יום הולדת שמח ומזל טוב למיסטר סר ג’ימס פול מקרטני. הבחורצ’יק שלנו חוגג היום את יום הולדתו ה 77 וזה מכובד לכל הדיעות. זהו יום הולדת מאוד מיוחד מכיוון ש 77 זהו מספר פולינדרומי שסכום ספרותיו הוא 14 שזהו הגיל בו החל מקרטני לכתוב שירים, ובכלל 77 בגימטרייה יוצא עז. כל הסיבות האלו הן תירוץ מעולה לחזור ליום הולדת אחר שלו. אחד שאירע לפני 56 שנה. יום ההולדת ה 21 של הטאלנט הצעיר המוכשר והבסיסט העולה של הביטלס שרק 3 חודשים לפני כן הוציאה את האלבום הראשון שלה, החל דווקא באווירה נעימה בחיק המשפחה הגרעינית החמה והאוהבת. גם הביטלס היו שם. מסיבה נערכה לכבודו בביתה של הדודה ג’ין בליברפול – כן כן אותה דודה שמופיעה בשיר הידוע של ווינז Let ’em In ואוהל גדול נפרש לו בחצר הבית בו הוגשו המטעמים למוזמנים. בתכנית האומנותית הנעימו חברי להקת הפורמוסט שעתידים עוד רגע לחתום חוזה ניהול עם בריאן אפשטיין, את זמנם של כולם עם שירים על פי בחירתו של ילד יום ההולדת. בילי ג’יי קריימר שהוביל את להקת הדקוטות ולהקת השאדוז הגיעו גם הם לכבד את מקרטני בנוכחותם והכל נראה על מי מנוחות. אתם בטח כבר יודעים איך זה בסיפור של הביטלס. לא לזמן רב. ילד יום ההולדת ג’יין אשר ופול ג’יימס עם אחותו הדודה ג’ין וחברי השאדוז ידידם ואוהד גדול של הביטלס הדי.ג’י בוב וולר היה נוכח גם הוא. וולר הלך איתם כברת דרך. הוא למעשה קיבל את הטיפול בהם ממנהלם הראשון אלן וויליאמס ומאוחר יותר כשקיבל משרה במועדון הקאברן כתקליטן ומנחה, סידר להם את ההופעות הראשונות שם ולמעשה בשלב מסוים שמו עלה גם כאופציה לניהול הלהקה, אבל אז הגיע בריאן. ביום הזה, יום ההולדת ה 21 של מקרטני, בוב וולר הגיע עוקצני במיוחד. הוא החל להיטפל לג’ון לנון, שזה כבר רעיון לא טוב לכשעצמו. הוא החל לכנות את החופשה האחרונה שבילה לנון עם בריאן אפשטיין בספרד כ “ירח דבש” של שניהם ולרמוז כי השניים הם זוג. לנון שהיה שתוי, כי ככה זה במסיבות, לא היסס פעמיים. הוא זינק על וולר והחל מכה עם אגרופיו בפרצופו ובצלעותיו של המסכן. תוך שניות היה וולר עם פנס בעין וצלעות שבורות. בריאן אפשטיין נאלץ לפנות אותו לבית החולים. סינתיה לקחה את ג’ון השיכור מיד הביתה וזה מה שסיפרה בספר שהוציאה בשם John: “חשבתי שהימים האלה הסתיימו. אבל ג’ון עדיין היה זועם, הוא המשיך למלמל שבוב כינה אותו הומו. כמה ימים אחר כך כשנרגע הוא הרגיש שהוא מצטער. הוא חזר ואמר, ‘אוי, אלוהים, סין, מה עשיתי?’ והוא שלח לבוב מכתב התנצלות”. במרכז אמו של ג’ורג’ הריסון לואיז. מימינה במשקל קל – ג’ון לנון משמאלה, תקליטן בקאברן מיסטר בוב וולר. Fight! זוהי חברים מתנת יום ההולדת שנתן ג’ון לפול בהגיעו לגיל שבו אפשר להתחיל. לכבוש את העולם. אתם יודעים שהשמחה תמיד נכרחת איכשהו עם עצב ובהזדמנות זו נזכיר את הגברת גלוריה ואנדרבליט שהלכה אתמול לעולמה בגיל 95. לעומת פול הגברת ואנדרבליט היתה כבר מליונרית בגיל 21 כשקיבלה את הירושה שהשאיר לה אביה. היא פצחה בקריירת ציור ולאחר מכן כמעצבת אופנה מצליחה. מה שהיא לא ידעה בזמנו הוא שאחד, פול מקרטני שמו, קיבל השראה מהצלחתה של הגברת אי שם בתחילת שנות השבעים, שיבש מעט את שם משפחתה וכתב שיר עם דמות פיקטיבית בשם Mrs. Vandebilt שזה לכשעצמו הישג לא מבוטל. יהי זכרה ברוך. הגברת גלוריה ואנדרבליט הצעירה מזל טוב לפול מקרטני. אנחנו רוצים אותך כאן לעוד המון שנים ועוד המון אלבומים. #בובוולר #גלוריהואנדרבליט #פולמקרטני

מה לדעתכם היה השיר האחרון אי פעם שהוקלט על ידי ארבעת חברי הביטלס יחדיו? זה נכון שמתישהו בתחילת 1970 חוזרים שלושת חברי הביטלס הריסון, מקרטני וסטאר בפעם האחרונה לאולפן על מנת לעשות השלמות לשירו של הריסון I Me Mine, אבל שלושת רבעי להקה זה לא ממש נחשב. גם רוחו של לנון ששורה באולפן לא גורמת לביטלס להיות להקה שלמה ולכן ההקלטות שנעשו בפרויקט האנתולוגיה לא נחשבות גם כן. אני כמובן מתכוון לקטע היפהפה Because שמציג ג’ון לנון ברוחו ובגופו לחבריו ללהקה באולפן ממש רגע לפני סוף ההקלטות של האלבום ‘אבי רואד’. איך שלא נסתכל על כך, ‘אבי רואד’ הוא אלבום גיטרות. אם בפרויקט ‘גט בק’ הביטלס עושים קולות של חזרה לשורשים, באלבום הזה הם מיישמים את הפרקטיקה ואת מה שעשו עליו חזרות במשך חודש שלם ומוסיפים בעדינות רבה את הטריקים האולפניים שלמדו במרוצת השנים עם המנטור ג’ורג’ מרטין. הקטע Because הוא חריג בנוף הזה של החזרה לשורשים. עם ההרמוניות הקוליות המפוארות, הצ’מבלו והחדשנות בשילובו של המוג סינתיסייזר הוא יכל בקלות להשתבץ בסרג’נט פפר. הקטע יוצא הדופן הזה הוא אכן השיר האחרון בהחלט שהקליטו הביטלס בהרכב מלא כשהלהקה עדיין חיה קיימת ובועטת – בעיקר האחד בשני. כפועל יוצא זה יהיה גם הקטע האחרון שקיבל את קרדיט הכותבים שמזמן איבד כל תוכן – לנון ומקרטני. ההקלטות לאלבום אבי רואד מתחילות רשמית באזור אפריל ומסתיימות באוגוסט 1969. חודש אחר כך כבר יתחיל ג’ון לדבר על לעזוב את הלהקה או כמו שניסח זאת בלשונו העדינה ‘להתגרש’ ולפרק את השותפות בינו לבין מקרטני. מהיכן מביא ג’ון כזו פיסת מוסיקה כל כך נהדרת? כמו שכבר הספקנו להתוודע אליו, הוא זקוק לפעמים למעט עזרה מידידים ובמקרה כזה בו השותפות עם מקרטני גוועת לה לאיטה הוא שואב את ההשראה מהדמות הקרובה לו מכל – יוקו אונו. היום אנחנו כבר יודעים שזו לא הפעם האחרונה בה ישתמש לנון בהשראתה של יוקו לכתיבת שיר. את הרעיון המרכזי לשיר Imagine הוא מביא מתוך פואמה שכתבה יוקו עוד לפני שנפגשו. הפואמה נקראה Cloud Piece ופורסמה בספר שהוציאה ב 1964 בשם Grapefruit. הפואמה Cloud Piece מתוך ספרה של יוקו Grapefruit במקרה הזה של Because, מקבל לנון את ההשראה עבור המילים ככל הנראה מאותו הספר ויוקו היא גם ההשראה עבור הריף המפורסם שמלווה את הקטע. את הריף משאיל לנון מקטע של בטהובן שמנגנת יוקו על הפסנתר.מה ליוקו ולבטהובן? דווקא ספרו של מקרטני Many Years From Now שופך אור על הסוגיה: “יוקו הייתה פסנתרנית קלאסית אבל היא הפסיקה לנגן כי אביה חסר הרגישות עשה צחוק מאצבעותיה הקטנות ואמר לה שהנגינה שלה לעולם לא תגיע לשום מקום. היא הלכה לבסוף בדרך של יצירת מוסיקה, אבל התמקדה יותר באמנות האוונגרדית. לפעמים היא ניגנה איזה קטע קלאסי עבור ג’ון”. יוקו הקטנה עם אמה ואביה מקרה שהיה כך קרה. ביולי 1969, בזמן שהזוג אונו-לנון המתינו לסיום השיפוצים של אחוזת טיטנהארסט אותה רכשו לא מכבר, הם שוהים במלון The Inn At The Park שבלונדון. יום אחד מתפנק ונשכב לו הלנון על הספה בחדר, באותו הזמן יוקו פוצחת לה בנגינת ‘סונטת אור הירח’ של בטהובן. אם נרצה מעט לדייק אז זוהי למעשה סונטה מס’ 14 לפסנתר, אופוס 27 מס’ 2 והקטע המדובר אותו ניגנה יוקו הוא חלקה הראשון (מתוך שלושה) שנקרא Adagio Sostenuto. דמותו של לודוויג ואן בטהובן לודוויג ואן בטהובן כתב את היצירה היפהפיה הזה אי שם ב 1801 והקדיש אותה לנערה צעירה שאהב. את היצירה עצמה בטהובן לא כל כך אהב. הוא אמנם לא קרא לה “פיסת אשפה” אבל הוא טען שכבר כתב יצירות טובות ממנה. כאמור, זוהי סונטה המורכבת משלושה חלקים שמתארים יחדיו את אהבתו של בטהובן לאותה נערה והיא מתחילה ברוגע ובעדינות יחד עם אותו ריף מפורסם שגם מי שלא חובב מוסיקה קלאסית בוודאי מכיר. מי שהאזין לכולה יודע שלאט לאט עם התקדמות ההאזנה משתלטת תזזיתיות על האווירה והיא הופכת לנרגנת וכעוסה ופחות ופחות נעימה. רוצים ליהנות מיצירה מרתקת, מורכבת וטובה? הקשיבו לשלושת חלקיה בלינק הבא. היא פשוט נפלאה. לנון נשבה גם הוא בקסמיה של הסונטה של בטהובן ומבקש מיוקו, כי זה רק הגיוני, לנגן את התווים של החלק הראשון העדין של הסונטה במהופך. מדוע? אולי זה בהשפעת הניסיוניות והאוונגרדיות שריחפה באוויר באותה התקופה, אולי כי ריחף שם ענן אחר ואולי זו סתם מחווה לתקופה בה חרכו הביטלס את הבמות עם הקאבר ל Roll Over Beethoven של צ’אק ברי. בכלל אפשר להקביל בין לנון לבטהובן באופן המרדני והלא קונפורמיסטי בו שניהם התייחסו למוסיקה שעשו ובלקיחה של מה שהיה לפניהם שיכלולו ובניית הבסיס לעתיד לבוא אחריהם. יוקו עושה כמצוותו של לנון ומנגנת לאחור את התוים. חשוב להדגיש שהיא לא מנגנת ליטרלי את כל התוים לאחור אלא את אותו ארפג’ו או רצף של שלושה תוים שחוזר על עצמו בסדר עולה אצל בטהובן היא מנגנת עכשיו בסדר יורד.לנון מקשיב ומחליט לשלב פעם ארפג’ו יורד ופעם עולה והנה Because מתגלה לו מתוך הסונטה של בטהובן. מה עם המילים הנפלאות שכתב ג’ון? מה משמעותם? ובכן ג’ון טען כי הכוונה הייתה לייצר ישירות שתחליף את הערפול והג’יבריש שיצר בשירים כמו I am The Walrus או Lucy in the Sky with Diamonds. הוא פשוט רצה לתאר במילים את אהבתו ליוקו וללא כל ‘בולשיט’ כמו שתיאר זאת. חייבים להודות שהמשפטים שהביא לנון לשיר הם פשוטים ומופשטים אבל מאוד קסומים ומקסימים: “מכיוון שהעולם עגול זה מדליק אותי. כיוון שהרוח מהירה זה מפוצץ לי את המוח – [שימו לב למשחק המילים היפה עם המילה blows (לפוצץ ולנשוב)]. האהבה היא ישנה, האהבה חדשה האהבה היא הכל האהבה היא את מכיוון שהשמים כחולים, זה גורם לי לבכות מכיוון שהשמיים כחולים…” מקרטני שהוא מעיין נמסיס של לנון בתקופה הזו ואולי אם חושבים על כך מאז ומעולם, נתן את גרסתו בספרו הביוגרפי: “אני מהמר על כך שיוקו כתבה את המילים, זהו סוג הכתיבה שלה: רוח, שמים ואדמה בצורה מחזורית. זה משהו שהגיע הישר מתוך הספר שלה Grapefruit וג’ון הושפע מאוד ממנה באותה תקופה”. הספר Grapefruit במהדורה הראשונה לא נכנס לוויכוח שאי אפשר להוכיח בו דבר. גם לדליית חומר ממשפטים שכתבה יוקו אי שם בתחילת דרכה צריך כשרון ולכן נשאיר את העניין כשהוא איפשהו באמצע ונתפנה למוסיקה עצמה. לנון אץ רץ להקליט דמו אקוסטי עבור המילים והלחן שכתב והנה קטע ממנו: המילים בבתים כבר היו דיי סגורות על עצמן בדמו הזה רק בשינוי אחד קטן. הרוח היא low במקום high. עדיין אין זכר ל’סונטת אור הירח’ המהופכת של בטהובן. הזכרתי ששאר חברי הביטלס מתוודעים ליצירה של לנון לראשונה באולפן, והאירוע הזה קרה ב 1 באוגוסט 1969. ג’ון מציג את השיר כשהוא פורט בעדינות על הגיטרה החשמלית את התווים המהופכים של בטהובן. הצנוע ובעל החזון, ג’ורג’ מרטין מיד מציע – “מדוע שלא אנגן גם אני את אותם תווים שאתה מנגן רק על הצ’מבלו?