אם הייתי צריך להצביע על הדבר האהוב עליי ביותר בפול מקרטני, הן בתקופת הביטלס והן לאחר מכן בשנות הסולו שלו, היה זה בוודאי הוורסטיליות שלו, והאופן בו לא משנה הסגנון או השיר, הראש שלו עובד שעות נוספות במחשבה איך להפיק מההקלטה שלו את המירב.
זו הסיבה שגם שירי הילדים שלו, שירים שאנשים רבים שאני מכיר אינם מחבבים כלל, כמו “צוללת צהובה” או “שירו אחריי“, הם בעיני שירים שאפשר למצוא בהם ערך מוסיקלי וחן.
אם יש שיר אחד שלו בתקופת הביטלס שאני באמת לא מסוגל יותר לשמוע זהו Maxwell’s Silver Hammer. אולי אבין תוך כדי כתיבה למה, אבל עבורי כלום לא עובד בשיר הזה, ואני לא מצליח למצוא אף נקודת אור בו.
לצערו של פול לא רק אני לא אוהב את השיר, גם חברי הלהקה שלו לא ממש אהבו אותו. ג’ון וג’ורג’ באופן כללי לא אהבו במיוחד את “שירי הילדים” של פול. כש”אובלדי אובלדה” יצא כסינגל במספר מדינות, ניסה מקרטני ללחוץ על חבריו כדי שהשיר יצא בסינגל באופן רשמי גם בשאר העולם. זה לא הצליח לו.
רוצים קצת ציטוטים של חיפושיות על מאקסוול? בבקשה: ג’ורג’: “לפעמים פול היה מכריח אותנו לעשות שירים ממש דפוקים. אני מתכוון, אלוהים אדירים, ‘מקסוולס סילבר האמר’ היה כל כך משוגע. אחרי זמן מה עשינו איתו עבודה טובה, אבל כשלפול יש רעיון או עיבוד בראש…” ג’ון: “זה של פול. אני שונא אותו. כי כל מה שאני זוכר זה את ההקלטה – הוא הכריח אותנו לחזור על זה מאה מליון פעמים. הוא עשה הכל כדי שהשיר יצא כסינגל וזה מעולם לא קרה ולא יכול היה לקרות, אבל הוא ניגן גיטרה והיה מישהו שהיכה על חלקי ברזל והשקענו בשיר הזה יותר כסף מאשר על כל שיר אחר באלבום”.
רינגו: “הסשן הגרוע ביותר שהיה אי פעם היה זה של ‘מאקסוולס סילבר האמר’. זה היה הטרק הכי גרוע שאי פעם נאלצנו להקליט. זה התמשך על גבי שבועות. חשבתי שזה מטורף”.
מכירים את זה שאתם לא אוהבים משהו, אבל אז כולם נגדו ואתם מתחילים להרגיש אמפתיה כלפיו? אז זה מה שקורה לי עכשיו עם מאקסוול. אז מה אם אין שום הגיון פנימי בשיר? אז מה אם הלחן שלו סתמי? אז מה אם העיבוד שלו גורם לי לקוות שחרקים יכנסו לי לאוזן ויאטמו אותה?
ככה זה, כנראה, כשפול מקרטני כותב על רוצח סדרתי.
“‘מאקסוולס סילבר האמר’ היה האנלוגיה שלי למשהו שמשתבש פתאום מבלי שצפית, כפי שקורא הרבה פעמים, דבר שהתחלתי ללמוד בתקופה ההיא של חיי”, אמר מקרטני. “חיפשתי משהו שיסמל את זה, ומבחינתי זו היתה פשוט דמות בדיונית בשם מאקסוול, שהיה לה פטיש כסף. אין לי מושג למה הוא היה כסוף, זה פשוט נשמע טוב יותר ממאקסוולס האמר”.
