיג הקטן מפחד שמישהו ידקור אותו בגב?”. זו תהיה השאלה. הם יסתכלו אחורה אל הביטלס והסטונס וכל החברה האלה הם שרידים. הימים בהם להקות היו מורכבות מגברים בלבד יופיעו בקטעי חדשות ישנים, אתה יודע. הם יראו תמונות של הבחור עם הליפסטיק מנענע את התחת שלו ואת ארבעת הבחורים עם האיפור השחור המרושע על העיניים שלהם, מנסים להראות מחוספסים. זו הולכת להיות הבדיחה בעתיד, לא זוג ששר ביחד או חי ועובד ביחד. זה בסדר כשאתה בן 16, 17, 18 להיות בסביבה גברית ושיהיו לך דמויות גבריות נערצות, אוקי? זה שבט וזו חבורה והכל בסדר. אבל כשזה ממשיך ואתה עדיין עושה את זה כשאתה בן 40, זה אומר שאתה עדיין בן 16 בראש.

74 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page