“. ג’ון שמח על הצעתו של מרטין. הליין אפ מסתדר לו בצורה הבאה: ג’ורג’ מרטין כאמור בצ’מבלו החשמלי, לנון בגיטרה החשמלית ופול בגיטרת הבס. על מנת לסנכרן את הגיטרה עם הצ’מבלו כי ג’ורג’ מרטין טען שהוא “עשה יותר טעויות מג’ון”, מגויס רינגו, המטרונום האנושי לתת מקצב על ההיי האט כשכולם מאזינים לו באזניות ומנגנים לפיו. הנה הטייק הראשון: בצורה הזו הם מתישים את עצמם ומקליטים לא פחות מ 23 טייקים לטרק הבסיסי של השיר. כשהם עולים לחדר הבקרה על מנת להאזין למה שהקליטו, הם נבוכים לגלות שכבר בטייק 16 היה להם את זה ביד. כשחיפשו מה עוד ניתן להוסיף לקטע הזה שנראה גדול מסך חלקיו, הגיעו כולם למסקנה שאותה תיאר ג’ף אמריק: “השיר מתחנן להרמוניות גדולות ושופעות“. ג’ורג’ הריסון שבילה את זמנו בחוסר מעש בחדר הבקרה יורד לאולפן על מנת להתגודד עם כולם סביב הפסנתר שלידו היה ישוב ג’ורג’ מרטין שהציע סוגים שונים של הרמוניות ווקאליות עבור הביטלס לבצע. ג’ורג’ הריסון מקבל את הקולות הנמוכים, מקרטני את הגבוהים ולנון שר בקול הביניים. שיעור בחשבון. מה עושים כשג’ורג’ מרטין כותב 9 סוגי הרמוניות קוליות שונות – 3 עבור כל אחד מהווקאליסטים, כי הכל חייב להיות גדול וגרנדיוזי עבור השיר הזה, אבל ישנם רק 5 ערוצים פנויים למלא ? הפתרון על פי אמריק הוא שג’ון, פול וג’ורג’ יבצעו 3 סטים של הרמוניות קוליותו וכל סט יבוצע יחדיו על אותו ערוץ. הסט הראשון מוקלט כבר באותו היום והביטלס יוצאים לחופשת הסופ”ש כשמכשיר ההקלטה של 8 הערוצים מלא במחציתו – ערוץ צ’מבלו, ערוץ גיטרה, ערוץ בס וערוץ שמכיל סט אחד של קולות הרמונים. ב 4 באוגוסט הם חוזרים לעבוד על השיר ולהקליט את הסטים הנוספים. זה היה תהליך ממש סיזיפי עבורם ולקח כמה שעות. בסופו של דבר ג’ון נשבר וצעק: “אלוהים, תנו לי כבר הפסקה … הלוואי שלא הייתי כותב את הדבר הארור הזה!”. למרות זאת, ג’ף אמריק תיאר את האווירה באולפן באותו היום בצורה מרגשת ויפה: “באותו היום ראיתי את ארבעת הביטלס במיטבם: הם היו מרוכזים במאה אחוז – אפילו רינגו, הוא ישב בשקט בעיניים עצומות, עודד בשתיקה את חברי הלהקה שלו על מנת שיתנו את הביצוע הטוב ביותר – כולם פעלו במקביל כדי להשיג את התוצאה הווקאלית הטובה ביותר. זו הייתה דוגמה מובהקת לסוג עבודת הצוות שהייתה חסרה כל כך במשך שנים. זה מפתה לדמיין מה הביטלס היו יכולים להשיג אם הם היו יכולים לשמר את רוח העבודה הזו רק עוד קצת”. סמוך ליציאת האלבום סיפר ג’ורג’ הריסון: “ההרמוניות היו די קשה לביצוע. היינו צריכים ללמוד אותם ממש. אבל אני חושב שזה אחד השירים שירשים את רוב האנשים. הוא ממש טוב.” דיי קשה לדעת איזה סטים נכנסו במדוייק ל 2 הערוצים שהוקצו לכך. הסברה הרווחת היא שאחד הסטים שהוקלטו ביום זה פשוט הוכפל ל 2 הערוצים. בכל מקרה ההרמוניה הזו שמורכבת מ 9 אנשים שהם ג’ון פול וג’ורג’ פשוט נפלאה. באנתולוגיה היו נחמדים ובחלק השלישי שיצא ב 1996, הפרידו את ערוצי הקולות משאר הערוצים ונתנו לנו גרסת אקפלה שאפשר לעצום בה את העיניים להרגע ולצלול לעולמות רחוקים. ב 5 באוגוסט, יום המחרת, הוחלט לעשות שימוש בסינתיסייזר של חברת מוג שרכש ג’ורג’ הריסון בעת שהפיק את האלבום של ג’קי לומקס בלוס אנג’לס בשנה הקודמת. הריסון הכל כך נלהב מהכלי, החל לעשות איתו ניסיונות כבר בסוף 1968 ולדאבונו ולדאבוננו הם יצאו כאלבום בשם Electronic Sound שלא חס על שפיות המאזין. על העטיפה הקדמית של האלבום אפשר לראות דמות מצוירת מנגנת על המוג סינטיסייזר. תואר נוסף שקיבל Because, הוא הקטע הראשון של הביטלס בו נעשה שימוש במוג סינתיסייזר. מיד אחר כך הוא ישולב גם ב Here Comes the Sun של הריסון ב (I Want You ( She’s So Heavy של לנון ו ב Maxwell’s Silver Hammer של מקרטני. מעניין מה היו הביטלס מעוללים עם המוג אם היו מקליטים עוד אלבום יחדיו. בסט התמונות הבא אפשר לראות את כולם משתאים מהמוג סינתיסייזר ביום ההקלטות של ה 5 באוגוסט 1969. מהו בכלל אותו מוג סינתיסייזר שבו השתמשו הביטלס ? המוג סינתיסייזר מסוג IIIp איתו הם עבדו, היה סינתיסייזר מסורבל שהכיל קלידים מצד אחד על מנת לנפק את הצליל בלחיצה עליהם ולוח ‘מרכזיה’ עליו ניתן היה לחווט ולקשר בין אפקטים שונים ומשונים בתדרים שונים שהיו מנפקים צלילים מעניינים כמו רעש לבן עם אפשרות להאיץ ולהאט את הצליל. דוגמא בולטת היא הרעש הלבן שדימה רוח ב (I Want You (She’s So Heavy. אם יש לכם 20 דקות פנויות, צפו בסרטון הבא המרתק בו מוסברות ומודגמות יכולותיו של המוג סינתיסייזר: קטע המוג סינתיסייזר שניגן הריסון ב Because נשמע לפרקים בצליל החולמני שאי אפשר לטעות בו ולסווג אותו לשום דבר אחר. הוא לא גיטרה, הוא לא פסנתר, הוא לא בס והוא לא שום דבר אחר. הוא מוג סינתיסייזר. הקטע הבא מומלץ מאוד למי שרוצה לראות כיצד השתלבו כל הטרקים בשיר לכדי יצירת המופת שהוא: לסיכום בנימה אישית אומר ש Because הוא נפלא בעיניי. נכון הוא כבר לא מעורר את אותה התרגשות כמו בהאזנות הראשונות כי אני כבר יודע למה לצפות, אבל הוא אדיר, טהור, קלאסי מלנכולי ומעלה לחלוחית כמו שרק להקה בשלה ומיומנת ששרה את שירת הברבור שלה יכולה ויודעת לייצר. השנה הזו היא שנת ה 50 לאלבום הנפלא ‘אבי רואד‘ וכולנו מחכים ומצפים לקופסא שלא תיפול באיכותה מזו שקיבלנו עבור האלבום הלבן. על העבודה אמון בנו של ג’ורג’ מרטין, ג’ילס, שעשה נפלאות עם האלבום הלבן ורק יאה לסגור את הפוסט הזה עם מה שעולל יחד עם אביו גם עבור השיר Because בפרויקט Love שיצא ב 2006 כשלקח את גרסת האקפלה והעמיס עליה עוד תוספות. #גורגמרטין #גוןלנון #גורגהריסון #בטהובן #ElectronicSound #יוקואונו #מוגסינתיסייזר

אם הייתי צריך להצביע על הדבר האהוב עליי ביותר בפול מקרטני, הן בתקופת הביטלס והן לאחר מכן בשנות הסולו שלו, היה זה בוודאי הוורסטיליות שלו, והאופן בו לא משנה הסגנון או השיר, הראש שלו עובד שעות נוספות במחשבה איך להפיק מההקלטה שלו את המירב. זו הסיבה שגם שירי הילדים שלו, שירים שאנשים רבים שאני מכיר אינם מחבבים כלל, כמו “צוללת צהובה” או “שירו אחריי“, הם בעיני שירים שאפשר למצוא בהם ערך מוסיקלי וחן. אם יש שיר אחד שלו בתקופת הביטלס שאני באמת לא מסוגל יותר לשמוע זהו Maxwell’s Silver Hammer. אולי אבין תוך כדי כתיבה למה, אבל עבורי כלום לא עובד בשיר הזה, ואני לא מצליח למצוא אף נקודת אור בו. לצערו של פול לא רק אני לא אוהב את השיר, גם חברי הלהקה שלו לא ממש אהבו אותו. ג’ון וג’ורג’ באופן כללי לא אהבו במיוחד את “שירי הילדים” של פול. כש”אובלדי אובלדה” יצא כסינגל במספר מדינות, ניסה מקרטני ללחוץ על חבריו כדי שהשיר יצא בסינגל באופן רשמי גם בשאר העולם. זה לא הצליח לו. רוצים קצת ציטוטים של חיפושיות על מאקסוול? בבקשה: ג’ורג’: “לפעמים פול היה מכריח אותנו לעשות שירים ממש דפוקים. אני מתכוון, אלוהים אדירים, ‘מקסוולס סילבר האמר’ היה כל כך משוגע. אחרי זמן מה עשינו איתו עבודה טובה, אבל כשלפול יש רעיון או עיבוד בראש…” ג’ון: “זה של פול. אני שונא אותו. כי כל מה שאני זוכר זה את ההקלטה – הוא הכריח אותנו לחזור על זה מאה מליון פעמים. הוא עשה הכל כדי שהשיר יצא כסינגל וזה מעולם לא קרה ולא יכול היה לקרות, אבל הוא ניגן גיטרה והיה מישהו שהיכה על חלקי ברזל והשקענו בשיר הזה יותר כסף מאשר על כל שיר אחר באלבום”. רינגו: “הסשן הגרוע ביותר שהיה אי פעם היה זה של ‘מאקסוולס סילבר האמר’. זה היה הטרק הכי גרוע שאי פעם נאלצנו להקליט. זה התמשך על גבי שבועות. חשבתי שזה מטורף”. מכירים את זה שאתם לא אוהבים משהו, אבל אז כולם נגדו ואתם מתחילים להרגיש אמפתיה כלפיו? אז זה מה שקורה לי עכשיו עם מאקסוול. אז מה אם אין שום הגיון פנימי בשיר? אז מה אם הלחן שלו סתמי? אז מה אם העיבוד שלו גורם לי לקוות שחרקים יכנסו לי לאוזן ויאטמו אותה? ככה זה, כנראה, כשפול מקרטני כותב על רוצח סדרתי. “‘מאקסוולס סילבר האמר’ היה האנלוגיה שלי למשהו שמשתבש פתאום מבלי שצפית, כפי שקורא הרבה פעמים, דבר שהתחלתי ללמוד בתקופה ההיא של חיי”, אמר מקרטני. “חיפשתי משהו שיסמל את זה, ומבחינתי זו היתה פשוט דמות בדיונית בשם מאקסוול, שהיה לה פטיש כסף. אין לי מושג למה הוא היה כסוף, זה פשוט נשמע טוב יותר ממאקסוולס האמר”. טוני קינג, שעבד באפל, סיפר: “ג’ון אמר לי שהשיר היה על חוקי הקארמה. דיברנו יום אחד על ‘אינסטנט קארמה’ (הסינגל הנפלא של ג’ון משנת 1970) כי קרה בדיוק ארוע בו ירדו עליו והוא אמר שזו דוגמה לאינסטנט קארמה. שאלתי אותו אם הוא מאמין בתאוריה הזו. הוא אמר שכן וש’מאקסוולס סילבר האמר’ היה השיר הראשון שהם יצרו על זה. הוא אמר שהרעיון מאחורי השיר הוא שברגע שאתה עושה משהו לא בסדר, פטיש הכסף של מאקסוול ירד על ראשך”. אני לא רוצה לקרוא למר קינג בשמות, אך אני מרשה לעצמי לפקפק בציטוט הזה. “זה השיר הראשון שהם יצרו על זה”? מי זה הם? לנון בז לשיר. מבחינתו היה שיר זה דוגמה חיה לתהום שנפערה בינו לבין מקרטני והוא בכלל לא טרח להשתתף בשיר. לכאורה יש לכך הסבר אובייקטיבי. לנון ואונו החלימו מתאונת דרכים בה היו מעורבים בסקוטלנד, אבל אין בסיבה זו הסבר ממשי לחוסר השתתפותו. לנון ואונו נכחו בכל ימי ההקלטה של השיר (ארחיב על כך בהמשך). בנוסף, האם לא יכול היה לנון להקליט קולות רקע אם ממש היה רוצה לחבור לשאר חבריו? לנון פשוט לא היה מוכן להשתתף בדבר הזה. זה כנראה גם שיבש את האופן בו זכר את העובדות בנוגע להקלטת השיר. שלושה סשנים נדרשו כדי להקליט את השיר. עוד הקלטת השלמה של מוג נעשתה כמה ימים לאחר מכן על ידי מקרטני לבדו. בנוסף, לא היה בשיר ליווי תזמורתי יקר בו עשו שימוש לשירים אחרים באלבום. אז כדי לסכם – לא מאה מליון פעמים ולא הכי יקר. אבל העובדות לא באמת חשובות כבר בשלב הזה של היחסים בין חברי הלהקה. או כמו שמקרטני מספר: “יצרנו אלבום מאוד נחמד, והויכוחים היחידים היו על דברים כמו בזבוז של שלושה ימי עבודה על “מאקסוולס סילבר האמר”. אני זוכר שג’ורג’ אמר – לקחת לזה שלושה ימים, זה רק שיר”. בגרסת הספר הנפלאה של פרוייקט האנתולוגיה, פול מספר על האופן בו הוא כותב שירי סיפור כמו שיר זה: “חלק משירי מבוססים על ניסיון אישי, אבל אני מסווה את זה. רבים מהאחרים אני ממציא, כמו “פטיש הכסף של מאקסוול” שהוא מסוג השירים שאני אוהב לכתוב. זה פשוט סיפור טיפשי על כל האנשים האלה שמעולם לא פגשתי. זה כמו לכתוב מחזה: אתה לא צריך להכיר את האנשים, אתה פשוט ממציא אותם. אני זוכר שג’ורג’ אמר לי פעם: ‘אני לא יכול לכתוב שירים כאלה’. הוא כותב יותר מנסיון אישי. הסגנון של ג’ון היה להראות את האמת העירומה”. כשקוראים ראיונות שונים עם מקרטני לאורך השנים מגלים שהוא ממשיך להגן על השיר הזה. ויש לו טענה מוצקה – בשיר מופיע שם הרעיון האוונגרדי של אלפרד ג’ארי, ה”פטאפיסיקה”. עכשיו זה ברור! מה? בואו נחזור טיפה אחורה בזמן, באדיבותם של וויקיפדיה ופיצ’פורק – אלפרד ג’ארי המשורר והמחזאי הצרפתי אלפרד ג’ארי ידוע בעיקר בזכות שלושת מחזות “אובו המלך” שלו. הוא אהב לגרום למהומות, בין אם היה זה שימוש במילים שלא נהוג היה להשתמש בהם על הבמה בסוף המאה ה-19 – את אחד המחזות התחיל במילה Merdre שמשמעותו, בערך, “חרא”. דבר נוסף שהוא אהב לעשות היה שבירת המקובל בכל הקשור למשחק על במה. לדוגמה, הוא נתן לשחקנים שלו לזוז כמו מריונטות במקום כבני אדם. הוא היה גם עיתונאי, סופר וחלוץ בעיצוב ספרים. למרות שמת ב-1907 כשהוא בן 34 בלבד, הוא הפך לאדם משפיע מאוד, לא מעט בזכות המצאת ה”פטאפיסיקה” (Pataphysics). לנסות להסביר את המונח יהיה לא פשוט, כי זה למעשה אחת ממטרותיו. ההגדרה הקצרה שלו היא “המדע של הפתרונות המדומיינים”. זה לא היה באמת מדע, כמובן, אלא משחק פילוסופי אבסורדי. ג’ארי הגדיר את הפטאפיסיקה כממשיכה הרבה מעבר למטאפיסיקה, כפי שהמטאפיזיקה ממשיכה הרבה מעבר לפיסיקה. האמנים של תחילת המאה הקודמת אהבו את רעיון הפטאפיסיקה. האחים מארקס ומרסל דושאן התחברו אליו. גם בודליאר ובקט. הקונספט הזה, כך נטען, סלל את הדרך לדאדא, פוטוריסם, סוראליזם ותאטרון האבסורד. אה, וגם ל”פטיש הכסף של מאקסוול”. אם יש חולשה למקרטני אל מול לנון, היא נמצאת באופן