טוני קינג, שעבד באפל, סיפר: “ג’ון אמר לי שהשיר היה על חוקי הקארמה. דיברנו יום אחד על ‘אינסטנט קארמה’ (הסינגל הנפלא של ג’ון משנת 1970) כי קרה בדיוק ארוע בו ירדו עליו והוא אמר שזו דוגמה לאינסטנט קארמה. שאלתי אותו אם הוא מאמין בתאוריה הזו. הוא אמר שכן וש’מאקסוולס סילבר האמר’ היה השיר הראשון שהם יצרו על זה. הוא אמר שהרעיון מאחורי השיר הוא שברגע שאתה עושה משהו לא בסדר, פטיש הכסף של מאקסוול ירד על ראשך”. אני לא רוצה לקרוא למר קינג בשמות, אך אני מרשה לעצמי לפקפק בציטוט הזה. “זה השיר הראשון שהם יצרו על זה”? מי זה הם? לנון בז לשיר. מבחינתו היה שיר זה דוגמה חיה לתהום שנפערה בינו לבין מקרטני והוא בכלל לא טרח להשתתף בשיר. לכאורה יש לכך הסבר אובייקטיבי. לנון ואונו החלימו מתאונת דרכים בה היו מעורבים בסקוטלנד, אבל אין בסיבה זו הסבר ממשי לחוסר השתתפותו. לנון ואונו נכחו בכל ימי ההקלטה של השיר (ארחיב על כך בהמשך). בנוסף, האם לא יכול היה לנון להקליט קולות רקע אם ממש היה רוצה לחבור לשאר חבריו? לנון פשוט לא היה מוכן להשתתף בדבר הזה.
זה כנראה גם שיבש את האופן בו זכר את העובדות בנוגע להקלטת השיר. שלושה סשנים נדרשו כדי להקליט את השיר. עוד הקלטת השלמה של מוג נעשתה כמה ימים לאחר מכן על ידי מקרטני לבדו. בנוסף, לא היה בשיר ליווי תזמורתי יקר בו עשו שימוש לשירים אחרים באלבום. אז כדי לסכם – לא מאה מליון פעמים ולא הכי יקר. אבל העובדות לא באמת חשובות כבר בשלב הזה של היחסים בין חברי הלהקה. או כמו שמקרטני מספר: “יצרנו אלבום מאוד נחמד, והויכוחים היחידים היו על דברים כמו בזבוז של שלושה ימי עבודה על “מאקסוולס סילבר האמר”. אני זוכר שג’ורג’ אמר – לקחת לזה שלושה ימים, זה רק שיר”.
בגרסת הספר הנפלאה של פרוייקט האנתולוגיה, פול מספר על האופן בו הוא כותב שירי סיפור כמו שיר זה: “חלק משירי מבוססים על ניסיון אישי, אבל אני מסווה את זה. רבים מהאחרים אני ממציא, כמו “פטיש הכסף של מאקסוול” שהוא מסוג השירים שאני אוהב לכתוב. זה פשוט סיפור טיפשי על כל האנשים האלה שמעולם לא פגשתי. זה כמו לכתוב מחזה: אתה לא צריך להכיר את האנשים, אתה פשוט ממציא אותם. אני זוכר שג’ורג’ אמר לי פעם: ‘אני לא יכול לכתוב שירים כאלה’. הוא כותב יותר מנסיון אישי. הסגנון של ג’ון היה להראות את האמת העירומה”. כשקוראים ראיונות שונים עם מקרטני לאורך השנים מגלים שהוא ממשיך להגן על השיר הזה. ויש לו טענה מוצקה – בשיר מופיע שם הרעיון האוונגרדי של אלפרד ג’ארי, ה”פטאפיסיקה”. עכשיו זה ברור!
מה? בואו נחזור טיפה אחורה בזמן, באדיבותם של וויקיפדיה ופיצ’פורק –
אלפרד ג’ארי
המשורר והמחזאי הצרפתי אלפרד ג’ארי ידוע בעיקר בזכות שלושת מחזות “אובו המלך” שלו. הוא אהב לגרום למהומות, בין אם היה זה שימוש במילים שלא נהוג היה להשתמש בהם על הבמה בסוף המאה ה-19 – את אחד המחזות התחיל במילה Merdre שמשמעותו, בערך, “חרא”. דבר נוסף שהוא אהב לעשות היה שבירת המקובל בכל הקשור למשחק על במה. לדוגמה, הוא נתן לשחקנים שלו לזוז כמו מריונטות במקום כבני אדם. הוא היה גם עיתונאי, סופר וחלוץ בעיצוב ספרים. למרות שמת ב-1907 כשהוא בן 34 בלבד, הוא הפך לאדם משפיע מאוד, לא מעט בזכות המצאת ה”פטאפיסיקה” (Pataphysics). לנסות להסביר את המונח יהיה לא פשוט, כי זה למעשה אחת ממטרותיו. ההגדרה הקצרה שלו היא “המדע של הפתרונות המדומיינים”. זה לא היה באמת מדע, כמובן, אלא משחק פילוסופי אבסורדי. ג’ארי הגדיר את הפטאפיסיקה כממשיכה הרבה מעבר למטאפיסיקה, כפי שהמטאפיזיקה ממשיכה הרבה מעבר לפיסיקה.
