הפוסט היום יעסוק בשיר בעל 5 שורות. כמו רולינג סטון כמו ה FBI וה CIA וה BBC, בי בי קינג ודוריס דיי, מאט באסבי דיג איט, דיג איט, דיג איט,דיג איט… עוד על השיר הזה תוכלו לשמוע בפרק הפודקאסט “תחילתו של עידן הדי-קליין” שמדבר בין היתר על היום הזה בפרויקט ‘גט בק’. שורות שהתאגדו לכדי קטע בשם Dig It שנרשם בפעם השנייה והאחרונה כיצירה של כל ארבעת חברי הביטלס. (הראשונה היתה קטע אינסטרומנטלי בשם Flying). הקטע הוא תולדה של ג’אם סשן שהנהיג לנון בו הוא מנגן 3 אקורדים על פי הדפוס של I-IV-V שאלו בעצם שלושת האקורדים שנמצאים הכי הרבה בשימוש עבור כל מפתח. זה באמת דיי נחמד לנגן 3 אקורדים ולזרוק סתם מילים ואני יכול להבין את ההנאה שהפיקו חברי הלהקה מכך, אי שם בינואר הקר בסשנים של פרויקט Get Back. השיטה הזו של ג’אם סשן ממוצא בו הביטלס מנגנים אקורדים בצורה רפטטיבית וזורקים מילים שאין בניהן קשר ישיר, החלה עוד בתחילת הפרויקט באולפני טוויקנהאם בקטע שקיבל את השם Get Off שבו גם מקרטני שיתף פעולה. לאחר מכן, בלא פחות מארבעה סשנים בארבעה ימים שונים, הנהיג לנון את השטות הזו, ואולי זו הסיבה שכשהחומר הגיע לידיו של פיל ספקטור, הוא סבר שמדובר במשהו חשוב עבור לנון ובחר לערוך מהג’אמים הללו את הקטע בן ה 49 שניות שנכנס לאלבום. הפעם הראשונה בה ביצעו הביטלס את הקטע שנקרא אז עדיין Can You Dig It הייתה ב 24 בינואר 1969, ובה הם ניגנו אותו לא פחות מ 7 דקות תמימות. 30 שניות מאותו סשן הגיעו אל תקליטון הבונוס שצורף לאלבום Let It Be Naked, שנקרא Fly on the Wall. אני חייב לומר שלאחר שהקשבתי לכל הסשנים של השיר הזה, אם באמת הייתי זבוב על הקיר שם, סביר שבנקודה כלשהי הייתי מבקש שמישהו יכה אותי עם עיתון מגולגל. הקטע הקצר מתוך Fly on the Wall קיצור השם ל Dig It יכול לנבוע מכך ששיר באותו שם הופיע באלבום Head של המאנקיז מ 1968 שהיווה את הפסקול לסרטם הבאמת נהדר שההשפעה של מג’יקל מיסטרי טור ניכרת בו. הנה השיר של המאנקיז: בסוף הג’אם הזה אומר לנון בקול פאלצטו: “זה היה Can You Dig It שבוצע על ידי ג’ורג’י ווד, ועכשיו נבצע את Hark, the Angels Come“. ג’ורג’י ווד הוא קומיקאי ושחקן בריטי משנות ה 20, שנודע למרבה הצער בעיקר בגלל קומתו הננסית והנמוכה (1.45). מה לו וללנון? לא הרבה. שמועה אומרת שבחור באותו שם רכש את ביתה של הדודה מימי בשדרות מנלאב 251 בליברפול. מה עם Hark, the Angels Come? עיוות גס של לנון למזמור חג המולד הוותיק בשם Hark The Herald Angels Sing מ 1739. אז מה עניין שמיטה להר סיני? שוב נתבסס על שמועות, אבל הפעם פיקנטיות אז זה בסדר. הדעה הרווחת היא שפיל ספקטור בידיעתו של ג’ון הכניס את המשפט הזה רגע לפני השיר Let it Be כדי לעשות קצת קווץ’ לפול עם ‘שירת הגוספל המלאכית’ שלו. הוא לא הסתפק בזה ובסופו של Let it Be הוא הכניס שיר על זונה ליברפולית. עדיין אנשים לא מבינים למה פול שנא את מה שיצא מהאלבום הזה? בטח מיותר לציין ש Dig It לא נכנס לגרסת הנייקד שהוביל פול. הלאה לסשן הבא שבוצע יומיים אחר כך ב 26 בינואר ובו הקדישו הביטלס לא פחות מכ 13 דקות של הקלטה. 49 השניות שמופיעות באלבום נלקחו מתוך הסשן הזה. הנה גרסת 4 הדקות שראתה אור בקופסת ה 50 לאלבום Let it Be. הנה 10 שניות מתוך קטע שהופיע בסרט Let it Be ומתעד את הג’אם סשן הזה באותו היום: בגרסה השנייה שהם עשו באותו היום נוספו ללינאפ שחקני חיזוק בנוסף לארבעת המופלאים – וזה הליינאפ: ג’ון לנון – גיטרת בס עם 6 מיתרים, פול מקרטני – פסנתר, ג’ורג’ הריסון – חשמלית, רינגו סטאר – תופים, בילי פרסטון – האמונד, ג’ורג’ מרטין על השייקר, והת’ר בתה של לינדה בקולות מאולתרים. ב 28 בינואר, חוזרים הביטלס לבצע את הג’אם סשן המאולתר הזה שהפך אולי למין דרך להשתחרר מהמתח שסבב אותם. כרגיל לנון מאלתר וכולם מנגנים והכל טוב ויפה והריטואל חוזר על עצמו גם למחרת ובתוך רוח האלתור שאולי התחילה לאזול כבר, לנון פשוט מתחיל לזרוק תוך כדי הג’אם את שמות השירים שהקליטו עד כה בסשנים, גם כאלו שלא יכנסו לאלבומים של הביטלס. ואלה שמות: Don’t Let Me Down, Get Back, I’ve Got A Feeling, Two Of Us, All I Want Is You, Teddy Boy, One After 909, All Things Must Pass, Dig It, Let It Be, The Long And Winding Road, For You Blue, Maxwell’s Silver Hammer דוריס דיי השחקנית והזמרת שלנון שירבב לקטע, הלכה השבוע לעולמה בגיל 97, ולנון בבדיחות הדעת הודה פעם בראיון שגדל על קוקה קולה ועל סרטיה. אם אני הייתי צריך לבחור שיר של דוריס דיי, הייתי הולך דווקא עם בחירתו של רינגו סטאר לשיר היפהפה שלה מ 1945 Sentimental Journey. רינגו הגדיל וקרא לאלבום הראשון ששחרר לאחר הביטלס על שם השיר שהקליט לו גרסת כיסוי. הנה דוריס דיי עם Sentimental Journey חוץ מביבי קינג (לא ראש הממשלה), נגן הגיטרה המהולל שאתמול צויינו 5 שנים ללכתו מאיתנו בגיל 90, נכנס גם מאט באסבי ל Dig It. באסבי היה כדורגלן סקוטי ממוצא יהודי ששיחק בתחילת דרכו במנצ’סטר יונייטד ולאחר מכן עבר לשחק בליברפול. כשפרש הפך למאמנה של מנצ’סטר יונייטד ושל נבחרת סקוטלנד. לימים הפך לסר מאט באסבי. אירוע קשה שנקשר בו היה התרסקות המטוס ב 1958 שהוביל את מנצ’סטר יונייטד שאותה שאימן ובה נהרגו 8 שחקנים והוא עצמו נפצע באורח קשה. ג’ון שאולי לא היה אוהד כדורגל כזה גדול, בכל זאת זכר לטובה את קבוצת הכדורגל של ליברפול שאביו העריץ וגם את שמו של אחד משחקניה ואם חושבים על זה אולי הוא היה גם אחראי להצבת דמותו של אלברט סטאבינס, שחקן נערץ אחר מהקבוצה, בסט הצילומים עבור העטיפה של האלבום סרג’נט פפר. בי בי קינג ג’ורג’י ווד מאט באסבי דוריס דיי אם תהיתם למה כתבתי יותר מ 5 משפטים על הקטע הקצר והלא חשוב הזה שנקרא Dig It, אז שוב נעזר בשמועה שמסתובבת אצלי בבית, שבכל מה שקשור בביטלס אני לא בקו הבריאות הנפשית. לסיום, הנה קטע משנות ה 80 בו שומעים את לא אחר מאשר מייקל ג’קסון מדבר על Dig it ואפילו מפזם אותו. #getback #מאנקיז #פילספקטור #דוריסדיי #ביביקינג #SentimentalJourney

האם הייתם מעזים לומר לפול מקרטני ששיר שלו הוא לא מספיק טוב? זה בדיוק מה שעשה ריצ’רד לסטר, במאי הסרט “הצילו”, במרץ 1965. מתוך 4 השירים שהביא לו פול מקרטני הוא דחה שניים כלא טובים מספיק עבור הסרט. הוא כן אהב את “The Night Before” ואת “Another Girl”, אבל לא אהב את “That means a lot” ואת “Tell Me What You See”. כיון שהביטלס עצמם לא היו בטוחים לגבי That means a lot, הוא נגנז ויצא לבסוף רק באנתולוגיה השנייה, אבל את Tell me what you see הם אהבו מאוד, ולכן הוא יצא באלבום Help בצד השני, שכלל שירים שלא הופיעו בסרט. ריצ’רד לסטר הוא במאי מבריק (ביים עבור הביטלס גם את “לילה של יום מפרך” וסרטים נפלאים כמו “פטוליה”, “The Knack” ו”רובין ומריאן”), אבל לפי ג’ורג’ מרטין הוא היה קוץ לא קטן בישבן הביטלסי ובכל מקרה, בהקשר של Tell me what you see הוא טעה לחלוטין לטעמי, שכן מדובר בשיר נהדר. למרות שאני יודע שאנשים רבים אוהבים את האלבום Help, לטעמי זהו אלבומם החלש ביותר של הביטלס, ולו בגלל שהוא האלבום היחיד בקטלוג שלהם שלא מראה התקדמות אלא דריכה במקום, ואולי אפילו נסיגה, מבחינת ההתנסויות המוזיקליות. יש בו כמה שירים נהדרים, אבל רק שני שירים שאני יכול להצביע עליהם כחשובים באמת להתקדמות של הביטלס – Help, שהיה השיר הממש אישי הראשון של לנון ו-Yesterday ששינה את ההבנה של הביטלס לגבי מה אפשר ומה אי אפשר לעשות (המסקנה שלהם היתה שאין משהו שאי אפשר לעשות). חשוב לא פחות, השיר שינה גם את מאזן הכוחות בלהקה מקצה אל קצה. אבל יש באלבום עוד שיר, שגם אם הוא חשוב פחות, הוא לפחות מראה התקדמות ומנבא את העתיד, וזהו Tell me what you see. השיר Tell me what you see הוא לא השיר הטוב באלבום. גם Yesterday ו-Help לא. אבל ב-Tell me what you see נמצא פוטנציאל המעבר המוסיקלי שהם יעשו בדרכם לראבר סול. שיר נוסף שהוקלט יחד עם שיר זה בסשנים של “הצילו”, Wait, נשאר נאמן לשמו וחיכה עם יציאתו עד לאלבום “ראבר סול”. שני השירים האלה לוקחים את העיבוד למקום אחר, שהביטלס עדיין לא היו בו קודם לכן. מכיון שהיום אנו מתרכזים ב-Tell me what you see, בואו נתחיל עם המילים שלו. אז איך הן? סבירות. היו כבר טובות יותר ויהיו טובות יותר. תכף נגיע לייחוד המוסיקלי שלו. אבל בכל זאת, ברשותכם, אתעכב על המילים לרגע, רק כדי להראות שגם כשמקרטני הוא כותב השיר (וזה שיר שגם הוא וגם לנון הסכימו כי הוא כולו, או כמעט כולו, מקרטני), לנון נמצא שם. על הקיר במנדיפס, ביתה של דודה מימי ודוד ג’ורג’ בו התגורר לנון בילדותו, היה תלוי המוטו הדתי הבא: However black the clouds may be In time they’ll pass away Have faith and trust and you will see God’s light make bright your day מקרטני כמעט ומצטט את השורות האלה בדיוק מירבי כשהוא כותב את השיר. רק שבמקום אלוהים, גיבור השיר (מקרטני?) נמצא במרכזו של הציטוט: Big and black the clouds may be Time will pass away If you put your trust in me I’ll make bright your day נעבור למוסיקה. אז מה כל כך מיוחד בה שגורם לי לאהוב את השיר ולראות אותו כסימן לבאות? זה פחות המוסיקה ויותר העיבוד. חטיבת הקצב שונה בשיר הזה. רינגו וג’ורג’ אחראים לכך. רינגו מנגן על קלווס, כלי המכונה גם “קסילופון קובני”, ובנוי משתי חתיכות עץ שיוצרות צליל ייחודי. זהו אחד מהכלים הפופולריים ביותר בנגינת הרומבה. רינגו עושה איתו כאן משהו פשוט מאוד – הוא יוצר סאונד מעניין שמגיע בין הביט השלישי לרביעי בכל תיבה ויוצר תבנית מעניינת. זה קלווס – https://www.youtube.com/watch?v=m5EWmdBc0s8 ג’ורג’ מנגן על גוארו, כלי הקשה פורטו ריקני מסורתי שהגיע במקור מדרום אמריקה (ויש שאומרים מאפריקה). זהו כלי שמיוצר על ידי גילוף חריצים לאורכה של דלעת יבשה. מנגנים עליו בעזרת מקל עץ דק שמגרד את החריצים. גם אם זה לא בולט באופן ישיר, כי השימוש בכלים האלה הוא יחסית מעונב, מדובר עדיין בשימוש בכלים לא שגרתיים, בטח לא ללהקת רוק. השאיפה לסאונד מיוחד יותר מתחילה. אין כלי שנמצא מחוץ לכלים המותרים לשימוש, להקת רוק או לא להקת רוק. ואז מגיעים למעבר של השיר. פה יש משהו מעניין בשילוב בין המילים והמוסיקה. כל השיר הוא סוג של ברברת של בחור מאוהב שמנסה לשכנע בחורה כי הוא האדם הנכון עבורה. השימוש ב”מבט” נוכח לאורך כל השיר. הבחור מבקש מהבחורה שתפקח את עיניה ותראה כי רק הוא האדם המושלם בשבילה. מה את רואה? הוא שואל אותה, ומבלי לאפשר לה לענות, עונה בשבילה – את רואה אותי. הוא בחור די מעיק ולוחץ ולא ממש נותן לה לדבר. ואז אנו מגיעים אל המעבר, אליו מובילה שורת הרמוניה קולית מופלאה, שמושרת בגרון ניחר ובחצי תחינה. השורה עוצרת את מהלך השיר עם המשפט Tell me what you see וכאילו מבקשת לבצע הפסקה על מנת להניח לבחורה להשיב סוף סוף. כאשר היא לא משיבה, ועל מנת לעצור את השקט המביך, מגיח מיד הפסנתר החשמלי עליו מנגן מקרטני, שמקבל את מלוא המקום, ואליו מצטרף רינגו עם סט התופים המלא והנפלא שלו. אבל אל חשש. המבוכה לא גורמת לבחור להפסיק ללהג והוא, מיד אחרי המעבר, ממשיך בשלו. רגעים כאלה הופכים את שירי הביטלס לגדולים כל כך. זה עוד לא המורכבות של העיבודים שיגיעו שנה מאוחר יותר, אבל גם בפשטות הזו יש חופשיות מוחלטת ויציאה מהתבנית. ליצירת טרק המוסיקה הבסיסי נדרשו 4 טייקים בהם מקרטני ניגן בס, רינגו תופים, ג’ורג’ גוארו ולנון גיטרה. לאחר מכן הוסיפו ערוץ שירה – וגם כאן יש משהו נסיוני חדש. פול וג’ון שרים אוף ביט. כלומר מעט אחרי הביט. שימו לב שבעוד שלמקרטני אין שום בעיה עם זה, נראה שלנון נאבק עם זה מעט. עוד תוספות מעטות והשיר מושלם, ממוקסס ונדחה על ידי לסטר. כעונש, לסטר לעולם לא יבצע את השיר מול קהל. אבל בריאן מאי וקרי אליס כן. ואם תסתכלו עליהם תוכלו לראות שגם הם, כמוני, מתמוגגים מהרמוניית המעבר ומהמעבר עצמו. https://www.youtube.com/watch?v=l7BtBW9Xmdk הסאונד והאווירה הכוללת של השיר נשמעת שונה משאר השירים שבאלבום והיא לחלוטין מבשרת על הסאונד והאווירה של “ראבר סול”, אותו יתחילו להקליט מיד כשיצא האלבום “Help”. #help #גוןלנון