ההבעה שלו. שלא יובן ממה שאני אומר כי מקרטני אינו כותב מילים מוכשר בתקופת הביטלס. מילות “פני ליין”, “היא עוזבת את הבית”, אלינור ריגבי” ועוד, הן מהמופלאות שקיימות, אך אני חושב שלמרות הבלחות מופתיות, היתה עדיפות גדולה לגאונותו המוסיקאלית על פני יכולת כתיבת המילים שלו. מקרטני של הביטלס משול לספוג – והוא ספג וספג וספג כל ילדותו כדי שכשיתפוצץ בתקופת הביטלס, הוא יצור את העולם הצלילי המושלם ביותר שניתן לדמיין, אם בכלל היה ניתן לדמיין, כשכל רעיון שאי פעם אסף בדרכו ימצא את מקומו בפאזל המופלא הזה. זו גם הסיבה שאין לזלזל בכלל בתרומתו לשירים שלא הוא כתב, כיון שהוא תמיד היה שם עם רעיון או הצעה. כשזה מגיע למילים, אנחנו כבר במקום אחר. יש משהו ילדותי ופשטני בלזרוק סתם מילה ולחשוב שיצרת ככה אמירה משמעותית. כידוע, היה זה מקרטני שהתעניין ראשון באוונגרד בקרב חברי הביטלס. פול החל להתעניין בעבודות של אלפרד ג’ארי ב-1966, בעת שנסע לליברפול ושמע ברדיו הפקה של הBBC למחזה שלו Ubo Cocu. “זה היה מחזה הרדיו הטוב ביותר ששמעתי בחיי”, הוא מספר בספר Many years from now. “זו גם היתה ההפקה הכי טובה ששמעתי, ואובו שוחק בצורה מבריקה. זה היה פשוט מסעיר. זה היה אחד הדברים הגדולים עבורי באותה תקופה”. כמה חודשים לאחר מכן, הוא צפה במחזה אחר שלו בלונדון. הוא התאהב ברעיונות של ג’ארי, ובעיקר בפטאפיסיקה. המלך אובו “הכנסתי את זה לאחד השירים של הביטלס, Joan was quizzical, studied pataphysical science in the home… אף אחד לא יודע מה זה אומר. בדיוק הסברתי את זה ללינדה באחד הימים. זה הדבר היפה בזה. אני האדם היחיד שהכניס את המילה פטאפיסיקה למצעדי התקליטים, c’mon! זה היה נהדר. אני אוהב את הנגיעות הסוראליסטיות האלה. זה היה ההבדל העיקרי ביני לבין ג’ון: בעוד שג’ון צעק מהגגות, אני לחשתי בחדרי התכנון הפנימיים, כשאני חושב שזה בבהחלט מספיק”. כנראה שאני לא מבין יותר מדי, ואולי אכן יש כאן אמירה מאוד עמוקה, שמתקשרת באמת לאינסטנט קארמה של לנון. עד שאמצא אותה, מבחינתי זה אחד השירים הכי חלשים של הביטלס, והחלש ביותר של הביטל פול מקרטני, אם כי, אני מודה שאני כבר מתחיל לחבב אותו יותר. מי יודע איך יסתיים הפוסט הזה. יאללה, בואו ניכנס לאולפן. אבל לא אולפן הקלטות אלא אולפן צילומים. הביטלס עבדו לראשונה על השיר הזה במהלך השהות שלהם באולפני טוויקנהאם, בזמן צילומי פרוייקט Get Back. במשך כמה ימים עברו על השיר עשרות פעמים. אבל הפעם האחרונה שבה ניגנו אותו היה ב-10 בינואר, היום בו הריסון עזב את הלהקה לאחר ויכוח עם פול. מצב הרוח לא היה בשמיים באותם ימים. פה אפשר לשמוע את מקרטני מלמד את הלהקה את השיר- https://www.youtube.com/watch?v=5Bjpk8uMAKc למען ההגינות, יש לציין שכשחברי הביטלס זוכרים עבודה אין סופית על השיר, הם כנראה זוכרים את ימי Get Back, שם באמת עבדו על השיר עוד ועוד ועוד. בנוסף, היה רגע בו מקרטני הוסיף קטע מעבר מקסים שבעיני הוסיף ליופיו של השיר, אך הוא ירד עד שהגיעו להקלטת “אבי רואד”. תוכלו לשמוע את כל אלה והרבה יותר בשלושת פרקי הפודקאסט שלנו על ההקלטות בטוויקנהאם פה, פה ופה. נבצע קפיצה קלילה של חצי שנה, והנה אנחנו ב-9 ביולי 1969. זוכרים שהבטחתי להרחיב בנוגע ללנון, אונו והתאונה? אז יוקו, שהיתה בהריון, נכנסה לשמירת הריון בעקבות התאונה. לנון כמובן לא תכנן להשאיר אותה לבד בבית. וכך, ביום זה, היום הראשון לחזרתם לאולפן, קרה הדבר הבא: פיל מקדונלד (מי שהיה הטכנאי של אותה הקלטה): “כולנו חיכינו שהוא ויוקו יגיעו. פול, ג’ורג’ ורינגו למטה באולפן ואנחנו למעלה בחדר הבקרה. הם לא ידעו באיזה מצב הוא. היתה אווירה מוזרה, הם כמעט פחדו מלנון לפני שהוא הגיע כי הם לא ידעו איך הוא יהיה. היתה לי תחושה ששלושתם קצת פחדו ממנו. כשהוא הגיע היתה הקלה והם הסתדרו די טוב. ג’ון היה דמות בעלת כח, במיוחד כשהיה עם יוקו – כח כפול”. ג’ף אמריק מספר מה קרה מיד אחרי ההגעה של ג’ון ויוקו: “הדלת נפתחה שוב וארבעה גברים במעילים חומים החלו מגלגלים פנימה חפץ כבד וגדול. לרגע חשבתי שזה פסנתר שהגיע מאחד האולפנים האחרים, אבל אז קלטתי שאלה היו אנשי הובלה: על המעילים החומים אותם לבשו נכתבה המילה ‘הרודס’ מאחור. החפץ שהובל פנימה היה, למעשה, מיטה. פיות נפערו, כולנו הסתכלנו בעוד המיטה נכנסה לאולפן והוצבה בזהירות ליד המדרגות, ממול למטבחון. עוד מעילים חומים הופיעו עם סדינים וכריות והם סידרו את המיטה”. הטכנאי מרטין בנג’ ממשיך: “סידרנו את המיקרופונים לסשן והמיטה הכפולה הענקית הזו הגיעה. אמבולנס הביא את יוקו והיא הורדה אל המיטה. סידרנו מיקרופונים מעליה למקרה שהיא תרצה להשתתף והמשכנו כרגיל! אמרנו לעצמינו: ‘עכשיו ראינו כבר הכל!'”. ג’ף אמריק ממשיך ומספר: “זה לא כאילו שיוקו רק שכבה במיטה ונחה בשקט. שורה ארוכה של אורחים הגיעו למיטתה כדי להביע את השתתפותם כמעט כל הזמן. חברי ביטלס הקליטו בקצה אחד של החדר, והיא שכבה בקצה השני, משוחחת עם חברים, גורמת לכך שנוכחותה תהיה מורגשת מאוד – ומרגיזה מאוד – ליתר חברי הלהקה. ג’ורג’ מרטין חזר לאחר שהובטח לו שהכל יחזור להיות כפי שהיה בימים הישנים והטובים, אבל מעולם לא היתה לנו אשת ביטל במיטה באולפן בימים ההם. זה כנראה מסביר את המראה המדוכדך והמתוסכל שלו במהלך השבועות ההם… היה שינוי מורגש באווירה אחרי שג’ון ויוקו חזרו, למרות שמבחינה אישית הרגשתי שזה קשור יותר ללנון מאשר לאשתו המרותקת למיטה. הוא היה מרוגז ונטה למצבי רוח, והוא פשוט סרב להשתתף בהקלטות ‘פטיש הכסף של מאקסוול’, אותו הוא ביטל כ’עוד מוסיקת סבתות של פול'”. 21 טייקים הוקלטו ביום הזה על פי רשימת האולפן (למרות שלא נעשו טייקים 6-10). מקרטני שר וניגן על הפסנתר, הריסון ניגן על בס ורינגו בתופים. טייק 5 מיום זה יצא ב”אנתולוגיה” השלישית. זה נשמע כך – בנוסף הם הקליטו גיטרות נוספות במשך שעתיים. יום למחרת מקרטני הוסיף פסנתר נוסף, ג’ורג’ מרטין ניגן על המונד והריסון הקליט עוד קטעי גיטרות. הם שכרו מסוכנות תיאטרון סדן אמיתי של נפח ורינגו הלם בו. לאחר מכן הקליט מקרטני שירה, ורינגו והריסון הצטרפו אליו אחר כך להקלטת קולות רקע. ג’ף אמריק מספר: “הלהקה הקליטה את קולות הרקע לשיר, כשג’ורג’ הריסון ורינגו מצטרפים לפול במיקרופון, בעוד שג’ון המנוכר פשוט יושב באולפן מאחור ומסתכל עליהם. לאחר כמה רגעים מביכים, פול צעד לשם והזמין את חברו ושותפו הותיק להצטרף. אני חשבתי שזו היתה מחווה יפה, ענף של עץ זית. אבל ג’ון חסר ההבעה פשוט אמר: ‘לא, אני חושב שלא’. כמה דקות לאחר מכן הוא ויוקו עזבו את האולפן והלכו הביתה.” לפי אמריק, פול, אחרי שכולם הלכו, החליט להקליט מחדש את הבס שג’ורג’ ניגן. הוא רצה שהבס ישמע כמו טובה. זה יוסיף לתחושת המיוזיק הול של השיר, כך חשב. מכיון שלא היה שם אף אחד שיתנגד לכך שהוא מוחק עבודה של מישהו אחר, הוא פשוט עשה זאת. ב-11 ביולי, הקליטו עוד גיטרות ושירה וב-6 לאוגוסט מקרטני הקליט לבד את סולו המוג שלו. אם נחזור לרגע לג’ף אמריק, גם הוא חושב שהושקע במאקסוול זמן רב מכפי שהיה צריך. אבל הוא מוסיף: “הכל הוא שאלה של סבלנות. לפול היתה סבלנות ולג’ון לא. ג’ון תמיד היה חסר מנוחה, רוצה להתקדם, ‘כן, זה מספיק טוב, מספר טייקים, כן, זה בסדר’. אבל פול היה מסוגל לשמוע כיוונונים ספציפיים בראשו שג’ון פשוט לא שמע”. זהו. אז מה אתם חושבים על השיר הזה? אני מודה שאני מחבב את השיר הרבה יותר משחיבבתי אותו קודם. אבל לא רק בגלל הפוסט הזה, אלא גם בגלל החזרות ששמעתי מתקופת ההקלטות של Get Back. יש משהו מתאמץ בשיר, ובאלבום שבו כשרונו העצום של מקרטני מגיח מכל פינה, זה כנראה השיר הכי פחות מעניין, אך עדיין, מקרטני כמו מקרטני, רב אמן שתמיד מצליח לכשף ברמה כזו או אחרת. מה שמטריד אותי יותר כרגע, לאור תיאור המתרחש בזמן הקלטת השיר, הוא שחייבים לעשות משהו עם היחסים שלהם, אחרת הם עוד יתפרקו, ואז – מה נעשה אנחנו? #גורגמרטין #רינגוסטאר

כשמישהו עושה סרט שקשור בביטלס, אני תמיד שואל את עצמי למה הוא עושה את זה לנו ולעצמו. הרי הסיכוי לפגוע במטרה ולרצות את מיליוני המעריצים של הלהקה, הוא קלוש ונידון לכישלון כבר בשלב הרעיוני ובטח שבשלב הביצועי. אפשר רק להעריך את מי שבכל זאת עושה את הצעד הלא בריא הזה ומכניס את הראש לתוך מיטה שגם ג’ון ויוקו לא היו ששים לארגן בה שביתת שכב. בכל זאת, מדוע הלך הבמאי הבריטי הנחשב על הפרויקט הזה? האם הוא חשב שג’ון לנון מדבר אליו באלבום Let it Be כשהוא סוחף את כולם לשיר את Danny Boy לאחר הביצוע היפה של The One after 909 ? התשובה מורכבת מהמון פרמטרים, חלקם האמת כלל לא קשורים בביטלס. זה נכון, דני בויל הוא מעריץ ענקי של מוסיקה. כך הוא סיפר בראיון לאחרונה על תפקיד המוסיקה בחייו. “אני ממש בקטע של מוסיקה, ותמיד הייתי. במובן מסוים, אם להיות כנה, זהו כוח מניע גדול יותר בחיים שלי מאשר סרטים. למרות שאני לא עובד בתעשיית המוסיקה, הצריכה שלי שם כל כך רחבה ועזה. לא צפיתי בסרט כל יום בחיי, או עבדתי על סרט כל יום בחיי, אבל הקשבתי למוסיקה בכל יום בחיי”. על הביטלס אמר דני בויל: “לכל אחד שיש יחסים כאלו עם מוסיקה, יש גם יחסים עם הביטלס. מערכת היחסים שלי עם הביטלס היא לא כמו של ריצ’רד קרטיס שכתב את התסריט – הוא מעריץ מכור ומשוגע שאם תתקל בו במעלית ותדברו על הנושא, לעולם לא תצא מהמעלית. אני יותר בקטע של לד זפלין ודיויד בואי במונחים של טירוף, אבל יש לי את הידע ואת הכבוד לביטלס שבעזרתם זה הפך את זה למאוד מרגש… בכלל להיות מסוגל לעשות סרט שמבוסס ובנוי על המוסיקה שלהם היה מאוד מרגש”. ישנה הרגשה שהסרט רוכב על גלי הסרטים שיוצאים לאחרונה על עולם המוסיקה בפורמטים שונים ומשונים. למשל, הבולט בהם והמצליח ביותר, הסרט ‘רפסודיה בוהמית’ שמספר על חייו של פרדי מרקורי סולן להקת קווין ויש שיאמרו בצורה לא הכי נאמנה למקור על מנת להתאימו למסך הגדול. מצד שני, בסרט שנעשה על חייו של אלטון ג’ון, הנוסחה הזו כבר פחות עבדה, קודם כל מפני ש’נושא’ הסרט עדיין חי ומתפקד. לא אוכל לומר אותו הדבר לגבי הקריירה המוסיקלית שלו. הסיבה השנייה לחוסר ההצלחה של הסרט הזה היא שסיפור חייו של אלטון ג’ון לא מלא במהמורות כמו חייו של מרקורי ולשם מילוי החסר, נעשה ניסיון להפוך את הסרט למחזמר, לפחות בצורה חלקית מה שגם חלקית הצליח למלא את החסר. הסרט ‘יסטרדיי’ הוא לא זה ולא זה. הפעם הוחלט ללכת על ז’אנר מעניין. שילוב של ראליזם עם סיפור בדיוני, קומדיה רומנטית ויציקה פנימה של המוסיקה של הביטלס. לא נשמע הדבר הכי הגיוני לעשות אבל אם לא ננסה איך נדע? הסיפור על קצה המזלג הוא על מוסיקאי צעיר ולא מצליח שזוכר את הביטלס לאחר שכל העולם שוכח אותם, מפה לשם הוא מפתח קריירה על גבם של אלו שנשכחו ומצליח להצליח עם שיריהם לפחות ל 5 דקות בעידן המודרני והאפליקטיבי של המוסיקה. לא יודע איזה חלק נשמע לי כמו חלום בלהות. אם נשאר באזור החלומות אז כמו הטייטל של הסרט שמבוסס על שיר של מקרטני שנגלה לו בחלום, גם לריצ’ארד קרטיס היה חלום מוזר שחזר על עצמו במהלך ילדותו הקשור בביטלס: “זה היה יום ההולדת של אחותי ואני כל פעם אמרתי, ‘אני כל כך מצטער, שכחתי לקנות לך מתנה’ ואז אמרתי ,’לא, אני לא!’ פתחתי את דלת הארון, וכל ארבעת הביטלס היו שם!” איך הגיעו בויל וקרטיס לעבוד על פרויקט לא שגרתי שכזה? בסביבות 2013, המפיק מת’יו ג’יימס וילקינסון היה בשלבים מוקדמים של פיתוח קריירת מפיק בעולם הקולנוע. קודם לכן הוא עבד בחברת ניהול וסוכנות מדיה לפני שהפך לקורא תסריטאי עצמאי, ובסופו של דבר התקבל לעבודה בצוות הפיתוח של חברת ההפקות Working Title Films שם עבד על 50 פרויקטים במשך 4 שנים. במשך השנים בהן עבד שם פיתח קשרים עם לא מעט כותבים וכישרונות צעירים בתעשייה. כשעזב את Working Title במטרה להיות מפיק עצמאי, הוא החל לחפש פרויקט שיוכל להפיק. באחד מאירועי התעשייה הוא פגש את אמילי וורית’, סוכנת שהחלה לדבר אתו על תסריט שכתב אחד הלקוחות שלה, ג’ק בארת’ שמו. מת’יו ג’יימס וילקינסון ג’ק בארת’ בן ה 62 שעבד ככותב לסדרות טלוויזיה ולא מהשורה הראשונה, תמיד חלם לפרוץ למסך הגדול. הוא כתב לא מעט תסריטים כדי לנסות ולהצליח להתברג בעולם הקולנוע, אבל זה לא הלך. את הרעיון לתסריט של “יסטרדיי” הוא בנה בראש במשך כמה שנים כשהוא לוקח השראה לג’ק מכישלונותיו שלו ובגרסה שלו ג’ק ממשיך ונכשל ולא מצליח גם עם שיריהם של הביטלס. הרעיון הלהיב את וילקינסון, אבל כשהוא שמע שיחד עם בארת’ שותף לכתיבה גם השחקן מקנזי קרוק שבין היתר השתתף בסדרה “המשרד” ובסדרת הסרטים “שודדי הקריביים”, הוא התלהב עוד יותר וממש רצה את התסריט. את הזכויות לכתיבת התסריט על בסיס הרעיון של בארת’ וקרוק, רכש וילקינסון יחד עם המפיק העצמאי לי ברייז’ר כשהם ממנים את רכישתם בעצמם. “ידענו שהתסריט לסרט הזה יכול להיות כרוך במאבק, אבל היה לנו אמון ברעיון. עבדנו עם ג’ק בארת’ על התסריט אבל חשבנו שאולי נזדקק לכותב גדול יותר”. ג’ק בארת’ הפרויקט קיבל את השם “Cover Version” שהוא לטעמי שם מעולה הרבה יותר מ’יסטרדיי’. אתגר נוסף שעמד בפניהם הוא הטיפול בנושא הזכות לשלב כיסויים של שירי הביטלס בסרט. אתגר לא קטן כשמדובר בביטלס. מכיוון שהשניים רצו לרכוש רק את הזכות לביצוע קאברים לשירי הביטלס ושילובם בסרט ולא להשמיע את השירים המקוריים עצמם, התהליך היה פשוט יותר מכיוון שהזכויות למילים עצמן מוחזקות בנפרד במקרה של הביטלס. מכיוון שלא היה להם מושג ירוק לגבי איך עושים זאת, הם פונים לבחור בשם ניק אנג’ל שהיה בעברו מפקח מוסיקלי בחברת Working Title Films וידיד של וילקינסון על מנת שיסדיר את כל מה שקשור בזכויות על השירים. את הזכויות לגרסאות הכיסוי החזיקה חברת בת של סוני בשם Sony/ATV Music Publishing וליתר בטחון ניגש אנג’ל גם לחברת אפל שם אהבו את הרעיון לסרט והבטיחו שיתמכו במקרה ותהיה בעיה. ריצ’ארד קרטיס מקבל שיחת טלפון מניק אנג’ל. הם הכירו היטב מכיוון שאנג’ל פיקח מוסיקלית על רוב סרטיו של קרטיס, גם בסרט התיעודי שביים רון הווארד, Eight Days a Week על קריירת ההופעות של הביטלס, שם למד אנג’ל להכיר את רמת הטירוף של קרטיס בכל מה שקשור בביטלס. קרטיס מצדו כמובן הביע עניין רב. ב 2016 הציג קרטיס את גרסתו לתסריט שהתקבלה באהדה על ידי וילקינסון והפרויקט מגיע לחברת ההפקה Working Title Films. יש מפיקים, יש חברת הפקה, יש תסריט, יש זכויות על הקאברים לשירי הביטלס ויש תקציב של 30 מיליון דולר מה נשאר? לגייס במאי. ריצ’ארד קרטיס שאמנם ביים בעבר, לא היה נלהב לקחת את המושכות לידו וחיפש במאי חיצוני. דרכם של קרטיס ודני בויל שהעריץ את עבודותיו, הצטלבו לרגע כאשר בויל ביים את טקס הפתיחה הגרנדיוזי של אולימפיאדת לונדון ב 2012. בשלב מסוים יוצר בויל בעצמו קשר עם קרטיס ומביע עניין לעבוד אתו: “דני בויל כתב לי פתק שאומר שאם יש לי משהו שאולי הוא ירצה להסתכל עליו, אני צריך לשלוח לו, ושזה זה לא הגיוני שאנחנו עושים סרטים כל כך הרבה זמן ולא עבדנו ביחד”. חברת ההפקות Working Title, שמעה על ההצעה ושמחה מאוד לצרף לפרויקט את דני בויל עמו לא עבדו מעולם. המפיק טים ביוון מ Working Title היטיב לתאר זאת: “שני החבר’ה האלה בחוד החנית של הקולנוע הבריטי במשך 30 השנים האחרונות. ריצ’ארד יכול להיות קצת סכריני, דני הולך לפעמים על הקצה – זה היה צוות החלומות”. אמנם דני בויל הוא במאי ורסטילי יחסית שביים סרטי קומדיה שחורה, סרט זומבים אפוקליפטי, קומדיה, מדע בדיוני ודרמה, אך הבחירה בו עבור פרויקט שקשור בביטלס גרמה להרמת גבות אצל לא מעט אנשים. ריצ’ארד קרטיס אמר: “לדני יש מגוון רחב מאוד של דברים שהוא עשה. אם אתה פוגש אותו כאדם, אתה רואה שהוא רך ורומנטי ונלהב – כל הדברים שהסרטים שלי מנסים לתאר. לא מצאתי שהוא סדיסט קשוח שרוצה שאנשים יירו בו. בסופו של דבר אנחנו כנראה אותו סוג של אדם”. דני בויל יחד עם היימיש פאטל בנימה מעט אישית, כמישהו ש’חי’ ביטלס ובעל בלוג ביטלס כל סרט שמעורב בו רעיון שקשור אליהם איכשהו אמור לגרום לי לריגוש עצום. אפילו הקטע הקטן בסרט טריינספוטינג של דני בויל בו ‘חבורת ההרואין’ צועדת על מעבר חצייה בלונדון בצורה שאי אפשר לפרש אחרת אלא כמחווה קטנה לביטלס, הצליח לרגש אותי. צעדת ‘אבי רואד’ בטריינספוטינג ההתרגשות אחזה בי לרגע אחד כשקראתי על הפרויקט והתפוגגה מיד לאחר שצפיתי בטריילר. הרעיון הבאמת מקורי ויפה של הסרט יכול להחזיק רק כאורך הטריילר. מה הלאה? לצערי לא התבדיתי לאחר שצפיתי בסרט. הניסיון למזג פנימה את כל הז’אנרים לא צלח. מעריצי הביטלס יוצאים כשאולי אחד חלקי שש עשרה תאוותם בידם, חובבי הקומדיות הרומנטיות כנראה ראו כבר מוצלחות יותר וחובבי המדע הבדיוני כנראה לא טרחו להגיע לקולנוע. עם מה כן נשארתי מהסרט? עם ‘מתנות קטנות’ שטרחו יוצריו להשחיל פנימה עבורנו המעריצים. ריצ’ארד קרטיס ודני בויל כאן מסתתרים להם ספויילרים למי שזה חשוב לו. אם זו היציאה ממדרגות החירום בדרך להופעה על הגג שזורקת אותך לסצנה הנהדרת מהסרט A Hard Day’s Night, או אם זה ניסיון שחזור המילים של אלינור ריגבי או אם זה אי קיומם של אואזיס, הביקור בליברפול שרומם את נפשי עד מאוד וגרם לי להיזכר בטיול שעשיתי בשנה שעברה והסצנה. הו הסצנה. הסצנה בגללה התהפכתי כל הלילה לאחר הצפייה בסרט בה מגיע ג’ק לוודא שג’ון לנון בן ה 78 חי וקיים. היא סצנה מעולה לא רק בגלל שחבר ביטלס מופיע בה אלא גם בגלל הדיון הפילוסופי טראגי (בעיקר עבור לנון) שמתפתח בסאב טקסט שלה ולאחר מכן תופס ממדי ענק בראש. מה עדיף? – חיים קצרים ומשמעותיים או חיים ארוכים, שמחים רגועים ומשעממים. לניל יאנג יש תשובה נחרצת: It’s better to burn out than it is to rust – ‘עדיף להשרף מאשר להחליד’ ולנון הלך בדרך הראשונה. בשלב מוקדם של התסריט, חשב קרטיס לשלב את כל ארבעת הביטלס בסרט. בגלגול מוקדם של התסריט, התכנון היה שג’ק יתקל בג’ורג’ הריסון ורינגו סטאר המבוגרים בפאב ליברפולי. “קיוויתי שזו תהיה סצנה מתוקה. הם יהיו 2 אנשים מבוגרים שהיו פעם יחד בלהקה. 2 אנשים שממש נלהבים ממוסיקה שלא ממש התקדמו עם זה”. פול מקרטני תוכנן להופיע ממש בסופו של הסרט ברפרנס לשיר When I’m Sixty Four. “ממש בסוף, הוא [ג’ק] היה אמור לעבור לגור בקוטג’ באי ווייט והוא היה שומע מחוץ לחלונו מישהו שצועק ‘ורה, צ’אק, דייב!’, שהם 3 כלבים שפול מטייל איתם”. מדוע שרדה רק הסצנה על ג’ון לנון? על כך אמר קרטיס: “זו סצנה שהיתה לה הכי הרבה חשיבות ובדרכים מסויימות היא אפילו הפיבוט של הסרט”. מחר יעלה פרק בו אנחנו מתארחים אצל Rotem Yifat המקסים בפודקאסט הקולנועי הנפלא שלו סרטים זה אנחנו. ניחשתם נכון, הפרק יוקדש לסרט ‘יסטרדיי’ ואנחנו נברבר ונלהג עליו כמו שאנחנו יודעים. כמובן נשתף לינק לפרק ברגע שיעלה. חמישי שמח וסופ”ש מעולה. #דניבויל

בשבוע שעבר יצא האלבום של מייק מקרטני “מק’גיר” שיציין ממש עוד מעט 45 שנה להיוולדו לעולם המוסיקה, בהוצאה חדשה ומעולה לאחר שעבר רימאסטר ונוספו לו לא מעט בונוסים בגרסת הדיסק. זה שפול מקרטני הוא גאון מוסיקלי, יוצר בחסד עליון ואיש רב מעללים אנחנו יודעים. מה עם האח הצעיר מייק, האם זה עובר במשפחה? האם הכישרון של האב ג’ים חלחל גם אליו? הסט המשולש שיצא זה עתה ההוצאה הזו של האלבום היא הזדמנות נהדרת לבחון מחדש את האפיזודה ה’קומית מוסיקלית’ של האח מייק ובואו נודה כולנו, זה לא ממש קל לחיות בצל אח כזה מוצלח. היום תרגמתי מאמר טרי שנכתב לרגל ההוצאות החדשות ובו מתמקד קנת’ וומאק במייק מקרטני המוקדם של ה Scaffold ומראה איך הקומיות שיצר אז עם השלישיה הזו, הותכה בחוכמה אל תוך האלבום הנהדר McGear – כמובן עם מעט עזרה מהאח הגדול פול. הנה התרגום ל”ביקור מחדש בגאונות של אלבום הסולו מ 1974 McGear של מייק האח של פול מקרטני”. – ההנאה תהיה כולה שלכם. כאח הצעיר של ווירטואוז הפופ פול מקרטני, מייק מקרטני נהנה מתצפית ממעוף הציפור בשנותיו המעצבות על אחיו הביטל. מאוחר יותר, כשכבשו הפאב-פור את מצעדי המוזיקה העולמית בתחילת שנות ה 60, מייק עזב את עבודתו במספרה וניסה לסלול את דרכו לגדולה יחד עם שלישייה בשם The Scaffold שהייתה מורכבת מחבריו הצעירים יותר בליברפול. כל זאת בעזרת גישה הומוריסטית יותר של המרזי סאונד. עבור מייק היה זה תחילתו של מסע יוצא דופן בדרך לכוכבות מוזיקלית. ה Scaffold הפכו לאחד האקטים הגחמניים ביותר של הפופ הבריטי, שאותו המשיך מייק (שעבד תחת שם הבמה מייק מק’גיר) בסגנון משובח באלבום שנקרא מק’גיר שיצא בספטמבר 1974 שעבר תהליך של רימאסטר לאחרונה ויצא בגרסת דיסקים משולשת. בתחילה שקל מייק את שם הבמה “מייק בלאנק” אך על מנת להימנע מאי אילו רמיזות שהוא ממסחר את שמו של האח המפורסם, הוא אימץ את המילה gear במקום שמשמעותה בסלנג היא ‘מגניב’ או ‘גזעי’. כשיא הכישרון המוזיקלי והקומי המגוון של מייק מקרטני, “מק’גיר” מציע יצירה בלתי נשכחת של רוק משנות ה 70, בימי השגשוג והזוהר המופלאים שלו. עם תרומות של אחיו המהולל פול, אשתו לינדה, וחברי ווינגז, גרסת התקליט המחודשת מחזירה לחיים את “מק’גיר” לדור חדש של מאזינים. בעוד שהמוזיקה היא תמיד מהשורה הראשונה – כפי שהופקה על ידי פול מקרטני עם מגוון שחקנים מובילים על הלוח – “מק’גיר” מלאה ומנצנצת עם משחקי המילים המבריקים של מקרטני הצעיר ובאקסצנטריות המוסיקלית. בעוד ש “מק’גיר” אולי נשמע ממש מתאים לפופ של אמצע שנות השבעים, האלבום נשמע מרענן ,עליז ותמים אפילו – במסגרת הסוציו-תרבותית של היום. הפעלולים המילוליים של מייק מקרטני והתחכום מוזיקלי ב “מק’גיר” חייבים הרבה לכך שמייק גדל בבית חד הורי על ידי אביו ג’ים מקרטני בעקבות מותה בטרם עת של אמא מרי באוקטובר 1956. בשנות העשרים של המאה העשרים הוביל אביו של מייק את ה Jim Mac’s Jazz Band, שעשו לעצמם שם במעגל המסיבות והריקודים של ליברפול. בדרכו שלו, ההתעניינות של ג’ים במוזיקה תקופתית השפיעה מאוחר יותר על הכיוונים המוסיקליים הרבים של הביטלס, שלא לדבר על נטייתו האישית של מייק לגיוון מוזיקלי. אך כפי שמייק מיהר להצביע במהלך שיחתי האחרונה אתו, השפעתה של הלהקה של ג’ים לא הסתיימה ברקע המוסיקלי שלו. “אבי נהג לפתור תשבצים”, נזכר מקרטני, “והייתה לו אהבה ענקית למילים ולמשחקי מילים, וזה מאוד ליברפולי. המשפחה שלי ואנשים בליברפול היו בקטע של סוריאליזם עוד לפני הסוריאליזים”, התבדח. “למרות שאולי היינו אנשי מעמד הפועלים של ליברפול, הייתה לנו אהבה טבעית למשחקי מילים יחד עם חוש ההומור הליברפולי, ואבא שלי