האמנים של תחילת המאה הקודמת אהבו את רעיון הפטאפיסיקה. האחים מארקס ומרסל דושאן התחברו אליו. גם בודליאר ובקט. הקונספט הזה, כך נטען, סלל את הדרך לדאדא, פוטוריסם, סוראליזם ותאטרון האבסורד.
אה, וגם ל”פטיש הכסף של מאקסוול”.
אם יש חולשה למקרטני אל מול לנון, היא נמצאת באופן ההבעה שלו. שלא יובן ממה שאני אומר כי מקרטני אינו כותב מילים מוכשר בתקופת הביטלס. מילות “פני ליין”, “היא עוזבת את הבית”, אלינור ריגבי” ועוד, הן מהמופלאות שקיימות, אך אני חושב שלמרות הבלחות מופתיות, היתה עדיפות גדולה לגאונותו המוסיקאלית על פני יכולת כתיבת המילים שלו. מקרטני של הביטלס משול לספוג – והוא ספג וספג וספג כל ילדותו כדי שכשיתפוצץ בתקופת הביטלס, הוא יצור את העולם הצלילי המושלם ביותר שניתן לדמיין, אם בכלל היה ניתן לדמיין, כשכל רעיון שאי פעם אסף בדרכו ימצא את מקומו בפאזל המופלא הזה. זו גם הסיבה שאין לזלזל בכלל בתרומתו לשירים שלא הוא כתב, כיון שהוא תמיד היה שם עם רעיון או הצעה.
כשזה מגיע למילים, אנחנו כבר במקום אחר. יש משהו ילדותי ופשטני בלזרוק סתם מילה ולחשוב שיצרת ככה אמירה משמעותית.
כידוע, היה זה מקרטני שהתעניין ראשון באוונגרד בקרב חברי הביטלס. פול החל להתעניין בעבודות של אלפרד ג’ארי ב-1966, בעת שנסע לליברפול ושמע ברדיו הפקה של הBBC למחזה שלו Ubo Cocu. “זה היה מחזה הרדיו הטוב ביותר ששמעתי בחיי”, הוא מספר בספר Many years from now. “זו גם היתה ההפקה הכי טובה ששמעתי, ואובו שוחק בצורה מבריקה. זה היה פשוט מסעיר. זה היה אחד הדברים הגדולים עבורי באותה תקופה”. כמה חודשים לאחר מכן, הוא צפה במחזה אחר שלו בלונדון. הוא התאהב ברעיונות של ג’ארי, ובעיקר בפטאפיסיקה.
המלך אובו
“הכנסתי את זה לאחד השירים של הביטלס, Joan was quizzical, studied pataphysical science in the home… אף אחד לא יודע מה זה אומר. בדיוק הסברתי את זה ללינדה באחד הימים. זה הדבר היפה בזה. אני האדם היחיד שהכניס את המילה פטאפיסיקה למצעדי התקליטים, c’mon! זה היה נהדר. אני אוהב את הנגיעות הסוראליסטיות האלה. זה היה ההבדל העיקרי ביני לבין ג’ון: בעוד שג’ון צעק מהגגות, אני לחשתי בחדרי התכנון הפנימיים, כשאני חושב שזה בבהחלט מספיק”.
כנראה שאני לא מבין יותר מדי, ואולי אכן יש כאן אמירה מאוד עמוקה, שמתקשרת באמת לאינסטנט קארמה של לנון. עד שאמצא אותה, מבחינתי זה אחד השירים הכי חלשים של הביטלס, והחלש ביותר של הביטל פול מקרטני, אם כי, אני מודה שאני כבר מתחיל לחבב אותו יותר. מי יודע איך יסתיים הפוסט הזה. יאללה, בואו ניכנס לאולפן. אבל לא אולפן הקלטות אלא אולפן צילומים.