אומרים שג’ורג’ הריסון הוא הביטל השקט. אני נוטה שלא להסכים עם הסברה הזו. אלא אם בשקט הכוונה היא להד רועם מאוד. נכון שתהום הייתה פעורה בינו לבין יכולות הכתיבה והכריזמה של 2 כוחות הסוס העוצמתיים שהובילו את הלהקה – לנון ומקרטני, אבל זה מסתכם בזה. הוא ידע למצוא את הדרך ולהשתפר ככותב. דוגמאות להשפעתו של הריסון על הביטלס אפשר למצוא למכביר. נתחיל בכך שהריסון היה הגיטריסט הטוב מבין כל חברי הלהקה. זה נכון ששאר חברי הלהקה כמו למשל מקרטני הדביקו את הקצב במרוצת השנים, אבל קטעי הגיטרה המובילה המצוינים בתחילת דרכם וגם אחר כך הם שלו. על שמו של הריסון נרשם הסיטאר המהפכני ב’עץ נורווגי‘ והוא היה הראשון לזהות שאפשר להכניס מוסיקה שהיא לא מערבית בעליל לתוך תקליטי פופ. הוא גרר את הלהקה להרפתקת המהרישי והודו ושטח את משנתו בפני כל מי שרצה להקשיב בעניין פילוסופיית החיים שלו. הוא גם זה שידע בזמן אמת בתוך תוכו שהביטלס או לפחות איך שהעולם הכיר אותם עד 1966 כבר לא קיימים. מהשיר הראשון שכתב עבור האלבום השני של הביטלס – Don’t Bother Me ועד ל 2 הקטעים הבאים שיכנס לאלבום Help חלפו כמעט שנתיים. נצח במושגים של הביטלס אז. בשיר הראשון הריסון נמצא בתקופה לא זוהרת בחייו בה הוא חשב שהנה ג’ון ופול הולכים להתפתח ככותבי שירים והוא זה שיינטש מאחור לכשיצליחו. בשנה הבאה התחושה לא הלכה והשתפרה. להיפך. בראיון שנערך בסקוטלנד ב 30 באפריל 1964 עבור תכנית הטלוויזיה Roundup, מעמדו או חוסר מעמדו בלט במיוחד. הביטלס הופרדו בראיון הזה ל 2 מחנות. ה’מנהיגים’ – לנון ומקרטני שנשאלו על כתיבת השירים שלהם ו’תומכי הלחימה’ – הריסון וסטאר. אם הריסון היה טעון על העניין בתקופת האלבום השני של הביטלס תחשבו מה הוא הרגיש כשהביטלס הגיעו לעבוד על האלבום ראבר סול. מקרטני סיכם יפה את התחושה הכללית שהייתה להם אז: “הייתה לנו תקופה חמודה ועכשיו הגיע הזמן להתרחב הלאה”. גם ג’ורג’ מרגיש שהוא צריך להתפתח. אבל לאן? מה שלא יעשה הוא יהיה בצילם של לנון ומקרטני. כשאני מקשיב ל Think For Yourself תמיד נדמה שזה מין שיר אנטי ממסדי שבו בפעם הראשונה ג’ורג’ מנסה לבטא משהו שלא קשור לשירי האהבה שהמופ-טופס כתבו וביצעו עד אז. אבל משהו פישי בכל העניין. השיר כללי מדי ולא מופנה למישהו באופן ספציפי. הלכתי ושאלתי את ג’ורג’. הורדתי מהמדף את הספר העבה והכבד שלו I Me Mine, דפדפתי עד לעמוד שבו נראה כתב היד המסודר שלו של השיר וכך כתב בקצרה ג’ורג’ על השיר הזה: “הוא חייב להיות על ‘מישהו’ מאיך שהוא נשמע – אבל אני לא בדיוק זוכר מי השפיע על השיר הזה. בטח הממשלה”. הלקוניות עוד רגע מקפיאה את החדר ללא צורך במזגן. ג’ורג’ לא זוכר על מה נכתב השיר המשמעותי הראשון שלו שנכנס לאלבום המשמעותי הראשון של הביטלס? נכתב על ‘מישהו’? ‘בטח הממשלה’? גשש בלש היה אומר על כך: “חשוד מאוד…” (מנגינה מוזרה). ככל שעניות דעתי מרשה לי כי בכל זאת היא ענייה, זהו אוסף של תירוצים. אם באלבום השני הריסון היה מוטרד ממעמדו בביטלס, עכשיו הוא כבר לא יכול להכיל זאת. יכול מאוד להיות שהרעיון המרכזי אתו התחיל הוא שיר אנטי ממסדי ואפשר לראות זאת בבית השני ה’חריף’ יותר, אבל אט אט הוא מבין שהממסד בו הוא מורד הוא הדיקטטורה השולטת בלהקה. כך הוא כותב לחבריו ללהקה לנון ומקרטני: “יש לי מילה או שתיים לומר על הדברים שאתם עושים אתם מזינים את כל השקרים האלה (בשירים) על הדברים הטובים שיהיו לנו רק אם נעצום את העיניים” בפזמון הריסון עובר לאיומים: “תעשו מה שתרצו תגיעו לאן שתגיעו חישבו לבד (או תבינו לבד) כי אני לא אהיה שם אתכם (יותר)” בסופו של השיר נותן הריסון עקיצה ועצה: “למרות שהמוח שלכם אטום נסו לחשוב קצת יותר, זה עבורכם (עבור הלהקה) העתיד עדיין נראה טוב ויש לכם זמן לתקן את כל הדברים שאתם צריכים”. באוקטובר 1965 מתחילות הקלטות האלבום ‘נשמה מגומי’ כמו שאוהבים לומר בעברית וב 8 בנובמבר, ממש כמה ימים לפני סיום העבודה על האלבום, מתפנים הביטלס לעבוד על השיר הזה של ג’ורג’. יאמר לזכותם שהם מקדישים לו לא מעט זמן, לא משהו שאפשר לומר על שאר השירים של ג’ורג’. רוב הזמן הושקע בחזרות ולאחר מכן הכלים הבסיסים עבור הקטע של ג’ורג’ שנקרא בשלב זה Won’t Be There With You מוקלטים בטייק אחד. כשאני מתכוון לכלים הבסיסים אלו בדיוק הגיטרה בס והתופים – פול, ג’ורג’ ורינגו. יש לנו את יסודות הבניין. הדבר הבא באג’נדה הוא הקלטת הקולות הראשיים וקולות הרקע. כאן זה מסתבך. אף אחד לא מצליח לשיר את זה כמו שצריך. מסיבה לא ברורה הניסיונות הארוכים הללו להבין כיצד לשיר את הקולות גם הם הוקלטו ותודה לאל שכך. הקטעים הכי מרגשים בחזרות הארוכות האלו הם אלו בהם ג’ורג’ הריסון מדריך את חבריו כיצד לשיר. אמנם הם מתייחסים לכך בבדיחות הדעת אבל הם מצייתים לו. הם כבר מבינים שמישהו כאן הגיע לקצה. כל כך מרתק להקשיב איך הביטלס מנסים להגיע לדבר הנכון כמו שהם וג’ורג’ מרטין חושבים שצריך להיות. ככה זה נשמע כשהביטלס עובדים ומתבדחים. זה לא יכול להישמע רע. רבים וטובים שאלו את עצמם מדוע ג’ורג’ מרטין הפעיל את מכשיר ההקלטה בזמן שהביטלס עושים חזרות וניסיונות הקלטה והסיבה הרווחת היא שהוא ניסה לתפוס 2 חיפושיות במכה. המשימה הבאה לאותו לילה הייתה ההקלטות עבור תקליטון הכריסטמס השלישי שלהם זה שיוצא למועדון המעריצים פעם בשנה. כיאה לפוסט הזה על עטיפת התקליטון, היחידי שנראה עגמומי ולא מישיר מבט למצלמה הוא ג’ורג’. תקליטון הכריסטמס השלישי של הביטלס כן נעשה שימוש בקטע מההקלטות הללו בסרט צוללת צהובה בו שולב הניסיון להקליט את המשפט and you’ve got time to rectify כשהוא חוזר על עצמו בלופ. מקרטני עצמו לקח קטעים מההקלטות עבור האלבום הניסיוני שלו משנת 2000 Liverpool Sound Collage בו דגם קטעים של חבריו ללהקה לקטעים באלבום. במהלך ההקלטות הללו נשמע ג’ון כשהוא אומר: “אני מצטער, לפעמים אני מרגיש חסר תועלת בסשנים האלו. כמובן, סינתיה מבינה אותי. לעתים קרובות אני מדבר אתה על כך כשאני מגיע הביתה. אני אומר לה, ‘את יודעת, סינתיה, לפעמים אני פשוט לא מסוגל להגיע לתו הנכון’ “. מכיוון שהעבודה על הקולות התארכה, החליט ג’ורג’ מרטין שג’ון ופול יקליטו את קולות הרקע כל אחד בערוץ נפרד. אחרי שהכל או ה’קול’ בא על מקומו בשלום, מוכפלים הקולות ומוקלטים עוד תוספות כמו טמבורין ומראקאס של רינגו וג’ון על אורגן ההאמונד. עדיין השיר מרגיש עירום. ‘חייבים להוסיף משהו טיפה שונה. בכל זאת אנחנו הביטלס וזה האלבום ראבר סול. אסור לבייש את הפירמה’. ג’ורג’ הריסון נזכר שמתישהו הם הקשיבו לקטע בשם Zip-A-Dee Doo-Dah מבית היוצר של המפיק פיל ספקטור שהוקלט ב 1962 על ידי שלישיה שטיפח בשם Bob B. Soxx & the Blue Jeans. מה מיוחד בשיר הזה? לא יותר מדי, אבל ישנו קטע סולו גיטרה שנשמע מעוות וצורמני, מין גרסה קדומה לאפקט דיסטורשן, רק שזה משהו שקרה בטעות אבל פיל ספקטור היה אמיץ והשאיר אותו. החברים נזכרים שיש באולפן קופסת דיסטורשן שמפיקה מרגליות או יותר נכון צליל מיוחד שמכונה אפקט fuzz. ‘מה נחבר את אחת הגיטרות לקופסה הזו וננגן?’. ‘נראה לכם? זה רגיל מדי, כבר כולם עשו את זה אפילו אלו…נו הרולינג סטונז…בואו נחבר את הבס לקופסה ונראה מה קורה…’, ‘אבל זה יכול להתפוצץ…’, ‘אבל איזה פיצוץ פאז זה יהיה…’. השיחה הדמיונית הזו התנהלה בראש שלי אבל התוצאה היא שפול מחבר את גיטרת הריקנבאקר בס שלו לקופסה שמייצרת אפקט פאז. זוהי נקודת המפנה של השיר הזה. הסאונד מטעה לחשוב שמדובר בחשמלית וזה כל היופי בעניין. פול מפליא לנגן ליין בס שמתורגם על ידי הקופסא למשהו שמזכיר את סצנת הגראנג’ בתחילת שנות ה 90, ומבלי משים, מפליא לבטא את צלילי הזעם החורקים והנרגננים שחש הריסון. פול והריקנבאקר האהובה בסשנים של ראבר סול חברנו כאן ידגים וילמד אפילו איך לנגן את הקטע על הבס: כמובן שזו לא הפעם האחרונה בה ישתמשו הביטלס באפקט דיסטורשן כזה או אחר ועל כך בטח נדבר בהרחבה מתישהו, אבל לאחר שהונח תפקיד הבס, הסתיימה העבודה על השיר והוא מקבל את שמו הקבוע Think For Yourself. לסיום, דיברנו על דיסטורשן, אז הנה מי שלקח את אותו צעד קדימה והקליט לשיר גרסה מכוסחת לגמרי. אני מתכוון כמובן לפיט שלי זכר צדיק לברכה מהבאזוקוס האגדיים שהקליט ב 2012 את הגרסה עבור מגזין המוסיקה מוג’ו שהוא אגדי לא פחות. תאהבו ותהיו טובים. חמישי שמח. סופ”ש מדהים. #IMeMine #גורגהריסון #פילספקטור #תקליטוניהכריסטמס

היום אני רוצה לספר על טריק שג’ורג’ מרטין השתמש בו כמה פעמים בתקופה בה הפיק את הביטלס, וגם לפני זה למען האמת. הוא קרא לזה Wind Up Piano. אבל בואו נחזור קצת אחורה בזמן – רעיון ההקלטה על סרט מגנטי חוזר אחורה עד ל-1888. אז חשבו על האופציה הזו אוברלין סמית’ וואלדמר פולסן. אבל לקח הרבה זמן עד שבאמת אפשר היה לעשות עם זה שימוש אמיתי. עד אז מוסיקה הוקלטה על גלילי שעווה. כמו שניתן להבין – לא היתה שום יכולת של מניפולציה לאחר ההקלטה – מה שהוקלט הוא מה שהתקבל. בשנות ה-30, הגרמנים התפתחו מאוד בכל הקשור לשימוש בסרט טייפ להקלטה, כולל שימוש במלחמת העולם השנייה ככלי תעמולתי וכלי הפחדה. לשאר העולם הוא הגיע רק לאחר המלחמה. סרט ההקלטה פתח עולם שלם של מניפולוציות – עריכה, שינויי מקצב ועוד, שלפני זה לא חלמו עליהם אפילו. לס פול, אגדת הגיטרה, התחיל להשתמש בזה כבר בסוף שנות ה-40. ב-1949 התחיל לשחק עם מכונת אמפקס reel to reel, מה שאפשר לו להקליט, ואחר כך לנגן את ההקלטה תוך שהוא מוסיף לה נגינה חיה. את התוצאה הקליט על הסליל השני. הוא התחיל להתעניין בשכבות של סאונד והיה מקליט שירים עם 8 שכבות של גיטרה באופן המתואר. הוא נחשב למעשה לאדם הראשון שהשתמש בשיטה הזו של הקלטה מרובת ערוצים. הבעייה היא שעם כל הקלטה חדשה איכות הסאונד של ההקלטה המקורית היתה יורדת. על מנת לפתור זאת, החליט בשנת 52 להזמין מחברת אמפקס מכשיר בן 8 ערוצים עם קונסולת מיקס. לס פול ואשתו מרי פורד הנה דוגמה להקלטה שנעשתה על ידיו בתחילת שנות ה-50. אשתו, מרי פורד, שרה והקליטה קולות רקע, והוא מנגן בכל הגיטרות, חלקן הוקלטו במהירויות שונות. מבריק. תחשבו על כך שעד שנת 1963 הקליטו ב-EMI על 2 ערוצים ורק אז עברו ל-4 ערוצים, אז אולי תבינו עד כמה היה חלוץ לס פול בתחום ההקלטה, וזה בלי קשר לדברים האחרים שהוא אחראי עליהם. ועכשיו אנחנו מגיעים לג’ורג’ מרטין חברינו האהוב והיקר. רוב ההתייחסות למרטין מתחילה עם תחילת ההקלטות של הביטלס, אבל אין זה נכון לומר שמרטין לא היה קשור כלל לעולם המוזיקה לפני שהביטלס הגיעו אליו. נכון שעיקר ההצלחה שלו היתה בהקלטת אלבומי קומדיה, אבל מלבד מוסיקה קלאסית, הוא הקליט מספר קטעים שהגיעו למצעדים. ג’ורג’ מרטין עם פיטר סלרס וסופיה לורן חשוב לא פחות – מרטין היה הראשון להקליט להקת סקיפל. בעתיד ודאי נפרסם פוסט על מוסיקת הסקיפל, אבל בקצרה ניתן לומר שזה היה סגנון מוסיקלי ששטף את אנגליה וגרם להמוני נערים להקים להקות. הסיבה המרכזית היתה שכדי להקים להקת סקיפל לא היית צריך בהכרח כלים מסורתיים שהיו יקרים מאוד. יכולת לקחת קופסת תה מעץ, לחבר לה מקל מטאטא, למתוח חוטים ויש לך קונטרבס. במקום תופים השתמשו בקרש כביסה וקופסאות. אחת מלהקות הסקיפל האלה היתה הקוורימן שלימים הפכה לביטלס. מרטין הקליט את הוייפרס שהיו, כפי שכתבתי, להקת הסקיפל הראשונה שהוקלטה. זה נתן תקווה לכל הלהקות שאולי גם להן יש סיכוי. אחת הטכניקות האהובות על מרטין היתה ההקלטה במהירויות שונות. הוא התנסה בה רבות בתקופת העבודה על אלבומי הקומדיה שלו. דוגמה לשימוש בזה ניתן לשמוע בשיר “Volare” שהוקלט על ידי צ’רלי דרייק והופק על ידי מרטין ב-1958. קולות הרקע הוקלטו במהירות נמוכה ואז הואצו כדי לגרום לאפקט שנוצר. היופי הגדול