היה מדרבן זאת בבית עם התשבצים שהוא חלק איתי ועם ‘הילד שלנו’ ” הכינוי מחמם הלב של מייק לאחיו המפורסם. הערגה של מקרטני למשחקי המלים והמשחקים הרטוריים באו לידי ביטוי בסדרת להיטים עם ה Scaffold, שהוקמה בשנת 1964 והורכבה ממייק (בתור מק’גיר), ג’ון גורמן ורוג’ר מקוף. בשנת 1966 הם קיבלו את הפריצה הגדולה הראשונה שלהם באדיבות מנהל הביטלס בריאן אפשטיין והמפיק ג’ורג’ מרטין, שנמשכו שניהם לסטייל הקומי של הלהקה, במיוחד לניסויים הלא שגרתיים שלהם עם אריגת קומדיה ושירה יחדיו – תערובת ביזארית של ז’אנרים שהקדימו את זמנם. נראה כי ה Scaffold ששאבו את שמם משמו של הסרט של לואי מלה, היו על סף פריצה. “היינו סטיריקנים” נזכר מייק. “העיקר היה לתת פרשנות על החיים. מספר נשים, עובד בסניף דואר ומורה לאנגלית שאלו משרות לכל החיים”. אבל הם היו גם סטיריקנים הזקוקים לצופים שאיתם יוכלו לחלוק את סוג ההומור המוזר שלהם. “הבנו שכשקומדיה תגיע לקהל רחב יותר, זה יהיה טוב לכלול בה מוסיקה”, אמר מקרטני. “לא יכולנו לעשות רוקנרול כי לא יכולנו לנגן על כלי נגינה”. כל משפחת מקרטני הגרעינית בחתונתו של מייק ב 1968 חתונתו של פול במרץ 1969, מימינו מייק ומל אבנס – הבסט מנז. בעידודו של מרטין, ה Scaffold חתמו עם פארלפון, הלייבל לשעבר של המפיק. כפי שנזכר מקרטני, “ג’ורג’ מרטין היה המפיק של ה Scaffold, לא בגלל אחי וחבריו, אלא בגלל עבודתו עם פיטר סלרס וספייק מיליגן. ג’ורג’ הקליט את ‘Songs for Swingin’ Sellers’, ופול ואני נפלנו מצחוק מהתכניות הקטנות והנחמדות האלו”. עם מרטין בצוות שלהם, ה Scaffold באופן טבעי חתרו שאפשטיין יהיה המנהל שלהם, נוכח רצף ההצלחות הארוך שג’ורג’ ובריאן נהנו מהם. “עכשיו כשהיינו מעורבים עם ג’ורג’ מרטין ועם EMI”, נזכר מייק, “הלכנו לבריאן אפשטיין ואמרנו, ‘יש לך את כל להקות הפופ, אבל אתה יכול לנהל להקת קומדיה תיאטרלית?’, הוא אמר, ‘ילד יקר!’, כי הוא היה שחקן כושל – ‘כמובן. נשמח שתעלה לסיפון’. חשבנו, עם סוכנות עצומה כמו NEMS, לא היה לנו מה להפסיד”. בזמן שהחלו לעבוד באולפן עם מרטין, היו ל Scaffold כמה “מערכונים קטנים ונחמדים” שהיו מוכנים לשיקול דעתו של המפיק החדש שלהם. העיקריים ביניהם היו “Days Monday 2″, שעבורו מרטין היה חלוק בדעתו, ו”Blind Jellyfish 3”. כפי שזכר מקרטני, למפיק הייתה נטייה להקלטות של קומדיה בסגנון שנות ה 50, והם היו להוטים לנסות את מזלם ברחבי המדינה. התזמור של מרטין ל “Days Monday 2”, אותו בחר כצד א’ של הסינגל הראשון שלהם, התחיל בכך שזמרי ה Scaffold שרו כנגד סולו טובה. הסינגל נכשל במצעדים ומרטין וחבורתו התארגנו מחדש על מנת להקליט את Thank U Very Much, שהיה הסינגל פורץ הדרך שלהם. הוא שוחרר בנובמבר 1967 יחד עם Ide Be the First שהיה פרי מוחו של מייק. הוא נזכר: “היה שיר אחר שכתבתי שבו הודנו לקהל שהגיע: “תודה רבה שחיממתם את המושבים” וכו’ רק כדי לסגור את המופע. אז הקלטנו את Thank U Very Much כקטע חזק. היה לנו להיט – זה היה התקליטון האהוב על ראש הממשלה הארולד ווילסון וזה הביא אותנו לטלוויזיה היישר ל Top of the Pops'” בעוד שה Scaffold לא הצליחו להגיע שוב לגבהים האלה, מייק הצליח להגשים את החלום שלו לפופ גחמני עם “מק’גיר”. עם שירים כמו Givin’ Grease a Ride המצחיק ו The Man Who Found God on the Moon הוא מזווג ברגישות את הפופ יחד עם משחקי המילים של ה Scaffold בתקופת השיא שלהם. מקרטני את מקרטני ב 1974 בקטע Norton הכישרון המליצי של מקרטני יחד עם משחקי המילים האנגליות נמצאים בטורבו כשמייק שר בצורה עולצת אך מאשימה ולא נאותה על נורטון. “ילד של אבא” ש “הצטרף לצבא/ הוא חשב שיעשו ממנו גבר, הוא חייב להיות מטורף ארור”. בעוד ש”מק’גיר” עשוי להישמע מוזר לעיתים לאוזני המאה העשרים ואחת שלנו, הצליל הסטרילי מחודד של האלבום ישלח מאזינים למסע נוסטלגי חזרה למפעל החלומות של הרוק בשנות השבעים. עם מילות השירים המופלאות שלו ברמה הטובה ביותר, מייק מקרטני מזכיר לנו את הכוח הבלתי יתואר של הפופ להעביר את חושינו לזמן אחר, למקום אחר. עד כאן התרגום למאמר. בנימה אישית, הגרסה החדשה של האלבום לא יורדת לי מהפטיפון כבר שבוע מאז שנחת אצלי. פשוט כי התקליט נתקע ולא יוצא. ועכשיו ברצינות. הוא פשוט ממכר. ככה פשוט, ככה מורכב וככה נכנס לראש ומסרב לצאת. מקרטני ג’וניור יצר עולם נפלא של צלילים נפלאים, הומור ותחכום שיש בו קצת מהביטלס, קצת ממונטי פייתון, קצת מהקינקס והרבה מהאב והאח מקרטני. אם זה מסקרן אתכם, הנה לכם האלבום המלא יחד עם קטעי הבונוס שהצטרפו זה עתה למשפחת ספוטיפיי. הקליקו וצללו אל עולם ומלואו שיצרו עבורכם 2 מקרטנים שיודעים לעשות קסמים. https://open.spotify.com/album/3no2GkIMaHkt8rbd8zY6QJ חמישי שמח וסופ”ש מדהים! #בריאןאפשטיין #גורגמרטין #מייקמקרטני #פולמקרטני

לאחר 16 שנים, נגן הטרומבון פול וודוורד עוזב את תזמורת בלאק דייק מילס. אתם בוודאי שואלים את עצמכם – מי עוזב את מה? אתם כמובן צודקים. אנחנו כאן בשביל פול אחר. זה שהחתים את התזמורת לחברת “אפל” ב-1968. אבל תזמורת בלאק דייק מילס היא תזמורת עם מורשת כל כך מרשימה, שנעים לגלות שהיא פעילה עד היום. התזמורת הוקמה ב-1855, והיתה פעילה מאוד – היא היתה מהראשונות להקליט (ב-1904) וב-1906 יצאה לסיבוב הופעות של 5 חודשים בארה”ב וקנדה בו הופיעה כ-200 פעמים. ב-1968, בחיפושו של מקרטני אחר אמנים אותם יוכל להקליט ולהחתים לאפל, נבחרה התזמורת להיות אחת מה”ארבעה” – ארבעת האמנים הראשונים שהוציאו סינגל בלייבל של אפל. מארז מהודר של 4 התקליטונים הראשונים נשלחו למדיה תחת הכותרת “הארבעה” כדי לייצג את היבול הראשון של הלייבל. הסיבה לבחירה הלא שגרתית בתזמורת כאחת ההחתמות הראשונות הגיעה בעקבות פנייה שנעשתה לפול כדי שיכתוב נעימת פתיחה לסדרת טלוויזיה בשם Thingumybob, על אדם מבוגר שמסתבך באופן קבוע (סדרה שירדה אחרי עונה אחת של 8 פרקים). פול רצה שתזמורת בראס תבצע את הנעימה. אביו תמיד השמיע בפניו את הטענה שתזמורת בלאק דייק מילס היא תזמורת הבראס הטובה ביותר באנגליה, כך שזה רק התבקש שיבחר בהם. הנה קטע מראיון עם ג’פרי ברנד, שהיה ב-1968 מנצח התזמורת, בו הוא מספר על שיחת הטלפון שקיבל ממקרטני, על המחמאות ועל הבקשות. קטע מקסים. כדאי לצפות. ב-30 ביוני של אותה שנה עשה מקרטני את דרכו ליורקשיר על מנת להפיק את ההקלטה הראשונה של ההרכב עבור “אפל”. הבי-סייד שהוקלט היה “צוללת צהובה” בעיבוד בראס. Thingumybob צוללת צהובה אל מקרטני התלוו באותו היום גם דרק טיילור, פיטר אשר וטוני בראמוול – כולם עובדי אפל וחברים ותיקים. בנוסף הצטרף אלן סמית, כתב של NME. בעודם בדרכם חזרה ללונדון, לפתע שינו מסלול אל כפר קטן בשם “הרולד”. טוני בראמוול סיפר: “באחר צהריים של יום ראשון, ביוני 1969… שמנו פעמינו בחזרה ללונדון. מכיון שהשתעמם מהכביש המהיר, פול הציע שנוציא את ספר AA (ספר מפות) ונמצא את הכפר עם השם הנחמד ביותר… וכך יצאנו מהכביש המהיר כדי לשנות את הנוף. לאחר זמן מה גילינו את הכפר הרולד שבמחוז בדפורדשייר… ועשינו מעקף”. הרולד היה כפר קטן. נכון לשנת 2011 חיו בו פחות מ-1700 איש. דרק טיילור סיפר: “הסתובבנו בבדפורדשייר, בודקים את השלטים כל הזמן עד שהגענו אל השלט של הכפר. הרולד. הו, זה היה מראה מופלא. זה היה סוג הכפר שכדי לשמור עליו נלחמנו במלחמת העולם השנייה, שעבורו היה מצופה מאיתנו לצאת למלחמת עולם שלישית אם יורו לנו… קיכלים ושחרורים שרו, סנוניות צללו אל תוך שיחים, ומכסחת דשא ישנה רעשה כשצעדנו לאורך הרחוב היחיד שמצאנו ועברנו את האכסניה שהיתה סגורה ואת הכנסיה שהיתה פתוחה, מהנהנים לבחור ג’ינג’י עם שפם בסגנון שנות ה-30 ומכנסי חאקי שעמד וגיזם את הגדר החיה שלו, תוך שהוא בוהה באנשי העיר האלה עם התסרוקת והבגדים המצחיקים.” גורדון מיטשל, אותו מגזם גדרות, סיפר: “בערב הקיץ הנעים של יום ראשון, ה-30 ביוני 1968, טיפלתי בצמחיית הגן שלנו במאלברי לודג’. חמישה בחורים צעירים, מלווים בכלבת רועים גדולה וזקנה עצרו בשער וביקשו הכוונה לנהר. זיהיתי באופן מיידי כי אחד מהם היה פול מקרטני. הבחנתי שהם לא התקדמו בסופו של דבר לכיוון הנהר, אלא שבמקום זאת, כנראה לאחר שהבחינו בשלט של הפאב “מאגפיי”, החליטו שהם מעדיפים להיכנס ולרענן את עצמם עם הבירות של גברת מתייוז (אשתו של בעל המקום). אשתי, פאט, ואני מצאנו את דרכנו ל”מאגפיי” על מנת להצטרף אליהם והם קיבלו את פנינו כאילו היינו חברים משכבר הימים. שאלנו אותם מה מעשיהם בהרולד. הם סיפרו לנו על הטיול שלהם לסלטייר שביורקשייר, כדי להקליט את תזמורת בלאק דייק מילס. בדרכם חזרה ב-M1 ביום קיץ חם זה, הם רצו לשנות את התכנון המקורי. לאחר עיון במפה, הם אהבו את השם הרולד, נסעו אליו והנה הם פה… פאב המאגפיי בתמונה משנת 1962 “לאחר זמן מה, כולם התחילו לחוש רעבים. בימים ההם, מעטים הפאבים שהגישו אוכל. פאט הציע שתכין להם משהו, אז חזרנו יחדיו למאלברי לודג’, שם היא הכינה ארוחה מפוארת. פול הוכיח את האנושיות שבו, כשביקר את אביה של פאט, שהיה מרותק למיטה, וניהל איתו שיחה ארוכה. הוא גם ניגן בפסנתר ורוד שהיה בחדר, כשהוא מציין שמעולם עדיין לא ראה פסנתר ורוד! בביתם של גורדון ופאט “בילינו ערב מקסים של שיחה, מוסיקה, אוכל ויין. בתנו הצעירה, שונה, הביאה לפול גיטרה שמותאמת בגודל לילדים עליה ניגנה. פול כיוון אותה בעזרת שני מטבעות שהניח מתחת לגשר ואז ניגן באופן הרגיל בו ניגן כנגן שמאלי. הוא ניגן ושר במשך הערב ואז אמר לנו שיש לו שיר חדש – שלא הוקלט עדיין – שנקרא “היי ג’וד”, אותו הוא שר לנו כמה פעמים. שיין, בתנו השנייה, היתה כל כך אדישה למתרחש, שהיא פרשה אל המיטה כדי לקרוא ספר! דרק טיילור ופאט “ניהלנו שיחה ארוכה על חייו ככוכב פופ ואיך זה להיות כל כך מפורסם בגיל כל כך צעיר, והוא שיתף אותנו בכמה מהקשיים שחיים אלה יצרו עבורו. כל החמישה היו האנשים הנחמדים ביותר שניתן לקוות לפגוש, המפגש היה מהנה כל כך וזה היה ערב מיוחד מאוד… לאחר שעות רבות, לאחר חצות, הם הציעו להתחיל לחשוב על חזרה ללונדון. כיון שלאף אחד לא היה מושג איפה הרולס רוייס והנהג שלהם נמצאים, חזרנו לרחוב הראשי, ושם, מחוץ ל”אוקלי ארמס” המכונית חנתה. אוקלי ארמס בתמונה משנת 1962 “פרנק אוונס, בעל הבית, אשתו ג’יין וטסה בתו עודכנו על ידי הנהג בזהותם של הנוסעים שלו, ובגלל שידעו שהם צריכים לחזור לרכב, הם השאירו את הפאב פתוח. בשלב זה התחיל פול סשן נוסף על הפסנתר שבפאב כשהוא שר שירים של הביטלס. לבסוף, בסביבות 3 לפנות בוקר, הם התגלגלו אל הרכב ונפרדנו לשלום לאחר ערב קסום. כמה ימים לאחר מכן, קיבלנו מכתב תודה חתום על ידם (למעט אלן סמית’) ובנוסף מתנה – שני בקבוקי שמפניה ליריד של עמותת Playing Fields, שנחטפו, כמובן, מהר מאוד.” הסיפור הזה היה מקסים מכדי שדרק טיילור וטוני בראמוול יוותרו עליו כשכתבו את ספרי הזכרונות שלהם. בנוסף, ב-6 וב-10 ביולי פרסם אלן סמית את רשמיו מסוף השבוע בגליונות ה-NME. הוא סיכם: “זו היתה גם השתיה המשותפת הטובה ביותר וגם היציאה הטובה ביותר שהיו לי מאז המצאת חיתוך הלחם, ותודתי מקרב לב על רגע קסום של חיים נתונה לפול, דרק טיילור וחבריהם (על הטרמפ), לאנשי הכפר הרולד (על היותם אנשים אמיתיים) ולגורדון, רופא השיניים האירי ואשתו פאט (על שהאכילה אותנו ב-3 לפנות בוקר בבשר ואורז טעימים כל כך)”. עכשיו תגידו לי שלא הייתם נותנים הכל כדי להיות שם. שנים אחרי זה, בהופעה בברזיל ב-2013, יזכר פול מקרטני בהרולד. סתם. אין קשר. אבל זה קטע משעשע ואיתו נסיים. חתימת חמשת האורחים על הספר של שונה, בתם של גורדון ופאט. #טוניבראמוול #פיטראשר

