top of page

העסקים של הביטלס: חלק 3: החוזה הראשון עם בריאן בתחילת 1962 והשינוי שהחיל על הלהקה

בריאן אפשטיין הביא את תנאי החוזה המוצע עם הביטלס בפגישה שלהם ב 6 בדצמבר 1961. בשני כובעים, כמנהל וכמארגן הופעות, הוא ייקח עמלה של 25 אחוז מרווחיהם. זה היה במידה מסויימת סביר במיוחד לאור העובדה שזמרים כמו טומי סטיל ומארטי וויילד שילמו לצוותי הניהול שלהם מעל ל 40 אחוזים. אפשטיין היה איש עסקים ממולח ו 25 האחוזים נלקחו מכלל הרווחים שלהם ולא רק מהופעות ומכירות תקליטים והשאיר את הביטלס חייבים לשלם את החלק העיקרי של ההוצאות הנילוות הכרוכות בניהול הלהקה. זה היה יותר מעשרת האחוזים שנלקחו על ידי אלן ווילייאמס, ועדיין נראה כמו עיסקה טובה. במיוחד כשאפשטיין הבטיח לביטלס להשיג הופעות מחוץ לליברפול, לשפר את התהליך והארגון של הזמנת הופעות ולהגדיל את שכרם למינימום של 15 פאונד עבור כל אירוע. הלהקה התרשמה עמוקות. “קדימה בריאן” אמר לנון. “תנהל אותנו, איפה החוזה?” [מי שמאזין לסדרה שלנו על 1969 של הביטלס, ימצא קווי דמיון בין הגישה של לנון כעת וכשיגיע אלן קליין 7 שנים אחר כך]. הייתה בעייה קטנה אחת: לא היה חוזה, לפחות עדיין לא. אפשטיין השיג  אחד מחבר שהיה מצוי בעסקי המוסיקה, אבל הוא כל כך נגעל מניכוס כספי האמן ושיעבודו מה שנראה לו על גבול ההונאה והוא סרב להשתמש בו – למרות שהוא היווה הבסיס לחוזה החדש שהוא שרטט בעצמו. הביטלס פגשו את אפשטיין שוב ב 10 בדצמבר במועדון הקסבה, שם ארבעתם הסכימו על התנאים. אפשטיין הקים חברה חדשה, NEMS Enterprises עם אחיו קלייב שתטפל בעסק החדש של ניהול אמנים וקידום מופעים. “חשתי שזו יכולה להיות דרך מועילה לגיוון”, קלייב נזכר. האח הצעיר לא היה מעורב ב’מיזם’ הביטלס לאחר שהחליט ש”פעילויות שעשועים אינן עבורו”. לנון, מקרטני, הריסון ובסט לבסוף חתמו על החוזה במשרדו של אפשטיין ב 24 בינואר 1962 בנוכחותו של העד  אליסטר טיילור (עוזרו של בריאן ולאחר מכן מנהל ב NEMS). חתימה אחת בלטה במיוחד בהעדרה: של בריאן עצמו. מדוע הוא בחר שלא לחתום? זו תעלומה. [בתמונה המצורפת של החוזה לפוסט, תוכלו לראות את חתימתו של אליסטור טיילור ליד חתימתו של כל אחד מחברי הלהקה, חוץ מחתימתו של בריאן שנעדרת]. תאוריה אחת היא שבריאן לא רצה לקשור את הלהקה לחוזה שיום אחד הוא ירצה להפר. הצעה אחרת אמרה  שבריאן פחד להתחייב בעצמו ולא חתם על מנת שיוכל להפטר מהם מהר אם דברים לא יעבדו כמתוכנן. החוזה המעודכן שנחתם עם הלהקה ב 1 באוקטובר [עם רינגו], הכיל סעיף שמתיר לכל צד לסיים את ההתקשרות בהודעה של שלושה חודשים מראש. זה נראה אפשרי שבריאן הוסיף אותו לאחר שקרא את החוזה שהביטלס חתמו עם ברט קמפרט [שנדון בו בהמשך]. ככל הנראה הסיבה העיקרית שבריאן לא חתם על החוזה היתה שהוא חש מחוייב יותר ל’הסכם ג’נטלמני’ עם הלהקה. “מעולם לא חתמתי על חוזה עם הביטלס” הוא אמר. “נתתי את המילה שלי על מה אני מתכוון לעשות וזה היה מספיק. צייתתי לתנאים ואף אחד לא דאג אף פעם מכך שלא חתמתי עליו”. אפשטיין לקח את הגישה הזו איתו לקבר. רק שבועות לפני מותו בטרם עת ב 1967, הוא ציין: “הערך העקרוני של חוזה בנינו הוא רק עבור טובתם של עורכי הדין, מנהלי החשבונות וכל הסצנה, מפני שהאנשים הללו תמיד חושבים שהדברים האלו חייבים להיות מוכחים על נייר”. אפשטיין אולי היה ג’נטלמן, אבל כל חוזה, אפילו ורבלי, הוא התקשרות חוקית – חוץ מאשר כשצד מעורב הוא תחת גיל 21 כמו שמקרטני והריסון היו. על מנת שהחוזה של אפשטיין יהיה מחייב, האפוטרופוסים החוקיים של מקרטני והריסון היו צריכים לחתום בעצמם. [תוספת שלי: לטעמי עם כל הכבוד זה אקט שערורייתי. לא עושים דברים כאלה. ודאו תמיד שהחוזה תקין].