עם ג’ורג’ מרטין היה שהוא מעולם לא הפסיק לחפש ולהתנסות, גם אחרי שהביטלס כבר היו הלהקה הגדולה בעולם. נכון שבשלב מסויים היו אלה הביטלס שבאו בדרישות משל עצמם, אבל מרטין והטכנאים שלו היו אלה שלימדו את הלהקה שהכל אפשרי. כבר באלבום הראשון של הביטלס משתמש מרטין בWind-up piano שלו. לכאורה זה נדמה כמיותר. להקה עם להיט במצעד זה יפה. אבל ההשקעה של EMI בה היתה של יום הקלטה אחד לכל שירי האלבום, מעבר לכמה שירים שכבר הוקלטו. נשמע כסיפור פשוט – למקסס בקלילות ולהוציא. אבל מרטין היה פרפקציוניסט. כשהוא חשב שהוא יכול להועיל לשיר, הוא לא היה מסוגל לוותר. ב-20 בפברואר התיישבו ג’ורג’ מרטין יחד עם ג’ף אמריק וסטיוארט אלטם, שהיה שותף ותיק לעבודה על אלבומי הקומדיות המצליחים שהפיק מרטין, כדי למקסס את האלבום הראשון של הלהקה. הביטלס עצמם כלל לא שהו באולפן. מרטין רצה להקליט תוספות לשני שירים שלדעתו יכלו להנות מכך. אחד מהם היה Misery. הבעיה נשארה אותה בעיה שהיתה גם ללס פול בהתחלה – בגלל שעבדו על 2 ערוצים, כל תוספת כזו גרמה לירידה באיכות, כיון שבעצם יצרו דור נוסף להקלטה המקורית שהכיל אותה ואת התוספת. מרטין התווכח כבר זמן רב עם המנהלים של EMI בקשר לציוד ההקלטה באולפן. מכשיר 4 ערוצים היה קיים כבר באולפנים, אך הותר לשימוש בהקלטת מוסיקה קלאסית בלבד. מרטין לא הבין את ההגיון שבמגבלה הזו, כשברור כשמש שניתן להשיג סאונד טוב יותר בשירי הפופ והרוק אם יוכל להשתמש בו. המאבק שלו בסופו של דבר הצליח רק כשהביטלס הפכו לסנסציה. אז הוא כבר קיבל מה שרצה, רק שידאג שהלהקה תוציא עוד ועוד להיטים. אבל זה קרה רק בסוף 1963. כרגע אנחנו עדיין לא שם. המיקסים החשובים מבחינת מרטין היו מיקסי המונו (סטריאו היה שגעון של אודיופילים שרצו לשמוע מוסיקה קלאסית באיכות טובה יותר. מיקסי הסטריאו לסגנונות אחרים נעשו כלאחר יד). זו הסיבה שהחלוקה של שני ערוצי ההקלטה היתה חדה – על ערוץ אחד הוקלטה השירה ועל הערוץ השני הוקלט טרק המוסיקה. כך מרטין ידע שאין הוא צריך לדאוג בקשר לבאלנס בין המוסיקה לשירה (בלאנס שהולך לחלוטין לאיבוד בגרסאות הסטריאו של האלבומים הראשונים של הביטלס). כשאמריק, שהיה טכנאי צעיר מאוד, צפה במרטין עובד, הוא היה המום. הנסיון הרב שצבר מרטין במהלך השנים בהן עבד על אלבומי הקומדיה, סיפקו לו שלל טכניקות אולפן שהיו שונות לחלוטין מהאופן בו השתמשו באולפן מפיקים אחרים. אחת הטכניקות האהובות עליו ביותר היתה משחק עם מהירויות הקלטה. אמריק סיפר אח”כ בספרו: “הסשן ההוא היתה החשיפה הראשונה שלי לאחת הטכניקות המפורסמות שלו – Wind-up piano – פסנתר שמוקלט במהירות הנמוכה בחצי, יחד עם הגיטרה שהוקלטה, אבל מנוגן באוקטבה אחת נמוך יותר. השילוב יצר צליל קסום, וזו היתה התבוננות לתוך צורה חדשה של הקלטה – יצירת גווני צליל חדשים על ידי שילוב בין כלים שונים, ועל ידי נגינתם כשהסרט מואץ או מואט. ג’ורג’ מרטין פיתח את הצליל הזה שנים לפני שפגשתי בו, והוא השתמש בו בהרבה מאוד מהתקליטים שיצר”. הרעיון של מרטין ב”מיזרי” היה להדגיש את הגיטרה של הריסון על ידי הוספת שכבה של פסנתר שמנגן את אותם תווים. אבל לסנכרן בין שני הכלים לא היה דבר פשוט. אמריק מספר: “להוסיף פסנתר שמנגן במהירות איטית בחצי מהמהירות הרגילה הוא לא הדבר הקל ביותר לעשות. כשאתה משמיע את ההקלטה בחצי מהמהירות, קשה להשאיר את הקצב יציב. היו יותר מכמה קללות שיצאו מפיו של ג’ורג’ כשהוא נאבק להגיע לטיימינג הנכון במהלך הקלטת התוספת לשיר Misery.” הפסנתר המדובר מגיח לראשונה לאחר 45 שניות הסיבה שמרטין קרא לשיטה הזו Wind-up piano היא כי הצליל שהתקבל הזכיר לו את הצליל של תיבות נגינה כגון זו – ככה עובדות על תיבות נגינה – מרטין חזר לשיטה הזו בהקלטת A Hard Day’s Night. אז כבר השתמשו במכשיר הקלטה של 4 ערוצים. מרטין יצא מחדר הבקרה והצטרף אל הביטלס באולפן. הפעם גם הגיטרה של הריסון וגם הפסנתר של מרטין הוקלטו במהירות איטית פי 2. הריסון שמח מאוד על ההזדמות לנגן את הסולו בצורה איטית. זה אפשר לו להיות מדוייק במיוחד. אמריק סיפר: “התבקשתי להריץ את הסרט בחצי מהמהירות הרגילה בזמן שג’ורג’ ירד לאולפן והכפיל את גיטרת הסולו בנגינה על פסנתר לא מכוון. שני החלקים היו צריכים להיות מנוגנים באופן סימולטני כי היה רק טרק פנוי אחד וזה היה מרתק לראות את שני הג’ורג’ים – הריסון ומרטין – עובדים זה לצד זה באולפן, מקמטים את מצחם בריכוז כשהם מנגנים את הסולו באחדות מופלאה.” מעבר ליופי של הסאונד, ההקלטה הזו היתה ייחודית עבור הביטלס. לראשונה הם יצרו סאונד משמעותי בשיר שלהם, אותו לא ניתן לחקות על הבמה. בהמשך זה כמובן ילך ויגבר. במקביל לעבודה של מרטין עם הביטלס הוא היה מעורב בהפקות אחרות. גם שם, לעיתים, השתמש בשיטת ה-Wind-up piano. למשל, כשהיתה בעיה באופן שבילי ג’יי קריימר שר בחלק מסויים במהלך הביצוע שלו לשירם של הביטלס Do you want to know a secret, מרטין פשוט הכניס על קטע הקול הבעייתי את הפסנתר המואץ שלו, שבשילוב עם השירה חיפה על הבעיה. כשהתבקש להפיק את שיר הנושא לסרט ג’יימס בונד השני, From Russia with Love, אותו ביצע מאט מונרו, החליט להשתמש באותה שיטה, כשהוא מנסה לשוות לפסנתר המואץ סאונד של בללייקה. אפשר לשמוע אותו ממש מההתחלה, בערך מהשניה ה-10 הקטע המפורסם ביותר שעבורו השתמש מרטין בשיטה זו, היה הסולו של In My Life המופתי. ב-22 באוקטובר הביטלס היו אמורים להגיע לאבי רואד כדי לעבוד על Nowhere man. מרטין הגיע הרבה לפניהם כשהתוכניות שלו היו לשנות את הסולו בשיר In My Life. הסולו בשיר נוגן בהתחלה על ידי ג’ורג’ הריסון, אבל לא הוא ולא חבריו ללהקה היו מרוצים. בסופו של דבר הוחלט שמרטין ינגן סולו על אורגן וכך אכן היה 4 ימים לפני כן. אבל מרטין לא הצליח להניח להקלטה הזו, כשהוא משוכנע שהוא יכול לספק סולו טוב בהרבה ושלשיר גדול כל כך מגיע יותר. כשהגיע בבוקר, בזמן שחיכה לביטלס, ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות ובאיזו שיטה. הפעם הוא ניגן את הסולו על פסנתר הכנף של אולפן 2. זה לא היה פשוט. מרטין חזר על ההקלטה שוב ושוב כשהוא מתקשה לשמור על הקצב האיטי כל כך באופן שיתחבר אחר כך לשיר. המאמץ השתלם והתוצאה היא ללא ספק אחד הסולואים הגדולים ביותר בשירי הביטלס. כאן תוכלו לשמוע ראשית את הקטע כפי שאנו מכירים אותו, ואח”כ כפי שהוא נשמע כשהוא הוקלט בחצי מהירות: שנים אחר כך אמר כי השתמש בטכניקה הזו כדי “לקבל סאונד של הרפסיקורד על ידי קיצור זמן הattack (הזמן שלוקח מהרגע הראשון שאתם שומעים את הסאונד ועד לנקודה הרועשת ביותר שלו) של כל הצלילים, אבל גם כי לא יכולתי לנגן את זה בקצב רגיל בכל מקרה. אז ניגנתי את זה על פסנתר בדיוק בחצי מהמהירות ובאוקטבה נמוכה יותר. כשאתה מחזיר את המהירות לקצב המקורי זה נשמע מבריק. זו דרך לעבוד על כולם כדי שיחשבו שאתה יכול לעשות משהו בצורה ממש טובה”. האם להאמין לו? ג’ורג’ מרטין החל לנגן על פסנתר בגיל 5. כשהיה נער, הנהיג הרכב ג’ז, אבל רצה להתפתח אז שילם בעצמו על שיעורי פסנתר שיאפשרו לו לנגן יצירות קלאסיות. ב-1941 זכה בפרס על ביצוע היצירה “ווארשה קונצ’רטו”. הוא הצטרף לחיל האוויר ב-1943 ונשאר שם עד שנת 1947. עם המענק שקיבל עם השחרור שילם את שכר הלימוד של בית ספר גבוה למוסיקה, שם למד פסנתר ואבוב ותכנן להיות נגן קלאסי. על פניו נשמע שגם אם היה חלוד מעט בנגינה על פסנתר, עדיין יכול היה לנגן את הסולו אם רצה. זה בטוח היה פשוט יותר להקלטה מכל משחקי ההתאמות. אולי זה נכון. מי אני שאפקפק בג’ורג’ מרטין הגדול. אבל מרטין ללא ספק ידע משהו חשוב בתחום ההקלטה – כשאתה מנגן מהר, חלק מהתווים מפסידים את העומק של הסאונד שלהם. הקלטה איטית אפשרה שמירה על פרטים והסולו שהוקלט ברור וחד. מרטין לקח את הידע הקלאסי שלו ובעזרתו יצר סולו בהשראת באך – בשיר פופ של 3 דקות! – ובכך שינה לחלוטין את השיר והעניק לו מרחב גדול יותר. על כך הביטלס ואנחנו מודים לו מאוד. ג’ורג’ חיכה בחוסר סבלנות עד שהביטלס יגיעו. הוא כל כך רצה להשמיע להם את הסולו הנפלא שלו. חברי הביטלס הקשיבו, התלהבו, אהבו מאוד והקטע נשאר. גם בהמשך דרכם של הביטלס הטכניקה הזו תופיע. זה יקרה פעמיים – בפסנתר של “רוקי ראקון” ובחלק השני של “You never give me your money”. אבל בשלב הזה תעלולי ההפקה של מרטין את אמריק כבר הגיעו לשחקים חדשים. ולחשוב שהביטלס היו עלולים לפספס אותו. מזלנו ומזלם שדקה לא החתימה אותם. #הביטלס

יום הולדת שמח ומזל טוב למיסטר סר ג’ימס פול מקרטני. הבחורצ’יק שלנו חוגג היום את יום הולדתו ה 77 וזה מכובד לכל הדיעות. זהו יום הולדת מאוד מיוחד מכיוון ש 77 זהו מספר פולינדרומי שסכום ספרותיו הוא 14 שזהו הגיל בו החל מקרטני לכתוב שירים, ובכלל 77 בגימטרייה יוצא עז. כל הסיבות האלו הן תירוץ מעולה לחזור ליום הולדת אחר שלו. אחד שאירע לפני 56 שנה. יום ההולדת ה 21 של הטאלנט הצעיר המוכשר והבסיסט העולה של הביטלס שרק 3 חודשים לפני כן הוציאה את האלבום הראשון שלה, החל דווקא באווירה נעימה בחיק המשפחה הגרעינית החמה והאוהבת. גם הביטלס היו שם. מסיבה נערכה לכבודו בביתה של הדודה ג’ין בליברפול – כן כן אותה דודה שמופיעה בשיר הידוע של ווינז Let ’em In ואוהל גדול נפרש לו בחצר הבית בו הוגשו המטעמים למוזמנים. בתכנית האומנותית הנעימו חברי להקת הפורמוסט שעתידים עוד רגע לחתום חוזה ניהול עם בריאן אפשטיין, את זמנם של כולם עם שירים על פי בחירתו של ילד יום ההולדת. בילי ג’יי קריימר שהוביל את להקת הדקוטות ולהקת השאדוז הגיעו גם הם לכבד את מקרטני בנוכחותם והכל נראה על מי מנוחות. אתם בטח כבר יודעים איך זה בסיפור של הביטלס. לא לזמן רב. ילד יום ההולדת ג’יין אשר ופול ג’יימס עם אחותו הדודה ג’ין וחברי השאדוז ידידם ואוהד גדול של הביטלס הדי.ג’י בוב וולר היה נוכח גם הוא. וולר הלך איתם כברת דרך. הוא למעשה קיבל את הטיפול בהם ממנהלם הראשון אלן וויליאמס ומאוחר יותר כשקיבל משרה במועדון הקאברן כתקליטן ומנחה, סידר להם את ההופעות הראשונות שם ולמעשה בשלב מסוים שמו עלה גם כאופציה לניהול הלהקה, אבל אז הגיע בריאן. ביום הזה, יום ההולדת ה 21 של מקרטני, בוב וולר הגיע עוקצני במיוחד. הוא החל להיטפל לג’ון לנון, שזה כבר רעיון לא טוב לכשעצמו. הוא החל לכנות את החופשה האחרונה שבילה לנון עם בריאן אפשטיין בספרד כ “ירח דבש” של שניהם ולרמוז כי השניים הם זוג. לנון שהיה שתוי, כי ככה זה במסיבות, לא היסס פעמיים. הוא זינק על וולר והחל מכה עם אגרופיו בפרצופו ובצלעותיו של המסכן. תוך שניות היה וולר עם פנס בעין וצלעות שבורות. בריאן אפשטיין נאלץ לפנות אותו לבית החולים. סינתיה לקחה את ג’ון השיכור מיד הביתה וזה מה שסיפרה בספר שהוציאה בשם John: “חשבתי שהימים האלה הסתיימו. אבל ג’ון עדיין היה זועם, הוא המשיך למלמל שבוב כינה אותו הומו. כמה ימים אחר כך כשנרגע הוא הרגיש שהוא מצטער. הוא חזר ואמר, ‘אוי, אלוהים, סין, מה עשיתי?’ והוא שלח לבוב מכתב התנצלות”. במרכז אמו של ג’ורג’ הריסון לואיז. מימינה במשקל קל – ג’ון לנון משמאלה, תקליטן בקאברן מיסטר בוב וולר. Fight! זוהי חברים מתנת יום ההולדת שנתן ג’ון לפול בהגיעו לגיל שבו אפשר להתחיל. לכבוש את העולם. אתם יודעים שהשמחה תמיד נכרחת איכשהו עם עצב ובהזדמנות זו נזכיר את הגברת גלוריה ואנדרבליט שהלכה אתמול לעולמה בגיל 95. לעומת פול הגברת ואנדרבליט היתה כבר מליונרית בגיל 21 כשקיבלה את הירושה שהשאיר לה אביה. היא פצחה בקריירת ציור ולאחר מכן כמעצבת אופנה מצליחה. מה שהיא לא ידעה בזמנו הוא שאחד, פול מקרטני שמו, קיבל השראה מהצלחתה של הגברת אי שם בתחילת שנות השבעים, שיבש מעט את שם משפחתה וכתב שיר עם דמות פיקטיבית בשם Mrs. Vandebilt שזה לכשעצמו הישג לא מבוטל. יהי זכרה ברוך. הגברת גלוריה ואנדרבליט הצעירה מזל טוב לפול מקרטני. אנחנו רוצים אותך כאן לעוד המון שנים ועוד המון אלבומים. #בובוולר #גלוריהואנדרבליט #פולמקרטני