היום לפני 53 שנים יצא האלבום המהפכני של הביטלס – ריבולבר. לכבוד התאריך המכובד הזה, הנה תרגום למאמר קטן ונחמד שמספר על בעייה קטנה אך גדולה שאיתה התמודדו הביטלס כשסיימו להקליט את האלבום. מה לכל הרוחות יהיה שמו? הצעות שונות ומשונות נזרקו לאוויר מגוכחות מאין כמוהן. לבסוף הטובים ניצחו. הנה התרגום למאמר הטרי של אריק שאל. כשהביטלס הגיעו לאלבום Revolver ב 1966, הם עבדו ברמה אחרת לגמרי מזו כשהגיעו לראשונה לאמריקה בשנת 1964. לא תשמעו שם שירים כמו Love Me Do ו- I Want to Hold Your Hand. במקומם, ג’ון לנון דחף שירי אקורד אחד כמו Tomorrow Never Knows ו I’m Only Sleeping שהציג סולו גיטרה מהופך של ג’ורג ‘הריסון. ג’ורג’ חתום על שלושת הקטעים האישיים והטובים ביותר שלו לאותה תקופה ופול מקרטני הגיע לשיא חדש עם בלדות כמו For No One ו- Here, There and Everywhere. בקיצור, הם שפכו פנימה את כל מה שהיה להם לתקליט הזה – כל הדרך עד הסשן האחרון ל She Said She Said. הדבר היחיד שהארבעה לא העמיקו בו במיוחד היה שם האלבום. רק ימים ספורים לאחר סיום ההקלטות הם הגיעו לשם לתקליט פורץ הדרך שלהם. לפני שבחרו ב- Revolver, הם כמעט בחרו בשם נוראי שהציע רינגו. באמצע שנות ה -60 של המאה הקודמת, היותה לביטלס יריבות ידידותית עם הרולינג סטונס. בכל פעם ש”הפאב פור” הוציאו אלבום, הם הבחינו בתגובה מוזיקלית אליו באלבום הבא של הסטונס. ב Revolver היה להם משהו שהם האמינו שאיש לא יוכל להעתיק. עם זאת, רינגו חשב לעשות קצת כיף על חשבון הסטונס. על פי בארי מיילס שחיבר את Many Years From Now, הביוגרפיה הרשמית של מקרטני, רינגו הציע את “After Geography” עבור שם ליצירת המופת. (האלבום האחרון שהוציאו הסטונז באפריל נקרא Aftermath. זה היה הרעיון שלו להומור אקטואלי). את הרעיון הביא רינגו מהימים שבהם נהג ללמוד בבית הספר ותהה מה הוא יעשה “אחרי שיעור מתמטיקה” וכדומה. למרבה המזל, הביטלס החליטו נגד הרעיון המרושל שלו. רינגו לא היה הביטל היחיד עם רעיון רע כשמדובר בכותרת לאלבום. לדברי מיילס, במקור הם רצו לקרוא לו “אברקדברה”, וזו היתה בדיחה שהיינו צוחקים עליה שנים אחר כך. משם, הציע ג’ון את Beatles on Safari, בעוד שפול אהב את את Magic Circle. (אף על פי שג’ון כינה אחר כך את Revolver “אלבום האסיד”, פול נותר הביטל היחיד שלא התנסה בסמים עד לאותה נקודה) באופן לא מוסבר, מישהו אפילו העלה את Fat Man and Bobby. כשעוד חשבו על Magic Circle ארבעת המופלאים חשבו גם על Four Sides of the Circle ולאחר מכן על Four Sides of the Eternal Triangle – ארבעה צדדים למשולש הנצחי. אבל שום דבר לא החזיק. לבסוף הלהקה הלכה עם Revolver. ומה המשמעות של ריבולבר? שום דבר מיוחד. לדברי רינגו, זהו התקליט עצמו, “כי הוא מסתובב”. עד כאן התרגום. מה דעתכם על שלל השמות שהציעו חברי הביטלס? איזו הצעה הכי אהבתם? הייתם בוחרים ב After Geography או שמא ב Beatles on Safari או אולי ב abracadabra? ומה עם Magic Circle? דבר אחד בטוח. לא משנה מה שמו הוא תמיד יהיה אלבום נהדר. #רולינגסטונס #רינגוסטאר

היום לפני 50 שנה צולמה התמונה שאולי היא האייקונית מכל בסיפור של הביטלס. ארבעה אנשים שרק רוצים לסיים את הסיפור הזה שנקרא ביטלס, חוצים יחדיו ביום אוגוסט חם את מעבר החצייה מחוץ לאולפני EMI. האולפנים שבצעד חסר תקדים יחליפו את שמם לאולפני ‘אבי רואד’ על שם התקליט המפורסם. מסתבר שהביטלס לא היו ממש חזקים בלבחור שמות עבור אלבומים, אבל בצורה קסומה וספונטנית הם הצליחו לבחור שמות שמפעימים אותנו עד היום. ראינו זאת השבוע עם ריבולבר שכמעט וקיבל שמות שמעריצי הביטלס היו נבוכים לעלות על דל שפתם, והיום ניווכח שגם האלבום ‘אבי רואד’ שחוגג יובל ליציאתו חיכה ממש לרגע האחרון על מנת שהוריו יעניקו לו שם. הנה תרגום למאמר בן שנתיים שכתב אלכסנדר בלום על “האלבום ‘אבי רואד’ של הביטלס שכמעט ונקרא ‘אוורסט'”. בתולדות המוזיקה האיקונית כל כך הרבה החלטות קורות כתוצאה מתאונות מוחלטות. תכניות ארוכות שנים נשברות, מסלולים מוטים ואפילו טעויות נכנסות לאגדה כבחירות גאוניות. כל כך הרבה מהתהליך מסתמך על מקריות, שזה פלא שבכלל גאונות קיימת. הביטלס עצמם לא היו זרים לתהליך הזה. כשמדובר בציוני דרך בלתי נשכחים והתרבות האנגלית, רוב האמריקאים מכירים 2 דברים: הביג בן ואבי רואד. זה לא היה אמור להיות כך. למעשה, טייטל העבודה ל’אבי רואד’ הייה ‘אוורסט’, והתצלום האגדי על העטיפה מעולם לא היה בתוכנית. למה אוורסט? בגלל סיגריות אוורסט, כמובן! סיגריות אוורסט טכנאי הסאונד ג’ף אמריק תמיד עישן סיגריות אוורסט באולפן, והלהקה חיבבה את הציור של ההר הלבן עם הצללים עליו שעל גבי חפיסת הסיגריות. ‘אוורסט’ הפך לטייטל העבודה של אלבומם האחד עשר חסר השם דאז, אשר יכלול קלאסיקות על, כמו Come Together ו- Here Comes the Sun. ג’ון קורלנדר, שידוע כטכנאי סאונד של הביטלס ועבור החלק הראשון של “שר הטבעות”, סיפר בספר בשם The Beatles Recording Sessions על ההחלטה לשנות את עטיפת האלבום: ג’ף אמריק “זה היה בסביבות חודש יולי, כשהיה חם מאוד בחוץ, מישהו הזכיר את האפשרות שארבעתם יטוסו במטוס פרטי ויגיעו למרגלות הר האוורסט עבור תצלום לעטיפת האלבום. ככל שהם התלהבו יותר לסיים את האלבום מישהו – אני לא זוכר מי מהם הציע, ‘תראו, לא צריך לטרוח את כל הדרך אל ההימלאיה עבור תמונה, מדוע שלא נצא החוצה, נצלם שם את התמונה, נקרא לאלבום ‘אבי רואד’ ונסיים עם זה?’. זה הזיכרון שלי מדוע הפך האלבום ל ‘אבי רואד’. הם לא רצו לטרוח להגיע לטיבט ולחטוף שם צינון!”. אני בטוח שקיים יקום חלופי איפשהו בו האלבום ‘אבי רואד’ לא קיים, ובמקום זאת, גדודי מעריצים מוצאים את עצמם עומדים בשלג של הר האוורסט כדי לחקות את העטיפה. זה כנראה אותו מימד חלופי שבו הנסיכה דיאנה ו- JFK עדיין חיים, ורוסיה מנצחת במלחמה הקרה. טכנאי הסאונד ג’ון קורלנדר בסופו של דבר, ‘אבי רואד’ היה סה”כ מעבר החצייה הקרוב ביותר ללהקה מחוץ לאולפן. אמנים צעירים יכולים לקחת את זה כברכה וקללה – לקיחת סיכון יחד עם נסיבות מתאימות יכולים להפוך את היצירה שלכם לאייקונית, אבל זה גם משאיר הרבה לרגע עצמו. לעולם אינכם יכולים לתכנן בצורה מושלמת קדימה. עם זאת הייתה כאן מידה מועטה של תכנון. ברגע שהלהקה החליטה שנפאל לא באה בחשבון, שירבט פול מקרטני 4 דמויות חוצות מעבר חצייה על נייר עם כוונה ברורה אל אלו שמחוץ לאולפנים. שאר חברי הלהקה אישרו, והבינו שזה צריך להיות גם טייטל האלבום. איאן מקמילן צילם את התמונה ב 8 באוגוסט 1969, והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה. השירבוטים של מקרטני עד כאן התרגום. עם החדשות על ההוצאה המחודשת של ‘אוורסט’ נאחל לכם סופ”ש קריר ומדהים כמעט כמו באוורסט. #גףאמריק

היום לפני 54 שנה הופיעו הביטלס את ההופעה ההיסטורית באצטדיון ‘שיי’ שבניו יורק. יש האומרים שחוץ מהיותה הופעה שוברת שיאים מבחינת כמות הקהל, היא גם זו שמבשרת את הסוף של הביטלס כלהקת הופעות. בחגיגות ה 50 להופעה, כתב קולין פלמינג מאמר במגזין הרולינג סטון בשם “מדוע המופע ב’שיי’ הוא יותר גדול ממה שאתם חושבים”. אתם חייבים להודות שזה נשמע מסקרן. אז הסתקרנתי והנה התרגום. אם נשאיר פסטיבלים כמו וודסטוק ומונטריי בצד, אין הופעה מפורסמת יותר בהיסטוריה של הרוקנרול מאשר זו בה הביטלס ניגנו באיצטדיון שיי מול קהל של 56,000 צעירים ב 15 באוגוסט 1965. זו הופעה שעשויה להיות אפילו ידועה לשמצה, עם כל אי ההבנה שהיא עוררה במהלך השנים, עם אמרות ישנות ששכתבו את עצמן בהיסטוריות השונות של הרוק. אם ראיתם את הצילומים, אתם בטח יודעים שהביטלס היו ממוקמים על במה רעועה שמוקמה בחלק הפנימי של ה’יהלום’, כשהצרחות מגיעות אליהם מכל הכיוונים. חברי הלהקה צוחקים באנושיות, ממלמלים בינם לבין עצמם “אתם יכולים להאמין שזה קורה?” ומתעצבנים כשהם צריכים לחזור שוב ושוב על הצגת השירים. רוב הסיכויים שאם ראיתם קטעים מתוך הופעה אחת של הביטלס, ראיתם בטח קטעים מההופעה הזו. רוב הסיכויים ששמעתם שהם לא משתפרים כאקט חי מהרגע שהם התפרסמו, הם אפילו לא יכלו לשמוע את עצמם, ורק רצו לגרור את עצמם מהסיטואציה. לאורך השנים, הסיפורים סביב ההופעה באצטדיון שיי, בתוספת קטעי הוידאו, יחד עם הבוטלגים מההופעה, חיזקו את כל זה. וזה חבל, וזה עניין שזקוק לתיקון. האלבום Help בדיוק יצא מוקדם יותר באוגוסט. אולי זהו האלבום הגרוע ביותר של הביטלס, אבל בהתחשב בכך שאנחנו מדברים על תקליט שהכיל את שיר הנושא – אחד השירים הטובים של ג’ון לנון, “yesterday“, “I’ve just seen a face“, “you’ve got to hide your love away, ו”ticket to ride”, שלגבי האחרון שבהם לנון טען בצחוק שהמציא את הרוק הכבד, טיעון מלאכותי לחלוטין שכיף ללגלג עליו. ב 1966, כשהלהקה ניגנה שוב ב’שיי’ – משהו שבקושי מדברים עליו, היו אזורי ענק של מושבים באצטדיון שהיו פשוט ריקים. אחת מהסיבות היתה שזהו עידן בו הפסיכדליה הרימה ראש והפירוש היה ירידה בשוק ה YA (יאנג אדולטס). “אלינור ריגבי,” הרווקה עם הפנים בצנצנת ליד דלת הכניסה, חיה רחוק מהעולם של “I want to hold your hand” זה אומר פחות צרחות ונענועים בראש מארבעת המופטופס בפזמון. בנוסף, בארצות הברית בדיוק נודע שלנון אמר שהביטלס יותר פופולרים מאשר ישו. באוגוסט 1965, הביטלס זכו לצ’אנס האחרון שלהם כלהקת הופעות מובילה שנמצאת על המדף. הם נתנו סט-ליסטס משובחים בשני המופעים של אד סאליבן בפעם האחרונה שהופיעו אצלו וגם במופע הטלויזה ב Blackpool night out. בסוף החודש הם נקרעים ב Hollywood Bowl, עם האקט המוזיקלי הטוב ביותר שלהם, פחות או יותר, בגלל שג’ורג’ מרטין קיווה להשיג הופעה מוקלטת שניתן יהיה לשחרר כתקליט. אין עוד הרבה מציאות ביטלס חדשות שנחשפות עוד, אבל אחד המשמעותיים ביותר של השנים האחרונות היה כאשר המאסטרים של המופע נחשפו ב 2007 בבוטלג שקיבל את הכינוי השירים מה soundboard של המופע בשיאה. הבוטלג נקרא The Beatles and the Great Concert at Shea כותרת פשוטה והיפרבולית באופן יעיל כמובן במושגים של בוטלגים. ממש על העטיפה מצויין שמדובר בהקלטות מההופעה ללא תוספות ואוברדאבים, מה שנראה כמעט מושלם מדי אחרי כל אותם עשורים שחלפו. הביטלס הפכו למי שהם בזכות הקטלוג שלהם – כלומר ככותבי שירים – אבל אם הם לא היו ‘חיות רעות’ על הבמה מלכתחילה, זה לא היה עובד. אתה שומע את הלהקה בהקלטות כמו ב’סטאר קלאב’, שהוקלטו בתמורה לבירה חינם בהמבורג בסוף 1962. זו הייתה להקה שמבחינה קונצרטית יכלה לקחת בהליכה את כולם. השירים כמעט תמיד לא היו שלהם, אבל העניין לא היה בבעלות במובן הקומפוזיטואלי, אלא בסוג של משיכה לדרגה קולית – כשהם אומרים על הבמה, “עכשיו נבצע את הנאמבר הזה של פאטס וולר או ארתור אלכסנדר, ואנחנו נהפוך את זה ללא אחר