הביטלס עבדו לראשונה על השיר הזה במהלך השהות שלהם באולפני טוויקנהאם, בזמן צילומי פרוייקט Get Back. במשך כמה ימים עברו על השיר עשרות פעמים. אבל הפעם האחרונה שבה ניגנו אותו היה ב-10 בינואר, היום בו הריסון עזב את הלהקה לאחר ויכוח עם פול. מצב הרוח לא היה בשמיים באותם ימים. פה אפשר לשמוע את מקרטני מלמד את הלהקה את השיר- https://www.youtube.com/watch?v=5Bjpk8uMAKc
למען ההגינות, יש לציין שכשחברי הביטלס זוכרים עבודה אין סופית על השיר, הם כנראה זוכרים את ימי Get Back, שם באמת עבדו על השיר עוד ועוד ועוד. בנוסף, היה רגע בו מקרטני הוסיף קטע מעבר מקסים שבעיני הוסיף ליופיו של השיר, אך הוא ירד עד שהגיעו להקלטת “אבי רואד”. תוכלו לשמוע את כל אלה והרבה יותר בשלושת פרקי הפודקאסט שלנו על ההקלטות בטוויקנהאם פה, פה ופה.
נבצע קפיצה קלילה של חצי שנה, והנה אנחנו ב-9 ביולי 1969. זוכרים שהבטחתי להרחיב בנוגע ללנון, אונו והתאונה? אז יוקו, שהיתה בהריון, נכנסה לשמירת הריון בעקבות התאונה. לנון כמובן לא תכנן להשאיר אותה לבד בבית. וכך, ביום זה, היום הראשון לחזרתם לאולפן, קרה הדבר הבא:
פיל מקדונלד (מי שהיה הטכנאי של אותה הקלטה): “כולנו חיכינו שהוא ויוקו יגיעו. פול, ג’ורג’ ורינגו למטה באולפן ואנחנו למעלה בחדר הבקרה. הם לא ידעו באיזה מצב הוא. היתה אווירה מוזרה, הם כמעט פחדו מלנון לפני שהוא הגיע כי הם לא ידעו איך הוא יהיה. היתה לי תחושה ששלושתם קצת פחדו ממנו. כשהוא הגיע היתה הקלה והם הסתדרו די טוב. ג’ון היה דמות בעלת כח, במיוחד כשהיה עם יוקו – כח כפול”.
ג’ף אמריק מספר מה קרה מיד אחרי ההגעה של ג’ון ויוקו: “הדלת נפתחה שוב וארבעה גברים במעילים חומים החלו מגלגלים פנימה חפץ כבד וגדול. לרגע חשבתי שזה פסנתר שהגיע מאחד האולפנים האחרים, אבל אז קלטתי שאלה היו אנשי הובלה: על המעילים החומים אותם לבשו נכתבה המילה ‘הרודס’ מאחור. החפץ שהובל פנימה היה, למעשה, מיטה. פיות נפערו, כולנו הסתכלנו בעוד המיטה נכנסה לאולפן והוצבה בזהירות ליד המדרגות, ממול למטבחון. עוד מעילים חומים הופיעו עם סדינים וכריות והם סידרו את המיטה”.
הטכנאי מרטין בנג’ ממשיך: “סידרנו את המיקרופונים לסשן והמיטה הכפולה הענקית הזו הגיעה. אמבולנס הביא את יוקו והיא הורדה אל המיטה. סידרנו מיקרופונים מעליה למקרה שהיא תרצה להשתתף והמשכנו כרגיל! אמרנו לעצמינו: ‘עכשיו ראינו כבר הכל!'”.