זה היה האינטרס של אפשטיין כמובן להשיג כמה כסף שיוכל עבור הלהקה. שיעור העמלה שלו עלה ביחס ישר לכמות הכסף שהלהקה עשתה. על פי החוזה של ה 1 באוקטובר 1962, אפשטיין קיבל 15 אחוז מהרווחים עבור 100 פאונד לשבוע, 20 אחוז לסכום של בין 100 ל 200 ו 25 אחוז כשהרווחים עלו על 200 פאונד לשבוע. הוא טען מאוחר יותר שכשהביטלס הרוויחו מעט מאוד, הוא לא לקח שום עמלה בארבעת החודשים הראשונים. ברגע שהיו לו את החתימות של הביטלס, הוא החל לקחת שליטה על כל אספקט בחייהם האישיים. קודם כל הוא  ביקש מהדי ג’יי בוב וולר שהכיר את סצנת הביט הליברפולית מפנים ומבחוץ, לייעץ על קידום ההופעות ואז הוא החל לחשוב כיצד להגדיל את רווחי הלהקה. לפרסם את הלהקה מחוץ לליברפול היה חלק חשוב מתוכניתו, בחלקו מכיוון שהוא רצה אולי להמנע מהתמודדות עם הפרומוטרים המקומיים בשוק שהיה עמוס ותחרותי גם כך. למרות שהלקוחות החדשים שלו היו דגים גדולים בשלולית קטנה, אפשטיין עדיין היה צריך להזהר מיריבים כמו ג’ו פלאנרי, שקבע הופעות לקבוצת האקטים המקומית הקטנה שלו שהתחרו בדיוק עם הביטלס. הביטלס כבר הייו דיי ממוסדים במרסיסייד. זה היה באחריותו של אפשטיין לפתח את הפוטנציאל שלהם בכל מקום אחר. בתחילת השנות השישים, כמו בימינו, להקות עשו כסף רב יותר מהופעות מאשר ממכירת תקליטים. על מנת לפתח את פוטנציאל הרווחים שלהם, אפשטיין היה חייב לייצר ביקוש לביטלס מחוץ לליברפול. תוך שבועות אפשטיין חולל מהפכה בלהקה. הבנייה המדוקדקת של לוחות הזמנים עזרה עם האיחורים של מקרטני, והירידה לפרטים והרקע התיאטרלי, עזרו לשפר את הדרך שבה הם הציגו את עצמם על הבמה. הביטלס אולי אהבו להתלבש בבגדי עור אבל הם שיוו להם מראה של חוליגנים. בזמן שהביטלס נראו כמו שיבוטים של ג’יין וינסנט, חלק גדול מהקהל שלהם לבש חליפות ועניבות. ב 17 בדצמבר 1961, קבע בריאן סשן צילומים עבור הלהקה עם צלם חתונות בשם אלברט מאריסון. זהו סשן התמונות המקצועי הראשון עבור הלהקה.






סילה בלק תיארה מאוחר יותר את המראה של לנון. “היה לו שיער ארוך יותר ממה שבריאן ירשה לו מעתה והלאה. הוא היה מוברש קדימה במקום לאחור והיה לו כובע ורוד מעור ענק עליו. הוא לבש מכנסי עור שחורים מעוטרים בקווי משי אדום, חולצת טי שחורה, ג’קט עור שחור ומגפיים שחורות גבוהות עם עקביים קובנים. הסתכלתי עליו בפעם הראשונה ואמרתי ‘אלוהים אדירים!”. אפשטיין ידע שהביטלס חייבים ‘לנקות’ את האקט שלהם אם הם רוצים לנגן בכל מקום חוץ מאולמות ריקודים והקאברן. הלהקה ידעה זאת גם כן אבל נרתעה מאוד מהשינוי. כשהם הגיעו דרומה להופעה הראשונה שלהם באלדרשוט, חליפות העור והכובעים הורודים הכניסו להלם את הפרומוטר. “מחוץ לליברפול, הפרומוטרים של אולמות הריקודים ,לא אהבו אותנו”, לנון נזכר. “הם חשבו שאנחנו חבורה של בריונים”. הריסון ניסח זאת כך: “אנשים חשבו שאנחנו נראים ‘לא רצויים’ אני חושב. אפילו בימינו ילדים עם מעילי עור ושיער ארוך נתפסים כחוליגנים, אבל הם רק ילדים. זו האופנה שהם אוהבים. וזה היה כך איתנו”. באלדרשוט, הביטלס נראו כל כך ‘חוצניים’ עד שהמשטרה המקומית הורתה להם לצאת מהעיירה ולעולם לא ‘להאפיל’ את רחובותיה שוב. ההופעה התרחשה ב 9 בדצמבר 1961 ואותה סידר עבור הלהקה הפרומוטר סם ליץ’ ב Palais Ballroom שבאלדרשוט. הביטלס הגיעו לשם לאחר 9 שעות נסיעה מליברפול והמודעה הודיעה ש’קרב להקות’ ייערך בין הביטלס מליברפול לבין אייבור ג’יי והג’ייווקרס מלונדון. בסופו של דבר, הפוסטרים הלכו לאיבוד והלהקה חיכתה עד למציאתם באולם. בסופו של דבר הגיעו 18 אנשים לצפות בהם. מה שכן השעמום שבהמתנה באולם הוביל לסשן תמונות נהדר.