מאשר שלנו”. על הגישה הזו תוסיפו קצת עליצות ושירים שהיו טובים יותר משירים שכל אחד אחר יכול היה לכתוב, והנה יש לנו את ההופעה הראשונה הזו של אצטדיון שיי, שמבוצעת על ידי להקת הברים הטובה ביותר שיצאה אי פעם מהמבורג . יש בסיס טוב וחזק לשירים ב’שיי’. הבס והתופים מלהיבים ורועמים ומתחילים להתגנב אל תוך המחשבות של חברי הלהקה. כאשר אתה מקשיב למשהו כמו She’s a woman מתוך ההופעה, אתה מבין ש Drive my car לא רחוק ויהיה התקדמות הגיונית. הקול של לנון שחוק מעט, אבל זה היה קול במהלך של שינוי. זה כנראה קשור לכל החשיש והמריחואנה שצרך, אך הקשיבו ללנון של תקופת A Hard Days’ Night לעומת מה שמתחיל לקרות באוגוסט 1965. הקול הולך ומתרחב. תכונות ילדותיות נושרות ממנו. הוא הופך להיות יותר אנגלי, יותר קול שיחה, מסוגל יותר לשאול את השאלות המהורהרות של “שדות תות לנצח” מאשר לצרוח את “טוויסט וצעקה.” זהו הרגע המכונן השלישי והאחרון של הביטלמניה אחרי אד סאליבן ו- A Hard Day’s Night (אלבום וסרט), וכמו שהם תמיד עשו, גם ב’שיי’ הם עשו את הדבר המיוחד הזה שייחודי לביטלס: להסתכל לעתיד כי ההווה כבר היה ברשותם. האלבום Help שאמנם אפשר לטעון שהוא נקודת השפל של אלבומי הלהקה, הוא גם אחד האלבומים החשובים ביותר שלהם. האלבום שראשית מערבב נפש, פולק, רוק ופסיכדליה קלה, אם כי בדרכים מגושמות לעיתים, ומשחרר את הלהקה באמצע הקריירה לרוץ לכיוון של ראבר סול, ריבולבר ופפר. ב’שיי’ הם אפילו התלבשו כמעין תלבושת ‘פרה פפר’, עם התג הצבאי. לשיר Help יש תהודה מיוחדת, שכן הנה אדם כמו לנון בוהה בתהום הנוכחית שלו בחיים ושר עליה, כשהקהל הגדול ביותר בתולדות הרוק עד כה סוגד לו. האירוניה לא הולכת לאיבוד, ועם כל השמחה מההופעה הזו, אין מקום לספק שברגע שהסתגלו לסוריאליזם של האירוע, הביטלס נהנו מאוד – זהו רגע בלוז מיילל ענק, המנון וידוי שעטוף במסווה בשלושה חלקים של מפתח ראשי, תופים קופצניים וקווי גיטרה מובילים של ג’ורג’ הריסון. מקרטני עם חליפת ה ‘פרה פפר’ שלו. לנון אמר כי כתב 2 שירים כנים בחייו – וזה ממש שטויות, אבל לא משנה – האחד הוא Help, השני Strawberry Fields Forever, ובזמן שאיש לא היה מקשר את הטירוף ב’שיי’ עם קסמי האולפן של סוף 1966 ישנם קווי דמיון. הכל מתחיל בקולו, שאינו כמו הקול של השנה הקודמת. הקול הזה מייצר קו מ A ל B ישר אל הנשמה, אי אפשר לטעות בו, בדיוק כמו שההקלטות של ‘שיי’ יכלו להיות אלבום חי שהיה מהווה הקלטה איכותית של הביטלס בהופעה. עד כאן התרגום. מה אתם חושבים על ההופעות באצטדיון ‘שיי’? הביטלס בשיא כוחם הבימתי או שמא תחילת הסוף? #אדסאליבן

פחות משבוע לאחר סאגת הפיטורים של פיט בסט מהלהקה, הביטלס בליין אפ החדש עם רינגו סטאר כמתופף, מציינים אירוע וצעד חשוב קדימה. הם מצולמים בפעם הראשונה עבור תכנית טלויזיה כשהם מופיעים במועדון הקאברן. חברת Granada Television שהיתה חברת הפקות שהייתה ממוקמת במנצ’סטר ושלטה בצפון מזרח אנגליה (היום נקראת ITV Granada), מקבלת כמה מכתבי מעריצים לגבי תופעה ליברפולית בשם הביטלס ומחליטה לשלוח את אנשיה על מנת לחקור את העניין. ב 26 ביולי 1962, מגיעים מפיקים מהחברה להופעה של הביטלס ב Cambridge Hall שבסאות’פורט, שם הופיעו הביטלס בערב מיוחד בו הופיעו גם ג’ו בראון ולהקתו ה Bruvvers. זה קצת מצחיק, כי באותה תקופה לג’ו בראון היה להיט שכיכב במצעד הסינגלים בשם Picture of You אותו הביטלס ובריאן אפשטיין מאוד אהבו ולכן באותו ערב ביצעו הביטלס בראשותו של ג’ורג’ הריסון גרסה לשיר של ג’ו בראון. ג’ו בראון עד כדי כך אהבו הביטלס את השיר שביוני כשהם מתארחים בפעם השנייה באולפני ה BBC, הם מבצעים לו גרסה ואנחנו הרווחנו הקלטה באיכות לא טובה. אבל היי אלו הביטלס ביוני 1962. כנראה שחברת גרנדה חשבה שיש משהו בביטלס ודיק פונטיין נשלח לבסיס האם של הביטלס בליברפול – הקאברן. ב 1 באוגוסט הוא מגיע כדי לבדוק מה הם תנאי התאורה במועדון והאם יתאימו עבור צוות הצילום שמתועד להגיע. ב 22 באוגוסט 1962 – היום לפני 57 שנה, הביטלס מגיעים על מנת לערוך את הופעת הצהריים ה 126 שלהם בקאברן. גם צוות הצילום של גרנדה מגיע ומצלם את הביטלס מבצעים את Some Other Guy – קאבר לסינגל של ריצ’י בארט מאותה שנה. הקטע הקצר הזה שצילמו גרנדה שמתחיל עם הכרזתו של בוב וולר, הדי ג’י של הקאברן, יועד עבור תכנית עם שם שמזכיר תכנית של טלוויזיה קהילתית Know The North – “הכר את הצפון” – אך לבסוף לא שודר עקב בעיות איכות. המפיק ג’וני האמפ שלקח חלק בהפקה הזו סיפר: “הם הופיעו לראשונה בטלוויזיה בקאברן כשהם מבצעים את Some Other Guy. רינגו רק הצטרף אליהם ואפשר לשמוע את הקהל צועק ‘אנחנו רוצים את פיט!’ בסוף אם תקשיבו טוב. כקונטרסט לביטלס, צולמו לתכנית גם תזמורת ה Brighouse and Rastrick Brass Band, אבל 2 הצילומים לא הוקרנו מ 2 סיבות. הסרט של הביטלס היה גרעיני מדי אך חשוב מכך, התזמורת רצתה כסף עבור חברי התזמורת. היו 50 חברים אז כל העניין נפל. בריאן אפשטיין התקשר אלי וביקש ממני להפעיל לחץ כדי שהקטע יוצג. האיכות הלא טובה של הצילום לא משנה עכשיו. אם היה לך קטע של טביעת הטיטאניק, זה לא היה משנה שלא תוכל לשמוע את הלהקה. זו חתיכת היסטוריה”. לנון ומקרטני עם המפיק ג’וני האמפ עוד פרט קטן ומעניין. ככל הנראה גם הקלטת האודיו לא הייתה ממש איכותית מכיוון שהכל הוקלט בעזרת מיקרופון אחד בלבד וגרוע מכך, הווידאו והאודיו לא היו ממש מסונכרנים. לכן, שבועיים אחר כך, ב 5 בספטמבר, מגיעים שוב צוות של גרנדה, הפעם על מנת להקליט את הביטלס באודיו. הפעם נעשה שימוש ב 3 מיקרופונים, כשהם מבצעים שוב את Some Other Guy אבל הפעם טכנאי הסאונד הקליטו הרבה יותר מזה. בערך שעה של הקלטה שממנה שרדו רק 2 שירים – Some Other Guy ו Kansas City. בטח תרצו לשמוע את מה ששרד מאותו היום. ב 1993, חברת אפל קנתה את ההקלטות הללו ב 16 אלף פאונד ולכן התאפשר שילובם בפרויקט האנתולוגיה. לא ממש ברור אם גרנדה עשו שימוש בהקלטות האודיו האלו, אבל יותר משנה אחר כך כשהביטלס הם כבר תופעה שקשה להתעלם ממנה, גרנדה משדרים את הקטע שצולם ב 22 באוגוסט 1962 בתכנית אחרת בשם Granada’s Scene. וככה זה נראה: #בריאןאפשטיין #גרנדה #מועדוןהקאברן

השבוע, ב.9.9, ציינו עשור להוצאות הרימסטרד של הביטלס שיצאו בסטריאו ובמונו. עם כל כמה שקופסת הסטריאו היתה מרשימה, היתה זו דווקא קופסת המונו שהצליחה לעשות משהו שלא חשבתי שאפשרי. אחרי 25 שנים של האזנה רצופה לביטלס, היא הצליחה לאפשר לי להאזין לאלבומי הלהקה באוזן חדשה. אותם השירים המוכרים אבל באופן שלא הכרתי. אתם בטח מתארים לעצמכם עד כמה משמעותי היה הארוע הזה עבורי. כבר הרבה זמן רציתי לכתוב על הקטלוג הקאנוני של הביטלס. מתי הוא נקבע? על ידי מי? מי נפגע ואיזה אלבומים נעלמו? האם הם נעלמו? איך קרה שבמשך כל כך הרבה שנים עניין המונו היה זניח בשיח על הביטלס ולפתע לפני עשור ומשהו הוא חזר להיות פעיל? כל כך הרבה שאלות. אני אנסה לענות על כל השאלות הללו בפוסטים הקרובים שאקדיש לנושא. היום, אם תרשו לי, אחרוג מהמנדט שניתן לי על ידכם ואציג כמה נקודות ציון בדרך להתחלת הדיון בהקלטות של הביטלס ובעיסוק במונו וסטריאו. הביטלס עצמם, כמובן, הם ציון דרך בסיפור ההיסטורי של הקלטות האולפן, אבל על זה נדון בהמשך. אני כבר מתנצל על כך שאגע בנקודות בודדות ולא אספר את כל סיפור הקלטת הסאונד מתחילתו ועד שנות השישים של המאה הקודמת, כי זה יצריך פוסטים רבים, וזה לא נושא הבלוג שלנו. אבל כן אגע באנשי מפתח שקשורים לדיון שלנו. אז בואו נתחיל. הרצון לתעד את הקול היה רצון רב שנים. לא רבים יודעים, אבל ההצלחה לעשות זאת לראשונה לא התחילה עם אדיסון, אלא ב-1859 עם הממציא הצרפתי אדוארד לאון סקוט. סקוט מצא דרך לתעד את גלי הקול על ידי מכשיר שקרא לו פונאוטוגרף. המכשיר כלל שפופרת אליה דיברת. בצידה השני של השפופרת היתה מחט שחרטה את גלי הקול על נייר שהושחר על ידי עשן של מנורות שמן. הנייר הולבש על גליל שהסתובב תוך שהוא זז למעלה וכך גל הקול שמר על רצף. בהתחלה ניתן היה רק להגיע לרישום של הקול. יחלפו מספר שנים עד שהצליחו להשתמש במכשיר כדי להשמיע את מה שהוקלט. כך נשמעת ההקלטה הראשונה הידועה לנו של קול אנושי – בעיני זה מצמרר. אין ספק שהפונוגרף, שהמציא אדיסון ב-1877, היה הפעם הראשונה שבאמת ניתן היה להגיע להקלטה והשמעה של קול באופן טוב (הכל יחסי כמובן). כשמקשיבים להקלטת הדמו שהקליט, אי אפשר שלא להתפעל- בדרך כלל מדברים על כך שהסטריאו הגיח לעולם בסוף שנות החמישים. לעולם המסחרי הוא אכן הגיע אז, אך ההתחלה שלו מוקדמת הרבה יותר. בשנת 1881 התקיימה בפריז תערוכת החשמל הבינלאומית הראשונה (לא להתבלבל עם התערוכות הבינלאומיות הידועות שהחלו ב-1851 בלונדון ושלכבוד זו שהתקיימה בפריז ב-1889 נבנה מגדל אייפל). כשמזכירים היום את אותה תערוכת חשמל, מתרכזים בעיקר בהמצאות גדולות ורעיונות שנשארו איתנו בסגנון כזה או אחר עד היום – הגדרות רשמיות ראשונות ליחידות מידה שאנו משתמשים בהם עד היום כמו וולט, אום ואמפר, כמו גם את מכשיר הטלפון של גראם בל והפונוגרף של אדיסון. אבל הדבר שהלהיב ביותר את הקהל די נשכח שכן הוא לא התפתח מבחינה מסחרית, אבל הרעיון שבו ממשיך איתנו עד היום בשני מישורים – הסטריאו והשידור הישיר. קלמנט אדר הוא שם שכמעט איש אינו מכיר. גם אני לא הכרתי אותו עד שהתחלתי לחפש את מקורות הסטריאו. ובכן, לפניכם האיש שהמציא את הסטריאו. אבל לא רק. אדר היה אוטודידקט והתמחה בהנדסה חשמלית. הוא שיפר את מכשיר הטלפון של גרהאם בל ולכן היה זה רק הגיוני שהיה האחראי על רשת הטלפוניה הראשונה בצרפת שקמה בפריז. עבור היריד הוא המציא המצאה בשם תאטרופון. הוא הציב 80 משדרי טלפון מסביב לבמת האופרה של פריז. למעלה מ-2 קילומטרים משם, בביתן שנבנה בתערוכה, הוצבו תאים ובהם שתי שפופרות טלפון, אחת לכל אוזן. כל אחת שידרה חלק אחר מהמשדרים. למעשה, מי שישב בתא יכול היה להקשיב לשידור סטריאופוני של האופרה שבוצעה חי באותה שעה. בתחילה נראה היה שהרעיון צובר תאוצה. אנשי החברה הגבוהה אימצו אותו, בתי מלון מפוארים הציבו את המכשיר בלובי ומלך פורטוגל, דום לואיז, מימן ב-1884 את יצירת האפשרות של כל חובב אופרה פורטוגלי לעשות מנוי ל-90 אופרות ב-180 אלף רואיז. אז למה כל זה נעלם? שאלה יפה. לא מצאתי תשובה ברורה. קלמנט, ככל הנראה, היה גם הראשון שהצליח לבצע טיסה ממונעת, ולא האחים רייט, אבל את זה אתם מוזמנים לחפש לבד, כי אנחנו ממשיכים. בינתיים הפופולריות של הפונוגרף ודומיו הולכת וגוברת ובשנת 1900, שלושת חברות התקליטים “אדיסון”, “ויקטור” ו”קולומביה” מוכרות כבר 4 מליון תקליטים בשנה. נעבור אל רג’ינלד פסנדן, שהיה אחראי על פטנטים רבים שנרשמו על שמו ותרם רבות בתחום פיתוח שידורי הרדיו. רג’ינלד היה הראשון לשדר קול ומוסיקה. זה היה בשנת 1906. אבל עברו עוד 14 שנים עד שיחל השידור המסחרי בארה”ב. שידור הרדיו המסחרי הראשון היה של תחנת KDKA בפיטסבורג והוא התרחש בשש בערב, יום שלישי ה-2 בנובמבר 1920. ככה זה נשמע: במהירות קמות להן תחנות רדיו רבות ומכשיר הרדיו הופך לבן בית. ב-1930 יוצא גם הרדיו הראשון לרכב. הוא נקרא The Motorola, על שם חברת מוטורולה