ג’ף אמריק ממשיך ומספר: “זה לא כאילו שיוקו רק שכבה במיטה ונחה בשקט. שורה ארוכה של אורחים הגיעו למיטתה כדי להביע את השתתפותם כמעט כל הזמן. חברי ביטלס הקליטו בקצה אחד של החדר, והיא שכבה בקצה השני, משוחחת עם חברים, גורמת לכך שנוכחותה תהיה מורגשת מאוד – ומרגיזה מאוד – ליתר חברי הלהקה. ג’ורג’ מרטין חזר לאחר שהובטח לו שהכל יחזור להיות כפי שהיה בימים הישנים והטובים, אבל מעולם לא היתה לנו אשת ביטל במיטה באולפן בימים ההם. זה כנראה מסביר את המראה המדוכדך והמתוסכל שלו במהלך השבועות ההם…
היה שינוי מורגש באווירה אחרי שג’ון ויוקו חזרו, למרות שמבחינה אישית הרגשתי שזה קשור יותר ללנון מאשר לאשתו המרותקת למיטה. הוא היה מרוגז ונטה למצבי רוח, והוא פשוט סרב להשתתף בהקלטות ‘פטיש הכסף של מאקסוול’, אותו הוא ביטל כ’עוד מוסיקת סבתות של פול'”.
21 טייקים הוקלטו ביום הזה על פי רשימת האולפן (למרות שלא נעשו טייקים 6-10). מקרטני שר וניגן על הפסנתר, הריסון ניגן על בס ורינגו בתופים. טייק 5 מיום זה יצא ב”אנתולוגיה” השלישית. זה נשמע כך –
בנוסף הם הקליטו גיטרות נוספות במשך שעתיים.
יום למחרת מקרטני הוסיף פסנתר נוסף, ג’ורג’ מרטין ניגן על המונד והריסון הקליט עוד קטעי גיטרות. הם שכרו מסוכנות תיאטרון סדן אמיתי של נפח ורינגו הלם בו.
לאחר מכן הקליט מקרטני שירה, ורינגו והריסון הצטרפו אליו אחר כך להקלטת קולות רקע. ג’ף אמריק מספר: “הלהקה הקליטה את קולות הרקע לשיר, כשג’ורג’ הריסון ורינגו מצטרפים לפול במיקרופון, בעוד שג’ון המנוכר פשוט יושב באולפן מאחור ומסתכל עליהם. לאחר כמה רגעים מביכים, פול צעד לשם והזמין את חברו ושותפו הותיק להצטרף. אני חשבתי שזו היתה מחווה יפה, ענף של עץ זית. אבל ג’ון חסר ההבעה פשוט אמר: ‘לא, אני חושב שלא’. כמה דקות לאחר מכן הוא ויוקו עזבו את האולפן והלכו הביתה.”
לפי אמריק, פול, אחרי שכולם הלכו, החליט להקליט מחדש את הבס שג’ורג’ ניגן. הוא רצה שהבס ישמע כמו טובה. זה יוסיף לתחושת המיוזיק הול של השיר, כך חשב. מכיון שלא היה שם אף אחד שיתנגד לכך שהוא מוחק עבודה של מישהו אחר, הוא פשוט עשה זאת.
ב-11 ביולי, הקליטו עוד גיטרות ושירה וב-6 לאוגוסט מקרטני הקליט לבד את סולו המוג שלו.
אם נחזור לרגע לג’ף אמריק, גם הוא חושב שהושקע במאקסוול זמן רב מכפי שהיה צריך. אבל הוא מוסיף: “הכל הוא שאלה של סבלנות. לפול היתה סבלנות ולג’ון לא. ג’ון תמיד היה חסר מנוחה, רוצה להתקדם, ‘כן, זה מספיק טוב, מספר טייקים, כן, זה בסדר’. אבל פול היה מסוגל לשמוע כיוונונים ספציפיים בראשו שג’ון פשוט לא שמע”. זהו. אז מה אתם חושבים על השיר הזה? אני מודה שאני מחבב את השיר הרבה יותר משחיבבתי אותו קודם. אבל לא רק בגלל הפוסט הזה, אלא גם בגלל החזרות ששמעתי מתקופת ההקלטות של Get Back. יש משהו מתאמץ בשיר, ובאלבום שבו כשרונו העצום של מקרטני מגיח מכל פינה, זה כנראה השיר הכי פחות מעניין, אך עדיין, מקרטני כמו מקרטני, רב אמן שתמיד מצליח לכשף ברמה כזו או אחרת. מה שמטריד אותי יותר כרגע, לאור תיאור המתרחש בזמן הקלטת השיר, הוא שחייבים לעשות משהו עם היחסים שלהם, אחרת הם עוד יתפרקו, ואז – מה נעשה אנחנו?