הפתרון של בריאן היה פשוט: לשים אותם בחליפות כמו שאר הלהקות. כשהוא לא מסוגל לצפות מעבר לסטריאוטייפ שנוצר על ידי קליף ריצ’ארד והשאדוז ושכמותם, הוא גרם לביטלס להתאים לתדמית של איך שלהקת ביט צריכה להראות. רוב להקות המרסיסייד באותה תקופה, התיישרו עם קוד הלבוש  – ג’רי והפייסמייקרז לבשו בלייזרים שחורים ומכנסיים ארוכים עוד לפני שבריאן אפשטיין בכלל ניהל אותם. הביטלס היו יוצאי דופן, אבל הסטייל הויזואלי שלהם היה חלק חשוב בקסמם. אפשטיין סיכן הרבה בכך ששם אותם בחליפות, אבל עד כמה שבגדי עור גרמו להם לבלוט, הם גם גרמו להם להראות כמו עבריינים. לנון מאוחר יותר נזכר שאפשטיין אמר ללהקה שאם הם רוצים להיות רציניים ולהופיע במקומות גדולים ויוקרתיים יותר, הם יצטרכו להפסיק לאכול, לשתות, לקלל ולעשן על הבמה. ג’וני האטצ’ינסון נזכר בערב שבו הלהקה שלו  The Big Three חיממה את הביטלס בטאוור בולרום. “לנון היה כל כך מסטול עד שהורדנו את המיתרים מהגיטרה שלו. הוא עלה לבמה לנגן ואפילו לא שם לב שאין מיתרים”. תרחיש כזה לא היה נפוץ אבל היה ברור שהביטלס חייבים לאמץ גישה מקצועית יותר אם הם רוצים להתקדם מאולמות ריקודים מקומיים. אפשטיין דאג לכך. ב 24 במרץ 1962, הביטלס נפטרו ממראה העור שלהם ולבשו חליפות תואמות (שנרכשו מ’בנו דורם’ בבירקנהד) בפעם הראשונה. עכשיו, סוף סוף הם נראו כמו אנשים צעירים ומכובדים. אפשטיין אפילו הצליח לשכנע אותם  לקצץ את הקצוות הנותרים של מיתרי הגיטרה, כדי שיפסיקו להראות לא מסודרים. יום למחרת, ב 25 במרץ, הביטלס הופיעו במועדון הקסבה ובתמונות אפשר לראות שפול הצייתן שאולי גם הסכים יותר עם גישתו של בריאן, הוא היחיד שלקח זאת ברצינות וענד גם עניבה עם החליפה שלו. השאר הלכו על מראה קז’ואל יותר.




המעבר למקומות הופעה גדולים ומשופרים יותר היה איטי אבל תדיר. הביטלס המשיכו לנגן בקאברן ובקסבה בחודשים הראשונים של 1962, אבל גם הופיעו במקומות מרשימים יותר כמו הקינגסוויי קלאב בסאוס’פורט. יחד עם My Bonnie שיצא בפולידור ב 5 בינואר, אפשטיין החל לשווק את הלהקה ככוכבי הקלטה גם כן.


ב 2 בפברואר אפשטיין קבע להם הופעה במועדון אואזיס במנצ’סטר. שבועות אחר כך נקבעה הופעה גדולה עוד יותר יחד עם ג’רי והפייסמייקרז, רורי סטורם וההוריקנים והג’אזמן של כריס המילטון ב’פלוראל הול’ שבסאוספורט. הוא שיווק אותה כ Rock’n’Trad Spectacular. השילוב אולי נראה מוזר עכשיו, אבל צריך לזכור שהמוסיקה לא היתה מקוטלגת בקפדנות כמו היום. אפשטיין פשוט ניצל את הטרנד הפופלארי כדי לייצר עד כמה שיכל כמה שיותר עניין בביטלס. את סשן הצילומים השני של הביטלס, אירגן בריאן בסוף מרץ 1962, עבור כרטיסי ביקור ללהקה. שימו לב לשינוי האדיר.



בפוסט הבא נדבר על הצעדים הבאים של בראין –  שילוב הביטלס בתכניות רדיו והשגת חוזה הקלטות וכמובן ההיבטים הכלכלים שלהם.

9 צפיות0 תגובות
bottom of page