מה לדעתכם היה השיר האחרון אי פעם שהוקלט על ידי ארבעת חברי הביטלס יחדיו? זה נכון שמתישהו בתחילת 1970 חוזרים שלושת חברי הביטלס הריסון, מקרטני וסטאר בפעם האחרונה לאולפן על מנת לעשות השלמות לשירו של הריסון I Me Mine, אבל שלושת רבעי להקה זה לא ממש נחשב. גם רוחו של לנון ששורה באולפן לא גורמת לביטלס להיות להקה שלמה ולכן ההקלטות שנעשו בפרויקט האנתולוגיה לא נחשבות גם כן. אני כמובן מתכוון לקטע היפהפה Because שמציג ג’ון לנון ברוחו ובגופו לחבריו ללהקה באולפן ממש רגע לפני סוף ההקלטות של האלבום ‘אבי רואד’. איך שלא נסתכל על כך, ‘אבי רואד’ הוא אלבום גיטרות. אם בפרויקט ‘גט בק’ הביטלס עושים קולות של חזרה לשורשים, באלבום הזה הם מיישמים את הפרקטיקה ואת מה שעשו עליו חזרות במשך חודש שלם ומוסיפים בעדינות רבה את הטריקים האולפניים שלמדו במרוצת השנים עם המנטור ג’ורג’ מרטין. הקטע Because הוא חריג בנוף הזה של החזרה לשורשים. עם ההרמוניות הקוליות המפוארות, הצ’מבלו והחדשנות בשילובו של המוג סינתיסייזר הוא יכל בקלות להשתבץ בסרג’נט פפר. הקטע יוצא הדופן הזה הוא אכן השיר האחרון בהחלט שהקליטו הביטלס בהרכב מלא כשהלהקה עדיין חיה קיימת ובועטת – בעיקר האחד בשני. כפועל יוצא זה יהיה גם הקטע האחרון שקיבל את קרדיט הכותבים שמזמן איבד כל תוכן – לנון ומקרטני. ההקלטות לאלבום אבי רואד מתחילות רשמית באזור אפריל ומסתיימות באוגוסט 1969. חודש אחר כך כבר יתחיל ג’ון לדבר על לעזוב את הלהקה או כמו שניסח זאת בלשונו העדינה ‘להתגרש’ ולפרק את השותפות בינו לבין מקרטני. מהיכן מביא ג’ון כזו פיסת מוסיקה כל כך נהדרת? כמו שכבר הספקנו להתוודע אליו, הוא זקוק לפעמים למעט עזרה מידידים ובמקרה כזה בו השותפות עם מקרטני גוועת לה לאיטה הוא שואב את ההשראה מהדמות הקרובה לו מכל – יוקו אונו. היום אנחנו כבר יודעים שזו לא הפעם האחרונה בה ישתמש לנון בהשראתה של יוקו לכתיבת שיר. את הרעיון המרכזי לשיר Imagine הוא מביא מתוך פואמה שכתבה יוקו עוד לפני שנפגשו. הפואמה נקראה Cloud Piece ופורסמה בספר שהוציאה ב 1964 בשם Grapefruit. הפואמה Cloud Piece מתוך ספרה של יוקו Grapefruit במקרה הזה של Because, מקבל לנון את ההשראה עבור המילים ככל הנראה מאותו הספר ויוקו היא גם ההשראה עבור הריף המפורסם שמלווה את הקטע. את הריף משאיל לנון מקטע של בטהובן שמנגנת יוקו על הפסנתר.מה ליוקו ולבטהובן? דווקא ספרו של מקרטני Many Years From Now שופך אור על הסוגיה: “יוקו הייתה פסנתרנית קלאסית אבל היא הפסיקה לנגן כי אביה חסר הרגישות עשה צחוק מאצבעותיה הקטנות ואמר לה שהנגינה שלה לעולם לא תגיע לשום מקום. היא הלכה לבסוף בדרך של יצירת מוסיקה, אבל התמקדה יותר באמנות האוונגרדית. לפעמים היא ניגנה איזה קטע קלאסי עבור ג’ון”. יוקו הקטנה עם אמה ואביה מקרה שהיה כך קרה. ביולי 1969, בזמן שהזוג אונו-לנון המתינו לסיום השיפוצים של אחוזת טיטנהארסט אותה רכשו לא מכבר, הם שוהים במלון The Inn At The Park שבלונדון. יום אחד מתפנק ונשכב לו הלנון על הספה בחדר, באותו הזמן יוקו פוצחת לה בנגינת ‘סונטת אור הירח’ של בטהובן. אם נרצה מעט לדייק אז זוהי למעשה סונטה מס’ 14 לפסנתר, אופוס 27 מס’ 2 והקטע המדובר אותו ניגנה יוקו הוא חלקה הראשון (מתוך שלושה) שנקרא Adagio Sostenuto. דמותו של לודוויג ואן בטהובן לודוויג ואן בטהובן כתב את היצירה היפהפיה הזה אי שם ב 1801 והקדיש אותה לנערה צעירה שאהב. את היצירה עצמה בטהובן לא כל כך אהב. הוא אמנם לא קרא לה “פיסת אשפה” אבל הוא טען שכבר כתב יצירות טובות ממנה. כאמור, זוהי סונטה המורכבת משלושה חלקים שמתארים יחדיו את אהבתו של בטהובן לאותה נערה והיא מתחילה ברוגע ובעדינות יחד עם אותו ריף מפורסם שגם מי שלא חובב מוסיקה קלאסית בוודאי מכיר. מי שהאזין לכולה יודע שלאט לאט עם התקדמות ההאזנה משתלטת תזזיתיות על האווירה והיא הופכת לנרגנת וכעוסה ופחות ופחות נעימה. רוצים ליהנות מיצירה מרתקת, מורכבת וטובה? הקשיבו לשלושת חלקיה בלינק הבא. היא פשוט נפלאה. לנון נשבה גם הוא בקסמיה של הסונטה של בטהובן ומבקש מיוקו, כי זה רק הגיוני, לנגן את התווים של החלק הראשון העדין של הסונטה במהופך. מדוע? אולי זה בהשפעת הניסיוניות והאוונגרדיות שריחפה באוויר באותה התקופה, אולי כי ריחף שם ענן אחר ואולי זו סתם מחווה לתקופה בה חרכו הביטלס את הבמות עם הקאבר ל Roll Over Beethoven של צ’אק ברי. בכלל אפשר להקביל בין לנון לבטהובן באופן המרדני והלא קונפורמיסטי בו שניהם התייחסו למוסיקה שעשו ובלקיחה של מה שהיה לפניהם שיכלולו ובניית הבסיס לעתיד לבוא אחריהם. יוקו עושה כמצוותו של לנון ומנגנת לאחור את התוים. חשוב להדגיש שהיא לא מנגנת ליטרלי את כל התוים לאחור אלא את אותו ארפג’ו או רצף של שלושה תוים שחוזר על עצמו בסדר עולה אצל בטהובן היא מנגנת עכשיו בסדר יורד.לנון מקשיב ומחליט לשלב פעם ארפג’ו יורד ופעם עולה והנה Because מתגלה לו מתוך הסונטה של בטהובן. מה עם המילים הנפלאות שכתב ג’ון? מה משמעותם? ובכן ג’ון טען כי הכוונה הייתה לייצר ישירות שתחליף את הערפול והג’יבריש שיצר בשירים כמו I am The Walrus או Lucy in the Sky with Diamonds. הוא פשוט רצה לתאר במילים את אהבתו ליוקו וללא כל ‘בולשיט’ כמו שתיאר זאת. חייבים להודות שהמשפטים שהביא לנון לשיר הם פשוטים ומופשטים אבל מאוד קסומים ומקסימים: “מכיוון שהעולם עגול זה מדליק אותי. כיוון שהרוח מהירה זה מפוצץ לי את המוח – [שימו לב למשחק המילים היפה עם המילה blows (לפוצץ ולנשוב)]. האהבה היא ישנה, האהבה חדשה האהבה היא הכל האהבה היא את מכיוון שהשמים כחולים, זה גורם לי לבכות מכיוון שהשמיים כחולים…” מקרטני שהוא מעיין נמסיס של לנון בתקופה הזו ואולי אם חושבים על כך מאז ומעולם, נתן את גרסתו בספרו הביוגרפי: “אני מהמר על כך שיוקו כתבה את המילים, זהו סוג הכתיבה שלה: רוח, שמים ואדמה בצורה מחזורית. זה משהו שהגיע הישר מתוך הספר שלה Grapefruit וג’ון הושפע מאוד ממנה באותה תקופה”. הספר Grapefruit במהדורה הראשונה לא נכנס לוויכוח שאי אפשר להוכיח בו דבר. גם לדליית חומר ממשפטים שכתבה יוקו אי שם בתחילת דרכה צריך כשרון ולכן נשאיר את העניין כשהוא איפשהו באמצע ונתפנה למוסיקה עצמה. לנון אץ רץ להקליט דמו אקוסטי עבור המילים והלחן שכתב והנה קטע ממנו: המילים בבתים כבר היו דיי סגורות על עצמן בדמו הזה רק בשינוי אחד קטן. הרוח היא low במקום high. עדיין אין זכר ל’סונטת אור הירח’ המהופכת של בטהובן. הזכרתי ששאר חברי הביטלס מתוודעים ליצירה של לנון לראשונה באולפן, והאירוע הזה קרה ב 1 באוגוסט 1969. ג’ון מציג את השיר כשהוא פורט בעדינות על הגיטרה החשמלית את התווים המהופכים של בטהובן. הצנוע ובעל החזון, ג’ורג’ מרטין מיד מציע – “מדוע שלא אנגן גם אני את אותם תווים שאתה מנגן רק על הצ’מבלו?“. ג’ון שמח על הצעתו של מרטין. הליין אפ מסתדר לו בצורה הבאה: ג’ורג’ מרטין כאמור בצ’מבלו החשמלי, לנון בגיטרה החשמלית ופול בגיטרת הבס. על מנת לסנכרן את הגיטרה עם הצ’מבלו כי ג’ורג’ מרטין טען שהוא “עשה יותר טעויות מג’ון”, מגויס רינגו, המטרונום האנושי לתת מקצב על ההיי האט כשכולם מאזינים לו באזניות ומנגנים לפיו. הנה הטייק הראשון: בצורה הזו הם מתישים את עצמם ומקליטים לא פחות מ 23 טייקים לטרק הבסיסי של השיר. כשהם עולים לחדר הבקרה על מנת להאזין למה שהקליטו, הם נבוכים לגלות שכבר בטייק 16 היה להם את זה ביד. כשחיפשו מה עוד ניתן להוסיף לקטע הזה שנראה גדול מסך חלקיו, הגיעו כולם למסקנה שאותה תיאר ג’ף אמריק: “השיר מתחנן להרמוניות גדולות ושופעות“. ג’ורג’ הריסון שבילה את זמנו בחוסר מעש בחדר הבקרה יורד לאולפן על מנת להתגודד עם כולם סביב הפסנתר שלידו היה ישוב ג’ורג’ מרטין שהציע סוגים שונים של הרמוניות ווקאליות עבור הביטלס לבצע. ג’ורג’ הריסון מקבל את הקולות הנמוכים, מקרטני את הגבוהים ולנון שר בקול הביניים. שיעור בחשבון. מה עושים כשג’ורג’ מרטין כותב 9 סוגי הרמוניות קוליות שונות – 3 עבור כל אחד מהווקאליסטים, כי הכל חייב להיות גדול וגרנדיוזי עבור השיר הזה, אבל ישנם רק 5 ערוצים פנויים למלא ? הפתרון על פי אמריק הוא שג’ון, פול וג’ורג’ יבצעו 3 סטים של הרמוניות קוליותו וכל סט יבוצע יחדיו על אותו ערוץ. הסט הראשון מוקלט כבר באותו היום והביטלס יוצאים לחופשת הסופ”ש כשמכשיר ההקלטה של 8 הערוצים מלא במחציתו – ערוץ צ’מבלו, ערוץ גיטרה, ערוץ בס וערוץ שמכיל סט אחד של קולות הרמונים. ב 4 באוגוסט הם חוזרים לעבוד על השיר ולהקליט את הסטים הנוספים. זה היה תהליך ממש סיזיפי עבורם ולקח כמה שעות. בסופו של דבר ג’ון נשבר וצעק: “אלוהים, תנו לי כבר הפסקה … הלוואי שלא הייתי כותב את הדבר הארור הזה!”. למרות זאת, ג’ף אמריק תיאר את האווירה באולפן באותו היום בצורה מרגשת ויפה: “באותו היום ראיתי את ארבעת הביטלס במיטבם: הם היו מרוכזים במאה אחוז – אפילו רינגו, הוא ישב בשקט בעיניים עצומות, עודד בשתיקה את חברי הלהקה שלו על מנת שיתנו את הביצוע הטוב ביותר – כולם פעלו במקביל כדי להשיג את התוצאה הווקאלית הטובה ביותר. זו הייתה דוגמה מובהקת לסוג עבודת הצוות שהייתה חסרה כל כך במשך שנים. זה מפתה לדמיין מה הביטלס היו יכולים להשיג אם הם היו יכולים לשמר את רוח העבודה הזו רק עוד קצת”. סמוך ליציאת האלבום סיפר ג’ורג’ הריסון: “ההרמוניות היו די קשה לביצוע. היינו צריכים ללמוד אותם ממש. אבל אני חושב שזה אחד השירים שירשים את רוב האנשים. הוא ממש טוב.” דיי קשה לדעת איזה סטים נכנסו במדוייק ל 2 הערוצים שהוקצו לכך. הסברה הרווחת היא שאחד הסטים שהוקלטו ביום זה פשוט הוכפל ל 2 הערוצים. בכל מקרה ההרמוניה הזו שמורכבת מ 9 אנשים שהם ג’ון פול וג’ורג’ פשוט נפלאה. באנתולוגיה היו נחמדים ובחלק השלישי שיצא ב 1996, הפרידו את ערוצי הקולות משאר הערוצים ונתנו לנו גרסת אקפלה שאפשר לעצום בה את העיניים להרגע ולצלול לעולמות רחוקים. ב 5 באוגוסט, יום המחרת, הוחלט לעשות שימוש בסינתיסייזר של חברת מוג שרכש ג’ורג’ הריסון בעת שהפיק את האלבום של ג’קי לומקס בלוס אנג’לס בשנה הקודמת. הריסון הכל כך נלהב מהכלי, החל לעשות איתו ניסיונות כבר בסוף 1968 ולדאבונו ולדאבוננו הם יצאו כאלבום בשם Electronic Sound שלא חס על שפיות המאזין. על העטיפה הקדמית של האלבום אפשר לראות דמות מצוירת מנגנת על המוג סינטיסייזר. תואר נוסף שקיבל Because, הוא הקטע הראשון של הביטלס בו נעשה שימוש במוג סינתיסייזר. מיד אחר כך הוא ישולב גם ב Here Comes the Sun של הריסון ב (I Want You ( She’s So Heavy של לנון ו ב Maxwell’s Silver Hammer של מקרטני. מעניין מה היו הביטלס מעוללים עם המוג אם היו מקליטים עוד אלבום יחדיו. בסט התמונות הבא אפשר לראות את כולם משתאים מהמוג סינתיסייזר ביום ההקלטות של ה 5 באוגוסט 1969. מהו בכלל אותו מוג סינתיסייזר שבו השתמשו הביטלס ? המוג סינתיסייזר מסוג IIIp איתו הם עבדו, היה סינתיסייזר מסורבל שהכיל קלידים מצד אחד על מנת לנפק את הצליל בלחיצה עליהם ולוח ‘מרכזיה’ עליו ניתן היה לחווט ולקשר בין אפקטים שונים ומשונים בתדרים שונים שהיו מנפקים צלילים מעניינים כמו רעש לבן עם אפשרות להאיץ ולהאט את הצליל. דוגמא בולטת היא הרעש הלבן שדימה רוח ב (I Want You (She’s So Heavy. אם יש לכם 20 דקות פנויות, צפו בסרטון הבא המרתק בו מוסברות ומודגמות יכולותיו של המוג סינתיסייזר: קטע המוג סינתיסייזר שניגן הריסון ב Because נשמע לפרקים בצליל החולמני שאי אפשר לטעות בו ולסווג אותו לשום דבר אחר. הוא לא גיטרה, הוא לא פסנתר, הוא לא בס והוא לא שום דבר אחר. הוא מוג סינתיסייזר. הקטע הבא מומלץ מאוד למי שרוצה לראות כיצד השתלבו כל הטרקים בשיר לכדי יצירת המופת שהוא: לסיכום בנימה אישית אומר ש Because הוא נפלא בעיניי. נכון הוא כבר לא מעורר את אותה התרגשות כמו בהאזנות הראשונות כי אני כבר יודע למה לצפות, אבל הוא אדיר, טהור, קלאסי מלנכולי ומעלה לחלוחית כמו שרק להקה בשלה ומיומנת ששרה את שירת הברבור שלה יכולה ויודעת לייצר. השנה הזו היא שנת ה 50 לאלבום הנפלא ‘אבי רואד‘ וכולנו מחכים ומצפים לקופסא שלא תיפול באיכותה מזו שקיבלנו עבור האלבום הלבן. על העבודה אמון בנו של ג’ורג’ מרטין, ג’ילס, שעשה נפלאות עם האלבום הלבן ורק יאה לסגור את הפוסט הזה עם מה שעולל יחד עם אביו גם עבור השיר Because בפרויקט Love שיצא ב 2006 כשלקח את גרסת האקפלה והעמיס עליה עוד תוספות. #גורגמרטין #גוןלנון #גורגהריסון #בטהובן #ElectronicSound #יוקואונו #מוגסינתיסייזר