שנוסדה שנתיים מוקדם יותר ומייצרת אותו. ב-1931 הומצא הסטריאו באופן רשמי. הממציא היה בחור מוכשר מאוד בשם אלן בלומליין, שרבים באנגליה בתקופה ההיא טענו שבלעדיו אנגליה היתה יכולה להפסיד במלחמת העולם השנייה. ב-1929 הצטרף אלן לחברה שתהפוך מאוחר יותר ל-EMI. ב-1931 הלך בלומליין לקולנוע עם אשתו ויצא מתוסכל מחווית הצפיה. בשלב הזה המעבר מסרטים אלמים לסרטים מדברים הושלם, אך מבחינתו באופן מספק חלקית בלבד. הוא לא יכול היה לקבל את העובדה שאדם שעומד בצד שמאל ואדם שעומד בצד ימין נשמעים שניהם מהמרכז, או גרוע יותר, מאחד הצדדים, על פי הצבת הרמקול שבאולם. מונו, כידוע, נקרא כך בגלל שהקול בו יוצא ממקור אחד בלבד. בלומליין החליט שהוא צריך לשפר את זה. הוא החליט שכיון שלאדם יש שתי אוזניים, צריך להשתמש בשני רמקולים. הוא החליט כי הוא צריך להגיע למצב בו הסאונד יוכל לזוז ממקום למקום. הוא החל לעבוד על דרך בה החריץ עליו עוברת המחט יהיה בעל שני “ערוצי מידע”. בשביל שההמצאה תהיה כלכלית, הוא חיפש דרך בה אותו תקליט יוכל להיות מנוגן גם במערכת סטריאו וגם במערכת מונו. על מנת להסביר את האופן שבו הדבר יעבוד, הוא הכין מודל מוגדל של תזוזת המחט בסטריאו. ב-14 בדצמבר 1933 הוקלט וצולם הנסיון הראשון. באותה שנה נרשם גם פטנט בנושא. בלומליין המשיך לעסוק בסאונד ולרשום פטנטים רבים (128 ליתר דיוק). בתחילת שנות ה-40 הוא הצטרף לצוות שמטרתו היתה לפתח רדאר שבעזרתו יוכלו מטוסים להפציץ בחושך בלילה. ב-1942, בזמן שעבדו על שדרוג הרדאר, נהרגו אלן ומספר חברי צוות כשהמטוס שלהם התרסק. הוא היה בן 38 במותו. סר ברנרד לאבל, פיזיקאי ואסטרונום ידוע, טוען שהתרומה של בלומליין לניצחון במערכה באוקינוס האטלנטי (שהיתה המערכה הארוכה ביותר והתרחשה בין 1939 ל-1945) לא פחותה מזו של אלן טיורינג, מפתח מכונת הצופן “אניגמה”. נמשיך – בסוף שנות ה-30 מחליט וולט דיסני האגדי כי הוא רוצה ליצור ספקטקל קולנועי מצוייר מסוג חדש – “פנטזיה”. הסרט, שיצא בשנת 1940, מציג יצירות מוסיקליות קלאסיות בשילוב עם אנימציה נפלאה. שני דברים נפלאים קוראים פה – זהו הסרט המסחרי הראשון שמשתמש בסטריאו. יחד עם חברת RCA מחליט דיסני כי לא יתכן שסרט שכל פס הקול שלו הוא מוסיקה קלאסית לא ינצל את היכולת הזו. אבל מלבד הגרסה הרגילה שיצאה לבתי הקולנוע, יצאה גם גרסה בת 8 ערוצי סאונד ושמונה רמקולים, שנדדה ממקום למקום והציגה חווייה יוצאת דופן – חוויית הסראונד הראשונה. הקולנוע ממשיך לעשות ניסויים עם סטריאו וערוצי סאונד בשנות ה-40, אך רק בשנות ה-50, כשהסרטים מנסים להילחם בטלוויזיה ועושים מעבר למסך רחב, הם גם מאמצים את הסטריאו כשיטת הסאונד שלהם. גרסה מסחרית לסטריאו מגיעה רק לקראת סוף שנות ה-50, כש-EMI לא מצליחים לשמור על הפטנט של בלומליין והוא הופך לנחלת הכלל. אבל הדרך לשם נסללת כל הזמן. שידור ראשון של רדיו FM שמגיע אל מערכת ביתית מתבצע ב-1954. איכות הסאונד תאפשר שידור סטריאו איכותי. החברות הגדולות עושות בשנה זו את הקלטות הסטריאו הראשונות שלהן וב-1958 הBBC מתחיל לשדר בקביעות בסטריאו בימי שבת בבוקר. בסוף שנת 1957 יוצאים אלבומי הסטריאו הראשונים. הם מחולקים לשניים – מוסיקה קלאסית ואלבומים שנועדו להרשים את החברים שלכם מהיכולות של המערכת החדשה שקניתם. זה היה חשוב מאוד, כמובן, כי אלבומים בסטריאו חייבו לקנות נגן תקליטים חדש ורמקולים חדשים, שבימים ההם יוצרו על ידי, הפתעה הפתעה הפתעה, אותן חברות שייצרו את התקליטים. הנה דוגמה לאלבום שנועד להרשים: חברות המוסיקה משלבות ידיים ויוצאות למתקפה פרסומית שכוללת מלבד פרסומות בכל כלי התקשורת גם הדגמות חיות וסרטונים שמשודרים בכל מקום אפשרי. הנה אחד מהם. עדיין, כשהתחילו שנות ה-60, רוב מכשירי הרדיו, בוודאי אלו שברכבים, היו מכשירי AM ששידרו במונו, ורוב נגני התקליטים היו במונו. אלבומי סטריאו נועדו לאודיופילים או לחובבי הגדג’טים. אגע במיקסים של הביטלס בפעם הבאה, אבל רק אומר כי Please Please Me יצא ראשית במונו ורק 5 שבועות לאחר מכן בסטריאו, שכן EMI לא ראתה בכך חשיבות רבה מדי. האלבום יועד לצעירים, ולהם בין כה אין כסף למכשירי סטריאו או אלבומי סטריאו שעלו יותר מאלבומי מונו. ככל ששנות ה-60 התקדמו המונו החל לאבד את יוקרתו. הסטריאו החל להיתפס בצמוד למונח High Fidelity או Hi-Fi בקצרה, שפרושו היה נאמנות גבוהה למקור. המונו, שנועד לרמקול אחד החל להיתפס כנחות ולא טבעי לעומת הסטריאו שפעל על 2 האוזניים. לא בטוח שזה נכון, אבל נחזור לזה בעתיד. בתחילת שנות ה-60 היו בבריטניה פחות מ-10 אחוז של נגני תקליטי סטריאו. עד סופה עשו רוב הצרכנים את התהליך של מעבר. כמו שיקרה מאוחר יותר עם הקומפקט דיסק, הסטריאו שווק כהגעה לגן עדן של סאונד וכסופו של החיפוש אחר הסאונד הטוב ביותר האפשרי. זה נתן לחברות התקליטים את היכולת למכור שוב יצירות קלאסיות שהוקלטו מחדש בסטריאו, אך בכל הקשור לפופ, רוק, בלוז ושאר הסגנונות, מה שהוקלט במונו נשאר במונו ולכן בניגוד להמשך הדרך, בה הוצאות מחודשות ייצאו חדשות לבקרים, לא היה בהם כרגע ערך כלכלי מסחרי. מי שמעוניין לקרוא קצת יותר על התקליט, הרדיו והשינויים שעברו על הנושא בחצי הראשון של המאה הקודמת,מוזמן לקרוא תרגום בשני חלקים של פרק מספרו המצוין של אלייז’ה וולד “איך הרסו הביטלס את הרוקנרול”. חלק 1 חלק 2 בשבוע הבא נגיע לשאלה – אלבומי הביטלס, מונו או סטריאו? #ביטלס #מונו #סטריאו

השיר Grow old with me נכתב על ידי ג’ון לנון, יחד עם שירים רבים שיכללו באלבומו האחרון ובאלבום שיצא לאחר מותו, בחופשה בברמודה ביוני ויולי 1980. על עמוד המילים, שתמונה שלו מצורפת למטה, תוכלו לראות כי כתב “פיירילנד, 5 ביולי 1980 ברמודה”. השיר נכתב לאחר שיוקו אתגרה אותו לכתוב שיר בהשראת המשורר רוברט בראונינג. יוקו סיימה בדיוק לכתוב שיר בהשראת אליזבט בארט בראונינג, שהיתה משוררת ידועה ואחת המשפיעות ביותר במאה ה-19, ואשתו של רוברט בראונינג. לנון דאג שקובץ שירים של המשורר ישלח אליו לחופשה. לרגע אף חשבו בני הזוג שעטיפת אלבומם החדש תהיה של שניהם לבושים כמו המשוררים. מאוחר יותר באותו יום צפה לנון בסרט משנות החמישים על שחקן פוטבול שחברתו שולחת לו שיר מאת רוברט בראונינג. זה היה סימן. לנון לקח את הבית הפותח של השיר, ששמו היה “רבי בן עזרא” וביסס את השיר עליו. זה הבית הראשון: Grow old along with me! The best is yet to be, The last of life, for which the first was made: Our times are in his hand Who saith, ‘A whole I planned, Youth shows but half; trust God: see all, nor be afraid!’ שירו של לנון מעולם לא זכה להקלטת אולפן רשמית. הוא יצא באלבום Milk and Honey שיצא בשנת 1984 לאחר הרצחו של ג’ון. זהו השיר האחרון של לנון באלבום. כמו באלבום “פנטזיה כפולה”, גם אלבום זה בנוי משירים של לנון ושל אונו כשהם משולבים אחד בשני. לפניו מופיע השיר של יוקו, Let me count the ways, אותו כתבה על פי שירה של אליזבט: Let me count the ways how I love you, Its like that gentle wind you feel at dawn, Its like that first sun that hits the dew, Its like that cloud with a gold lining telling us softly That itll be a good day, a good day for us. Thank you, thank you, thank you. Let me count the ways how I miss you, Its like that oak tree in my childhood garden, Its like that first summer I spent in egypt, Its like that warm evening you read to me Both knowing deeply that its a good time, A good time for us. Thank you, thank you, thank you. Let me count the ways how I see you, Its like that lake in the mountain you heard about, Its like that autumn sky that stays so blue, Its like that air around me that holds me so gently, Whispering strongly That youre always there, always for me. Thank you, thank you, thank you. כמו שנראה עוד מעט, השיר שלה הוקלט כך שישמר את אופי ההקלטה של לנון לשיר שלו. השיר של בראונינג שהשפיע על ג’ון נכתב ב-1864, שלוש שנים לאחר מותה של אשתו אליזבט. התקווה שבשיר של לנון להזדקנות משותפת תחזיק פחות מחצי שנה. הוא אמר באחד הראיונות שנתן לברי מיילס: “אני באמת לא יכול שלא לחכות לזיקנה. אתה עושה כמיטב יכולתך ואז מגיע זמן שאתה מאט וזה נראה נחמד. אני כל הזמן מצפה לזמן בו נהפוך לזוג מבוגר, בני 60, עם הזכרונות של הכל. אני מניח שעדיין נהיה בתנועה, כי נהיה על כסאות גלגלים”. Grow old along with me The best is yet to be When our time has come We will be as one God bless our love God bless our love Grow old along with me Two branches of one tree Face the setting sun When the day is done God bless our love God bless our love Spending our lives together Man and wife together World without end World without end Grow old along with me Whatever fate decrees We will see it through For our love is true God bless our love God bless our love הדמו הזה, שנכנס לאלבום, הוקלט בדירה שבבניין דקוטה בניו יורק בנובמבר 1980. לנון ניגן שם בפסנתר כשמכונת תופים מלווה אותו. האלבום מסתיים עם שיר של יוקו בשם You’re the One בו יוקו אומרת שעבור העולם המלגלג, הם אולי היו לורל והארדי, אבל בעיני עצמם הם היו תמיד קאתי והיתקליף, האוהבים הסוערים של “אנקת גבהים”. “במציאות היינו בסך הכל ילד וילדה, שמעולם לא הביטו לאחור”. במהלך הסשנים על שירי הביטלס החדשים בהם הוקלטו הגרסאות של Free as a bird ו- Real love שקלו לעבוד על השיר הזה, אבל בסופו של דבר זה נזנח. מאוחר יותר מקרטני הסביר כי זה הצריך יותר מדי עבודה. אני לא חושב שזו הסיבה. אני מאמין שחברי הביטלס הנותרים לא רצו להתעסק עם שיר שיצא כבר באלבום סולו של לנון. בסוף שנות הביטלס ובכל שנות ה-70, לנון המעיט באופן קבוע בתרומתו של ג’ורג’ מרטין למוסיקה של הביטלס. הוא אף דיבר עליו בצורה מכוערת פעמים מספר. ברור ששום קשרי עבודה לא התקיימו בינהם. למרות זאת, כשהגיע הזמן להוציא את האנתולוגיה של לנון (קופסה מדהימה ומומלצת) בשנת 1998, יוקו אונו החליטה לפנות לג’ורג’ מרטין על מנת שיכתוב עיבוד תזמורתי עבור השיר, ממש כמו בתקופת הביטלס. העבודה עם הדמו היוותה אתגר, שכן לנון נהג להניח את הטייפ על הפסנתר, דבר שגרם לכלי להישמע חזק בהרבה מהקול. מה שמרטין עשה היה ליצור עיבוד שיאפשר לו לנסות ולהסתיר את המשחק עם עוצמת הצליל. הוא עדיין לא היה מרוצה מאוד מהתוצאה, אבל זה הטוב ביותר שניתן היה לעשות. באופן כללי הוא אמר שהיה מאוד קשה עבורו לעבוד עם “קולו המת של ג’ון”. עיבוד זה הוקלט באולפני אבי רואד כשג’יילס מרטין, הבן שלקח על עצמו את המשימה להיות ממשיך דרכו של האב בשימור חומרי הביטלס, ניגן בבס והיה עוזר מפיק. הנה לכם דוגמה מפוארת לשילוש הקדוש – האב, הבן ורוח הקודש. באלבומו האחרון What’s My Name, ביצע רינגו את השיר הזה. אורח מיוחד בביצוע – סר פול מקרטני. האם הביצוע מצליח להתעלות מעל הגימיק ולספק ביצוע מצמרר ועוצמתי? לטעמי מדובר בכישלון מוחלט. אבל אני שבוי בקסמו של הביצוע המקורי. תחליטו בעצמכם. #גורגמרטין