אם הייתי צריך להצביע על הדבר האהוב עליי ביותר בפול מקרטני, הן בתקופת הביטלס והן לאחר מכן בשנות הסולו שלו, היה זה בוודאי הוורסטיליות שלו, והאופן בו לא משנה הסגנון או השיר, הראש שלו עובד שעות נוספות במחשבה איך להפיק מההקלטה שלו את המירב. זו הסיבה שגם שירי הילדים שלו, שירים שאנשים רבים שאני מכיר אינם מחבבים כלל, כמו “צוללת צהובה” או “שירו אחריי“, הם בעיני שירים שאפשר למצוא בהם ערך מוסיקלי וחן. אם יש שיר אחד שלו בתקופת הביטלס שאני באמת לא מסוגל יותר לשמוע זהו Maxwell’s Silver Hammer. אולי אבין תוך כדי כתיבה למה, אבל עבורי כלום לא עובד בשיר הזה, ואני לא מצליח למצוא אף נקודת אור בו. לצערו של פול לא רק אני לא אוהב את השיר, גם חברי הלהקה שלו לא ממש אהבו אותו. ג’ון וג’ורג’ באופן כללי לא אהבו במיוחד את “שירי הילדים” של פול. כש”אובלדי אובלדה” יצא כסינגל במספר מדינות, ניסה מקרטני ללחוץ על חבריו כדי שהשיר יצא בסינגל באופן רשמי גם בשאר העולם. זה לא הצליח לו. רוצים קצת ציטוטים של חיפושיות על מאקסוול? בבקשה: ג’ורג’: “לפעמים פול היה מכריח אותנו לעשות שירים ממש דפוקים. אני מתכוון, אלוהים אדירים, ‘מקסוולס סילבר האמר’ היה כל כך משוגע. אחרי זמן מה עשינו איתו עבודה טובה, אבל כשלפול יש רעיון או עיבוד בראש…” ג’ון: “זה של פול. אני שונא אותו. כי כל מה שאני זוכר זה את ההקלטה – הוא הכריח אותנו לחזור על זה מאה מליון פעמים. הוא עשה הכל כדי שהשיר יצא כסינגל וזה מעולם לא קרה ולא יכול היה לקרות, אבל הוא ניגן גיטרה והיה מישהו שהיכה על חלקי ברזל והשקענו בשיר הזה יותר כסף מאשר על כל שיר אחר באלבום”. רינגו: “הסשן הגרוע ביותר שהיה אי פעם היה זה של ‘מאקסוולס סילבר האמר’. זה היה הטרק הכי גרוע שאי פעם נאלצנו להקליט. זה התמשך על גבי שבועות. חשבתי שזה מטורף”. מכירים את זה שאתם לא אוהבים משהו, אבל אז כולם נגדו ואתם מתחילים להרגיש אמפתיה כלפיו? אז זה מה שקורה לי עכשיו עם מאקסוול. אז מה אם אין שום הגיון פנימי בשיר? אז מה אם הלחן שלו סתמי? אז מה אם העיבוד שלו גורם לי לקוות שחרקים יכנסו לי לאוזן ויאטמו אותה? ככה זה, כנראה, כשפול מקרטני כותב על רוצח סדרתי. “‘מאקסוולס סילבר האמר’ היה האנלוגיה שלי למשהו שמשתבש פתאום מבלי שצפית, כפי שקורא הרבה פעמים, דבר שהתחלתי ללמוד בתקופה ההיא של חיי”, אמר מקרטני. “חיפשתי משהו שיסמל את זה, ומבחינתי זו היתה פשוט דמות בדיונית בשם מאקסוול, שהיה לה פטיש כסף. אין לי מושג למה הוא היה כסוף, זה פשוט נשמע טוב יותר ממאקסוולס האמר”. טוני קינג, שעבד באפל, סיפר: “ג’ון אמר לי שהשיר היה על חוקי הקארמה. דיברנו יום אחד על ‘אינסטנט קארמה’ (הסינגל הנפלא של ג’ון משנת 1970) כי קרה בדיוק ארוע בו ירדו עליו והוא אמר שזו דוגמה לאינסטנט קארמה. שאלתי אותו אם הוא מאמין בתאוריה הזו. הוא אמר שכן וש’מאקסוולס סילבר האמר’ היה השיר הראשון שהם יצרו על זה. הוא אמר שהרעיון מאחורי השיר הוא שברגע שאתה עושה משהו לא בסדר, פטיש הכסף של מאקסוול ירד על ראשך”. אני לא רוצה לקרוא למר קינג בשמות, אך אני מרשה לעצמי לפקפק בציטוט הזה. “זה השיר הראשון שהם יצרו על זה”? מי זה הם? לנון בז לשיר. מבחינתו היה שיר זה דוגמה חיה לתהום שנפערה בינו לבין מקרטני והוא בכלל לא טרח להשתתף בשיר. לכאורה יש לכך הסבר אובייקטיבי. לנון ואונו החלימו מתאונת דרכים בה היו מעורבים בסקוטלנד, אבל אין בסיבה זו הסבר ממשי לחוסר השתתפותו. לנון ואונו נכחו בכל ימי ההקלטה של השיר (ארחיב על כך בהמשך). בנוסף, האם לא יכול היה לנון להקליט קולות רקע אם ממש היה רוצה לחבור לשאר חבריו? לנון פשוט לא היה מוכן להשתתף בדבר הזה. זה כנראה גם שיבש את האופן בו זכר את העובדות בנוגע להקלטת השיר. שלושה סשנים נדרשו כדי להקליט את השיר. עוד הקלטת השלמה של מוג נעשתה כמה ימים לאחר מכן על ידי מקרטני לבדו. בנוסף, לא היה בשיר ליווי תזמורתי יקר בו עשו שימוש לשירים אחרים באלבום. אז כדי לסכם – לא מאה מליון פעמים ולא הכי יקר. אבל העובדות לא באמת חשובות כבר בשלב הזה של היחסים בין חברי הלהקה. או כמו שמקרטני מספר: “יצרנו אלבום מאוד נחמד, והויכוחים היחידים היו על דברים כמו בזבוז של שלושה ימי עבודה על “מאקסוולס סילבר האמר”. אני זוכר שג’ורג’ אמר – לקחת לזה שלושה ימים, זה רק שיר”. בגרסת הספר הנפלאה של פרוייקט האנתולוגיה, פול מספר על האופן בו הוא כותב שירי סיפור כמו שיר זה: “חלק משירי מבוססים על ניסיון אישי, אבל אני מסווה את זה. רבים מהאחרים אני ממציא, כמו “פטיש הכסף של מאקסוול” שהוא מסוג השירים שאני אוהב לכתוב. זה פשוט סיפור טיפשי על כל האנשים האלה שמעולם לא פגשתי. זה כמו לכתוב מחזה: אתה לא צריך להכיר את האנשים, אתה פשוט ממציא אותם. אני זוכר שג’ורג’ אמר לי פעם: ‘אני לא יכול לכתוב שירים כאלה’. הוא כותב יותר מנסיון אישי. הסגנון של ג’ון היה להראות את האמת העירומה”. כשקוראים ראיונות שונים עם מקרטני לאורך השנים מגלים שהוא ממשיך להגן על השיר הזה. ויש לו טענה מוצקה – בשיר מופיע שם הרעיון האוונגרדי של אלפרד ג’ארי, ה”פטאפיסיקה”. עכשיו זה ברור! מה? בואו נחזור טיפה אחורה בזמן, באדיבותם של וויקיפדיה ופיצ’פורק – אלפרד ג’ארי המשורר והמחזאי הצרפתי אלפרד ג’ארי ידוע בעיקר בזכות שלושת מחזות “אובו המלך” שלו. הוא אהב לגרום למהומות, בין אם היה זה שימוש במילים שלא נהוג היה להשתמש בהם על הבמה בסוף המאה ה-19 – את אחד המחזות התחיל במילה Merdre שמשמעותו, בערך, “חרא”. דבר נוסף שהוא אהב לעשות היה שבירת המקובל בכל הקשור למשחק על במה. לדוגמה, הוא נתן לשחקנים שלו לזוז כמו מריונטות במקום כבני אדם. הוא היה גם עיתונאי, סופר וחלוץ בעיצוב ספרים. למרות שמת ב-1907 כשהוא בן 34 בלבד, הוא הפך לאדם משפיע מאוד, לא מעט בזכות המצאת ה”פטאפיסיקה” (Pataphysics). לנסות להסביר את המונח יהיה לא פשוט, כי זה למעשה אחת ממטרותיו. ההגדרה הקצרה שלו היא “המדע של הפתרונות המדומיינים”. זה לא היה באמת מדע, כמובן, אלא משחק פילוסופי אבסורדי. ג’ארי הגדיר את הפטאפיסיקה כממשיכה הרבה מעבר למטאפיסיקה, כפי שהמטאפיזיקה ממשיכה הרבה מעבר לפיסיקה. האמנים של תחילת המאה הקודמת אהבו את רעיון הפטאפיסיקה. האחים מארקס ומרסל דושאן התחברו אליו. גם בודליאר ובקט. הקונספט הזה, כך נטען, סלל את הדרך לדאדא, פוטוריסם, סוראליזם ותאטרון האבסורד. אה, וגם ל”פטיש הכסף של מאקסוול”. אם יש חולשה למקרטני אל מול לנון, היא נמצאת באופן ההבעה שלו. שלא יובן ממה שאני אומר כי מקרטני אינו כותב מילים מוכשר בתקופת הביטלס. מילות “פני ליין”, “היא עוזבת את הבית”, אלינור ריגבי” ועוד, הן מהמופלאות שקיימות, אך אני חושב שלמרות הבלחות מופתיות, היתה עדיפות גדולה לגאונותו המוסיקאלית על פני יכולת כתיבת המילים שלו. מקרטני של הביטלס משול לספוג – והוא ספג וספג וספג כל ילדותו כדי שכשיתפוצץ בתקופת הביטלס, הוא יצור את העולם הצלילי המושלם ביותר שניתן לדמיין, אם בכלל היה ניתן לדמיין, כשכל רעיון שאי פעם אסף בדרכו ימצא את מקומו בפאזל המופלא הזה. זו גם הסיבה שאין לזלזל בכלל בתרומתו לשירים שלא הוא כתב, כיון שהוא תמיד היה שם עם רעיון או הצעה. כשזה מגיע למילים, אנחנו כבר במקום אחר. יש משהו ילדותי ופשטני בלזרוק סתם מילה ולחשוב שיצרת ככה אמירה משמעותית. כידוע, היה זה מקרטני שהתעניין ראשון באוונגרד בקרב חברי הביטלס. פול החל להתעניין בעבודות של אלפרד ג’ארי ב-1966, בעת שנסע לליברפול ושמע ברדיו הפקה של הBBC למחזה שלו Ubo Cocu. “זה היה מחזה הרדיו הטוב ביותר ששמעתי בחיי”, הוא מספר בספר Many years from now. “זו גם היתה ההפקה הכי טובה ששמעתי, ואובו שוחק בצורה מבריקה. זה היה פשוט מסעיר. זה היה אחד הדברים הגדולים עבורי באותה תקופה”. כמה חודשים לאחר מכן, הוא צפה במחזה אחר שלו בלונדון. הוא התאהב ברעיונות של ג’ארי, ובעיקר בפטאפיסיקה. המלך אובו “הכנסתי את זה לאחד השירים של הביטלס, Joan was quizzical, studied pataphysical science in the home… אף אחד לא יודע מה זה אומר. בדיוק הסברתי את זה ללינדה באחד הימים. זה הדבר היפה בזה. אני האדם היחיד שהכניס את המילה פטאפיסיקה למצעדי התקליטים, c’mon! זה היה נהדר. אני אוהב את הנגיעות הסוראליסטיות האלה. זה היה ההבדל העיקרי ביני לבין ג’ון: בעוד שג’ון צעק מהגגות, אני לחשתי בחדרי התכנון הפנימיים, כשאני חושב שזה בבהחלט מספיק”. כנראה שאני לא מבין יותר מדי, ואולי אכן יש כאן אמירה מאוד עמוקה, שמתקשרת באמת לאינסטנט קארמה של לנון. עד שאמצא אותה, מבחינתי זה אחד השירים הכי חלשים של הביטלס, והחלש ביותר של הביטל פול מקרטני, אם כי, אני מודה שאני כבר מתחיל לחבב אותו יותר. מי יודע איך יסתיים הפוסט הזה. יאללה, בואו ניכנס לאולפן. אבל לא אולפן הקלטות אלא אולפן צילומים. הביטלס עבדו לראשונה על השיר הזה במהלך השהות שלהם באולפני טוויקנהאם, בזמן צילומי פרוייקט Get Back. במשך כמה ימים עברו על השיר עשרות פעמים. אבל הפעם האחרונה שבה ניגנו אותו היה ב-10 בינואר, היום בו הריסון עזב את הלהקה לאחר ויכוח עם פול. מצב הרוח לא היה בשמיים באותם ימים. פה אפשר לשמוע את מקרטני מלמד את הלהקה את השיר- https://www.youtube.com/watch?v=5Bjpk8uMAKc למען ההגינות, יש לציין שכשחברי הביטלס זוכרים עבודה אין סופית על השיר, הם כנראה זוכרים את ימי Get Back, שם באמת עבדו על השיר עוד ועוד ועוד. בנוסף, היה רגע בו מקרטני הוסיף קטע מעבר מקסים שבעיני הוסיף ליופיו של השיר, אך הוא ירד עד שהגיעו להקלטת “אבי רואד”. תוכלו לשמוע את כל אלה והרבה יותר בשלושת פרקי הפודקאסט שלנו על ההקלטות בטוויקנהאם פה, פה ופה. נבצע קפיצה קלילה של חצי שנה, והנה אנחנו ב-9 ביולי 1969. זוכרים שהבטחתי להרחיב בנוגע ללנון, אונו והתאונה? אז יוקו, שהיתה בהריון, נכנסה לשמירת הריון בעקבות התאונה. לנון כמובן לא תכנן להשאיר אותה לבד בבית. וכך, ביום זה, היום הראשון לחזרתם לאולפן, קרה הדבר הבא: פיל מקדונלד (מי שהיה הטכנאי של אותה הקלטה): “כולנו חיכינו שהוא ויוקו יגיעו. פול, ג’ורג’ ורינגו למטה באולפן ואנחנו למעלה בחדר הבקרה. הם לא ידעו באיזה מצב הוא. היתה אווירה מוזרה, הם כמעט פחדו מלנון לפני שהוא הגיע כי הם לא ידעו איך הוא יהיה. היתה לי תחושה ששלושתם קצת פחדו ממנו. כשהוא הגיע היתה הקלה והם הסתדרו די טוב. ג’ון היה דמות בעלת כח, במיוחד כשהיה עם יוקו – כח כפול”. ג’ף אמריק מספר מה קרה מיד אחרי ההגעה של ג’ון ויוקו: “הדלת נפתחה שוב וארבעה גברים במעילים חומים החלו מגלגלים פנימה חפץ כבד וגדול. לרגע חשבתי שזה פסנתר שהגיע מאחד האולפנים האחרים, אבל אז קלטתי שאלה היו אנשי הובלה: על המעילים החומים אותם לבשו נכתבה המילה ‘הרודס’ מאחור. החפץ שהובל פנימה היה, למעשה, מיטה. פיות נפערו, כולנו הסתכלנו בעוד המיטה נכנסה לאולפן והוצבה בזהירות ליד המדרגות, ממול למטבחון. עוד מעילים חומים הופיעו עם סדינים וכריות והם סידרו את המיטה”. הטכנאי מרטין בנג’ ממשיך: “סידרנו את המיקרופונים לסשן והמיטה הכפולה הענקית הזו הגיעה. אמבולנס הביא את יוקו והיא הורדה אל המיטה. סידרנו מיקרופונים מעליה למקרה שהיא תרצה להשתתף והמשכנו כרגיל! אמרנו לעצמינו: ‘עכשיו ראינו כבר הכל!'”. ג’ף אמריק ממשיך ומספר: “זה לא כאילו שיוקו רק שכבה במיטה ונחה בשקט. שורה ארוכה של אורחים הגיעו למיטתה כדי להביע את השתתפותם כמעט כל הזמן. חברי ביטלס הקליטו בקצה אחד של החדר, והיא שכבה בקצה השני, משוחחת עם חברים, גורמת לכך שנוכחותה תהיה מורגשת מאוד – ומרגיזה מאוד – ליתר חברי הלהקה. ג’ורג’ מרטין חזר לאחר שהובטח לו שהכל יחזור להיות כפי שהיה בימים הישנים והטובים, אבל מעולם לא היתה לנו אשת ביטל במיטה באולפן בימים ההם. זה כנראה מסביר את המראה המדוכדך והמתוסכל שלו במהלך השבועות ההם… היה שינוי מורגש באווירה אחרי שג’ון ויוקו חזרו, למרות שמבחינה אישית הרגשתי שזה קשור יותר ללנון מאשר לאשתו המרותקת למיטה. הוא היה מרוגז ונטה למצבי רוח, והוא פשוט סרב להשתתף בהקלטות ‘פטיש הכסף של מאקסוול’, אותו הוא ביטל כ’עוד מוסיקת סבתות של פול'”. 21 טייקים הוקלטו ביום הזה על פי רשימת האולפן (למרות שלא נעשו טייקים 6-10). מקרטני שר וניגן על הפסנתר, הריסון ניגן על בס ורינגו בתופים. טייק 5 מיום זה יצא ב”אנתולוגיה” השלישית. זה נשמע כך – בנוסף הם הקליטו גיטרות נוספות במשך שעתיים. יום למחרת מקרטני הוסיף פסנתר נוסף, ג’ורג’ מרטין ניגן על המונד והריסון הקליט עוד קטעי גיטרות. הם שכרו מסוכנות תיאטרון סדן אמיתי של נפח ורינגו הלם בו. לאחר מכן הקליט מקרטני שירה, ורינגו והריסון הצטרפו אליו אחר כך להקלטת קולות רקע. ג’ף אמריק מספר: “הלהקה הקליטה את קולות הרקע לשיר, כשג’ורג’ הריסון ורינגו מצטרפים לפול במיקרופון, בעוד שג’ון המנוכר פשוט יושב באולפן מאחור ומסתכל עליהם. לאחר כמה רגעים מביכים, פול צעד לשם והזמין את חברו ושותפו הותיק להצטרף. אני חשבתי שזו היתה מחווה יפה, ענף של עץ זית. אבל ג’ון חסר ההבעה פשוט אמר: ‘לא, אני חושב שלא’. כמה דקות לאחר מכן הוא ויוקו עזבו את האולפן והלכו הביתה.” לפי אמריק, פול, אחרי שכולם הלכו, החליט להקליט מחדש את הבס שג’ורג’ ניגן. הוא רצה שהבס ישמע כמו טובה. זה יוסיף לתחושת המיוזיק הול של השיר, כך חשב. מכיון שלא היה שם אף אחד שיתנגד לכך שהוא מוחק עבודה של מישהו אחר, הוא פשוט עשה זאת. ב-11 ביולי, הקליטו עוד גיטרות ושירה וב-6 לאוגוסט מקרטני הקליט לבד את סולו המוג שלו. אם נחזור לרגע לג’ף אמריק, גם הוא חושב שהושקע במאקסוול זמן רב מכפי שהיה צריך. אבל הוא מוסיף: “הכל הוא שאלה של סבלנות. לפול היתה סבלנות ולג’ון לא. ג’ון תמיד היה חסר מנוחה, רוצה להתקדם, ‘כן, זה מספיק טוב, מספר טייקים, כן, זה בסדר’. אבל פול היה מסוגל לשמוע כיוונונים ספציפיים בראשו שג’ון פשוט לא שמע”. זהו. אז מה אתם חושבים על השיר הזה? אני מודה שאני מחבב את השיר הרבה יותר משחיבבתי אותו קודם. אבל לא רק בגלל הפוסט הזה, אלא גם בגלל החזרות ששמעתי מתקופת ההקלטות של Get Back. יש משהו מתאמץ בשיר, ובאלבום שבו כשרונו העצום של מקרטני מגיח מכל פינה, זה כנראה השיר הכי פחות מעניין, אך עדיין, מקרטני כמו מקרטני, רב אמן שתמיד מצליח לכשף ברמה כזו או אחרת. מה שמטריד אותי יותר כרגע, לאור תיאור המתרחש בזמן הקלטת השיר, הוא שחייבים לעשות משהו עם היחסים שלהם, אחרת הם עוד יתפרקו, ואז – מה נעשה אנחנו? #גורגמרטין #רינגוסטאר

כשמישהו עושה סרט שקשור בביטלס, אני תמיד שואל את עצמי למה הוא עושה את זה לנו ולעצמו. הרי הסיכוי לפגוע במטרה ולרצות את מיליוני המעריצים של הלהקה, הוא קלוש ונידון לכישלון כבר בשלב הרעיוני ובטח שבשלב הביצועי. אפשר רק להעריך את מי שבכל זאת עושה את הצעד הלא בריא הזה ומכניס את הראש לתוך מיטה שגם ג’ון ויוקו לא היו ששים לארגן בה שביתת שכב. בכל זאת, מדוע הלך הבמאי הבריטי הנחשב על הפרויקט הזה? האם הוא חשב שג’ון לנון מדבר אליו באלבום Let it Be כשהוא סוחף את כולם לשיר את Danny Boy לאחר הביצוע היפה של The One after 909 ? התשובה מורכבת מהמון פרמטרים, חלקם האמת כלל לא קשורים בביטלס. זה נכון, דני בויל הוא מעריץ ענקי של מוסיקה. כך הוא סיפר בראיון לאחרונה על תפקיד המוסיקה בחייו. “אני ממש בקטע של מוסיקה, ותמיד הייתי. במובן מסוים, אם להיות כנה, זהו כוח מניע גדול יותר בחיים שלי מאשר סרטים. למרות שאני לא עובד בתעשיית המוסיקה, הצריכה שלי שם כל כך רחבה ועזה. לא צפיתי בסרט כל יום בחיי, או עבדתי על סרט כל יום בחיי, אבל הקשבתי למוסיקה בכל יום בחיי”. על הביטלס אמר דני בויל: “לכל אחד שיש יחסים כאלו עם מוסיקה, יש גם יחסים עם הביטלס. מערכת היחסים שלי עם הביטלס היא לא כמו של ריצ’רד קרטיס שכתב את התסריט – הוא מעריץ מכור ומשוגע שאם תתקל בו במעלית ותדברו על הנושא, לעולם לא תצא מהמעלית. אני יותר בקטע של לד זפלין ודיויד בואי במונחים של טירוף, אבל יש לי את הידע ואת הכבוד לביטלס שבעזרתם זה הפך את זה למאוד מרגש… בכלל להיות מסוגל לעשות סרט שמבוסס ובנוי על המוסיקה שלהם היה מאוד מרגש”. ישנה הרגשה שהסרט רוכב על גלי הסרטים שיוצאים לאחרונה על עולם המוסיקה בפורמטים שונים ומשונים. למשל, הבולט בהם והמצליח ביותר, הסרט ‘רפסודיה בוהמית’ שמספר על חייו של פרדי מרקורי סולן להקת קווין ויש שיאמרו בצורה לא הכי נאמנה למקור על מנת להתאימו למסך הגדול. מצד שני, בסרט שנעשה על חייו של אלטון ג’ון, הנוסחה הזו כבר פחות עבדה, קודם כל מפני ש’נושא’ הסרט עדיין חי ומתפקד. לא אוכל לומר אותו הדבר לגבי הקריירה המוסיקלית שלו. הסיבה השנייה לחוסר ההצלחה של הסרט הזה היא שסיפור חייו של אלטון ג’ון לא מלא במהמורות כמו חייו של מרקורי ולשם מילוי החסר, נעשה ניסיון להפוך את הסרט למחזמר, לפחות בצורה חלקית מה שגם חלקית הצליח למלא את החסר. הסרט ‘יסטרדיי’ הוא לא זה ולא זה. הפעם הוחלט ללכת על ז’אנר מעניין. שילוב של ראליזם עם סיפור בדיוני, קומדיה רומנטית ויציקה פנימה של המוסיקה של הביטלס. לא נשמע הדבר הכי הגיוני לעשות אבל אם לא ננסה איך נדע? הסיפור על קצה המזלג הוא על מוסיקאי צעיר ולא מצליח שזוכר את הביטלס לאחר שכל העולם שוכח אותם, מפה לשם הוא מפתח קריירה על גבם של אלו שנשכחו ומצליח להצליח עם שיריהם לפחות ל 5 דקות בעידן המודרני והאפליקטיבי של המוסיקה. לא יודע איזה חלק נשמע לי כמו חלום בלהות. אם נשאר באזור החלומות אז כמו הטייטל של הסרט שמבוסס על שיר של מקרטני שנגלה לו בחלום, גם לריצ’ארד קרטיס היה חלום מוזר שחזר על עצמו במהלך ילדותו הקשור בביטלס: “זה היה יום ההולדת של אחותי ואני כל פעם אמרתי, ‘אני כל כך מצטער, שכחתי לקנות לך מתנה’ ואז אמרתי ,’לא, אני לא!’ פתחתי את דלת הארון, וכל ארבעת הביטלס היו שם!” איך הגיעו בויל וקרטיס לעבוד על פרויקט לא שגרתי שכזה? בסביבות 2013, המפיק מת’יו ג’יימס וילקינסון היה בשלבים מוקדמים של פיתוח קריירת מפיק בעולם הקולנוע. קודם לכן הוא עבד בחברת ניהול וסוכנות מדיה לפני שהפך לקורא תסריטאי עצמאי, ובסופו של דבר התקבל לעבודה בצוות הפיתוח של חברת ההפקות Working Title Films שם עבד על 50 פרויקטים במשך 4 שנים. במשך השנים בהן עבד שם פיתח קשרים עם לא מעט כותבים וכישרונות צעירים בתעשייה. כשעזב את Working Title במטרה להיות מפיק עצמאי, הוא החל לחפש פרויקט שיוכל להפיק. באחד מאירועי התעשייה הוא פגש את אמילי וורית’, סוכנת שהחלה לדבר אתו על תסריט שכתב אחד הלקוחות שלה, ג’ק בארת’ שמו. מת’יו ג’יימס וילקינסון ג’ק בארת’ בן ה 62 שעבד ככותב לסדרות טלוויזיה ולא מהשורה הראשונה, תמיד חלם לפרוץ למסך הגדול. הוא כתב לא מעט תסריטים כדי לנסות ולהצליח להתברג בעולם הקולנוע, אבל זה לא הלך. את הרעיון לתסריט של “יסטרדיי” הוא בנה בראש במשך כמה שנים כשהוא לוקח השראה לג’ק מכישלונותיו שלו ובגרסה שלו ג’ק ממשיך ונכשל ולא מצליח גם עם שיריהם של הביטלס. הרעיון הלהיב את וילקינסון, אבל כשהוא שמע שיחד עם בארת’ שותף לכתיבה גם השחקן מקנזי קרוק שבין היתר השתתף בסדרה “המשרד” ובסדרת הסרטים “שודדי הקריביים”, הוא התלהב עוד יותר וממש רצה את התסריט. את הזכויות לכתיבת התסריט על בסיס הרעיון של בארת’ וקרוק, רכש וילקינסון יחד עם המפיק העצמאי לי ברייז’ר כשהם ממנים את רכישתם בעצמם. “ידענו שהתסריט לסרט הזה יכול להיות כרוך במאבק, אבל היה לנו אמון ברעיון. עבדנו עם ג’ק בארת’ על התסריט אבל חשבנו שאולי נזדקק לכותב גדול יותר”. ג’ק בארת’ הפרויקט קיבל את השם “Cover Version” שהוא לטעמי שם מעולה הרבה יותר מ’יסטרדיי’. אתגר נוסף שעמד בפניהם הוא הטיפול בנושא הזכות לשלב כיסויים של שירי הביטלס בסרט. אתגר לא קטן כשמדובר בביטלס. מכיוון שהשניים רצו לרכוש רק את הזכות לביצוע קאברים לשירי הביטלס ושילובם בסרט ולא להשמיע את השירים המקוריים עצמם, התהליך היה פשוט יותר מכיוון שהזכויות למילים עצמן מוחזקות בנפרד במקרה של הביטלס. מכיוון שלא היה להם מושג ירוק לגבי איך עושים זאת, הם פונים לבחור בשם ניק אנג’ל שהיה בעברו מפקח מוסיקלי בחברת Working Title Films וידיד של וילקינסון על מנת שיסדיר את כל מה שקשור בזכויות על השירים. את הזכויות לגרסאות הכיסוי החזיקה חברת בת של סוני בשם Sony/ATV Music Publishing וליתר בטחון ניגש אנג’ל גם לחברת אפל שם אהבו את הרעיון לסרט והבטיחו שיתמכו במקרה ותהיה בעיה. ריצ’ארד קרטיס מקבל שיחת טלפון מניק אנג’ל. הם הכירו היטב מכיוון שאנג’ל פיקח מוסיקלית על רוב סרטיו של קרטיס, גם בסרט התיעודי שביים רון הווארד, Eight Days a Week על קריירת ההופעות של הביטלס, שם למד אנג’ל להכיר את רמת הטירוף של קרטיס בכל מה שקשור בביטלס. קרטיס מצדו כמובן הביע עניין רב. ב 2016 הציג קרטיס את גרסתו לתסריט שהתקבלה באהדה על ידי וילקינסון והפרויקט מגיע לחברת ההפקה Working Title Films. יש מפיקים, יש חברת הפקה, יש תסריט, יש זכויות על הקאברים לשירי הביטלס ויש תקציב של 30 מיליון דולר מה נשאר? לגייס במאי. ריצ’ארד קרטיס שאמנם ביים בעבר, לא היה נלהב לקחת את המושכות לידו וחיפש במאי חיצוני. דרכם של קרטיס ודני בויל שהעריץ את עבודותיו, הצטלבו לרגע כאשר בויל ביים את טקס הפתיחה הגרנדיוזי של אולימפיאדת לונדון ב 2012. בשלב מסוים יוצר בויל בעצמו קשר עם קרטיס ומביע עניין לעבוד אתו: “דני בויל כתב לי פתק שאומר שאם יש לי משהו שאולי הוא ירצה להסתכל עליו, אני צריך לשלוח לו, ושזה זה לא הגיוני שאנחנו עושים סרטים כל כך הרבה זמן ולא עבדנו ביחד”. חברת ההפקות Working Title, שמעה על ההצעה ושמחה מאוד לצרף לפרויקט את דני בויל עמו לא עבדו מעולם. המפיק טים ביוון מ Working Title היטיב לתאר זאת: “שני החבר’ה האלה בחוד החנית של הקולנוע הבריטי במשך 30 השנים האחרונות. ריצ’ארד יכול להיות קצת סכריני, דני הולך לפעמים על הקצה – זה היה צוות החלומות”. אמנם דני בויל הוא במאי ורסטילי יחסית שביים סרטי קומדיה שחורה, סרט זומבים אפוקליפטי, קומדיה, מדע בדיוני ודרמה, אך הבחירה בו עבור פרויקט שקשור בביטלס גרמה להרמת גבות אצל לא מעט אנשים. ריצ’ארד קרטיס אמר: “לדני יש מגוון רחב מאוד של דברים שהוא עשה. אם אתה פוגש אותו כאדם, אתה רואה שהוא רך ורומנטי ונלהב – כל הדברים שהסרטים שלי מנסים לתאר. לא מצאתי שהוא סדיסט קשוח שרוצה שאנשים יירו בו. בסופו של דבר אנחנו כנראה אותו סוג של אדם”. דני בויל יחד עם היימיש פאטל בנימה מעט אישית, כמישהו ש’חי’ ביטלס ובעל בלוג ביטלס כל סרט שמעורב בו רעיון שקשור אליהם איכשהו אמור לגרום לי לריגוש עצום. אפילו הקטע הקטן בסרט טריינספוטינג של דני בויל בו ‘חבורת ההרואין’ צועדת על מעבר חצייה בלונדון בצורה שאי אפשר לפרש אחרת אלא כמחווה קטנה לביטלס, הצליח לרגש אותי. צעדת ‘אבי רואד’ בטריינספוטינג ההתרגשות אחזה בי לרגע אחד כשקראתי על הפרויקט והתפוגגה מיד לאחר שצפיתי בטריילר. הרעיון הבאמת מקורי ויפה של הסרט יכול להחזיק רק כאורך הטריילר. מה הלאה? לצערי לא התבדיתי לאחר שצפיתי בסרט. הניסיון למזג פנימה את כל הז’אנרים לא צלח. מעריצי הביטלס יוצאים כשאולי אחד חלקי שש עשרה תאוותם בידם, חובבי הקומדיות הרומנטיות כנראה ראו כבר מוצלחות יותר וחובבי המדע הבדיוני כנראה לא טרחו להגיע לקולנוע. עם מה כן נשארתי מהסרט? עם ‘מתנות קטנות’ שטרחו יוצריו להשחיל פנימה עבורנו המעריצים. ריצ’ארד קרטיס ודני בויל כאן מסתתרים להם ספויילרים למי שזה חשוב לו. אם זו היציאה ממדרגות החירום בדרך להופעה על הגג שזורקת אותך לסצנה הנהדרת מהסרט A Hard Day’s Night, או אם זה ניסיון שחזור המילים של אלינור ריגבי או אם זה אי קיומם של אואזיס, הביקור בליברפול שרומם את נפשי עד מאוד וגרם לי להיזכר בטיול שעשיתי בשנה שעברה והסצנה. הו הסצנה. הסצנה בגללה התהפכתי כל הלילה לאחר הצפייה בסרט בה מגיע ג’ק לוודא שג’ון לנון בן ה 78 חי וקיים. היא סצנה מעולה לא רק בגלל שחבר ביטלס מופיע בה אלא גם בגלל הדיון הפילוסופי טראגי (בעיקר עבור לנון) שמתפתח בסאב טקסט שלה ולאחר מכן תופס ממדי ענק בראש. מה עדיף? – חיים קצרים ומשמעותיים או חיים ארוכים, שמחים רגועים ומשעממים. לניל יאנג יש תשובה נחרצת: It’s better to burn out than it is to rust – ‘עדיף להשרף מאשר להחליד’ ולנון הלך בדרך הראשונה. בשלב מוקדם של התסריט, חשב קרטיס לשלב את כל ארבעת הביטלס בסרט. בגלגול מוקדם של התסריט, התכנון היה שג’ק יתקל בג’ורג’ הריסון ורינגו סטאר המבוגרים בפאב ליברפולי. “קיוויתי שזו תהיה סצנה מתוקה. הם יהיו 2 אנשים מבוגרים שהיו פעם יחד בלהקה. 2 אנשים שממש נלהבים ממוסיקה שלא ממש התקדמו עם זה”. פול מקרטני תוכנן להופיע ממש בסופו של הסרט ברפרנס לשיר When I’m Sixty Four. “ממש בסוף, הוא [ג’ק] היה אמור לעבור לגור בקוטג’ באי ווייט והוא היה שומע מחוץ לחלונו מישהו שצועק ‘ורה, צ’אק, דייב!’, שהם 3 כלבים שפול מטייל איתם”. מדוע שרדה רק הסצנה על ג’ון לנון? על כך אמר קרטיס: “זו סצנה שהיתה לה הכי הרבה חשיבות ובדרכים מסויימות היא אפילו הפיבוט של הסרט”. מחר יעלה פרק בו אנחנו מתארחים אצל Rotem Yifat המקסים בפודקאסט הקולנועי הנפלא שלו סרטים זה אנחנו. ניחשתם נכון, הפרק יוקדש לסרט ‘יסטרדיי’ ואנחנו נברבר ונלהג עליו כמו שאנחנו יודעים. כמובן נשתף לינק לפרק ברגע שיעלה. חמישי שמח וסופ”ש מעולה. #דניבויל

בשבוע שעבר יצא האלבום של מייק מקרטני “מק’גיר” שיציין ממש עוד מעט 45 שנה להיוולדו לעולם המוסיקה, בהוצאה חדשה ומעולה לאחר שעבר רימאסטר ונוספו לו לא מעט בונוסים בגרסת הדיסק. זה שפול מקרטני הוא גאון מוסיקלי, יוצר בחסד עליון ואיש רב מעללים אנחנו יודעים. מה עם האח הצעיר מייק, האם זה עובר במשפחה? האם הכישרון של האב ג’ים חלחל גם אליו? הסט המשולש שיצא זה עתה ההוצאה הזו של האלבום היא הזדמנות נהדרת לבחון מחדש את האפיזודה ה’קומית מוסיקלית’ של האח מייק ובואו נודה כולנו, זה לא ממש קל לחיות בצל אח כזה מוצלח. היום תרגמתי מאמר טרי שנכתב לרגל ההוצאות החדשות ובו מתמקד קנת’ וומאק במייק מקרטני המוקדם של ה Scaffold ומראה איך הקומיות שיצר אז עם השלישיה הזו, הותכה בחוכמה אל תוך האלבום הנהדר McGear – כמובן עם מעט עזרה מהאח הגדול פול. הנה התרגום ל”ביקור מחדש בגאונות של אלבום הסולו מ 1974 McGear של מייק האח של פול מקרטני”. – ההנאה תהיה כולה שלכם. כאח הצעיר של ווירטואוז הפופ פול מקרטני, מייק מקרטני נהנה מתצפית ממעוף הציפור בשנותיו המעצבות על אחיו הביטל. מאוחר יותר, כשכבשו הפאב-פור את מצעדי המוזיקה העולמית בתחילת שנות ה 60, מייק עזב את עבודתו במספרה וניסה לסלול את דרכו לגדולה יחד עם שלישייה בשם The Scaffold שהייתה מורכבת מחבריו הצעירים יותר בליברפול. כל זאת בעזרת גישה הומוריסטית יותר של המרזי סאונד. עבור מייק היה זה תחילתו של מסע יוצא דופן בדרך לכוכבות מוזיקלית. ה Scaffold הפכו לאחד האקטים הגחמניים ביותר של הפופ הבריטי, שאותו המשיך מייק (שעבד תחת שם הבמה מייק מק’גיר) בסגנון משובח באלבום שנקרא מק’גיר שיצא בספטמבר 1974 שעבר תהליך של רימאסטר לאחרונה ויצא בגרסת דיסקים משולשת. בתחילה שקל מייק את שם הבמה “מייק בלאנק” אך על מנת להימנע מאי אילו רמיזות שהוא ממסחר את שמו של האח המפורסם, הוא אימץ את המילה gear במקום שמשמעותה בסלנג היא ‘מגניב’ או ‘גזעי’. כשיא הכישרון המוזיקלי והקומי המגוון של מייק מקרטני, “מק’גיר” מציע יצירה בלתי נשכחת של רוק משנות ה 70, בימי השגשוג והזוהר המופלאים שלו. עם תרומות של אחיו המהולל פול, אשתו לינדה, וחברי ווינגז, גרסת התקליט המחודשת מחזירה לחיים את “מק’גיר” לדור חדש של מאזינים. בעוד שהמוזיקה היא תמיד מהשורה הראשונה – כפי שהופקה על ידי פול מקרטני עם מגוון שחקנים מובילים על הלוח – “מק’גיר” מלאה ומנצנצת עם משחקי המילים המבריקים של מקרטני הצעיר ובאקסצנטריות המוסיקלית. בעוד ש “מק’גיר” אולי נשמע ממש מתאים לפופ של אמצע שנות השבעים, האלבום נשמע מרענן ,עליז ותמים אפילו – במסגרת הסוציו-תרבותית של היום. הפעלולים המילוליים של מייק מקרטני והתחכום מוזיקלי ב “מק’גיר” חייבים הרבה לכך שמייק גדל בבית חד הורי על ידי אביו ג’ים מקרטני בעקבות מותה בטרם עת של אמא מרי באוקטובר 1956. בשנות העשרים של המאה העשרים הוביל אביו של מייק את ה Jim Mac’s Jazz Band, שעשו לעצמם שם במעגל המסיבות והריקודים של ליברפול. בדרכו שלו, ההתעניינות של ג’ים במוזיקה תקופתית השפיעה מאוחר יותר על הכיוונים המוסיקליים הרבים של הביטלס, שלא לדבר על נטייתו האישית של מייק לגיוון מוזיקלי. אך כפי שמייק מיהר להצביע במהלך שיחתי האחרונה אתו, השפעתה של הלהקה של ג’ים לא הסתיימה ברקע המוסיקלי שלו. “אבי נהג לפתור תשבצים”, נזכר מקרטני, “והייתה לו אהבה ענקית למילים ולמשחקי מילים, וזה מאוד ליברפולי. המשפחה שלי ואנשים בליברפול היו בקטע של סוריאליזם עוד לפני הסוריאליזים”, התבדח. “למרות שאולי היינו אנשי מעמד הפועלים של ליברפול, הייתה לנו אהבה טבעית למשחקי מילים יחד עם חוש ההומור הליברפולי, ואבא שלי היה מדרבן זאת בבית עם התשבצים שהוא חלק איתי ועם ‘הילד שלנו’ ” הכינוי מחמם הלב של מייק לאחיו המפורסם. הערגה של מקרטני למשחקי המלים והמשחקים הרטוריים באו לידי ביטוי בסדרת להיטים עם ה Scaffold, שהוקמה בשנת 1964 והורכבה ממייק (בתור מק’גיר), ג’ון גורמן ורוג’ר מקוף. בשנת 1966 הם קיבלו את הפריצה הגדולה הראשונה שלהם באדיבות מנהל הביטלס בריאן אפשטיין והמפיק ג’ורג’ מרטין, שנמשכו שניהם לסטייל הקומי של הלהקה, במיוחד לניסויים הלא שגרתיים שלהם עם אריגת קומדיה ושירה יחדיו – תערובת ביזארית של ז’אנרים שהקדימו את זמנם. נראה כי ה Scaffold ששאבו את שמם משמו של הסרט של לואי מלה, היו על סף פריצה. “היינו סטיריקנים” נזכר מייק. “העיקר היה לתת פרשנות על החיים. מספר נשים, עובד בסניף דואר ומורה לאנגלית שאלו משרות לכל החיים”. אבל הם היו גם סטיריקנים הזקוקים לצופים שאיתם יוכלו לחלוק את סוג ההומור המוזר שלהם. “הבנו שכשקומדיה תגיע לקהל רחב יותר, זה יהיה טוב לכלול בה מוסיקה”, אמר מקרטני. “לא יכולנו לעשות רוקנרול כי לא יכולנו לנגן על כלי נגינה”. כל משפחת מקרטני הגרעינית בחתונתו של מייק ב 1968 חתונתו של פול במרץ 1969, מימינו מייק ומל אבנס – הבסט מנז. בעידודו של מרטין, ה Scaffold חתמו עם פארלפון, הלייבל לשעבר של המפיק. כפי שנזכר מקרטני, “ג’ורג’ מרטין היה המפיק של ה Scaffold, לא בגלל אחי וחבריו, אלא בגלל עבודתו עם פיטר סלרס וספייק מיליגן. ג’ורג’ הקליט את ‘Songs for Swingin’ Sellers’, ופול ואני נפלנו מצחוק מהתכניות הקטנות והנחמדות האלו”. עם מרטין בצוות שלהם, ה Scaffold באופן טבעי חתרו שאפשטיין יהיה המנהל שלהם, נוכח רצף ההצלחות הארוך שג’ורג’ ובריאן נהנו מהם. “עכשיו כשהיינו מעורבים עם ג’ורג’ מרטין ועם EMI”, נזכר מייק, “הלכנו לבריאן אפשטיין ואמרנו, ‘יש לך את כל להקות הפופ, אבל אתה יכול לנהל להקת קומדיה תיאטרלית?’, הוא אמר, ‘ילד יקר!’, כי הוא היה שחקן כושל – ‘כמובן. נשמח שתעלה לסיפון’. חשבנו, עם סוכנות עצומה כמו NEMS, לא היה לנו מה להפסיד”. בזמן שהחלו לעבוד באולפן עם מרטין, היו ל Scaffold כמה “מערכונים קטנים ונחמדים” שהיו מוכנים לשיקול דעתו של המפיק החדש שלהם. העיקריים ביניהם היו “Days Monday 2″, שעבורו מרטין היה חלוק בדעתו, ו”Blind Jellyfish 3”. כפי שזכר מקרטני, למפיק הייתה נטייה להקלטות של קומדיה בסגנון שנות ה 50, והם היו להוטים לנסות את מזלם ברחבי המדינה. התזמור של מרטין ל “Days Monday 2”, אותו בחר כצד א’ של הסינגל הראשון שלהם, התחיל בכך שזמרי ה Scaffold שרו כנגד סולו טובה. הסינגל נכשל במצעדים ומרטין וחבורתו התארגנו מחדש על מנת להקליט את Thank U Very Much, שהיה הסינגל פורץ הדרך שלהם. הוא שוחרר בנובמבר 1967 יחד עם Ide Be the First שהיה פרי מוחו של מייק. הוא נזכר: “היה שיר אחר שכתבתי שבו הודנו לקהל שהגיע: “תודה רבה שחיממתם את המושבים” וכו’ רק כדי לסגור את המופע. אז הקלטנו את Thank U Very Much כקטע חזק. היה לנו להיט – זה היה התקליטון האהוב על ראש הממשלה הארולד ווילסון וזה הביא אותנו לטלוויזיה היישר ל Top of the Pops'” בעוד שה Scaffold לא הצליחו להגיע שוב לגבהים האלה, מייק הצליח להגשים את החלום שלו לפופ גחמני עם “מק’גיר”. עם שירים כמו Givin’ Grease a Ride המצחיק ו The Man Who Found God on the Moon הוא מזווג ברגישות את הפופ יחד עם משחקי המילים של ה Scaffold בתקופת השיא שלהם. מקרטני את מקרטני ב 1974 בקטע Norton הכישרון המליצי של מקרטני יחד עם משחקי המילים האנגליות נמצאים בטורבו כשמייק שר בצורה עולצת אך מאשימה ולא נאותה על נורטון. “ילד של אבא” ש “הצטרף לצבא/ הוא חשב שיעשו ממנו גבר, הוא חייב להיות מטורף ארור”. בעוד ש”מק’גיר” עשוי להישמע מוזר לעיתים לאוזני המאה העשרים ואחת שלנו, הצליל הסטרילי מחודד של האלבום ישלח מאזינים למסע נוסטלגי חזרה למפעל החלומות של הרוק בשנות השבעים. עם מילות השירים המופלאות שלו ברמה הטובה ביותר, מייק מקרטני מזכיר לנו את הכוח הבלתי יתואר של הפופ להעביר את חושינו לזמן אחר, למקום אחר. עד כאן התרגום למאמר. בנימה אישית, הגרסה החדשה של האלבום לא יורדת לי מהפטיפון כבר שבוע מאז שנחת אצלי. פשוט כי התקליט נתקע ולא יוצא. ועכשיו ברצינות. הוא פשוט ממכר. ככה פשוט, ככה מורכב וככה נכנס לראש ומסרב לצאת. מקרטני ג’וניור יצר עולם נפלא של צלילים נפלאים, הומור ותחכום שיש בו קצת מהביטלס, קצת ממונטי פייתון, קצת מהקינקס והרבה מהאב והאח מקרטני. אם זה מסקרן אתכם, הנה לכם האלבום המלא יחד עם קטעי הבונוס שהצטרפו זה עתה למשפחת ספוטיפיי. הקליקו וצללו אל עולם ומלואו שיצרו עבורכם 2 מקרטנים שיודעים לעשות קסמים. https://open.spotify.com/album/3no2GkIMaHkt8rbd8zY6QJ חמישי שמח וסופ”ש מדהים! #בריאןאפשטיין #גורגמרטין #מייקמקרטני #פולמקרטני

לאחר 16 שנים, נגן הטרומבון פול וודוורד עוזב את תזמורת בלאק דייק מילס. אתם בוודאי שואלים את עצמכם – מי עוזב את מה? אתם כמובן צודקים. אנחנו כאן בשביל פול אחר. זה שהחתים את התזמורת לחברת “אפל” ב-1968. אבל תזמורת בלאק דייק מילס היא תזמורת עם מורשת כל כך מרשימה, שנעים לגלות שהיא פעילה עד היום. התזמורת הוקמה ב-1855, והיתה פעילה מאוד – היא היתה מהראשונות להקליט (ב-1904) וב-1906 יצאה לסיבוב הופעות של 5 חודשים בארה”ב וקנדה בו הופיעה כ-200 פעמים. ב-1968, בחיפושו של מקרטני אחר אמנים אותם יוכל להקליט ולהחתים לאפל, נבחרה התזמורת להיות אחת מה”ארבעה” – ארבעת האמנים הראשונים שהוציאו סינגל בלייבל של אפל. מארז מהודר של 4 התקליטונים הראשונים נשלחו למדיה תחת הכותרת “הארבעה” כדי לייצג את היבול הראשון של הלייבל. הסיבה לבחירה הלא שגרתית בתזמורת כאחת ההחתמות הראשונות הגיעה בעקבות פנייה שנעשתה לפול כדי שיכתוב נעימת פתיחה לסדרת טלוויזיה בשם Thingumybob, על אדם מבוגר שמסתבך באופן קבוע (סדרה שירדה אחרי עונה אחת של 8 פרקים). פול רצה שתזמורת בראס תבצע את הנעימה. אביו תמיד השמיע בפניו את הטענה שתזמורת בלאק דייק מילס היא תזמורת הבראס הטובה ביותר באנגליה, כך שזה רק התבקש שיבחר בהם. הנה קטע מראיון עם ג’פרי ברנד, שהיה ב-1968 מנצח התזמורת, בו הוא מספר על שיחת הטלפון שקיבל ממקרטני, על המחמאות ועל הבקשות. קטע מקסים. כדאי לצפות. ב-30 ביוני של אותה שנה עשה מקרטני את דרכו ליורקשיר על מנת להפיק את ההקלטה הראשונה של ההרכב עבור “אפל”. הבי-סייד שהוקלט היה “צוללת צהובה” בעיבוד בראס. Thingumybob צוללת צהובה אל מקרטני התלוו באותו היום גם דרק טיילור, פיטר אשר וטוני בראמוול – כולם עובדי אפל וחברים ותיקים. בנוסף הצטרף אלן סמית, כתב של NME. בעודם בדרכם חזרה ללונדון, לפתע שינו מסלול אל כפר קטן בשם “הרולד”. טוני בראמוול סיפר: “באחר צהריים של יום ראשון, ביוני 1969… שמנו פעמינו בחזרה ללונדון. מכיון שהשתעמם מהכביש המהיר, פול הציע שנוציא את ספר AA (ספר מפות) ונמצא את הכפר עם השם הנחמד ביותר… וכך יצאנו מהכביש המהיר כדי לשנות את הנוף. לאחר זמן מה גילינו את הכפר הרולד שבמחוז בדפורדשייר… ועשינו מעקף”. הרולד היה כפר קטן. נכון לשנת 2011 חיו בו פחות מ-1700 איש. דרק טיילור סיפר: “הסתובבנו בבדפורדשייר, בודקים את השלטים כל הזמן עד שהגענו אל השלט של הכפר. הרולד. הו, זה היה מראה מופלא. זה היה סוג הכפר שכדי לשמור עליו נלחמנו במלחמת העולם השנייה, שעבורו היה מצופה מאיתנו לצאת למלחמת עולם שלישית אם יורו לנו… קיכלים ושחרורים שרו, סנוניות צללו אל תוך שיחים, ומכסחת דשא ישנה רעשה כשצעדנו לאורך הרחוב היחיד שמצאנו ועברנו את האכסניה שהיתה סגורה ואת הכנסיה שהיתה פתוחה, מהנהנים לבחור ג’ינג’י עם שפם בסגנון שנות ה-30 ומכנסי חאקי שעמד וגיזם את הגדר החיה שלו, תוך שהוא בוהה באנשי העיר האלה עם התסרוקת והבגדים המצחיקים.” גורדון מיטשל, אותו מגזם גדרות, סיפר: “בערב הקיץ הנעים של יום ראשון, ה-30 ביוני 1968, טיפלתי בצמחיית הגן שלנו במאלברי לודג’. חמישה בחורים צעירים, מלווים בכלבת רועים גדולה וזקנה עצרו בשער וביקשו הכוונה לנהר. זיהיתי באופן מיידי כי אחד מהם היה פול מקרטני. הבחנתי שהם לא התקדמו בסופו של דבר לכיוון הנהר, אלא שבמקום זאת, כנראה לאחר שהבחינו בשלט של הפאב “מאגפיי”, החליטו שהם מעדיפים להיכנס ולרענן את עצמם עם הבירות של גברת מתייוז (אשתו של בעל המקום). אשתי, פאט, ואני מצאנו את דרכנו ל”מאגפיי” על מנת להצטרף אליהם והם קיבלו את פנינו כאילו היינו חברים משכבר הימים. שאלנו אותם מה מעשיהם בהרולד. הם סיפרו לנו על הטיול שלהם לסלטייר שביורקשייר, כדי להקליט את תזמורת בלאק דייק מילס. בדרכם חזרה ב-M1 ביום קיץ חם זה, הם רצו לשנות את התכנון המקורי. לאחר עיון במפה, הם אהבו את השם הרולד, נסעו אליו והנה הם פה… פאב המאגפיי בתמונה משנת 1962 “לאחר זמן מה, כולם התחילו לחוש רעבים. בימים ההם, מעטים הפאבים שהגישו אוכל. פאט הציע שתכין להם משהו, אז חזרנו יחדיו למאלברי לודג’, שם היא הכינה ארוחה מפוארת. פול הוכיח את האנושיות שבו, כשביקר את אביה של פאט, שהיה מרותק למיטה, וניהל איתו שיחה ארוכה. הוא גם ניגן בפסנתר ורוד שהיה בחדר, כשהוא מציין שמעולם עדיין לא ראה פסנתר ורוד! בביתם של גורדון ופאט “בילינו ערב מקסים של שיחה, מוסיקה, אוכל ויין. בתנו הצעירה, שונה, הביאה לפול גיטרה שמותאמת בגודל לילדים עליה ניגנה. פול כיוון אותה בעזרת שני מטבעות שהניח מתחת לגשר ואז ניגן באופן הרגיל בו ניגן כנגן שמאלי. הוא ניגן ושר במשך הערב ואז אמר לנו שיש לו שיר חדש – שלא הוקלט עדיין – שנקרא “היי ג’וד”, אותו הוא שר לנו כמה פעמים. שיין, בתנו השנייה, היתה כל כך אדישה למתרחש, שהיא פרשה אל המיטה כדי לקרוא ספר! דרק טיילור ופאט “ניהלנו שיחה ארוכה על חייו ככוכב פופ ואיך זה להיות כל כך מפורסם בגיל כל כך צעיר, והוא שיתף אותנו בכמה מהקשיים שחיים אלה יצרו עבורו. כל החמישה היו האנשים הנחמדים ביותר שניתן לקוות לפגוש, המפגש היה מהנה כל כך וזה היה ערב מיוחד מאוד… לאחר שעות רבות, לאחר חצות, הם הציעו להתחיל לחשוב על חזרה ללונדון. כיון שלאף אחד לא היה מושג איפה הרולס רוייס והנהג שלהם נמצאים, חזרנו לרחוב הראשי, ושם, מחוץ ל”אוקלי ארמס” המכונית חנתה. אוקלי ארמס בתמונה משנת 1962 “פרנק אוונס, בעל הבית, אשתו ג’יין וטסה בתו עודכנו על ידי הנהג בזהותם של הנוסעים שלו, ובגלל שידעו שהם צריכים לחזור לרכב, הם השאירו את הפאב פתוח. בשלב זה התחיל פול סשן נוסף על הפסנתר שבפאב כשהוא שר שירים של הביטלס. לבסוף, בסביבות 3 לפנות בוקר, הם התגלגלו אל הרכב ונפרדנו לשלום לאחר ערב קסום. כמה ימים לאחר מכן, קיבלנו מכתב תודה חתום על ידם (למעט אלן סמית’) ובנוסף מתנה – שני בקבוקי שמפניה ליריד של עמותת Playing Fields, שנחטפו, כמובן, מהר מאוד.” הסיפור הזה היה מקסים מכדי שדרק טיילור וטוני בראמוול יוותרו עליו כשכתבו את ספרי הזכרונות שלהם. בנוסף, ב-6 וב-10 ביולי פרסם אלן סמית את רשמיו מסוף השבוע בגליונות ה-NME. הוא סיכם: “זו היתה גם השתיה המשותפת הטובה ביותר וגם היציאה הטובה ביותר שהיו לי מאז המצאת חיתוך הלחם, ותודתי מקרב לב על רגע קסום של חיים נתונה לפול, דרק טיילור וחבריהם (על הטרמפ), לאנשי הכפר הרולד (על היותם אנשים אמיתיים) ולגורדון, רופא השיניים האירי ואשתו פאט (על שהאכילה אותנו ב-3 לפנות בוקר בבשר ואורז טעימים כל כך)”. עכשיו תגידו לי שלא הייתם נותנים הכל כדי להיות שם. שנים אחרי זה, בהופעה בברזיל ב-2013, יזכר פול מקרטני בהרולד. סתם. אין קשר. אבל זה קטע משעשע ואיתו נסיים. חתימת חמשת האורחים על הספר של שונה, בתם של גורדון ופאט. #טוניבראמוול #פיטראשר

היום לפני 53 שנים יצא האלבום המהפכני של הביטלס – ריבולבר. לכבוד התאריך המכובד הזה, הנה תרגום למאמר קטן ונחמד שמספר על בעייה קטנה אך גדולה שאיתה התמודדו הביטלס כשסיימו להקליט את האלבום. מה לכל הרוחות יהיה שמו? הצעות שונות ומשונות נזרקו לאוויר מגוכחות מאין כמוהן. לבסוף הטובים ניצחו. הנה התרגום למאמר הטרי של אריק שאל. כשהביטלס הגיעו לאלבום Revolver ב 1966, הם עבדו ברמה אחרת לגמרי מזו כשהגיעו לראשונה לאמריקה בשנת 1964. לא תשמעו שם שירים כמו Love Me Do ו- I Want to Hold Your Hand. במקומם, ג’ון לנון דחף שירי אקורד אחד כמו Tomorrow Never Knows ו I’m Only Sleeping שהציג סולו גיטרה מהופך של ג’ורג ‘הריסון. ג’ורג’ חתום על שלושת הקטעים האישיים והטובים ביותר שלו לאותה תקופה ופול מקרטני הגיע לשיא חדש עם בלדות כמו For No One ו- Here, There and Everywhere. בקיצור, הם שפכו פנימה את כל מה שהיה להם לתקליט הזה – כל הדרך עד הסשן האחרון ל She Said She Said. הדבר היחיד שהארבעה לא העמיקו בו במיוחד היה שם האלבום. רק ימים ספורים לאחר סיום ההקלטות הם הגיעו לשם לתקליט פורץ הדרך שלהם. לפני שבחרו ב- Revolver, הם כמעט בחרו בשם נוראי שהציע רינגו. באמצע שנות ה -60 של המאה הקודמת, היותה לביטלס יריבות ידידותית עם הרולינג סטונס. בכל פעם ש”הפאב פור” הוציאו אלבום, הם הבחינו בתגובה מוזיקלית אליו באלבום הבא של הסטונס. ב Revolver היה להם משהו שהם האמינו שאיש לא יוכל להעתיק. עם זאת, רינגו חשב לעשות קצת כיף על חשבון הסטונס. על פי בארי מיילס שחיבר את Many Years From Now, הביוגרפיה הרשמית של מקרטני, רינגו הציע את “After Geography” עבור שם ליצירת המופת. (האלבום האחרון שהוציאו הסטונז באפריל נקרא Aftermath. זה היה הרעיון שלו להומור אקטואלי). את הרעיון הביא רינגו מהימים שבהם נהג ללמוד בבית הספר ותהה מה הוא יעשה “אחרי שיעור מתמטיקה” וכדומה. למרבה המזל, הביטלס החליטו נגד הרעיון המרושל שלו. רינגו לא היה הביטל היחיד עם רעיון רע כשמדובר בכותרת לאלבום. לדברי מיילס, במקור הם רצו לקרוא לו “אברקדברה”, וזו היתה בדיחה שהיינו צוחקים עליה שנים אחר כך. משם, הציע ג’ון את Beatles on Safari, בעוד שפול אהב את את Magic Circle. (אף על פי שג’ון כינה אחר כך את Revolver “אלבום האסיד”, פול נותר הביטל היחיד שלא התנסה בסמים עד לאותה נקודה) באופן לא מוסבר, מישהו אפילו העלה את Fat Man and Bobby. כשעוד חשבו על Magic Circle ארבעת המופלאים חשבו גם על Four Sides of the Circle ולאחר מכן על Four Sides of the Eternal Triangle – ארבעה צדדים למשולש הנצחי. אבל שום דבר לא החזיק. לבסוף הלהקה הלכה עם Revolver. ומה המשמעות של ריבולבר? שום דבר מיוחד. לדברי רינגו, זהו התקליט עצמו, “כי הוא מסתובב”. עד כאן התרגום. מה דעתכם על שלל השמות שהציעו חברי הביטלס? איזו הצעה הכי אהבתם? הייתם בוחרים ב After Geography או שמא ב Beatles on Safari או אולי ב abracadabra? ומה עם Magic Circle? דבר אחד בטוח. לא משנה מה שמו הוא תמיד יהיה אלבום נהדר. #רולינגסטונס #רינגוסטאר

היום לפני 50 שנה צולמה התמונה שאולי היא האייקונית מכל בסיפור של הביטלס. ארבעה אנשים שרק רוצים לסיים את הסיפור הזה שנקרא ביטלס, חוצים יחדיו ביום אוגוסט חם את מעבר החצייה מחוץ לאולפני EMI. האולפנים שבצעד חסר תקדים יחליפו את שמם לאולפני ‘אבי רואד’ על שם התקליט המפורסם. מסתבר שהביטלס לא היו ממש חזקים בלבחור שמות עבור אלבומים, אבל בצורה קסומה וספונטנית הם הצליחו לבחור שמות שמפעימים אותנו עד היום. ראינו זאת השבוע עם ריבולבר שכמעט וקיבל שמות שמעריצי הביטלס היו נבוכים לעלות על דל שפתם, והיום ניווכח שגם האלבום ‘אבי רואד’ שחוגג יובל ליציאתו חיכה ממש לרגע האחרון על מנת שהוריו יעניקו לו שם. הנה תרגום למאמר בן שנתיים שכתב אלכסנדר בלום על “האלבום ‘אבי רואד’ של הביטלס שכמעט ונקרא ‘אוורסט'”. בתולדות המוזיקה האיקונית כל כך הרבה החלטות קורות כתוצאה מתאונות מוחלטות. תכניות ארוכות שנים נשברות, מסלולים מוטים ואפילו טעויות נכנסות לאגדה כבחירות גאוניות. כל כך הרבה מהתהליך מסתמך על מקריות, שזה פלא שבכלל גאונות קיימת. הביטלס עצמם לא היו זרים לתהליך הזה. כשמדובר בציוני דרך בלתי נשכחים והתרבות האנגלית, רוב האמריקאים מכירים 2 דברים: הביג בן ואבי רואד. זה לא היה אמור להיות כך. למעשה, טייטל העבודה ל’אבי רואד’ הייה ‘אוורסט’, והתצלום האגדי על העטיפה מעולם לא היה בתוכנית. למה אוורסט? בגלל סיגריות אוורסט, כמובן! סיגריות אוורסט טכנאי הסאונד ג’ף אמריק תמיד עישן סיגריות אוורסט באולפן, והלהקה חיבבה את הציור של ההר הלבן עם הצללים עליו שעל גבי חפיסת הסיגריות. ‘אוורסט’ הפך לטייטל העבודה של אלבומם האחד עשר חסר השם דאז, אשר יכלול קלאסיקות על, כמו Come Together ו- Here Comes the Sun. ג’ון קורלנדר, שידוע כטכנאי סאונד של הביטלס ועבור החלק הראשון של “שר הטבעות”, סיפר בספר בשם The Beatles Recording Sessions על ההחלטה לשנות את עטיפת האלבום: ג’ף אמריק “זה היה בסביבות חודש יולי, כשהיה חם מאוד בחוץ, מישהו הזכיר את האפשרות שארבעתם יטוסו במטוס פרטי ויגיעו למרגלות הר האוורסט עבור תצלום לעטיפת האלבום. ככל שהם התלהבו יותר לסיים את האלבום מישהו – אני לא זוכר מי מהם הציע, ‘תראו, לא צריך לטרוח את כל הדרך אל ההימלאיה עבור תמונה, מדוע שלא נצא החוצה, נצלם שם את התמונה, נקרא לאלבום ‘אבי רואד’ ונסיים עם זה?’. זה הזיכרון שלי מדוע הפך האלבום ל ‘אבי רואד’. הם לא רצו לטרוח להגיע לטיבט ולחטוף שם צינון!”. אני בטוח שקיים יקום חלופי איפשהו בו האלבום ‘אבי רואד’ לא קיים, ובמקום זאת, גדודי מעריצים מוצאים את עצמם עומדים בשלג של הר האוורסט כדי לחקות את העטיפה. זה כנראה אותו מימד חלופי שבו הנסיכה דיאנה ו- JFK עדיין חיים, ורוסיה מנצחת במלחמה הקרה. טכנאי הסאונד ג’ון קורלנדר בסופו של דבר, ‘אבי רואד’ היה סה”כ מעבר החצייה הקרוב ביותר ללהקה מחוץ לאולפן. אמנים צעירים יכולים לקחת את זה כברכה וקללה – לקיחת סיכון יחד עם נסיבות מתאימות יכולים להפוך את היצירה שלכם לאייקונית, אבל זה גם משאיר הרבה לרגע עצמו. לעולם אינכם יכולים לתכנן בצורה מושלמת קדימה. עם זאת הייתה כאן מידה מועטה של תכנון. ברגע שהלהקה החליטה שנפאל לא באה בחשבון, שירבט פול מקרטני 4 דמויות חוצות מעבר חצייה על נייר עם כוונה ברורה אל אלו שמחוץ לאולפנים. שאר חברי הלהקה אישרו, והבינו שזה צריך להיות גם טייטל האלבום. איאן מקמילן צילם את התמונה ב 8 באוגוסט 1969, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. השירבוטים של מקרטני עד כאן התרגום. עם החדשות על ההוצאה המחודשת של ‘אוורסט’ נאחל לכם סופ”ש קריר ומדהים כמעט כמו באוורסט. #גףאמריק